מאשי נ' שי ש.י.ר.מ יזמות בנייה ושיפוצים בע"מ ואח'

תביעה לחיובה האישי של הנתבעת 2 בחובה של הנתבעת 1 בסך 70,700 ₪ כלפי התובע, מכוח הרמת מסך.

רקע

1. התובע הינו בעל עסק העוסק בייצור ובשיווק של מוצרי פרזול.

הנתבעת 1 (להלן: "החברה") עסקה בתקופה הרלבנטית לתביעה ביזמות, בנייה ושיפוצים.

הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") הינה הבעלים והדירקטורית של החברה.

2. ביום 3.6.15 הזמינה החברה מהתובע מוצרי פרזול בסך של 69,950 ₪. לצורך התשלום מסר מר יעקב ראובן (להלן: "יעקב") שהינו בעלה של הנתבעת וכן מנהל בפועל של החברה, שיק משוך על שם החברה על סך 69,950 ₪, שזמן פירעונו למועד נדחה 15.9.15.

3. השיק חולל, והתובע פתח תיק הוצאה לפועל נגד החברה. הנתבעת הגישה תצהיר בתמיכה להתנגדות החברה לשיק, ובו בין הייתר הכחישה את חתימת החברה על השיק וטענה כי לא התבקשה ולא התקבלה תמורה בגינו. ברם, בחקירתה בדיון בבקשת הרשות להתגונן, בתיק ת"ט 54755-01-16, חזרה בה הנתבעת מהאמור בתצהירה, והודתה כי התקבלה תמורה וכי התובע זכאי לפירעון השיק. בהמשך לכך, ובהמלצת בית המשפט, הסכימה לדחיית ההתנגדות.

בתיק ההוצאה לפועל שנפתח נגד החברה שולמו סכומים נמוכים, והחוב הבסיסי טרם נפרע.

4. בתביעה דנא מבקש התובע להיפרע מהנתבעת, הבעלים של החברה, ולחייב אותה באופן אישי בחובה של החברה כלפיו, מכוח הרמת מסך.

5. בתמצית, טוען התובע כי הנתבעת אינה אלא "אשת קש" של יעקב, וכי יעקב הינו מי ששלט החברה וניהל אותה. לפי הטענה, הנתבעת נרשמה ושימשה כבעלים של החברה, על מנת לאפשר לבעלה יעקב לנהל חברה, חרף הליכים משפטיים שונים שנפתחו נגדו שמנעו ממנו מלעשות כן, ובכללם כתב אישום בעבירות מע"מ והליך של פשיטת רגל. כמו כן, לפי הטענה, במועד מסירת השיק, ידעה הנתבעת על כי השיק לא ייפרע, וזאת בשים לב לקיומם של שיקים נוספים שחוללו ולהתראה, שבהמשך התממשה, לרישום החברה כ"חברה מפרת חוק" עקב אי תשלום אגרה שנתית.

כן טוען התובע כי עצם הגשת התנגדות הסרק בהליך ההוצאה לפועל, וחתימה על תצהיר שקרי שהנתבעת חזרה מהאמור בו בחקירתה הנגדית, נועדו כדי להרוויח זמן ולאפשר להבריח נכסים מהחברה.

לבסוף טוען התובע, כי בסוגיית הרמת המסך קיים השתק פלוגתא נגד כלפי הנתבעת, עקב פסק דין בהליך אחר תא"מ 45916-10-14 פרסקו צבעים בע"מ נ' שי ש.י.ר.מ יזמות בנייה ושיפוצים בע"מ ושולמית ראובן (להלן: עניין "פרסקו"). באותו הליך שיק של החברה בסך 4,873 ₪ חולל, והזוכה הגיש תביעה נגד החברה ונגד הנתבעת, בין הייתר בעילה של הרמת מסך. ניתן פסק דין בהיעדר הגנה, שהנתבעת לא ביקשה לבטלו, והוא הפך לחלוט.

