עניינו של פסק דין זה בבקשת המבקשת, כי בית הדין יחייב את בעלה לשלם את דמי כתובתה.
תיאור העובדות:
הצדדים נישאו בתאריך י"ט באדר א' תשע"ו (28.2.16) נישואין ראשונים לצדדים ללא ילדים משותפים. ביום ב' בתמוז תשע"ו (8.7.16) שהם כחמשה חודשים אחר הנישואין נפרדו הצדדים. בסופו של דבר התגרשו הצדדים כשנה לאחר הנישואין ביום ט' אדר תשע"ז (7.3.17) והמבקשת תובעת את כתובתה בסך שלוש מאות וששה עשר אלף ₪.
לטענת המבקשת המשיב הוא זה שיזם את הגירושין והיא איננה יודעת מדוע (שורה 5 לפרוטוקול מיום י"ח בכסלו תשע"ח (6.12.17)) בא כוחה הוסיף כי אדרבה המבקשת סבלה במהלך הנישואין מהשפלות רבות והמשיב הכה אותה נמרצות אף בעודה מעוברת.
המבקשת עירבה את שרותי הרווחה וביום ה' בתמוז תשע"ו (11.7.16) הוציאה כנגדו צו הרחקה לחודש ימים. שרותי הרווחה ציינו כי המבקשת נמצאת במסוכנות גבוהה והמליצו על הפסקת ההיריון.
לדבריה, למרות כל האמור לא ביקשה להתגרש וסברה כי המשיב יחזור למוטב. משכך אף שבסופו של דבר הסכימה להתגרש אין להפסידה את כתובתה.
מאידך המשיב הרבה להשיב אפו על המבקשת הן בקללות וגדופים והן בחוסר ניקיון בבית (שורות 14-18 שם). עוד ציין כי המבקשת התנזרה מחיי אישות באמתלות שונות (שורה 33 שם) והמבקשת אף סירבה לכסות את ראשה למרות שהבטיחה לפני הנישואין שתעשה כן. (שורות 39-40 שם). לדבריו כבר כשלושה חודשים אחר הנישואין בקש ממנה לפנות יחד ליעוץ מתאים אך המבקשת סירבה.
בא כוח המשיב הוסיף כי אף התלונה שהוגשה כנגד המשיב נסגרה ללא הגשת כתב אשום. עוד ציין כי המבקשת יזמה את ההפלה לחינם ואדרבה צוין בתסקיר כי כל המדדים היו תקינים. לדבריו המשיב ידע מההפלה רק חמשה חודשים לאחר שנעשתה.
מאידך טענה המבקשת כי רק בבית הלכה ללא כסוי ראש והמחלוקת בניהם לא הייתה על הכסוי ראש אלא על אורך השיער הטבעי (שורות 100-104 שם). לדבריה ההפלה בוצעה מחמת המצב המסוכן בו הייתה (שורות 105 – 107 שם).
בתום הדיון החליט בית הדין בהסכמת הצדדים כי המסמכים הרפואיים יופנו למומחה ביילוד וגינקולוגיה לברור נסיבות ההפלה. כמו כן הסכימו שניהם לוותר על סודיות רפואית כדי להציג פסיקתאות שיחשפו מסמכים נוספים.
והנה ביום ז' בשבט תשע"ח (23.1.8) טען בא כוח המשיב כי במהלך איסוף המסמכים גילה כי ביום ז' בתשרי תשע"ד (11.9.13) בהיות המבקשת כבת עשרים פנתה לבדיקה רפואית בגין חשד להידבקות ב – HPV מאחר ולבן זוגה לשעבר נמצאו נגעים רפואיים.
כמו כן ציין בא כוח המשיב כי ביום כ"ב בניסן תשע"ד (22.4.14) בעת שהייתה רווקה פנתה לרופא נשים בבקשה לקבלת אמצעי מניעה וחזרה על בקשתה ביום ד' בחשון תשע"ה (28.10.14) ואף במהלך השנה שאחריה. לדבריו המשיב נשא את המבקשת כבתולה המגיעה מבית דתי ומאחר והמבקשת הטעתה אותו אין לה כתובה כלל כדין הנושא את האישה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה.
