ההליכים
- בפניי ארבע תביעות שהוגשו בעניין עיזבון המנוחה XXX ז"ל (ת.ז. XXX) (להלן: "המנוחה") שהלכה לבית עולמה ביום 09.01.2010.
- ת"ע 41380-04-10 הוא בקשה לצו ירושה שהגישה גב' XXX, ביתה של המנוחה (להלן: "הנתבעת"). במסגרת בקשה לצו ירושה, אשר הוגשה תחילה לרשם לענייני ירושה בנצרת.
- ת"ע 41483-04-10 הוא התנגדות לבקשה למתן צו ירושה שהוגשה כבר ביום 21.02.2010 לרשם לענייני ירושה בנצרת, שהוגשה על-ידי שלושת ילדיה האחרים של המנוחה- ה"ה XXX, XXX ו-XXX, כאשר בבסיס ההתנגדות למתן צו ירושה, צוואה מיום 25.08.03 עליה חתמה המנוחה.
- ביום 27.04.11 הגישה הגב' XXX בקשה לקיום צוואה שהועברה מרשם הירושות בנצרת לבית משפט זה במסגרת ת"ע 56950-09-11 ביום 27.09.11.
- זמן קצר לאחר מכן ביום 18.05.11 הגישה הגב' XXX התנגדות לקיום הצוואה שהועברה אף היא לבית משפט זה ביום 27.09.11 במסגרת ת"ע 57086-09-11.
הגדרת הצדדים
- יוער כי מאחר והמתנגד לצוואה הינו הנתבע בהתאם להוראות תקנות הירושה, הרי שלהלן תקרא הגב' XXX– "הנתבעת", ואילו שלושת ילדיה האחרים של המנוחה, הנהנים מכח הצוואה, יקראו "התובעים".
הרקע לתביעות
- המנוחה היתה אשתו של XXX ז"ל (להלן: "המנוח"), אביהם של התובעים והנתבעת, שנפטר ביום 6.10.2004.
- מאחר והמנוח לא הותיר אחריו צוואה ניתן בעניינו צו ירושה ביום 4.9.2005 שנידון, בין השאר, בתמ"ש 60061-05 בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב.
- ביום 10.10.07 ניתנה פסיקתא ע"י כב' השופט נחמני ולפיו המנוחה תירשם כבעלים של 71.25% של עיזבון המנוח בעוד שהנתבעת תקבל 10% מהעיזבון וכל אחד משלושת התובעים יקבל 6.25% מהעיזבון המנוח.
- ביום 25.08.03 חתמה המנוחה על צוואה שבה היא מורה, בין השאר, כי לאחר מותה ותשלום כל חובותיה היא מורה על העברת כל הרכוש שבבעלותה לשלושת ילדיה התובעים תוך הדרת ביתה – הנתבעת וילדיה של הנתבעת.
בירור תוקף צוואה
במסגרת בקשה למתן צו ירושה
- במקרה דנן עצם בירור תוקף הצוואה נשוא ההליך בת"ע 57086-09-11 אמור היה להביא לדחיית הדיון בהליכים בת"ע 41380-04-10 ו – ת"ע 41483-04-10.
- אלא שכבר בדיון הראשון שהתקיים בת"ע 41380-04-10 ו – ת"ע 41483-04-10, טען ב"כ התובעים כי טרם הגיש בקשה לקיום הצוואה בכדי להימנע מיצירת "כפילויות" (עמ' 1 ש' 20 לפרוטוקול).
- מנגד טענה הנתבעת כי היא למעשה כבר הגישה התנגדות לצוואה בטענה שהצוואה מזויפת וכי המנוחה המצווה היתה לטענתה פסולת דין בעת שחתמה על הצוואה. (עמ' 1 ש' 25 לפרוטוקול).
- מכאן שדבר קיומה של הצוואה כבר היה ידוע לנתבעת בעת שהגיש את הבקשה לצו ירושה בת"ע 41380-04-10, והיא אף התייחסה לנפקות הצוואה בסעיפים 5, 21 ו – 36 לתצהיר שצירפה לבקשה.
- כמו-כן, גם בסעיפים 23 ו – 38 לתצהיר שהגישה הנתבעת לתיק בית המשפט ביום 17.3.11 כתצהיר עדות ראשית (והוגש במסגרת בקשה מס' 11 לת"ע 41380-04-10) היא חוזרת ומתייחסת לנושא הצוואה ואף טוענת בסעיף 43 ב' כי כבר הגישה התנגדות לצוואה בטענה שהיא מזויפת).
- כאמור הדיון בת"ע 41380-04-10 ו – ת"ע 41483-04-10 אוחד ואף נתקיימה בסופו של דבר ישיבת הוכחות בתיקים ביום 03.05.11, כאשר כפי שצויין לעיל ועוד יפורט להלן, מוקד הדיון בכל ההליכים היה למעשה תוקפה ונפקותה של הצוואה. עוד יצויין כי גם במסגרת ההתנגדות למתן צו קיום צוואה במסגרת ת"ע 57086-09-11 לא עוררה הנתבעת טענות חדשות כלשהן שיש בה כדי לשנות את המסקנות אליהן הגעתי, והדברים יפורטו להלן.
- במקרה דנן הן בירור נושא הבקשה למתן צו הירושה והן בירור הבקשה לקיום הצוואה הינו בסמכותו של בית משפט זה. מכאן שלאור העובדה כי נושא הצוואה הועלה כאמור כבר בטענות הנתבעת עצמה בבקשה שהגישה בת"ע 41380-04-10, והצוואה צורפה לבקשת ההתנגדות למתן צו הירושה בת"ע 41383-04-10, הרי פשיטא שתוקף ונפקות הצוואה הינה שאלה שהכרעתה היתה דרושה מלכתחילה לבירור המחלוקת בין הצדדים.
