פלונית נ' שופרסל בע"מ ואח'

 הצדדים השלישיים:

1. רויאל קלין בע"מ

2. הכשרה חברה לביטוח בע"מ

שתיהן - ע"י ב"כ עו"ד ל. קלטניק ואח'

  3. סוסנה מובינג בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד שמעון מזרחי ו/או אייל לוי ואח'

1. התובעת, ילידת 3.11.1931, נפלה ביום 17.3.15 באחד ממרכזי הקנייה (הסופרמרקטים) של רשת "שופרסל" באזור המרכז, שמנוהל על ידי הנתבעת 1, ונחבלה (להלן: "המרכול" ו-"התאונה" - בהתאמה). בינואר 2017 הוגשה מטעמה של התובעת תביעה לפיצויים בגין נזק גוף, שלטענתה נגרם לה בתאונה באשמה של הנתבעת 1 ו/או מי מטעמה.

2. התובעת ובעלה הינם אנשים מבוגרים, בשכבת גיל שמקובל לכנות כקשישים. התובעת היתה בת כ-83 שנים ביום התאונה, וכיום הינה בת כ-87 וחצי שנים. בעלה, שהיה עמה בעת התאונה, הינו יליד 1925, כך שהיה כבן 90 בעת התאונה, וכיום הינו כבן 94.

3. כפי שיפורט, נסיבות מקרה זה מעלות שאלות של ציפיות המזיק, של קשר סיבתי, של אשם תורם של מוזמן למקרקעי הזולת, ושל חלוקת האחריות, לרבות טענות חוזיות, בין הגורמים שפעלו בשטח בעת התרחשות התאונה. שאלות אלו קבלו ביטוי בצבר תת-מחלוקות בין הצדדים, שבסופו של יום הובילו לכך שהצדדים הותירו לבין המשפט את ההכרעה כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסק הדין להלן.

   עיקרי הטענות

4. על פי כתב התביעה, בצהרי יום 17.3.2015 ערכו התובעת ובעלה (יליד 1925) קניות במרכול, שהוא סניף של רשת שופרסל שמנוהל על ידי הנתבעת 1, כאמור. לאחר שסיימו את קניותיהם ושילמו בקופה בעבורם, "צעדו השניים לבטח בדרכם ליציאה מהמקום" [ס' 7 לכתב התביעה].

5. "בצאתה כך, נתקלה התובעת בארגז (כנראה ארגז משלוחים) שהיה מונח מתחת לדלפק" הקופה "אשר בלט החוצה בצורה חריגה ומסוכנת, אך בלתי נראית ומבלי שהבחינה בכך שבדרכה מכשול מסוכן וגורלי" [ס' 10 לכתב התביעה].

6. "התובעת, בהתקלה בארגז, הועפה קדימה והוטחה ארצה בעוצמה רבה, שם נשארה מוטלת, לאחר שנחבלה קשות, הן מההתקלות בארגז עצמו והן מן הרצפה, מעוצמת הנפילה" [ס' 11 לכתב התביעה].

7. בכתב התביעה מתוארים ארגזי המשלוחים המאוחסנים "מתחת לדלפקי הקופה, על שביל היציאה", "ייתכן תוך כוונה שלא יבלטו אל תוך משעול ההליכה של היוצאים"; "אלא, שארגז ירקות אחד, שהיה מונח שם, בלט היטב אל תוך שביל – דרך היציאה, מבלי שהקונה התמים – בצאתו, יכול היה להבחין בכך שהוא מהווה מכשול – ופח טמון ליוצא התמים בדרכו החוצה" [סעיפים 8 ו-9 לכתב התביעה].

8. בהמשך לאמור, טוענת התובעת בכתב התביעה, כי הנתבעת 1 ברשלנותה יצרה את המפגע "בהעמידם מכשול בלתי צפוי ובלתי ניתן לאבחנה, בדרכה של התובעת, במקום שכדי לצאת מנכסיה של הנתבעת 1 לא היתה אפשרות אלא לעבור בו" [ס' 35 לכתב התביעה].

9. עוד טוענת התובעת, להחלת הכלל של "הדבר מדבר בעדו", וכי נטל ההוכחה שאין עליהן אחריות, חלה על הנתבעות [ס' 42 לכתב התביעה].

10. כנגד כלל חברת לביטוח בע"מ, הנתבעת 2, טוענת התובעת כי היא נושאת באחריות הנתבעת 1 – כמבטחת של אחריותה של האחרונה לכל נזק שנגרם לצד שלישי שמגיע אליה כמוזמן, הלקוחות, שהתובעת נמנית עליהם.

11. התובעת טוענת כי בעקבות נפילה זו סבלה התובעת מכאבים עזים ונאלצה להיעזר באחרים על מנת להגיע לרכבה. בבית החולים אובחנה התובעת כסובלת ממספר שברים באגן, ושוחררה כעבור יומיים עם מרשם למשככי כאבים.

12. בימים הבאים, המשיכה התובעת לסבול מכאבים חזקים, שלשולים והקאות, ואף חזרה, בסמיכות זמנים, שלוש פעמים לבית החולים בשל כך; ב-20.3.15, ב-23.3.15 וב-28.3.15. ביום 2.4.15, הועברה התובעת למוסד השיקומי "פאלאס אמריקה". התובעת שוחררה משם לביתה כעבור בחודשיים, ב-13.5.15, ולעדותה - עד היום היא סובלת כאבים וקשיים מהנכות שנגרמה לה, זקוקה לעזרה מתמדת ונעזרת במטפלת סיעודית צמודה לאורך כל שעות היממה.

13. בשל פערים ניכרים בין חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם הצדדים, מינה בית המשפט מומחה מטעמו, שקבע לתובעת 24% נכות צמיתה בגין נזקים שהוא ייחס לתאונה (20% בגין הגבלת תנועה במפרק ירך ימין ו-5% בגין שבר בסקרום). כמו כן, קבע 100% נכות זמנית מיום התאונה ועד ל-13.5.15 (יום השחרור מ"פאלאס"; כחודשיים), ו-50% נכות זמנית מיום 13.5.15 ועד ל-13.8.15 (כ-3 חודשים). לטענות בענין תוצאות התאונה והנזק אתייחס בפרק 'סוגית הנזק והפיצוי'.

14. בכתב ההגנה מטעם הנתבעות, מוכחשות טענות התובעת שבכתב התביעה לגבי נסיבות התאונה, "בין היתר בהיעדר ידיעה". עם זאת, מובהר בכתב ההגנה כי לגרסת הנתבעות אין מדובר ב"מכשול", וכי הצבת ארגזים המיועדים למשלוח מתחת לדלפקי הקופות בסופרמרקט היא דבר מקובל. עוד נטען, כי ככל שהתובעת נפלה כי נתקלה בארגז, הרי זה משום שלא נתנה את מלוא תשומת לבה לא הקפידה, לשמור על הבטיחות האישית שלה, במיוחד כאשר, לטענתה, הארגז "בלט היטב" ובאופן "חריג" [ס' 14.2 ו-14.3 לכתב ההגנה].

15. הנתבעות מפנות בכתב ההגנה גם לכך, שהמרכול בכלל והמעברים שבו ושטח הקופות בפרט, "מתוכננים ובנויים באופן תיקני ובטוח, ולא היה בהם פגם בטיחותי", וכי הנתבעת 1 "נקטה בכל אמצעי הבטיחות והזהירות הדרושים בנסיבות הענין ולא היה בידיה אמצעי נוסף שיכלה לנקוט בו, או שהיה עליה לנקוט בו, כדי למנוע את האירועים נשוא התביעה". בהתאם, מכחישות הנתבעות כי בנסיבות אלה ארגז יכול להוות "מפגע", וטוענות כי, בנסיבות, לא היתה מצד הנתבעת 1 כל התרשלות, כאשר התובעת לבדה יכולה היתה למנוע את התאונה [סעיפים 14.5 עד 14.8 לכתב ההגנה]. גם הנזק מוכחש. לחילופין טוענות הנתבעות לאשם תורם משמעותי מצד התובעת.

16. במקביל להגשת כתב ההגנה, שלחו הנתבעות הודעות לצדדים שלישיים לשתי חברות שנתנו במועד הרלוונטי שירותי קבלן בסניף מרכול זה; האחת - חברה שנתנה שירותי ניקיון, הצד השלישי 1 (נתבעה גם המבטחת של הצד השלישי 1, היא הצד השלישי 2), והשניה - חברה שנתנה שירותי משלוחים (לבתי הלקוחות), הצד השלישי 3.

17. הנתבעות טוענות בהודעות לצדדים השלישיים, כי ככל שתמצא הנתבעת 1 אחראית לתאונה ונזקיה, הרי מכוח אחריות נזיקית (ישירה או משורשרת) ו/או מכוח ההסכמים שיש לה עם כל קבלן כזה ו/או הוראת ס' 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], יש לפטור אותה מהאחריות ולהעבירה למי משתי החברות שהתקשו מולה בהסכמים שטיבם הם חוזה קבלנות (להלן: "הקבלנים"). הועלו גם טענות לגבי חובת ביטוח שחלה על הקבלנים לבטח את אחריות הנתבעת 1.

18. כל אחד מהצדדים השלישיים, הגיש כתב הגנה מטעמו, בו טענה כל אחת מהחברות הקבלניות כי בנסיבות התאונה כפי שנטענים על ידי התובעת, ממילא אין לייחס לה כל אחריות; וכך – נופלות כל שאר הטענות נגד מי מהן.

19. אם כן, בתיק זה קיימת מחלוקת הן בסוגית האחריות והן בסוגית הנזק והפיצוי.

    הראיות שהוגשו; אלו - שלא הוגשו; ואלו -שהוגשו כהשלמה מאוחרת

20. כעדות ראשית מטעם התובעת הוגשו תצהירים שנתנו בנדון: היא עצמה, בעלה, חתנה, ושתיים מבנותיה. לתצהיר אחת הבנות צורפו שתי תמונות, צילומים של אזור הקופות במרכול, שצילמה הבת ב-2017. תמונה מס' 1 - מזווית ראיה של מי שעומד להיכנס בין הקופות על מנת להתייצב מול הקופאית לפתיחת החשבון ולהעברת המוצרים שהלקוח מניח על המסוע (מסומן ב-X), על ידה, אל דלפק הנירוסטה – בחלק חיצוני-קיצוני של הקופה (להלן: "נתיב התשלום"); ותמונה מס' 2 מזווית ראייה של אזור היציאה - של "שביל דרך היציאה" שנוצר ברווח שבין הקיר החיצוני המרכול (משמאל למצלמת), קיר שבחלקו הוא חלונות זכוכית, לבין הקצה החיצוני-קיצוני של הנירוסטה בדלפקי הקופות (מימין למצלמת), שמתחתיהן ניתן לראות בפועל ארגזי משלוחים (להלן: "נתיב היציאה").

21. כנספח ח' לתצהיר התובעת, צורף מסמך שכותרתו "הודעה על תאונה (ללקוח או רכוש)", שבראשו לוגו של מבטח, שלפי המצוין בו - הוא מקבוצת הנתבעת 2. במסמך זה, שהוא טופס דיווח תאונה מובנה, נרשמו בכתב יד: תחת 'פרטי הנפגע', נרשמו פרטי התובעת תאריך ושעת התאונה; תחת 'מיקום מדויק': "קו הקופות"; תחת 'תאור המקרה': "לקוחה בת 83 נתקלה בארגז משלוחים אדום אחרי ששילמה בקופה ונפלה על הרצפה"; תחת 'עדים': "א.ס. [השם המלא של מי שהתברר בעדויות, שהיא הקופאית שנתנה שירות לתובעת]" (להלן: "הקופאית"); תחת 'תוצאות תחקיר': "ס. [שם פרטי של הקופאית] טוענת שארגזי המשלוח כלל לא הפריעו היו מתחת לקופה"; ותחת 'מהות הפגיעה': "שברה את עצם האגן". שמו של מי נרשם כ'מבצע התחקיר', הוא שמו של מי שמתברר בחקירתו, שהיה מנהל המרכול בעת הרלוונטית להתרחשות התאונה (עדותו בתצהיר הוגשה - מטעם הצד השלישי 1), שאישר בחקירתו הנגדית, שאכן הוא ערך את התחקיר ששימש לכתיבת המסמך על ידו (להלן: "התחקיר") [עמ' 30-32 לפרוטוקול מיום 14.10.18].

22. עוד צירפה התובעת לתצהירה מסמכים רפואיים, חוות דעת רפואית מטעמה והתכתבויות דרישה מול הנתבעות – בטרם הגשת התביעה.

23. אבהיר כבר עתה, כי לבד מהתובעת ובעלה, לא הובאו מטעם מי מהצדדים עדים שראו את התאונה, וגם לא עדים שהיו סמוכים פיזית להתרחשותה של התאונה – גם לפני ואחרי התאונה - שיכול שראו את התאונה או את תוצאותיה המידיות; כך לא הובאה לעדות – הקופאית, וגם לא – "מנהלת הקופה הראשית" באותה משמרת, שבעדויות מכונה גם "הקופאית הראשית" "מנהלת קו קופות" [ס.], שלפי העדויות סביר שבעת התאונה היתה במקום סמוך, ואף נשאלה בתחקיר שערך המנהל, כאמור [ש' 18-26 ב-עמ' 30 ו-ש' 1-2 בעמ' 31 לפרו' מיום 14.10.18]; גם עדות מנהל המשלוחים של חברת במשלוחים מעלה כי לדבריו שמע מאותה עדה אפשרית שהיתה עדה לאירוע [ב-עמ' 54 לפרו' מיום 14.10.18].

24. הנתבעות הגישו מטעמן כעדות ראשית, תצהיר שנתן מנהל המרכול כיום (המשמש כמנהל מאז 27.11.16 – מאז כשנה וחצי לאחר התאונה), שמצהיר כי איננו מכיר את פרטי האירוע, ומתייחס בתצהיר לאופן העבודה עם הארגזים ליד הקופות; וכן – תצהיר שנתן מנהל השירותים הלוגיסטיים בנתבעת 1 שמתייחס בעיקר להתקשרויות מול הקבלנים, הצדדים השלישיים 1 ו-3, ולטענות הנתבעות כלפיהם, בנסיבות. לתצהירו צורפו הסכמים מול הצדדים השלישיים 1 ו-3 ואישורי קיום ביטוחים.

25. יש לציין, כי למרות שהמחלוקת בין התובעת לנתבעת 1 לגבי חריגת מיקומו של הארגז לתוואי ההליכה של הקונים (שלגרסת התובעת גרמה לה להיתקל בו וליפול), היתה ברורה מהרגע הראשון, באשר עלתה, כאמור, כבר בממצאי התחקיר שבוצע על ידי מנהל המרכול בסמוך לאחר התאונה (נספח המסומן ח' בראיות התובעת), לא מצאו הנתבעות להציג בענייננו את צילומי מצלמות האבטחה. זאת, כאשר בעדות מנהל המרכול לשאלת בית המשפט, עלה כי מצלמים את אזור הקופות באופן רציף. לעדותו, המנהל לא זוכר שלצורך התחקיר עיין בצילומי המצלמות; נראה לו שלא, כי אין לו גישה למצלמות, זה שייך ל'בטחון'. מכל מקום, בכל הקשור לתיעוד המקרה בהסרטה במצלמות הביטחון, הנתבעות הסתפקו בהודעה בדיעבד (לשאלה שמצא בית המשפט לשאול - כבר בקדם המשפט) כי לא ניתן היה לאתר את התיעוד שנקלט ביום התאונה במצלמות שבמקום [עמ' 37 ש' 12, 16-17 לפרו' מיום 14.10.18; וכן – תשובה 6 בתשובות הנתבעת 1 לשאלון הצד השלישי 3]. בהודעה אין הסבר מדוע לצד התחקיר או בעקבותיו לא נצפו ונשמרו הסרטים או חלקים רלוונטיים מתוכם.

26. מטעם הצד השלישי 1 ו-2, קבלן הניקיון והמבטחת שלו, הוגשו כעדות ראשית התצהירים הבאים: תצהיר מנהל המרכול במועד הרלוונטי, לפיו הוא "זוכר את התאונה במעורפל בשל חלוף הזמן"; תצהיר מנכ"ל הצד השלישי, שמתייחס בעיקר לטענות החוזיות והאחרות נגד חברת הניקיון בהקשר של התאונה; ותצהיר עובד הניקיון שהיה במועדים הרלוונטיים עובד הניקיון היחידי באותו מרכול, בו הוצהר: "עצם קרות התאונה ופרטיה לא הובא לידיעתי, לא הייתי עד ראיה לה ולפיכך היא ארעה שלא בקרבתי". יש לציין כי עד זה לא התייצב להעיד, ועל כן, לבקשת הצדדים השלישיים 1 ו-2 - תצהירו נמשך מתיק הראיות.

27. מטעם הצד השלישי 3, קבלן המשלוחים, הוגש תצהירו של מי שהוא אחראי המשלוחים בצד השלישי 3, שבו הוא מתייחס לטענות החוזיות והאחרות שנטענות נגד הצד השלישי 3 בנסיבות אירוע התאונה.

28. והתברר בדיעבד שהייתה בידי הנתבעות ראיה נוספת, שהוגשה רק לאחר שמיעת חקירת התובעת ובעלה בבית המשפט. וכך היה: במהלך חקירת התובעת ובעלה בבית המשפט, התברר כי בידי הנתבעות ראיה שלא הציגו במסגרת הראיות מטעמם. מדובר בתמלול הקלטה של פגישה של חוקרות מטעם הנתבעת 2 עם התובעת ובעלה בביתם; פגישה לא מתוכננת (כך לפי המלל שבתמליל), שנערכה ביום 8.8.16 (להלן: "התמליל").

29. בשאלות שהוצגו לתובעת ובעלה בחקירתם הנגדית בבית המשפט, הם עומתו מול עיקר דבריהם, כפי שהוקלטו ותומללו בתמליל, כאמור; שניהם לא שללו את האפשרות שהדברים נאמרו, רק לא זכרו האם ומה נאמר. אעיר, כי, כפי שיפורט בהמשך, אני מוצא כי מעדות התובעת בבית המשפט עולה, שהיא בעצם מאשרת שאיננה שוללת את תוכן המידע שנוסף לגבי אירוע התאונה ולא מופיע בתצהירים שהוגשו כעדות ראשית מטעמה - באופן התואם את דבריה בתמליל.