בא כוח המבקשת בתגובתו המתפתלת מיום י"ג בשבט תשע"ח (29.1.18) טען כי אין לחטט בעברה של המבקשת מלפני הנישואין והוסיף כי בכל אופן המשיב עצמו חי עם המבקשת חיי אישות עוד לפני הנישואין.
המשיב הכחיש בתוקף את המיוחס לו מה גם שבא כוח המלומד לא התייחס כלל לגלולות למניעת הריון שנטלה המבקשת.
בתגובה מאוחרת וחוזרת מיום כ"ג בשבט תשע"ח (8.2.18) טען בא כוח המבקשת כי האישה קבלה גלולות שונות כולל גלולות נגד הריון כדי להסדיר את הווסת (סעיף ג' לתגובה) והוסיף, התובעת לא נטלה 'אמצעים למניעת הריון' רק גלולות להסדרת הווסת (סעיף ד לתגובה). ע"ש. הרואה יראה כי בא כוח המלומד ה'ן נסת'ר מחמת'ו.
ביום כ"ה באייר תשע"ח (10.5.18) התקבלה חוות דעת המומחה בה קבע כדלהלן:
מהתיק הרפואי עולה כי הגברת ה' נבדקה בדיקה גניקולוגית פנימית מלאה ב-1.8.2012. ניתן להסיק מכך כי בתאריך הנ"ל הגב' ה' כבר לא הייתה בתולה. לא ניתן להסיק מכך כי קיימה יחסים עם גבר. לא מצוין באף מקום בתיק הרפואי כי הגברת ה' מקיימת יחסי מין.
מצד שני מנקודת מבט הרופא – אין טעם בבדיקה גינקולוגית ובלקיחת משטח פאפ מחשש להדבקות בוירוס הפפילומה אם האישה לא קיימה יחסי מין, ובוודאי עם גבר החשוד בהדבקות בעבר, בדיקה כזו אכן בוצעה.
כמו כן ציין כי מסקירת התיק הרפואי עולה כי המבקשת הייתה בריאה בדרך כלל וכי מצב העובר וההיריון היו תקינים וסיבת ההפלה נראית סיבה פסיכיאטרית.
בדיון מיום כ"ד בסיון תשע"ח (7.6.18) נשאלה המבקשת האם התחתנה כבתולה והשיבה 'למיטב ידיעתי הייתי בתולה'. לשאלה נוספת האם אכן חיה עם בעלה לפני הנישואין השיבה 'היינו במצבים לפני החתונה שהוא יכל להכניס אותי להריון' (שורות 22-23 שם) 'היה מקרה שיצאנו יחד בערב הגענו לחניון ונפגשתי עם חברתי [...] התחבקתי איתה ומרוב התרגשות נפלנו שנינו על הרצפה קבלתי מכה בראש והתעלפתי, הייתי ללא הכרה כמה דקות [...] יכול להיות שהוא בעל אותי באותו הזמן' (שורות 33-36 שם).
בא כוח המשיב הוסיף והצביע גם על תסקיר הרווחה המלמד כי המבקשת הלינה על אלימות מילולית בלבד ואף הסכימה לשוב לבית הצדדים ושלא כטענות המבקשת, אך המשיבה טענה כי העדיפה לשוב לביתה מאשר לפנות למקלט נשים (שורת 71-81 שם).
דיון והכרעה:
כאמור טענות הצדדים אודות התנהלותם בחיי הנישואין מוכחשות ואין אתנו יודע בשל מי הסער הזה שהרי אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ אֵין עוֹד נָבִיא וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מָה (תהלים עד,ט). אולם אף מבלי לקבוע מסמרות בעניין עדיין יש לפקפק בחיוב המשיב בכתובה מאחר ולא ברור כי המבקשת הייתה בתולה בעת הנישואין.
הנושא את הבתולה ונמצאה בעולה
הן אמת כי יש לדון אודות הטוען טענת פתח פתוח מצאתי וכמבואר בכתובות (י.):
ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה פתח פתוח מצאתי אמר ליה רב נחמן אסבוהו כופרי מברכתא חביטא ליה. והא רב נחמן הוא דאמר מהימן? מהימן, ומסבינן ליה כופרי. רב אחאי משני כאן בבחור כאן בנשוי.
ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל, אמר ליה פתח פתוח מצאתי, אמר ליה שמא הטיתה? אמשול לך משל [...] ע"ש.
ופסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן סח סעיף ו):
טען טענת פתח פתוח אומרים לו שמא הטית או לא בעלת בנחת, ולפיכך לא הרגשת בדוחק. אם אמר לא כי אלא פתח פתוח מצאתי הרי זו טענה אם לא בגרה עדיין [...] יש אומרים טענת פתח פתוח לא יוכל לטעון רק נשוי, אבל בחור לא ואדרבה מלקין אותו כשטוען כך דמאחר שלא היה נשוי מתחלה אינו בקי בכך (טור).
ונמצא שלאו מילתא פסיקתא היא לסמוך על הטוען טענת פתח פתוח. אולם בנדון דידן אין המשיב נשען כלל על ידיעתו או הרגשתו אלא על סמך תיעוד ההיסטוריה הרפואית של המשיבה המלמדת שכבר בטרם הנישואין לא הייתה בתולה ואדרבה ביצעה בדיקה לשלילת מחלות הנובעות מיחסים פסולים.
ממכתבו של המומחה ד"ר דוד שטוקהיים עולה כי המבקשת עברה בדיקה גניקולוגית פנימית מלאה ביום י"ג באב תשע"ב (1.8.2012) שהם כארבע שנים לפני הנישואין, ולדעתו ניתן להסיק מכך כי כבר מאז המבקשת לא הייתה בתולה.
המומחה אף הוסיף וכתב:
'מנקודת מבט הרופא – אין טעם בבדיקה גניקולוגית ובלקיחת משטח פאפ מחשש להידבקות בוירוס הפפילומה אם האישה לא קיימה יחסי מין ובוודאי עם גבר החשוד בהדבקות בעבר ובדיקה כזו אכן בוצעה'.
ולפי דרכנו למדנו מדברי המומחה כי הסיבה ההגיונית לבדיקה זו היא קיום יחסים עם אחר ונמצא כי המשיב נשא את המבקשת בחזקת בתולה ונמצאה בעולה ואין לחייבו בכתובה כמבואר בשולחן ערוך. (אבן העזר סימן סח סעיף ח ובדברי החלקת מחוקק סקי"ג וסימן סז בחלקת מחוקק סק"ה ובבית שמואל סק"ד). התפלספותו המיותרת של בא כוח המבקשת בפרשנות דברי המומחה הינה לזרא לאור דבריו הברורים.
ואם לחשך אדם שאף אם אכן המבקשת לא הייתה בתולה היינו באשמת המשיב וכתוצאה מחיי אישות עם המשיב לפני הנישואין וכפי שטענה בדיון כי נאנסה בחניון לעיני חברתה בעודה מחוסרת הכרה ונמצא שהמשיב נשא בעולת עצמו, אף אתה אמור לו כי שוברה של טענה זו בצידה, שהרי למרות כל זאת המבקשת הסכימה להינשא למשיב אף אחר אותו אירוע 'האונס בחניון' בעודה מחוסרת הכרה, והדבר מחזק את התרשמות בית הדין כי טענה זו זרה ומוזרה, נדחה קרא לה.
ואף גם זאת שהרי אירוע 'האונס בחניון' היה רק סמוך לנישואין כאשר מבדיקת המומחה עולה כי כבר חמש שנים קודם לכן שהמבקשת אינה בתולה.
הן אמת כי מבואר בשולחן ערוך (סימן סח סעיף א) שהמתייחד עם ארוסתו קודם הנישואין אין לה טענת בתולים והיינו טעמא דחיישינן שמא בא עליה ולעולם הייתה בתולה מעיקרא, אך בנדון דידן הרי לנו ברור חיצוני כי המבקשת לא הייתה בתולה בנישואין ובפרט שהמשיב הכחיש נמרצות את המיוחס לו ואף המבקשת לא טענה כן רק אחר שנתגלה קלונה.
מעבר לכל האמור, המבקשת נשאלה בדיון מיום כ"ד בסיון תשע"ח (7.6.18) האם נשאת כבתולה ובמקום לענות בנחרצות תשובה חיובית, נאחזה בסב'ך ואמרה 'למיטב ידיעתי הייתי בתולה' (שורה 10 שם) ועלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה.