- מכאן שבהתאם להוראות ס' 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, ולאור הסכמת הצדדים, לא מצאתי כל מניעה לדון בנושא תוקף הצוואה גם במסגרת דיון שהתנהל לעניין תוקף צו הירושה בלבד.
- עוד אציין כי עיקרון יסוד בבתי המשפט הינו כי על בעל דין רובצת החובה לנהוג בהגינות ובתום לב כנגד הצד שכנגד, כאשר עליו לפרט בעצם פנייתו לבית המשפט את כל הנתונים הרלבנטיים שיש בהם כדי להשפיע על החלטת בית המשפט הגם שהם מרעים עמו.
ראו לעניין זה בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה (3) 449, 461;
רע"א 9200/06 רזין נ' BEA HOTELS (פורסם במאגרים).
- מכאן שלמרות שההליכים ב- ת"ע 56950-09-11 ות"ע 57086-09-11 ננקטו רק לאחר שהתקיימה ישיבת ההוכחות בת"ע 41380-04-10 ו – ת"ע 41483-04-10, שהרי שנושא המחלוקת בין הצדדים, דהיינו תוקף הצוואה נידון על-ידי שני הצדדים כבר בתחילת הדרך ולעניין זה ניתן לשניהם גם יחד יומם בבית המשפט, וגם הנתבעת עצמה בסיכומים שהגישה ביום 17.8.11 התייחסה "למסמך המתיימר להיות צוואת המנוחה" כלשונה (ס' 16 לסיכומי הנתבעת).
- יוצא אפוא שעצם ניסיונה של הנתבעת להתנגד לצוואה פעם נוספת, במסגרת ההליכים שהתקיימו לצורך קבלת צו קיום הצוואה, כאשר אותם טענות ממש כבר הועלו בבקשה שהגישה בעצמה למתן צו ירושה, הינם ניסיונות לא ראויים, שהוגשו שלא בתום-לב וזאת בלשון המעטה.
- עוד יוער כי כאשר המדובר בצוואה אשר אין בה פגם צורני, והנתבעת, בין שלל טענותיה, לא טענה לפגם צורני כלשהו בצוואה , הרי שעל המתנגד לקיום צוואה הנטל להוכיח שהיא נערכה עקב השפעה בלתי הוגנת. (ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינברוט, פ"ד כב(2), 138.
- מכאן שלא זו בלבד שמהנתבעת לא נשללו זכויות כלשהן לקבל את יומה ולהוכיח את טענותיה כנגד תוקף הצוואה, אלא שניתן לה יומה ואף ניתן לה יתרון דיוני בעת שנתאפשר לה להציג את ראיותיה רק לאחר שהתובעים הציגו ראיותיהם לעניין תוקף הצוואה ונפקותה.
טענות הצדדים
טענות הנתבעת
- בהתנגדותה לבקשה לקיום צוואת המנוחה העלתה הנתבעת מספר טענות בעטיין יש לדעתה לבטל את הצוואה.
- ראשית טענה הנתבעת לחוסר כשרות של המנוחה לצוות, כאשר טענה זו מתבססת בעיקרה על כך שלטענת הנתבעת המנוחה סבלה מאירוע מוחי בשנת 2000 ומצבה הנפשי חייב טיפול פסיכיאטרי. משכך לטענתה של הנתבעת, בעת שחתמה המנוחה על הצוואה היא לא היתה "בדעה צלולה".
- ראו לעניין זה ס' 9 ו - 21 לתצהיר מיום 16.3.11 וכן סעיף 26 בחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה").
- טענה שניה אותה עוררה הנתבעת לביטול הצוואה היתה מפאת השפעה בלתי הוגנת בהתאם לס' 30 לחוק הירושה (ראו ס' 23 לתצהיר מיום 16.3.11), אשר הופעלה לטענתה על המנוחה מצד התובעים.
- טענה שלישית אותה העלתה הנתבעת במסגרת ישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק היתה כי הצוואה זויפה וכי המנוחה למעשה לא חתמה על הצוואה. (עמ' 24 ש' 8 ו – 23 לפרוטוקול).
- בשל מכלול הסיבות שפורטו לעיל עתרה הנתבעת לבית המשפט להורות על ביטול הצוואה וליתן צו לירושת עיזבון המנוח בהתאם לבקשה שהגישה.
טענות התובעים
- מנגד טענה התובעת גב' XXX, ביתה של המנוחה ואחותה של התובעת, בתצהירה שהוגש ביום 1.5.11 , כי תצהיר הנתבעת "רצוף שקרים ואי דיוקים" (ס' 15 לתצהיר), כאשר עצם מתן 10% מעיזבון האב המנוח לנתבעת היה שלא בנוכחות התובעים ובניגוד לעמדתם שעה שבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב אך ביקש להביא הצדדים לפשרה תוך הימנעות מפגיעה בכבודה של האם המנוחה מצד הנתבעת.
- התובעת צירפה לתצהיר את פרוטוקול הדיון בתמ"ש 60060/05 מיום 15.10.06 (נספח ג' לתצהיר) לגבות טענותיה לפיה האם המנוחה לא חפצה בקירבתה של הנתבעת מתוך חשש להשמצותיה, וכי דווקא ביתה XXX – התובעת מס' 2, היא שהאם ביקשה שתתמנה כאפוטרופא עליה.
- עוד ובנוסף טוענת התובעת כי הנתבעת לא הוכיחה, ולו במאומה, כי המנוחה לא היתה כשירה עת שחתמה על הצוואה (ס' 29 לתצהיר), וכי מכלול העובדות כפי שמשתקף גם מהפרוטוקולים בדיונים אחרים שהתקיימו בעניינם של הצדדים בבתי המשפט וכן מטענות הנתבעת עצמה, מעלים קב ונקי כי האם חששה ואף סלדה מהתנהגותה של הנתבעת כלפיה ומשכך לא פלא שמצאה לנכון להדירה מצוואתה.
