נסרי זיאדה ואח' נ' המזלג - שירותי מזון ואירועים בע"מ ואח'

רקע עובדתי

1. נתבעת 1-חברת המזלג (להלן: המזלג) היא חברה רשומה בע"מ העוסקת במתן שירותי הסעדה. החברה הפעילה מפעל לייצור ואספקת מזון וכן מסעדה למכירת מזון מוכן בגן הטכנולוגי בירושלים.

2. נתבעת 2 היא חברה רשומה בע"מ העוסקת בעסקי הסעדה וקייטרינג לאירועים. החברה הפעילה בתי קפה במוזיאון ארצות המקרא ובמוזיאון ישראל.

3. נתבעים 3 ו-4 הם שני אחים. נתבע 3 ונתבע 5 הם בעלי המניות בנתבעת 1. נתבעים 3,4,5 היו בעלי המניות בנתבעת 2, אולם ביום 30.01.2013 הועברו מניותיהם לגב' שושנה שטארק – אמם של נתבעים 3-4 (נספח א' לתצהירי הנתבעים) (פרוטוקול, עמ' 19, ש' 25).

4. התובעים הועסקו על ידי הנתבעת 1 וחלקם על ידי הנתבעת 2 בתקופות שונות. ב- 4/2014 הועברה פעילותה העסקית של נתבעת 2 לנתבעת 1 תוך שמירת זכויות העובדים.

5. ביום 18.1.2015 הודיעה הנתבעת 1 לתובעים כי בכוונתה לסיים את עבודתם בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה. באותו היום נמסרו לתובעים מכתבי פיטורים שנכנסו לתוקף באופן מידי, למעט התובע 11 אשר התבקש להישאר בעבודתו עד לסוף חודש ינואר 2015. התובעים 9 ו-10 המשיכו לעבוד במוזיאון ישראל תחת עוסק מורשה שפתח הנתבע 4, לאחר מכירת מניותיו בנתבעת 2.

6. לטענת התובעים, הנתבעת 1 לא שילמה להם פיצויי פיטורים ושכר עבודה עבור 18 ימי העבודה האחרונים בחודש ינואר 2015. נוכח האמור, תבעו התובעים פיצויי חלף הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורין והשלמת שכר. ביום8.2.2016 ניתן על ידי בית דין זה פסק דין בהיעדר הגנה נגד הנתבעת 1, בתביעתם של תובעים 1-8 (סע"ש 53404-03-15). פסקי דין בהיעדר הגנה בתביעתם של תובעים 9-11 ניתנו על ידי בית דין זה במועדים שונים (סע"ש37479-04-16,סע"ש 37503-04-16,ד"מ 15467-03-15).

7. ביום 13.4.2016 הוגשו פסקי הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל ובה בעת הוגשו להטלת עיקולים על נכסי הנתבעת 1 ועל נכסי צדדי ג'. ביום 17.4.2016 ניתנה החלטת רשם ההוצאה לפועל, לפיה יש להטיל עיקול על נכסי הנתבעת 1, לרבות אלה המצויים אצל הנתבעת 2, אולם נדחתה בקשת התובעים להטלת עיקול על נכסי וכספי צדדי ג', בהתאם להלכת זייתון (רעא 3542/10 מדינת ישראל - אגף מכס ומע"מ נ' זייתון תעשיות שמנים בע"מ).

    

   טענות הצדדים

8. התובעים טוענים כי הנתבעים מנצלים לרעה את עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת ומסתתרים מאחורי מסך ההתאגדות כדי לחמוק מתשלום זכויותיהם הקוגנטיות. לטענתם, התנהלותם של הנתבעים והתעלמותם מהתביעות שהוגשו כנגד הנתבעת 1 מעלה חשש להברחת נכסים. לאחר הגשת התביעות כנגד הנתבעת 1, החלה הנתבעת 1 להעביר מניות מבעליה-נתבעים 4,3 ו-5 לקרובי משפחתם של נתבעים 3-4. כמו כן, נתבעים 3-5 חילקו ביניהם נכסים/כספים שהיו לנתבעת 2, מכרו זכויות שהיו לנתבעת 2 במוזיאון ארצות המקרא ועברו להפעיל את בית הקפה במוזיאון ישראל תחת העוסק המורשה של נתבע 4. נוכח האמור, תובעים הרמת מסך בין נתבעת 1 לנתבעות 2 ו-6 ובין נתבעות 1-2 ו-6 לבעלי המניות בהן – נתבעים 3-5.