30. בעקבות החקירה של התובעת ובעלה, ביקשו הנתבעות מבית המשפט להתיר להן להגיש את התמליל כראיה מטעמן, באיחור כאמור. בהחלטה מנומקת שניתנה בבקשה זו ביום 8.9.18, ביקרתי את התנהלות הנתבעות בכל הקשור לאי-חשיפת התמליל באורח המסודר והמקובל שמאפשר מתווה סוויסה, עם זאת, בשל התפיסה שמקובלת בפסיקה, לפיה דיני הראיות הם כלי עזר אשר נועד לסייע בהגשמת התכלית המרכזית - חשיפת האמת, כנגד חיוב בהוצאות, אפשרתי תיקון הפגם בהליך, בהגשת התמליל באיחור. כך התמליל והקלטה הוגשו, כאשר במקביל - אפשרתי לתובעת, לאחר שתאזין להקלטה ותלמד את התמליל, להשלים עדויות מטעמה ו/או לחקור את החוקרת. בסופו של יום, בחרה התובעת להסתפק בחקירת החוקרת שהקליטה, ולא מצאה להשלים הגשת ראיות מטעמה.

    הממצאים העובדתיים

    ממצאים ביחס להתרחשות התאונה

31. על מנת לייעל ולהבהיר, אפתח בממצאים שמצאתי ביחס להתרחשות התאונה, ולאחר מכן אגלול את נבכי דרכי במציאתם.

32. אם כן, לאור מכלול הראיות והעדויות, אני מוצא כי התובעת מעדה ונפצעה בשל ארגז שהיה מתחת לדלפק הקופה, ומשום שבלט נתקלה בו בדרכה בנתיב התשלום לקראת הקצה שלו, בסמוך למפגש שלו עם נתיב היציאה. אני מוצא כי הארגז לא יכול היה לבלוט בחלק המרכזי של נתיב התשלום, בשל "פלח" (לוחית מתכת שטוחה) שחובר לתחתית הקופה לכל אורכו של נתיב זה; הפלח מהווה מחיצה חלקית לרגלי הקופאית, ואיננו מאפשר באזור שלו אחסון ארגזים מתחת לקופה. כפי שמפנה התובעת בסיכומים מטעמה, ה"פלח" מסתיים לפני תום נתיב התשלום; ואני מוצא כי בהחלט ניתן לראות לפי העדויות ולפי תמונות מס' 1 ו-2 שארגז משלוחים שמונח באופן לא מוקפד מתחת לדלפק הנירוסטה החיצוני-קיצוני בקופה - עלול לבלוט לנתיב התשלום. בעצם, הארגז בו נתקלה התובעת היה מונח "באזור" שניתן לראות בתמונה מס' 2 - מתחת לדלפק הנירוסטה החיצוני–קיצוני של הקופה, בחלק שמקביל לנתיב היציאה; אך אני מוצא כי בעת שהתובעת הגיע אל הארגז, הוא היה מונח באופן שקצהו בלט לתוך נתיב התשלום (בחלקו האחרון בו הוא מתחבר לנתיב היציאה מהסופר). הארגז היה מלא, ובתנופת הליכתה שנבלמה בנגיפה בדופן הארגז, "עפה" התובעת ונחבטה ברצפה במקום שהוא כבר חלק של נתיב היציאה.

33. ובהילוך איטי יותר: התובעת שילמה בקופה, כשפניה לקופאית. במקביל, בעת ביצוע פעולות התשלום הונח או הונחו תחת דלפק הקופה (חלק הנירוסטה, בצד החיצוני- קיצוני, שפונה למעבר ליציאה) ארגז או ארגזי משלוחים על ידי עובד שלבד חולצה של הנתבעת 1. בעלה של התובעת, שכבר התקדם מעט שמאלה מנתיב התשלום לכיוון היציאה, העיר בלשון: 'איך אתם שמים ככה משלוחים? הרי יפלו' או 'למה אתם שמים פה את המשלוחים? יפלו' (לשון רבים, שיכולה ללמד גם על משלוח יחיד; מכל מקום לשון "משלוחים" מלמדת שמדובר בארגז/ים מלא/ים). הם, הקופאית והעובד, נפנפו בידם; "אפילו לא ענו". התובעת שומעת את דברי בעלה לקופאית, אך היא איננה רואה בהם אזהרה מסוימת וממשית לה עצמה. זאת - אולי כי בעלה דיבר על משהו שנראה לה סמוך להיכן שהוא עמד (שהיה כבר אחרי הסיבוב שמאלה), או אולי כי היא מכירה את בעלה כמי שנוהג להכביר בהערות מסוג זה, שכן "הוא מעיר תמיד". מכל מקום, התובעת מסתכלת על הקופאית, פונה ימינה, לא מסתכלת בכלל למטה, ופוסעת צעד או שניים, "מרימה רגל כדי לצאת" מנתיב הקופה עצמה, ואז נתקלת רגלה בקצהו של ארגז מלא "שהקצה שלו כמו משולש במעבר". כתוצאה, היא "עפה" עד למסרון היציאה ונחבטת ברצפה.

34. להלן ניתוח הראיות והעדויות שהוביל לממצאים שתיארתי לעיל בתמצית.

35. לפי תצהירי התובעת ובעלה, התובעת עמדה בנתיב התשלום ושילמה לקופאית, בעוד בעלה ממתין לה עם העגלה שבה המוצרים שרכשו (להלן: "העגלה") "במעבר המוביל אל היציאה" מהמרכול "במרחק קצר ממני" [ס' 8 לתצהיר התובעת ו-ס' 9 לתצהיר בעלה].

36. את אירוע התאונה מתארת התובעת ב-ס' 9-10 לתצהירה כך:

    "9. עם סיום התשלום פניתי ימינה מהקופה בה שילמתי, והתחלתי לצעוד לכיוון מעבר היציאה, אך טרם הספקתי לצעוד צעד או שניים, בהיותי בתנופת הליכה, נתקלתי בארגז שהיה מונח מתחת לדלפק הקופה, כאשר חלקו בלט החוצה עומד בדרכי, מבלי שהבחנתי בו, ומבלי שניתן היה להבחין בכך שהוא בולט אל המעבר, בזמן שאנכי עמדתי ושלמתי לקופאית.

    10. בהיותי בתנועת הליכה, שנעצרה בהיתקלותי בארגז בולט, הועפתי מעליו ונחתתי בעוצמה ארצה, ונורתי שוכבת, כשאני מתפתלת מכאבים, מבלי יכולת לקום".

37. את אירוע התאונה מתאר בעלה ב-ס' 10-12 לתצהירו כך:

    "10. בעודי ממתין במעבר היציאה מול המבואה של הקופה... סיימה את הליך התשלום...ופנתה ימינה, והחלה בתנועת הליכה כדי לצאת אל המעבר.

    11. ברם, בטרם צעדה יותר מצעד אחד, או שניים, ראיתיה פתאום מתעופפת ונוחתת ארצה בעוצמה ובצווחה.

    12. הורדתי את עיני לראות את סיבת נפילתה, וראיתי כי נתקלה בארגז אדום (כנראה ארגז משלוחים), שהיה מונח מתחת לדלפק הקופאית, וקצהו היה בולט אל תוך נתיב ההליכה הצר שבין הקופה למעבר היציאה, באופן שהעובדה שהארגז בלט החוצה מתחת לדלפק, היתה בלתי אפשרית או קשה מאוד לאבחנה.

    13. בארגז זה נתקלה [התובעת], וכתוצאה מהיתקלותה הועפה מעליו ונחתה בעוצמה על הרצפה הקשה".

38. בחקירתה הנגדית משיבה התובעת לשאלה היכן היה הארגז שנתקלה בו (כשמציגים לה את תמונה מס' 2) כך: "עמדת תשלום, אני שלמתי, מיד אחרי קופת התשלום, נגיד ביהמ"ש הוא הקופאית, אני עמדתי מולה, שלמה, פניתי ימינה והרמתי את הרגל לצאת ונפלתי. נתקלתי בארגז, לא נפלתי, עפתי עד המסדרון הזה" [ש' 24-30 בעמ' 7 לפרו' מיום 7.1.18].

39. בחקירת התובעת ובעלה, כעולה משילוב האמרות שבתמליל שהוגש, מתברר כי בסמוך לתאונה היתה לבעלה מודעות לסיכון של האופן בו מונחים הארגזים שבקרבת הדלפק, והוא אף מעיר על כך - מספר שניות טרם התאונה. עוד עולה, כי התובעת שמעה את הקובלנה והאזהרה שהושמעה בענין זה מפי בעלה (לקופאית, ונראה שגם - לעובד), טרם שהתרחשה התאונה, כמפורט להלן.

40. בחקירתה הנגדית מאשרת התובעת כי היא יודעת שהוקלטה על ידי החוקרת, וכי ענתה לכל השאלות שהוצגו לה [ש' 6-16 בעמ' 6 לפרו' מיום 7.1.18]. בשיחתה עם החוקרת מתארת התובעת את הנסיבות שהובילו לתאונה ואומרת: "כשגמרתי לקנות, הגיע בחור עם משלוחים ושם את זה מתחת לקופה כשזה בולט החוצה לתוך התור" [ש' 15-16 בעמ' 2 לתמליל]. היא לא יודעת מי האיש, אך מתשובה לשאלה ישירה של החוקרת, עולה כי אישרה שהיתה לו חולצה עם לוגו של השופרסל, ואז היא ממשיכה: "בוודאי. בוודאי. בעלי אומר לו (לפי הקונטקסט – ל"בחור עם המשלוחים") ולקופאית 'איך אתם שמים ככה משלוחים? הרי יפלו'. הם עושים עם היד, אפילו לא ענו" [ש' 26-27 בעמ' 2 לתמליל]; ובהמשך השיחה עם החוקרות מאשרת התובעת שבעלה היה שם וראה את כל המקרה, ומוסיפה: "הוא היה יחד איתי. הוא שאמר להם 'למה אתם שמים פה את המשלוחים? יפלו'"; ובעלה מוסיף בצמידות לדברים אלה: "אבל זה עדיין ישנו שם" [ש' 16-20 בעמ' 5 לתמליל], ומוסיף זמן קצר לאחר מכן: "אם את הולכת ורואה עכשיו ליד הקופות את הארגזים האלה שצצים, הרי מה, היא שלמה..." [ש' 23-24 בעמ' 11 לתמליל].

41. בעלה של התובעת, שלפי עדותה בחקירה הנגדית נשאר לשבת עם המשפחה, ולפי התמליל היה מעורב בשיחה, מבהיר בהמשך השיחה עם החוקרת, ואומר: "מה קורה? לפעמים באים קונים בקופה ומבקשים לעשות משלוח, אז יש שם כל מיני ארגזים של המשלוח וזה בולט" [ש' 7-8 בעמ' 6 לתמליל]. בחקירתו הנגדית מאשר בעלה של התובעת כי נכח בסלון בעת השיחה עם החוקרות. מעדותו עולה כי הוא זוכר שהיתה שיחה, אך איננו זוכר מה אמר שם, ואם הוא דיבר, או - רק אשתו; כך גם לא זכר שעניין פנייתו "בזמן אמת" לקופאית ונפנוף ידה הועלה בשיחה [ש' 9-34 בעמ' 13 ו-ש' 1-4 בעמ' 14 לפרו' מיום 7.1.18].

42. בחקירה הנגדית עומתה התובעת מול האפשרות שהם יחד, היא ובעלה, הסבו את תשומת לב הקופאית לסיכון שיוצר ארגז בולט – טרם התאונה. לפי עדותה התובעת איננה זוכרת שהיא אמרה משהו לקופאית, אך מאשרת שיתכן שבעלה העיר משהו לקופאית, כי "הוא בד"כ מעיר הערות", "אולי בעלי אמר את זה, אבל אני לא בדיוק זוכרת"; "אם מישהו אמר את זה – זה בעלי ומאוד יתכן שהסכמתי איתו. אבל אני לא זוכרת שאני אמרתי משהו לקופאית". ואז היא נשאלת בהמשך: "אבל את לא זוכרת שהוא העיר באותו יום הערה?", ומשיבה: "לא זוכרת. יתכן, אם מישהו בינינו מעיר, הוא מעיר תמיד" [ש' 26-33 בעמ' 6 ו-ש' 1-10 בעמ' 7 לפרו'].

43. כאמור, על פי החלטתי - שניתנה לאחר חקירת עדי התביעה, התמליל הוגש כראיה מטעם הנתבעות; ועל כן, בהתחשב בנסיבות – אפשרתי באותה החלטה לתובעת להביא ראיות נוספות מטעמה; אך היא בחרה שלא להביאן. כפי שעולה מהמפורט לעיל, בחקירתם הנגדית, בה עומתו התובעת ובעלה מול עיקרי הדברים העולים מהתמלול, התובעת ובעלה אינם שוללים את שתועד בתמלול, אך מעידים כי למעלה משנתיים לאחר ההקלטה כבר אינם זוכרים מה אמרו לחוקרות; מעדות התובעת עולה כי מקובל עליה ש"מאוד ייתכן", שספרה לחוקרות שבעלה התלונן אצל הקופאית "בזמן אמת", והקופאית (והעובד) ביטלה אותו בתנועת יד.

44. כפי שיפורט להלן, אני מוצא, שבנסיבות ענייננו, יש לקבל את עולה מהתמליל, לאמיתות תוכנו, כמה שנאמר על ידי התובעת ובעלה לחוקרות לגבי אירוע ששניהם היו נוכחים בו, תוך שהם שומעים האחד את דברי השני, וכחלק מהראיות בתיק זה.

45. השיחה שהוקלטה התנהלה כשנה וחצי לאחר התאונה (8.8.16), קודם להגשת התביעה ולהגשת תצהירי העדות הראשית, וודאי קודם – למועד הדיון בבית המשפט. לפי הדין מקובל ליתן עדיפות לעדות המוקדמת על פני עדות מאוחרת, שמן הסתם יכולות להיות בבסיסה מטרות של רווח משני בשל קיומם של הליכים [ע"פ 421/71 מימרן נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 281, 287 (1972)]. התפיסה בדין האזרחי היא שהעדות "החדשה" ששונה מהעדות הטריה שניתנה ישירות לאחר האירוע היא בבחינת "עדות כבושה", שאין ליתן בה אימון. בענין ת"א (המחוזי ב-ת"א) 2283/05 אלכסנדר שקירוב נ' "אריה" חברה ישראלית לבטוח בע"מ (אוקטובר 2007); ת"א (מחוזי ת"א) 1715/01 ברקו נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 11.4.02)].

46. ודוק; בענייננו, מצד בעלה של התובעת, אין אפילו שלילה של הגרסה המוקדמת שניתנה, אלא היעדר זיכרון שנאמרה; התובעת מאשרת בעדותה ש"ייתכן מאוד", שכך אירעו הדברים בפועל, בשטח. כך, שבענייננו - בחזקת קל וחומר, שיש לקבל את העדות המוקדמת כאמינה יותר.

47. אזכיר, כי בדין האזרחי, הודאה של בעל דין שנמסרה מחוץ לכותלי בית המשפט – הוכרה, עוד מקדמת דנא, כחריג מובהק לכלל הפוסל עדות מפי השמועה; וממילא מדובר בראייה שהינה על פניה ראייה קבילה [לעניין זה ר' והשווה ע"א 7003/99 מרינה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו (1) 517, 525 (2001) (להלן: "ענין מרינה"); י' קדמי, על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009), חלק שלישי, בעמ' 1381 ואילך]. על בסיס כלל זה, בענייננו - אמרות התובעת עצמה בתמליל שיחתה עם החוקרות, כשהן – לפחות בחלקן - נגד האינטרס שלה, אף שנאמרו מחוץ לבית המשפט, קבילות כראיה לאמיתות תוכנן בענייננו.

48. מדובר, אם כן, בסוג של אמרה בכתב (תמליל שאין חולק שמשקף גרסה שמסרו התובעת ובעלה לחוקרות), שנתן תובע בעל דין מחוץ לבית המשפט, שניתן לפי הפסיקה להגיש בהליך אזרחי מול תובע בעל דין, שאיננו זוכר מה היה [ענין מרינה]; זאת אמנם לא הודאה פורמלית, אך היא כן מהווה ראיה בתוך שאר הראיות שמשמשות לגזירת המשפט.

49. ודוק; כאמור, לאחר שהקשיבה להקלטה ועיינה בתמליל, ניתנה לתובעת בענייננו הזדמנות להעיד שוב או לזמן עוד עדים, והיא בחרה שלא לעשות כן. בעלה של התובעת היה שותף בשיחה עם החוקרות על אירוע שבו התובעת ובעלה היו עדים יחדיו, סמוכים זה לזה במיקומם; וכאמור, הוא אף תרם לשיחה – משלו - בנוכחות החוקרות; ועל כן, אין בהיעדר זכרונו של בעלה של התובעת לגבי תוכן הראיה בכתב הזאת, כדי לאיין את קבילותה כראייה לאמיתות תוכנה.

50. למרות שהתובעת לא הכחישה שייתכן שהדברים המיוחסים לבעלה נאמרו, והקופאית והעובד נפנפו בידם, בעדותה בבית המשפט דבקה התובעת בעמדתה, שלא ראתה את הארגז הבולט, והופתעה בעת שנתקלה בו. לפי עדותה, אף שהיא פוקדת את הסופר מדי שבוע כבר 15 שנה טרם התאונה, מעולם לא עשתה משלוח, ולא הסתכלה מה נהוג לעשות בענין זה; ולשאלה ישירה: "ובמקרה הזה לא ראית שישנם ארגזים בולטים, נכון?", היא משיבה: "אני לא הסתכלתי בכלל" [ש' 20-25 בעמ' 6 לפרו'].

51. מעדותה של התובעת בחקירתה עולה כי כשנפלה, לא ידעה ממה נפלה; רק אח"כ ראתה ממה; היא נשאלה: "הארגז שאת נתקלת בו, האם היה מלא או ריק?", והשיבה: "מלא", ונשאלה עוד: "מתי שמת לב שהוא מלא?", והשיבה: "אחרי שנפלתי. כשנפלתי לא ידעתי ממה נפלתי. לא נפלתי – עפתי. אח"כ התחלתי להסתכל סביבי וראיתי שהארגז הוא מלא" [ש' 1-6 בעמ' 11 לפרו].