- לאור כל האמור לעיל מבקשים התובעים מביהמ"ש לדחות את הבקשה למתן צו ירושה, וליתן צו לקיום צוואת המנוחה.
- להלן אדון אחת לאחת בכל הטענות שהעלתה הנתבעת לצורך פסילת הצוואה, אך קודם לכן בגדר אקדמות מילין אציין את המסגרת הנורמטיבית לדיון.
בסיס המסגרת הנורמטיבית
- הביטוי התלמודי "מצווה לקיים דברי המת", מופיע לראשונה בתלמוד הבבלי משמו של רבי מאיר (במסכת גיטין דף יד ע"ב) והוא המקור למדיניות הכללית של הפסיקה בדיני הצוואות. חלק אינטגראלי מעצם הצורך "לכבד את המת" נובע מהרצון לשמור על כבודם של הבריות, בין אם הם בחיים ובין אם לאו.
- עוד יוער כי למעשה ההגנה על כבודו של המת זוכה להתייחסות של מספר דברי חקיקה כגון ס' 5 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 הקובע כי "לשון הרע על אדם שפורסמה אחרי מותו, דינה כדין לשון הרע על אודות אדם חי, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או קובלנה. . . " (וראו גם ס' 2א' (א) לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א – 1981 שעניינו תצלום גופת אדם).
- הכלל לפיו "מצווה לקיים דברי המת" מופיע כמובן גם בספרות מלומדים ובפסיקה. כך לדוגמא כב' השופט מ' אלון, פותח דבריו בחלק המשפטי של ד"נ 40/80 קניג נ' כהן , פ"ד לו(3) 701, בעמ' 730 במילים הנוקבות :
"מצווים ועומדים אנו לקיים דברי המת, ומכוחה של מצווה זו ביקשו בית המשפט המחוזי וחבריי
בבית משפט זה לקיים את צוואתה של המנוחה..".
- כב' הנשיא א' ברק מציין אף הוא בספרו פרשנות במשפט לעניין הכלל "לקיים דבר המת":
"זהו עיקרון ידוע של המשפט העברי, ולפיו 'מצווה לקיים דברי המת'. הוא מהווה חלק מתרבותנו
הכללית והמשפטית. הוא נגזר מהאוטונומיה של הרצון הפרטי, המהווה חלק מהזכות החוקתית
בדבר כבוד האדם. הוא מתבקש מזכות הקניין, שזכתה להגנה חוקתית בישראל. על הפרשן לשקף
חשיבות חוקתית זו של הצוואה. עליו לעשות כל מאמץ לקיים את הוראות הצוואה ולא להביא
לביטולן; עליו לנקוט את כל האמצעים כדי להביא הגשמת רצונו ה'אמיתי' של המצווה".
- ראו לעניין זה א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ה', (ירושלים, תשס"א), בעמודים 58-59. וראו עוד חומר רקע בספרו של כב' השופט ש' שוחט פגמים בצוואות, מהדורה שנייה, עמ' 24, ובע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817 ,בעמ' 827-828), וכן גם בספרות עניפה במשפט העברי. ראו לדוגמא, י' ריבלין, הירושה והצוואה במשפט העברי (תשנ"ט), בעמ' , וכן מאמרו של כב' השופט בן ציון גרינברגר, " 'מצווה לקיים דברי המת' - הכלל והשלכותיו", גיליון 151, פרשת ויחי, תשס"ד (בהוצאת משרד המשפטים והמרכז להוראת המשפט העברי ולימודו).
- יוצא אפוא לענייננו כי כאשר בית המשפט ניגש לבדוק צוואתו של מנוח, עליו ליתן ליבו ולבחון צעדיו לבל יפגע חלילה בחופש הצוואה.
כשירות המנוחה בעת עריכת הצוואה
- סעיף 26 לחוק הירושה קובע שצוואה שנעשתה על ידי קטין, פסול דין או "שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה – בטלה".
- יושם-אל-לב כי בסיפא של סעיף 26 ישנה התייחסות מפורשת למצבו הקוגניטיבי של המצווה במועד הספציפי שבו חתם על הצוואה. מכאן שצוואה תהיה בתוקף רק במידה ובשעה שנחתמה על ידי המצווה, הוא ידע להבחין בטיבה, וזאת מבלי כל קשר למצבו הקוגנטיבי בטרם נערכה הצוואה או גם אם במידה ולאחר החתימה השתנה מצבו לרעה.
- בכל מקרה, נטל ההוכחה לדבר קיומה של המגבלה על המצווה רובץ על מי שטוען לקיומה.
ראו לעניין זה: ש' שוחט, מ' גולדברג, י' פלומין "דיני ירושה ועיזבון" (הוצאת סדן, תשס"ה – 2005),
עמ' 98);ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מז(4) 785.
- יוער כי בעניין כמות ההוכחות הנדרשות כדי לקבוע כי המצווה היה מוגבל מבחינה קוגנטיבית באופן שבו לא יכול היה להבחין בטיבה של הצוואה בעת שחתם עליה, דורשת הוכחות מוצקות ומגובות באסמכתאות וראיות כדין, ואין די בהפרחת "סימני שאלה" בלבד.
ראו לעניין זה: ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל לה (3) 101; ע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזל, פ"ד
מג (1) 760.
מן הכללים לענייננו
- במקרה דנן הנתבעת כאמור מתנגדת לצוואה וטוענת שאין להקנות לצוואה כל תוקף, והיא מבססת טענתה לחוסר כשרותה של המנוחה לערוך צוואה, בין השאר למצבה של המנוחה בתקופה שקדמה למועד החתימה על הצוואה.
ראו לעניין זה ס' 7, 9 ו - 21 לתצהיר הנתבעת מיום 16.3.11.
- לטענתה, בידיה מסמכים רפואיים המתעדים את מצבה הרפואי הקשה של המנוחה בשנים שקדמו לחתימה הצוואה על-ידה שמהן עולה, לטענתה, כי המנוחה לא היתה צלולה בעת שחתמה על הצוואה.