6. הנתבעת מכחישה את הטענות. לטענתה, היא הקימה את החברה וניהלה אותה על מנת להפיק רווחים ולנהל עסקים בתום לב. לדבריה, במועד הזמנת הסחורה היה ברור לה כי החברה תוכל לפרוע את השיק לתובע.

לטענתה, התצהיר שהגישה בתמיכה להתנגדות החברה לשיק, מקורו במסירת עובדות לבא כוחה אשר ככל הנראה לא הובנו לאשורן, וכי מיד בהזדמנות הראשונה בחקירתה מסרה גרסה מפורטת, מנומקת ונכונה.

לבסוף, לטענתה, פסק הדין בעניין פרסקו לא מקים כלפיה השתק פלוגתא. מדובר בפסק דין שניתן בהיעדר הגנה ולא נקבע בו ממצא פוזיטיבי נגדה. היא לא ביקשה לבטלו רק מחמת הסכום הנמוך של השיק, בהשוואה לעלות ההתדיינות המשפטית.

גדר המחלוקת

7. אין מחלוקת בדבר חובה של החברה כלפי התובע, אשר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עמד, נכון למועד הגשת התביעה, על סך של 70,700 ₪.

8. המחלוקת נסבה על השאלה האם קמה עילה להרמת מסך כלפי הנתבעת, הבעלים של החברה. זאת, לנוכח הטענות שהנתבעת שימשה "אשת קש" של בעלה, כדי לחמוק מאיסורים שבדין המונעים ממנו מלשמש בעלים או מנהל של חברה; שהיא ידעה במועד מסירת השיק שהשיק לא ייפרע; וכי היא התנגדה התנגדות סרק והגישה תצהיר כוזב בתיק ההוצאה לפועל כדי לאפשר הברחת נכסים.

מחלוקת נוספת, משפטית, הינה האם פסק הדין בעניין פרסקו, מקים כלפי הנתבעת השתק פלוגתא בסוגיית הרמת המסך.

דיון והכרעה

9. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות וטענות הצדדים מצאתי, כי דין התביעה להתקבל. כפי שיפורט להלן, התובע הצביע על שורה של ראיות המלמדות לכאורה על שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, בנסיבות המפורטות בסעיף 6(א)(1) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). בכללן, ראיות לכאורה לכך שהנתבעת שימשה "אשת קש" עבור בעלה על מנת לאפשר לו להמשיך לנהל את עסקיו תוך עקיפת מגבלות שבדין עקב הליך פלילי והליך של פשיטת רגל; לכך שבעת העסקה עם התובע היא צפתה שלא תהיה יכולת לפרוע את השיק שנמסר לו; ולכך שהיא הגישה תצהיר כוזב במסגרת התנגדות סרק של החברה לביצוע השיק.

הצטברות הראיות שעליהן הצביע התובע, מעבירה את נטל הבאת הראיות לכתפי הנתבעת לסתור את החשדות העולים מהן, ולמצער כדי לאזן את משקל הראיות. ברם, הנתבעת מצידה לא הביאה ראיות לסתור, ופרט להכחשות כלליות, לא הציגה כל הסבר סביר המגובה בראיות מינימאליות אשר יתמודד עם ראיות התובע. בנסיבות אלה, עמד התובע בנטל השכנוע המוטל עליו והראה כי מתקיימים התנאים המצדיקים הרמת מסך כלפי הנתבעת.

להלן נבחן תחילה מהן העובדות שהוכחו, בהמשך נעמוד על הדין החל ביחס להרמת מסך כלפי "אנשי קש", ולבסוף ניישמו על המקרה שלפנינו.

א. הנתבעת שימשה "אשת קש" עבור בעלה, לצורך עקיפת מגבלות שבדין

10. החברה הוקמה ביום 20.6.13, והנתבעת נרשמה בה כבעלים וכדירקטורית יחידה. רישומה כבעלים וכדירקטורית נעשה, כפי שהודתה הנתבעת בחקירתה הנגדית, לנוכח "בעיות" שהיו לבעלה במע"מ, כאשר בפועל בעלה יעקב שימש מנהל החברה. וכלשונה:

"ש. מדוע פתחת על שמך, מה הייתה הבעיה להמשיך לעבוד?

