תורגמן נ' פלונית

מונחת לפניי תובענה כספית על סך של 290,600 שקלים בגין נזקים שנגרמו למושכר שבבעלות התובע, ע"פ הנטען, בעקבות פיצוץ בלון גז.

תמצית טענות התביעה

1. התובע הוא בעל דירה צמודת קרקע שברחוב יהודה הלוי 1633 באופקים (להלן: "המושכר").

    

2. ביום 23.11.11 נערך הסכם שכירות בהתייחס למושכר שהצדדים לו הם מצד אחד - התובע כמשכיר ומצד שני - הנתבעת ואביה המנוח – פלוני ז"ל כשוכרים (להלן: "הסכם השכירות", "המנוח" - בהתאמה). הסכם זה הוארך בשתי תקופות בנות שנה כל אחת.

    

3. ביום 13.04.14 ארע במושכר פיצוץ שגרם לו לנזק רב ולטענת התובע, מקורו, ככל הנראה, בניסיון המנוח, שחלה במחלה קשה, לשים קץ לחייו באמצעות פיצוץ בלון גז בחדר האמבט.

   ארוע זה גרר חקירה של משטרת ישראל ושל הרשות הארצית לכבאות והצלה מחוז דרום.

    

4. בדיקת הרשויות המוסמכות הביאה להכרזת המושכר כ"מבנה מסוכן" ומשכך נאסרה הכניסה לו והתובע פנה אל הנתבעת לצורך פיצויו, אלא שחרף הבטחתה לדאוג לכך, הרי שבפועל, לא נעשה כן וחילופי הדברים בין הצדדים לימדו על פער משמעותי בהערכת הנזק.

    

5. המנוח נפטר סמוך לאחר ארוע הפיצוץ (ביום 15/5/14). תביעה זו הוגשה תחילה נגד הנתבעת ונגד אחותה  במעמדן כיורשות המנוח ונגד הנתבעת אף במעמדה כשוכרת המושכר, אלא שבהמשך, צימצם התובע תביעתו לנתבעת בלבד ואך במעמדה כשוכרת.

    

6. התובע מפנה התובע לטעות סופר שנפלה, לטענתו, בסעיף 10 להסכם השכירות לגבי החיוב בעריכת ביטוח מבנה, כשלשיטתו צוין שם כי המשכיר יעשה כן בעוד הכוונה היא לשוכר בהתאם למקובל. מכל מקום, לשיטתו, כך או כך, לא היה ניתן כיסוי ביטוחי לפיצוץ יזום.

   תמצית טענות ההגנה

7. הנתבעת מכחישה את עיקר סעיפי התביעה, לרבות בעלותו הנטענת של התובע במושכר וטוענת במסגרת טענות הסף, כי היה עליו, מכל מקום, לקיים את הוראות סעיף 82(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 שעניינו "זיהוי מקרקעין".

    

8. הנתבעת טוענת כי הסכם השכירות נועד לשמש את אביה המנוח והיה לתקופה של שנה בלבד וכי אין כל טענה מצד התובע להארכתו של זה מצידה היא, כך שאין כל עילה נגדה כשוכרת.

    

9. מכל מקום ובהתייחס לארוע הפיצוץ טוענת הנתבעת כי אין עסקינן בניסיון התאבדות של אביה המנוח, כי אם בפיצוץ שמקורו בליקוי במבנה המושכר או במחוברים לו.

   כך או כך, טוענת הנתבעת כי המושכר היה ממילא במצב רעוע ומסוכן למגורים.

    

10. בכל הנוגע לסוגיית ביטוח המבנה, טוענת הנתבעת הנתבעת כי התובע הוא זה שניסח את הסכם השכירות, במובחן מאביה המנוח שלא הבין את השפה העברית ואין לתובע אלא להלין על עצמו. יתרה מכך, ממילא מקובל להשית ביטוח זה על המשכיר, כך שלחילופין - יש לקזז מכל חיוב את הסכום שהיה מקבל התובע מהחברה המבטחת, ככל שהיה מבטח את המושכר.

     

11. הנתבעת ואחותה אף העלו טענות לגבי אי חבותן ע"פ דיני הירושה, אולם אלו מתייתרות לאור הסרתה של עילה זו ומחיקת התביעה נגד האחות כאמור.

     

    שלבי ברור התביעה

12. כבר בקדם המשפט הראשון מיום 21.04.15 נמחקה התביעה נגד אחות הנתבעת והועלה הצורך במינוי מומחה בסוגיית הנזק לאור הפערים בין מומחי הצדדים, אולם הכרזת המושכר כ"מבנה מסוכן" הקשתה לקדם אפשרות זו והמושכר נותר במצבו וללא כל שימוש עד לאחר מינויו ומתן חוות דעתו של מומחה בית המשפט (ראה בענין זה החלטה מיום 13.3.18).

     

13. הצדדים פנו אף להליך גישור שלא צלח ובסופו של דבר הגישו עדויותיהם בתצהירים:

    מטעם התובע – הוגש תצהירו שלו ותצהירו של סוכן ביטוח - אילן אמויאל.

    מטעם הנתבעת – ניתן תצהירה שלה וצורפו תצהיריהם של אחותה ושל רן חיון – השכן, אולם תצהירו של זה הוסר משעה שלא הגיע להעיד.

     

14. ביום 29.10.17 החלה שמיעת הראיות בתיק וזו אמורה היתה להסתיים בדיון מיום 13.3.18, אלא שהנתבעת סיכלה אפשרות זו משעוררה ורק במעמד הדיון את הקושי בהבאת העד חיון ואת עניינה בתעודת עובד ציבור מתוקנת לגבי תיק החקירה המשטרתי שהוגש כראיה, כשלצד זאת הבהירה כוונתה לשקול חקירת חלק מעובדי הציבור הקשורים בחקירת ארוע הפיצוץ.

15. בית המשפט הביע מורת רוח רבה מהתנהלות הנתבעת (ראה בעיקר החלטות מימים 13.3.18 17.6.18), אולם איפשר לה לקבל יומה ולחקור 5 עובדי ציבור שנתבקש זימונם, כך ששמיעת הראיות נסתיימה בדיון שהוקדש לכך - ביום 18.12.18 ולאחריו הוגשו סיכומים בכתב.

     

    חוות הדעת הנתונות בתיק בשאלת הנזק

16. התובע צרף לתביעתו ולראיותיו חוות דעת מומחה מטעמו - אינ' זאב גכטמן – אשר קבע כי הפיצוץ שארע הוציא את המושכר מכלל שימוש ובמידה המאלצת את הריסתו ובנייתו מחדש, תוך שהוא מעריך את היקף העלויות הכרוכות בכך ב – 269,000 שקלים.