- יובלט כי הנתבעת צירפה לתצהיר העדות הראשון מטעמה שהוגש על-ידה ביום 24.3.11 עשרות רבות של מסמכים בתפזורת גמורה, כאשר לרבים מאותם המסמכים אין כל אזכור בתצהיר עצמו, או הסבר מדוע ולמה צורפו לתצהיר. הדבר הוביל להחלטה מיום 27.2.11 בת"ע 41483-04-10 שבמסגרתו ניתנה ההוראה לנתבעת להגיש המסמכים בשנית ובצורה מסודרת.
- ואכן, ביום 17.3.12 הוגש תצהיר מתוקן בידי הנתבעת.
- אליה וקוץ בה: עיון מדוקדק באותו המסמך מעלה כי הגם שצורפה לו רשימה של 20 מסמכים, הרי שגם ביחס לאותם מסמכים לא בוצעה הפנייה מסודרת בין רשימת המסמכים לנספחים שצורפו בפועל, תוך אילוץ בית המשפט "לדוג" את המסמכים הרלוונטיים במסגרת התצהיר.
- כמו-כן, והגם שטענה זה לא הועלתה בסיכומיה של הנתבעת מיום 17.08.11, עיון מדוקדק במסמכים שצירפה לתצהיר מטעמה מעלה כי צורפו לו בעמ' 34 עד 37 לתצהיר מיום 03.02.11 (שהוגש לתיק בית המשפט ביום 1.3.11), המסמכים כדלקמן:
א. סיכום אשפוז מיום 28.07.04 מהמרכז הרפואי בני ציון (עמ' 34);
ב. "דף יועצים" ובו דו"ח חתום ע"י הפסיכיאטר ד"ר א. ליידרמן מיום 30.6.04 (עמ' 35);
ג. תעודת שחרור מבית החולים זיו בצפת מיום 30.06.04. (עמ' 36-37).
- בדף סיכום האשפוז צויין מפורשות כי מצבה של המנוחה הינו "לאחר אירוע מוחי". כמו-כן, גם בדו"ח של ד"ר ליידרמן צויין בתחילת הדו"ח כי ". . ... על פי דברי ביתה אירוע מוחי [מילה לא ברורה] לפני שנה וחצי מאז חלה ירידה תפקודית כולל ירידה קוגניטיבית."
- יחד עם זאת, הנתבעת לא סיפקה כל מסמך המאשר כי המנוחה לקתה באירוע המוחי עובר לתאריך המתנוסס על הצוואה, כאשר יוער לעניין זה כי בדיון שהתקיים ביום 3.05.11 (עמ' 9 ש' 12 לפרוטוקול) הודיעה ב"כ היועמ"ש עו"ד ענת רום כי ביחס למנוחה ניתן צו אפוטרופסות בשנת 2005 (בס' 9 לתצהיר התובעת נטען כי הצו הוצא ביום 24.11.05), כאשר יש להדגיש כי מי מהצדדים לא טען כי המנוחה הוכרזה כפסולת דין.
- בעמ' 28 לפרוטוקול טענה הנתבעת לענייננו:
"ש.האם יש לך מסמך שמעיד שאימך עברה ארוע מוחי בשנת 2001 ו-2002 .
ת.אני אביא את המסמך מבית חולים צפת. אני צירפתי מסמכים לבית המשפט.
ש.את טוענת שהמסמך צורף לבית החולים אך לא ראיתי אותו מצורף לתצהירך, האם יש לך אותו כאן
ת. אני צירפתי שאחרי האשפוז הזה מיד אחריו לקחו אותה לבית אבות ביבניאל ויש לי מסמך לגבי התשלום שהיא היתה מאושפזת בבית אבות. בשנת 2002 היא נגררה מבית החולים לבית אבות.
ש.אני מבין שאין לך מסמך להציג כעת
ת.אני טוענת את זה בעל פה. טענתי בתצהיר בשנת 2001 וגם עכשיו אני טוענת את זה.
ש.האם יש לך מסמך מבית חולים שמעיד שהיא עברה ארועים מוחיים בשנים 2001-2002.
ת.אני אביא את זה מבית החולים. אני עצמי הייתי סמוכה אליה כאשר קיבלה את הארוע המוחי."
- ובהמשך בעמ' 29 לפרוטוקול:
"ש.על מנת להקל עלייך בטענות שלך אני אחדד את שאלותיי. האם יש לך מסמך שמעיד שביום 25/8/03 אמך היתה בבית חולים או בבית אבות
ת.לפי מיטב זכרוני אימי היתה בבית אבות ביבניאל ולאחר מכן עברה שוב לבית חולים לאחר ארוע מוחי. אני טענתי שהתאריך מזוייף כי המנוחה לא יכלה לחתום על תצהיר כאשר היא אחרי שני ארועי מוח.
ש.האם את יכולה להציג את המסמכים שהיא חתמה אחרי שני ארועי מוח
ת. אני טענתי בתצהירי שאימי קיבלה את הארוע המוחי הראשון שלה בשנת 2001 ובשנת 2002.
ש.יש לך מסמך היכול להעיד על כך שהיא קיבלה ארועים מוחיים בתאריכים שאת מציינת
ת.אני אדאג להביא את זה מבית חולים."
- יובלט כי חרף הצהרותיה של הנתבעת לפרוטוקול, היא לא טרחה לצרף עד היום את אותם מסמכים המהווים אסמכתאות לפיהן המנוחה סבלה מאירוע מוחי עובר לחתימה על הצוואה.
- כידוע, הלכה פסוקה היא כי הימנעות מהבאת ראיה אשר עשויה לתרום לגילוי האמת או להוות תימוכין לטענות צד להליך, יש בה כדי ליצור חזקה לרעת הצד הנמנע מהבאת הראיה ואף להוות חיזוק למשקל ראיות הצד שכנגד. כך נפסק כי מעמידים בעל דין בחזקתו של ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו כל הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש בן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות כנגד מי שנמנע מהצגתה.
