פלונית נ' נ.מ. דקל נכסים בע"מ ואח'

שבר שנגרם לאישה במהלך חתונת בתה, הוא העומד בבסיס תביעה זו.

כתב התביעה והצגת המחלוקת

1. התובעת, ילידת 1960, עותרת לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה ביום 25.7.13 במהלך חתונת בתה שנערכה באולמי הנתבעת 1. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת אכן נפלה ביום האירוע וכי נגרם לה שבר בידה. המחלוקת היא לגבי נסיבות הנפילה ובהתאם, אחריות הנתבעת לאירוע. כמו כן קיימת מחלוקת, מטבע הדברים, בדבר היקף הנזק שנגרם בתאונה.

    

2. הדיון להלן ייחל בשאלת נסיבות התאונה וככל שתתקבל גרסת התובעת, תידון שאלת האחריות על בסיס נסיבות אלו. ככל שתמצא אחריות, אפנה לשאלת הנזק.

    

   נסיבות התאונה – ראיות וממצאים

    

3. לגרסת התובעת, כאשר צעדה מרחבת הריקודים לעבר השולחן בו ישבה, היא החליקה "עקב הימצאות חומר רטוב" על הרצפה (סעיף 2 לתצהירה). התובעת הבהירה בחקירתה כי הייתה אותה עת במצב של הליכה רגילה לעבר שולחן המשפחה בו ישבו בין היתר אחיה, וכי לפתע החליקה ונפלה ארצה. התובעת הסבירה כי נעלה אותה עת נעליים נוחות ללא עקב גבוה, ואף הציגה תמונה מיום האירוע להוכחת טענה זו. התובעת מסרה עוד כי לאחר הנפילה הרגישה ששמלתה נרטבה. על בסיס עובדות אלו טוענת התובעת כי סיבת הנפילה היא המצאות חומר נוזלי על הרצפה (בעמ' 22-23).

4. התובעת העידה מספר עדים אשר נכחו בחתונה לשם חיזוק גרסתה בדבר נסיבות קרות התאונה. מטבע הדברים מדובר בבני משפחה וחברים קרובים, אך אציין כבר עתה כי העדים, ככלל, הותירו בי רושם אמין וזאת תוך שאינני מתעלם מהקשר המשפחתי (או החברי) שבינם לבין התובעת. לא התרשמתי מניסיון הגזמה של העדים או ממסירת עובדות בלתי נכונות. גרסאות העדים, בנקודות המחלוקות, היו סדורות, קוהרנטיות, ולא מצאתי בהן סתירות או אי התאמה מהותית כלשהי.

    

5. בעניין זה אציין כי העדה ח' ע' (אחות התובעת) טענה בחקירתה כי לא ראתה את הנפילה עצמה, אלא היא הגיעה למקום בשלב שבין הנפילה לשלב בו "הקימו אותה והושיבו אותה על כיסא" (בעמ' 18, בש' 8). גרסה זו הייתה שונה במעט מזו שניתנה בתצהיר, שם נטען כי "ראיתי את הגב' X מחליקה ונופלת..." ואולם לא ראיתי בכך פגימה משמעותית במהימנות העדה. דומה כי התצהיר נקט בביטוי לא מדויק דיו ובעת החקירה הקפידה העדה והדגישה כי ראתה את תוצאת האירוע, אך לא את התרחשותו. העדה ציינה כי התצהיר היה מוכן בעת שהתבקשה לחתום עליו ואפשר שבכך טמונה סיבת ההבדל ובעת עדותה חידדה ודייקה בגרסתה, כך שאין לראות בהבדל זה ביטוי לחוסר מהימנות עדותה. תשומת הלב כי בתחילת חקירתה, כאשר עדותה הייתה חופשית, עשתה העדה שימוש בביטוי "ראיתי אותה נופלת" (בעמ' 17, בש' 30), אך כאשר התבקשה לדייק אם ראתה את הנפילה או רק "אותה על הרצפה", דייקה והדגישה שראתה את התובעת על הרצפה כאשר מרימים אותה לכיסא. לו ביקשה העדה לשקר הייתה יכולה כמובן לדבוק בגרסה כי ראתה את הנפילה עצמה ויש לראות בדבריה ביטוי דווקא לאמינות, ולא להיפך וכך אכן התרשמתי מעדה זו. כך או כך, בהיעדר מחלוקת על כך שהתובעת אכן נפלה באולם, לא ראיתי משמעות רבה בהבדל זה.

    

6. בנושא אמינות העדים ומהימנות גרסתם, ראוי להדגיש כי לא נעלם מעיני הקושי הטמון בעובדה שכל העדים (למעט בתה של התובעת) הבחינו בנפילה או בתוצאותיה המידיות (היינו בתובעת כאשר היא מורמת ממקום נפילתה). הקושי הוא בשל כך שמדובר באולם אירועים רחב ידיים ומטבע הדברים לא הייתה סיבה מיוחדת שמבטם של כל העדים יופנה באותה שניה למקום בו הילכה התובעת. עם זאת, סביר שהעדים נבחרו דווקא בשל כך שראו את האירוע (להבדיל מאחרים) ומכאן המכנה המשותף שביניהם. התובעת לא נשאלה כיצד בחרה עדים אלו דווקא מתוך כלל משתתפי האירוע, ומכאן שלא ראיתי לזקוף נושא זה לחובתה, כאשר, כאמור, העדים הותירו בי רושם כללי מהימן.

    

7. וכעת לגופם של דברים: הגב' ענבל נחום (שהיא חברתה של בתה של התובעת) העידה כי הבחינה בתובעת מחליקה ונופלת וכאשר התקרבה למקום הבחינה ברטיבות על הרצפה. בחקירה הנגדית הוסיפה וציינה כי לאחר הנפילה הבחינה כי ניקו את הרצפה במקום עם מגב. העדה עומתה עם העובדה שלא הזכירה פרט זה בתצהירה, והסבירה כי את גרסתה העבירה לעורך הדין באמצעות התובעת וכאשר הגיעה למשרדו התצהיר היה מוכן והיא חתמה עליו. הסבר זה מקובל עלי והוא הגיוני וסביר. בכל מקרה, כפי שציינתי לעיל, העדים הותירו בי רושם חיובי, לרבות עדה זו. עדותה, לרבות בנושא מהותי זה, הייתה אמינה עלי. העדה העידה בנושא בצורה ברורה ובטוחה ולא התרשמתי מניסיונות לסייע לתובעת, שלא על דרך אמירת אמת.

    

8. בנושא הרטיבות העיד גם אחיה של התובעת, מר ר' ש'. העד מסר בתצהירו כי לאחר שהבחין בתובעת מחליקה ניגש לסייע לה, שאז הבחין כי האזור בו נפלה היה רטוב מנוזל כלשהו (בעמ' 13) והוא אף צילם את המקום במכשיר הטלפון שלו (ת/1). בתמונות ניתן אכן לראות כתם קטן יחסית על גבי הרצפה, שנראה כנוזל כלשהו. העד נשאל מתי צילם את התמונה והשיב כי לאחר שסייע בהרמת התובעת "הבנתי שיש פה איזה שהוא מחדל, לפני שהבנו את חומרת המצב שלה, הלכתי וצילמתי וזה היה ממש לידי" (בעמ' 12). אף עד זה, כאמור, הותיר בי רושם אמין וזאת תוך שאינני מתעלם מהקשר המשפחתי בינו לבין התובעת. עדותו הייתה בטוחה, קולחת, הוא השיב לכל השאלות שנשאל ולא התרשמתי מניסיונות העצמה או אינדיקציות אחרות שיש בהן לפגוע במהימנות עדותו.

    

9. עד נוסף שהעיד על רטיבות במקום בו נפלה התובעת היה בנה, מר א' ב' ש'. עד זה תיאר כי הבחין שאמו החליקה והוא ניגש לעברה ומצא את המקום מחליק עד כי אף הוא כמעט החליק במקום (בעמ' 16). העד ביקש לדייק וציין כי אינו יכול לומר בוודאות שהבחין ברטיבות במקום, אך הדגיש שהמקום עצמו היה מחליק וטענתו לרטיבות היא בבחינת מסקנה ולא טענה עובדתית (בעמ' 16). כאמור, גם עדותו הייתה מהימנה בעיני, בין היתר לאור רצונו לדייק והודאתו גם בפרטים שאינם בהכרח נוחים לתובעת-אמו.

    

   גם אחות התובעת (הגב' ע') הצהירה כי הבחינה ברטיבות באזור בו החליקה התובעת. עדה זו לא נשאלה כל שאלה בדבר הרטיבות שראתה במקום.