     

17. הנתבעת צירפה מנגד חוות דעת שנערכה ע"י המהנדס אבנר כהן ובזו נטען כי עסקינן במבנה ישן מאוד שהפיצוץ המחיש את היותו רעוע ומסוכן. להערכתו, המבנה מסוכן לשהיה, אולם הוא מצריך שיפוץ בלבד שעלותו 15,300 שקלים כולל מע"מ.

     

18. בהתאם להחלטתי מיום 29.10.17 מונה מהנדס בנין - מרדכי בס כמומחה מטעם בית המשפט כמפורט בהחלטת המינוי מיום 05.11.17 וביום 26.02.18 הוגשה חוות דעתו לפיה נדרשות עבודות שיקום על מנת להשיב את מבנה המושכר לקדמותו והיקף עלויותיהן בצירוף מסתכם בסך של 82,520 שקלים כולל מע"מ ופיקוח הנדסי. בכלל עבודות אלה עבודות פירוקם של תקרת הרביץ, גג הרעפים, דוד השמש, משקופים ודלתות, כמו גם עבודות בניה, צבע וניקיון כמפורט בהרחבה בחוות הדעת.

     

    דיון והכרעה

19. אפתח תחילה בהתייחסות לטענות הסף הרלבנטיות ובהמשך לכך אדרש, כמידת הצורך, למחלוקת הנוגעת לעילת התביעה ולנזק ותוך התייחסות לעדויות הרלבנטיות לצורך הכרעה.

20. סעיף 82(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובע:

    "בתובענה שבמקרקעין יכיל כתב התביעה תיאור המקרקעין כדי אפשרות לזהותם וככל האפשר – לפי גבולות או לפי מספרים שבפנקס מקרקעין או במפה, ואם היתה בה תביעה – מכל צד שהוא – לרשום טובת הנאה במקרקעין, יש לצרף לכתב התביעה מפת המקרקעין מאושרת בידי מחלקת המדידות..."

     

    בענייננו, לכל היותר, יכולה הנתבעת לכוון לרישא לסעיף הנזכר ובענין זה סבורה אני כי תביעת התובע עונה על דרישת הסעיף בעצם תאורה את טיב המושכר בהתאם לכתובתו ועיקר – בהתאם לתאורו בהסכם השכירות שהוא העומד במוקד המחלוקת. יתרה מכך, לתביעה מצורפת הודעת הועדה המקומית לתכנון ובניה אופקים על מבנה מסוכן וזו נושאת אף מספרי גוש חלקה של המושכר שבהם די בהחלט (ראה תא"ק (ת"א) 25124-05-10 מינהל מקרקעי ישראל נ' וליד אבו אלעפיה (6.8.13)).

    מוצאת אני לפיכך כי לצורך תביעה זו ובפרט בהינתן טיבה, המקרקעין זוהו כל צרכם ולא רק שכך, יש בהיתלות בהוראת סעיף 82(א) בנסיבות הענין משום טענה קנטרנית, שכן מעולם לא היה ספק ולא היתה סיבה לספק בזיהוי המקרקעין, וטענה זו נדחית לפיכך.

     

21. אשר להכחשת בעלות התובע במושכר, הרי שאף כאן, דין הטענה להידחות.

    סבורה אני כי הנתבעת מושתקת מהעלאת טענה זו מקום בו הכירה בבעלותו המוצהרת של התובע ע"פ הסכם השכירות כאמור במבוא לו ופעלה בהתאם לכך, קרי – נהגה בו כבעלים ע"י תשלום דמי השכירות לידיו ומכח הסכם זה.

    נכונה אני להניח כי עלולות להיווצר נסיבות בהן רק לאחר חתימתו של הסכם שכירות נוכח השוכר להבין כי בעל הנכס המושכר אחר הוא מהמוצהר ובמקרה כזה אפשר ובנסיבות מסוימות תצדיק המחלוקת את צרופו של זה וברור בשאלת הבעלות, אלא שהנתבעת אינה מעלה ולו שמץ של טענה לבעלותו של אחר או לנסיבות המצדיקות התעלמות מהמוסכם בהסכם השכירות ו/או הבעת אי אמון בהצהרת התובע בתצהירו בענין זה.

    קובעת אני אפוא כי די במונח בפני כדי לשכנע בבעלותו של התובע במושכר וליתן בידו, מכל מקום, את הזכות לתבוע משוכרי המושכר את נזקיו בהתאם להתחייבותם החוזית כלפיו בהסכם השכירות ובכפוף לה. טענה זו נדחית אף היא לפיכך.

     

    שאלת קיומה של עילת תביעה נגד הנתבעת כשוכרת

22. שאלה זו טומנת בחובה שתי שאלות נפרדות: האחת – האם לנתבעת מעמד של שוכרת במועד ארוע הפיצוץ. השניה – בהנחה שמעמדה כשוכרת, האם נסיבות הפיצוץ מקימות עילה נגדה.

     

23. אחל בברור השאלה הראשונה, שלגביה נטען רבות. בענין זה אין חולק באשר לעובדות אלו:

    • כי הנתבעת חתומה על הסכם השכירות עם אביה המנוח במעמד של שוכרים.

    •  כי סעיף 6 להסכם השכירות שכותרתו "תקופת השכירות והאופציה" מגדיר את "תקופת השכירות" כתקופה בת שנה שראשיתה ביום 20.11.11 וסיומה ביום 20.11.12. 

    • כי בפועל התגורר המנוח במושכר ברצף וכשוכרו עד ליום ארוע הפיצוץ – 13.4.14.

    • כי בפועל שולמו דמי שכירות הן עבור "תקופת השכירות" והן עבור זו המאוחרת לה וזאת באמצעות הנתבעת.

       

24. המחלוקת מתייחסת לשאלת המשך ורצף מעמדה של הנתבעת כשוכרת לאחר תקופת השכירות. בעוד שהתובע טוען כי בפועל דבר לא השתנה וכי הנתבעת היתה ונותרה במעמד של שוכרת, הרי שהנתבעת טוענת כי מעמדה זה נסתיים בתום תקופת השכירות וכי המנוח נותר שוכר לבדו את המושכר, לרבות ועיקר – במועד ארוע הפיצוץ.

     

25. כאן המקום לציין כי סעיף 6.2 להסכם השכירות מתייחס לאופציה הנתונה לשוכר להאריך את תקופת השכירות המוגדרת לעי "ובלבד שהשוכר הודיע למשכיר על רצונו לממש את האופציה בהודעה מוקדמת בכתב של 60 יום .... בתקופת האופציה יחולו על הצדדים שאר הוראות הסכם זה, בשינויים המחויבים".

    הגם שסעיף זה נושא קווים ריקים שנועדו לשמש להשלמה של מספר חודשי ההארכה ומועדי טווח תקופת האופציה, הרי שבפועל אלו לא הושלמו.

     

    הנתבעת נאחזת למעשה בכך שבפועל לא נשלחה לתובע כל הודעה בכתב לגבי מימושה של אופציה, כמתחייב ע"פ סעיף האופציה, ובוודאי שלא ממנה היא ועל כך אין חולק.

     

26. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועדויותיהם, נחה דעתי כי יש להעדיף את גרסת התובע וטענותיו בסוגיה בהיותה משכנעת, עקבית והגיונית. חקירתם הנגדית של בעלי הדין אך חידדה וחיזקה את עמדת התובע ומנגד – העמידה את עמדת הנתבעת באור לא הגיוני ואף מיתמם ומתחכם משהו.

     

27. אפתח דווקא בהצהרת הנתבעת המסבירה בתצהירה את הרקע לחתימת הסכם השכירות במתכונתו. לדבריה, כי היא עצמה התגוררה בשעתו עם בעלה דאז באשדוד בעוד שהמושכר נועד לשמש למגורי אביה המנוח בלבד. לשיטתה, התובע היה מודע לכך וחתימתה שלה על הסכם השכירות היתה פורמאלית בלבד ונועדה לתת לתובע סוג של בטחון ולסייע בידי אביה בהתנהלותו בהתחלה. המנוח מצידו לא הבין, לא דיבר ולא קרא בשפה העברית.

     

28. התובע מצידו מוחה בתוקף על מעמדה הנטען של הנתבעת ומדגיש כי אין מדובר במי ששימשה כאיש קשר בלבד כהצהרתה, כי אם במי שיצרה עימו קשר, שוחחה עימו וסיכמה עימו את התנאים כשוכרת המושכר והאחראית לו. היא שדאגה לכל התשלומים והעבירה את דמי השכירות לידי התובע מדי שנה במקום מגוריו באשקלון וכל התנהלותו היתה מולה בלבד.

    עם המנוח לא היו לתובע לשיטתו כל שיח או היכרות והוא פגש אותו אך ביום חתימת הסכם השכירות לצד הנתבעת עצמה.

    התובע מפנה לכך שדווקא הנתבעת היא שצוינה במבוא להסכם השכירות במקום המיועד לציון פרטי השוכר תוך ציון מספר הטלפון שלה, בעוד שצרוף שמו של המנוח כשוכר לצד שמה נעשה לבקשתה היא ומשיקוליה. בחקירתו הנגדית הוא מכנה את הנתבעת: "השוכרת העיקרית" (ראה סעיפים 21-32 לתצהירו ובעמ' 23 שורה 29 עד עמ' 24 שורה 11 לפרוטוקול).

     

29. התמונה המצטיירת בפועל הינה כי אכן המנוח התגורר במושכר מתחילת תקופת השכירות ועד לארוע הפיצוץ ואין סימוכין של ממש למקום מגוריה בפועל של הנתבעת בתקופה זו, אולם אף אם אניח כי התגוררה באשדוד כהצהרתה, הרי שבכך אין כדי לשנות דבר.

    שעה שהנתבעת עצמה מודה ואף מדגישה בחקירתה הנגדית כי אביה המנוח לא היה דובר עברית כלל וכי נדרש סיועה בכל יצירת קשר (עמ' 27 סיפא), הרי שקיים היגיון בכך שהתובע מבקש באופן טבעי להתקשר עימה דווקא כשוכרת בהיותה אף מי שיצרה עימו קשר לשם כך. אמנם הנתבעת עשויה לעשות כן אף כאיש קשר בלבד, אולם ראשיתה של ההתקשרות מלמדת כי התובע אינו מסתפק בכך והיא מצוינת בהסכם השכירות כשוכרת ממש.

    משבחרו הצדדים להתקשר לכתחילה במתכונת זו, ברור כי לא בנקל יסכים התובע להמשיך בהתקשרות ללא התחייבות מצד הנתבעת כשוכרת.

     

30. לנתבעת אין כל הסבר מניח את הדעת להמשך החזקתו של המושכר בידי אביה המנוח (לפחות) מעבר לתקופת השכירות וחרף אי משלוח הודעה בכתב על מימושה של אופציה.

    אם לשיטתה הסכם השכירות יכול להימשך לגביו הוא ללא הודעה בכתב, מדוע שלא ניתן יהיה לומר כן אף לגביה היא?

     

    תשובותיה של הנתבעת בענין זה בחקירתה הנגדית היו מיתממות, מגמתיות ולעיתים אף בלתי מתיישבות עם שורת ההגיון. כך למשל, מצד אחד מצהירה הנתבעת כי אביה המנוח היה מסודר, עובד ובעל יכולת כלכלית לממן את דמי השכירות (עמ' 27 סיפא) ובהנחה שכך ומשעה שהוא שהתגורר לדידה במושכר, מדוע שלא יבקש התובע את רישומו שלו כשוכר בהתאם למצב הדברים הצפוי בפועל, תוך צירופה של הנתבעת כערבה לכל היותר?

     

    הנתבעת נשאלת לגבי הצהרתה בדבר היות חתימתה פורמאלית בלבד (עמ' 28 שורות 7-10), הצהרה, אשר כשלעצמה תמוהה היא, שכן ביחסים עסקיים אין כל ענין וצורך בחתימה סתמית וזו מיועדת מטבע הדברים לשקף גמירות דעת והתחייבות משפטית. הנתבעת בתשובתה חוזרת שוב על רצונו של התובע בתיווכה מחמת שאביה המנוח אינו דובר עברית ואם זהו ייעודה המקורי בלבד, מדוע שלא תצוין כאיש הקשר בלבד או לכל היותר כערבה? .

     

    זאת ועוד, הנתבעת נשאלת ובצדק רב, הכיצד מתיישבת הצהרתה לגבי חוסר יכולתו של אביה המנוח לתקשר בשפה העברית והיזדקקותו לה, עם העובדה שבפועל הסכם השכירות לא הופסק בתום תקופת השכירות וההתקשרות בפועל נמשכה. אין ספק כי עסקינן במציאות המחייבת שיח והסכמה בין הצדדים.

    בענין זה חזרה הנתבעת שוב ושוב על תשובה מגמתית ומיתממת לפיה אין היא יודעת דבר וכלשונה (בעמ' 30 רישא למשל): "מאיפה אני יודעת? שנה ראשונה חתמתי, שנה שנייה לא יודעת איך הם דיברו. כל השאר לא יודעת...."

    באותו הקשר היא נשאלת האם ביקשה בתום השנה הראשונה שייעשה הסכם חדש ללא שמה ועל זאת השיבה (בעמ' 30 שורות 24-25): "לא. אני לא פניתי אליו, אני לא יודעת על מה הם דיברו שם. אני גרתי בכלל באשדוד". לא ניתן שלא לתמוה על תשובות אלה לאור הקפדת הנתבעת להדגיש לאורך עדותה את תלותו של אביה המנוח בה, כמו גם את טבעיות סיועה לו בהתאם לחינוך שקיבלה (ראה למשל בעמ' 28 שורות 14-17).

     

    ראוי להזכיר בנקודה זו כי ע"פ הצהרת התובע שלא נסתרה וששוכנעתי לגבי מהימנותה, הוא מעולם לא פגש את המנוח לאחר חתימת הסכם השכירות, מעולם לא הגיע למושכר מאז ועד ליום ארוע הפיצוץ, ומעולם לא יצר קשר עימו. מה לו כי ינסה בכלל לפנות אליו ישירות באין הוא דובר את שפתו ועת הנתבעת עצמה מצהירה כי היא שעמדה לרשותו בכל הנוגע ליצירת קשר עם אביה (כך לכל הפחות). הניסיון מצידה לשער כי התובע נעזר באחר, אינו אלא השערה גרידא שנזרקה סתמית לחלל האולם ושאין בה כדי לשכנעני (עמ' 30 שורות 6-7).

     

    התמיהה לגבי גרסת התנתקותה מיחסי השכירות ומהשיח הנטען בין התובע לאביה המנוח בתום תקופת השכירות (השנה הראשונה) מתגברת שעה שהיא מודה כי היא שמסרה בידי התובע את השיקים ששימשו לתשלום דמי השכירות בכל שנה ושנה והשלימה פרטיהם והיא מסכמת טענתה בעמ' 31 שורות 22-23 כך: "החוזה היה לשנה. איך הם דיברו ועל מה, אני לא יודעת. לא גרתי שם. גרתי באשדוד. אני לא יודעת. הוא התקשר אליי, אמר לי תמסרי בבקשה את הצ'קים. מסרתי. התובע רצה לראות שבשנה הראשונה הכל היה בסדר, הצ'קים לא חזרו, לא הייתה שום בעיה, הכל ירד בזמן, איך הם התנהלו ומה היה בניהם אני לא יודעת. מסרתי את הצ'קים כי אני הייתי גרה באזור".

     

    לא אוכל לומר כי שוכנעתי לגבי מהימנותה של הנתבעת בתשובות מגמתיות אלה. יושם לב כי בתצהירה לא הקדימה הנתבעת לעורר ולפרט את גרסתה בחקירה הנגדית לגבי נסיבות המשך ההתקשרות עם אביה המנוח כטענתה והעברת השיקים על ידה לתובע לבקשתו של האב.

     

    הנתבעת אף מודה בתצהירה (סעיף 54) כי ביצעה בחודש מאי 2013 הפקדה כספית במזומן לחשבון התובע בעקבות סרובו של אחד מהשיקים שנמסרו (כעולה מנספח 8 לתצהירו). תמוה כי רק בחקירתה הנגדית, ובניגוד למשתמע מהתצהיר, טוענת הנתבעת (ללא כל אסמכתא) כי מקור הכספים באביה (עמ' 31 שורות 26-31).

     

    נקודה חשובה לציון בענין זה, לרבות לגבי הקושי להתרשם מאמינות תשובות הנתבעת, נעוצה בהצהרתה החד משמעית שנועדה לפגום באמינות התובע ונמצאה קורסת בחקירתה הנגדית: בסעיף 11 לתצהירה מייחסת היא לתובע את התוספת בכתב יד בסיפא להסכם השכירות, תוספת שנעשתה לטענתה רק לאחר חתימתו, על דעת התובע בלבד ולצרכי תביעה זו וכך לשונה: "במידה והשוכר ירצה להמשיך בשכירות מעבר לתקופת האופציה דמי השכירות לא תעלה על 1,800 ₪ ב - 3 שנים נוספות מעל האופציה".

    דא עקא, עת נדרשה הנתבעת להציג בדיון את עותק הסכם השכירות הנתון ברשותה היא, נמצא כי דווקא היא שמחזיקה את נוסח המקור (בעוד עד אז הוצגו צילומים בלבד) וכי נוסח זה נושא אף הוא את התוספת בכתב יד (עמ' 28 שורה 20 עד עמ' 29 שורה 7).

    הנתבעת מיהרה מיד לומר, ובעקבות הערת בא כוחה ממש, כי זהו עותק שמצאה אצל אביה המנוח לאחר הפיצוץ, אולם אין בכך כדי לסייע ולמלטה מהקושי שנוצר לגבי אמינות דבריה.

     

    אדרבא, נמצאת בעיני מחוזקת לפיכך גרסת התובע לגבי תוספת זו שעה שזה הבהיר בחקירתו הנגדית כי תוספת זו נעשתה לבקשת הנתבעת עצמה שרצתה לוודא כי דמי השכירות לא יועלו. לדברי התובע ובהיגיון רב, עסקינן בתניה שמשרתת אותה דווקא ומשעה שכך, לא עמד על חתימתה. (עמ' 22 שורות 4-11).

    לשלמות התמונה אציין כי בפועל השיקים המיועדים לשנת השכירות השלישית, נרשמו ע"ס של 1,850 שקלים בפועל, אלא שלתובע הסבר ולפיו מדובר היה בסיכום בע"פ עם הנתבעת וכי לצורך כך אף מסרה לו את כתובת המייל שלה והוא העביר לה נספח כתוב לחתימתה. נספח זה לא הוצג ואין אף בנמצא אסמכתא למענה חיובי מצד הנתבעת, אולם חיזוק לגרסת התובע קיים בכל זאת במיסרון ששלחה לו הנתבעת ביום 23.10.13 ובו היא מוסרת את כתובת המייל שלה כשבתשובה מציין התובע "חתמתי ושלחתי. תחתמי ותשלחי לי עותק. יום טוב" (ראה נספח 3 לתצהיר הנתבעת הכולל את ספחי השיקים; נספח 9 לתצהיר התובע המתעד את המסרונים ותשובותיו בעמ' 19 לפרוטוקול).

     

    הנתבעת, יש לציין, טוענת כי לא נשלח לה מייל כלשהו בפועל, אולם אינה נותנת הסבר אחר לנסיבות משלוח כתובת המייל שלה לתובע. (עמ' 31 רישא). ב"כ התובע הציג לנתבעת במעמד הדיון את הנספח הנטען וזו השיבה כי אין הוא מוכר לה, אולם בפועל לא הוגש כראיה.

     

31. לאחר שהובהר לעיל במישור המעשי כיצד נהגו הצדדים, אתייחס להיבט המשפטי של התנהגותם ושל הכתובים ואומר כי לפנינו למעשה הסכם שכירות שתקופת השכירות בו נקבעה לשנה אחת ובדמי שכירות חודשיים בשיעור 1,750 שקלים ועל כך אין חולק.

     

    הגם שפרטי סעיף 6.2. להסכם השכירות לא הושלמו במלואם, הרי שניכר מעיון במכלול הנוסח ומהתנהגות הצדדים כי כבר בהסכם השכירות הוסכם בפועל על מתן אופציה להמשך יחסי השכירות ובשיעור של 1,800 שקלים לחודש כמצוין מפורשות בסעיף 7.1.2 להסכם השכירות, אשר נושא עדכון של הסכום בכתב יד (עדכון ידני נתון גם בסעיף 7.1.1 המתייחס לסכום בתקופת השכירות – בשנה הראשונה).

    התנהגות הצדדים בפועל בעצם אי ניתוקם של יחסי השכירות, המשך החזקת המושכר בידי הנתבעת ו/או אביה המנוח ותשלום חודשי סדיר שנעשה במסירתן של המחאות מראש באופן ובסכום הנדרש ע"פ הסכם השכירות, יש בו כדי לומר למעשה, כי האופציה החוזית מומחשה בהתנהגות ועל דעת הצדדים כולם.

     

    בהקשר זה הגיונית ומשכנעת בעיני תשובת התובע לפיה לא מצא צורך לעמוד על הודעה בכתב לגבי מימוש האופציה עת המציאות לימדה שכך בפועל היה והתבעת מיידעת אותו טלפונית (עמ' 21 שורה 16) ובלשונו בעמ' 23 רישא: "עניתי על זה קודם, ברגע שההסכם מתבצע בפועל כמו שכתוב, כלומר – אני מקבל שיקים, היא עומדת בכל התנאים שיש לי איתה בהסכם לא מצאתי סיבה נוספת לחפור לה בחיים, אני מקבל את שלי וזה מספיק. ההודעה של נספח זה בשנת 2013, הודעות האס. אם. אס מעידים על כך שהיא מעורבת יחידה ויש לי איתה קשר יחיד והיא מוסרת לי את הכל".

     

    ניתן להתייחס לעצם מסירת ההמחאות לשנת השכירות השניה ואילך, בבחינת הודעה בכתב ע"פ ההסכם, אולם אין בכך הכרח משעה שהצדדים בהתנהגותם הביעו את הסכמתם למימוש האופציה. בספרם של ג.שלו א.צמח, דיני חוזים, מהדורה רביעית בעמ' 239-242 ישנה התייחסות מפורשת לגבי משמעותה של ההתנהגות ביחסים חוזיים בין צדדים, לרבות היותה משום דרך לקיבול, לכריתת חוזה ולשינוי ממנו, שעה שיש בה כדי ללמד על גמירות דעת הצדדים. כך עשוי להיות המצב למשל, בהתנהגות שיש בה משום קיום החוזה, כפי שקרה בענייננו. אוסיף ואומר כי די בהודעת מי משני השוכרים כדי לממש את האופציה לגבי שניהם.

    נוסח התוספת בכתב יד בתחתית הסכם השכירות אמנם אינו מדויק דיו ואינו מבהיר מפורשות משך תקופת האופציה וראשיתה, אולם על פניו מדובר ומראש על אפשרות לשלוש שנות התקשרות נוספות ואפשרות זו אכן ממומשת עד לגדיעתה למעשה על רקע הפיצוץ המאלץ כן (ראה ספחי השיקים בנספח 3 הנ"ל שבכללם כאלו המאוחרים אף למועד הפיצוץ).

     

32. לסיכומה של נקודה זו אומר כי מעדיפה אני באופן מובהק למדי את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת ומוצאת אני כי זו מסתברת יותר בהינתן מכלול הנתונים ושורת ההגיון.

    ניסיונה של הנתבעת להמעיט במעמדה ולהתנער ממנו תוך שהיא נאחזת בטענה כי בפועל אביה המנוח הוא שהתגורר במושכר והוא שנהנה מהסכם השכירות, לא צלח. כפי שהדגיש התובע בסיכומיו ובצדק, כך היה ונותר מצב הדברים מראשית הדרך לשיטתה, כך שאין כל היגיון להיאחז בכך. פועל יוצא מכך, קובעת אני כי הנתבעת היתה ונותרה בגדר שוכרת מאז חתימת הסכם השכירות ועד לגדיעתו כאמור.

     

33. מכאן לשאלה השניה הנ"ל ובענין זה אין צורך להכביר מילים. לנתבעת כשוכרת חובה חוזית לשמור על המושכר ולהחזירו במצב תקין למשכיר – הוא התובע, אם ע"פ הדין הכללי (כשומר שכר) ואם ע"פ הוראות הסכם השכירות עצמו כאמור בסעיפים 9.2, 9.4.1,  13.1 לו.

    טענת הנתבעת לפיה אם ימצא כי אביה המנוח פעל בזדון כמיוחס לו, הרי שאין להלין כלפיה היא, מהווה הרחבת חזית משלא הועלתה בכתב ההגנה. כך או כך, דינה להידחות משעה שהתחייבות הנתבעת כשוכרת אינה מסוייגת למעשים/ מחדלים הנעוצים בה באופן אישי.

    מכל מקום, משעה שהן הנתבעת והן אביה המנוח הוגדרו כשוכרים, הרי שע"פ סעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 אחריותם החוזית לקיומו של כל חיוב היא ביחד ולחוד.

     

    נסיבות ארוע הפיצוץ

34. אקדים ואומר כי ניסיונה של הנתבעת לטעון ולהמחיש כי המושכר היה מוזנח ונושא ליקויים רבים ועיקר – להמחיש כי הפיצוץ מקורו בליקוי במערכת הגז או בתשתית, לא צלח:

    ראשית דבר, יש להפנות להוראת סעיף 4 להסכם השכירות המתייחס למצב המושכר ובגדרו מצהיר השוכר כי בדק את המושכר ומצאו במצב טוב ותקין וראוי לשימוש וכי הוא מוותר על כל טענה לתיקון. הדברים מדברים בעד עצמם.

    שנית, חרף איזכורן של נקודות כאלו ואחרות בדברי הנתבעת ואחותה בהקשר זה, הרי שבפועל נותרו הדברים בגדר אמירה בעלמא שלא הוכחה, ואף נסתרה במידת מה בחקירתן, ואינני מוצאת מקום להידרש לפרטים משעה שבכל מקרה לא היה בידיהן דבר להמחשת כשל בתשתית הגז ובפרט - חוות דעת מומחה שיאיר עינינו מדוע הנסיבות מצדיקות סברה כזו.

     

35. אין בנמצא עדים ישירים לארוע הפיצוץ שיכלו להעיד מידיעה אישית לגבי נסיבותיו.

    התובע נסמך בסברתו לגבי ניסיון ההתאבדות מצד המנוח על גורמי החקירה בעוד הנתבעת נסמכה בסברתה ההפוכה על התרשמותה האישית בעיקר כבת המנוח (מטבע הדברים).

    ראוי לשים דגש לפיכך על הראיות האובייקטיביות והחיצוניות בענין זה ואכן כאלו ישנן וביטוין בתיק החקירה שהוגש כראיה בתיק ובעדותם של הגורמים המעורבים בו.

     

36. אתחיל מהסוף ואומר כי מסקנת גורמי החקירה היתה שמקור הפיצוץ בניסיון מצד המנוח להתאבד באמצעות פיצוץ גז נפחי ע"י נטילת בלון הגז המשמש את המושכר, העברתו לחדר האמבטיה, פתיחתו לדליפת הגז והדלקת אש. התיק נסגר בשל חוסר ענין לציבור.

     

37. נבון אלמסי הוא החוקר שמונה לתיק ואף גבה מהתובע עדות ביום 4.5.14 (מוצג במ/11). חקירתו הנגדית מלמדת כי הוא תולה יהבו בחוו"ד חוקר השריפות – רשף אלזיאדנה נאיף הנתונה בתיק החקירה (מוצג במ/4 ויכונה להלן: "חוו"ד חוקר השריפות"), תוך שהוא מדגיש כי מדובר באדם מקצועי שחוות דעתו מדברת בעד עצמה (עמ' 74 שורות 21-22).

38. כן העיד במהימנות רבה ובהיגיון רב, תוך מתן הסברים ענייניים, השוטר גיא חג'בי שהוזעק לזירת הפיצוץ סמוך להתרחשותו.

    שאלות נקודתיות רבות הופנו אליו לגבי נסיבות ואופן יידועו ומעבר לכך, אולם אלו לא נמצאו חיוניות או מניבות תוצר משמעותי ואינני מוצאת מקום להידרש לאלו כולן. עם זאת, ראוי לציין מספר עובדות חשובות העולות מדו"ח הפעולה שלו מיום הארוע ומעדותו בעמ' 67-72:

    • בהגעתו למושכר נוכח חג'בי במנוח בכניסה לבית "כאשר כולו מאובק עם סימני שריפה על גופו", כשהוא "מכונס בתוך עצמו", מאובק כולו ובגדיו קרועים.

    • לדבריו, היה ריח של גז ובכניסתו למושכר נוכח בקיומו של בלון גז במקלחת, שברזו פתוח ומשכך סגר אותו בשני סיבובים.

    • הוא הבין שהיה במקום פיצוץ נפחי וניגש לבדוק אם ישנו בלון גז נוסף בחצר הבית, אלא שאז נוכח "כי הבלון שהיה אמור להיות בחוץ נותק מצינור הגז. הנחושת היתה מבריקה בהברגה וכן באיזור הגומיה ונראה כי הבלון שהיה מחובר נותן (צ"ל - "נותק" – א.ח) לא מזמן מצינור הגז. לאור האמור עלה חשש בליבי כי מדובר בניסיון התאבדות של הגבר".

       

39. עו"ד אושרי אוחנה, בדרגת רס"מ בשעתו, העיד אף הוא באופן ענייני ואמין כי ביום הפיצוץ נכח בבאר שבע ונתבקש לפיכך ע"י קצין החקירות להערכתו, לסור לבית החולים סורוקה, לשם הובהל המנוח ולגבות ממנו עדות וכך עשה תוך שהוא מסתייע בקרובת משפחתו לצורך תרגום לשפה הרוסית, אלא שמצבו הרפואי של המנוח בשעתו לא איפשר להעמיק בכך.

    העד מבהיר כי כיוון החקירה היה בהתאם לחשד הראשוני לגביו דווח לו, קרי – כי המנוח עצמו הכניס בלון גז למקלחת. (ראה עדותו בעמ' 53-58).

    העדות סומנה כמוצג במ/1 וניכר ממנה כי המנוח השיב פעמים רבות כי אינו זוכר והגם שטען כי אינו זוכר שפתח את בלון הגז במקלחת, הרי שלשאלה אם ניסה לפגוע בעצמו בשל מחלתו, השיב באופן שאינו שולל זאת: "יכול להיות, אני לא זוכר אולי אני הכנסתי את הבלון".

     

40. העד העיקרי בענין זה הוא – רשף אלזיאדנה נאיף אשר עדותו היא למעשה עדות מומחה מתוקף מעורבותו האישית כאיש מקצוע בחקירת ארוע הפיצוץ. (עמ' 57-67).

    העד אלזיאדנה מעיד כי הוא עוסק 21 בתחומו וניכר היה מעדותו כי הוא מיומן משנים של ניסיון, כמו גם משוכנע לגבי נכונות דרך חקירתו ומסקנותיו.

    בחוות הדעת מתאר אלזיאדנה את פועלם של אנשי המשטרה וכבאות האש ובהמשך - את מצב הדירה שניזוקה תוך צרוף של סקיצה המתארת את הזירה שנמצאה (במ/5).

    כן ציין, בין השאר, עובדות חשובות אלה:

    • בלון גז נמצא במרכז חדר השירותים והמקלחות וזה נסגר ע"י שוטר לדבריו של זה.

    • וילון המקלחת נשרף וסימני שריפה נמצאו בכניסה לחדר השינה שמול המקלחת.

    • צינור גז עם שעון נמצא מחוץ למבנה המושכר וללא חיבור בלון אליו.

    • אין סימני פריצה לבית ומערכת החשמל נמצאה תקינה.

    • ישנה קריסה של התקרה שפוחתת ככל שמתרחקים ממקום הארוע, קרי – חדר האמבטיה.

    • בדיקת מערכת החשמל נמצאה תקינה. ע"פ עדות לוחמי האש שוטר שהגיע למקום מצא כי הבלון פתוח וסגר אותו בעצמו. החוקר הגיע למסקנה לפיה פתיחת הבלון ודליקת האש בוילון נעשתה ע"י המנוח בזדון תוך שהיה מודע להשלכות המעשה.

       

      מסקנותיו: הפיצוץ נעוץ בדליפת גז מהבלון שפורק ממקומו הטבעי והובל לחדר האמבטיה. הבלון נפתח בלחץ, הגז פוזר בחדר והדלקת מקור אש הציתה את הוילון והביאה לפיצוץ נפחי בינוני. פיצוץ זה הביא לקריסת התקרה, דבר שגרם לכיבוי האש במקום. "פתיחת הבלון ודליקת האש בוילון נעשתה ע"י דייר הבית במכוון ובידיעה לתוצאות המעשה". נשללות אפשרויות אחרות כגורם לנזק ולפיצוץ, קרי – כשל חשמלי או רשלנות.

       

      חקירתו הנגדית של אלזיאדנה עוררה עימות מה אל מול ב"כ הנתבעת אשר ניסה בשאלותיו לפקפק באמינות החקירה ובמסקנותיה, תוך שהוא מפנה, בין השאר, לאי התאמה מסוימת שהיתה בין חוו"ד חוקר השריפות (במ/4) לבין הטיוטה שהוכנה על ידו (במ/5), אלא שלא עלה בידי להשתכנע מניסיון זה ולהתרשם כי אלזיאדנה ביצע עבודתו באופן בלתי מקצועי, מגמתי או בעודו מוטה מאינטרס כלשהו או מכיוון חקירה ספציפי.

      יצוין כי לגבי השוני בשעות הנקובות הודה אלזיאדנה כי נפלה טעות בידו, תוך שהוא מסביר מהו מקורה וכיצד הוא סבור שיש לתקנה (בעמ' 58-59).

       

      אלזיאדנה ידע להסביר היטב את עמדתו ומסקנותיו וידע אף להסביר הכיצד יש בנחזה בתמונת בלון הגז שצולמה כדי לסייע לו בשחזור הדברים ובביסוס מסקנותיו (עמ' 59 שורות 5-12, עמ' 60 שורות 15-23). בהקשר זה ובהתייחס לניסיון שהיה מצד הנתבעת לטעון כי מאן דהוא הזיז את בלון הגז ממקומו הטבעי לאחר הפיצוץ והעבירו לאמבטיה, אפנה לתשובתו של אלזיאדנה השולל למעשה ובהיגיון רב אפשרות זו בהינתן הנחזה מהתמונות (עמ' 63 רישא; עמ' 66 שורות 18-26. התמונות סומנו פ/2-פ/24 ונתונות נוספות בתיק החקירה).

      אלזיאדנה אף מסביר מדוע נשללת על ידו אפשרות הדליפה בתשתית הגז כגורם לפיצוץ תוך שהוא מפנה לכך שזו לא נפגעה וכן למוקד הנזקים שהיה באזור אחר (עמ' 64 סיפא).

      כאן המקום לציין כי אלזיאדנה נדרש אף להתייחס לרמת הפציעה הצפויה לאדם שהיה מעורב במעשה הפיצוץ כפי המיוחס למנוח למעשה. מתשובותיו של זה עולה כי צפויה פציעתו אם מכוויות, ככל שנמצא בקו ישיר עם האש, ואם מרסיסים בשל קריסת התקרה (עמ' 64 שורות 2-9). עת הוא נדרש להשליך תשובתו העקרונית לגבי המנוח, מבהיר העד כי לא הספיק לחקור את המנוח וכי אין בידו דו"ח לגבי נסיבות פטירתו, אולם הוא הספיק לבקרו בבית החולים ונוכח באדם "עם מכות בכל הגוף" שמקורן האפשרי בפיצוץ. מכל מקום, הוא מסיים תשובתו באמירה ברורה לפיה עמדה כוונה מאחורי פירוק בלון הגז והכנסתו למושכר "אדם נורמלי לא יפרק בלון גז, יכניס לתוך הבית אם אין לו כוונה לדבר הזה.... הוא ידע מה הוא עושה ולא היו סימני פריצה" (עמ' 65 שורות 9-19).

       

41. מנגד נתונות כאמור עמדת הנתבעת ואחותה (שראתה את אביה ביום הארוע לאחריו) ואלו מסתייעות אף במסמכים הרפואיים של המנוח בתיק החקירה. כך למשל, במסמך השחרור מיום 28.4.14 מצוין כי אין ממצא חבלתי, כי המנוח שולל בתוקף כי הפיצוץ היה מכוון במטרה אובדנית וכי הוא משוחרר מבחינה פסיכיאטרית בינתיים.

    הגם שכך, ראוי לציין כי מסמכים אלה מציינים אף כי המנוח לוקה בחוסר זכרון לגבי פרטי הארוע ונסיבותיו ואף נושאים נוסח המלמד על אי וודאות בסוגיה זו, כמו גם על תלונה מפיו של המנוח עצמו לגבי קיומה בכל זאת של פגיעה גופנית ואכן מצוינים לפחות נפיחות סביב העיניים ואודם בפנים (ראה עמ' 1 ובעמ' 4 רישא למסמך).

     

    מכל מקום, סבורתני כי יש בנמצא מספיק עדויות ראויות שתאשרנה כי המנוח היה בזירת הפיצוץ בעת התרחשותו, אם כי לא ניתן להצביע על מיקום מדוייק, ואף נחבל במידה כלשהי, וניתן להניח שבית החולים הקפיד לציין אך את עיקרי ממצאיו ולהתמקד במחלתו שע"פ הרישום הגיעה לדרגת חומרה שהביאה להמלצה לטיפול פליאטיבי ולשהות בהוספיס.

     

42. לסיכום סוגיה זו: מוצאת אני כי מאזן ההסתברויות נוטה באופן מובהק לאפשרות הנטענת מצד התובע לגבי היותו של ארוע הפיצוץ מכוון ותוצר של ניסיון המנוח לשים קץ לחייו.

    לא ניתן אמנם לומר כי האפשרות המוצעת מצד התובע נטולת כל ספקות ובית המשפט אינו מתיימר להתחקות אחר מחשבותיו של המנוח עובר לארוע הפיצוץ, אולם במשפט האזרחי ענין לנו במאזן ההסתברויות והתובע עומד בנטל המוטל עליו לצורך כך.

    אכן, קיימות אפשרויות תאורטיות נוספות והמנוח מצידו טען לעיתים אחרת, אולם אלו היו "חיוורות" למדי ולא קיבלו ממשות והמחשה באופן המציבן כ"יריב ראוי" אל מול האפשרות המוצעת מצד התובע ונתמכת בעדויות אוביקטיביות כבדות משקל וזאת חרף ניסיון הנתבעת להצביע על מחדלי חקירה. יתרה מכך, מטבע הדברים, לא בהכרח יודה אדם בניסיון התאבדות ועמדתו של המנוח בענין זה לא היתה חד משמעית.

    אף אם מעבר לצורך אומר כי אחריותה החוזית של הנתבעת נתונה אף אם היתה מצד המנוח טעות/ רשלנות שלא נובעת מניסיון התאבדות.

     

    הסעד הכספי וסיכום פסק הדין 

43. משעה שנמצא כי קיימת עילה תביעה חוקית לתביעת הנתבעת ומשעה שנמצא כי יש מקום לאחריותה ולחיובה בתוצאות ארוע הפיצוץ, הרי שאפנה עתה לדון בטיבו ובהיקפו של הנזק.

44. הסעד העיקרי שנתבע הוא פיצוי בגין נזקי המושכר בהתאם לחוות דעת שהגיש התובע כאמור, אלא שמשעה שמונחת בפני בית המשפט חוות דעתו של מומחה בית המשפט - מרדכי בס, הרי שאז ובהתאם למגמת הפסיקה המקנה לה מעמד מיוחד ומורה כי יש ככלל לאמץ את ממצאיו, הרי שכך אעשה. (ראה בענין זה ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (1988); ע"א 4179/17 יותר סוכנות לביטוח (1989) בע"מ נ' ערן רובין (6.12.18))

     

    אציין כי חוות דעתו של בס הוגשה באופן מפורט ומדברת בעד עצמה ואין בנמצא כל סיבה לחרוג ממסקנותיה ובוודאי שלא "נימוקים כבדי משקל" כדרישת הפסיקה.

    למעשה, איש מבין הצדדים לא ביקש לחקור את המומחה ולא השיג בסופו של דבר על מסקנותיו ומשעה שאלו הם פני הדברים, אן לי אלא לאמץ מסקנותיו ולקבוע כי היקף הנזק שנגרם למושכר הוא 82,520 שקלים נכון ליום הינתנה – 20.2.18.

     

45. הסעד הנוסף שנתבע עניינו אבדן ההכנסה - דמי השכירות מהמושכר בשל מצבו הפיסי עקב הפיצוץ, כשבענין זה דורש התובע בתביעתו את שיעור דמי השכירות הראשוניים לבבד, קרי –1,800 שקלים לחודש וזאת מיום הפיצוץ ולמשך שנה אחת לפחות, דבר שישקף לדידו ולו במעט את פרק הזמן המוערך על ידו להשבת המצב לקדמותו.

    בפועל וכפי המצוין לעיל, המושכר נותר במצבו הרבה מעבר לשנה אחת.

    אציין כי לו היה התובע מתקן תביעתו ודורש לפצותו בגין כל משך הזמן בו נותר המושכר ללא שימוש, היה מקום לדיון מעמיק ומורכב יותר לגבי צדקתה של הדרישה תוך בחינת ההתפתחויות לאחר הגשת התביעה והידרשות אף לסוגיית חובת הקטנת הנזק באופן מפורט יותר, אלא שלא כך הוא המצב.

     

    על פניו דרישת התובע בדין יסודה שכן עסקינן בהפסד כספי הנעוץ באופן ברור בארוע הפיצוץ העומד בבסיס עילת התביעה.

    אציין כי לא אוכל לומר כי הוכח בדרך כלשהי ששנה היא פרק זמן סביר להשבת המצב לקדמותו, מה גם שבעוד שהתובע התבסס בתביעתו על המלצת המומחה מטעמו לבנות מחדש את המושכר, הרי שמומחה בית המשפט קבע כי די בשיפוץ. עם זאת ועדיין, המציאות בפועל הוכיחה קיומו של קושי המעשי בהשבת המצב לקדמותו. חקירת התובע ועדויות הנתבעת יש לציין, שכן אלו לא התמקדו כלל בסוגיה זו.

    מכל מקום, משעה שבית המשפט מוסמך לפסוק את הסעד הכספי שהוכח כי נתגבש עד להגשת כתב התביעה ומשעה שהתובע דורש למעשה את דמי השכירות שהפסיד מתוקף יחסיו החוזיים עם הנתבעת, הרי שהוא זכאי בהחלט לקבלתם לגבי התקופה החוזית הרלבנטית, קרי – עד לסיום שנת השכירות השלישית - חודש 11/14.

    בנסיבות הענין ולאור הסדר התשלומים שנקבע, יש לחייב בגין 7 חודשים שטרם שולמו (20.4.14 עד 20.11.14) ובסך הכל: 12,600 שקלים.

46. טרם סיום אציין כי בין הצדדים נתעוררה מחלוקת לגבי הוראת סעיף 10 להסכם השכירות כאמור, אלא שבפועל אין בזו כדי לשנות דבר.

    אומר עם זאת ובתמצית כי אין מקובלת עליי עמדת התובע שהוא שהביא את נוסח ההסכם. אף אם זה נלקח ממקור כלשהו כנוסחו, היה עליו לוודא כי תוכנו תואם את כוונותיו ואין הוא יכול להלין כלפי הנתבעת. לא הוכח כי בפועל סיכמו הצדדים אחרת מהמצוין בסעיף זה וכידוע "דברים שבלב אינן דברים" ואין הנתבעת אמורה לנחש שכוונת התובע אחרת היתה.

    מכל מקום, ספק רב אם ניתן היה להיתלות בביטוח מבנה לו נעשה בהינתן נסיבות היזקו. בענין זה הגיש התובע את תצהירו של אמויאל אשר מתוקף ניסיונו ועיסוקו כסוכן ביטוח מבהיר כי פוליסת ביטוח מבנה לא היה בה כדי לסייע בנסיבותנו ותוך שהציג דוגמת פוליסה כזו. הנתבעת מצידה לא הציגה בענין זה ראיות של ממש ועיקר – דוגמת פוליסות שישנן על תנאיהם בכל הנוגע לתנאי הכיסוי והחרגות ובכל הנוגע לשיעור הכיסוי. יתרה מכך, ניתן להניח כי לו היתה חבות מבטח, היתה מוגשת הודעה מצד המבטח, בהיכנסו לנעלי המבוטח, נגד צד שלישי - הנתבעת, אשר כאמור נמצא כי יש מקום לאחריותה.

     

47. סוף דבר, לאור המובא לעיל ובהתאם לו מורה אני כי על הנתבעת לשלם לתובע חיובים אלה:

    • 82,520 שקלים נכון ליום 20.2.18 בגין נזקי המושכר.

    • סך של 12,600 שקלים בגין דמי השכירות נכון ליום הגשת התביעה.

    • מחצית מאגרות המשפט ששילם התובע ונכון ליום הוצאתן (כך בשים לב לסכום שנפסק).

    • שיעור חלקו של התובע בתשלום שכר מומחה בית המשפט נכון ליום הוצאתו.

    • שכ"ט עו"ד - תוצאת ההליך ושיעור החיוב הנפסק נשקלים כמקובל, אלא שיש להביא בחשבון אף את התנהלותה של הנתבעת בהליך זה, התנהלות שהביאה להארכתו במידת לא מועטה ולקיומם של דיונים רבים מהמקובל (שבעה סך הכל) ועל כך כבר העירבית המשפט בהחלטותיו. שכר הטירחה מועמד לפיכך על סך של 15,000 שקלים ליום זה.

      החיובים הנ"ל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד המצוין לצידם.

       

      ניתן היום, ו' אב תשע"ט, 07 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.