9. התובעים טוענים כי קיימת זהות מוחלטת בין הנתבעות 1,2 ו- 6 (להלן: הנתבעות). שלושת התאגידים הם גוף אחד המפעיל עסק אחד של מתן שירותי הסעדה לאירועים. כמו כן קיימת זהות מוחלטת בין בעלי המניות ומנהלי שלוש החברות. הנתבעים מנסים לטשטש את הקשר בין החברות כאשר טוענים כי מדובר בחברות נפרדות המנהלות קשר של יצרן-לקוח (חברת 'שיק'- הפעלת אירועים, חברת 'המזלג'- ייצור ואספקת מזון). לטענת התובעים, החברות פעלו יחד כמערכת אחת המייצרת ומספקת מזון לאירועים ומפעילה בתי קפה ומסעדה. כמו כן טוענים כי העברת הפעילות ושינוי שם המעסיקה מחברת שיק (נתבעת 2) לחברת המזלג (נתבעת 1) ב-4/2014 תוך העתקת הפעילות בין שתי הנתבעות, נעשו למראית עין, במטרה לחמוק מתשלום חובותיהן ולפגוע בזכויות העובדים. הנתבעים פעלו בחוסר תום לב ובתרמית עת העבירו את העובדים כשנה לפני פיטוריהם מהנתבעת 2 לנתבעת 1, ביודעם כי הנתבעת 1 מצויה בקשיים כלכליים ולא תוכל לעמוד בתשלום זכויותיהם של התובעים. בנוסף טוענים כי הנתבעות הוקמו ופעלו ב"מימון דק", ללא הון עצמי, חסכונות, נכסים, חשבונות בנק או כל כרית ביטחון כלכלית שעשויה לתת מענה לרמת הסיכונים שנוצרו בשל פעילות החברה.

10. הנתבעים טוענים כי טענת התובעים לזהות בין החברות ולזהות בין בעלי המניות מוטעית. בעלי המניות בנתבעת 1 בתקופה הרלוונטית לתביעה הינם נתבעים 3-5 בעוד בעלת המניות היחידה בנתבעת 2 הינה הגב' שושנה שטארק. כפועל יוצא מכך, לא ניתן להרים את מסך ההתאגדות של נתבעת 2 כלפי הנתבעים הואיל והם לא היו בעלי המניות בחברה בתקופה הרלוונטית לתביעה. בנוסף טוענים כי לא ניתן להרים את מסך ההתאגדות של נתבעת 1 כלפי נתבע 4 משום שהאחרון מכר את מניותיו מספר חודשים לפני שהפסיקה החברה את עבודתם של התובעים.

11. הנתבעים טוענים כי לא מתקיימות העילות להרמת מסך, לא הוכח כי נעשה שימוש בחברות למעשי תרמית והברחת נכסים. העברת המניות מהנתבעת 2 לאמם בת ה-94 של הנתבעים 3-4, נעשתה זמן רב לפני שהגישו התובעים את תביעותיהם, וזאת כערובה להבטחת הכספים שהלוותה האם לחברה (פרוטוקול, עמ' 20 ,ש' 5-7). כמו כן לא הוכח כי הנתבעים נטלו סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה. הנתבעים הזרימו כספים נוספים לחברה גם לאחר שנקלעה לקשיים וניסו כל העת למנוע את קריסתה.

     

    ההליך

12. בפנינו העידו התובעים: מר נסרי זיאדה, מר מאג'ד חיו, מר קאיד אבו סנינה ומר גל נגד. מטעם הנתבעים העידו: מר יוסף שטארק (נתבע 4) ומר שלמה קורץ (נתבע 5). נתבע 3, מר שרגא שטארק ,לא הגיש תצהיר ואף לא הוזמן לעדות. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

     

    דיון והכרעה

13. אין מחלוקת כי הנתבעות 1,2 ו-6 מצויות כיום במצב של חדלות פירעון, והתובעים עומדים למעשה מול שוקת שבורה. השאלה העיקרית הצריכה הכרעה בענייננו, הינה אפוא, האם נתבעות 1, 2 ו-6 פעלו למעשה כחברה אחת באופן המצדיק הרמת מסך בין שלוש החברות, והאם יש בנסיבות המקרה דנן עילה להרים את מסך ההתאגדות בין החברות לבין בעלי המניות בחברות ומנהליהן (נתבעים 3-5), בגין החובות כלפי התובעים.

     

    המסגרת הנורמטיבית

14. הדוקטרינה של הרמת מסך מעוגנת בחקיקה, בסעיף 6(א)(1) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), הקובע כדלקמן:

    "בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

     

    (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

     

    (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה".

     

     

15. הכלל הוא כי חברה הינה תאגיד הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין, כי לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו (דב"ע נג/3-205 מוחמד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כז 345, 350).