52. כאמור, הנתבעות בחרו שלא להביא עדים לתאונה; גם לא להציג סרטון של אירוע התאונה. אזכיר, כי לפי טופס שכותרתו "הודעה על תאונה (ללקוח או רכוש)" שצורף לתצהיר התובעת כנספח ח', 'תאור המקרה' - כפי שנרשם בעקבות תחקיר של מנהל המרכול באותו זמן - הוא: "לקוחה בת 83 נתקלה בארגז משלוחים אדום אחרי ששילמה בקופה ונפלה על הרצפה", והקופאית שהיא עדה לאירוע, טוענת בטופס ש"ארגזי המשלוח כלל לא הפריעו היו מתחת לקופה".

53. לשון אחר, כפי שהפניתי כבר לעיל, עולה מהתחקיר ומעדות התובעת, כי כבר "בזמן אמת" מסרה התובעת כגרסה ראשונית וסמוכה מאוד לתאונה, שנתקלה בארגז ונפלה כי הארגז "הפריע" או חרג לתוך מסלול ההליכה שלה. מהעדויות בתיק זה לא הוכח לי שהנתבעות השקיעו את המאמץ הנדרש לאתר את הקופאית, שלפי עדות מנהל המרכול במועד הרלוונטי, פרטיה נותרו במערכת הנתבעת 1. אינני מקבל את "עדות הכבושה" של מנהל המרכול במועדים הרלוונטיים, שהקופאית טענה בפניו כי בעת שהתאונה התרחשה ישבה בגבה לתאונה ולא ראתה אותה או שאמרה לו "שאולי היה רטוב" [עמ' 32 ש' 14-15 לפרו' מיום 14.10.18]. הסתייגויות כאלה לא עולות מהטופס שהמנהל מילא, בין היתר, על פי עדותה של הקופאית. ההסתייגות שמופיעה בטענה ש"ארגזי המשלוח כלל לא הפריעו היו מתחת לקופה", שלכאורה משיבה לטענה ברורה נגדית - לא גובתה בעדות של הקופאית.

54. הנתבעות לא הביאו עדות קבילה או בעלת משקל למאמצים שנטען כי עשו על מנת לאתר את העדה וליצור עמה קשר. בעדות הראשית שמסרו כלל לא טענו לגבי קשיים באיתורה. הובהר בעדות המנהל הנוכחי של המרכול כי בידי הנתבעת 1 מצויים פרטי הקופאית, אף שעזבה את עבודתה אצל הנתבעת 1, וכי הוא הוא אישית לא ניסה ליצור עמה קשר, לעדותו הקופאית הראשית ניסתה והיו עוד שניסו, אבל הוא אישית לא ראה את הניסיונות [ש' 6-12 בעמ' 7 ו-ש' 27-31 בעמ' 14 ו-ש' 26-29 בעמ' 16 לפרו' מיום 14.10.18].

55. לנוכח מודעות הנתבעות לכך שקיימת גרסה שהקופאית הוזהרה על ידי בעלה של התובעת, גרסה שהנתבעות בחרו לעשות בה שימוש בהגשת ראייה מאוחרת, המוגשת מטעמן, יש לזקוף נגד הנתבעות את בחירתן שלא להביא את הקופאית, עדה סופר-רלוונטית, למתן עדות מטעמה; ולו – בצו בית המשפט. וכך בפסיקה: "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד.... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." [ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד (1) 239 עמ' 245 (8.1.90); וראה גם כב' השופט זוסמן ב-ע"א 270/64 218; י' קדמי, על הראיות – הפן האזרחי, בעמ' 352; ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א.נ. צ'רבוס ניהול סחר וייעוץ (פורסם; 30.5.02); וגם ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו פ"ד מה(4) 651, 658].

56. ממכלול הדברים, בשל זהירותה של התובעת שלא לשלול דברים שאולי אמרה ואיננה זוכרת, ובשל האופן הישיר והחד שבו השיבה בחקירתה, והודאתה הבלתי מתחמקת בייתכנות של אירועים שאינם נוחים לה, אני מוצא שעדות התובעת לגבי נסיבות התאונה, כפי שהיא משתקפת מחקירתה, בשילוב עם התמלול, אמינה בעיני.

57. אפנה לכך, שהתרחשות האירועים כפי שעולה מהתמליל איננה סותרת את לב הגרסה שנמסרה בכתב התביעה ובעדות הראשית מטעם התובעת; מדובר בחסר של חלק מההתרחשות טרם התאונה. ועוד אציין, כי ההתרחשות אליה נחשפים בתמליל, בעצם משליכה הן על חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעת 1 והפרתה והן על חובת הזהירות הקונקרטית של התובעת והפרתה. אין מדובר בגורם זר מתערב, שמאיין קשר סיבתי או מפקיע את העילה מול הנתבעת 1. ועל כן, לא ברור כלל מדוע חלק זה בהתרחשות לא קיבל ביטוי בגרסה הראשונית בכתב התביעה ובעדות הראשית.

58. שני הצדדים לא מצאו לחשוף את ההסבר לאופן בו פעלה התובעת בענין זה – לא בחקירות ולא בעדויות משלימות. לא הוברר לבית המשפט בעדויות - מדוע התובעת, פעלה כפי שפעלה בנדון, במסירת גרסה שיש בה חסר. אמנם ניתן לייחס לחסר זה הסתרה מכוונת, שפוגמת באמינות העדה ובעלה. אך, הואיל והתובעת וגם בעלה, נחשבים קשישים מבחינת שכבת הגיל, ומתוך עיון בעדויות שלהם בחקירות, ניתן גם להניח גם כי היעדר האזכור ל"אזהרה" שנתן בעלה לקופאית ולעובד, הוא תוצר של קשיי זיכרון או של תפיסת המציאות כך, שמדובר בחלק שולי בגרסה העובדתית של האירוע (כתב התביעה הוגש כחצי שנה לאחר השיחה עם החוקרת). כאמור, מכל מקום, בנסיבות, אני מוצא להאמין לגרסה של התובעת כפי שהושלמה בחקירתה הנגדית.

59. כפי שציינתי בפתח פרק זה, לגבי השתלשלות הדברים טרם התאונה, על פי מכלול הראיות לעיל אני מוצא כי התובעת שילמה בקופה, כשפניה לקופאית. במקביל, בעת ביצוע התשלום ("כשגמרתי לקנות") הונח או הונחו תחת דלפק הקופה (חלק הנירוסטה, בצד החיצוני- קיצוני, שפונה למעבר ליציאה) ארגז או ארגזי משלוחים על ידי עובד שלבד חולצה של הנתבעת 1. בעלה של התובעת, שכבר התקדם מעט שמאלה מנתיב התשלום לכיוון היציאה, העיר לו ולקופאית בלשון: 'איך אתם שמים ככה משלוחים? הרי יפלו' או 'למה אתם שמים פה את המשלוחים? יפלו'. אעיר, כי לפי התמליל (פעמיים), השימוש הוא בלשון רבים, שיכולה ללמד גם על משלוח יחיד, וכי לשון "משלוחים" מלמדת שמדובר בארגז/ים מלא/ים. מכל מקום, הקופאית והעובד נפנפו בידם, "אפילו לא ענו". התובעת שומעת את דברי בעלה לקופאית, אך היא איננה רואה בהם אזהרה מסוימת וממשית לה עצמה [ש' 17-18 בעמ' 11 ו-ש' לפרו' מיום 7.1.18]. זאת - אולי כי בעלה דיבר על משהו שנראה לה סמוך להיכן שהוא עמד (שהיה כבר אחרי הסיבוב שמאלה), או אולי כי היא מכירה את בעלה כמי שנוהג להעיר הערות מסוג זה, שכן "הוא מעיר תמיד" [ש' 26-33 בעמ' 6 ו-ש' 1-10 בעמ' 7 לפרו' מיום 7.1.18] ואולי . התובעת מסתכלת על הקופאית, לא מסתכלת בכלל למטה [ש' 24-25 בעמ' 6 ו-ש' 7-8 בעמ' 8 לפרו'], פונה ימינה ופוסעת צעד או שניים [ס' 9 לתצהירה] "מרימה רגל כדי לצאת" מנתיב הקופה עצמה, ואז נתקלת רגלה בקצהו של ארגז "שהקצה שלו כמו משולש במעבר" [ש' 1-3 בעמ' 8 לפרו']; היא עפה עד למסדרון היציאה ונחבטת ברצפה [ש' 27-30 לפרו'].

60. אינני מקבל את טענת הנתבעות כי "נתקלתי באותו ארגז" בשיחה עם החוקרות [ב-ש' 5 בעמ' 3 לתמליל] מכוונת התובעת לאותו ארגז לגביו התלונן בעלה. "אותו ארגז" יכולה להיות, בנסיבות, לשון דיבור מקובלת, מלשון "אותו ארגז גורלי"; מכל מקום, בחקירתם הנגדית נמנעו הנתבעות מלברר נקודה זו עם התובעת. הארגז בו נתקלה התובעת הוא ארגז אחד, מלא, שהיה באלכסון, שיכול להיות שהוא ארגז ששמו אחרי שבעלה עבר ולפני שהתובעת עברה במעבר [ש'1-8 בעמ' 8 ו-ש' 1-6 בעמ' 11 לפרו'] ויכול להיות שנדחק וזז בגין אותם "משלוחים" ש"שמים" למול עיניו של בעלה. אינני יודע לקבוע שזה אותו הארגז שלגביו הלין בעלה של התובעת או לא; וגם, בהתחשב במכלול הראיות, אינני יודע לקבל את השערת הנתבעות שבעלה של התובעת הזיז את הארגז ביוצאו עם העגלה מנתיב התשלום אל נתיב היציאה לפניה.

61. בנסיבות, הנטל להוכיח טענות אחרונות אלה לעיל - הוא על הנתבעות; והן - לא הרימו אותו. בעלה של התובעת מעיד שחיכה לה במעבר שמוביל ליציאה עם העגלה, ומבהיר לשאלה ישירה, שזה היה כבר לאחר הסיבוב שמאלה לכיוון נתיב היציאה; הוא נשאל "האם הפנים שלך היו לתוך הסופר או החוצה?", והשיב: "כשקרה המקרה אני לקחתי את העגלה עם הדברים, אשתי נשארה לשלם והלכתי והסתובבתי שמאלה, עמדתי עם העגלה והסתכלתי עליה, חיכיתי שתשלם ותבוא אליי" [ש' 11-13 בעמ' 12 לפרו' מיום 7.1.18].

62. בתצהירו ובחקירתו מעיד בעלה של התובעת, שלראשונה ראה שהארגז בולט לאחר התאונה; ועוד, הוא מבהיר בחקירתו הנגדית כי לו היה רואה שיש במנח של ארגז מסוים לסכן את אשתו בצאתה מתוואי הקופה לנתיב היציאה, היה בוודאות מעיר לה ומונע את הנפילה [ש' 23-34 בעמ' 12 לפרו']. אני מקבל את גרסת בעלה של התובעת בתארו את התאונה כך: "הסתכלה עליי, התחילה ללכת לקראתי ואז אני רואה אותה נתקלת במשהו ונופלת", וכי בדיעבד הוא מוריד את עיניו, ורואה שנתקלה בארגז אדום שהיה מונח מתחת לדלפק הקופה וקצהו בולט בצורה של משולש כזה לתוך נתיב הליכת התובעת [ס' 12 לתצהירו; ו-ש' 1-5 בעמ' 13 לפרו'].

63. ודוק. הנתבעות נמנעו מחקירת בעלה של התובעת בשאלה האם זה "אותו ארגז". ההימנעות היתה גורפת יותר; הוא כלל לא נשאל ישירות האם העיר הערה כלשהי לקופאית ולעובד בענין הארגז שבו, בסופו של דבר, ניגפה התובעת; במקום זה התרכזה חקירתו במה הוא זוכר מהשיחה עם החוקרות. לשון אחר; גם אם בעדותו בבית המשפט לא זכר את דבריו בשיחה עם החוקרות, נמנעו הנתבעות מלעמת אותו מול תוכן האמירות שאשתו, התובעת, ייחסה לו, והעולה מהן; וגם - נמנעו מלחקור אותו לגבי האפשרות שהזיז את הארגז עם העגלה שהוציא מנתיב התשלום, טרם שאשתו נתקלה בארגז; וגם - נמנעו מלשאול אותו אלו ארגזים וכמה - ראה "בזמן אמת" מתחת לדלפק הקופה ולדלפקים הסמוכים. הימנעות זו, יש לזקוף נגד הנתבעות. השאלה של זהות הארגז המסוים, מי הביא לכך שהיה מונח בצורה שבלט לקוו הליכת הלקוחות, והאם קיים קשר בינו לבין האזהרה שהשמיע בעלה של התובעת – הם ממצאים שלנתבעות היה אינטרס מובנה בהוכחתם, ובבחירתן שלא להביא עדים מטעמם, יש לזקוף את הימנעותם בחקירת בעלה של התובעת נגדן.

64. אם כן, לאור מכלול הראיות והעדויות, אני מוצא כי התובעת מעדה ונפצעה בשל ארגז שהיה מתחת לדלפק הקופה, ומשום שבלט נתקלה בו בדרכה בנתיב התשלום לקראת הקצה שלו, בסמוך למפגש שלו עם נתיב היציאה. עוד עולה, כי הארגז לא יכול היה לבלוט בחלק המרכזי של נתיב התשלום בשל "פלח" (לוחית מתכת שטוחה) שחובר לתחתית הקופה לכל אורכו של נתיב זה [עמ' 35 לפרו' מיום 14.10.18], שמהווה מחיצה חלקית לרגלי הקופאית, ואיננו מאפשר באזור שלו אחסון ארגזים מתחת לקופה. ה"פלח" מסתיים לפני תום נתיב התשלום; ואני מוצא כי בהחלט ניתן לראות לפי העדויות ולפי תמונות מס' 1 ו-2 שארגז משלוחים שמונח באופן לא מוקפד מתחת לדלפק הנירוסטה החיצוני-קיצוני בקופה - עלול לבלוט לנתיב התשלום. בעצם, הארגז בו נתקלה התובעת היה מונח "באזור" שניתן לראות בתמונה מס' 2 - מתחת לדלפק הנירוסטה החיצוני–קיצוני של הקופה, בחלק שמקביל לנתיב היציאה; אך אני מוצא כי בעת שהתובעת הגיע אל הארגז, הוא היה מונח באופן שקצהו בלט לתוך נתיב התשלום (בחלקו האחרון בו הוא מתחבר לנתיב היציאה מהסופר).

65. אני מאמין לתובעת שאומרת שהארגז היה מלא [ב-עמ' 11 לפרו' מיום 7.1.18]. אמנם בעדויות אחרות נטען, שככלל, מתחת לקופה מניחים רק ארגזים ריקים, ושהארגזים המלאים מועברים ל"פרוזדור מעבר לאורך קיר הזכוכית" [עמ' 53 לפרו' מיום 14.10.18], אך למראה תמונה מס' 2 – כלל לא ברור שבארגזים שרואים מתחת לדלפקי הקופות - מדובר רק בארגזים ריקים (ולא רואים ארגזים מלאים על הקיר שמנגד), ומנהל המרכול בעת התאונה מעיד שהארגזים שהוא רואה בתמונה 2 מתחת לדלפקים נראים לו מלאים [ש' 25-30 בעמ' 36 לפרו' מיום 14.10.18], ובכלל – לפי עדויות רבות היו ארגזים מלאים שבפועל הונחו מתחת לדלפקי הקופות.

    ממצאים ביחס לשיטת העבודה הנוהגת בפינוי ארגז מלא מהדלפק ; היעדר נהלים

66. בכל הקשור לשיטת העבודה בפועל בענין מסלולו של ארגז המשלוחים מאז שהוא מוחזר ריק ממשלוח, ועד לנטילתו על ידי המשלוחן, כשהוא מלא - למשלוח הבא, העדויות מעלות בעצם מחלוקות מעטות. הארגזים הריקים מוחזרים מהמשלוחים על ידי עובד הנתבעת 3 ומונחים מתחת לדלפקי הקופות (במקום בו נראים ארגזים בתמונה מס' 2, לפי עדות המנהל – אלו שבתמונה, התחתונים - מלאים). העד מטעם הנתבעת, המנהל כיום את המרכול, מאשר בתצהירו כי: "מונחים מתחת לקופות הארגזים המיועדים לשליחויות" [ס' 4 לתצהיר]. העד מטעם חברת הניקיון, מנהל המרכול במועד התאונה, מאשר כי ארגזי המשלוח הם רכוש השופרסל, ומעיד כי הנתבעת 1 הורתה כי הם יוצבו מתחת לקופות [ס' 4 לתצהירו].

67. גם לפי תצהיר עדות אחראי המשלוחים בצד השלישי 3, הארגזים אם רכוש השופרסל; תפקידו של השליח, המשלוחן, לאסוף את הארגזים המלאים שהוכנו מבעוד מועד על ידי עובדי הנתבעת 1 או הלקוחות, ממקום המיועד לאיסופם, וכאשר מוחזרים הארגזים הריקים, הם מוערמים ליד הקיר החיצוני, או אם עובדי המרכול מבקשים - "מתחת לקו הקופות, כך שאינו מהווה מכשול"; "את הארגזים ממלאים הלקוח או הקופאית או עובד אחר של הסופר, והם אלו שמניחים את הארגזים המלאים הממתינים לאיסוף" [ס' 4 עד 8 לתצהירו].

68. לפי עדות מנהל המרכול כיום, מבחינת שגרת העבודה, מתקשרים לחברת המשלוחים, "והוא מגיע להכניס ארגזים ריקים. את המלאים הוא אוסף מתחת לקופות", והוא מונחה לעבוד עם הקופות שלא פעילות, ומי שמפקח על זה זאת האחראית על הקופה הראשית [ס.], שלפי מה שידוע לו עבדה בסניף במועד האירוע; הוא מעיד כי לא התבקש לדאוג שתגיע לעדות, לכן לא הגיעה לעדות [ש' 1-21 בעמ' 14 ו-ש' 7 ו-21-12 בעמ' 17 לפרו' מיום 14.10.18].

69. לפי עדות מנהל המרכול בעת התאונה: "יש ארגזים ריקים והמלאים נמצאים בצד של המעבר המרכזי ליציאה החוצה. מלאים נמצאים במעבר המרכזי אבל מתחת לדלפק"; הוא מזהה בתמונה 2 שנראה לו שהארגזים שבתמונה שמתחת לדלפק מלאים; "התחתון נראה מלא" [ש' 25-30 בעמ' 36 לפרו' מיום 14.10.18].