    

10. אל מול גרסאות אלו – המתארות הימצאות נוזל מחליק כלשהו במקום הנפילה – הציגה הנתבעת את עדותו של מר א' ד' (להלן – ד'). ד' הוא עובד לשעבר אצל הנתבעת, אשר ערך לפי הנטען מזכר ובו צוין כי לאחר התאונה בדק את המקום ומצאו יבש וללא רטיבות וכי לפי דברי התובעת הנפילה ארעה בשל כך "שסובבה את הקרסול בגלל נעלי העקב שלה". ד' מסר בעדותו כי ערך את המזכר ביום האירוע לאחר שיחה עם התובעת ותייקו בקלסר במשרד. הנתבעת טוענת בעניין זה כי מדובר באדם שאינו עובד כבר בשירותיה ומשכך יש לתת אמון רב בעדותו.

     

11. התובעת טוענת כנגד מזכר זה מספר טענות, חלקן דיוניות וחלקן מהותיות. בפן הדיוני, טוענת התובעת כי המזכר לא גולה בגילוי מסמכים וכי הופתעה לראותו ביום ההוכחות בלבד. לאור כך טוענת היא בסיכומיה כי המסמך אינו קביל (כלשונה) כראיה. בפן המהותי, טוענת התובעת כי ד' הוא עד מעוניין, בשל היותו קרוב משפחה של אחד ממנהלי הנתבעת וכי המזכר אינו משקף תמונה עובדתית נכונה.

     

12. הנתבעת אינה חולקת על כך שלא גילתה את המסמך טרם שלב ההוכחות, אך טוענת כי העובדות הנזכרות בו נטענו עוד בתחשיב הנזק מטעמה וכי המסמך הובא לידיעת התובעת ביום שמיעת ההוכחות, טרם עדותה בבית המשפט והתאפשר לה לעיין בו.

     

13. אכן, יש ממש בטענות התובעת בדבר גילויו המאוחר של המסמך ודומה שבכך פעלה הנתבעת שלא בהתאם לתקנות ושלא על פי הכלל הנוהג בדבר "משחק בקלפים פתוחים". בתחשיב הנזק טענה הנתבעת כי "בהתאם לדו"ח החקירה החסוי בשלב זה, התובעת נפלה נפילה רגילה בגלל נעלי העקב שלה". הגם שלא נטענו טענות ברורות בנושא, נראה כי בבסיס "החקירה" עמד מזכר זה שתיעד לפי הנטען דברים מפי התובעת בזמן אמת. ניתן להניח (ושוב, התובעת לא טענה בנושא טענות סדורות) כי הנתבעת הגדירה את המסמך כחסוי ולכן נמנעה מהעברתו לתובעת. התנהלות זו אמורה הייתה להוביל למצב בו הנתבעת לא הייתה יכולה להגישו בשלב הבאת הראיות. הטעם לכך כפול. ככל שהמסמך לא גולה כלל בגילוי מסמכים (היינו גם לא כחסוי, ושוב אזכיר שהפרטים המלאים לא הובאו בפני), הרי שקיימת, לכאורה, מניעות להגשתו לאור תקנה 114א' לתקנות סדר הדין האזרחי (רע"א 2097/16 מדינת ישראל נ' עובד רופל (1.1.17)). מנגד, ככל שהמסמך הוגדר כחסוי בגילוי המסמכים, אזי "כידוע, בעל דין המכתיר מסמך מסוים בתצהיר גילוי המסמכים מטעמו כ"חסוי" לא יוכל לעשות בו שימוש במהלך המשפט" (רע"א 5982/16 ק.ב גורמה ויזמות בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (15.9.16)).

     

14. ואולם, התובעת לא התנגדה בזמן אמת להגשת המסמך ואף שאלה את ד' שאלות רבות בנושא. הטענה כנגד קבילות המסמך (וליתר דיוק, בדבר המניעה להגישו), נטענה לראשונה בסיכומים, אך כידוע מדובר בשלב מאוחר לצורך טענה זו (ראו בהשוואה נסיבות רע"א 5982/16 הנ"ל; קדמי, על הראיות (חלק רביעי), בעמ' 1818 (להלן – קדמי)). לאור כך, אין מקום לקבוע שהנתבעת מנועה מלהגיש את המסמך, מטעמים של אי גילוי מוקדם.

     

15. בסיכומיה טענה התובעת, בערבוביה, טענות נוספות נגד קבילות המסמך ומשקלו, אשר אינן קשורות לאי גילויו, אלא למהותו כפי שיובהר בהמשך (סעיפים 56 ואילך לסיכומי התובעת). כאמור, המסמך הוגש מבלי שנטענה בזמן אמת טענה כלשהי נגד קבילותו, ואולם התובעת הכחישה את אמיתות תוכנו של המסמך, כך שמובן שאין לראות בהיעדר טענה נגד הקבילות כהסכמה לאמיתות תוכנו של המסמך וזוהי השאלה החשובה בענייננו. לנושא זה אעבור כעת.

16. טרם דיון, יובהר כי שאלת קבילותו של המסמך והמשקל שיש ליתן לתוכנו, הפכה רלוונטית רק לאחר שבחקירה הנגדית התברר כי ד' אינו זוכר כלל את האירוע ואינו יכול לתרום דבר בעניין (בעמ' 35, בש' 3). אמנם, מתצהירו של ד' ניתן היה להבין כי האירוע זכור לו, אך כאמור, לאחר החקירה הנגדית התברר שלא כך הוא המצב. כידוע, עד אמור להעיד מזיכרונו ולאפשר חקירה נגדית אפקטיבית על נושא עדותו ודברים שכתב בעבר הם בבחינת עדות מפי השמועה, אם הוא אינו חוזר עליהם מזיכרונו בבית המשפט. הנתבעת לא פירטה בסיכומיה מדוע יש לראות במסמך זה כצולח את מחסום הקבילות (וטענה רק ביחס לאמינות המסמך ותוכנו) ואפשר שהיה זה בשל היעדר התנגדות ברורה, כאמור, מצד התובעת. עם זאת, כפי שצוין לעיל לאור ההתנגדות לתוכנו של המסמך אין לראות בכך הסכמה לקבילות, ובוודאי שלא לאמיתות התוכן שהיא השאלה החשובה בענייננו. לאור כך, על מנת שהמסמך יהיה קביל להוכחת אמיתות תוכנו עליו לעמוד בתנאים של הכלל בדבר הקפאת הזכירה שבעבר, הכוללים שכנוע כי העד אכן אינו זוכר את האירוע; כי יש להעדיף את הרישום שערך בזמן אמת; וכי הרישום שערך הוא אמיתי ומדויק (קדמי, בעמ' 786). עולה, אפוא, כי שאלת הקבילות שלובה בשאלת אמינות תוכנו וכי שכנוע באמינות התוכן הוא תנאי לקבילותו.

     

17. אקדים ואומר, כי לאחר עיון במסמך ושמיעת עדותו של ד', אינני סבור שיש ליתן לתוכנו של המסמך משקל משמעותי שניתן לקבוע על בסיסו ממצאים, ובוודאי שאין בו להביאני למסקנה כי הוא משקף את המציאות בשטח בזמן אמת. משכך, הוא אף אינו קביל. אבאר עמדתי להלן.

     

18. אינני מקבל את גרסת הנתבעת לפיה אין מדובר בעד בעל עניין. הטעם הפשוט הוא שאם אכן נכונה הטענה ומסמך זה נערך ביום האירוע, פשיטא שבעת עריכתו היה עורכו בעל עניין, שכן ד' הוא שהיה אחראי אותו יום על האירוע מטעם הנתבעת. מכאן, שאין משמעות לעובדה שכיום ד' אינו עובד עוד עבור הנתבעת, אלא נקודת הזמן הרלוונטית היא יום עריכת המסמך, לפי הטענה. ודוק, לא למותר לציין כי ד' הוא בן משפחתו של אחד ממנהלי הנתבעת, כך שבכל מקרה, קשה לומר שאינו עד מעוניין גם היום.

     

19. וכעת לתוכנו של המסמך. המסמך כולל שני חלקים שונים. הראשון הוא התרשמותו של ד' מהתנאים בשטח. החלק השני עניינו תיעוד דברים שאמרה, לכאורה, התובעת לד' ביחס לנסיבות קרות התאונה, בבחינת הודאת חוץ של בעל דין. לדידי, אף אם אניח שד' אכן אינו זוכר היום דבר מהאירוע ואינו יכול לתרום בעדותו דבר לעניין ולהיחקר בנושא בחקירה נגדית לצורך חשיפת האמת (וכזכור מתצהירו עולה תמונה שונה), תוכנו של המזכר מקשה על היכולת לראות בו תיעוד אותנטי ואמין של העובדות בשטח. אפרט.