    יחד עם זאת, יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, להתחמק מהתוצאות של מעשיו. בהתאם ללשון סעיף 6 לחוק החברות, ניתן אפוא לבצע הרמת מסך, כאשר השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם ו"בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן". זאת כאשר היה יסוד להניח שניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה והיה בניהול זה משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה ו/או כאשר למעשה היה ערבוב נכסים ומנהליה לא הקפידו למעשה על הפרדה בין החברה לבעליה. אולם, בתי המשפט נוקטים זהירות רבה שעה שמשתמשים בדוקטרינה של "הרמת מסך".

     

16. בדונו בסוגיית הרמת מסך, במסגרת יחסי עבודה, אבחן בית הדין הארצי לעבודה בין מעמדם של כלל הבאים במגע עם החברה לבין עובדיה. נקבע, כי העובדים אינם מתקשרים רגילים, ומעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד (ע"ע 1170/00 מרים פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית בע"מ, ניתן ביום 27.11.02; ע"ע 1452/04 שלמה אביר - מנסור חוסיין, [פורסם בנבו] ניתן ביום 22.5.06).

     

    בפס"ד בעניין ערב חדש (ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עתונות) ואח', [פורסם בנבו] ניתן ביום 17.2.02), נקבע כדלקמן:

     

    "העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד... קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו". וכן:"מכאן שיסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה או התערבות החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים ל"שימוש לרעה" במסך ההתאגדות המצדיק הרמת מסך. בכל המקרים האלה ובדומיהם הרימו בתי המשפט את מסך ההתאגדות, על מנת לאיין את הרווחים הצפויים ב"שימוש לרעה במסך ההתאגדות".

     

     

17. מן המקובץ עולה, כי לפי ההלכה פסוקה, הרמת מסך ו/או חיובו של מנהל בחיובי החברה ייעשו במקרים חריגים ובמשורה. המבחן המרכזי להרמת מסך הוא מבחן השימוש לרעה במסך ההתאגדות הנלמד על פי הנסיבות.

     

    כפי שמציינת פרופ' א. חביב סגל במאמרה "מגמות חדשות בהלכות הרמת מסך", עיוני משפט י"ז 197, הרחיבה הפסיקה בשנים האחרונות את המקרים בהם יש הצדקה להרמת מסך, כאשר עניין מרכזי שנבחן, בבתי הדין לעבודה, הינו חובת תום הלב המוגברת, הקיימת ביחסי עובד ומעביד. חובת נאמנות זו, הרחבה מחובת תום הלב הרגילה בדיני חוזים, מחייבת להתאים את העסקת העובדים, ליכולת הכלכלית של החברה ובהעדר יכולת כזו עשוי בית הדין להטיל אחריות אישית על מי שעומד מאחורי החברה, מנהל אותה ושולט בה. זה האחרון היודע שאינו יוכל לשלם שכר לעובדיו וממשיך לפעול בחברה, עשוי לחוב באופן אישי. כישלון לספק לחברה מקורות מימון משמעותיים והעדר פעילות חשבונאית תקינה עשויים אף הם להצביע על ערבוב נכסים או על חוסר תום לב ונאמנות כלפי העובדים שעשויים למצוא בבוא יום הפירעון את קופת החברה ריקה.

     

     

    מן הכלל אל הפרט

     

    הרמת מסך בין חברות קשורות (בין נתבעת 1 לנתבעות 2 ו-6)

     

18. התובעים טוענים כי קיימת זהות מוחלטת בין החברות באופן המצדיק הרמת מסך ההתאגדות ביניהן ולא היה רציונל כלכלי אמיתי להקמתן בנפרד. החברות עסקו באותו תחום עיסוק, נוהלו על ידי אותם המנהלים, ופעלו יחד להגשמת מטרה עסקית משותפת - מתן שירותי הסעדה. לא הייתה הצדקה עסקית להעברת התובעים לנתבעת 2. העברתם אפוא מנתבעת 1 הייתה משיקולים לא עניינים. עצם העברתם, כחפץ, מגלה למעשה, ערבוב בין החברות.