ראו ע"א 548/78 שרון – לוי, פ"ד לה(1) 736 בעמ' 760.
וראו גם: ע"א 465/88 הבנק למימון בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, בעמ' 658-659.
ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843, 872.
- יוער לעניין זה כי ביתה של המנוחה הגב' XXX הכחישה נמרצות את כל טענות הנתבעת לפיהן אימה המנוחה היתה מוגבלת באופן כלשהו ששלל ממנה האפשרות להכיר בטיבה של הצוואה עליה חתמה. כך לדוגמא טוענת לענייננו הגב' XXX בעדותה בעמ' 15 ש' 1 ואילך לפרוטוקול:
"ש. נכון הדבר שבאותה עת של חודש אוגוסט 2003 מועד כתיבת הצוואה, סבלה אמא מבעיות רפואיות.
ת.אמא סבלה מבעיות של אסטמה במשך שנים רבות.
ש.ובנוסף לאסטמה לא היו לה שום בעיות רפואיות אחרות
ת.כאשר הלכתי איתה לרופאה היה לה לחץ דם גבוה וזה בעיקר היה אסטמה. זה הכל.
ש.לא ידוע לך בשום אופן על ארועים מוחיים
ת.לא בשנת 2003. אם היו ארועים מוחיים, בשנת 2003 לאימי לא היו שום בעיות עם הליכה ושום דבר.
ש.האם ידוע לך אם סמוך לכתיבת הצוואה היתה אמא זקוקה לתמיכה ועזרה בכל פעולותיה
ת.לא, זה לא נכון.
ש.האם נכון הדבר שאמא ז"ל היתה מאושפזת ביבניאל אחרי ארוע בריאותי בשנת 2002
ת.זה לא היה ארוע בריאותי. זה כמו שאמרתי לפני כן שבמקום לשלוח אותה לבית מלון שלחנו אותה לבית מרגוע.
עדותה של הגב' XXX עשתה עלי רושם מהימן ביותר ניכר היה שהיא אומרת את אשר על ליבה ומציגה את העובדות כהווייתן למי מיטב ידיעתה.
- ודוקו: במקרה דנן הנתבעת לא טרחה כלל, במסגרת מי מאותן עשרות רבות של בקשות-הודעות-פניות שהגישה בארבעת התיקים השונים שהתנהלו בפניי, לבקש למנות מומחה רפואי אשר יבחן את תיקיה הרפואיים של אימה המנוחה ויחווה דעתו בסוגיות כשירותה המשפטית ומצבה הקוגנטיבי בעת עריכת הצוואה.
- תחת זאת, העדיפה הנתבעת להסתמך על המסמכים שצירפה לתצהיר ועדותה לפרוטוקול.
- זאת ואף יותר מזאת, גם ובמידה והנתבעת היתה מבססת את טענותיה ביחס לנקודת הזמן הספציפית בה חתמה אימה המנוחה על הצוואה, עדיין לא היה בכך די בכדי לפסול את הצוואה, ואני אסביר.
- כפי שנפסק בשורה ארוכה של פסקי דין, גם כאשר אדם סובל מבעיה קוגניטיבית, הרי שיש עדיין להבחין בין דרגות שונות של הבעיה ובקצב התפתחותה, היות ועצם העובדה שאדם לוקה בבעיה קוגניטיבית ואפילו שלקה באירוע מוחי בטרם חתם על הצוואה (דבר שלא הוכח במקרה דנן), אין הדבר כשלעצמו שולל בהכרח את כושרו של אדם לצוות.
ראו לעניין זה: ת"ע (ירושלים) 514/79 עיזבון הירש, פ"מ תשמ"א (1) 419.
- יוצא אפוא לענייננו, כי מן האסמכתאות שהביאה הנתבעת בתצהירה ובטענותיה לפרוטוקול, אין בכדי להרים את הנטל הנדרש להוכחת חוסר כשירות של המצווה לעריכת צוואה או חוסר יכולת להבין בטיבה של הצוואה בעת עריכתה.
- יחד עם זאת, בשלב זה עלינו לתת דעתנו שגם ובמידה ומצבה הקוגניטיבי והנפשי לא פסל את יכולתה של המצווה להבין בטיבה של הצוואה, עדיין ייתכן שליקויים במצבה הנפשי ותלותה בסובבים אותה יגרמו לכך שהיא תהיה יותר חשופה ופגיעה להשפעה בלתי הוגנת בעת שחתמה על הצוואה.
השפעה בלתי הוגנת
- סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע את הנסיבות בהן צוואה שנערכה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המנוח ועל כן היא בטלה:
"(א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה. "
- כפי שנפסק לעניין זה ב- ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא(1), 372 , 378-379 השפעה בלתי הוגנת יכול ותתקיים:
"בכל מקרה ששני אנשים נמצאים ביחס כזה אשר, בעת קיומו נותן האחד בהכרח אמון, וההשפעה הצומחת באורח טבעי מאמון זה היא בידי השני, ונעשה שימוש לרעה באמון זה, או שההשפעה מופעלת כדי להשיג יתרון על חשבון הצד הסומך על האמון, האדם המפיק תועלת לעצמו בדרך זו לא יורשה להחזיק בתועלת שהפיק, אף שאי-אפשר היה למצוא פגם בעסקה אלמלא היה קיים אמון שכזה."
- בע"א 5185/93 היועץ המשפטי נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 331 הוסיף בית המשפט באומרו לענייננו:
"החוק עניינו הוא בהשפעה בלתי הוגנת לאמור בהשפעה שאינה השפעת שיגרה – מעשה שבכל יום -
אלא בהשפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות על פי מושגינו, מושגים של מוסר אישי ושל מסר חברתי."