ת. היו לו בעיות במע"מ, והם אמרו שאני יכולה לפתוח את החברה על שמי. הוא היה המנהל בפועל ואני הייתי מנהלת את השיקים ואת החשבון.

ש. בפועל פתחתם את החברה בגלל ההסתבכות במע"מ?

ת. לא. זה לא בדיוק. אני לא זוכרת מה היה שם" (עמ' 18, ש' 27-31).

יצוין כי גרסת הנתבעת בחקירה הנגדית, מנוגדת לתצהירה (בסעיף 17) שבו טענה כי כביכול "לא הייתה ליעקב כל מניעה לשמש מנהל ו/או לפתוח חברה" וכי היא בחרה לפתוח את החברה על שמה "מנסיבות ומטעמים אישיים ובהתאם להמלצת יועצים מטעמי".

11. העובדה שיעקב הוא אשר שימש בפועל מנהל החברה, נלמדת גם מדברי הנתבעת בדיון בהתנגדות החברה לביצוע השטר (ת"ט 54755-01-16) כאשר הנתבעת אישרה גם לפניי שכל שאמרה שם הוא אמת (עמ' 16, ש' 15). במענה לשאלת בית המשפט באותו הליך (כב' השופטת נ' שטרנליכט) הודתה הנתבעת (בעמ' 2, ש' 23-24) כי:

"בתכל'ס בעלי ניהל את החברה".

12. ה"בעיות במע"מ" שהנתבעת התייחסה אליהן, חרף הסתייגותה בתשובת ההמשך שצוטטה בפסקה 10 לעיל, עולות בקנה אחד עם הנתון שמספר חודשים לאחר הקמת החברה, ביום 17.12.13, הוגש נגד יעקב כתב אישום בדבר דיווחי כזב שהגיש לרשויות המס בשנת 2007, בגין עסקאות שלא התרחשו בפועל, ושבעטיין ניכה מס תשומות שלא כדין בהיקף של 185,368 ₪ (ת/1).

13. תשובת הנתבעת בדבר פתיחת החברה על שמה עקב "בעיות במע"מ" של בעלה, והנתון בדבר הגשת כתב אישום נגדו כחצי שנה לאחר מכן (כאשר ברי שטרם הגשת כתב אישום מתנהלת חקירה) בגין דיווח כזב למע"מ וניכויי מס שלא כדין בהיקף משמעותי, מתיישבים היטב עם האפשרות שאכן פתיחת החברה נעשתה על מנת לעקוף מגבלות שהוטלו או שעתידות היו להיות מוטלות על יעקב כתוצאה מכתב האישום ומדרישות כספיות משמעותיות של המדינה שהיו צפויות לבוא בעקבותיו.

למעשה, ב"כ הנתבעת עצמו אישר זאת בסיכומי הנתבעת, בציינו:

"הנתבעת בעדותה נימקה את הטעם לפתיחת החברה ובין היתר לנוכח העובדה לפיה לנוכח ההליך הפלילי אשר נוהל כנגד יעקב לא אפשר מע"מ ליעקב לפתוח תיק עוסק מורשה ולכן נאלצה הנתבעת לנהל עסקים במסגרת החברה" (סעיף 24 לסיכומי הנתבעת).

כלומר, גם לשיטת הנתבעת בסיכומיה - עסקיו של בעלה יעקב עברו להתנהל בחברה שהוקמה לצורך זאת על שמה, מאחר שרשויות מע"מ הטילו עליו מגבלה ולא אפשרו לו לפתוח תיק עוסק מורשה. במילים אחרות, החברה הוקמה על מנת לעקוף מגבלה של רשויות המס.