    מהמסמכים שהוגשו לתיק עולה כי עד ליום 13.5.2014 נתבעים 3-5 היו בעלי המניות בנתבעת 1 ובנתבעת 2. יתר בעלי המניות בנתבעת 1, למעט נתבע 5, הם בני משפחתם הקרובים של נתבעים 3-4. אף אם נקבל את טענת הנתבעים, לפיה חלה טעות ברישום העברת הבעלות של נתבעת 2 ברשם התאגידים, ובתקופה הרלוונטית לתביעה אין זהות בין בעלי המניות ונתבעת 2 הייתה בבעלותה של הגב' שטארק – אימם של נתבעים 3-4, אין בכך כדי לנתק את הקשר בין החברות ואת מעורבותם של הנתבעים בניהול עסקיה של נתבעת 2. כאמור, הנתבעים טוענים כי מניות הנתבעת 2 הועברו ביום 30.1.2013 לגב' שטארק, אימם בת ה- 94 של נתבעים 3,4 המתגוררת בבית אבות. נתבע 4 העיד בחקירתו כי לגב' שטארק לא הייתה כל מעורבות בענייני החברה (פרוטוקול, עמ' 20, ש' 5) והנתבעים הם שהמשיכו לנהל את עסקי הנתבעת 2. בחקירתו, נשאל נתבע 5 האם הגב' שטארק הייתה בעלת מניות בחברה והשיב: "לא. היא אמרה לנו שנצליח ונמשיך להפעיל את החברה" (פרוטוקול, עמ' 25, ש' 13-14). בדוחות שהוגשו לרשם החברות בשנים הרלוונטיות לתביעה ונחתמו על ידי הנתבעים, מופיעים נתבעים 3-5 כבעלי המניות בנתבעת 2. כמו כן, הן עובדים המטבח בנתבעת 1 והן עובדי המכירות והניקיון בנתבעת 2 ציינו בתצהיריהם כי מי שהיו אמונים עליהם ונתנו להם הוראות עבודה הם נתבעים 3-5 (סעיף 14 לתצהירו של מר אבו סנינה, סעיף 11 לתצהירו של מר אלנבי). נוכח האמור, אין ספק כי בתקופה הרלוונטית לתביעה, החברות, נתבעות 1-2 נוהלו בפועל על ידי נתבעים 3-5.

     

19. בין הצדדים אין מחלוקת כי שתי החברות עוסקות בתחום ההסעדה. בדו"ח רשם החברות אודות הנתבעת 6- השותפות כללית, נכתב כי מטרת השותפות בין נתבעת 1 לנתבעת 2 היא "לעסוק בעסקי מסעדנות וייצור מזון" (נספח ו' לתצהירי התובעים). הנתבעים טוענים כי רק לנתבעת 1 היה רישיון לעסוק בייצור מזון, והיא סיפקה מזון לנתבעת 2 שהייתה אמונה על ניהול אירועי ההסעדה. בעניין זה העיד התובע מר נסרי זיאדה :

    " היו לנו כמה חברות. בתחילה חברת שיק. אחרי זה חברת המזלג. ששאלנו אמרנו מה לגבי המזלג אמרו זה אותה חברה... הכוונה שלי שהמזלג הייתה עושה לאירועים של שיק. אז היינו מוכרים אוכל במזלג וגם ביום שישי. ובערב היינו לוקחים את האוכל שהמזלג עשה לשיק אירועים". (פרוטוקול, עמ' 7, ש' 5-9)

     

    כאשר נשאל האם חברת המזלג הייתה מוכרת אוכל לחברת שיק, השיב "אבל לא אמרו לנו את זה. אמרו לנו שזה אותה חברה וזה אותם פועלים וזה המטבח שלנו" (פרוטוקול, עמ' 8, ש' 17-18).

     

    כאמור, בשנת 2014 הועברו מניות הנתבעת 2 לנתבעת 1. מעדותו של התובע מר קעיד אבו סנינה, עולה כי לא חל כל שינוי במקום העבודה או באופן העסקתו:

    " כל הזמן עבדתי בשיק. שבאו ואמרו לי מזלג לא הבנתי מה זה. אמרו לי באותו יום זה עובר למזלג ואתה ממשיך לעבוד על אותו וותק ומשכורת....ואמרנו אם אנו עוברים חברה תנו לנו את הכסף שלנו ונעבוד חדש. אמרו שזה נשאר אותו דבר" (פרוטוקול, עמ' 13, ש' 3-5).

     

    התובע מר גל נגד, שעבד כמנהל מכירות של חברת 'שיק' במוזיאון ארצות המקרא, העיד כי קיבל את תלושי השכר מחברת המזלג (פרוטוקול, עמ' 14, ש' 2-6), עובדה שאושרה גם על ידי נתבע 4 בחקירתו (פרוטוקול, עמ' 31, ש' 21-23). בנוסף ציין מר נגד כי כל החומר הפרסומי, השילוט המעטפות והפולדרים במוזיאון (מקום מושבה של הנתבעת 2) וכן בגן הטכנולוגי (מקום מושבה של הנתבעת 1), היו על שם חברת 'שיק' (נתבעת 1). כמו כן, החומר, הטפסים, התפריטים והקבלות שהוצאו על ידו כמנהל מכירות של חברת 'שיק', נשלחו למשרדי 'המזלג' בגן הטכנולוגי, עובדו ומשם נשלחו לאירוע יחד עם הקייטרינג עצמו אשר היה מיוצר במטבח 'המזלג' (סעיפים 6-7 לתצהירו של מר נגד).

    מעיון בראיות שהוגשו לתיק עולה כי תיבת הדואר של נתבעות 1-2 כפי שמופיעה בדוחות החברה שהוגשו לרשם החברות זהה ומספרה 28157. כמו כן, בפרסום שיווקי של חברת "המזלג" באינטרנט, שצירפו התובעים לתצהיריהם שויכה חברת 'המזלג' לחברת 'שיק' (נתבעת 2): "המזלג וותק של יותר מ-30 שנה של חברת "שיק אירועים" בהנהלת שטרק וקורץ" (נספח כ' לתצהירי התובעים), זאת על אף שחברת המזלג הוקמה רק בשנת 2010. בנוסף, ממכתבו של רו"ח של הנתבעות 1-2 מיום 15.3.2017 שצירפו הנתבעות לתצהיריהן, עולה כי הפעילות בשתי החברות הופסקה באותו היום- 20.8.2015 (נספח ו' לתצהירי הנתבעת).

     

    במקרה שבפנינו, אין מדובר בעילה אופיינית להרמת מסך. החברות הנתבעות אינן קשורות מבחינה משפטית באופן שמהוות אשכול חברות או קונצרן, ואין יחסי בעלות של חברה אחת בחברה האחרת היוצרים קשר של חברה אם-חברה בת. עם זאת, מבחינה מהותית מדובר בחברות אשר הוקמו ונוהלו על ידי אותם בעלים ופעלו כיחידה כלכלית ועסקית אחת. החברות פעלו תוך ערבוב נכסים ביניהן והעתקת פעילותה של חב' המזלג לחב' שיק, עד להפסקת פעילותן ביום 20.8.2015. לא הוכח בפנינו רציונל כלכלי אמיתי להקמתן של נתבעות 2 ו-6 ונראה כי ההפרדה הרישומית הפורמאלית שבין הנתבעת 1 לנתבעות 2 ו-6 היא הפרדה מלאכותית בלבד. בנסיבות אלה, אנו סבורים כי קיימת עילה והצדקה להרמת מסך ההתאגדות בין שלוש החברות- נתבעות 1-2 ו-6 (ראו ת"א 11644-11-12 א.דניאל פירזול בע"מ נ' א.ד כיפוף ומעקות בע"מ ואח', ת"א (שלום נצרת) 61254-01-12 א.א.ל אשכול יבוא ושיווק חומרי בנין בע"מ נ' א.כ אימפריית הברזל בע"מ (08/03/15, תא (תא) 35822-09-12 רייס נ ליאור עץ בטבע בע"מ (13.05.2015 ).

     

     

     

    הרמת מסך בין החברות הנתבעות לבעלי המניות - נתבעים 3,4 ו- 5 (שרגא שטארק, יוסף שטארק, שלמה קורץ).

     

20. הנתבעים ניהלו את עסקם באמצעות שלוש חברות קטנות ומשפחתיות שהוקמו על ידי בני משפחה וחבר ילדות (נספח כ' לתצהירי התובעים). כל יתר בעלי המניות בחברות לאורך השנים הם קרובי משפחתם של נתבעים 3-4. הלכה פסוקה היא, שבמקרים בהם מדובר בחברה משפחתית ובהתקיים הנסיבות שבדין, נוטה הכף להרמת מסך ההתאגדות (ראה עע (ארצי) 1452/04‏ ‏ שלמה אביר נ' מנסור חוסיין). יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בפרשת בן אבו:

    "על פי הפסיקה, וגם על פי השכל הישר, יש בקעה רחבה יותר להרים לגבי חברה משפחתית את המסך, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי 'פורמלי' לצורך נוחות בענייני מס. אכן, אין להתעלם מהעובדה שחלק ניכר מעולם החברות בישראל הוא חברות משפחתיות, ואין מקום להקל ראש חלילה בפגיעה בהתאגדותן. ואולם, ההתייחסות אליהן, כעולה מן הפסיקה, מעוגנת בנסיון החיים וכאמור בשכל הישר, קרי, שככל שהמדובר במבנה "משפחתי", הסיכוי לעירוב תחומין ולניהול המערב בין טובת החברה לטובת המשפחה הוא גדול יותר..." (ע"א 10582/02 ישראל בן אבו - דלתות חמדיה בע"מ, ניתן ביום 16.10.2005).

     

21. אם כן, ככל שמדובר בחברה בעל אופי "משפחתי", הסיכוי לעירוב נכסים ולטשטוש ההפרדה בין טובת החברה לטובת המשפחה, גדול יותר. על כך יש להוסיף את המחויבות המיוחדת בענייננו הנוגעת ליחס שבין חברה לעובדיה, כפי שהיטיבה לתאר השופטת רונית רוזנפלד :

    "חובת תום הלב מחייבת את המעסיק, בין השאר, לבחון את מידת יכולתו הצפויה לעמוד בפירעון התחייבויותיו כלפי עובדיו. ככל שהפרט הפועל בשם התאגיד יודע כי קיים חשש משמעותי שהתאגיד לא יוכל לקיים את התחייבויותיו כלפי העובדים, עליו להימנע מלהעסיקם, וככל שהמשיך והעסיק את עובדיו בנסיבות מעין אלה, תקום עילה להרמת המסך. לצד זאת, כלל יסוד הוא כי חברה היא תאגיד הנפרד מבעל מניותיו, מנהליו ועובדיו, ויש ליתן תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת שלה. משזו נקודת המוצא, ואף שמדובר ביחסי עבודה, אין די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" בנוגע לאופן שבו העסיקה חברה את עובדיה כדי להביא להרמת המסך. לפיכך, לצורך הכרעה, יש בראש ובראשונה ליתן את הדעת לכלל היסוד בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ולצד זאת יש לבחון אם התקיימו התנאים המוקדמים כפי שהותוו בסעיף 6 לחוק החברות, והפסיקה כפי שפירשה הוראותיו, לרבות בקשר לחובות האמון המוגברות שחבה כל חברה כלפי עובדיה" (עע (ארצי) 26295-01-16‏ ‏ ‏Tesfalem Tekel‏ נ' ר.ח. חיים מיארה שווק בשר ודגים (1998) בע"מ).

     

     

    הפרת חובת תום הלב ,הברחת נכסים וערוב נכסים

22. כאמור, התובעים שעבדו בחברת שיק-נתבעת 2, הועברו לנתבעת 1 בחודש 4/2014, כעשרה חודשים לפני שקיבלו הודעה על סיום העסקתם. מתצהיריהם עולה כי מקום העבודה, התפקיד, המנהלים והמעסיקים לא השתנו לאורך כל תקופת עבודתם, גם לאחר העברת הפעילות מנתבעת 2 לנתבעת 1 (סעיף 6 לתצהירו של מר גושה) . הנתבעים לא נתנו הסבר מניח את הדעת להעברת הפעילות של נתבעת 2 לנתבעת 1 ונראה כי ידעו כבר בשלב העברת העובדים כי הנתבעת 1 מצויה בקשיים כלכליים שלא יאפשרו תשלום זכויות העובדים כדין. כחודש וחצי לאחר העתקת הפעילות, ביום 13.5.2014 מכר נתבע 4 את מניותיו בנתבעת 1 לנתבעים 3-4 (נספח ז-1 לתצהירי התובעים) וביום 1.7.2014 פתח עוסק מורשה (נספח ה' לתצהירי הנתבעים). ביום 1.3.2015 החל להפעיל את בית הקפה במוזיאון, שזכויותיו היו שייכות לנתבעת 2 (פרוטוקול, עמ' 35, 6-7, סעיף 17 לתצהירו של מר זיאדה), והמשיך להעסיק את תובעים 9-10, בחוזה עבודה חדש, תחת עוסק מורשה. לא שוכנענו שאכן שולמו לנתבעות כספים עבור זכויות השימוש בשם ובזיכיון להפעלת בית הקפה במוזיאון (פרוטוקול, עמ' 35, ש' 6-13, סעיף ד(2)ג לתצהירו של מר יוסי שטארק).יחד עם זאת נשמע הסבר מניח את הדעת לאי מכירת הזכויות: ממילא לא נמצא קונה שהיה מוכן לשלם תמורתם ולכן לא מדובר בהעברת זכויות כספיות ו/או נכסים והתחיבויות שוות ערך.

     

    פעילות של הקמת עסק הממשיך פעילות של חברה שירדה מנכסיה, הוכרה לא אחת בפסיקת בתי הדין לעבודה כעילה להרמת מסך (ע"ע (ארצי) 1138/04 מאיר – ידגר [פורסם בנבו] (7.11.2005); ע"ע (ארצי) 3903-05-11 איפראימוב – ר.צ. פלסטק בע"מ [פורסם בנבו] (4.12.2014), ע"ע (ארצי) 41428-01-13 מרדכי שחם נ' קובי ביטון [פורסם בנבו] (10.05.2018)), הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו עובדים הועברו מחברה כושלת לרעותה. כפי שהיטיב לתאר השופט ש' צור:

    "מעביד אינו רשאי להעביר את עובדיו ממסגרת משפטית אחת לשניה. עובד אינו אבן על לוח המשחק של מעבידו. ניהול עסק באופן שהעובד נע ונד בין גופים שונים לפי נוחיות המעסיק. בבחינת היום פה ומחר שם - אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על המעסיק, זהו עירוב נכסים ושימוש לרעה במסך ההתאגדות. במיוחד נכונים הדברים באשר כל הגופים הללו נכשלים בעסקיהם והעובד מוצא עצמו מול שוקת שבורה. בנסיבות שכאלה, יש מקום לקבוע שהמעסיק האמיתי של העובד הוא לא חברה א' או ב' או ג' אלא גם - ובמיוחד - מי שעמד מאחורי כל אותן חברות" (ע"ע (ארצי) 1452/04 אביר - חוסיין. [פורסם בנבו] פסקה 13 (22.5.2006).

     

    מהאמור לעיל עולה כי הנתבעים ידעו כל העת כי לא יוכלו לשאת בתשלום זכויותיהם של העובדים וכי החברות מצויה בפני קריסה, ונקטו בפעולות שונות על מנת למזער את מעורבותם ואחריותם למצבן של החברות.

    לאחר שהבינו את היקף הקשיים הכלכליים, פעלו למכירת מניותיהם לאמם של הנתבעים 3-4 בת ה- 94 (פרוטוקול, עמ' 20, ש' 5-6). בחודש 4/2014 העתיקו את פעילות הנתבעת 2 לנתבעת 1. כחודש וחצי לאחר מכן, ביום 13.5.2014 מכר הנתבע 4 את מניותיו בנתבעת 1, וקיבל את זכויות הנתבעת 2 בבית הקפה במוזיאון ישראל, תוך שהוא ממשיך להעסיק שניים מעובדי הנתבעת 2 שעבדו במקום קודם לכן, בחוזה עבודה חדש כעוסק מורשה.

     

    נראה אפוא כי הנתבעים פעלו כלפי העובדים בחוסר תום לב, מתוך ידיעה ברורה כי לא יוכלו לקיים את התחייבויותיהם ולשלם עבור הזכויות המגיעות להם. בנוסף, נקטו הנתבעים בשורת פעולות כלכליות תמוהות המעלות חשד להברחת נכסים וניסיון לחמוק מאחריותם כלפי חובות החברה.

     

23. באשר לטענת התובעים בדבר העדפת נושים, הנתבעים טוענים כי סילקו אך חובות של ספקים להם היו ערבים באופן אישי והחברה עדיין חייבת כספים רבים לספקים שונים ובתוכם להם. התובעים לא הפריכו טענה, לא הציגו בפנינו ראיות סותרות ולא הרימו את נטל ההוכחה בנקודה זו.

     

    מימון דק

24. לטענת התובעים, הנתבעת 1 הוקמה באמצעות הון עצמי קטן מאוד והעסיקה את עובדיה מבלי שהייתה לה יכולת לשלם את זכויותיהם. כראיה לכך, הפנו התובעים לעדותם של הנתבע 4, לפיהם בתחילת הדרך לא הושקעו סכומי כסף גדולים ולא נקנו ריהוט וכלים מלבד ציוד תפעולי (פרוטוקול, עמ' 16, ש' 17-19, עמ' 25, ש' 3-6). הנתבעים טוענים כי הזרימו לחברה כספים בסכומים של מאות אלפי שקלים גם לאחר שנקלעה לקשיים, על מנת לנסות ולהביא להבראתה. יתרה מכך, לטענתם, נמנעו מלקבל משכורת משך מספר חודשים על מנת לנסות ולמנוע את קריסת החברה, בעוד התובעים המשיכו לקבל את משכורתם כרגיל. התובעים לא סתרו טענות אלה ולא הניחו כל תשתית עובדתית המצביעה על התנהלות פסולה של הנתבעים ומימון ללא הלימה בין ההתחייבויות שנטלו לכספים שהשקיעו בחברה. נוכח האמור, הטענה נדחית.

     

25. לסיכום, בנסיבות המקרה שבפנינו כפי שפורטו בהרחבה, כאשר מדובר בהעסקה שהתאפיינה בחוסר תום לב, תוך ניסיונות להתנער מאחריות על חובותיהן של הנתבעות כלפי עובדיה, יש יסוד למסקנה שמדובר בהעברת נכסים על ידי בעלי מניות על מנת לחמוק מתשלום הזכויות סוציאליות של העובדים על פי דין.

    מהראיות עולה כי הנתבעות נוהלו תוך עירוב ביניהן, הן בפן הניהולי והתפעולי והן בנוגע להעסקת העובדים. עצם העברתם של התובעים בין החברות השונות, תוך שנותרו באותו מקום עבודה, ובאותו תפקיד, ללא כל סיבה תעסוקתית שנראית לעין, מעידה עירוב נכסים וטשטוש גבולות בין הנתבעים לבין מסגרת החברה. נוכח האמור, שוכנענו, כי אכן נעשה שימוש לרעה באישיותן המשפטית של החברות, תוך התנהגות בלתי הוגנת כלפי העובדים, באופן המצדיק הרמת מסך ההתאגדות בין החברות לבין נתבעים 3 ו 5.

     

    הרמת מסך נגד נתבע 4

    כאמור, נתבע 4 מכר את מניותיו בנתבעת 1 ביום 15.5.2014.

    ביום 1.3.2015 קיבל את זכויותיה של הנתבעת 2 בבית הקפה במוזיאון ישראל, והחל להעסיק את תובעים 9-10 שעבדו קודם לכן אצל הנתבעת 2, בהסכם עבודה חדש כעוסק מורשה. למעשה, פעילותו של נתבע 4 בנתבעת 1 הופסקה כחצי שנה קודם לפיטורי העובדים והקשר המשפטי שלו לחברות הנתבעות נותק טרם התגבשה עילת התביעה. נוכח האמור, התביעה להרמת מסך כנגד נתבע 4 נדחית. המשך העסקת העובדים במשך פרק זמן משמעותי יכול היה להביא את החברות להתאוששות המקווה או לקריסה,כפי שארע בסופו של דבר. יחד עם זאת חלוף הזמן והמשך העבודה במסגרת נפרדת לחלוטין, למשך פרק זמן שלמעלה מחצי שנה, יוצר ניתוק ואבחנה בינו לבין נתבעים 3,5.

     

     

26. התובעים ביקשו לקבל פסק דין שיקבע כי יש להרים מסך. התובעים ביקשו ביחס למי שיורם המסך בינו לבין החברות, ככל שיעשה כן, לחייבו בחיובים שחויבו החברות בפסקי הדין שניתנו (כאמור לעיל בס' 6) בהעדר הגנה כנגד נתבעת 1.

    אין מקום לקבל טענה זו. פסקי הדין שניתנו, ניתנו כאמור בהעדר הגנה. לא נקבע בהם לאחר שמיעת ראיות , מהן הזכויות של התובעים . שהרי לא נשמעו ראיות. בנסיבות אלה אין לומר כי יש פלוגתא פסוקה המחייבת את הנתבעים: 2,3,5 ו 6 . התובעים המבקשים לקבל זכויות מנתבעים אלה צריכים להוכיח את תביעתם ואין מקום בהליך זה ,בו התבקש למעשה רק הרמת מסך וחיוב בחובות נתבעת 1 ,לחייב את הנתבעים 2,3,5 ו 6 , מבלי שתשמע פרשת הוכחות באשר לסכומים שיש לחייבם. בעניין זה אפנה למד 60820/09/16 וכן סע"ש 53240/03/14 ובש"א 1272/09 בהם נקבע אין מקום לחייב את בעלי המניות מבלי שהייתה קביעה פוזיטיבית ברורה לאחר שמיעת ראיות. ככל שיבקשו התובעים להוכיח את זכויותיהם מול נתבעים 1,2,3,5,6 יהיה עליהם לפתוח הליך חדש ולהביא ראיות ברורות כנדרש.

     

27. סוף דבר

    1. התביעה להרמת מסך נגד נתבעים,2,3,5 ו-6 מתקבלת. התביעה להרמת מסך נגד נתבע 4 נדחית.

        

    2. הנתבעים 2,3,5,6 יישאו יחד ולחוד בהוצאות התובעים ובשכ"ט בסך 5000 ₪ תוך 30 יום מהמועד האמור.

        

    3. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש תוך 30 יום לבית הדין הארצי בירושלים.

       ניתן היום, ז' אדר ב' תשע"ט, (14 מרץ 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

       מר קיבורק נבדליאן נציג ציבור (עובדים)		אייל אברהמי, נשיא		גב',מרים קפלן נציג ציבור (מעסיקים)