- מכאן שעצם קיומה של השפעה בלתי הוגנת תקבע על פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה, כאשר הנסיבות המצביעות על קיומו של רצון חופשי ועצמאי אינן ניתנות להגדרה ממצה, והן שונות ומגוונות, וכפי שצויין בע"א 6198/95 שולמית יעקב נ' שרה בראשי, (פורסם במאגרים):
"על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים. מצבו הפיסי של המצווה,
מצבו המנטלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים
אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים - כל אלה יש בהם כדי
להשפיע על מידת השתעבדות ואובדן השליטה בו, או על חשש מפני קיומו של מצב כזה"
ראו גם ע"א 2500/93 יעל שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון ומרכז אירופה, פ"ד נ (3) 338, בעמ' 343 ואילך.
- לצורך בחינת קיומה של תלות בין המצווה לנהנה שהינה כה מקיפה ויסודית עד כדי הקמת החזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת, נקבעו בפסיקה מספר מבחנים שאותם מפרט כב' השופט שוחט בפסק דינו ב- ת"ע (ת"א) 6920/99 ערוב נ' ערוב (פורסם במאגרים) תוך שהוא מתבסס על פסק הדין בדנ"א מרום שהן כדלהלן:
מבחן התלות והעצמאות:
זהו מבחן של מידה המבוסס על שני מושגים הפוכים, כשהמבחן הבסיסי להשפעה בדבר קיומה של תלות הוא מבחן העצמאות. השאלה שבית המשפט צריך ליתן עליה תשובה היא - האם המצווה, בתקופה הרלבנטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה השכלית-הכרתית. ככל שהיה המצווה עצמאי יותר באותה תקופה, מכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק הנטיה לשלול את קיומה של תלות המצווה בנהנה, וההיפך. את התשובה לשאלה יש לבחון לאורך תקופה נתונה, אך לא פחות חשוב הוא לברר את מצבו במועד עריכת הצוואה. כן חשוב לציין, כי תלותו המוחלטת של המצווה מן הבחינה הפיזית אינה עדות מספקת לתלותו בזולת. יתכן שעצמאותו מבחינה שכלית-הכרתי תחפה על תלותו הפיזית ותוביל למסקנה, כי חוסר העצמאות/ התלות הפיזית לא גרעה כלל מעצמאותו.ב
מבחן התלות והסיוע:
מקום בו מתברר, כי המצווה אכן לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו. אם היה זה הנהנה, אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה. בהקשר זה יש לבחון אם מבחינה עובדתית הסתייע המצווה גם באחרים. הדעת נותנת שכאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת התלות של המצווה בכל אחד מהם היא מטבע הדברים קטנה יותר ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להיות פתח להשפעה בלתי הוגנת.
מבחן הקשרים של המצווה עם אחרים:
מבחן משנה העשוי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר מידת התלות של המצווה בנהנה. ככל שיתברר, כי בתקופה הרלבנטית לעריכת הצוואה, היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה בדבר תלותו של המצווה בנהנה. עצם בידודו של המצווה מן העולם יש בו כדי להגביר את תלותו בנהנה. מכאן שלענין ההכרעה בשאלת התלות אין זה מעלה ואין זה מוריד מה גרם לבידודו של המצווה, אם זה הנהנה בהתנהגותו או אפילו הנהנה עצמו משום מצבו האוביקטיבי.
מבחן נסיבות עריכת הצוואה:
מבחן זה ענין לו בפסלותה של צוואה מחמת מעורבותו של הנהנה בעריכתה/ עשייתה: סעיף 35 לחוק הירושה. יחד עם זאת בנסיבות בהן המעורבות לא עלתה כדי המעורבות הנדרשת להפעלתו של סעיף 35 לחוק. יהא בה, במעורבות כדי להוות ראיה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת או למצער שיקול רלבנטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו.ו"
- יושם-אל-לב כי בשימוש במבחני עזר אלו יש לתת את הדעת כי לא תוכן הצוואה הוא שקובע את דבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, אלא נסיבות עריכתה כאשר החוק אינו פוסל צוואה שנעשתה לאחר השפעה או שכנוע של המצווה, וזאת כמובן ככל שהם נעשים בדרכי נועם וללא לחץ כלשהו.
ראו לעניין זה ת"ע (ח"י) 639/90 סטיינבוק נ' מזרחי פ"מ תשנ"א (ג) 407.
- זאת ועוד, בית המשפט רשאי להיעזר במבחנים נוספים שכן רשימת המבחנים אותם ציין כב' השופט מצא בפרשת מרום, אינה רשימה סגורה.
- כידוע, המציאות עולה לעתים על הדימיון ולעתים נסיבות החיים אינן מאפשרות קביעת כללים גורפים ובלעדיים. מכאן שבסופו של דבר על בית המשפט התרשם ממכלול הנסיבות ולהסיק את מסקנותיו בכל מקרה לגופו וזאת בהסתמך על אחד או יותר מהמבחנים כאמור לעיל.
מן הכללים לענייננו
- כאמור, לטענת הנתבעת בסעיף 23 לתצהירה מטעמה מיום 16.3.11, יש לפסול את צוואת המנוחה, בין השאר מפאת השפעה בלתי הוגנת שהופעלה עליה שכן לדבריה:
". . . בעת אשר אמי הוחתמה, אם הוחתמה בכתב ידה, על כתה צוואה הייתה עליה השפעה בלתי
הוגנת והייתה נטולה שיקול דעת, עקב מצבה הגופני הנפשי, אשר לא אפשר לה להבחין בנעשה
סביבה, ובוודאי הייתה רחוקה מדעה צלולה ומלהיות חופשה [צ"ל חופשיה] מכל השפעה בלתי
הוגנת ולחץ."
- עינינו הרואות כי הנתבעת לא טורחת לציין מפורשות, מה היתה בדיוק אותה סיטואציה שבעטייה לשיטתה של הנתבעת, הופעלה על אימה המנוחה אותה השפעה בלתי הוגנת.