70. אמנם מנהל המשלוחים של חברת המשלוחים שהעיד, מתעקש בעדותו על כך, שמשלוחן לא מוציא משלוחים מתחת לדלפק (שם, לשיטתו, מניחים רק את הריקים), אלא מקבל אותם כבר כשהם ליד הקיר החיצוני מרוכזים למשלוח [ב-עמ' 51 לפרו' מיום 14.10.18]. אך מתברר, כי מי שמפעיל את המשלוחים עבורו בסניף המרכול בענייננו הוא בעצם קבלן משנה, שהצד השלישי 3 לא מצאה להביאו למתן עדות מטעמה. העד שכן הובא מטעמה של הצד השלישי 3 מאשר בחקירתו שבכל סניף אכן צורת ומיקום ריכוז הארגזים שונה. ולשאלה: מי עושה את העבודה של העברת הארגז המלא מהמסוע לקיר הפרוזדור? הוא משיב בחקירתו: "הקופאית או ארזן אם זה סניפים גדולים. בסניף הזה אין ארזן. מישהו מטעם הסניף עושה את זה" [ש' 6-27 בעמ' 53 לפרו' מיום 14.10.18].

71. הואיל וכאמור, קבעתי שהתובעת נתקלה בארגז מלא, ארגז שיכול להיות שאך הונח מתחת לקופה שניות טרם אירוע התאונה, השאלה הרלוונטית להשלמת התמונה העובדתית בענייננו היא: מי בפועל הניח את הארגז שגרם לפגיעה? בענין זה דעתו של מנהל המרכול היום היא, שלא ניתן לדעת היום מי הניח את הארגז הזה אז, ואם לבש חולצה של לוגו של שופרסל; אולי מנהל הסניף באותו זמן יודע; מכל מקום, הוא, המנהל כיום - לא בטוח שהתובעת, הלקוחה, יכולה לזהות את העובד שהניח; אך הקופאית – וודאי תדע לזהות [ש' 16-28 בעמ' 8 לפרו' מיום 14.10.18]. ואם יש קושי למצוא תשובה לשאלה מי הניח את הארגז המסוים, שאלה רלוונטית חילופית תהיה: תפקידו המוגדר (בנהלים או בהנחיות בע"פ) של מי, הוא - להניח ארגזים מלאים מתחת לדלפק? ומי בשגרת העבודה – בפועל - מניח ארגזים כאלה מתחת לדלפק?

72. כפי שעולה ממכלול הראיות והעדויות כמפורט להלן, בכל הקשור להורדת הארגז המלא אל מתחת לדלפק - מדובר בפעילות שהנתבעת 1 לא קבעה לה נהלים כתובים, ומכל מקום – לא קבעה אחראי מוגדר לביצוע פעילות זו. מתברר כי, בפועל, מי שמוריד ארגזים מלאים מהדלפק לאחר שתוכנם הושלם, והחשבון שולם - יכול להיות: עובד של הנתבעת 1, הקופאית (לא רצוי, בשל הכובד), עובד הניקיון (אם התבקש), הלקוח (לעיתים נדירות כשהוא מתעקש; מאוד לא רצוי); כל גבר פנוי.

73. המנהל הנוכחי של המרכול נשאל בחקירתו, האם הוא אישית בפועל עובר ובודק שהארגזים המונחים מתחת לקופו הונחו שם בצורה מסודרת וישרה, והוא משיב: "במסגרת העבודה שלי, לא באופן סדיר"; וכשהוא נשאל לגבי מי אחראי לוודא שהארגזים מסודרים: "יש איזשהו עובד אצלכם שהתפקיד שלו לוודא שהארגזים מתחת לקופות מסודרים?", הוא משיב: "כל הקופות שעושות משלוחים מונחות בדבר הזה והן נמצאות כל הזמן בקופות ורואות את זה"; אבל מתברר כי עצם ההורדה של הארגזים המלאים למשלוח מהדלפק למטה, היא לא עבודתן (להבדיל - מפיקוח שהארגזים אינם בולטים): "זה לא התפקיד שלהן, הם צריכות לוודא שהמעבר פתוח והארגזים לא בולטים, הן לא אמורות להוריד את הארגזים כי זה כבד"; הוא גם מאשר בחקירתו, שיש לעתים שלקוח, לאחר שארז בעצמו, מעדיף להוריד בעצמו את הארגז למטה [ש'1-25 בעמ' 13 לפרו' מיום 14.10.18]. הוא מופנה בחקירתו לכך שבתשובה לשאלון שהוצג לנתבעת 1 השיב, שהקופאית היא זו שמציבה את ארגזי המשלוח המלאים ליד הקופות, והוא מבקש לתקן, ומבהיר שהקופאית לא מרימה ארגזי משלוח מלאים, כי הם כבדים, "היא לא יכולה" [ש' 30-31 בעמ' 16 ו-ש' 1-2 בעמ' 17 לפרו' מיום 14.10.18]. המנהל הלוגיסטי של הנתבעת 1 נחקר אף הוא בענין מי מוריד את הארגזים: "מי מניח מתחת לקופה את הארגזים?", ומשיב: "הקופאית והלקוח ביחד. אם זה מאוד כבד קוראים לגבר לעזור" [ש' 23-24 בעמ' 29 לפרו' מיום 14.10.18].

74. בהיעדר נהלים של הנתבעת 1, מוצאת הנתבעת 1 להפנות לכך שבנספח ב' להסכם השירות שבו מחויב קבלן הניקיון (נספח שמהווה פירוט מוסכם של "עבודות הניקיון" בהן הקבלן מחויב), בכל הקשור ל"קו קדמי" קיימות עבודות שבהגדרתן - אינן בגדר "ניקיון"; למשל, איסוף עגלות מקו הקופות ומהחניה – לנקודת ריכוז העגלות; עזרה ללקוחות לרכב – לפי הצורך, ולענייננו - "הורדת ארגזי משלוח משולחנו הקופה – לפי הצורך".

75. אין מחלוקת שבסניף הספציפי היה עובד ניקיון אחד בלבד. שני מנהלי המרכול שהעידו, לא גרסו בעדותם שעל עובד הניקיון האחריות להוריד כל ארגז שמתמלא; מדובר בעובד ניקיון שיש לו עיסוקים רבים במהלך היום, והוא איננו צמוד לקו הקופות. בפועל העובד מקבל הוראות ממנהל המרכול, כאשר "יש תוכנית עבודה יומית ותוכנית עבודה שבועית", אין מצוקת כוח אדם ביחס לתקן, אך משיקולי תקציב יש תקן במרכול זה - רק לעובד ניקיון אחד [ש' 8-24 בעמ' 12 לפרו' מיום 14.10.18].

76. בתחילת חקירתו גרס מנהל המרכול כיום כי הורדת ארגז מלא היא תפקיד של עובד הניקיון, אך הוא נשאל במפורש: "אחרי שהארגז מלא, מי מוריד אותו למטה, אתה בטוח שזה עובד הניקיון?", והוא משיב: "עובד הניקיון או גבר עובד בסופר שנמצא בשטח, אם אני עובר שם אני עושה את זה ואם זה הירקן, הוא מוריד" [ש' 9-11 בעמ' 16 לפרו' מיום 14.10.18]. מנהל הצד השלישי 1 הלין בעדותו שמנהלי המרכולים של הנתבעת 1 "מעמיסים", על אותו עובד בודד עוד עבודות ייעודיות של עובדי המרכול, שכלל אינן קשורות ל"עבודות הניקיון" בהן התחייב הקבלן; כך גם, לשיטתו, הורדת הארגזים המלאים מדלפקי הקופות; לאחר שעומת בחקירתו, הוא מסכים שענין הורדת הארגזים לפי צורך - כתוב בהסכם, אך טוען כי מדובר בהסכם שנכפה עליו, ללא הגיון בשירות שנדרש בו [עמ' 39-40 לפרו' מיום 14.10.18].

77. כשבקשתי "לעשות סדר" בתשובות הלא ברורות בענין הורדת הארגז המלא, התקבלה מאת מנהל המרכול בעת התאונה התשובה הבאה [ש' 13-16 בעמ' 34 לפרו' מיום 14.10.18]:

    "לשאלת בית המשפט: הייתי מנהל הסניף, ומבחינת ההסכם לא ידעתי שיש

    הסכמה על הורדת הארגזים, אבל היה נהוג שעובד ניקיון היה עוזר בלקיחת

    ארגז לקירור. הקופאית היתה מודיעה שצריך עזרה, והיו קוראים לעובד סדרן

    או סגן, וכשלא היו אז עובד הניקיון היה מסייע לא רק בלקיחה לקירור אלא גם

    בהורדת ארגז מתחת לדלפק".

78. ואז בחקירה הנגדית מבקשים לברר עם המנהל שוב: "הקופאית כל אימת שמישהו ביקש משלוח היו לוקחים ארגזים ריקים מתחת לקופה ומסדרים את המצרכים וכאשר היה מבוצע התשלום היתה קוראת למישהו שיוריד את הארגזים?"; והוא משיב: "מה שהיה קורה זה שהיא היתה לוקחת ארגזים ריקים מתחת לקופות, ממלאה, אם זה היה ארגז לא כבד היא היתה מרימה בעצמה ואם זה ארגז כבד היתה קוראת לסדרן".

79. הנתבעת 1 לא מצאה להציג נהלים קיימים או מהעבר - לענין האופן של הנחת הארגזים, אף שלעדות מנהל המרכול, כיום קיימים הנחיות כתובות של בטיחות לפיהן מעבירים בכל שבוע תדרוך לעובדים, לרבות הקופאיות, בישיבה מרוכזת [ש' 25-31 בעמ' 17 ו-ש' 1-10 בעמ' 18 לפרו' מיום 14.10.18].

80. מכל מקום, לעדות מנהל המרכול בזמן התאונה, הוא לא מכיר נוהל שאומר לשים ארגזים מלאים מתחת לקופה "זה נהוג, אף אחד לא קבע. זה נוהל. תמיד ככה היינו נוהגים. אולי יש נהלים כתובים אני לא מודע להם" [ש' 18-20 בעמ' 36 לפרו' מיום 14.10.18]. בכל מקרה, מהעדויות עולה כי מנהלי המרכול מודעים לסיכון שהתממש בענייננו; מנהל המרכול כיום נשאל: "אתה כמנהל הסניף או סגן שלו אמורים לוודא שארגזים שמונחים מתחת לקופות יונחו שם בצורה מסודרת וישרה, לא יבלטו, לא יהוו מכשול לעוברים ושבים נכון?", והוא משיב: "זה נכון, אנו נותנים הוראות נכונות גם לקופאית וגם לעובד הניקיון" [ש' 3-5 בעמ' 13 לפרו' מיום 14.10.18].

    סוגית האחריות

81. הלכה פסוקה היא, ששליטה ופיקוח על מקרקעין מקימים את חובת הזהירות המושגית הקבועה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") כלפי המבקרים במקרקעין [רע"פ 9188/06 עדי נ' מדינת ישראל, פס' 32 לפסק-דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה וההפניות המופיעות שם (פורסם, 5.7.2010); ע"א 7436/13 מנורה נ' פלוני, (פורסם, 18.2.2016); א. ברק "אחריות בנזיקין של מחזיק מקרקעין" מחקר משפטי לזכר אברהם רוזנטל, 104 (טדסקי, עורך, תשכ"ד)].

82. עוד נקבע, כי "ראוי במיוחד להטיל חובת זהירות" כלפי המבקרים "בנכס דוגמת חנות, שבו המחזיק או הבעלים מזמין מטעמים כלכליים מבקרים מבין הציבור הרחב לבוא ולהיכנס לתחומי הנכס" [ע"א 7436/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (פורסם, 18.2.2016)]; מה שהתובעת מכנה בסיכומיה "מוזמן בנכסי הזולת".

83. בענייננו עולה השאלה, האם קיומו של ארגז משלוחים הבולט לתוך נתיב ההליכה של הקונים, אם בנתיב התשלום ואם בנתיב היציאה, בנסיבות ענייננו, מהווה סיכון בלתי סביר המקים חובת זהירות קונקרטית [ע"א 80/145 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 127 (להלן: "ענין ועקנין")]?

84. יש לזכור כי המרכול הינו בית ממכר הפותח שעריו לקהל הרחב, "בנערינו ובזקנינו", ומוכר מוצרים שהציבור לא יכול בלעדיהם, מוצרי מזון. אזור קו הקופות הוא האזור שבו מתרכז כל הקהל הזה לצורך אקט המכירה עצמו; וכולם חייבים לעבור – עם העגלות שלהם - בנתיב התשלום ובנתיב היציאה, כך שמדובר באזור עמוס, שדורש הקפדת יתר בכל הקשור לבטיחות הקונים. מדובר ב"רגע הרכישה" והתנועה לפנות את הדרך לקונה הבא. ברגעים אלה הקונה עסוק בהעברת המוצרים, אריזתם בסלים והכנסתם לעגלה, וכן – במעקב אחר החיובים שבקופה ובביצוע התשלום. כך שאף שעיניו בראשו, הוא עסוק בפעילויות שדורשות את מלוא תשומת ליבו.

85. מדובר בענייננו בעסק שהוא פעיל ועמוס בעשרות אם לא מאות אנשים, כאשר הפעילות של מילוי ארגזי המשלוח והורדתם מהדלפקים, נעשית במשך מרבית שעות הפעילות. כך הסיכון שארגז בולט יפגוש את רגלו של לקוח זה או אחר, קיים וברור מאליו, ואף עולה - בשעות העומס. כפי שעולה מעדות המנהלים, הם מודעים לסיכון ובהיעדר נהלים ברורים, הם מנחים את העובדים (לפחות הקופאיות ועובדי הניקיון) ב"הוראות נכונות". אעיר, כי יש ממש בטענת התובעת כי דווקא בשל כך שדי בחריגה מעטה של הארגז לתוואי ההליכה של הלקוחות, כזאת שאולי קשה לאבחון בעין הלקוח מלמעלה, מדובר בסיכון לא סביר. אמנם, אין בסיכון זה "פח טמון" (כטענת התובעת), אך אני מוצא כי הוא קשה לזיהוי, ומכאן, בשל מוגבלותו של הלקוח להיזהר מפניו – איננו סביר.

86. מדובר, אם כן, בהקדשת תכנון ותשומת לב למניעת חריגה של ארגזים לתוואי ההליכה – "בזמן אמת". אכן מדובר במה שמצריך סקר סיכונים של בעל מקצוע, מערך של ניהול, עובד או עובדים ייעודיים, הוצאת נהלים של "הוראות נכונות" וברורות, חלוקה ברורה של תפקידים ואחריות, ופיקוח. אך כל המערך הזה, שהוא לכאורה נוסף לפעילות העסקית עצמה, הוא "פסיק" בתקציב שנדרש להפעלת העסק המורכב של מרכול.

87. נוכח ההוצאות הנמוכות יחסית הנדרשות למניעת היווצרות והתממשות הסיכון האמור, ההסתברות להתרחשות הנזק, לחומרתו, ולמיקומו של המזיק כגורם למניעת הנזק [דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' פרוסט קוסטמן (פורסם, 9.9.93)], יש מקום לקבוע אחריות נורמטיבית של הנתבעת 1 לדאוג לסידור מוצלח ובטיחותי יותר של ארגזי המשלוחים (באמצעות עובדים, נהלים ואמצעים טכניים). גם אם אופן סידור ארגזי המשלוחים בסניף היה בגדר סיכון צפוי ומוכר ללקוחותיו, חלה על הנתבעת 1 חובת זהירות מוגברת לנקוט בפעולות ובאמצעים המתאימים למנוע זאת [עמ' 4 ב-ת"א (כ"ס) 4161/05 מליוצ'קוב נ' תוצרת חקלאית מובחרת בע"מ, (פורסם 1.5.2008)]. עולה מכך, שבהיכרותה רבת השנים של התובעת עם הסניף אין בכדי להפוך סיכון זה לסיכון סביר, ובעיקר, כאשר אני מקבל את גרסתה שלא נתנה דעתה אי-פעם לאופן סידור ארגזי המשלוחים.

88. לטענת הנתבעות בסיכומים מטעמן ש"המכשול" נולד לכאורה בעת שהתובעת ובעלה עברו במקום ולא קודם לכן", כי אפשר שבעלה של התובעת הזיז את הארגז בעת שעבר עם העגלה, וכי לא הוכח קשר סיבתי בין נזקיה של התובעת לבין מעשה/מחדל של עובדי הנתבעת 1 – אני מפנה לקביעותי בפרק 'הממצאים' לעיל. שם הבהרתי, שאינני יודע לקבוע האם הארגז בו נתקלה התובעת הוא הארגז שלגביו הלין בעלה של התובעת, וכי אינני יודע לקבל את השערת הנתבעות שבעלה של התובעת הזיז את הארגז ביוצאו עם העגלה מנתיב התשלום אל נתיב היציאה לפניה. הנטל להוכיח טענות אלה הוא על הנתבעות, שלא הרימו אותו.

89. ודוק, גם אם היתה מתקבלת הגרסה, לפיה המפגע נוצר בעקבות מעבר בעלה של התובעת עם עגלת הקניות שהזיזה ארגז ממקומו, עדיין אני מוצא כי היה על הנתבעת 1 לנקוט באמצעי זהירות מתאימים כדי למנוע מקרים כגון זה. במבט מלמעלה, אזכיר כי בעלה של התובעת, אף שהוא קרוב אצל התובעת – איננו התובעת עצמה. לא ניתן לייחס את מעשיו לתובעת. הנתבעות גם לא טענו נגדו בכתב ההגנה מטעמן; ומכל מקום, ואף אם לטענת הנתבעות תרם למחדל, אפנה לכך שההקלטה והתמליל היו בידי הנתבעות בעת הגשת כתב ההגנה, הן בחרו שלא לתבוע בהודעה לצד שלישי - את בעלה של התובעת; וכנראה לא – בכדי.

90. מכאן, אני קובע שהנתבעת 1 התרשלה כלפי התובעת, ביצירת או אי-מניעת סיכון שניתן היה לצפות אותו, והתממש. בהתחשב בנסיבות, ובאוכלוסייה המגוונת הפוקדת את המרכול, מדובר בסיכון בלתי סביר. בשל ההתרשלות נגרם (או לא נמנע) לתובעת נזק גוף.

