א.בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ר. באום) ב-ת"א 43749-07-17 מיום 13.02.2019.
בית משפט קמא קיבל את תביעתו הכספית של המשיב בגין תשלום שכ"ט עו"ד, באופן שחייב את המערער בתשלום סך של 841,800 ₪, וכן חייבו לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בגין ההליך בבית משפט קמא בסך 125,000 ₪.
ב.הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:
המערער הוא איש עסקים, ונשוי לדודתו של המשיב.
המשיב הוא עורך-דין, ומשנת 2005 ייצג את המערער בעניינים שונים, לרבות בגביית חובות בהליכי הוצאה לפועל.
בשלהי שנת 2010 או בתחילת שנת 2011 פנה המערער למשיב על מנת שהלה ייצגו, יחד עם עו"ד נפתלי נשר (להלן – "עו"ד נשר") בתביעה בבית המשפט המחוזי בחיפה מול חברת "נהריה על הים (2004) בע"מ" (להלן: "ההליך בבית המשפט המחוזי").
המשיב ועו"ד נשר טיפלו עבור המערער בתביעה זו, וביום 22.02.2015 ניתן פסק דינו של סגן הנשיא, כב' השופט י. כהן, על-פיו התקבלה תביעת המערער באופן שחברת "נהריה על הים (2004) בע"מ" חוייבה לשלם למערער סכום משוערך של כ-12 מיליון ש"ח (נכון למועד פסק הדין).
התביעה-שכנגד שהגישה "נהריה על הים (2004) בע"מ" כנגד המערער– נדחתה.
לאחר שהסתיים ההליך בבית המשפט המחוזי סירב המערער לשלם למשיב שכ"ט עו"ד עבור הייצוג.
במקביל, במהלך שנת 2010 הגיש המשיב בשם המערער שטר חוב בסכום של 1.9 מיליון ₪ (להלן: "השטר") לביצוע במסגרת תיק הוצל"פ. בהליך זה הגישו החייבים התנגדות, וההליך הועבר להכרעה בבית המשפט השלום בחיפה (להלן: "ההליך בהוצאה לפועל").
ביום 13.07.2014 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, לפיו נדחו מרבית טענות המתנגדים, והם חוייבו לשלם למערער סך של 934,000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מיום 31.12.08, אגרת בית משפט יחסית לסכום הנ"ל ושכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ש"ח, דהיינו סך כולל של כ-1.2 מ' ש"ח (נכון למועד מתן פסק הדין בהליך זה).
הצדדים חלוקים גם בשאלת שכר הטרחה המגיע למשיב בגין טיפולו בתיק ההוצאה לפועל, ולרבות בהליך המשפטי המלא שניהל המשיב עבור המערער.
ג.ביום 19.07.2017 הגיש המשיב לבית משפט השלום בחיפה, תביעה כספית כנגד המערער בסך 983,410 ₪ בגין תשלום שכ"ט עו"ד הן עבור ההליך בבית המשפט המחוזי, והן עבור ההליך בהוצאה לפועל.
בתביעתו טען המשיב, כי הוא טיפל בין השנים 2005-2015 בעניינים משפטיים שונים עבור המערער, ובשל הקירבה המשפחתית ויחסי האמון ששררו בין הצדדים לא נערך ביניהם הסכם שכר טרחה בכתב.
בנוגע להליך בבית המשפט המחוזי, טען המשיב בתביעתו, כי נוכח היקף העבודה העצום בתיק, לרבות דיונים רבים, חילקו הוא ועו"ד נשר את העבודה ביניהם, על דעת המערער, באופן שווה, וכי לא הייתה מחלוקת בינו לבין עו"ד נשר, כי שכר הטרחה, אשר ישולם על-ידי המערער, יתחלק ביניהם באופן שווה. אליבא דמשיב, בגין ההליך בבית המשפט המחוזי סוכם בין השניים לבין המערער על תשלום שכ"ט עו"ד בשיעור של 10% בצירוף מע"מ מכל סכום שייפסק, ככל שתביעתו של המערער תתקבל.
בנוסף טען המשיב, כי במקביל לתביעה אותה הגיש המערער, הוגשה נגדו תביעה-שכנגד, שאף היא הצריכה עבודה רבה.
בתביעתו טען המשיב, שעם סיום התיק בבית המשפט המחוזי וקבלת פסק דין לטובת המערער, לפיו סך החיוב המשוערך של הנתבעים עמד על כ-12 מיליון ₪ נכון ליום מתן פסק הדין, ודחיית התביעה-שכנגד, החל המערער להתכחש להתחייבותו, וטען, כי הוא אינו חייב בתשלום שכ"ט עו"ד מאחר ובית המשפט המחוזי לא קבע תשלום שכ"ט עו"ד בפסק דינו.
המשיב מצידו פנה אל המערער מספר פעמים על מנת להגיע להסדר, אולם לא נענה על-ידי המערער. כאשר הוגש ערעור על-ידי חברת "נהריה על הים" לבית המשפט העליון, פנה המערער לעורך-דין אחר על מנת שייצגו בהליך הערעור.
לחלופין, טען המשיב, שאם לא תתקבל טענתו בדבר קיומו של הסכם בעל-פה, הרי שיש לפסוק לזכותו שכר טרחה ראוי בשים לב להיקף התיק שנוהל בבית המשפט המחוזי, והמאמצים שהושקעו על-ידו בניהול התיק. לטעמו של המשיב, שכר הטרחה הראוי במקרה זה, הוא בשיעור של 10% בתוספת מע"מ מסכום פסק הדין.
בנוגע להליך ההוצאה לפועל, טען המשיב, כי הוא ייצג את המערער הן בבקשה לביצוע השטר בסך נקוב של 1.9 מיליון ₪ בהוצאה לפועל, והן בכל ההליכים שהתנהלו בבית משפט השלום בחיפה, כתוצאה מהגשת התנגדות לביצוע השטר על-ידי החייבים. המשיב ציין, שההליכים בנוגע לשטר הסתיימו בפסק דין, שחייב את החייבים לשלם למערער סך של כ-1.2 מיליון ₪, נכון למועד מתן פסק הדין.
גם במקרה זה, כך טען המשיב, לא שילם לו המערער שכ"ט עו"ד, למרות פניות חוזרות ונשנות של המשיב אליו, אשר נענו בהבטחות ותירוצים שונים, אולם המשיב נמנע מלהתעמת משפטית עם המערער הן בשל היחסים המשפחתיים, והן בשל העובדה שבשלב זה המשיב עדיין ייצג את המערער במספר משמעותי של תיקים בלשכת ההוצאה לפועל. יחד עם זאת מבהיר המשיב, כי מעולם לא הסכים לעבוד בחינם.
עוד ובנוסף טען המשיב, כי בגין הליך ההוצאה לפועל לא סוכם בינו לבין המערער על שיעור שכר הטרחה, והוא זכאי לשכר טרחה ראוי עבור פעולותיו, כשהשיעור המגיע, לטעמו של המשיב, הוא 20% מסכום פסק הדין, בתוספת מע"מ.
עד כאן תמצית הטענות בכתב התביעה שהגיש המשיב.
ד.בכתב הגנה שהגיש המערער לבית משפט קמא ביום 26.10.2017, נטען, כי הסיכום בין המשיב לבינו בנוגע לשכר הטרחה היה, שהמשיב יקבל רק את שכר הטרחה שבית המשפט יחייב בו את בעל הדין שכנגד, בכל הליך שהוא. מעבר לכך,טען המערער, לא יהא המשיב זכאי לכל תשלום.
בנוגע להליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי, טען המערער, כי הסיכום היה שעו"ד נשר יהיה זה שיוביל את התיק, וזאת נוכח נסיונו רב השנים, וכי עיקר העבודה בתיק נעשתה, לטענת המערער, על-ידי עו"ד נשר.
המערער טען, כי גם בתיק נשוא הדיון היה הסיכום, שהמשיב יהא זכאי רק לשכר הטרחה שייפסק לחובת הצד שכנגד על-ידי בית המשפט, ומשלא נפסק שכ"ט עו"ד בתיק זה, אין המשיב זכאי לתשלום שכר טרחה.
עוד טען המערער, כי עו"ד נשר חדל מלייצגו בשל ניגוד עניינים שנוצר, וכי הוא הציע למשיב לייצגו ביחד עם עורך-דין נוסף בהליך הערעור שהגישה "נהריה על הים". משסירב המשיב להצעתו, נאלץ המערער להיות מיוצג בהליך זה על-ידי עורכי דין אחרים.
ביחס להליך ההוצאה לפועל, טען המערער, כי לא מגיע למשיב שכר ראוי, וכי גם במקרה זה הסיכום בינו לבין המשיב היה, כי המשיב יהא זכאי רק לשכר הטרחה, אשר ייפסק על-ידי בית המשפט וההוצאה לפועל. אליבא דמערער, לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט בעניין הליך ההוצאה לפועל, פנה הוא למשיב על מנת שהלה יגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, אולם המשיב סירב בטענה שאין סיכוי לערעור. משכך, נאלץ המערער לפנות לעורכת-דין אחרת לשם ייצוגו, ובסופו של יום הערעור התקבל, והסכום בו זכה המערער, עלה באופן ניכר.
עד כאן תמצית הטענות שבכתב ההגנה של המערער.
ה.ביום 30.10.17 ביקש בית משפט קמא את עמדת הצדדים ביחס לכוונתו לפנות לוועדת שכר טרחה אשר ליד הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין לקבלת חוות דעתה ביחס לשכ"ט עו"ד ראוי, וזאת למקרה שבית משפט יקבע, כי לא היה הסכם בין הצדדים.
המשיב הסכים להצעת בית משפט קמא, ואילו המערער סירב, בטענה שהיה הסכם בין הצדדים.
ביום 15.11.17 ביקש בית משפט קמא לקבל את חוות דעתה של ועדת שכר הטרחה, וזו ניתנה ביום 13.3.18.
בהתאם לחוות הדעת, למקרה וייקבע שאין הסכם שכר טרחה בין הצדדים, יש לקבל את דרישת המשיב לתשלום חלקו בגין הייצוג בהליך בבית המשפט המחוזי, בסכום של 706,083 ש"ח בתוספת מע"מ, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום פסק הדין בבית המשפט המחוזי, ועד התשלום בפועל.
בהתאם לחוות דעת זו, באשר להליכים שהתנהלו בהוצאה לפועל בנוגע לשטר, ההסכם בין הצדדים לתשלום 10% בצירוף מע"מ מן הגבייה בפועל, בתוספת שכ"ט עו"ד א' ו-ב' שנפסקו בלשכת ההוצאה לפועל, משקף שכר ראוי.
ו.ביום 11.12.2018 הגיש המשיב את סיכומיו לבית משפט קמא, בהם נטען, כי חרף היעדר הסכם שכר טרחה בכתב, הצליח המשיב להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, כי סוכם בינו לבין המערער על תשלום שכ"ט עו"ד בשיעור של 10%, בתוספת מע"מ, מן הסכום שייפסק בהליך בבית המשפט המחוזי.
אליבא דמשיב, כל טענות המערער בדבר סיכום אחר שהיה בין הצדדים בנוגע לשכר הטרחה, לרבות הטענה ששכר הטרחה יהא אך ורק זה שייפסק על-ידי בית המשפט המחוזי, ככל שיייפסק, הופרכו לחלוטין, וכך גם טענתו של המערער, שזו הדרך בה הוא מתנהל עם עורכי הדין הרבים עימם הוא עובד.
לטענת המשיב, אין כל רלוונטיות ל"הסכם הפשרה" שהוצג על-ידי המערער, בניגוד לכלל בדבר חיסיון הליכי משא ומתן, שכן מדובר בניסיון לפשרה, שלא השתכללה לכדי הסכם.
המשיב הדגיש, שאמנם לרוב נזקף היעדר הסכם שכר טרחה לחובת עורך-הדין, אך במקרה זה המערער הוא בן משפחה של המשיב, אשר ייצג את המערער על פני מספר שנים.
לטענת המשיב, אם בית המשפט סבור, כי לא היה סיכום ברור בין הצדדים בנוגע לשכר הטרחה, יש לקבוע תשלום שכר טרחה ראוי. לטענת המשיב, סעיף 89 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א- 1961, מעניק את הסמכות בה השתמש בית משפט קמא, למנות את לשכת עורכי
הדין לחוות את דעתה בנוגע לשכר הטרחה הראוי, אולם עקב שגגה שנפלה בחוות הדעת, הסכום שיש לפסוק לטובת המשיב הוא מעט גבוה מן הסכום אליו הגיעה לשכת עורכי הדין.
בנוגע להליך בהוצאה לפועל, שעם הגשת ההתנגדות, הועבר לבית משפט השלום, טען המשיב, כי הוא מודה בכך שבעניין זה לא סיכם עם המערער את שיעור שכר הטרחה, וכי גם לעניין זה ניתנה חוות הדעת של וועדת שכר הטרחה של לשכת עורכי הדין.
ז.מנגד טען המערער, בסיכומים אשר הוגשו מטעמו ביום 20.01.2019, בנוגע להליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, כי סוכם שעו"ד נשר יהא זה שמוביל את התיק מאחר והערכתו המקצועית של המערער כלפי המשיב נמוכה, ולדבריו הוא צירף את המשיב לתיק מתוך שיקולים אישיים, שכן המשיב בן משפחה והמערער היה מעוניין לדאוג לפרנסתו. גם בתיק זה, כך טען המערער, סוכם, כי שכר הטרחה יהא כמקובל בינו לבין המשיב, דהיינו, סכום שכר הטרחה שבית המשפט יחייב בו את בעל הדין שכנגד.
המערער הדגיש, כי טענות המשיב על כך שהוא העביר את הטיפול בתיק מידו ומידי עו"ד נשר לעורך-דין אחר, חסרות בסיס, שכן עו"ד נשר חדל מייצוגו של המערער עקב מניעה אתית, והיה זה המשיב שסירב להמשיך לייצג את המערער מול "נהריה על הים" יחד עם עורך-דין אחר.
עוד טען המערער, שקיימות סתירות רבות, וכן חוסר היגיון בגרסאות המשיב, לרבות העובדה שהמשיב שינה מספר פעמים את גרסאותיו בנוגע למועד בו סיכם עם המערער על שכר הטרחה. לדידו של המערער, נוכח הסתירות הרבות שנמצאו הן בגרסת המשיב, והן בגרסת עו"ד נשר, יש ליתן אמון בגרסת המערער, אשר בה לא נמצאה כל סתירה, והיא היחידה שמתיישבת באופן הגיוני עם התשתית הראייתית בתיק זה.
המערער הפנה לתמליל הקלטת, ולקלטת השיחה עם עו"ד נשר, מהם עולה, לטעמו, כי גרסתו בנוגע לשכר הטרחה שהסכים עליו עם המשיב היא הנכונה, וכן, כי זו הייתה גם ההתנהלות ביניהם בעבר.
לטענת המערער, פסיקת בית המשפט העליון קובעת, שיש לזקוף לחובת עורך-דין את העובדה, שהוא לא ערך הסכם שכר טרחה, וכאשר דנים בשכר הראוי, יש להביא בחשבון את מחדלו של עורך-הדין. אולם, כך טען המערער, בענייננו הוכח, שהיה הסכם בין הצדדים, ולחלופין, אם בית המשפט יקבע, כי לא הוכח קיומו של הסכם, הרי שיש לפנות לנוהג כפי שהיה מקובל בין הצדדים.
לטענת המערער, אף אם בית המשפט ידחה טענה זו, אין מקום להתייחס לחוות הדעת של לשכת עורכי הדין, מכיוון שבפועל אין בפסיקה שימוש בהליך זה, אלא קיימים כללים ברורים כיצד יש לקבוע שכר טרחה, מקום בו אין הסכם, ואין נוהג בין הצדדים, דהיינו, על התובע להוכיח את היקף העבודה שהושקעה בתיק, את ניסיונו המקצועי, את הותק והמוניטין שלו. בענייננו, כך לטענת המערער, לשכת עורכי הדין התעלמה מנתונים אלה, והמשיב כלל לא הציג ראיות לעניין שכר הטרחה המקובל או הראוי.
המערער הוסיף, שגם בכל הנוגע להליך ההוצאה לפועל (שעם הגשת ההתנגדות הועבר לבית משפט השלום), סוכם עם המשיב, כי הוא יקבל רק את שכר הטרחה שבו יחויב בעל הדין שכנגד, עוד נטען, שהמשיב הפר את ההסכם עם המערער וחדל לייצגו בטרם הסתיים ההליך, ומשכך נאלץ המערער לפנות לייצוג על-ידי עורכי דין אחרים.
ח.בפסק דינו מיום 13.02.2019 קבע בית משפט קמא, כי בין הצדדים לא נחתם הסכם שכר טרחה מעולם, והפנה ל-ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל, פד"י נח (5) 20, בעמ' 32 (להלן: "עניין יכין חקל"), לפיו החובה להחתים לקוח על הסכם שכר טרחה מוטלת על עורך-הדין, ומשלא עשה כן עורך-הדין – הדבר יפעל לחובתו.
לאחר ששמע את העדויות, דהיינו, את עדויות עו"ד נשר, המשיב, והמערער, וכן את עדות עוה"ד אורן פרג' בנימין, קבע בית משפט קמא, כי התרשם שאכן, כטענת המשיב, הוא היה צעיר ולא מנוסה, ואילו המערער הוא "אדם כוחני, המשיג את רצונו בלא כל התחשבות בזולתו" (פסקה 7.4 לפסק הדין).
בהמשך פסק הדין קבע בית משפט קמא , כי "התרשמותי מהנתבע לא הייתה חיובית; התרשמתי כי מדובר באדם כוחני ומניפולטיבי, המטיל שררה, שלא לומר – אימה – על עורכי הדין מולם הוא התנהל (עו"ד נשר והתובע)" (שם).
עוד קבע בית משפט קמא, כי עיון בהסכם שכר הטרחה שהוגש על-ידי עו"ד נשר במהלך עדותו מלמד, כי מדובר במסמך כמעט חד צדדי במסגרתו, בין היתר, מתחייב עו"ד נשר לשלם למערער ריבית נשך בשיעור של 5% בתוספת מע"מ לכל חודש בו לא יעביר עו"ד נשר למערער סכומים שיגבה בהוצאה לפועל. מעדותו של המערער ניתן ללמוד, כך מעיר בית משפט קמא, שהוא סבור שעל תשלומים, שנעשים במזומן אין צורך לדווח.
בסופו של יום קבע בית משפט קמא, כי בין הצדדים לא סוכם על שכר טרחה עבור ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, אולם אין בכך, בנסיבות המסוימות שבתיק זה, ונוכח פערי הכוחות בין המשיב לבין המערער, כדי לפעול לחובתו של המשיב, בוודאי שאין בכך כדי לשלול
ממנו את זכאותו לשכר טרחה, וכי ביחס לתיק ההוצאה לפועל וההליך שהתנהל בבית משפט השלום, היה סיכום ברור ומפורש בין הצדדים לפיו המערער ישלם למשיב את שכר הטרחה שנפסק.
בנוגע לשכר הטרחה הפסוק בהליך ההוצאה לפועל קבע בית משפט קמא, כי משנפסק בבית משפט השלום שכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪, ובהתחשב בסכום פסק הדין בבית משפט השלום, בהתאם להוראות סעיף 10(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, וסעיף 9 לתוספת לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000, שכר הטרחה הפסוק בתיק ההוצאה לפועל (שכ"ט א' ו-ב') אמור להסתכם ב-88,200 ₪, בתוספת מע"מ, ומכיוון, שכאמור, בין הצדדים סוכם כי זהו שכר הטרחה שישולם למשיב, על המערער לשלם למשיב סך כולל של 100,800 ₪.
בנוגע לשכר הטרחה הראוי בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי קבע בית משפט קמא, כי בהתאם לחוות דעת לשכת עורכי הדין, שכר הטרחה הראוי המגיע למשיב, בגין חלקו בייצוג המערער בהליך זה, עומד על סך של 741,000 ש"ח. משלא הביא המערער כל ראיה לכך שמגיע למשיב שכר ראוי אחר, אין כל הצדקה באי-חיובו בסכום זה או בהפחתתו.
בנוסף, דחה בית משפט קמא, את טענותיו של המערער, אשר עלו רק בשלב חקירת העדים, לפיהן ההליך המשפטי בבית המשפט המחוזי לא היה הליך נחוץ, וכי השירות המשפטי שקיבל מן המשיב ומעו"ד נשר לא היה שירות טוב. בית משפט קמא קבע, שטענות אלה מהוות הרחבת חזית אסורה, ולא הובאה כל ראיה להוכחתן. יתר על כן, המערער זכה בתביעתו בבית המשפט המחוזי, ולכן לא ברור כיצד ניתן לטעון שהשירות המשפטי היה לא פחות ממצוין.
בית משפט קמא חייב את המערער לשלם למשיב הוצאות משפט (אגרות) בסך של 25,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בגין ההליך בסך של 125,000 ₪.
ט. המערער ממאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא, וערעורו מונח בפנינו.
לטענת המערער, הוא פנה לעו"ד נשר ולמשיב על מנת שייצגו אותו בהליך של גביית חוב, באמצעות מימוש מקרקעין. כאשר סוכם שעו"ד נשר יהא מי שיוביל את ניהול התיק, וכן סוכם בינו לבין המשיב, כי שכר הטרחה יהא, כמקובל ביניהם בכל התיקים בהם טיפל המשיב עבור המערער.
עוד נטען, כי למרות שבית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי עו"ד נשר והמשיב לא אמרו אמת בתצהיריהם ובעדותם, פנה בית משפט קמא מיוזמתו לקבל את חוות דעתה של לשכת עורכי הדין באשר לשכר הטרחה הראוי, ובסופו של יום אף קיבל את תביעת המשיב.
עוד ובנוסף נטען, כי משנקבע, שלא היה הסכם שכר טרחה בין הצדדים, הרי שהיה על בית משפט קמא לפנות לנוהג המקובל בין הצדדים, ולא לקבוע שכר טרחה ראוי-אשר נקבע רק במקרים בהם אין נוהג מקובל בין הצדדים.
לטענת המערער, בית משפט קמא ייחס לו טענות, שכלל לא טען, ומנגד התעלם מדיון בטענות שנטענו על-ידו, לרבות השאלה מדוע הפסיק המשיב את ייצוגו של המערער, וכמו-כן נמנע מלדון בתנאי הסכם שכר הטרחה על-פי גרסתו של המערער, וכך נמנע מלדון במהות ייצוגו של המערער על-ידי המשיב.
המערער טען, כי שגה בית משפט קמא משלא התייחס להתחמקויות המשיב מלגלות מסמכים לעניין שכר הטרחה בתיקים הרבים, בהם הוא ייצג את המערער. משכך, אף שגה בית משפט קמא עת קבע, כי המערער לא הביא ראיות לעניין שכר הטרחה שהיה מקובל בין הצדדים, שעה שהמערער עצמו הצהיר על כך, וכן הובאו תצהירים של עורכי דין שונים, עימם עובד המערער, אשר הצהירו, על אופן תשלום שכר הטרחה על-ידי המערער.
עוד הדגיש המערער, שטעות נוספת של בית משפט קמא מצוייה בקביעתו, כי טיוטות ההסכמים שהוצגו בפניו, נערכו לצורך משא ומתן בניסיון להגיע לפשרה, שעה שלא כך הדבר, ומדובר היה הלכה למעשה בטיוטת הסכם שכר טרחה, ולא בהסכם פשרה. עיון במסמך מלמד, כי גרסת המערער באשר לאופן קביעת תשלום שכר הטרחה במערכת היחסים בינו לבין המשיב, היא הנכונה.
לטענת המערער, לא קמה זכותו של המשיב לקבל שכר טרחה, שכן התחייבותו של המשיב הייתה לייצג את המערער בהליכים השונים, לרבות גביית החוב, אך המשיב הפסיק את הייצוג מבלי לגבות את החוב. בנוסך לכך, בית המשפט המחוזי לא פסק הוצאות משפט לזכות המערער.
עוד טען המערער, כי חובתו של עורך-הדין לערוך הסכם שכר טרחה בכתב, ואין חובה זו תלויית הסברים או תירוצים, ולכן אין כל מקום לטענות המשיב, לרבות הטענה בדבר יחסי הכוחות בינו לבין המערער.
עוד נטען, כי לא היה מקום לקביעות שונות של בית משפט קמא, ובהן קביעות בנוגע לרמת השירות אותה קיבל המערער, אופיו ודרכי התנהלותו של המערער, ובעיקר לא היה מקום לפניית בית משפט קמא ללשכת עורכי הדין לקבל חוות דעת בדבר השכר הראוי, שכן אין בפסיקה שימוש בהליך זה.
עוד ובנוסף נטען, כי בית משפט קמא כלל לא התייחס בפסק דינו לקלטת ולתמליל השיחה בין המערער לבין עו"ד נשר, שמהם ניתן ללמוד, כי גרסת המערער היא הגרסה הנכונה.
לעניין הליך ההוצאה לפועל, נטען, כי סוכם בין המערער לבין המשיב, כי יקבל תשלום שכר טרחה, לפי שכר הטרחה בו יחוייב בעל הדין האחר. אליבא דמערער, הוא ביקש מן המשיב להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת בית משפט השלום, בהליך השטר שהוגש לביצוע, אולם המשיב סירב בטענה, שאין סיכוי לערעור. בשל כך נאלץ המערער לפנות לייצוג משפטי אחר, ובהליך הערעור נפסק לטובתו סכום גדול משמעותית מזה שנפסק בבית משפט השלום. גם בעניין זה בית משפט קמא לא הבין, כך לטענת המערער, את מהות הייצוג המשפטי.
י.מנגד טען המשיב, כי יש לדחות את הערעור, שכן לא נפלה כל טעות בפסק דינו המנומק כדבעי של בית משפט קמא, וכי פסק הדין נשען על ממצאים שבעובדה.
לעניין ההליך בבית המשפט המחוזי, טען המשיב, כי הוא ועו"ד נשר חילקו ביניהם את העבודה בתיק באופן שווה, ואף לא הייתה ביניהם מחלוקת, כי שכר הטרחה יתחלק אף הוא ביניהם באופן שווה. לטענת המשיב, הוא פנה אל המערער, והבהיר לו, כי נוכח היקף התיק, ומכיוון שאין מדובר בתיק הוצאה לפועל, הוא דורש לקבל שכר טרחה בגין התיק המתנהל בבית המשפט, ללא קשר להוצאות שתפסקנה בפסק הדין. לטענת המשיב סוכם בינו לבין המערער, כי תשלום שכר הטרחה בגין ההליך בבית המשפט המחוזי יהא בשיעור של 10%, בצירוף מע"מ, מכל סכום שייפסק, ככל שתביעתו של המערער תתקבל.
המשיב הדגיש, כי עם סיום הטיפול בתיק, וקבלת פסק הדין לטובת המערער, החל הלה להתכחש לחובתו לתשלום שכר טרחה בנימוק שאינו חייב בתשלום שכר הטרחה מכיוון שבית המשפט המחוזי לא חייב בפסק דינו את בעל הדין שכנגד בתשלום שכר טרחת עורך-דין.
בנוגע להליך ההוצאה לפועל, טען המשיב, כי הוא ייצג את המערער הן בהליך הבקשה בלשכת ההוצאה לפועל, והן בהליך שהתקיים בית המשפט השלום, כאשר החייבים הגישו התנגדות. גם כשהסתיים הליך זה לטובת המערער, נמנע המערער מלשלם למשיב שכר טרחה.
לטענת המשיב, פסיקת בית המשפט העליון קבעה, כי אין בהיעדרו של הסכם בכתב כדי למנוע תשלום שכר טרחה לעורך-הדין, וכי ההלכה הפסוקה קבעה מנגנון של שכר טרחה ראוי, אשר לפיו מכריעים בתי המשפט השונים במקרים בהם אין הסכם כתוב בין עורך-הדין לבין הלקוח. נוהג בין הצדדים, כך לפי טענת המשיב, מעולם לא היה קריטריון שהנחה את בתי המשפט בבואם להחליט באשר לשכר הטרחה הראוי.
המשיב טען, כי אף אם היה נוהג בין הצדדים, הרי שהמערער סיכל בכוונת מכוון את האפשרות של המשיב לקבל שכר טרחה, שכן המערער העביר את המשך הטיפול בתיקים אלה, לאחר מתן פסק הדין, לידי עורכי-דין אחרים. מכל מקום, הדגיש המשיב, הטיפול בהליך בבית המשפט המחוזי, לא היה מבוסס על נוהג בינו לבין המערער, כי אם על סיכום מפורש בעל-פה.
עוד ובנוסף הדגיש המשיב, כי בשני ההליכים נשוא הערעור, המשיב סיים את מלאכתו בערכאות הראשונות, ומשכך הייצוג לא הופסק. מכל מקום, שכר הטרחה הראוי נקבע רק לגבי הטיפול בערכאות אלה. עוד טען המשיב, כי היה זה המערער שמנע מן המבקש להמשיך לייצגו בערכאות הערעור, מתוך כוונה להימנע מתשלום שכר טרחתו של המשיב, אשר הפנה בטיעונו להלכת בית המשפט העליון, לפיה הלקוח רשאי להפסיק את ייצוגו של עורך-הדין, אולם חובתו לשלם לו שכר ראוי בגין השירות שניתן. אף אם עורך-הדין הפסיק לייצג את הלקוח, אין בכך כדי לשלול את זכאותו של עורך-הדין לשכר טרחה ראוי, בכפוף להוראות כללי לשכת עורכי הדין.
לטענת המשיב, קביעתו של בית משפט קמא על כך שבין הצדדים אמנם לא נערך הסכם שכר טרחה חתום, אך אין בכך כדי למנוע את זכאותו של המשיב לקבלת שכר טרחה ראוי, היא קביעה עובדתית.
עוד ובנוסף טען המשיב, כי בית משפט קמא פעל על-פי מנגנון הקבוע בחוק לשכת עורכי הדין, עת ביקש מוועדת שכר הטרחה אשר ליד הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין לקבל חוות דעת בנוגע לשיעור שכר טרחה ראוי, וזאת ככל שייקבע, כי בין הצדדים לא נחתם הסכם שכר טרחה. המשיב ציין, כי המערער לא תקף כלל חוות דעת זו, לא על דרך חקירה נגדית, ולא על דרך הגשת חוות דעת סותרת, זולת תצהיר של עו"ד אורן פרג' בנימין, שבית משפט קמא קבע, כי היא אינה רלוונטית למחלוקת נשוא הדיון. המשיב אף הדגיש, כי וועדת שכר הטרחה היא גוף מקצועי וניטרלי.
יא.בדיון שהתקיים בפנינו ביום 19.06.2019 חזר ב"כ המערער על כל הטענות שבהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, והדגיש, כי בית משפט קמא לא התייחס בפסק דינו למהות הטיפול שנמסר לעורכי-הדין, משמע, המשיב ועו"ד נשר, בסוגיה שנדונה בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי.
לטענת ב"כ המערער, בסוגיה זו כלל לא הייתה צריכה להיות מוגשת התביעה הכספית לבית המשפט המחוזי כפי שהוגשה, אלא היה על עורכי-הדין להגיש תביעה למימוש הבטוחה שרבצה על המקרקעין ולמינוי ב"כ התובע ככונס נכסים למימוש הבטוחה (כנטען בתצהיר עוה"ד אורן פרג' בנימין).
עוד טען ב"כ המערער, כי התביעה נשוא הערעור, הוגשה על-ידי המשיב רק לאחר שהמערער הגיש תביעת רשלנות מקצועית כנגד מספר עורכי-דין, לרבות כנגד המשיב.
בנוסף טען ב"כ המערער, כי בית משפט קמא כלל לא נתן אמון, לא במשיב ולא בעו"ד נשר, אשר טענו, לקיומו של הסכם, לפיו הם היו אמורים לקבל שכר טרחה בשיעור של 10% מתוצאת פסק הדין, ומשכך היה על בית משפט קמא לאמץ את גרסת המערער, שההסכם שלו עם המשיב תאם את ההסכמים של המערער עם כל עורכי-הדין עימם הוא עובד, כשלפי הסכמים אלה על עורך-הדין לטפל טיפול כולל בכל ההליך עד לשלב השגת התוצאה הסופית, וכל סכומי שכר הטרחה שייפסקו על-ידי בית המשפט יהיו שייכים לעורכי-הדין.
לטענת ב"כ המערער, בית משפט קמא ייחס למערער טענות שכלל לא העלה, ומנגד לא דן בטענת המערער בנוגע לנוהג שהיה קיים בינו לבין המשיב בנוגע לאופן תשלום שכר הטרחה, ואשר אף הוכח על-ידי המערער באמצעות הנחת תשתית ראייתית נאותה, לרבות על-ידי חוות דעת מומחים, ועדויות של עורכי-דין, זאת בניגוד למשיב, אשר סירב בתוקף לגלות את מסמכיו, עובדה אשר אף לא קיבלה כל ביטוי בפסק דינו של בית משפט קמא.
לטענת ב"כ המערער, לא היה מקום שבית משפט קמא יפנה לקבלת חוות דעת מלשכת עורכי הדין, שכן הפסיקה אינה מכירה באפשרות מעין זו. גם לשכת עורכי הדין, כך לטעמו של ב"כ המערער, לא הבינה את מהות ייצוגו של המערער על-ידי המשיב.
בנוגע לשתי הטיוטות של הסכמי שכר טרחה שנערכו לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, טען המשיב, כי מדובר בטיוטה שנערכה לצרכי משא ומתן, ובית משפט קמא לא דן בטיוטות אלה, שעה שעיון בהן מלמד, לטענת ב"כ המערער, כי הן כלל לא נועדו לצרכי משא ומתן, והיה על בית משפט קמא, ליתן גם לטיוטות אלו משקל בפסק דינו.
במענה לדברי המשיב, הוסיף וטען ב"כ המערער, כי המשיב העלה בהליך זה טענות שונות מאלה שטען בפני בית משפט קמא. טענתו של המשיב, כאילו ייצג את המערער רק בתיקי
הוצאה לפועל (למעט התביעה שהתנהלה בבית המשפט המחוזי נגד "נהריה על הים (2004) בע"מ"), אינה נכונה, ואינה מתיישבת עם טענותיו של המשיב בבית משפט קמא.
עוד טען ב"כ המערער, במהלך הדיון, שיש לראות בדבריו של המשיב בדיון, הודאה בכך שבמסמכים, אותם נמנע מלגלות בפני בית משפט קמא, לא הייתה כל עדות לתשלומי שכר טרחה ששילם לו המערער (הואיל והמשיב נהג לגבות רק את שכר הטרחה שבעל הדין שכנגד חוייב בתשלומו).
ב"כ המערער הוסיף, כי מרבית העבודה בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בוצעה על-ידי עו"ד נשר, ואילו היקף העבודה של המשיב בתיק זה היה בשיעור של -20%.
יב.מנגד טען המשיב, כי טענות המערער בדבר רשלנותו של המשיב הועלו כבר בבית משפט קמא, אשר קבע במפורש שמדובר בהרחבת חזית אסורה. עוד הוסיף המשיב, כי בית משפט קמא ציין, שטיפולם של המשיב ושל עו"ד נשר "לא היה פחות ממצויין" (עמ' 11 של פסק הדין, פסקה 9.3).
אליבא דמשיב, בכל עת בו על המערער לשלם שכר טרחה לעורך-הדין, הוא מוצא דרך להתנער מכך, אולם בהליך בבית המשפט המחוזי, כך לטענת המשיב, הוא והמערער סיכמו על שכר טרחה בשיעור של 10% מן הסכום שייקבע על-ידי בית המשפט.
עוד הוסיף המשיב, כי בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי, שבמקרה זה יש לקבוע שכר טרחה ראוי, ואין להעלות על הדעת שבתיק בהיקף גדול כפי שהתנהל בהליך בבית המשפט המחוזי, לא יקבל המשיב שכר טרחה בנימוק שבית המשפט לא פסק שכר טרחה. בנוסף טען המשיב, כי טענות המערער בדבר נוהג שהיה קיים ביניהם, אינן מגובות בפסיקת בית המשפט העליון
בנוגע לסוגיית גילוי המסמכים, טען המשיב, כי ניתנו על-ידי בית משפט קמא מספר החלטות בסוגיה זו, והוסיף, שמאז שנת 2015 הוא אינו עובד עם המערער, וכי הוא עובד עם מערכת ממוחשבת שקרסה, ולכן לא הצליח לשחזר את החומר המבוקש. עוד טען המשיב, כי ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי היה בהיקף שונה מן ההיקפים בהם נהג לייצג בעבר את המערער בתיקי הוצאה לפועל
המשיב הוסיף, כי נכון עשה בית משפט קמא עת פנה לקבל חוות דעת מלשכת עורכי הדין בנוגע לקביעת שכר הטרחה הראוי.
יג.לאחר שנתנו דעתנו לפרוטוקולי הדיונים שבפני בית משפט קמא, ולכל הראיות, התצהירים והעדויות שהובאו מטעם שני הצדדים, לפסק דינו של בית משפט קמא, לנימוקי הערעור, לעיקרי הטיעון של באי כוח שני הצדדים ותיקי המוצגים, לרבות טיעוניהם בעל-פה של באי כוח הצדדים בדיון שהתקיים בפנינו ביום 19.06.2019, מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות.
יד.בית משפט קמא קבע, שבין המערער לבין המשיב מעולם לא נחתם הסכם שכר טרחה. בהמשך פסק הדין דן בית משפט קמא בשאלה, האם היה קיים הסכם בין הצדדים, תוך בחינת התשתית הראייתית שהונחה בפניו, לרבות התרשמותו מן העדים, וקבע כך:
"לאחר ששמעתי הן את התובע והן את הנתבע, באתי לכלל מסקנה כי אמנם התובע היה צעיר ולא מנוסה ביחס לנתבע, כי הנתבע – עפ"י התרשמותי ממנו בעדותו לפניי וכן עפ"י עדותו של התובע ושל עו"ד נשר על אודותיו, הינו אדם כוחני, המשיג את רצונו בלא כל התחשבות בזולתו".
ובהמשך הוסיף, כי:
"אומר, כי התרשמותי מהנתבע לא הייתה חיובית; התרשמתי כי מדובר באדם כוחני ומניפולטיבי, המטיל שררה, שלא לומר – אימה – על עורכי הדין מולם הוא התנהל (עו"ד נשר והתובע)"......
נוכח פערי הכוחות שבין התובע לנתבע, כפי שהוכחו לפניי וכמפורט לעיל, אני סבורה שאין בעובדה שלא נחתם הסכם שכ"ט בין הצדדים כדי לפעול לחובתו של התובע דנן".
נוכח כל האמור לעיל קבע בית משפט קמא כך:
"אני סבורה כי שכ"ט בשיעור של 10% מהתוצאה הפסוקה אינו אלא משאלת לב של התובע, ולא סיכום בפועל (וראו: עמ' 11 ש' 7-9, ש' 21, עמ' 14 ש' 1-2).
לא בכדי אין התובע "זוכר" את התאריך או אפילו את המועד הכללי בו סיכם, לטענתו, עם הנתבע את שיעור שכה"ט שיקבל; לא היה סיכום כזה.
באופן דומה, גם טענתו של הנתבע כי הוא משלם לעו"ד רק אם הוא מקבל תוצאה ברת קיימא אינה יותר ממשאלת לב של הנתבע, אשר לא הביא כל ראיה לכך". (ההדגשה במקור).
בסופו של יום, קבע בית משפט קמא בפסקה 7 לפסק דינו, כהאי לישנא:
"המסקנה העולה עד כה היא כי בין הצדדים לא סוכם על שכ"ט עבור ההליך בבית המשפט המחוזי, כי אין בכך בנסיבות המסוימות שלפניי כדי לפעול לחובתו של התובע, בוודאי שאין בכך כדי לשלול ממנו שכ"ט, וכי ביחס לתיק ההוצל"פ וההליך בבית משפט השלום היה סיכום ברור ומפורש בין הצדדים לפיו הנתבע ישלם לתובע את שכה"ט שנפסק".
טו.קביעות אלו של בית-משפט קמא הן בעיקרן קביעות עובדתיות. כלל ידוע הוא, כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בקביעות מסוג זה, אלא במקרים חריגים, וענייננו אינו נמנה על מקרים חריגים אלה.
יפים לענייננו דבריו של כב' השופט (בדימוס) ס' ג'ובראן ב-ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' "רמנוף חברה לסחר בציוד בניה בע"מ" (27.07.08):
"פסק-דינו של בית-משפט קמא מושתת רובו ככולו על ממצאים עובדתיים. הכרעת הדין מבוססת בראש ובראשונה על קביעות מהימנות ביחס לעדויות שנשמעו בפני הערכאה הדיונית ובשים לב, למארג הראיות הכולל שהונח בפניה. טענותיהם של המערערים עניינן בהשגות על קביעות עובדתיות של בית - המשפט המחוזי ועל ממצאי מהימנות הנוגעים לשאלת סכום הפיצויים.
הלכה מקדמת דנא היא, כי בית-המשפט שלערעור יתערב בהכרעות עובדתיות של בית-משפט קמא בעניינים כגון דא רק במקרים חריגים וקיצוניים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותו. כך למשל, במקרים בהם נפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם
(ראו למשל: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח בראשי ז"ל, פ"ד נב (2) 582 (1998)).
ככלל, ערכאת הערעור רשאית להפוך ממצאים שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה על יסוד התרשמותה בדבר מהימנותם של עדים שהופיעו בפניה, רק אם הגרסה העובדתית שהתקבלה על-ידי הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על הדעת". (ההדגשה שלנו).
וכן דבריו של כב' השופט (בדימוס) י' דנציגר ב-ע"א 8126/07 עזבון המנוח ברוריה צבי נ' בית החולים ביקור חולים (3.1.2010).
"פסק דינו של בית המשפט המחוזי מושתת רובו ככולו על ממצאים עובדתיים, על הראיות שהוצגו ועל קביעות מהימנות ביחס לעדויות שנשמעו. הלכה ידועה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בהכרעות העובדתיות של הערכאה הדיונית הנשענות על חומר הראיות, אלא במקרים חריגים וקיצוניים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות או אם מתגלים על פני הדברים פגם או שגיאה עקרונית, היורדים לשורש הדברים, בהערכת הראיות ובקביעות העובדות. [ראו למשל: ע"א 916/06 כדר נ' הרישנו (לא פורסם, 28.11.2007) (להלן: עניין כדר); ע"א 2809/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (לא פורסם, 7.2.2005) בפסקה 6 (להלן: עניין פלוני); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 631 (2004) (להלן: עניין רגב)]. תפקידה של ערכאת הערעור אינו לבחון מחדש אם התביעה הוכחה. אם לא נמצא פגם היורד לשורשו של עניין אל לה לערכאת הערעור להתערב בהכרעתה של הערכאה הדיונית, אפילו אם היא סבורה כי התוצאה שאליה היתה מגיעה לו ישבה כערכאה הדיונית, יכול שהיתה אחרת (עניין כדר, לעיל)".
גם אם יש חריגים לכלל אי-ההתערבות בקביעות עובדתיות, הרי לא זה המקרה שבפנינו הואיל והן הקביעות העובדתיות, הן הממצאים שבמהימנות, והן המסקנות אליהן הגיע בית משפט קמא, מעוגנות כדבעי בתשתית הראייתית שהונחה בפניו, ומשכך אין כל הצדקה להתערבותנו בפסק דינו של בית משפט קמא, אשר דן בפרוטרוט בסוגיות הרלוונטיות, ונימק כדבעי את מסקנותיו.
טז.מבלי לגרוע מכל האמור לעיל, נציין, כי לא נעלמה מעינינו טענת ב"כ המערער (פסקה 20 בהודעת הערעור) שבית משפט קמא התעלם מתצהירו של עוה"ד אורן פרג' בנימין שעסק בעיקרו בשני נושאים: שכר הטרחה המקובל בייצוג בתיקים כאלה, וכן שיעור שכר הטרחה שעליו סוכם עם עורכי-הדין המייצגים כעת את המערער בהמשכו של התיק בעניין חברת "נהריה על הים (2004) בע"מ".
בית משפט קמא ציין בפסק דינו (פסקה 5.4, עמ' 4), כי תצהירו של עו"ד בנימין, הערוך כחוות דעת, אינו רלוונטי למחלוקת בין הצדדים, ואין בו כדי לסייע בקביעת העובדות שבמחלוקת.
מעיון בתצהירו של עו"ד בנימין עולה, כי לטעמו לא היה מקום להגיש תביעה כספית כנגד חברת "נהריה על הים (2004) בע"מ", אלא היה מקום להגיש תובענה למימוש הבטוחה, ומינוי עורכי-הדין של התובע (המערער) ככונסי נכסים על המקרקעין. משלא נעשה הדבר, נאלץ המשיב להגיש הליך למימוש הבטוחה.
דא עקא, בית משפט קמא קיבל בפרוט' הדיון מיום 03.12.2018 (עמ' 2 לפרוט') את התנגדות ב"כ המשיב, וקבע, שאין מקום לדון בהליך זה בשאלה האם ההליך התנהל על-ידי המשיב ועו"ד נשר בדרך הנכונה, מה גם שהטענה כלל לא הועלתה בכתב ההגנה. יתר על כן, בית משפט קמא העיר, בעמ' 11 לפסק דינו, שהשירות המשפטי שניתן למערער היה לא פחות ממצויין.
באשר לשכר הטרחה המקובל בייצוג בתיקים אלה, לרבות שכר טרחה שסוכם עם עורכי-הדין המייצגים כעת את המערער, סוגיות אליהן התייחס עוה"ד בנימין בתצהירו, נציין, כי אין הדבר רלוונטי לענייננו, הואיל ובכל הנוגע לשאלה האם היה סיכום דברים בנוגע לתשלום שכר הטרחה בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, ממילא לא אימץ בית משפט קמא, לא את גרסת המשיב, ולא את גרסת המערער, אלא נפסק השכר הראוי לפי חוות דעת וועדת שכר טרחה של לשכת עורכי-הדין.
יז.באשר לתמליל השיחה בין המערער לבין עו"ד נשר, שהוקלטה על-ידי המערער ביום 04.09.2017: בניגוד לטענת ב"כ המערער, אין מקום להתבסס על אמירותיו של עו"ד נשר בשיחה זו כתומכות בגרסתו של המערער.
ברי, כי בדבריו ניסה עו"ד נשר להביא ליישוב המחלוקת בין המערער לבין המשיב (כשביניהם קיימת, כאמור כבר לעיל, קרבת משפחה) בדרכי שלום, וויתורים הדדיים, ולא על דרך הכרעות משפטיות.
בעוד שהמערער טען באותה שיחה מוקלטת, שהמשיב אינו זכאי אלא לשכר הטרחה שפוסק בית המשפט לחובת בעל הדין שכנגד, וכי לעניין זה בדעתו לזמן את עו"ד נשר לעדות, פונה עו"ד נשר למערער בעניין התביעה לרשלנות מקצועית, בסכום גבוה, שהגיש המערער, בין היתר, גם כנגד המשיב, ועוד מציין עו"ד נשר, שאלמלא אותה תביעה לרשלנות מקצועית לא היה המשיב (קרוב משפחתו של המערער) מגיש נגד המערער את התביעה בגין שכר טרחה.
בשיחה זו אין עו"ד נשר מעלה טיעונים משפטיים (הוא מודע לכך שהשיחה מוקלטת) ואומר למערער:
"אני רק אומר לך בתור, לא בתור עורך דין, בתור יחסי אנוש, כשיש לך בעייה עם קרוב משפחה שלך אתה לא מגיש.... הוא בעצמו לא רצה לגרום לך נזק, שיהיה לך ברור" (עמ' 4 לתמליל),
ובהמשך:
"אני לא יודע אפילו אם יש לו ביטוח אחריות מקצועית, אני רוצה להסביר לך משהו, אתה יכול לגרום לפשיטת הרגל שלו, מה, מה הרעיון..." (עמ' 5 לתמליל).
בהמשך מציע עו"ד נשר למערער להיפגש עם המשיב, לשוחח אתו במישרין או על-ידי מי מטעמו "וינסה לסגור את זה" (עמ' 8 לתמליל), ומוסיף ומציע, כי המערער יפנה למשיב ויבטיח לו, שכאשר יממש את המקרקעין, אולי בעוד שנה-שנתיים, ישלם המערער למשיב המחאה ע"ס 200,000 ₪, ושהמערער יחתום על דבריו אלה (עמ' 8 לתמליל).
עוד מוסיף עו"ד נשר, בעמ' 9 לתמליל, שהמערער הרוויח 10 מיליון ₪, וכי המשיב עשה עבודה טובה. עוד אומר עו"ד נשר למערער:
"תן לו לחיות, תן לו את השלווה שלו, תן לו להרגיש שהוא לא עבד בחינם, תן לו קצת כבוד, לא מזיק להיות פעם אחת גדול מהחיים" (עמ' 12 לתמליל).
כאמור כבר לעיל, אין לדעתנו להסיק מסקנה משפטית כלשהי מן התמליל, הואיל וניכר שמטרת דבריו של עו"ד נשר הייתה ליישב את המחלוקת באופן שהמערער יסיר את תביעתו כנגד המשיב בגין רשלנות מקצועית, ובמקביל ביחס לתביעת שכר הטרחה יציע המערער למשיב תשלום של 200,000 ₪ שישולמו בבוא העת, כשיממש המערער את המקרקעין.
כך הייתה גם תשובתו של עו"ד נשר, כאשר עומת בחקירתו הנגדית עם האמור בתמליל, בישיבת 03.12.2018, בעמ' 8 לפרוט':
...."התובע סבר שצריך להגיש תביעה נגד הנתבע. אני חשבתי שזה לא ראוי להגיש תביעה נגד לקוח שלך ובטח ובטח כשמדובר בקרוב משפחה שלך. התובע אמר בשלב מסוים שהוא מגיש תביעה לבד. אני הבנתי באותו יום שבו הוא קיבל את כתב התביעה שהגיש הנתבע נגדו ונגדי על 5 וחצי מיליון ₪ הבנתי בשיחה שהייתה לי עם התובע שהוא גמר בדעתו להגיש תביעה נגד הנתבע בגין שכר טרחה שהוא חייב. מטבע הדברים אני לא ניסיתי למנוע ממנו, אני גם הרגשתי במידה מסוימת לא רק שנעשה לו עוול בכך שלא שולם לו דבר בגין שכר טרחה אלא שעוד הוא נתבע. כשהנתבע פגש אותי במסדרונות ביהמ"ש בשיחה הזו אני לא רציתי להיכנס איתו לויכוחים מה היה איתו ההסכם, מה מגיע, מה לא. סברתי ואמרתי לו את זה גם אני חושב שלפחות לגבי התובע הוא צריך להסיר את התביעה שהוא הגיש על רשלנות..." (ההדגשה שלנו).
ובעמ' 9 לפרוט':
"ש.שאתה אומר לו "תצא גדול מהחיים תן לו 200,000 ש"ח". אם מגיע לתובע 600,000 ₪ והנתבע ייתן לו 200,000 ₪ הנתבע ייצא קטן מהחיים.
ת.אני חולק על כך. לשיטתי לא הכול נמדד בכסף. אולי אצל הנתבע כן. אצלי לא הכול נמדד בכסף. התובע זה לא אני, אני יכול להסתדר גם עם פחות או יותר 200,000 ₪. התובע הוא בתחילת דרכו ובשבילו כל אגורה חשובה, זה לא אומר שהנתבע צריך לתרום את כספו אבל בסופו של דבר עבדו בשבילו, עשו לו הרבה מאוד עבודה והשיגו לו תוצאה לא רעה.
ש.אני חולק עליך.
ת.אז ביהמ"ש יחליט. אני סברתי שעדיפה פשרה טובה מאשר ויכוח משפחתי שעוד יגיע, המשפחה הזו תקרע בגלל כסף, אני ראיתי את הדברים אחרת ואני מצטער שאתה רואה את הדברים אחרת". (ההדגשה שלנו).
כאמור, ברי הן מן התמליל והן מחקירתו הנגדית של עו"ד נשר בנושא זה שמטרת השיחה שהוקלטה הייתה להביא לידי הסדר פשרה, אשר יוריד מעל סדר היום ויסיים את המחלוקת הן באשר לתביעת המערער כנגד המשיב בגין רשלנות מקצועית, והן באשר לתביעת המשיב כנגד המערער בגין שכר הטרחה שלא שולם, ומשמדובר בנסיון להביא לידי פשרה, ולהשכין שלום בין הצדדים, אין מקום לגזור מכך מסקנות משפטיות כלשהן.
יח.כאמור כבר לעיל, קבע בית משפט קמא, כי ביחס להליך ההוצאה לפועל היה סיכום ברור ומפורש בין הצדדים, לפיו המערער ישלם למשיב את שכר הטרחה שנפסק בתיק ההוצאה לפועל, וכן בהליך שהתנהל בעקבותיו בבית משפט השלום, נוכח ההתנגדות שהוגשה. משכך, קבע בית משפט קמא בפסקה 8 לפסק דינו, כי:
"אין חולק, כי בבית משפט השלום נפסק שכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ש"ח שהם הסך של 12,600 ש"ח נכון להיום (במעוגל).
נוכח סכום פסק הדין בבית משפט השלום (1.257 מיליון ש"ח נכון להיום) ובהתאם להוראות סע' 10(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 וסע' 9 לתוספת לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000, שכה"ט הפסוק בתיק ההוצאה לפועל (שכ"ט א' ו-ב') צריך לעמוד על הסך של 88,200 ש"ח (כולל מע"מ) נכון להיום (ובמעוגל).
כאמור, בין הצדדים סוכם כי זהו שכה"ט שישולם לתובע, ועל כן על הנתבע לשלם לתובע את הסך של 100,800 ש"ח בגין ההליך בתיק ההוצל"פ ובבית משפט השלום".
קביעה זו של בית משפט קמא היא קביעה עובדתית, אשר כפי שכבר פירטנו לעיל, לא מצאנו מקום להתערב בה, שכן היא מעוגנת כדבעי בתשתית הראייתית, שהונחה בפני בית משפט קמא.
יט.בנוגע להליך בבית המשפט המחוזי, קבע בית משפט קמא, כי בין הצדדים לא סוכם על שכר טרחה עבור ההליך, אולם אין בכך, בנסיבות המסוימות שבפנינו, כפי שאלה צויינו בפסק דינו של בית משפט קמא, כדי לפעול לחובתו של המשיב, ובוודאי שאין בכך כדי לשלול ממנו את זכאותו לשכר טרחה.
גם קביעה זו, כאמור, היא קביעה עובדתית, שלא מצאנו מקום להתערב בה, מה גם שפסיקת בית המשפט העליון קבעה מפורשות, שהיעדר הסכם שכר טרחה, אינו מלמד, כי השירות המשפטי שאותו נתן עורך-הדין ניתן בחינם-נהפוך הוא, רואים בצדדים כאילו הסכימו ביניהם שעורך הדין יקבל תמורת שירותו, שכר ראוי.
יפים לענייננו דבריו של כב' השופט (בדימוס) א. ריבלין בעניין יכין חקל, פסקה 9:
"משהוברר טיבו והיקפו של השירות שניתן על-ידי המשיב ליכין, כל שנותר הוא לקבוע את שכר הטרחה המגיע לו. דא עקא, שלמרות התקופה הארוכה – שתים-עשרה שנים לערך – שבה סיפק המשיב שירות מקצועי ליכין, לא נערך בכל אותן שנים הסכם שכר טרחה. בוודאי אין הסכם כזה שמצא ביטויו עלי כתב, וגם דין ודברים שהתקיים בשלב מסוים בין המשיב לבין מנכ"ל יכין דאז, לא התגבש לכלל חוזה, וכפי הנראה גם לא עבר הליכי אשרור נדרשים במוסדות החברה. נוצר הרושם כי מחדל זה נובע, לפחות במידה מסוימת, מן היחסים הקרובים שבין הנפשות הפועלות. אלא שאין בהסבר-לא-הסבר זה כדי לפתור את הקושי.
הנה-כי-כן, בין הצדדים לא נערך מעולם הסכם שכר טרחה – לא בכתב ואף לא בעל-פה. מהו הדין במקרה כזה? הכלל בעניין זה מצוי בסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע לאמור:
"חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה".
סעיף 46 שורשיו בדיני עשיית עושר ולא במשפט. ביסודו העיקרון כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין (ע"א 136/92 ביניש-עדיאל – עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ (להלן – פרשת ביניש-
עדיאל [1]), בעמ' 125). הצורך באומדן השכר הראוי – חלף שכר מוסכם – עשוי להתעורר במקרים שונים (ראו ג' קלינג אתיקה בעריכת דין [7], בעמ' 270), ובכלל זה המקרה נושא ענייננו, אשר בו לא סוכם כלל שיעור שכר הטרחה (מקרים אחרים הם למשל מקום שבו הוסכם על השכר, אולם השירות נפסק בעודו באבו, ולא סוכם מה יהיה השכר במקרה זה, או מקום שבו הסכם שכר הטרחה איננו תקף מסיבה כלשהי). הנה אפוא, ברגיל, היעדרו של הסכם שכר טרחה אין בו משום אות וסימן לכך שהשירות ניתן חינם. אדרבה, רואים בצדדים כאילו הסכימו ביניהם שבתמורה לשירות יקבל עורך-הדין את השכר הראוי (ע"א 180/71 לביא נ' קצין התגמולים
[2]), והוא כשהנסיבות אינן מצביעות על מסקנה אחרת (ראו עוד ע"א 525/81 גזית ושחם חברה לבנין בע"מ נ' עו"ד רוזן [3], בעמ' 342)". (ההדגשה שלנו).
כ.על מנת לקבוע את גובהו של שכר הטרחה הראוי, פנה בית משפט קמא לוועדת שכר הטרחה, אשר ליד הוועד המרכזי של לשכת עורכי-הדין. בהתאם לחוות דעת לשכת עורכי הדין, קבע בית משפט קמא, כי שכר הטרחה הראוי המגיע למשיב בגין חלקו בייצוג המערער בהליך בבית המשפט המחוזי עומד על סך 741,000 ₪, ומכיוון שהמערער לא סתר קביעה זו, אימץ בית משפט קמא את מסקנת וועדת שכר הטרחה.
לא למותר לציין, כי הסכום שנפסק לזכותו של המערער בפסק דינו של בית המשפט המחוזי עמד על סך משוערך של כ-12 מיליון ₪, נכון למועד מתן פסק הדין הנ"ל, וכי ההתדיינות הייתה ארוכה וממושכת, וכרוכה גם בטיפול בהיקף ניכר של מסמכים.
כא.סעיף 89 חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, קובע:
" הלשכה תחווה דעתה בכל שאלה בדבר שכר טרחתו של עורך דין אם נדרשה לכך על ידי בית משפט, בית דין, בורר, גוף או אדם בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית".
לא מצאנו, כי בית משפט קמא חרג מסמכותו עת עשה שימוש בהוראת חוק זו, ואין אנו סבורים, כי יש מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא, שאימצה את מסקנות וועדת שכר הטרחה.
כב.על יסוד כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור, ומותירים על כנו את פסק דינו של בית משפט קמא מיום 13.02.2019.
אנו מחייבים את המערער לשלם למשיב שכר טרחת עורך-דין בגין הליך הערעור בסכום כולל של 15,000 ש"ח (כולל מע"מ), אשר ישולמו מתוך הפיקדון, שהפקיד המערער בבית משפט זה.
המזכירות תעביר את סכום שכר הטרחה הנ"ל לידי המשיב.
יתרת סכום הפיקדון, ככל שתישאר כזו, תוחזר על-ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערער, עבור המערער (ככל שלא הוטל עיקול על הפקדון).
המזכירות תמציא לצדדים את פסק דיננו:
ב"כ המערער: עוה"ד ד. קצוטי, חיפה
המשיב: עוה"ד ג. ברקוביץ, חיפה
ניתן היום, י' אב תשע"ט, 11 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.
|
|
|
|
|
י' גריל, שופט עמית
[אב"ד]
|
|
ב' טאובר, שופטת
|
|
ס' ג'יוסי, שופט
|