ואף אם ימצא מקום דחוק לפרש את דברי המומחה בפרשנות מסולפת, עדיין יש להפסיד את המבקשת את כתובתה מכוח הספק שהרי כבר האריכו הפוסקים כשיש ספק בחיוב הכתובה, מי המוחזק בכתובה, האם הבעל שהממון בידו והמוציא מחברו עליו הראיה או שמא האישה המוחזקת בשטר חוב הינה המוחזקת בכתובה וכל שבא הבעל להפסידה את כתובתה עליו להוכיח שאכן עשתה מעשים אשר לא יעשו שבגינן איבדה את כתובתה.
אולם בנדון דידן שהספק הוא אודות עיקר חיוב הכתובה שמא נישאת לו בחזקת בתולה בעודה בעולה ונמצא שמעולם לא התחייב לה דבר הוי כטוען איני יודע אם התחייבתי ולא ניתן לחייב את המשיב מספק.
משכך פני הדברים אין מקום לחייב את המשיב בכתובת המבקשת אף מבלי להזדקק לטענת המשיב בגין הפלה שנעשתה ללא ידיעתו, אולם הואיל ואתא לידן טענה זו נימא בה מילתא.
הפלה יזומה שנעשתה ללא ידיעת הבעל
הנה מבואר בגמרא בשבת (לב:) רבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים, שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך. איזה הן מעשה ידיו של אדם - הוי אומר בניו ובנותיו של אדם.
ובגמרא בכתובות (עב.) אמרינן, אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה? מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לה חלה ונודרת ואינה מקיימת.
ולפיכך פסק בשולחן ערוך (סימן קטו סעיף ג) הנודרת ואינה מקיימת תצא בלא כתובה ע"ש. ופרש בחלקת מחוקק (סק"ו) דאף על פי שבשאר עבירות אינה מפסדת כתובתה בנדרים ושבועות וחרם שמפני זה בניה מתים על כן יכול להוציאה בלא כתובה ע"ש.
ומבואר בדברי הרא"ש (סימן ט) שעוברת על דת יוצאת בלא כתובה לא משום מעשה העבירה שעשתה האישה, שהרי אילו עשתה שאר עבירות כגון שהיא לבדה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה, אלא עוברת על דת היינו שהמכשלה והתקלה שגורמת לבעלה גורמים לה להפסיד את כתובתה.
וכן מתבאר מדברי המשנה למלך (הלכות סוטה פרק ב הלכה א) שעיקר הטעם שעוברת על דת מפסדת כתובתה הוא לא משום מעשה העבירה, אלא משום דבמעשיה היא גורמת להפרעה ולקלקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה. וכיוצא בזה כתב המהר"ם מרוטנבורג (חלק ד סימן אלף כ - וראה עוד פסקי דין רבניים חלק א עמוד 338).
גם בפסק דין בבית הדין דידן (פסק דין מיום י"ג בשבט תש"ע - 28.1.10 תיק 581766/2) כתבו לדקדק כן מדברי השיטה מקובצת (כתובות עב.) וז"ל:
והא דלא חשיב נמי זינתה ומשמשת עמו דהשתא נמי ספיא ליה איסור שהרי אסורה עליו משזנתה משום דההוא ודאי פשיטא משזנתה אבדה כתובתה הואיל ואסרה עצמה עליו ומוציאין אותה מתחתיו על כורחו ואין שומעין לו כל עיקר לקיימה (רש"י במהדורא קמא).
והרי זה כדבר האמור שהאיסור שעברה עליו אינו הגורם להפסד כתובתה, אלא מתוך שאסרה עצמה על בעלה, וכפתה עליו את פירוק הנישואין, הפסידה את כתובתה. וכן מבואר בספר קובץ שיעורים (כתובות סימן רלב) שהפסד כתובתה של העוברת על דת, אינו משום קנס על האיסור שעברה, אלא מדינא נשללת הכתובה ממנה משום שבעקבות המעשה שעשתה, אין הבעל יכול להמשיך לחיות עמה. ונמצא שהאישה היא הגורמת לפירוק חיי הנישואין, ובאופן זה אין הבעל חייב לשלם לה כתובה. והיינו טעמא נמי שאשת איש שזינתה מפסידה כתובתה.