     

20. המזכר אינו מפרט מי שהה עם התובעת בעת שיחתו של ד' עמה. בהינתן שסביר שהתובעת הייתה מוקפת בבני משפחתה לאחר התאונה, מדובר בחסר בתיעוד המשליך על מהימנות תוכנו של המסמך. כמו כן, במזכר צוין כי התובעת אמרה לד' כי נפלה בשל נעלי העקב שנעלה. גרסה זו מוקשית לאור העובדה, עליה אין חולק, והיא שהתובעת נעלה אותו יום נעליים בעלות עקב נמוך (ראו התמונה ת/2). עובדה זו מקשה על האפשרות ליתן אמון באמיתות תוכנו של המסמך, כמשקף תיעוד מדויק של דברי התובעת.

     

21. לכך יש להוסיף את העובדה כי אחיה של התובעת צילם את המקום בו נפלה התובעת לפי הנטען, סמוך מאוד לאירוע. יש בכך ללמד על הלך הרוח של המשפחה, אשר אינו תואם אמונה כי נפלה בשל כך "שסובבה רגל" בגלל נעלי העקב שנעלה, אלא דווקא להיפך, בשל סיבות הקשורות באולם.

     

22. זאת ועוד, ב"כ הנתבעת לא חקר את התובעת בדבר האמור במזכר ולא אפשר לה להגיב על הנאמר בו, היינו שהיא הודתה בפני ד' שסובבה קרסול בשל נעלי העקב שנעלה. כאשר מדובר לפי הטענה בהודאת חוץ של בעל דין (בעובדה), חובה זו מקבלת משנה חשיבות, עד כי הימנעות מחקירה עשויה להביא למסקנה כי אין מדובר בהודאה (קדמי, בעמ' 1393; ע"א 1608/96 רביבו נ' בית החולים ביקור חולים (20.1.99), פסקה 7). אף בני המשפחה, אשר לטענתם היו עם התובעת מיד לאחר התאונה (ועל כן היו אמורים להיות עדים לשיחה שלה עם ד', ככל שהתרחשה), לא נשאלו כל שאלה בדבר האמור במזכר, ולא התאפשר להם להגן על גרסתם, הסותרת את שנאמר במזכר, ולהתייחס אף לשאלה האם התרחשה כלל שיחה שכזו. כידוע, על בעל דין החולק על עדות פלונית, לעמת את העד עם גרסתו ולאפשר לו להגן עליה. במיוחד הדברים נכונים ביחס לנקודות המחלוקת המרכזיות בעדות (ראו: קדמי, בעמ' 1902; ע"פ 7440/16 פלוני נ' מדינת ישראל (6.8.17), פסקה 22; ע"פ 4609/14 נתנאל צורדרקר בסט נ' מדינת ישראל (1.3.15), פסקה 19). להיעדר כל חקירה (ולו מינימאלית) בנושא כה מהותי, יש אפוא משמעות ראייתית ואף משמעותית. ודוק: בעת חקירתו של ד', הטיחה בו התובעת (שישבה בקהל) כי כלל לא פגשה בו לאחר התאונה. אכן, כפי שטענה הנתבעת בסיכומיה, ספק אם דברי התובעת בנסיבות אלו, מהווים עדות קבילה (והיא ממילא לא הועמדה במבחן החקירה הנגדית), אך יש בכך להמחיש בצורה טובה עד כמה חסרה התייחסותה של התובעת (והעדים) לאמור במסמך המתיימר לצטט את דבריה, בבחינת הודאת בעל דין ולתאר את המצב בשטח, בניגוד לאופן בו תואר על ידי העדים. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור טענת ד' שאינו זוכר כלל את האירוע ולכן לא ניתן לחקור אותו בנושא, אלא יש להסתפק ברישום שערך, כמשקף נכונה את שהתרחש.

     

23. אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה יש לזקוף לחובת התובעת את העובדה שנמנעה מלהתייחס בעדותה למזכר זה. יש לזכור כי התובעת הגישה תצהיריה במועד. מנגד, הנתבעת היא שלא הגישה תצהיריה וראיותיה במועד וחשפה מסמך זה בהפתעה גמורה רגע קט לפני חקירתה הנגדית של התובעת. אינני סבור שבמצב דברים זה, יש לזקוף לחובת התובעת את העובדה שלא ביקשה רשות להוסיף במסגרת חקירה ראשית התייחסות למסמך שלא גולה עד רגע זה ממש. החובה לעמת את התובעת עם גרסה זו הייתה מוטלת בראש ובראשונה על הנתבעת והיא, כאמור, לא עשתה כן.

     

24. סיכומו של דבר, בשים לב לזהות עורכו של המסמך; למועד המאוחר בו הוגש; לקושי העולה מהאמור בו ביחס לנעלים שנעלה התובעת כסיבה אפשרית לנפילה; ובמיוחד בשים לב לעובדה שהנתבעת נמנעה מלעמת את התובעת והעדים עם האמור במסמך זה ולאפשר להם להגן על גרסתם, אינני רואה ליתן למסמך זה משקל ממשי כמשקף נכונה את מצב הדברים בשטח ואת דברי התובעת. לאור כך, אין מדובר בהודאה של התובעת בדבר סיבת מעידתה ואין באמור במסמך ביחס למצב בשטח, כדי להקים ראיה בעל משקל של ממש (אם בכלל), אשר ניתן לקבוע על בסיסה ממצאים.

     

25. לכך ראיתי להוסיף כי מעדותו של מר לוי עלה כי היה בידי הנתבעת להציג צילומים ממערך האבטחה של האולם, אך אלו לא נשמרו הגם שהוא היה מודע בזמן אמת לאירוע וחומרתו. אסביר. אין מחלוקת כי ימים ספורים לאחר האירוע פגש מר לוי בבתה של התובעת ונמסר לו כי התובעת נפגעה קשה באירוע ונגרם לה שבר. בנתונים אלו, אין למצוא כל הסבר משכנע מדוע לא נשמרו צילומים המתעדים את אירוע הנפילה, בשים לב לכך שמדובר באירוע בעל תוצאות חמורות יחסית. אמנם, מר לוי טען כי לא ראה צורך לשמור את הצילומים לאור כך שעיין בדו"ח (שערך לפי הטענה ד') "וראיתי שהיתה פגיעה אבל הכל עבר בסדר" (בעמ' 28), אך טיעון זה אינו משכנע, לאור העובדה שלאחר שלושה ימים בלבד מסרו לו בני משפחתה של התובעת כי נגרם לה שבר באירוע ואף ביקשו לקבל את שם חברת הביטוח המבטחת את המקום. במיוחד קשה להלום כי מר לוי, כבעל האולם, לא פנה לעיין במצלמות האבטחה על מנת לבדוק את אופן קרות האירוע. ודוק: בעניין השאלה אם אחת המצלמות מכסה שטח זה ציין מר לוי כי "אולי את המקום שהיא נפלה זה כן צילם" (בעמ' 28) ודומה שאין סיבה להניח לטובת הנתבעת כי האירוע לא תועד באחת המצלמות, מקום בו הדבר לא נבדק כלל (לפי הנטען) ובהינתן שמר לוי אישר היתכנות טכנית בנושא, לאור מיקום הנפילה לגרסת התובעת.

     

26. לדידי, מדובר במחדל בעל נפקות ראייתית, שכן מדובר בראיות שהיו יכולות לסייע בגילוי האמת והן נמנעו מבית המשפט ללא הסבר משכנע. אכן, סביר בעיני שלא ניתן היה לצפות בצילומים בקיומו של הכתם הנוזלי, או בהיעדרו (ואני מגיע למסקנה זו לאור כך שמדובר במצלמות המצלמות אזור רחב ולא הוכח על ידי התובעת כי מדובר במצלמות בעלות רזולוציה כה חדה), אך עדין ניתן היה לראות את הנפילה ובסבירות לא מבוטלת להקיש מאופן איבוד שיווי המשקל, אם מדובר בהחלקה על חומר מחליק, או שמא ב"סיבוב קרסול" כפי שציין ד' במזכר (שכן מדובר בשתי נפילות בעלות מנגנון שונה של התנהגות הגוף).

     

27. כמו כן, היה בתיעוד לסייע בקביעה היכן בדיוק הייתה הנפילה. נקודה אחרונה זו אינה מהותית בעיני, ואולם לאור כך שד' כתב במזכר כי מדובר היה באזור שליד הבר, טענה הנתבעת שאין ליתן אמון בגרסת התובע ועדיה שטענו למקום שונה. אף אם יינתן לפרט טכני זה במזכר משקל, באופן המכשיר את קבילותו (להבדיל מיתר הפרטים במזכר) כאמור, אינני רואה חשיבות למקום המדויק, שכן בוודאי אפשר שאנשים שונים מגדירים את המקום באופן שונה (האחד קרוב לבר והשני קרוב לשולחן המשפחה, ואפשר שהמרחק משתי נקודות הציון דומה או שההבדל אינו משמעותי). כמו כן, ד' לא ראה את הנפילה עצמה ולא ברור מניין קיבל את הנתון ואפשר שחל בלבול כלשהו, או שהוא הסיק מסקנה זו מהמקום בו פגש את התובעת לאחר האירוע. לו היו נשמרות ראיות אלו, היה בכך ליתן תשובה ברורה לשאלה.