91. ראיתי את טענת הנתבעות לגבי היעדר אשם, במקרה בו הסיכון נוצר שניות טרם התקלות התובעת בארגז, ואת הפנייתן למקרה של ת"א (השלום בתל אביב) 121421/00 אבינרי חנה נ. חברת שינדלר נחושתן מעליות בע"מ (פורסם; 8.8.2004)]. אינני מוצא לשנות מקביעותי בגין טענה זו. ראשית, כפי שהבהרתי, משטר הבטיחות שהנתבעת 1 אמורה להפעיל בכל הקשור למפגעים ומכשולים באזור קו הקופות, בשל היותו "צוואר בקבוק" של מקבץ סיכונים, צריך לתת פתרונות "און-ליין" ו"בזמן אמת". אינני מקבל טענת "לא ידעתי" (טענת נחושתן שנותנת שירות לפי הזמנה) לגבי מפעיל מרכול בנקודה הכי עמוסה של המרכול. ועוד, אם יש קושי במענה מידי במקום בו הקהל ממשיך לזרום ובלחץ, ניתן היה גם להדק את הפתרונות הטכנולוגיים שעושים בהם שימוש, כמו יצירת חסמים פיזיים שימנעו חריגות ארגזי המשלוחים, גם "בטעות" (כמו המשכת הפלח, שימנע חריגה הצידה). שנית, כפי שהבהרתי - הנתבעות לא הרימו את הנטל להוכיח, שאכן זה היה המקרה; סיכון שאך נוצר.

92. הואיל ומצאתי כי הנתבעת 1 התרשלה וגרמה או לא מנעה באשמה זה נזק גוף לתובעת, אינני נדרש לדון בתחולה הנטענת של חזקת "הדבר מעיד על עצמו" לפי הוראות ס' 41 לפקודה, שכותרתו: "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו". אעיר, כי בנסיבות, אין לי ספק בהתקיימות שני התנאים האחרונים לתחולתה; אך נשאלת השאלה האם הוכחה התקיימותו התנאי הראשון שהוא "כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה", לנוכח ממצאי שהתובעת שמעה את אזהרתו של בעלה לקופאית ולעובד, ודרישות הפסיקה בעניין אצל מי ובאיזה שלב נבדקת "ידיעה" זו; כך, לאחרונה, נדחתה טענת יורשי התובע לקיום החזקה, בשל הקביעה, שהם - שבאו מכוחו של הניזוק - לא מיצו את אמצעי הידיעה העומדים לרשותם לברר מה היו נסיבות נפילתו של המנוח ולהוכיח את גרסתם העובדתית [רע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני (פורסם; 21.5.18].

    אשם תורם

93. בהתאם להוראות הפקודה והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות, ולהציב מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם [ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)].

94. שני המבחנים המקובלים על פי הפסיקה לבחינת אשמו התורם של נפגע, הם: מבחן האדם הסביר, לאמור, האם האדם הסביר היה נזהר יותר מהתובע, ומבחן מידת האשמה, כלומר, בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד [ראו ענין ועקנין].

95. מהותו של מבחן מידת האשמה, היא הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם [ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09)].

96. הנתבעת 1 לא הוכיחה מה עניין אירועי נפילות קודמות של התובעת לענייננו, והאם מדובר בנפילות חריגות שמעבר לסביר; ועל כן, איני רואה לתת משקל משמעותי לטענתה זו.

97. כמו כן, אמינה בעיניי עדותה של התובעת כי לא הבחינה בארגז טרם מעדה עליו [ש' 24-33 בעמ' 6 לפרו' מיום 7.1.18], וגם מן העדויות והראיות עולה כי מעדה עליו בסמוך לאחר שפנתה לנתיב היציאה, וסביר שלא הספיקה להבחין בו.

98. מאידך, כפי שעולה מהממצאים שקבעתי, ומפרק הדיון באחריות לעיל, שאלת חלוקת האשם בין המזיק לניזוק בתיק זה איננה פשוטה כלל ועיקר. עובר לתאונה - בעלה של התובעת התריע בפני הקופאית והעובד על הסכנה שבמשלוחים (או משלוח) שאך הונח, והתובעת סיפרה לחוקרות כי היתה עדה לכך [בתמליל, שלא הוכחש בחקירתה]. יש בכך בכדי להקים לתובעת חובת זהירות גבוהה יותר מזו של "הקונה הסביר" בהתנהלותה.

99. לצד הבהרה זו, אדגיש, כי אין בכך בכדי לשלול את אחריותה של הנתבעת 1, ואף יש בנסיבות הערת בעלה של התובעת משום אינדיקציה אפשרית לכך שאין מדובר במפגע שהתובעת ובעלה היו מורגלים בהימצאותו שם בשגרה או שנתקלו בו בעבר ב-15 השנים בהן פקדו את המרכול.

100. אפנה לכך, שלפי הפסיקה, בכל מקרה, אין מדובר במשטר של אחריות מוחלטת מצד מפעילי המרכול. חובת זהירות וציפיות למכשול בדמות ארגז שלמשל מיועד להוספת סחורה במדפים, מוחלת גם על הקונים שניגפים באותו ארגז. במקרה בו נתקלה קונה בארגז ירקות באגף הירקות ונפלה ונפגעה, מצא בית המשפט בשלום בחיפה לייחס לה אשם תורם בשיעור של 10%, והבהיר [ת"א (חי') 23270-06-14 א' נ' שופרסל בע"מ (פורסם; 25.6.17) (להלן ענין "א' נ. שופרסל"]:

     "ביהמ"ש יושב בתוך עמו, ואין זה סוד כי לא אחת ולא שניים בסניפי רשתות מרכולים יימצאו על הרצפה ארגזים, או סלי פלסטיק קשיח יעודיים העומדים לשירות לקוחות הסופר כמעין סל קניות קטן, חלף עגלה. עניין זה נמצא בידיעתו של ציבור הלקוחות, והתובעת אף הודתה כי הכירה את הסניף בו מדובר והייתה בו מספר פעמים לפני התאונה". 

101. בענין א' נ. שופרסל מבקר בית המשפט את התנהלות שופרסל בשמירת נתיבי ההליכה בסופר פנויים מסיכונים, אך מוצא להבהיר:

     "עם זאת, לקוח ההולך בסופר אמור לצפות ממילא לכך שלעיתים יתגלגל פרי או אובייקט מן המדפים, לעיתים ישמוט לקוח אחר פרי או ירק מידו, לעיתים יישבר בקבוק עם נוזל וכו'. עניין זה יכול להתרחש כחלק משגרת החיים השבועית בסופר – ולו בסופר המסודר ביותר. משכך, מחד, צריך הלקוח לשים לב ביתר למדרך רגלו וסביבתו – יותר מאשר לעת לכתו במדרכה רחבה עם שדה ראייה פתוח. אומנם הלקוח אינו אמור לצפות לסביבה רווית מכשולים, אך עליו להתאים מידת זהירותו לסיכונים הטבעיים הידועים לכל אדם סביר ונובעים מכך שמדובר על מרכול עם מעברים, כאשר לעיתים יכול להיווצר מרגע לרגע מכשול מחליק בדמות ירק רך שנפל או נוזל שנשפך. ממילא אפוא עליו לשים לב לסביבתו, וענין זה הנו בידיעתו של כל אדם סביר".

102. כאמור, בענייננו הוצג לתובעת סוג של תמרור אזהרה, שלא פירשה אותו כנוגע ישירות אליה באותו שלב בו פנתה לפסוע ולצאת מנתיב התשלום, אך אני מוצא כי בנסיבות כאלה בחירתה שלא להסתכל כלל לאן רגליה מוליכות אותה היא גילוי של רשלנות מצידה, שתוצאתה אשם תורם בגרימת הנזק שנגרם לה. התובעת מודעת לגילה, ומודעת לכך שנפלה בעבר, ושומעת על מכשול אפשרי בתוואי שהיא עומדת להכנס אליו, ועל כן - לנוכח ההתרעות שהושמעו גם באוזניה, היה עליה לנקוט בזהירות הנדרשת כבר בעת שפסעה בנתיב התשלום.

103. בנסיבות, בהן יכול שאותו ארגז בו נפגעה הונח באופן חורג (או הוזז בעת הנחת משלוחים אחרים מתחת לקופה כך שיחרוג) אך שניות טרם שהתובעת פונה לצאת מנתיב הקופה, בהחלט ייתכן שהתובעת, ששומעת התראה והתרעה שמופנית לקופאית לידה ולעובד שמניח משלוחים בסמיכות לבעלה, היא הגורם היעיל, אף יותר מהנתבעת 1, במניעת אירוע התאונה והנזק. יש לתחשב בייתכנות זאת בקביעת האשם התורם.

104. לאור כל זאת, דעתי היא כי בנסיבות, חרגה התובעת באופן ניכר ממידת הזהירות הסבירה שהכתיבו הנסיבות, ואף שאין בכך כדי להסיר כליל את האחריות למפגע מכתפי הנתבעות, יש לקבוע לתובעת אשם תורם משמעותי. בנסיבות אני קובע לתובעת אשם תורם בשיעור של 40%; זאת - באשר ידעה "בזמן אמת" על אפשרות לקיומו של מפגע בצורת ארגז שמהווה מכשול להולכים - באזור שניתן לתצפית מזווית מבטו של בעלה; אך, למרות הידיעה, בשלב בו עזבה את עמדת התשלום ופנתה לצאת מנתיב התשלום בחרה שלא להסתכל ולבחון קיומו של מפגע כבר בנתיב התשלום, ובכך – הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית שחלה עליה בנסיבות, ולא תרמה את חלקה במניעה אפשרית של התממשות הסיכון שיצרה או לא מנעה הנתבעת 1, שהתממש בגרימת נזק גוף לתובעת.

     סוגית האחריות הנטענת מול הצדדים השלישיים

105. הנתבעות טוענות כי בנסיבות התאונה, עובדי הצדדים השלישיים התרשלו; וכי, מכל מקום, מכוח הוראות ההסכמים הקבלניים שיש לה מול הצדדים השלישיים 1 ו-3, הן - קבלן הניקיון, והן - קבלן המשלוחים, מחויבים הצדדים השלישיים בשיפוי הנתבעת בגין כל פיצוי שיושת עליה בענייננו.

106. עוד מפנות הנתבעות לכך שלפי הוראת ס' 15 לפקודה, יש להטיל על הצדדים השלישיים לתביעה, שלקחו אחריות של קבלן כלפי הנתבעת 1 את האחריות למעשה או המחדל שגרמו לתאונה; ומכאן – לפטור את הנתבעת 1.

107. לטענת הנתבעות, האחרית להורדת הארגזים מוטלת על חברת הניקיון, ואילו האחריות לאיסוף הארגזים היא של חברת המשלוחים, ועל כן טוענות הנתבעות שהיא אינה חבה באחריות לתאונה שהתרחשה בשל ההיתקלות בארגז. אלא שאני מוצא כי ממכלול הראיות והעדויות עולה, מדובר בענייננו במקרה שהוא, מבחינת מיקומו וטיבו בשרשרת הפעילויות - ב"קו התפר" של שתי פעילויות; קו התפר שבין פעולת הנחת הארגז המלא מתחת לדלפק הקופה לבין איסופו משם למשלוח. מבחינת מערך החוזים שהוצגו לי מדובר בקטע זמן ומקום שאין לגביו הסכמות; קטע - שחוזית אין לגביו למי משני אחד מהקבלנים אחריות.

108. ההתחייבות של קבלן הניקיון בהקשר של הורדת ארגזים מלאים מהדלפק, היא "לפי הצורך", ואתייחס לנפקות ניסוח חוזי זה – בהמשך. בכל הקשור למוסכם מול קבלן שירותי המשלוחים, עולה מההסכם מולו ("הסכם משלוחים"), שמהותו העברת משלוח מוכן מהמרכול לבית הלקוח בלוח זמנים שמכתיבה הנתבעת 1; ותו לא. אין בהסכם זה פירוט מחייב מאיזו נקודה נאספים ארגזי המשלוח ומתי ולאן מוחזרים הארגזים הריקים. הצד השלישי 3 מפנה בסיכומיו לכך שבהסכם אין כל התייחסות למילוי ארגזים במוצרים למשלוח ו/או התייחסות להצבת הארגזים המלאים טרם איסופם על ידי קבלן המשלוחים.

109. ועל כן, היות והנתבעת 1 לא מסרה את מלוא האחריות בטיפול בארגזי המשלוחים (לרבות מילואם והורדתם אל מתחת לדלפקי הקופות) לקבלן משנה יחיד, הרי שאינה יכולה לטעון להעברת האחריות בענייננו אל מי מהקבלנים. הארגז שחסם פיזית את דרכה של התובעת ניצב בעצם "בקו התפר" שבו האחריות נותרת בידי הנתבעת 1, מבלי שהועברה לאחרים.

110. במהות הענין, מדובר בעצם בארגז שבבעלות הנתבעת 1 שבו מרוכזים מצרכים שכבר בבעלות הלקוח, כלפיו יש לה התחייבות להובילו לביתו בלוח זמנים קצר. זהו נכס שיכול לעמוד למפגע למי שמהלך בנתיב התשלום או נתיב היציאה, מה שמצריך מצד הנתבעת 1, כפי שציינתי משטר בטיחות קפדני לגביו - על כל סעיפיו.

111. כפי שהובהר בפרק 'הממצאים' לעיל, לא מצאתי כי ניתן לאמר שקבלן הניקיון התרשל, באשר לא הוכח שעובד הניקיון היחיד בסניף התבקש להוריד את הארגז (או הארגזים) המדובר (המדוברים) או אפילו הארגז שלגביו התלונן בעלה של התובעת (ככל שזה איננו ארגז שהורד בעת שהתובעת שילמה בקופה). אכן, בעת התאונה היה בתוקף חוזה קבלנות (הסכם "שירותי ניקיון") בין הנתבעת 1 לקבלן הניקיון, וכי הסכם זה כלל סעיף הקובע שחלק מתפקידו של עובד הניקיון הוא "הורדת ארגזי משלוח משולחנות הקופה – לפי הצורך" (ההדגשה הוספה) [עמ' 11 בנספח ב' להסכם, ההדגשה אינה במקור]. "לפי הצורך", משמע כפשוטו - לא בכל עת שהסתיים מארז משלוחים, והוא מוכן להורדה משולחן הקופה, אלא כאשר ישנו צורך בכך. וכיצד יכול להיוודע לעובד הניקיון (שיש לו פעילויות רבות למלא, שלא קשורות להורדת הארגזים המלאים) על הצורך בכך? לפי מכלול העדויות, עובדי הנתבעת 1 קוראים לעובד הניקיון להוריד את הארגזים.

112. אני מפנה לממצאי בנדון, לפיהם בפועל בשגרת העבודה: הורדת הארגז לא היתה באחריותו הבלעדית של עובד הניקיון, אלא נעשתה גם על ידי עובדים אחרים של הנתבעת 1 [עמ' 16 ש' 9-13, עמ' 29 ש' 20-24, עמ' 34 ש' 10-21 לפרו' מיום 14.10.18]. אני מפנה עוד לכך שמנהל המרכול במועד התאונה אישר שלו אכן היתה - בפועל - מעורבות של עובד הניקיון באירוע התאונה, היה הדבר מקבל ביטוי בתחקיר שכתב [ש' 4-6 בעמ' 37 לפרו' מיום 14.10.18]; מה שלא התרחש. הוא אישר בעדותו שהעובד היה אחראי לניקיון הסניף בלבד, וכי רק כאשר לא היו עובדים של הנתבעת 1 לבצע הסרת ארגז מלא מהדלפק, היה עובד הניקיון נקרא לעזור [ס' 7 לתצהירו; ש' 28-29 בעמ' 33 ו-ש' 10-11 בעמ' 34 לפרו' מיום 14.10.18]. כלומר, יש לקבוע כי הנתבעת 1 היא האחראית להורדת הארגזים מן הקופות, וכי לא העבירה את האחריות הכוללת לכך - לחברת הניקיון; ובנסיבות ענייננו - אף לא הפרטנית. לא הוכח שהנתבעת 1 דרשה מעובד הניקיון להוריד ארגזים באותו יום, גם לא הארגז המדובר. אעיר כי אמנם קבלן הניקיון משך תצהיר של עובד הניקיון (בו הצהיר שלא ידע על התאונה, ושמע עליה רק בדיעבד), אך לנוכח עדות המנהל במועד התאונה, כאמור, יש לייחס משקל דווקא לעובדה שהנתבעות לא מצאו – על אתר - לבקש לזמן עד זה מטעמן. עוד אפנה לכך, שחברת הניקיון טוענת כי נודע לה על התאונה רק בעת קבלת ההודעה לצד השלישי, למעלה משנתיים לאחר אירוע התאונה.

113. לעניין מעורבותה של חברת המשלוחים בשרשרת "מסעו" של ארגז המשלוחים, אפנה לכך שבדומה לאופן בו מיושם "לפי הצורך" מול עובד הניקיון, כאשר מזהה הנתבעת 1 צורך בנטילת צבר ארגזים מלאים למשלוח, נקרא עובד חברת המשלוחים לאיסוף ארגזי המשלוחים [עמ' 48 ש' 6 לפרו' מיום 14.10.18]. אמנם, לפי עדות האחראי על המשלוחים אצל קבלן המשלוחים, המשלוחן אחראי לסדר מתחת לקופות את הארגזים הריקים שהשיב, אך הוא מפנה לכך שאין כל חיוב חוזי בכתב או בע"פ לגבי אחריותה של חברת המשלוחים בקשר עם הארגזים המלאים טרם איסופם ממקומם; גם אם הם נאספים ממיקומם שמתחת לקופות (מה שהעד מכחיש). בנוסף, לפי העדות העד מטעם קבלן המשלוחים, הגיע לסניף לאסוף ארגזי משלוח רק כשעתיים לאחר התאונה [עמ' 54 ש' 26 לפרו' מיום 14.10.18]; זאת אמנם "עדות כבושה", אך אזכיר כי לא נמסרה מטעם הנתבעת 1 כל גרסה בענין נטילת המשלוחים בפועל ביום התאונה.