- אומנם הנתבעת טוענת בתצהירה כי אחותה XXX נהגה להסתיר אותה "תקופה ארוכה" (ס' 14 לתצהיר), ולהעביר את האם המנוחה מבית אבות אחד לאחר תוך שלטענתה "מנהל בית האבות בטבריה הביע דעתו על התנהגותה של XXX אחותי שפיתחה שיטה לחטוף את אימי מבית אבות אחד לאחר. . . " (ס' 20 לתצהיר).
- אפס, הנתבעת כאמור לא טורחת לציין כיצד התנהגותם של שאר ילדיה של המנוחה – הזוכים בצוואה, עלתה לכדי "השפעה בלתי הוגנת".
- יוסף כי כפי שנקבע בדנ"א מרום לעיל בעמ' 842 לפסק הדין, אחד המבחנים להשפעה בלתי הוגנת הינו נישול מי מהיורשים על-פי דין מרכושו של המצווה. כך לדברי כב' השופט מצא בס' 29 לפסק הדין:
"מבחן הנישול: עריכת צוואה שוללת את הירושה על-פי דין. בעריכת צוואה (למעט צוואה ליורשים החוקיים כחלקיהם בחוק, שקיומה וביטולה הם היינו הך) יש, למעשה, משום נישולם מן הירושה, המלא או החלקי, של היורשים על-פי דין, כולם או חלקם. בכך שהצוואה מנשלת מחלקו בירושה את מי מהיורשים החוקיים אין משום ראיה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת (פרשת מנלה [15], בעמ' 51). ואולם, לעובדות שברקע הנישול עשויה לעתים להיות משמעות. כך, למשל, בבחינת אמיתות הצוואה, לטובת מי שאינו יורשו החוקי של המצווה, או לטובת אחד בלבד מכלל יורשיו החוקיים, עשויה להיות משמעות לבחינת השאלה, אם היו למצווה סיבות לנשל מירושתם את כל קרוביו או את רובם. הוכחת קיומן של סיבות כאלה אינה כה קלה ולכן לא תמיד יהיה מקום לזקוף את אי-הוכחתן לחובת הנהנה. אך לעתים אפשר שיימצא הסבר לנישול הקרובים. . . "
- במקרה דנן, נסיבות המקרה מעלים קב ונקי כי למנוחה היתה יותר מסיבה טובה לנשל את הנתבעת מירושתה וזאת עקב היחסים המעורערים שהיו בין הצדדים.
- כך לדוגמא במסגרת תצהיר העדות הראשית של התובעת גב' XXX, צורף פרוטוקול הדיון בתמ"ש 60060/05 מיום 15.10.06 שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב בפניי כב' השופט נתן נחמני, בדיון שעניינו מינוי אפוטרופוס למנוחה, שם אומרת הנתבעת בעמ' 12 שורה 12 לפרטוקול כהאי לישנא ביחס לאימה החסויה:
". . . החסויה וXXX מתנהגים בצורה של שחיתות. האם משתפת פעולה פלילית. . . השבוע היה
XXX, XXX ו-XXX דאגו שהאח לא יגיע להגיד קדיש. האמא והאבא לא היו יחסי אישות."
- המנוחה עצמה שהיתה כאמור החסויה בהליך בתמ"ש 60060/05 אומרת לאחר מכן עמ' 13 ש' 6 לפרוטוקול:
" XXX יודעת להשמיץ את כל ארץ ישראל. יש לי בת בלונדון. עשו לי שיניים. יסלח לי כב' השופט.
היא מתקשרת לבעלה של הבת בלונדון ואומרת דברים שלא ייאמרו. הבת XXX דואגת לי. . . "
- יובלט כי בדיון שהתקיים ביום 19.09.07 אף הוא בתמ"ש 60061/05 מצויין בתחילת הדיון תחת הכותרת "הצעת בית המשפט" לעניין ירושתו של בעלה של מנוחה, ההצעה כדלהלן:
"ההצעה היא שהנתבעת 4 [הנתבעת בתיק דנן (ההוספה שלי א.ק.] תקבל מחלקה של האמא 3.75% על מנת לחסוך מהאמא את הצורך להעיד, לחסוך מהאמא לשמוע את דברי נתבעת 4 על אורח חייה ודברים שנאמרו ומפאת כבודה החלטתי שלא ירשמו לפרוטוקול".
- למעשה הצהרותיה של המנוחה עצמה לפרוטוקול שהתקיים כאמור ביום 15.10.06 (מספר שנים לאחר החתימה על הצוואה ביום 25.08.03), מעלה כי היתה לה היכולת להביע דעתה ורצונותיה בצורה ברורה וחד משמעית גם מספר שנים לאחר שחתמה על הצוואה. מכאן ולאור העובדה שהמנוחה מעולם לא הוכרזה כפסולת דין, מעלה ברורות כי טענות הנתבעת בעניין "העדר צלילות" מצד המנוחה בעת שחתמה על הצוואה, אינן אוחזות מים.
- למעשה מעדותה של הנתבעת בכבודה ובעצמה עולה מסכת היחסים הקשה והעכורה ששררה בינה לבין אימא המנוחה, והדבר עולה מדבריה לפרוטוקול בעמ' 27 ש' 20 ואילך:
"ש.ראיתי בפרוטוקול בית המשפט שבו החליט בית המשפט לתת לך חלקים יותר גדולים מהעיזבון של אביך על חשבון אימך. השופט אמר שהוא מחליט בענין זה ועושה חסד עם אמך
ת. אימי היתה אמורה להתחתן עם ערבי בירושלים אך נחטפה על ידי בני משפחתה באותו ערב. ועד סוף ימי חייה היא ניהלה רומן עם הערבי הזה וברחה ממטולה על מנת להיפגש עם הערבי הזה. אבי מהבושה והחרפה לא אמר דבר והיא היתה מכה אותו ובורחת מהבית. אני, XXX , הייתי עוזרת לאבי בבית ובחנות והכל. כאשר התנהל דיון בבית המשפט בת"א דודי סיפר לי את הדבר הזה וכשאימי ואחיותיי דיברו אליי לא יפה אמרתי לאימי בבית החולים כיצד היא מסוגלת לדבר בצורה כזו כאשר היא עצמה לא ניהלה חיים נורמליים עם בעלה ובגדה בו."