     

28. לדידי, אובדן ראיה חשובה זו, צריך להיזקף לחובת הנתבעת ולחזק את ראיות התובעת, בין היתר לאור הכלל הידוע, לפיו חזקה על בעל דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה הפועלת לטובתו (רע"א 7933/15 רונאל פישר נ' רינת מילוא תמיר (13.12.15) והאסמכתאות הנזכרות שם).

     

29. טענה נוספת שהעלתה הנתבעת כנגד אמינות גרסת התובעת היא שבמסמכים הרפואיים מיום האירוע לא צוין כי התובעת טענה להחלקה על מים וכך גם במסמכי המל"ל שמולאו מאוחר יותר (בתביעה בדבר תאונה אישית). אינני רואה בחסר זה כמשמעותי בנסיבות העניין וכן לאור האמון שנתתי בגרסת התובעת ועדיה. אכן, רישום רפואי שנערך בתוך פרק זמן קצר יחסית לאחר התאונה זוכה למעמד של ראיה מחזקת לכל הפחות, וזאת בדומה לרציונל העומד בבסיס כלל הרס ג'סטה, המהווה חריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה (ראו: ע"א 8388/99 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי (4.6.02); ת"א 23935-06-13 פלוני נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים (1.1.18); ע"א (י-ם) 11078/07 שרה לוי סבג נ' שמעון פנגר וקסלר (26.5.08); ע"א (ת"א) 2109/00 פרנקו דוד נ' אררט בע"מ - חברה לבטוח (8.4.03)). בשל אותם רציונליים, מובן כי לעיתים גם חסר בנתון מסוים במסמך הרפואי, עשוי לסייע לצורך קביעת ממצאים עובדתיים. במקרה זה צוין במסמכי בית החולים שהתובעת "נפצעה במרפק שמאל בנפילה". אינני סבור כי יש ללמוד דבר מה מהיעדר טענה ברורה בדבר מעורבות של מים. יושם לב שלא נאמר גם שמדובר היה באולם חתונות וברור כיום שעל נתון זה אין מחלוקת. כמו כן, לא נאמר כי סיבת הנפילה היא "סיבוב קרסול" כפי שטוענת הנתבעת שהיה במציאות. רוצה לומר, שאין ללמוד במקרה זה מהתיאור הלאקוני של האירוע על שהתרחש בפועל. יש לזכור כי התובעת הייתה אותה עת במצב פיזי לא קל ובמצב נפשי קשה אף יותר, לאור כך שהיא נאלצה לעזוב את חתונת בתה ולנסוע לבית החולים. במצב דברים זה, ולאור כך שאת הרישום מבצע בפועל גורם רפואי לפי שיקול דעתו כיצד לתעד את הדברים שנאמרו לו, אינני רואה לייחס לחסר זה משקל משמעותי. גם החסר במסמכי המל"ל אינו משמעותי, הגם שמדובר במסמך שנערך שלא "בתנאי לחץ". בטופס ציינה התובעת "החלקתי". אכן, גם כאן לא צוין כי מדובר היה בשל חומר נוזלי דווקא ואולם המילה "החלקתי" מתיישבת היטב עם טענתה כיום ואין ללמוד מחסר זה דבר. יש לזכור עוד שבתביעת המל"ל אין חשיבות לסיבת קרות הנזק והגורם האחראי, כך שאם בשלב זה טרם "גיבשה" התובעת את גרסתה כיום (כפי שטוענת הנתבעת) מצופה שהייתה טוענת שסיבבה את הקרסול (כגרסת הנתבעת על שהתרחש בפועל). דווקא העובדה שטענה שהחליקה, מחזקת במידה לא מבוטלת את גרסתה כיום.

     

30. לסיכום בשאלת סיבת הנפילה. בהביאי בחשבון את מכלול העדויות והראיות שהובאו (ואלו שלא הובאו והיה מצופה שיובאו) באתי לכלל דעה כי התובעת הוכיחה ברמת ההוכחה הנדרשת כי החליקה בשל המצאות חומר נוזלי כלשהו על הרצפה ולא בשל סיבה אחרת. מסקנה זו סבירה בעיני יותר מהאחרת וזאת מהנימוקים הבאים: התובעת הייתה במועד התאונה אישה צעירה (יחסית) ובריאה. היא הלכה הליכה רגילה לעבר השולחן. היא נעלה נעליים שטוחות יחסית וללא עקב גבוה. על פני הדברים, אפוא, לא הייתה כל סיבה הגיונית שתחליק ותיפול סתם כך, אלמלא גורם כלשהו שהפריע להליכתה. לכך מצטרפת העובדה כי במקום כגון אולם אירועים סביר שיימצא מעת לעת נוזל על הרצפה (הגם שאין זה מצב תקין ועל כך אדון בהמשך בשאלת חובת הזהירות). מדובר במקום הומה אדם, בו מוגשים משקאות מסוגים שונים. האורחים, כולל ילדים, נעים תכופות, ממקום מושבם לעבר אזורים אחרים באולם, כאשר לא אחת הם אוחזים בכוס משקה. בנסיבות מעין אלו, לא רק שאין זה בלתי סביר שמשקה יישפך מכוסו של אורח, אלא שהדבר אף בהחלט סביר והגיוני. שילוב נתוניה של התובעת (התומכים בכך שאין זה סביר שתחליק סתם כך) עם האפשרות הסבירה שיימצא במקום נוזל, מביא למסקנה כי סביר יותר שהתובעת אכן החליקה בשל המצאות חומר נוזלי או מחליק על הרצפה, מאשר בשל סיבה שאינה קשורה בכך. ודוק: ברור שקיימת תמיד אפשרות שאדם ייפול בשל כך שימעד, כך סתם, או בשל סיבוב קרסול, כטענת הנתבעת. אך בקיומה של אפשרות זו, כשלעצמה, אין להעלות או להוריד לענייננו. מסקנתי לעיל נובעת מבחינת סבירות התרחישים, והכרעה על סמך התרחיש שסבירותו לאור נתוני המקרה הכוללים, גבוהה יותר. למסקנתי לפיה התרחיש לו טוענת התובעת סביר יותר על סמך נתוני הבסיס, יש להוסיף כי התובעת טענה שהבחינה ברטיבות בשמלתה לאחר הנפילה (שהיא ראיה נסיבתית התומכת באימוץ גרסתה) וכן את גרסאות העדים שהבחינו בחומר נוזלי במקום (ראו גם התמונה ת/1). כאמור, התובעת ועדיה הותירו בי רושם חיובי ומנגד, הנתבעת נמנעה מהגשת ראיות רלוונטיות, באופן המקים חזקה נגדה בדבר תוכנן והצד לו היו מסייעות. בנתונים אלו מתקבלת תמונה ברורה לפיה יש לקבוע כי סביר יותר שהתאונה אירעה כגרסת התובעת, מאשר שנפלה בנסיבות שאינן קשורות להמצאות חומר מחליק ונוזלי על הרצפה.

     

    שאלת האחריות 

     

31. טענת התובעת היא כי הנתבעת התרשלה כלפיה וגרמה לה נזק. דומה שאין צורך בדיון מעמיק בדבר יסודות עוולת הרשלנות, כאמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, על מנת להגיע למסקנה כי לנתבעת חובת זהירות מושגית כלפי התובעת. נזכור כי הנתבעת מפעילה אולם אירועים, בו התארחה התובעת. חובת הזהירות המושגית של אולם אירועים כלפי אורחי המקום ברורה וזאת מכוח היותו מחזיק המקרקעין (לאחריות מחזיק מקרקעין כלפי סיכונים הנובעים מהם ראו ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' עמרם מימוני (14.12.06)).

     

32. ביחס לחובת זהירות קונקרטית, הרי שבמסגרתה "מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה. בית המשפט אינו שואל עצמו, אם בעלים או תופס במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר. על כך ניתנה כבר תשובה חיובית. בית המשפט שואל עצמו, אם בעלים פלוני או תופס פלוני במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר אלמוני" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). אדגיש עוד כי בהקשר של חובת הזהירות הקונקרטית, בודק בית המשפט לא רק את קיומה של חובה זו כלפי אדם פלוני, אלא גם בשים לב לנסיבות המסוימות בהן אירע הנזק והשאלה הרלוונטית היא אם מדובר היה בסיכון סביר או בלתי סביר, "שכן רק בגין הסכנה האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית" (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1), 72).

     

33. בהקשר להמצאות נוזלים במקום פלוני, נקבע בפסיקה כי אם מדובר בנוזל שהימצאותו במקום בו אירעה התאונה היא "טבעית", הנטייה תהא לסווגו כסיכון סביר שאינו מטיל חובת זהירות קונקרטית. מנגד, באם לא מדובר בנוזל שהימצאותו במקום "טבעית" יסווג הסיכון כבלתי סביר וככל שמדובר בסיכון שניתן וצריך לצפות אותו, תקום חובת זהירות קונקרטית. משכך, לא כל החלקה על נוזל תקים אחריות למחזיק המקרקעין, אלא רק באם מדובר היה בסיכון בלתי סביר שיש לצפות אותו (ולא ננקטו אמצעים כדי למנעו). ראו: 

     

    "עצם העובדה שפלוני החליק במקום עבודתו, אין בה לבדה ללמד על אחריות המעבידה להחלקה או לתוצאותיה. תיתכן החלקה ללא שהיה סיכון מיוחד כלשהו במשטח העבודה בו אירעה ההחלקה. לפיכך, נקבע לא אחת שהחלקה כשלעצמה אינה מלמדת בהכרח על כך שהיא אירעה עקב התרשלות של האחראי להחזקת המקום בו היא ארעה (ע"א 683/77ברוק נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד לד(2) 157; ע"א 417/81מלון רמדה שלום נ' אמסלם פ"ד לח(1) 72; ע"א 371/90חמוד נ' רכבת ישראל (טרם פורסם)). ואולם, כשמדובר בסכנה שאינה נכללת בסיכוני יום יום אלא בסכנה של המצאות נוזל או חומר על משטח אשר יש בו לסכן את ההולכים עליו, על מחזיק המקום לנקוט אמצעים כדי למנוע או לסלק את הסכנה. כך הוא בודאי לגבי מעביד, החייב לספק לעובדיו מקום עבודה בטוח. במסגרת חובתו זו עליו לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות, ולהזהירו בפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו היא מתבצעת" (ע"א 498/93 פורטונה סבן נ' מדינת ישראל (28.12.93))

     

34. בענייננו, ברי שהימצאותו של נוזל על רצפת אולם אירועים אינה "טבעית". כמו כן ברי שמדובר בסיכון שניתן וצריך לצפות, כך שהשאלה שנותרה לבחינה היא, האם נקטה הנתבעת צעדים מספקים למניעת הסיכון או סילוקו. לנושא זה אעבור כעת.

     

35. נקודת המוצא היא שעל בעל המקרקעין לנקוט אמצעים סבירים למניעת הסיכון. לא יותר, אך גם לא פחות. אני מוכן להניח לצורך הדיון שהמפגע בעטיו נפלה התובעת לא נגרם על ידי הנתבעת. אני מוכן גם להניח שהוא לא היה קיים טרם תחילת האירוע, אלא נגרם על ידי אחד האורחים במהלך האירוע. תרחיש זה הוא הנוח ביותר עבור הנתבעת ולדעתי הוא גם סביר יותר מכל תרחיש אחר שהוכח ולכן הדיון להלן ייערך בהתאם להנחת מוצא זו.

     

36. ברי כי אין לחייב בעל אולם אירועים להציב איש ניקיון בכל רגע ורגע ובכל נקודה ונקודה באולם, על מנת לאתר מפגעים שאפשר ויגרמו על ידי מי מהאורחים. אם נאמר כך, נגזור על בעל האולם להציב עשרות (ושמא יותר) אנשי ניקיון בכל אירוע. זו דרישה בלתי סבירה. בנסיבות ענייננו, אין צורך לדון בשאלה מה ייחשב כאמצעי סביר, שכן הודאת מר לוי לפיה באולם נכח, בעת האירוע, איש ניקיון אחד בלבד, הממתין "בפינה" עד אשר אחד המלצרים מבחין במפגע וקורא לו, היא הודאה ברורה בדבר אי נקיטת אמצעים סבירים למניעת הסיכון (ראו דבריו בעמ' 29 וראו גם דברי מר ד' בעמ' 37 אשר למעשה חזר על תיאור זה). לדידי, באירוע מסוג זה, בו מתכנסים מאות אורחים, השותים ואוכלים תוך כדי הליכה וריקוד, יש חובה להציב מספר רב יותר של אנשי ניקיון, אגב הוראות ברורות להסתובב במקום ולתור אחר מפגעים ולסלקם. גם אם אביא בחשבון את הטענה בתצהיר לפיה המלצרים "מדווחים" לאיש הניקיון על מפגעים, אין די בכך לדעתי. המלצרים עסוקים בהבאת מזון לשולחנות ומתן שירות לאורחים. אינני סבור שדעתם פנויה לבחון אם קיימים מפגעים. אכן, לא מן הנמנע שמלצר יבחין במפגע וידווח לאיש הניקיון ואולם, אין זה עיקר תפקידו ולכן ככל שהנתבעת הסתמכה על מערך מניעתי זה, אין די בכך לדעתי ותפקיד זה יש להטיל על אדם הפנוי לשם כך ויודע כי זהו תפקידו, שלא בבחינת סרח עודף (היינו שלא "על הדרך" תרתי משמע).

     

37. מהאמור לעיל עולה לדעתי כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית. ודוק: הפרת חובת הזהירות מתבטאת במקרה זה באי הצבת אנשי ניקיון בכמות מספקת ותוך מתן הוראות מתאימות בדבר אופן סילוק המפגעים שעלולים להיווצר במהלך האירוע. אכן, הנתבעת אינה יכולה למנוע את היווצרות המפגעים במהלך האירוע, שכן היא אינה שולטת על האורחים ואינה יכולה למנוע מהם לנהוג באופן רשלני. ואולם, לאור כך שהאפשרות שיישפכו משקאות על הרצפה, או שמאכל כלשהו ייפול על הרצפה, היא צפויה (כמו גם הנזק שייגרם עקב כך), על הנתבעת לפעול לאיתור המפגע וסילוקו ולמנוע בכך את הנזק. אין גם ממש בטענה לפיה האירוע התרחש מיד לאחר סיום הריקודים ולכן לא היה סיפק בידי הנתבעת לפעול לאיתור המפגע. מבלי להכריע בדבר סמיכות הזמנים, די אם נאמר בעניין זה שהמפגע לא היה כלל ברחבת הריקודים, כך שלא ברורה הטענה בדבר הקושי לבדוק את האזור, אף אם האירוע היה מיד לאחר סיום הריקודים. סיכומו של דבר, הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית.

     

38. ואולם, בקביעה כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות אין די ועל התובעת להראות גם שקיים קשר סיבתי בין ההפרה לנזק. שאלה זו בענייננו, מעט סבוכה. כידוע, הסיבתיות בנזיקין נבחנת על פי רוב באמצעות מבחן "האלמלא", במסגרתו נשאלת השאלה האם הנזק היה נגרם אלמלא התנהגות הנתבע. תשובה שלילית מביאה למסקנה לפיה הנתבע אחראי לנזק (באם התנהגותו היא עוולתית, כמובן), בעוד שתשובה חיובית תביא למסקנה בדבר היעדר אחריות. הנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההפרה לנזק, מוטל מטבע הדברים על התובע.

     

39. נקודת המוצא היא, כאמור, שעל בעל אולם לנקוט אמצעים סבירים למניעת הסיכון ולא מעבר לכך. אמצעים סבירים במקרה זה הם הצבת כוח אדם בכמות מספיקה, על מנת לגלות מפגעים שאפשר וייווצרו במהלך האירוע ולתת להם מענה מהיר. לאור כך, בהחלט תתכן סיטואציה עובדתית לפיה המפגע נגרם זמן קצר מאוד לפני התאונה, באופן שאף אם הנתבעת הייתה עומדת בדרישת האמצעי הסביר, לא היה בכך די כדי לתת מענה למפגע. סבירות התרחיש שתואר לעיל היא ביחס הפוך לתדירות הסריקות שעורכים אנשי הניקיון, היינו שככל שהסריקות תכופות יותר (ובאמצעות עובדים רבים יותר) כך קטנה הסבירות שמפגע לא יתגלה במועד ולהיפך. ועדיין, כאמור, גם בהינתן שננקטו אמצעים סבירים, יתכן שמפגע לא יאותר במועד. עם זאת, ניתן לומר בבירור כי אם ננקטים אמצעי זהירות סבירים וראויים, סביר יותר שרוב התאונות ימנעו, מאשר האפשרות האחרת (שהרי קביעת האמצעי הסביר נעשית בין היתר על פי מידת יכולתו למנוע את רוב הסיכונים הבלתי סבירים). לאור כך, כאשר נקבע שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות (וההפרה במקרה זה היא במדרג גבוה מאוד, לאור העובדה שהוצב רק איש ניקיון אחד שכלל אינו יוזם בדיקות, אלא רק מגיב לקריאות), הוכח ברמה הנדרשת גם הקשר הסיבתי שבין ההפרה לנזק.

     

40. ואם תאמר כי המסקנה בדבר הוכחת קיומו של קשר סיבתי כפונקציה של סבירות היכולת למנוע את הסיכון לאור האמצעים שננקטו, אינה מבוססת דיה, או מקפחת שלא בצדק את הנתבעת (שכן היא יוצרת הלכה למעשה חזקת קשר סיבתי במקרה של התרשלות), נשיב כי הפתרון במקרה זה יימצא באופן בו מתמודדים בתי המשפט עם מצבים של עמימות סיבתית. אסביר.

     

41. התובעת אינה יודעת (ואינה יכולה לדעת) כמה זמן לפני התאונה נוצר המפגע. היא תתקשה אפוא להוכיח כי המפגע נוצר פרק זמן סביר טרם התאונה, באופן שגילויו היה אפשרי אם היו ננקטים אמצעים סבירים לאיתורו. לאור כך, היא תתקשה מטבע הדברים להוכיח פוזיטיבית כי אלמלא התרשלות הנתבעת הנזק לא היה נגרם. מכאן שהיא צפויה להיכשל, בכל מקרה, בהוכחת הקשר הסיבתי בין ההפרה לנזק. ואכן, הנתבעת מקשה וטוענת "מה אם המים נפלו מאחד האורחים דקות ספורות לפני האירוע" וסבורה כי לאור כך מדובר באירוע ללא חבות משפטית.

     

42. דעתי שונה. יש לזכור כי הוכח שהנתבעת התרשלה באי נקיטת אמצעים סבירים למניעת הסיכון שהיה צפוי. הטלת נטל השכנוע ביחס לקשר הסיבתי העובדתי על התובעת במצב דברים זה, אינה ראויה והיא עלולה להביא לתוצאה לא רצויה ובלתי צודקת. ואכן, הפסיקה התמודדה עם מקרים דומים של עמימות סיבתית (עובדתית) בדרך של העברת נטל הבאת הראיות ואף השכנוע, אל הנתבעת. כך היה למשל במקרה בו התרשלות הנתבעת גרמה למצב בו לא ניתן היה להוכיח ברמה הנדרשת כיצד היה נוהג התובע אלמלא התרשלה הנתבעת (ע"א 1457/07 עיריית הרצליה נ' אורי כץ (14.1.09)), וכך היה במקרה בו התרשלה הנתבעת בכך שלא ערכה סריקות בתדירות הנדרשת ונקבע כי עליה להוכיח שגם לו נהגה כראוי, לא היה בכוחה לגלות בסריקה את המפגע (ע"א 5425/97 עיריית קריית מוצקין נ' דביר (16.5.99); להלן – עניין דביר); וראו גם ישראל גלעד, דיני נזיקין-גבולות האחריות (כרך ב) בעמ' 1374).

     

43. בענייננו מוצדק להעביר אל הנתבעת את נטל השכנוע לצורך הוכחת הקשר הסיבתי העובדתי, וזאת מהנימוקים כמפורט להלן:

     

    (-)לנתבעת יתרון ברור בנגישות למידע הרלוונטי לצורך הוכחת הקשר הסיבתי העובדתי, שכן היא ששלטה במקרקעין, בעובדים וביתר הגורמים היכולים לבסס ולהוכיח את העובדות הנדרשות בנושא זה. במקרה זה הדרישה מהתובעת היא למעשה להוכיח עובדה שלילית, היינו שלא התקיים תרחיש הפוטר את הנתבעת מאחריות. לכן, הנימוק בדבר יתרון נגישות הנתבעת למידע מקבל משנה תוקף.

     

    (-)סביר להניח כי את רוב המפגעים היה בכוחה של הנתבעת לאתר בזמן, אלמלא התרשלה (ודוק: בשלב זה של הדיון אינני קובע, כפי שקבעתי לעיל, שמצב זה סביר יותר מהמצב האחר, אלא שהוא סביר בלבד ולכן לא די בכך כדי להוכיח קשר סיבתי). לכן, הנתבעת גרמה לתובעת נזק ראייתי בכך שהתרשלה כלפיה. אכן, אין מדובר בנזק ראייתי נפרד, אלא אינהרנטי לסיטואציה (היינו נזק ראייתי מובנה), אבל בשים לב ליתר הנימוקים שפורטו לעיל, ובוודאי בהצטבר להם, יש בגרימת הנזק הראייתי כדי להצדיק את העברת הנטל אל הנתבעת להראות שאף אם הייתה פועלת כראוי, לא היה בכך למנוע את הנזק. כך היה במקרה בו נקבע שהעירייה התרשלה בכך שלא פיקחה כראוי על גורם פלוני, אך טענה להיעדר הוכחת קשר סיבתי עובדתי בין ההפרה לנזק. בית המשפט העליון קבע כי "התרשלות העירייה מנעה מן המשיב את התשתית הראייתית לה הוא נזקק באשר למצב הדברים ההיפותטי אילו היתה העירייה נוהגת כשורה" (ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימון (14.12.06)); וכך היה גם במקרה דביר, אשר עובדותיו דומות לענייננו. ראו:

     

    "אין מחלוקת, כי הייתה התרשלות מצד המערערת או מצד עובדיה, בכך שבמשך יומיים קודם התאונה לא נעשו על-ידי שומר אשר הועסק על-ידי המערערת סריקות בשטח בית הספר. בשל כך, לא הייתה לשומר כל אפשרות לגלות את הליקוי שבדלת, עקב הפריצה למקלט ופירוק צירי הדלת. במצב דברים זה, משלא הראתה המערערת שגם לו הגיע השומר אשר היה עליו לסרוק את השטח, כולל זה שבסמוך לדלת המקלט, אל הדלת, לא היה מבחין בסיכון שבדלת, לא הוכח על-ידי המערערת שאין קשר בין הרשלנות שלה היא אחראית לבין קרות התאונה. הדבר לא הוכח, כי אין בראיות שבאו בפני בית-המשפט לשכנע שלו הגיע השומר בסמוך לדלת לא היה מבחין בהיעדר הצירים בדלת. וברור, שלו היה מבחין בכך, היה על המערערת לדאוג לתיקון מצב הדלת והתאונה הייתה נמנעת." (ההדגשה שלי – י.ט.)

     

44. סיכומו של דבר, במקרה זה, לכל הפחות, יש לקבוע כי על הנתבעת להוכיח (ברמה של מאזן הסתברויות) כי לא היה ביכולתה למנוע את הנזק, אף אלמלא התרשלה. הנתבעת לא עמדה בנטל זה, ואף לא הייתה קרובה לכך.

     

45. לכך יש להוסיף את הנושא שנידון לעיל, היינו שניתן היה לקבל תמונה עובדתית ברורה ממצלמות האבטחה, לו הייתה הנתבעת דואגת לשמור את הצילומים ולהציגם בפני בית המשפט. לאור כך, לו היו נשמרים הצילומים, אפשרי שניתן היה לקבל פרטים טובים יותר בעניין פרק הזמן שחלף מאז יצירת המפגע ועד התאונה. לכן, גם בעניין זה פועלת החזקה הראייתית נגד הנתבעת, באופן שיש להניח שהדבר היה פועל לחובתה לו הוצגו הראיות. נימוק זה מצטרף ליתר הנימוקים שפורטו לעיל ואינו עומד לבדו.

     

46. סיכומו של דבר, הוכח הקשר הסיבתי העובדתי. קשר סיבתי משפטי בוודאי מתקיים ולא נטען דבר בנושא.

     

    משכך, הוכחה אחריות הנתבעות לנזק.

     

     

     

    אשם תורם

     

47. כידוע, האשם התורם אינו מהווה הגנה למזיק מפני אחריותו, אלא רק מפני החובה לפצות את הניזוק בשל כל נזקו. על הטוען לאשם תורם להראות כי הניזוק לא פעל כאדם סביר ובזהירות סבירה. ככל שיימצא אשם תורם בהתנהגות הניזוק, יחולק נטל הנשיאה בפיצוי בהתאם למבחן האשמה המוסרי (לדיון מעמיק במהות האשם התורם ראו: רע"א 2809/18 רונית קסברי נ' אברהם רוזן (26.11.18)). במקרה זה, אינני סבור שהוכח אשם תורם. אכן, היעדר תשומת לב כלל למצב המשטח עליו פוסע אדם, מהווה סטייה מרמת זהירות סבירה, ואולם, ברי גם שאין לדרוש מאדם להתהלך כאשר עיניו מושפלות ארצה כל העת, שמא יתקל במכשול כלשהו. בענייננו, יש לזכור שמדובר היה באולם שמחות, בו אדם רשאי להניח שלא קיימים בו מכשולים, שכן אלו יטופלו על ידי בעל המקום. הנחת מוצא זו משליכה על האופן בו יש לבחון את התנהגות הנפגע. לא הוכח כי מדובר היה במפגע בולט לעין שניתן היה להבחין בו בנקל. אדרבה, לדידי הוכח דווקא להיפך. מדובר היה בכתם מים לא גדול (ראו ת/1) על גבי מרצפות מבריקות ומשכך יש קושי לא מבוטל להבחין בכתם מעין זה. בנוסף, כל שעשתה התובעת היה ללכת בהליכה רגילה כאשר היא נועלת נעליים נוחות וללא עקב גבוה. סיכומו של דבר, לא מצאתי כל אי זהירות בהתנהגותה ומשכך אינני רואה לייחס לה אשם תורם כלשהו. ראו בהשוואה:

    "אין כל טענה, ובודאי לא הוכחה, שבהליכה רגילה של המערערת היא יכולה היתה להבחין בכתם השומן - אם מסיבת גודלו ואם מסיבה של רקע הריצפה וצבעה עליו הוא נמצא. לא די בעובדה שהמערערת יכולה היתה לצפות אפשרות שיהיו כתמי שמן על הריצפה, כדי לקבוע שבזהירות סבירה היא היתה יכולה להבחין בכתם השומן עובר להחלקתה עליו. היא הלכה בהליכה רגילה במסלול בו היה עליה לעבור במסגרת עבודתה, היא נעלה נעליים אשר סופקו לה על ידי מעבידה, ולא הובאה כל ראיה על פיה נהגה בחוסר זהיות כלשהו. אין, על כן, לייחס לה התנהגות רשלנית". (ע"א 498/93 פורטונה סבן נ' מדינת ישראל (28.12.93))

    הנזק

     

48. נתוני היסוד הרלוונטיים לעניין הנזק הם אלו:

     

    תאריך לידה – 9.9.1960

    מועד התאונה – 25.7.2013

    מועד פרישה – 8.9.2030 (עצמאית, עד גיל 70)

    מקדם היוון (לפי3%) – 118.7

    נכות רפואית – 10% אורתופדי ו-5% פלסטי.

     

    הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מהשכר

     

49. התובעת פונתה על ידי בני משפחתה ממקום התאונה לחדר המיון של בית החולים רמב"ם, שם אובחנה כסובלת משבר אולקרון עם תזוזה בידה השמאלית, היד גובסה והיא שוחררה לביתה. לאחר כשלושה ימים אושפזה בבית החולים לצורך ניתוח שחזור פתוח וקיבוע פנימי של השבר באמצעות מסמרים וחוט מתכת, שבוצע בהרדמה כללית. התובעת נותחה 3 פעמים נוספות – ביום 16.12.13, ביום 11.5.13, וביום 4.1.15.

     

50. מומחה שמונה מטעם בית המשפט התרשם מהגבלות בתנועות מרפק שמאל, הן ביישור והן בכיפוף וקבע את נכותה הרפואית בתחום האורתופדי לכדי 10%, לפי סעיף 41(8) לתקנות המל"ל. ביחס לצלקת הניתוחית, ציין המומחה כי היא אינה דבוקה, אינה רגישה ואינה מכאיבה, אך עם זאת ראה להעניק לה נכות פלסטיק בשיעור 5% לפי שילוב תקנות 75(1)(א-ב).

     

51. לאורך תקופה ארוכה עברה התובעת מספר רב של בדיקות, טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, וסבלה מכאבים עזים. התובעת היא עצמאית, בעלת חנות כלבו, והיא העובדת היחידה במקום. על רקע דברים אלו ביקש ב"כ התובעת להעמיד את דרגת נכותה התפקודית על 20%. מנגד, טוענת הנתבעת כי הפגיעה בתובעת אינה בידה הדומיננטית, ובכל מקרה מדובר בנכות רפואית מינורית, שאין לה כל השפעה תפקודית.

     

52. המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקוד הנפגע, כאשר הכוונה היא למידת השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של הנפגע בתחומי החיים השונים (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.15)). יש להבחין בין נכות תפקודית, לבין שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, כאשר האחרון הוא אחד הביטויים בלבד של תפקודיות הנכות. הנכות הרפואית אינה שקולה בהכרח למידת הפגיעה בתפקודיות, אם כי היא מהווה מדד חשוב בהערכת הנכות התפקודית (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, 2003) כרך א' 231-228 (להלן – קציר); ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(2) 792, 798 (1995)). בקביעת שיעור הנכות התפקודית, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו הפרטניות של הנפגע, ובכלל זה עיסוקו; השכלתו; גילו; מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד (ע"א 4302/08 שלמייב נ' מקסים בדארנה (25.7.10)).

     

53. בענייננו, מדובר באישה שהייתה כבת 53 בזמן התאונה. התובעת אינה בעלת מקצוע או השכלה (ולא נטען אחרת), ומתפרנסת מחנות כלבו שבבעלותה. הפגיעה אינה קלה והיא כללה שבר משמעותי שהצריך לא פחות מ-4 ניתוחים. עבודתה של התובעת מצריכה סידור פריטים בחנות, הרמת ארגזים, ניקיון וכיוצב' פעולות סבירות שמבצע בעל חנות בסדר גודל זה, ללא עובדים שכירים. לאור כך, ברי כי למגבלות הגופניות שנגרמו עקב התאונה, השפעה מסוימת על יכולת השתכרותה במומה. ביחס לצלקת אינני סבור שיש לה השלכה תפקודית כלשהי. אין מדובר בצלקת מכאיבה, רגישה או דבוקה ועל כן אין לה לדעתי השפעה תפקודית כלשהי, לרבות על כושר ההשתכרות. נתונים אלו מביאים לכלל מסקנה לפיה ראוי לראות בשיעור הנכות הרפואית האורתופדית שנקבעה כמבטאת נכונה את שיעור הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות. לאור כך, אעמיד את שיעור הנכות התפקודית ובהתאמה גם את הפגיעה בכושר ההשתכרות, על 10%.

     

    הפסד השתכרות בעבר

     

54. כידוע, מדובר בנזק ממוני הטעון הוכחה בשני מישורים – עצם קיומו ושיעורו. כאמור, התובעת היא בעלת חנות כלבו והיא העובדת היחידה במקום. לטענתה, לאחר התאונה נעדרה מעבודתה למשך 3 חודשים מלאים, ובמצטבר בכל תקופות המגבלה הקשורה בתאונה נעדרה מהעבודה למשך 557 ימים. התובעת ביקשה לחשב את הפסד השכר לעבר באופן גלובלי ובהתחשב בנתונים הבאים: תקופת ההיעדרות; היקף ההכנסות; ואופי העבודה התלויה בזהות מבצעה (שכאמור, היא העובדת היחידה בחנות, והיעדרותה השפיעה על היקף המכירות, כך לשיטתה). סך הכל עתרה התובעת לפיצוי כולל בסך 50,000 ₪ בראש נזק זה. הנתבעת מצידה טוענת שלא הוכחו הפסדי שכר כלל ולחלופין הציעה סכום גלובלי של 10,000 ₪.

     

55. מהמסמכים הרפואיים שהגישה התובעת ובהם סיכומי אשפוז וביקורות שנערכו בבתי החולים רמב"ם ונהריה, ובקופת החולים, עולה כי הונפקו בעבורה אישורי מחלה למשך כ-280 ימים, ומתוכם כ- 20 ימי אשפוז. כזכור, התובעת נותחה בשל התאונה ארבע פעמים (בימים 28.7.13; 16.12.13; 10.5.14; 4.1.15). בשל העובדה שמדובר בעצמאית, מובן שאין לחייב את התובעת להמציא אישורים בדבר היעדרות מהעבודה כתנאי להוכחת הטענה ומקובל עלי שהיא אכן נעדרה מעבודתה לתקופה ממושכת (אף אם לא ברציפות), וזאת בשים לב למהות הפגיעה והעובדה שנדרשה לארבעה ניתוחים.

     

56. העסק אותו מפעילה התובעת הוא עסק קטן שאינו מניב הכנסה גבוהה. בשנת 2012 (טרם התאונה) עמדה ההכנסה השנתית של התובעת מבית העסק על כ- 25,000 ₪. ביחס לשאלת השלכת היעדרות התובעת מבית העסק, יש לפנות ראשית לשומות המס. מעיון בשומות ניתן לראות פער של כ- 5,000 ₪ בין שנת 2013 (בה אירעה התאונה) לשנת 2012; 10,000 ₪ פער בשנים 2014 ו-2015 וכ- 5,000 ₪ פער בשנת 2016. התובעת צירפה לסיכומיה (ללא התנגדות) שומת מס לשנת 2017 ובה ההכנסה השנתית החייבת במס עומדת על כ- 22,000 ₪. ההשוואה בין ההכנסה לפני התאונה לשנים שלאחריה מלמדת על פערים קטנים אמנם מבחינה כספית, אך משמעותיים מבחינה אחוז השינוי, כך שסביר שלתאונה הייתה השפעה על השינוי בהכנסות וזאת לאור היעדרותה של התובעת מהעבודה והיותה שקועה תקופה ארוכה במצבה הרפואי ובשיקומה.

     

57. אכן, גם בתקופה היעדרותה של התובעת מהחנות, זו לא הייתה סגורה ובתה של התובעת, הגב' ס' ב' ש', העידה ותיארה כי בזמנים בהם נעדרה אמה מהעבודה, היא שסייעה לה ועבדה במקומה בחנות. עדותה בנושא זה הייתה אמינה עלי ואין למצוא בסיכומי הנתבעת מחלוקת אמיתית בנושא. אף אם מדובר בבן משפחה ולא הוכח תשלום שכר, ברי כי מדובר בעזרה החורגת מהסביר והמקובל בין בני משפחה וראוי לפצות את התובעת בסכום המבטא את שווי העזרה. כמו כן, מובן כי מדובר היה בעזרה שאינה תחליף מלא לעבודתה של התובעת, שכן הבת לא הייתה יכולה לעבוד ימים שלמים, כפי שעשתה התובעת, וכן כאשר מדובר בבית עסק עצמאי להיעדרות בעל הבית ישנה משמעות רבה.

     

     

58. נתוני מקרה זה, אינם מאפשרים, מטבע הדברים, פסיקת פיצוי אריתמטי ונכון לפסוק פיצוי גלובלי על בסיס הנתונים שפורטו לעיל, היינו הירידה בהכנסות; תקופות ההיעדרות הסבירות שיש לאשר על רקע אופי הפגיעה והעובדה שהתובעת עברה ארבעה ניתוחים על פני מספר שנים; והעזרה שקיבלה התובעת מבתה, תחת העסקת עובד שכיר (ראו: ע"א 8602/11 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה דן גדרון (3.4.12), פסקה 7 לפס"ד של כב' השופט עמית; דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף עמודים 136, 562-559 (מהדורה חמישית, 2003).

     

    אני מעריך את הפיצוי הראוי בראש נזק זה בסך של 35,000 ₪ (כערכם כיום).

     

    הפסד השתכרות לעתיד

     

59. התובעת עובדת גם כיום כעצמאית בחנות שבבעלותה והיא עותרת לפיצוי בראש נזק זה בסך 78,000 ₪ לפי חישוב אריתמטי. הנתבעת מצידה טוענת כי הפגיעה אינה תפקודית ובכל מקרה בשים לב להכנסה הנמוכה מעסק זה, אף לפני התאונה, יש לפסוק לכל היותר סך של 12,000 ₪ באופן גלובלי.

     

60. כאמור, מקובל עלי שלנכותה של התובעת היבט תפקודי, בשיעור של 10%, גם בהקשר של פגיעה בכושר השתכרותה, לרבות הצורך בעזרה מסוימת בשכר. התובעת כיום כבת 58.5 ונותרו לה עד פרישה 11.5 שנות עבודה (היינו עד גיל 70 לעצמאי ולא הוכח שסביר שהייתה ממשיכה לעבוד בחנות מעבר לגיל זה). אין מקום לחישוב אריתמטי בנתונים אלו ואני מעריך את ההפסד באופן גלובלי ומעמידו על סך של 35,000 ₪.

     

     

    הפסד פנסיה

     

61. ביחס לעבר, מובן שאין לפסוק לטובת התובעת פיצוי בגין הפסד פנסיה, שכן בתקופה זו היא הייתה עצמאית. ביחס לעתיד, לא נטען לאפשרות שהתובעת תהפוך לשכירה (שאז להפסד השתכרותה יתלווה גם הפסד ברכיב הפנסיה). בכל מקרה, ככל שתרחיש שכזה הוא סביר (ולדידי הסיכוי לכך אינו ממשי), הפסד הפנסיה הובא בחשבון (בשיעור ההסתברותי של התרחיש ועד גיל פרישה של שכיר) בחישוב הגלובלי של ההפסד לעתיד.

     

    נזק לא ממוני – כאב וסבל

     

62. התאונה הותירה בתובעת פגיעה לא קלה – שבר אשר הצריך ארבעה ניתוחים, אשפוזים, טיפולים רבים ותקופת החלמה ממושכת. לכך יש להוסיף גם את העובדה שנותרה לתובעת צלקת לא מבוטלת וכי שיעור נכותה הרפואית הוא 14.5%. בשים לב לכל אלו ולגילה של התובעת, ראיתי לפסוק בראש נזק זה פיצוי בסך של 70,000 ₪ בערכי היום.

     

    עזרת צד ג' והוצאות לעבר ולעתיד

     

63. התובעת טוענת כי נזקקה לטיפולים משך תקופה ארוכה, במהלכה הושיטו לה בני משפחתה עזרה החורגת מעזרה רגילה. בעניין זה העידה בתה של התובעת על היקף העזרה שהושיטה לה (ראו תצהירה). ביחס להוצאות טוענת התובעת כי נדרשה לרכוש ציוד רפואי ונגרמו לה הוצאות רבות עקב נסיעות לטיפולים ובדיקות שעברה. הנתבעת טוענת כי כל ההוצאות הרפואיות מכוסות על ידי קופת החולים. ביחס לצורך בעזרת הזולת טוענת הנתבעת כי מדובר בפגיעה קלה שאינה מצדיקה עזרה החורגת מתחום העזרה המקובלת שמעניקים בני משפחה, וממילא לא צורפו ראיות המעידות על הוצאות בפועל.

     

64. התובעת צרפה קבלות בעבור בדיקות וייעוץ אצל שני אורתופדים שונים, וכן קבלות בעבור תשלום חניה בחניון בית החולים, נסיעות ברכבת והשתתפות עצמית בבדיקות. התובעת לא קיבלה עזרה בשכר ולא צורפו ראיות בדבר הוצאה כלשהי בנושא. כידוע, מדובר בראש נזק ממוני לגביו על התובע להציג ראיות ברורות בדבר ההצדקה שבהוצאה הכספית ושיעורה. עם זאת נקבע כי:

     

    "זה מזמן השתרשה בפסיקה ההלכה שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על ידי בן זוגו או קרובו ולא על ידי עובד שכיר אין זו סיבה מספקת לשלול מן הניזוק את הזכות לקבל את ערך העזרה שהוא זקוק לה...". (ע"א 428/77 סגל נ' שרף (לא פורסם), מצוטט אצל קציר, עמ' 823)).

65. בהביאי בחשבון את מהות הפגיעה; מספר הניתוחים שעברה התובעת (4); תקופת האשפוז הכוללת ותקופת ההחלמה הארוכה; הצורך ההגיוני בסיוע של בני משפחה לתקופות מסוימות; נסיעות לטיפולים ותשלומים כאלו או אחרים שלרוב משולמים בפועל על ידי הנפגע, אני מעריך את הפיצוי המגיע לתובעת בראש נזק זה בסכום גלובלי של 40,000 ₪.

     

    סיכום הנזקים

     

66. לאור כך, סיכום נזקי התובעת הוא כדלקמן:

     

    הפסד השתכרות בעבר – 35,000 ₪.

    הפסד השתכרות בעתיד – 35,000 ₪.

    כאב וסבל – 70,000 ₪.

    עזרת צד ג' והוצ' (עבר ועתיד) – 40,000 ₪.

    סה"כ –  180,000 ₪.

    ובניכוי גמלאות המל"ל (בתוספת הצמדה ריבית) – 30,000 ₪

    סה"כ פיצוי המגיע לתובעת – 150,000 ש"ח

     

67. אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 150,000 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בסכום של 35,100 ₪ (כולל מע"מ) וכן את החזר עלות חווה"ד בה נשאה התובעת (לרבות חלקה בחוות מומחה בית המשפט) ואגרת בית המשפט ששולמה על ידה. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

     

    ניתן היום, ג' אייר תשע"ט, 08 מאי 2019, בהעדר הצדדים.