ולפי דרכנו למדנו שהנודרת ואינה מקיימת הגורמת שבניה מתים מחבלת ביסוד חיי הנישואין שבין איש לאשתו. שהרי יסוד הנישואין הוא בחינת 'והיו לבשר אחד' וכמו שפרש רש"י שהולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד. וכן מבואר בסנהדרין (נח.) והיו לבשר אחד - מי שנעשים בשר אחד, יצאו בהמה וחיה שאין נעשין בשר אחד. וכדברי הגמרא בכתובות (נט:) 'אין אשה אלא לבנים' ע"ש. ולפיכך כאשר האישה נודרת ואינה מקיימת גורמת חס ושלום לאבוד הבנים ולפיכך תצא שלא בכתובה.
ולכאורה דברים קל וחומר אם הנודרת ואינה מקיימת שרק גורמת בכך כי בניה מתים יוצאת בלא כתובה, קל וחומר למפלת את בניה בידיה בחינם שוודאי הפסידה כתובתה.
וכן מבואר בדברי רבנו החתם סופר (אבן העזר חלק ב סימן א) אודות אישה שרצחה בנה בשאט נפש דודאי הוה עוברת על דת שאפילו נודרת ואינה מקיימת הוה כעוברת על דת לפי שבניה מתים כל שכן זו שהמיתה בנה בשאט נפש [...] ונאמר התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה, ואם כן אי אפשר להיבנות ממנה כי תשחית זרעה והריונה עכת"ד. וקל וחומר בנדון דידן שכבר עשתה מעשה.
ואף שהחתם סופר מיירי באשה שהמיתה את בנה אחר שבא לעולם דמפסדת כתובתה, וגרע טפי מנדון דידן שהמיתה את בנה בעודו עובר, אך למעשה אין לחלק כלל בזה שהרי החתם סופר למד זאת מדברי המשנה 'הנודרת ואינה מקיימת' הגורמת שבניה ימותו ומעתה קל וחומר לאשה הממיתה את בניה בידיים דודאי מפסדת כתובתה.
ובלכתך בדרך הזאת נמצא דרבותא קמשמע לן במשנה דאף 'הנודרת ואינה מקיימת' שפגיעתה רעה בילדים רק בדרך סגולית ובכל זאת יוצאת שלא בכתובה משום טענת הבעל שיירא מעוון נדרים וקל וחומר למפלת נפלים בידיים שאיבדה כתובתה.
כאמור, ביום ב' בתמוז תשע"ו (8.7.16) שהם כחמשה חודשים אחר הנישואין נפרדו הצדדים. והנה עשרה ימים לאחר מכן ביום י"ב בתמוז תשע"ו (18.7.16) כבר נפגשה המבקשת עם הפסיכיאטרית ד"ר סיגלר והצהירה בפניה כי מדובר בהריון שאינו רצוי בתחילת נישואין שכשלו, וכי בכוונתה לפנות לעו"ד ולהתגרש. (ציטוט ממכתבה של ד"ר סיגלר הנזכר). ביום י"ז בתמוז תשע"ו (23.7.16) עברה מבקשת את ההפלה כאשר באישור הוועדה להפסקת הריון צוין 'היריון ראשון היריון לא רצוי'.
אמור מעתה כי המבקשת ביצעה את ההפלה סמוך עד מאד לעזיבתה את הבית ואף לא טרחה כלל לעדכן את המשיב במעשיה. ונראה כי בדעתה של המבקשת היה להתגרש ללא הותרת ספיחין משמעותיים מאותם נישואין כושלים לדבריה, דבר העשוי להפריע לגירושין חלקים ושיקום חייה אחר הגט.
ואף אי נימא דעוברת על דת בעי התראה כמבואר בשולחן ערוך גבי עוברת על דת יהודית (סימן קטו סעיף ד) ובנדון דידן הבעל לא התרה במבקשת שלא תפיל את בנם, מכל מקום הרי דעת רש"י (סוטה כה.) דעוברת על דת משה אינה צריכה כלל התראה, ואף לדעת שאר פוסקים שגם עוברת על דת משה צריכה התראה (בית שמואל סקי"ז שם) הרי מאחר והמבקשת עשתה מעשיה במחשכים ללא ידיעת הבעל בבחינת הוֹשִׁיבַנִי בְמַחֲשַׁכִּים כְּמֵתֵי עוֹלָם (תהלים קמג, ג) נראה כי הבינה שאם תעדכן את בעלה וודאי ימחה בה משכך אין עליו טענה שלא התרה בה.