- העולה מן המקובץ כי בפנינו הסבר מניח את הדעת מדוע ולמה לאם המנוחה היתה סיבה לנשל את ביתה הנתבעת מהירושה, וזאת לאור אמירות קשות ובוטות, שהנתבעת עצמה הצהירה מיוזמתה לבית המשפט, שאותם הפנתה לאימא המנוחה במהלך חייה.
- סיכומו של דבר, עניין לנו במקרה שחור לבן, לעניין יחסים קשים ומעורערים מאוד בין הנתבעת לאימה המנוחה שבעטיין לאם המנוחה היתה כאמור סיבה להדיר את ביתה מהירושה בכוונה תחילה ומתוך בחירה חופשית וידיעה ברורה.
נסיבות עריכת הצוואה
- אינדיקציה נוספת העשויה להצביע על כך שעל המנוחה הופעלה השפעה בלתי הוגנת בעריכת הצוואה, מתייחסת לנסיבות עריכתה ומעורבות היתר של מי מהזוכים בצוואה.
- יוער כי טענות הנתבעת לפיהן הצוואה זוייפה הועלו על-ידה "בחצי פה" ואגב-גררא בלבד בתצהיר מטעמה בס' 23 שם נאמר על ידה ". . . אמי הוחתמה, אם הוחתמה בכתב ידה, . . . ".
- במסגרת חקירתה לפרוטוקול מציינת הנתבעת לענייננו בעמ' 29 ש' 28 ואילך:
"ש. על הצוואה הזו חתום גם עו"ד XXX, האם לטענתך, כפי שטענת קודם לכן שהמסמך זוייף הן לגבי התאריך והן לגבי החתימה של אימך שגם עו"ד XXX שותף לקנוניה הזו.
ת.אני רוצה לומר שעו"ד XXXחתם על כך שלא במשרדו כפי שהוא טוען. אם הוא כותב את זה ברחוב אז הוא כותב שהוא עשה זאת בבית משפט כלשהו.
ש.איפה לטענתך הוא חתם על זה.
ת.הוא גם לא בדק את כשירותה של אימי. האם יש לך מסמך מעורך הדין שלך שהיא כשרה? המסמכים שהוצאו זה אחרי שXXX חטפה את האם והביאה לבתי אבות, שם נשדדו הכספים שלה. זה היה או בנאות השרון או בשפרעם.
ש.ז"א לטענתך עו"ד XXX שותף לקנוניה הזו.
ת.בוודאי, אם אני מתקשרת לבית האבות ושואל מי נמצא ליד האם ואמרו לי שלא להגיד מי נמצא... אני הגעתי לבית אבות ואמרו לי מדוע לא הזמנתי את ה משטרה. אני הזמנתי את המשטרה אבל הם כבר ברחו משם.
ש. כולל עורך הדין
ת. כן. אני הגעתי בשעה 3 בבוקר ושאלתי מי היה שם ליד אימי ואז XXX באה וחטפה את אימי לבית אבות אחר."
- יובלט כי הנתבעת לא טרחה לזמן את העדים לצוואה או את עורך הדין שערך את הצוואה או כל גורם אחר שיוכל לבסס את טענותיה בדבר "הקנוניה" שבוצעה באמצעות לעו"ד שערך את הצוואה והעדים לצוואה ואף לא טענה (למעט בטענה שנטענה לראשונה בס' 2 לסיכומים) למעורבות מי מהתובעים בעריכת הצוואה המגיעה עד כדי פסילתה לפי סעיף 35 לחוק הירושה.
- וראה ההערה שצויינה בסעיף 56 לעיל לעניין החזקה לפיה בעל דין לא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו.
- מעבר לדרוש, אציין כי הטענות לעניין זיוף הצוואה לא בא זכרן בסיכומי הנתבעת ומשכך, גם בשל סיבה זו בלבד, ניתן לראות את הטענות בדבר זיוף כטענות שנזנחו על-ידי הנתבעת.
ראו לעניין זה ע"א 172/89 סלע חב' לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פד"י מז(1) 311.
סוף דבר
- לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהובאו בפני, נחה דעתי כי לא הורם הנטל להוכחת אי כשירותה של המנוחה לצוות או לקיומה של השפעה בלתי הוגנת אשר הופעלה עליה על ידי מי מהתובעים עת חתמה על צוואתה.
- מצבה הקוגנטיבי של המנוחה בעת עריכת הצוואה, כפי שעולה מן הראיות שהוצגו בפני בית המשפט, היה כזה ששלל לחלוטין את הטענה לפיה המנוחה לא היתה כשירה לצוות, וגם לא נתן בסיס כלשהו למסקנה לפיה למנוחה היתה תלות באחרים לצרכיה היומיומיים באופן שעשוי היה לעורר חשש להשפעה בלתי הוגנת עליה.
- התוצאה היא שהבקשה לצו ירושה (ת'ע 41380-04-10) - נדחית, הבקשה לקיום צוואת המנוחה (ת"ע 56950-09-11) מתקבלת וההתנגדות לקיום הצוואה (ת"ע 57086-09-11) - נדחית.
הנתבעת גב' XXXתישא בהוצאות ובשכ"ט עו"ד של התובעים בסך 10,000 ₪ נושאי הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל.
המזכירות תעביר לצדדים עותק פסק הדין.
ניתן היום, ל' ניסן תשע"ב , 22 אפריל 2012 , בהעדר הצדדים.