114. מעדות התובעת בתמליל ובחקירתה הנגדית, עולה כי אותו אדם שהניח את הארגז בעת ששילמה התובעת בקופה היה לבוש בחולצה עם לוגו של שופרסל. לא נטען ולא הוכח שהמשלוחן נוהג ללבוש בשגרה חולצה כאמור; להיפך, לשאלה ישירה שהופנתה לעד מטעם קבלן המשלוחים: "העובדים שלך לובשים בגד שעליו אפשר לזהות שזה עובד שופרסל?", השיב: "לא", ולשאלה: "אם שמענו במהלך הדרך שמי שהזיז את הארגז לבש בגד או חולצה שרשום עליה שופרסל זה לא שלך?", השיב: "חד משמעית לא" [ש' 28-31 בעמ' 53 ו-ש' 1 בעמ' 54 לפרו' מיום 14.10.18]; נשאל ונענה. קבלן המשלוחים מפנה בסיכומיו לכך שהנתבעות נמנעות מהבאת עדים רלוונטיים, למרות שמנהל המרכול כיום מאשר בעדותו שבמרכול עובדים כיום חלק מהעובדים שעבדו בעת קרות התאונה [ש' 7-10 בעמ' 11 לפרו' מיום 14.10.18]. ולכן מכל האמור לעיל – לא היה קבלן המשלוחים או מי מטעמו אחראי להנחת הארגז (או הארגזים) המלא במקומו.

115. אזכיר, כי מטעם הנתבעת 1 בוצע תחקיר של התאונה בסמוך להתרחשותו. אף שמוקצה בטופס התחקיר מקום להתייחסות ל'גורמים מעורבים' ול'ספקים' – בחר מנהל המרכול שערך את התחקיר להותיר סעיפים אלו ריקים. אמנם המנהל, עורך התחקיר, ביקש לכנותו "תשאול", ולהמעיט בערכו, אך עולה בעדותו שזה תהליך שמחויב לבצע בכל תאונה, וכי עליו להעביר בסיומו את הטופס המלא לחברת ביטוח, וכך עשה; הוא עצמו חזר להשתמש במילה "תחקיר" בהמשך חקירתו הנגדית [ש' 19-20 בעמ' 30 ו-ש' 26 בעמ' 31 לפרו' מיום 14.10.18].

116. מכל האמור לעיל, יש לקבוע, כי מבחינה נזיקית, בנסיבות ענייננו - לא הוכחה התרשלות מי מהקבלנים, ומבחינה חוזית – לא הוכח חיוב רלוונטי, ומכל מקום – חיוב שהופר שיש לו קשר סיבתי לתאונה. ועל כן – לא ניתן להעביר את האחריות לחברת המשלוחים וחברת הניקיון, הם הצדדים השלישיים בתביעה זו.

117. אציין עוד, כי בשל המפורט לעיל, גם לא עומדת לנתבעת 1 הפטור שמוענק מכוח הוראת ס' 15 לפקודה בענין "חבותו של בעל חוזה" במקרה שקבלן התחייב לעשות "עבורו מעשה פלוני". כפי שפורט, מדובר בנסיבות ענייננו במקרה הנופל ב"קו תפר", שאיננו מוכל ומוחל בשירות שהוזמן בקבלנות; אין התחייבות ל"מעשה פלוני" שרלוונטית לאירוע התאונה בענייננו. הנתבעת 1 היא זו שניהלה את המרכול, והקבלנים נתנו לה שירותים בהיקפים מאוד מסוימים; שאינם תופסים בנסיבות ענייננו. במקרה של קבלן הניקיון – כאמור, אין אחריות בלעדית ל"מעשה פלוני" בהקשר של הורדת הארגז המלא; ובמקרה של קבלן המשלוחים – אין אחריות מוסכמת טרם נטילת המשלוח המוכן – לביצוע השליחות על ידי המשלוחן. ועל כן, בנסיבות – אין מדובר בענייננו במקרה שנופל תחת "החוזה" ש"בעל החוזה" מציג; לא היתה התחייבות "קבלנית" של מי מהקבלנים לקחת "עליו" את האחריות של הסדרת הורדת ארגזים מלאים מדלפקי הקופות. הצדדים השלישיים טוענים לחילופין, שגם אם נראה בהסכם כמחייב, עומדים להם בנסיבות הוראות סעיפי ההחרגה שבסעיף 15 לפקודה; הוראת ס' 15(2) לפקודה - שמחריגה פטור של "בעל חוזה" ש"התערב בעבודתו של בעל חוזהו באופן שגרם לפגיעה או נזק", והוראת ס' 15(3) לפקודה - שמחריגה פטור של "בעל חוזה" ש"הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק". ואכן האחריות לניהול הקטע בתהליך הרלוונטי לענייננו היה בידי הנתבעת 1 ועובדיה, ולא הועבר בקבלנות למי מהקבלנים.

118. בהתחשב בממצאים שקבעתי בנדון, ולאור קביעותי בפרק זה לעיל, גם אינני מוצא כי ניתן לחייב את הצדדים השלישיים מכוח סעיפי האחריות והשיפוי שבהסכמים בהם התקשרו עם הנתבעת 1 [בעיקר: ס' 28, 29, 41 ו-42 להסכם עם קבלן הניקיון; ו-ס' 47 להסכם עם קבלן המשלוחים].

119. כפי שאפרט להלן, בנסיבות בהן קבעתי כי "המעשה או המחדל" שהובילו לקרות התאונה, אינם במסגרת הפעילות שמקופלת בהסכמות הצדדים לגבי היקף השירותים שכלולים במסגרת ההסכמים ככאלה שהקבלן התחייב לספק, אינני מוצא לפרש את סעיפי האחריות והשיפוי שבחוזים אלה, ככאלה שמקימים בענייננו אחריות וחבות יש מאין.

120. סעיף 28 להסכם בין הנתבעת 1 לקבלן הניקיון קובע כדלקמן:

     "הקבלן לבדו יישא בכל האחריות והסיכונים הכרוכים ו/או הנובעים ממתן שירותי ניקיון על ידו ללקוח כמפורט בהסכם זה".

121. על מנת שתהיה תחולה לסעיף 28 להסכם, כאמור, לענייננו, על הנתבעת 1 היה להוכיח כי התאונה ארעה בשל האופן בו הוריד עובד הניקיון מדלפק הקופות ארגז משלוחים מלא, שגרם לכך שארגז משלוחים מלא יחרוג בעת התאונה לתוך נתיב התשלום. הנתבעת 1 לא הרימה את הנטל להוכיח ממצא כזה. לגבי החשיבות של הוכחת עצם האזעקה של איש ניקיון (הוכחת "הצורך" ויישומו) ומעורבותו במעשה או מחדל שגרם נזק לעובד שסידר סחורה לצורך קבלת תביעה נגד קבלן הניקיון (שנדחתה) מפנה קבלן הניקיון בסיכומים מטעמו לענין ת"א 162121-09 יפרח נ. שופרסל בע"מ (פורסם; 15.2.16).

122. סעיף 29 להסכם בין הנתבעת 1 לקבלן הניקיון קובע כדלקמן:

     "29. הקבלן לבדו יהיה אחראי לכל נזק לגופו ו/או לרכושו של כל אדם, לרבות ומבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, לעובדיו ולכל מי שיועסק על ידיו, ולרבות סניפי הלקוח, עובדי הלקוח ולקוחות הלקוח, שייגרם עקב ו/או כתוצאה ממעשה או מחדל הקשורים בביצוע עבודות הנקיון על ידו, ו/או כתוצאה מהפרת הסכם זה ע"י הקבלן".

123. סעיף 41 להסכם בין הנתבעת 1 לקבלן הניקיון קובע כדלקמן:

     "הקבלן מתחייב בזאת לשפות את הלקוח מייד לפי דרישתו הראשונה על כל נזק, הוצאה או הפסד שייגרמו ללקוח כתוצאה ממעשה או מחדל של הקבלן ו/או עובדיו ו/או שלוחיו של הקבלן הקשורים לביצוע עבודות הניקיון ו/או כתוצאה מהפרת חוזה זה על ידו או על ידי מי מעובדיו או שלוחיו".

124. כפי שעולה מניסוח סעיפים 29 ו-41 לעיל, חבות חברת הניקיון לשיפוי חוזי של הנתבעת 1 בגין נזק שנגרם לצד שלישי מותנית בקיומו של "מעשה או מחדל הקשורים בביצוע עבודות הניקיון על ידו" (ראה ס' 29 לעיל). מהוראת סעיף זה עולה כי חבותו החוזית של קבלן הניקיון כלפי הנתבעת 1 בגין נזקי גוף מוגבלת להיקף אחריות הנזיקית בלבד. הדבר עולה במפורש מלשון הסעיף ומתיישב עם הכלל הפרשני הנוהג, שלפיו יש ליתן לסעיפי שיפוי פרשנות מצמצמת, ואין להחיל תנית שיפוי מקום שאירעה תאונה בגין רשלנותה הישירה של מי שתנית השיפוי באה להיטיב עמו [ר' ע"א 119/90 סולל בונה בע"מ נגד שרף עבודות צנרת בע"מ ואח' (פורסם; 3.1.94) (להלן: "ענין סולל בונה"); ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקווה בע"מ נ. סמרי (פורסם; 24.8.92); ת"א 6560/02 דחדל רמזי נגד קניון לב העיר (פורסם; 14.10.04)].

125. יש להזכיר כי בענייננו העיד מנהל חברת הניקיון כי מדובר בנוסח הסכם שנמסר לו מבלי יכולת להתמקח ולשנות. בענין סולל בונה מוצא בית המשפט להוסיף לענין פרשנות תניות שיפוי כך [ב-ס' 8]:

     "נראה לי, כי פרשנות זו מתבקשת מנוסח החוזה. אך אפילו סברתי, כי מילות החוזה סובלות באותה מידה גם פירוש רחב יותר של זכות השיפוי, עדיין הייתי מעיף את הפרשנות המצומצמת, וזאת תוך יישום הכלל, שבמקרה של ספק יש לפרש חוזה כנגד האינטרס של מנסחו (ראה, לדוגמא, ע"א  631/83המגן נ' מדינת הילדים, פ"ד ל"ט(4) 561, 572; וע"א  682/82בן אריה נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ל"ז(3) 589, 603)".

126. קבלן הניקיון מפנה בסיכומיו לציטוט נרחב בפסק דין שניתן בענין א' נ. שופרסל שציטטתי כבר ממנו בנושא האשם התורם לעיל. מדובר במקרה שבו לקוחה נתקלה בארגז ירקות בסניף מרכול אחר ברשת שופרסל, הנתבעת 1, ושם בית משפט השלום בחיפה, שקיבל את התביעה נגד שופרסל, לא מצא לייחס לקבלן הניקיון, שנתבע כצד שלישי – חבות – לפי כל עילה שהיא. בית המשפט מצא לפרש את ה"המעשה או מחדל החוזי" רק בהקשר של מעשה או מחדל רשלני מצד הקבלן שגרם סיבתית לנזק [ר' בענין התנית שיפוי חוזי ברשלנות של חברת הניקיון – ת"א 30401-04 עו"ד בן צדוק הניה ואח' נ. פרוייקט גן העיר בע"מ (פורסם; 26.12.12).

127. חברת הניקיון מציגה בסיכומים מטעמה פסיקה, לפיה גם במקרה שבו המעשה או המחדל הוא בתחום שבאחריות חברת הניקיון, עדיין ארוכה הדרך לקבלת התביעה נגדה, כאשר, בהתייחס להסכמים דומים, מקבלים בתי המשפט טענות שבחירת כמות עובדי הניקיון בסניפים הם תוצר של בחירות השופרסל, שמצמצם בהוצאותיו, ואין בכך בחירה של קבלן הניקיון [ת"א 17083/01 אדרי אנט נ. חברת קלאב מרקט רשתות שיווק בע"מ (פורסם; 15.11.04); ת"א 35952-12-09 מנדל ואח' נ. טיב טעם תעשיות בע"מ (פורסם; 2.7.14); ת"א 1223-06 פרחיה רותם נ. הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 25.8.10); ו-ת"א 34366-08-10 לוסטינגר נ. שופרסל בע"מ (פורסם; 2.10.13).

128. למעלה מהצורך, אפנה לכך שהבהרתי בממצאי לעיל, שגם "מעשה או מחדל" כלשהו מצד מי מהקבלנים, שגרם לנזק (אף - ללא הוכחת אשם נזיקי) – לא הוכחה בנסיבות ענייננו. כך שלא הגענו כלל לבדוק – האם התמלאו בענייננו גם הדרישות הבסיסיות של ס' 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, הדורש קיומו של קשר סיבתי.

129. המסקנה כי האחריות של קבלן הניקיון על פי כל אחד מההסכמים בענייננו משתרעת רק על מעשה ו/או מחדל של הקבלן, נלמדת אף מלשון אישור עריכת הביטוח המצורף להסכם: לפיה הכיסוי של "ביטוח אחריות כלפי צד שלישי" שנדרש מאת קבלן הניקיון הוא: "לכיסוי אחריות הקבלן על פי דין בגין פגיעה ו/או נזק שייגרמו לגופו ו/או רכושו של כל אדם..." [ראה נספחים ב'1, ב'2 ו-ד' לתצהיר מנהל השירותים הלוגיסטיים שלך הנתבעת 1].

130. עוד מפנים הקבלנים בסיכומים מטעמם, לניסוח אישור הביטוח "הביטוח מורחב לכלול את הלקוח (הוא – הנתבעת 1) כמבוטח נוסף לעניין אחריותו למעשי ומחדלי הקבלן בכפוף לאחריות לסעיף אחריות צולבת" (ההדגשה הוספה); ומכאן הם דוחים את הרלוונטיות של טענות הנתבעת 1 לגבי קיום ביטוחים או ההתחייבות לקיום ביטוחים שכוללים את אחריות הנתבעת 1. בענייננו, טוענים הצדדים השלישיים, כי ממילא לא נקבעה לנתבעת 1 אחריות הנובעת מאחריות הנתבעת 1 למעשי או מחדלי מי מהקבלנים – שלא הוכחו. לענין המגבלות של ההרחבה של הכיסוי כאמור למקרים בהם מעורב מעשה או מחדל של הקבלנים שבגינו מיוחסת אחריות לבעל החוזה מול הקבלנים – במקרה של תניה דומה, מפנה הצד השלישי 3 לענין ע"א (חי) 52329-05-18 אסדי הודים נ. מוסא (פורסם; 13.12.18).

131. אעיר, כי אין בטענות הנתבעת 1 להפרת ההסכם על ידי קבלן השליחויות בהעסקת קבלן משנה, להבדיל – מעובד ישיר, במתן שירותי המשלוחים, כדי לשנות מתוצאת דיון זה. אף שיכול שבהעסקת קבלן משנה מדובר בהפרת הסכם השליחויות, לא הוכח קשר סיבתי בין הפרה זו לבין אירוע התאונה בענייננו.

132. לסיכום, הנתבעות לא הוכיחו כי מי מהצדדים השלישיים 1 ו-3 גרם בענייננו לנזק או לא מנע את הנזק - עקב מחדל או מעשה שלו. הנתבעת לא הרימו את הנטל הנדרש מהן לפי הדין על מנת להוכיח כי מי מהצדדים השלישיים 1 ו-3 הוא זה שיצר באופן אקטיבי את הסיכון או כי חדל באי-הסרת הסיכון במועד או שהפר איזה שהיא הוראה מטעם אנשי הנתבעת. הנתבעות לא הוכיחו מעשה או מחדל מצד הצדדים השלישיים 1 ו-3, וגם הפרת התחייבות חוזית.

133. אשר על כן, דין כל ההודעות לצדדים השלישיים שהוגשו בנדון - להידחות.

     סוגית הנזק והפיצוי

     נזק הגוף שנגרם לתובעת

     1. התובעת מעידה שעובר לתאונה חייתה "חיים נורמליים. הייתי בריאה בגופי ובנפשי, ללא בעיות מיוחדות, צלולה עצמאית, ללא הגבלות תפקודיות מכל סוג שהוא" [ס' 3 לתצהירה]. התובעת מתארת באותם זמנים "הזדקנות בנחת", ללא כל מגבלות, כשבעלה לצידה והיא מרכז המשפחה. היא לא נזקקה לעזרה, לבד מעוזרת בית שפקדה את ביתה אחת לשבועיים לשלוש שעות. לעדותה, היא היתה זו שעזרה לכולם [ס' 4 ו-5 לתצהירה].

     2. כאמור, בעקבות נפילתה בתאונה נחבטה התובעת ברצפה וסבלה מכאבים עזים. היא נאלצה להיעזר באחרים על מנת להגיע לרכבה. בבית החולים אובחנה התובעת כסובלת משברים באגן, ושוחררה כעבור יומיים עם מרשם למשככי כאבים. בימים הבאים, המשיכה התובעת לסבול מכאבים איומים, שלשולים והקאות, ואף חזרה, בסמיכות זמנים, שלוש פעמים לבית החולים בשל כך; פעמיים: ביום 20.3.15, וביום 23.5.2015 - יום בו אושפזה התובעת בבית החולים בשל התדרדרות במצבה, ובצילומים נמצא שעצם האגן מרוסקת, וכי היא סובלת מהתייבשות.

     3. ובפעם השלישית, ביום 28.3.15, בשל כאבים ואיבוד נוזלים אושפזה שוב למספר ימים. עד ליום 28.3.15, בעת ששהתה בביתה, נאלצה לשכור מדי פעם אחות לטיפול שוטף בביתה, על מנת להעבירה ממקום למקום. בשל השלשולים נאלצה להיעזר בחיתולים שהחליפו לה. היא שהתה מספר ימים בטיפול נמרץ, ולאחר מכן הועברה למחלקה פנימית. משם, ביום 2.4.15, הועברה התובעת למוסד השיקומי "פאלאס אמריקה".

     4. ביום 13.5.15, לאחר כחודשיים, שוחררה התובעת מהמוסד השיקומי לביתה, ולעדותה חזרה לביתה כ"שבר כלי מושלם" על כסא גלגלים, מבלי יכולת לבצע את הפעולות היומיומיות ונדרשה לה עזרה מליאה והשגחה צמודה במשך 24 שעות ביממה.

     5. התובעת מתארת את השבר הגדול שגרמה לה הנכות מהתאונה, כאשר מאשה שרקדה, התעמלה, יצאה עם חברות ועסקה בניהול נכסיה (שכירות) – טרם התאונה, הפכה בגין התאונה לשבר כלי, כשהכאבים מכתיבים את חייה.

     6. לעדותה, תלויה התובעת במשככי כאבים, באשר היא ממשיכה לסבול כאבים וקשיים מהנכות שנגרמה לה בתאונה, זקוקה לעזרה מתמדת ונעזרת במטפלת סיעודית צמודה לאורך כל שעות היממה.

        הנכות הרפואית

     7. כאמור, עקב התאונה נגרמו לתובעת שברים בעצמות האגן. התובעת מפנה למכלול השברים שנמצאו לאחר התאונה על פי צילומים ו-CT [בעמ' 5 לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט]:

        "- 23.3.15 צילום אגן AP שברים בענפי הפוביס עם הצרות במפרק ירך ימין.

        • 16.11.15 צילום אגן AP LATERAL שברים בענפי הפוביס עליון ותחתון העליון ללא חיבור עם עיוות היצרות במרווח מפרק ירך ימין וכן הודגם שבר בסקרום.

        • 3.9.17 ב-CT של אגן הודגם חיבור בעוות של ענפי הפוביס עם היצרות יחסית של המרווח במפרק ירך ימין ושבר בסקרום.

        • 20.7.17 בצילום אגן מפרק הירכיים AP LATEAL. מצב לאחר שבר ברמוס פוביס העליון והתחתון שהתחבר עם עיוות. קיימת היצרות יחסית של מרווח מפרק ירך ימין. מצב לאחר שבר בסקרום".  

     8. ד"ר צבי כהן, מומחה מטעם התובעת, העריך את נכותה הקבועה בשיעור 30% בגין הפגיעה בעצמות האגן מימין לפי סעיף 35 (ד) (1) לקובץ תקנות המל"ל. מומחה מטעם הנתבעות, ד"ר ביאליק, קבע שלא נותרה לתובעת נכות אורתופדית כתוצאה מהאירוע מושא התביעה.

     9. בשל פערים ניכרים בין חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם הצדדים, מינה בית המשפט בנדון מומחה מטעמו, ד"ר נחום הלפרין (להלן: "המומחה"), אשר בדק את התובעת, וקבע לה נכות בגין נזקים שהוא ייחס לתאונה נכות צמיתה בשיעור משוקלל של 24% (20% - בגין הגבלת תנועה במפרק ירך ימין ו-5% בגין שבר בסקרום).

     10. כמו כן, קבע המומחה , 100% נכות זמנית מיום התאונה ועד ל-13.5.15 (הוא יום השחרור מ"פאלאס"; משך כחודשיים), ו-50% נכות זמנית מיום 13.5.15 ועד ל-13.8.15 (משך כ-3 חודשים).

     11. עוד קבע המומחה, כי התובעת מוגבלת בפעילות יומיומית וזקוקה לעזרה מתמדת, וכן לטיפולי פיזיותרפיה.

     12. הנתבעות הפנו גם שאלות הבהרה למומחה, ובעקבותיהם – שאלות הבהרה נוספות. בתשובה לשאלה 3 בשאלות ההבהרה הראשונות שנשלחו למומחה: "כיצד הנך שולל שלא מדובר בשינוי ניווני במפרק הירך?", משיב המומחה: "גם אם קיים שינוי נווני מסוים לא היה לו ביטוי קליני לפני התאונה. הביטוי הקליני אחר התאונה הם כאבים והגבלות תנועה. היא לא קבלה נכות על שינויים שחיקתיים אלא על הגבלת תנועה מכאיבה במפרק ירך ימין וזו נובעת מהתאונה".

     13. בתשובה לשאלה 2 ההבהרה המשלימות שנשלחו למומחה: "מהי הנכות במפרק ירך עם שינויים ניווניים כמו של [התובעת] ללא הגבלה בתנועות?", משיב המומחה: "אם אין כאבים ואין הגבלת תנועות במפרק ירך עם שינויים ניווניים. אין נכות". תשובה שיש לפרש, שאין מקום לייחס נכות למצב קודם אצל התובעת.

     14. הצדדים בחרו של לחקור את מי מהמומחים בנדון, לרבות – המומחה מטעם בית המשפט. בנסיבות כאלה, בהיותו מומחה אובייקטיבי, המחויב לנאמנות והגינות מוגברים כלפי בית המשפט אני מוצא לקבל את ממצאי וקביעות חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט [בר"ע (מחוזי חי') 776/06 רז נ' פרוינד (פורסם; 20.11.06)].

     15. אשר על כן, אני קובע כי בגין התאונה נגרמה לתובעת נכות צמיתה בתחום האורתופדי בשיעור משוקלל של 24%. כמו כן, נגרמו לתובעת נכויות זמניות כפי שקבע המומחה, כמפורט לעיל.

         הפגיעה התפקודית

     16. על פי הדין כפי שהוא מקבל ביטויו בפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; וקביעתה נסמכת על מכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון: גילו, השכלתו, וכישוריו, וכן - עיסוקיו ואורח חייו של הנפגע - לפני התאונה ולאחריה.

     17. במקרה שלפנינו הפגיעה התפקודית היא ממשית וברורה. פגיעות התובעת בתאונה הותירו בה נכות רפואית צמיתה שנקבעה כאמור, והמומחה מטעם בית המשפט, אף מוצא לציין בחוות הדעת כי התובעת "מוגבלת בפעילותה היומיומית זקוקה לעזרה מתמדת. זקוקה לטיפולי פיזיותרפיה". והוא מסכם את חוות הדעת כך: "אני מעריך את ההפרעה הקיימת בכושר הפעילות עקב הפגיעה מה- 17.3.15 ב- 24%".

     18. התובעת נעזרת בהליכון, ונסמכת על עזרה של מטפלת קבועה שנשכרה לעבוד כבר מאז 15.5.15. ראיתי את טענות הנתבעות שחלק מעבודת העוזרת מוקדשת לבעלה של התובעת, בגילו המתקדם, ואתייחס לכך שהמשך; אך אין ספק שהעיתוי של שכירת המטפלת מצביע על כך ששכירתה נעשתה בעטייה של התאונה ותוצאותיה.

     19. תיארתי את גרסת התובעת לגבי קשייה ומגבלותיה לאחר התאונה בפרק נזק הגוף שנגרם לתובעת. התובעת תמכה גרסה זו בתצהיר של בעלה ושל בני משפחה אחרים, שלא נחקרו לגבי השינוי במצבה לפני ואחרי התאונה; ועל כן – אני מוצא שגרסתה הכוללת באשר למצבה והתפקוד שלה לאחר התאונה - לא נסתרה.

     20. במקום בו נחקרה התובעת בחקירה נגדית לגבי מצבה לאחר התאונה, ומדוע לא הוכרה כזכאית לקצבת סיעוד מאת חברת הביטוח, מתברר כי התובעת מוגבלת בהליכה בהליכון, בצורך בעזרה להתלבש, בצורך בעזרה להתרחץ; היא מסוגלת לאכול עצמאית אך איננה יכולה לבשל, ויש לה קשיים במעברים משכיבה לישיבה ולעמידה; היא לא עמדה בקריטריון של 5 הפעולות, אלא רק חלקן. למל"ל לא היה טעם לפנות, בשל היעדר זכאות לסיעוד – בגין הכנסות גבוהות שיש לה מדמי שכירות שהיא גובה מנסים שבבעלותה [ש' 15-26 בעמ' 10 לפר' מיום 7.1.18].

     21. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו בנדון, ולאור הנכות הרפואית שקבעתי לתובעת, אני קובע שהפגיעה התפקודית בתובעת בגין התאונה היא בשיעור של 30% מכושרה התפקודי המלא.

         שיעור הנזק

     22. משקבעתי את הנכות הרפואית והפגיעה התפקודית, אפנה לכימות ראשי הנזק. למען הנוחות, אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

         התובעת ילידת:3.11.1931;

         מועד התאונה: 17.3.1915;

         גיל התובעת בעת התאונה:83; 

         גיל התובע כיום: 87 וחצי; 

         שיעור נכות רפואית: 24%;

         הפגיעה בתפקוד: 30%;

         גיל בעלה של התובעת בעת התאונה:90; 

         גיל בעלה של התובעת כיום: 94.

          

     23. עוד למען הנוחיות, בשל גילה של התובעת, הואיל ובכוונתי לפסוק פיצוי גם בגין הנזק שנגרם בתאונה הנדונה - כפי שיקבל ביטויו בעתיד, היינו - הנזק העתידי, אתייחס כבר עתה לשאלה: מהי תוחלת החיים שיש לייחס לתובעת בקציבת פיצוי לעתיד?

     24. הנתבעות טוענות כי נוכח גילה של התובעת, תוחלת החיים שיש לעשות בה שימוש לצורך חישוב הפיצוי העתידי הינה ל-5.95 שנים נוספות.

     25. התובעת מבקשת לחשב את היקף העזרה לעתיד וההוצאות הרפואיות והטיפולים – לפי תוחלת חיים 10 שנים נוספות; זאת, באשר התובעת כבר האריכה ימים במשך של כ-4-5 שנים מעבר לתוחלת החיים הממוצעת שבסטטיסטיקה.

     26. בשל הקושי המובנה לצפות את העתיד, על פי הפסיקה נעשה חישוב תוחלת חיים על פי לוחות התמותה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. נוכח גילה המתקדם של התובעת, החישוב לגבי תוחלת החיים אינו נעשה לפי תוחלת החיים הממוצעת, אלא לפי טבלאות "לוח תמותה דורי" המשמשות לחישוב תוחלת החיים לפי שנת הלידה, בשים לב למין ולדת, ובשים לב לגילה כיום. ועל כן, אינני מקבל את טענת התובעת בסעיף ב'1 לסיכומיה - לייחוס תוחלת חיים בשיטה אחרת, וגם לא את טענת התובעת לקיומה של חזקת המשכיות בענייננו (ב-ס' 11ג' לסיכומים); טבלאות אלה ממילא "מייחסות" משקל לעצם העובדה שהתובעת האריכה ימים מעבר לממוצע.

     27. אם כן, לפי טבלת תוחלת חיים בגילאים נבחרים, לנקבות ולדת יהודית (האחרונה שפורסמה) – בהיות התובעת בת 87 וחצי כיום, עומדת תוחלת החיים הצפויה לה - על קרוב ל-6 שנים. על כן, ישמש עתיד של 6 שנות חיים מהיום – כמדד בסיס לכל תחשיב של נזק עתידי שאקבע שהוכח וכי הוא בר-פיצוי. ודוק; למען הסר ספק, אעיר כי מדובר באמצעי לקציבת פיצוי ולא בנבואה, כאשר התקווה היא שהתובעת תאריך ימים.

     28. כל היוון שהוא יתבצע על פי בסיס של 3%, אף זאת – על פי המקובל, ועל פי המסתמן מהחלטות אחרונות בבית משפט העליון.

         נזקים ממוניים ממשיים בעבר – בגין התאונה

     29. התובעת מסכמת בסיכומים מטעמה כי נזקיה הממוניים ממשיים בעבר הם: 57,125 ₪ בגין שהייתה במוסד השיקומי "פאלאס" [לפי חשבונית]; 183,600 ₪ בגין תשלומים ששולמו למטפלת הסיעודית (לפי 7,000 ₪ לחודש החל מ-11.5.15) [הכספים – לפי "עדות כבושה"], ו-110,393 ₪ - תשלומים נלווים לפי פירוט בנספח ה' לתצהיר [מלווים בקבלות חלקיות]. אי לכך, היא עותרת לפצותה בגין נזק ממוני ממשי בסך כולל של 351,118 ₪.

     30. לעומת זאת, טוענות הנתבעות כי אין מקום לפצות את התובעת כלל בגין הסכומים להן טענה כאמור, נוכח היות הוצאות הטיפולים הרפואיים, הבדיקות והמעקבים הרפואיים מכוסות לפי דין באמצעות קופות החולים; וכי, מכל מקום, ההוצאות לעבר הינן בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אין די בטענת התובעת בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צירף ראיות ו/או מסמכים מלאים להוכחת הפיצוי המגיע לה אין מקום לפצותה בסכום הנטען בסיכומיה.

     31. הנתבעות מפנות לכך שבכתב התביעה ובתשובות לשאלון העריכה התובעת את נזק הממשי בכספי שהוצאו מכיסה בסך 140,000 ₪, כך גם בתשובות לשאלון בענין זה. התובעת משיבה בסיכומי תגובה מטעמה, כי אכן בכתב התביעה נטען נזק ממוני ממשי בסך 190,000 ₪ (נטענו גם הוצאות נסיעה ותרופות בסך 50,000 ₪), ובסיכומם נטען נזק של 351,118 ₪, אך מפנה לכך, שבשל חלוף הזמן מאז הגשת התביעה ועד להגשת התצהירים, ובוודאי - הסיכומים מטעם התובעת, חלק מהעתיד - כבר "הפך – עבר"; ובו, לפי הנטען - הצטברו הוצאות ממשיות נוספות.

     32. תחילה אכריע בשאלת כימות הפיצוי לו זכאית התובעת בגין עזרה בעבר. התובעת הצהירה על הוצאה למטפלת המסתכמת בסך 5,625 ₪ לחודש החל מיום 15.5.15 ובסיכומים מטעמה טוענת לסך של 7,000 ₪ לחודש (כשהיא מפנה לתוספות ותשלומי לוואי), ובעצם מסתמכת על "עדות כבושה" שמסרה בחקירתה הנגדית, מיוזמתה (כשנשאלה על כספים שקיבלה בגין "פאלאס") כי שנה קבלה מימון של 4,000 ₪ עבור המטפלת, אך בפועל זה עלה לה 7,000 ₪ [ש' 20-27 בעמ' 9 לפרו' מיום 7.1.18].

     33. הנתבעות טוענות, כי הוצאה משמעותית כזאת יש להוכיח בקבלות; וכי, מכל מקום, הצורך במטפלת, לפי עדות התובעת עצמה הוא בגין שניהם, התובעת ובעלה, הסובל מדרופ-פוט [ש' 2-10 בעמ' 10 לפרו' מיום 7.1.18]. עוד טוענות הנתבעות, שלא הוכחו הצרכים השיקומיים והסיעודיים של התובעת בגין התאונה, וכי הם אינם בבחינת ידיעה שיפוטית. הנתבעות טוענות כי יש בנסיבות, יש להכיר כהוצאה קשורה לנכות התובעת – רק ב-25% מהוצאות המטפלת.

     34. התובעת מפנה להלכת "הגולגולת הדקה", וטוענת כי אין להחזיק לחובתה את פגעי הזיקנה שאולי היו מגיעים ממילא או לא, גם מתוך הסבירות שאלה אולי יוחרפו דווקא בשל התאונה בענייננו. התובעת מבקשת ללמוד חיזוק לתפיסה זו משני פסקי דין שצירפה לסיכומים מטעמה, שלפי אחד מהם [ת"א (פ"ת) 4949-09-12 עזבון המנוח חיים אליעזר ולדר ז"ל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 11.1.16)], אין לפרש את "הבלעדיות" שדורשת הפוליסה בבחינת הגרימה של המקרה ביטוחי (מקום בו לא נדרש המבוטח להצהיר על מצב קודם) כנפגמת בשל מצב קודם אצל המבוטח, ודי בהתקיימות מבחן האילמלא; במקרה כזה, לצורך בחינת האפשרות להחיל את הפוליסה על המקרה - אין רואים ב"מצב קודם" "גורם זר מתערב" לניתוק הקשר הסיבתי - בדומה לדוקטרינת "הגולגולת הדקה" בנזיקין. פסק הדין השני אינו מוסיף, באשר הדברים בו הם בבחינת אוביטר.

     35. בפתח הדיון במחלוקת זו, אפנה לכך שהמטפלת נשכרה במועד שבו נשכרה בשל תוצאות התאונה, וכי לפי העדויות, אמנם המטפלת הסיעודית מסייעת לבעלה של התובעת בנקודות מסוימות, למשל – בהגעה למכוניתו, אך הוא עצמאי במרבית פעולותיו, ואף עוסק במתן הרצאות בתחום שבו התמקצע בעבר [ש' 7-30 בעמ' 14, ש' 28-34 בעמ' 17, ש' 1-10 בעמ' 18, ו-ש' 13-20 בעמ' 19 לפרו' מיום 7.1.18]. עם זאת, בשל גילם ומצבם של בני הזוג יש להניח שבמידה מסוימת נוכחותה של המטפלת נדרשת בגלל הכפילות של נוכחות שני אנשים כשגם הבעל זקוק לעזרה מסוימת (בישול, ניקיון, הגעה לרכב), ואולי היה ניתן לחסוך מעט בעזרה שהיתה נשכרת לתובעת בלבד - לו לא היתה נדרשת עזרה מסוימת לבעלה של התובעת; אך מדובר ב"חסכון" קטן יחסית.

     36. למול טענת הנתבעות הנוספת, שלא הוכח כי הצורך במטפלת סיעודית הוא שיקומי בגין התאונה דווקא, טוענת התובעת שיש לפצותה במלוא הוצאת המטפלת, למרות גילה הגבוה, שלכאורה – במקרים רבים – יכול להצדיק החזקת מטפלת ללא קשר לתאונה. הוא מפנה, כאמור, לדוקטרינת "הגולגולת הדקה".

     37. לפי הפסיקה אחריות המזיק חלה על כל פגיעה בניזוק עקב העוולה, ללא תלות בתכונותיו המיוחדות של אותו נפגע, יהיו אשר יהיו [ראה לעניין זה ע"א 248/86 עיזבון לילי חננשוילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ פ"ד מה(2) 529 (18.3.91)]. כך, אין לשמוע להגנת המזיק כאשר זה טוען כי הנפגע היה סובל פחות נזק או לא היה סובל נזק כלל אילו למשל "גולגלתו" לא הייתה דקה באופן בלתי שכיח או "לבו" לא היה יוצא-דופן [ע"א 378/62, 390 רינגר נ' ליאון ואח'; המוסד לביטוח לאומי נ' ליאון ואח'; ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר פ"ד יח(4) 701]. אך פסקי הדין אליהם מפנה התובעת הם בעילה חוזית, בעילה של חוזה ביטוח. בנסיבות של הסכם מראש, חוזה ביטוח, משפיעה על פרשונותו, לרבות דרישת "הבלעדיות" מדיניות שיפוטית של פרשנות נגד המנסח, והחובה על המבטח לנסח תניות בהירות וחדות. ועל כן, אין ללמוד מפסקי דין אלה, כפי שמבקשת התובעת, לגבי התעלמות ממצב קיים של זיקנה, שיכול שמעלה קשיים וקושי תפקודי משלה.

     38. מכל מקום, אינני סבור שהנושא שבמחלוקת בענייננו הוא האחריות לנזק; אין מחלוקת על יישום דוקטרינת ה"גולגולת דקה". המחלוקת בסוגיה של עזרת הזולת בענייננו היא בהוכחת הנזק; היינו, בשאלה: על מי הנטל להוכיח כי העזרה שנדרשה בפועל לתובעת – בעבר, ותידרש לה בעתיד, היא אכן רק תוצר של התאונה, ולא - תוצר של הזיקנה, להבדיל מהעזרה הנדרשת בעקבות התאונה.

     39. בענייננו, לא נטען, לא נחקר, ומכל מקום - לא הוכח, שמדובר בתובעת שהיתה חולה ותשושה טרם התאונה. נהפוך הוא. לפי העדויות, לבד מנפילות ספורדיות בעבר - שלא הוכחה סיבתן ותדירותן, היתה התובעת אשה בריאה טרם התאונה. התובעת מתארת פעיליות פיזיות כגון ריקודים, פעילות של התעמלות ומפגשים עם חברים ואורח חיים כללי פעיל - טרם התאונה.

     40. התובעת נחקרה לגבי "מחלות רקע" שמסרה בביקור בבית חולים בשל כאב בחזה בשנת 2008, כשנרשם שבו כי יומיים קודם החליקה על רטיבות. עיון במסמך [נ/2] ובחקירתה בענין זה בבית המשפט [בעמ' 8-9 לפרו' מיום 7.1.18] מעלה כי אין מדובר בנכויות שנקבעו או מחלות שבמובהק ניתן לקבוע בגינן קיצור תוחלת חיים. לפי המסמך והחקירה, לתובעת מספר מחלות מטופלות ומאוזנות: יל"ד - מאוזן, סוכרת זיקנה - "מאוזנת היטב", כאבי שרירים - שמטופלים בכדורים, ולעתים כאבי חזה (עברה צנתור אחד ב-2007). התובעת נשאלה על הנוירופתיה (שבמסמכים קרויה "נוירופטיה פריפרית ללא רטינופטיה"), אך לא הכירה את המושג, ושללה כאבים לפני ארוע התאונה; כמו כן עמדה על כך שהכל מאוזן אצלה. בכל מקרה, לא הוגשה חוות דעת הקובעת קיצור תוחלת חיים בגין "מחלות רקע".

     41. גם אם נייחס לתובעת השפעות של זיקנה בגילה המתקדם, אין ספק שהתאונה החישה אצל התובעת צרכים וקשיים, שאצל חלק מהציבור מתעוררים אף בגיל צעיר מזה שבו מצויה התובעת כיום - אף ללא תאונה. היכולת להוכיח אלו קשיים היו תופעות הזיקנה מקדמות אצל התובעת לולא התאונה, ומתי, היא מוגבלת ומורכבת. מה שידוע הוא העובדה, שכאמור, טרם התאונה היא היתה בריאה. בנסיבות אלה, בהן לא קדם לתאונה "מצב קודם" שיש לראות בו נכות אצל התובעת (ראה תשובות לשאלות ההבהרה), אינני סבור שמינוי מומחה בתחום השיקום היה יכול לסייע משמעותית בענייננו "בתיחום" הצורך בעזרת הזולת בעבר - אלמלא התאונה.

     42. אי לכך, אני מוצא כי על בסיס הידע המשפטי, נסיון החיים השיפוטי והשכל הישר, ובהתחשב בכך שקבעתי לתובעת פגיעה תפקודית של 30% בגין התאונה, ובכך שבעלה נהנה אף הוא, חלקית, משירותיה של העוזרת הסיעודית, וכן – בכך שעל התובעת חלה חובת הקטנת הנזק (ובשל חזקת השיתוף גם היא נהנית מכך שבשלב זה אין צורך בכפילות של מטפלת סיעודית), יש בנסיבות ענייננו לקבוע את הפיצויי בגין עזרת הזולת על 30% מההוצאה החודשית המוכחת בגין החזקת מטפלת סיעודית בבית התובעת בהשגחה צמודה במשך 24 שעות ביממה. בגין הנכויות הזמניות, לגבי 4 חודשים ראשונים, יש לפצות בגין 100% מההוצאה החודשית המוכחת.

     43. ובאשר לשיעור ההוצאה המוכחת בגין המטפלת לחודש אחד; אכן, כטענת הנתבעות התובעת לא הוכיחה קיומן של הוצאות בהחזקת המטפלת מעבר לסך של 5,625 ₪ לחודש נכון למועד בו ניתן התצהיר; לפי המוצהר ב-ס' 29 לתצהיר, הסכום כולל תשלומי לוואי; גם עיון במפורט בעמ' הראשון בנספח ה' לתצהיר איננו משנה מהסכום שננקב. כאמור, העדות בבית המשפט לגבי הוצאת 7,000 ₪, היא "עדות כבושה", שניתנת נגד נתוני מסמך בכתב שהתובעת עצמה או מי מטעמה ערכו [נספח ה']. על כן, לא אוכל לקבל את הטענה להוצאה חודשית של 7,000 ₪.

     44. סך של 5,625 ₪ נכון ליום 15.5.2015 בהצמדה להיום הוא סך 5,750 ₪. כאמור, רק 30% ממנו ייוחס לטיפול בתובעת בגין התאונה, ועל כן – תיוחס לתאונה בהקשר זה של עזרת הזולת לעבר - הוצאה של 1,725 ₪ לחודש [5,750X30%].

     45. מאז 15.5.15 ועד 15.9.15 חלפו ארבעה חודשים, שבגינם הפיצוי הוא 23,000 ₪ [5,750X4]. מאז 15.9.15 ועד היום חלפו 47 חודשים, שבגינם הפיצוי הוא 81,075 ₪.  [47X30%X5,750 = 81,075 ₪].

     46. ועל כן אני קובע כי בגין הנזק הממשי בגין עזרת הזולת בעבר עומד על 106,308 ₪ [23,000 + 81,075 = 104,075 ₪; ובצירוף ריבית מאמצע התקופה (15.6.17) – סך של 106,308 ₪].

     47. נעבור עתה להוצאות רפואיות ואחרות בעבר.

     48. הנתבעות טוענות, כי לתובעת לא נגרמו כל הוצאות רפואיות, שכן התובעת זכאית לקבל במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 את כל הטיפול הרפואי לו הוא נזקק [ע"א 6881/95 ו-5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ. אלחדד ואח' פ"ד נא(2) 724].

     49. אפנה כהשלמה, גם להוראות פרק ט' לחוק ההתייעלות הכללית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכית לשנים 2009 ו-2010, תשס"ט-2009, שנכנס לתוקפו ב-1.1.10, על פיו הועברה האחריות למתן שירותים רפואיים הכלולים בתוספת השניה לחוק הבריאות וכן למתן השירותים הכלולים בצו שניתן לפי ס' 8(ז) לחוק הבריאות, מחברות הביטוח לקופות החולים.

     50. ומכאן בעצם צריכה להיבחן השאלה האם אין בדרישות התובעת הוצאות רפואיות, שבעצם כלולות בתוספת השניה לחוק הבריאות ובסל התרופות.

     51. עיון בעמ' השני לנספח ה' לתצהיר התובעת, המרכז את נתוני וסכומי ההוצאות שיש בגינן קבלות בעין – בגין התאונה, מעלה כי לבד מההוצאה ל"פאלאס" בסך 57,125 ₪ [חשבונית מוצגת], הוצאו הוצאות כדלקמן: בגין טיפולים פיזיותראפיים - סך של 5,500 ₪, בגין תשלומים למטפלות (עד לאישפוז בפאלאס; הנתבעות מפנות לכך ששבהוצאה זו - אין קבלות מסודרות, אלא רישום בכתב יד) - סך 1,430 ₪, בגין קניית אביזרים למקלחת – סך 634 ₪, בגין ביקורי רופאים – סך 390 ₪, בגין שירות אמבולנסים – סך 1,849 ₪, בגין מוניות – סך 2,691 ₪, ובגין תרופות – סך 817 ₪. היינו בסה"כ: סך של 13,311 ₪ - קבלות בעין.

     52. התובעת מעידה בתצהירה שאלו הקבלות שהשכילה לשמור, וכי הוצאותיה הממשיות היו גדולות ממה שבקבלות בעין, כך גם כפי הפירוט המודפס ומההערות בכתב יד בעמוד הראשון בנספח ה' לתצהירה.

     53. מאידך, הנתבעות מפנות לכך שהתובעת יכולה היתה להתאשפז במוסד שיקומי ציבורי שממומן באמצעות קופת החולים, וכי בחירתה במוסד שיקומי פרטי איננה עומדת בדירושת הדין להקטנת הנזק. בנוסף, מפנות הנתבעות לכך שבא-כוח התובעת הודיע בקדם המשפט כי בגין התשלום ל"פאלאס" קיבלה התובעת החזר מהביטוח על 50,000 ₪ וכי היא מצמצמת תביעתה בהקשר זה רק להפרש (שמשמעו – 7,125 ₪ נכון למועדו).

     54. לשון אחר, בראיות בעין הוכיחה התובעת נזק ממשי בכל הקשור להוצאות רפואיות ואחרות בסך 20,436 ₪; כאשר הנתבעת טוענת כי ההוצאה ל"פאלאס" איננה בגדר נזק בר-פיצוי, באשר קיימים מוסדות שיקום ציבוריים שהתובעת יכולה היתה לעשות בהם שימוש.

     55. ובכן, שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקקה התובעת סביר כי התובעת נשאה בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקקה להוצאות נסיעה מסוימות לטיפולים שלא קיבלו ביטוי בקבלות שכן השכילה לשמור; המדובר בהוצאות מעטות נלוות והשתתפות, שבהם קופת החולים איננה נושאת.

     56. אזכיר, כי אמנם, בכל הקשור להוצאות רפואיות ונסיעות – לעבר, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו [ראה: ד. קציר, "דיני הנזיקין" עמוד 11; 480 ואילך, 486 ואילך; ע"א 525/74 אסבטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י  ל (3) 281 (10.6.76); ע"א 357/80, נחום נ' ברדה פ"ד לו(3) 762; ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (1994)], והתובעת מציגה ראיות להוצאות רפואיות ואחרות ממשיות – חלקיות. ברם מהראיות שכן מוצגות ומעדותה של התובעת שהיו הוצאות שלא הכילה לשמור קבלות בגינן, שלא נחקרה בענין זה, ניתן לקבוע, כי התובעת הוציאה הוצאות מעטות נוספות, לרבות, בהשתתפות ברכישת תרופות ובנסיעות.

     57. אי לכך, בהתחשב בהוצאות שהוכחו, ובטענות הנתבעת כאמור, אייחס סך כולל של 23,692 ₪ בגין נזק ממשי בהוצאות רפואיות, והוצאות טפולים ונסיעות בגין התאונה.

     58. אשר על כן, אני קובע את הפיצויי בגין נזק ממוני שנגרם בעבר לתובעת בגין התאונה על סך כולל של 130,000 ₪ [106,308 + 23,692 = 130,000].

     59. בשולי הדברים אעיר, כי לנוכח ההנמקות שבבסיס קביעת הפיצויי לעיל, לא מצאתי כי יש לנכות מהסכום הנ"ל סך של 110,400 ₪, שהתקבלו מאת חברת הביטוח של התובעת, כמפורט בסעיף ב'7 לסיכומים מטעמה. כעולה מתשובה 49 לשאלון שהופנה לתובעת [נ/1] מדובר בביטוחים אישיים של אובדן כושר וסיעוד, שעקרונית אינם ברי-ניכוי; ובהתחשב באופן שבו קצבתי את הפיצוי בפרק זה, גם אין מקום להפחיתם מהנזק הממשי שנגרם בנדון.

         הוצאות רפואיות ולעתיד

     60. באשר לתקופת העתיד, סבורני כי כל הטיפולים הרופאים והתרופות שתצרוך התובעת בגין התאונה מכוסים, כאמור, ע"י קופות החולים אליה היא שייכת מכוח התיקון לחוק ההסדרים 2009- 2010.

     61. מאידך, המומחה מצא כי התובעת תזדקק בעתיד לטיפולים פיזיותרפיים, ולפי עדותה היא נזקקת למשככי כאבים, כך גם ידרשו הוצאות של נסיעות לטיפולים, והתובעת תידרש להשתתפות בעלות תרופות; וככל ידשו השלמות לטיפולים משלימים כנגד הכאבים שהקופה לא מספקת.

     62. לאור האמור לעיל, ובהתחשב בגילה ובאופי נכותה, אני פוסק בראש נזק זה סך של 26,000 ₪.

         עזרת צד ג' לעתיד

     63. בסיכומיה טוענת התובעת לפסוק לה בגין הוצאותיה בגין עזרת הזולת בעתיד, בהחזקת מטפלת סיעודית, כאמור - סך כולל של 420,000 ₪ (על בסיס 7,000 ₪ לחודש, ל-10 שנים, ללא היוון).

     64. הנתבעות טוענות כי יש להעמיד את הפיצויי בראש נזק זה על סך של 100,000 ₪ (לפי תוחלת חיים של 5.95 שנים, לפי בסיס 5,625 ₪, 25% מזה).

     65. כאמור, בנסיבות מצאתי שיש לזכות את התובעת בפצוי שמשתווה 30% ההוצאה החודשית, שמגעת לסך 5,750 ₪ לחודש, משך 6 שנים לעתיד; היינו סך כולל של [5,750X30%X65.8169 = 113,534 ₪].

     66. אשר על כן, אני מעמיד את הפיצויי לו זכאית התובעת בגין הוצאות עזרה לעתיד על סך של 114,000 ₪ (במעוגל).

         כאב וסבל

     67. פקודת הנזיקין מחייבת פסיקת פיצויים בגין כאב וסבל, על-יסוד הכאב והסבל של הניזוק [ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח (2), 705, 727 (1994)]. את שיעור הפיצוי יש לקבוע בהתחשב בכל נסיבות העניין, כאשר בית-המשפט נדרש להעריך את הכאב והסבל של הנפגע בהתחשב במהות הפגיעה וכלל הנסיבות הרלוונטיות, ועל-פי אמות המידה שנקבעו לעניין זה בהלכה הפסוקה.

     68. בעניניינו מדובר בתובעת ילידת 1931 אשר נפגעה בתאונה שגרמה לה לנכות בגובה של 24%, ומספר ביקורים בבית החולים ואישפוזים שמסתכמים בכ-50 ימי אשפוז. בהתחשב בגילה של התובעת, בשיעור הנכות הסבל והמוגבלות שהיא גרמה וגורמת לתובעת, אני פוסק סך של 90,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לתובעת בנדון.

         ריכוז הפיצויים

     69. סכום הפיצוי הכולל לתובעת בגין ראשי הנזק השונים הִנו 360,000 ₪ (לפני הפחתה בגין אשם תורם), כמפורט להלן:

         א. הפסד נזק ממוני (לעבר) -130,000 ₪

         ב. הוצאות רפואיות ואחרות בעתיד - 26,000 ₪

         ג. עזרת הזולת בעתיד -114,000 ₪

         ד. כאב וסבל -90,000 ₪

         סה"כ: 360,000 ₪.

     70. מסכום הפיצוי הכולל - יש להפחית תחילה 40% בגין אשם תורם של התובעת. היינו, סכום הפיצוי לו זכאית התובע בגין התאונה הוא סך של 216,000 ₪ [360,000X60%].

     71. אזכיר, כי בתיק זה ניתנו לפחות פעמיים הצעות בית המשפט לסילוק התביעה בפשרה, הצעות שמטיבן טובות לזמנן, אינן מחייבות, ונועדו לקניית סיכון מתוך מגמת חסכון ויעילות. משתמה פרשת הראיות בתיק, לאחר שעיינתי בתמליל ובחקירות הנגדיות (גם אלו שהצטברו לאחר הגשת התמליל), מצאתי לחרוג ממנהגי, וטרם הגשת הסיכומים, כינסתי את הצדדים לדיון תזכורת לפניי, ומסרתי להם עדכון להצעה שניתנה בעבר, על ידי בית המשפט בתיק זה לפשרה. כפי שעולה מפרוטוקול דיון התזכורת, ההצעה המתוקנת לא הובילה להידברות בין הצדדים או חלקם.

     72. אבהיר, כי ההוצאות בגין שכר טרחה ואגרה כפי שפסקתי להלן, משקפים וממצים את דעתי לגבי נסיבות תיק זה והזכאות להוצאות משפט בגינו. לגיטימי שבמהלך חיי התביעה לכל צד יש לבטים לגבי סגירת התביעה בפשרה - בכל שלב שהוא. כפי שעולה מהמפורט בפסק דין זה, עמדו על המדוכה שאלות רבות, וגם חלו בו תמורות שונות. בנסיבות אלה, אינני מקבל – הדדית – את טענות הצדדים זה לזה בהקשר של הגמישות שהיה ראוי לגלות הצד שכנגד לצורך הגעה לסילוק התביעה בפשרה. אזכיר כי לפי התקנות, כדי לחסוך בהוצאות, לנתבעים תמיד פתוחה הדרך לחסוך בהוצאות בהפקדת סכום שאיננו חולקים לגביו - בקופת בית המשפט; וכי לתובעים שאצה דרכם פתוחה הדרך להסכים להצעות שניתנות במהלך חיי התיק.

         סוף דבר

         לאור כל האמור בפסק דין זה לעיל, אני פוסק כדלקמן:

          

         1.התביעה הנדונה מתקבלת חלקית, כך שהתובעת זכאית לפיצוי בסך 216,000 ש"ח.

         2.בהתאם, הנתבעות ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 216,000 ש"ח.

         2.כמו כן, הנתבעות יישאו בהחזר תשלום האגרה ששולמה מטעם התובעת בנדון ובשכר טרחת ב"כ התובעת - בסך כולל של 52,000 ₪.

         3.ההודעות לצדדים שלישיים בנדון - נדחות.

         4.הנתבעות יישאו בשכר טרחת ב"כ הצדדים השלישיים 1 ו-2 בסך כולל של 18,000 ₪.

         5.הנתבעות יישאו בשכר טרחת ב"כ הצד השלישי 3 בסך כולל של 18,000 ₪.

         6.כל התשלומים לעיל ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעות יקבל את פסק הדין, שאם

         לא כן - ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין ממועד קבלת פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

          

         ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

          

         המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

          

         ניתן היום, ד' אב תשע"ט, 05 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.