ובלאו הכי מבואר בשבות יעקב (חלק ג סו"ס קכז הובא בפתחי תשובה סקי"א) דבאיסור ידוע לכל הנשים אינה צריכה התראה כלל ע"ש ומינה נמי להפלת העובר דמלבד האיסור החמור שבמעשה זה עוד בה שידוע לכל כי מעשה זה שנעשה ללא כל תיאום פוגע פגיעה אנושה באימון וקשר הזוגי של בני הזוג והדבר הווה כתחליף להתראה שאינה אלא להבחין בין שוגג למזיד.
זכויות האב בעובר
למעלה מכל האמור יש מקום לדון משום זכויות האב בעובר שהרי הנוגף אשה הרה משלם דמי ולדות לבעל (בבא קמא מח: חושן משפט סימן תכג סעיף א) ופירש הסמ"ע (סק"א) מדכתיב ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה למדונו שזיכתה התורה דמי הולדות לבעלה ע"ש. לדעת רבים וטובים מרבותינו דמי הוולדות הם פיצוי ממוני בגין הנזק ולא רק ככופר (ראה מנחת חינוך סוף מצוה מט לבושי מרדכי אפשטיין בבא קמא סימן כו ומשאת משה חברוני בבא קמא סימן מט) ואכמ"ל.
וכן יש ללמוד מדתנן בערכין (ז.) האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד. ומבואר בגמרא שהיתה הווא אמינה שנעכב את מיתתה עד אחר שתלד כדי לא לפגוע בזכויותיו של הבעל ונימא 'ממונא דבעל הוא ולא ליפסדיה' ולכך קמשמע לן שהאשה נהרגת מיד דכתיב ומתו גם שניהם לרבות את הוולד.
ולפי דרכנו למדנו שאלמלא מקרא כתוב 'גם שניהם' שפיר מצי האב לעכב את מיתת האישה מחמת זכותו בעוברים. וכן מפורש בתוספות (סוטה כו.) שאין מעוברת שותה מי המרים עד לאחר שתלד כדי שלא תפסיד וולדות של בעל ולא דמי ליוצאת ליהרג דרבי קרא להדיא 'גם שניהם' ע"ש.
וגדולה מזו כתב המשך חכמה (פרשת וישב) דבני נח מצווין על העוברין ולגבייהו לא נאמר 'גם שניהם' ולפיכך הוולדות ממון הבעל ואין האישה נהרגת רק אחר שתלד ע"ש.
וכבר הארכנו בזה בס"ד בעבר (פסק דין מיום ט"ז באדר תשע"ז (14.3.17) תיק 1058726/4) אודות זכות האב בעובר ושם הבאנו גם דברות קדשו של אאמו"ר זצ"ל במשנת שלמה (קדושין סימן נ) דאב יכול לקדש בתו בעודה מעוברת אם הוכר עוברה (רמב"ם פרק ז מהלכות אישות הלכה טז) ומוכח שכבר משעת העיבור נקרא אב ולכך שפיר מצי לקדשה כדת. ועיין עוד שם וצרף לכאן ואכמ"ל.
ומכל מקום אף המפקפקים שם בזכות האב בזרע מוקפא היינו דווקא התם משום שטרם החל הליך ההפריה, מה שאין כן בנדון דידן שהעובר במעי אמו וודאי יש לאב זכות בו והדבר ברור כי המלצה להפלה בגין 'הריון לא רצוי' אין מקומה בעולם ההלכה.
סיכומם של דברים המשיב פטור מלשלם את כתובת המבקשת מכוח הני תרי טעמי הנאמרים באמת, הן מחמת שנשא את המבקשת בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, והן מחמת שהמבקשת עברה הפלה יזומה ללא ידיעתו של המשיב.
לאור האמור מחליט בית הדין:
א. המשיב פטור מתשלומי כתובת המבקשת.
ב. יש לסגור את התיק.
ניתן לפרסם את ההחלטה לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום ג' באדר ב התשע"ט (10/03/2019).
הרב אברהם מאיר שלוש – ראב"ד הרב שמואל אברהם חזן הרב רפאל זאב גלב
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה