בית הדין לעבודה קיבל תביעה להרמת מסך שהגישו עובדים שהועסקו במספר מסעדות בירושלים. בין היתר נקבע כי מנהלי המסעדות העבירו עובדים מחברה אחת לאחרת כדי לחמוק מאחריותם לחובות.
השופט אייל אברהמי פסק לאחרונה כי בעליהן של החברות ״המזלג״ ו-״שיק אירועים״ אחראים באופן אישי לחובות שנוצרו כלפי עובדים שפוטרו ב-2015. החברות, שנמצאות כיום במצב של חדלות פירעון, הפעילו מסעדות בגן הטכנולוגי בירושלים, במוזיאון ארצות המקרא ובמוזיאון ישראל.
העובדים סיפרו כי חלקם הועסקו על ידי חברת המזלג וחלקם על ידי חברת שיק אירועים, בתקופות שונות. ב-2014 הועברה פעילותה העסקית של שיק אירועים לחברת המזלג. כשנה לאחר מכן הודיעה להם חברת המזלג כי בכוונתה לסיים את עבודתם בשל קשיים כלכליים. באותו יום נמסרו להם מכתבי פיטורים.
לטענתם, החברה לא שילמה להם פיצויי פיטורים ושכר עבודה עבור 18 ימי העבודה האחרונים בינואר 2018. הם הוסיפו כי הנתבעים, כבעלי המניות בחברות, מנצלים לרעה את עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת ומסתתרים מאחורי מסך ההתאגדות כדי לחמוק מתשלום זכויותיהם.
עוד טענו העובדים כי התנהלות מעסיקיהם לשעבר מעלה חשש להברחת נכסים. הם סיפרו כי לאחר הגשת התביעות הנתבעים העבירו את מניותיהם לקרובי משפחתם. כמו כן, הם חילקו ביניהם נכסים וכספים שהיו לשיק אירועים.
התובעים הוסיפו כי קיימת זהות מוחלטת בין שתי החברות וכי הנתבעים ניהלו את שתיהן. זאת ועוד, הנתבעים מנסים לטשטש את הקשר בין החברות והעתקת הפעילות מחברה אחת לאחרת נעשתה למראית עין במטרה לחמוק מתשלום חובותיהן.
הנתבעים טענו מצדם כי אין זהות בין שתי החברות או בין בעלי המניות בהן. הם הוסיפו כי לא מתקיימות העילות להרמת מסך שכן לא הוכח שנעשה שימוש בחברות למעשי תרמית והברחת נכסים.
שוקת שבורה
נשיא בית הדין לעבודה בירושלים, השופט אייל אברהמי, ציין בפתח דבריו כי שתי החברות מצויות כיום במצב של חדלות פירעון, והתובעים עומדים למעשה מול שוקת שבורה.
השופט הסביר כי ככלל, חברה היא תאגיד הנפרד מבעלי מניותיו לכל דבר ועניין. יחד עם זאת, המשפט יצר מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה להתחמק מתוצאות מעשיו.
בהתאם, במקרים חריגים ניתן לבצע הרמת מסך כשהשימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נועד להונות או לקפח אדם.
השופט קיבל את טענת התובעים כי מבחינה מהותית שתי החברות הוקמו ונוהלו על ידי אותם בעלים ופעלו כיחידה כלכלית ועסקית אחת. הוא כתב כי לא הוכח רציונל כלכלי להפרדה הרישומית בין החברות וניכר כי היא מלאכותית כך שיש הצדקה להרמת מסך ביניהן.
בנוסף קבע השופט שיש להרים את המסך בין החברות לבין שניים מבעלי המניות. לדבריו, מחומר הראיות עולה כי השניים ידעו כי לא יוכלו לשאת בתשלום זכויותיהם של העובדים וכי החברות מצויות בפני קריסה, ונקטו בפעולות שונות על מנת למזער את מעורבותם ואחריותם למצבן של החברות. בין היתר הם העבירו את מניותיהם לאמו בת ה-94 של אחד מהם והעתיקו את פעילות אחת החברות לשנייה.
״הנתבעים פעלו כלפי העובדים בחוסר תום לב, מתוך ידיעה ברורה כי לא יוכלו לקיים את התחייבויותיהם ולשלם עבור הזכויות המגיעות להם. בנוסף, נקטו הנתבעים בשורת פעולות כלכליות תמוהות המעלות חשד להברחת נכסים וניסיון לחמוק מאחריותם כלפי חובות החברה״, סיכם השופט.
הנתבעים חויבו בהוצאות ושכ״ט בסך 5,000 שקל.
- ב״כ התובעים: עו"ד היאם מדאח
- ב״כ הנתבעים: עו"ד יגאל חברוני ועו"ד יפעת דוד
עו"ד נתן מינקוביץ
עוסק/ת ב-
דיני חברות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.