14. עוד יש לציין, כי הנתבעת לפי עדותה שימשה בעבר סייעת לילד בגן (עמ' 22 ש' 11). הנתבעת לא הצביעה על ניסיון או על ידע קודם כלשהו בקבלנות בניין, לא כל שכן בניהול של חברה העוסקת בכך. גם מטעם זה ניכר כי רישום הנתבעת כבעלים ודירקטור לא נעשה מטעמים עסקיים לגיטימיים אלא משיקולים אחרים, הקשורים בהגנה על אפשרות בעלה להמשיך לנהל את עסקיו.

הנתבעת טענה בחקירתה, במענה לשאלות בנוגע להכשרתה, כי "אני ידעתי לנהל את החשבונות. פתחתי את החברה על שמי כדי שאוכל להמשיך לעבוד" (עמ' 18, ש' 26). ברם, כשנשאלה בהמשך לכך מדוע לא הייתה יכולה להמשיך לעבוד, הסבירה, כאמור לעיל, שהדבר נבע מבעיות במע"מ שהיו ליעקב, שהוא היה המנהל בפועל, ושהיא היתה "מנהלת את השיקים ואת החשבון" (עמ' 18, ש' 29). כלומר, החברה נפתחה על מנת שבעלה יעקב יוכל להמשיך לעבוד, ושהנתבעת תוכל להמשיך לנהל את השיקים ואת החשבון עבורו.

יושם אל לב, כי הנתבעת לא פתחה תיק עוסק מורשה על שמה (בעסק שבו היתה מעסיקה לדוגמא את בעלה) ואף לא נפתחה חברה על שם יעקב, אלא נפתחה דווקא חברה על שם הנתבעת. כל אלה מלמדים על היעדר היגיון עסקי תמים ברישום החברה על שם הנתבעת, ועל רצון לעקוף מגבלות חוקיות שהוטלו על הבעל בניהול עסקיו, תוך ניסיון להגבלת חשיפה ישירה של הנתבעת לסיכונים הכרוכים בכך.

בעלה של הנתבעת, יעקב, נמנע מלהגיש תצהיר ולהעיד, ללא כל הסבר סביר. גם בכך יש כדי לחזק את המסקנה האמורה, שלפיה רישום החברה על שם הנתבעת לא נעשה כמהלך עסקי בתום לב, אלא נועד לעקוף מגבלות חוקיות.

15. ביום 13.1.14, כשלושה שבועות לאחר כתב האישום והצפי הנלווה לו לדרישה להחזר כספי למדינה, הגיש יעקב בקשה לפשיטת רגל. ביום 12.2.14 ניתן צו כינוס לנכסי יעקב בתיק פש"ר 24592-02-14 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ונקבע דיון בבקשת החייב להכרזתו כפושט רגל, ליום 10.11.15 (נספח י"א לתצהיר התובע).

במסגרת צו הכינוס, מונה כונס נכסים לנכסי יעקב, והוטלו עליו מגבלות שונות, בהן איסור על שימוש בהמחאות ובכרטיסי אשראי בחשבון העו"ש (ס"ק (ז) לצו). כלומר, אלמלא הפעלת העסק באמצעות חברה, על שם אשתו של יעקב, היה נאסר על יעקב להשתמש בשיקים, ועסקו היה נתון לכינוס נכסים.

16. אכן, כניסתו של יעקב להליך של פשיטת רגל, נעשתה כשבעה חודשים לאחר מועד הקמת החברה. ברם, כאמור לעיל, במועד הקמת החברה, הנתבעת כבר ידעה שצפויות "בעיות במע"מ" והיא הקימה את החברה על שמה בגין אותן בעיות. ההליך הפלילי היה צפוי אפוא, וכן יש בסיס סביר להניח שגם הדרישה הכספית להשבה של כ- 185,000 ₪ שניטלו מהמדינה שלא כדין לפי החשד בהליך הפלילי, היתה צפויה באותו מועד, ועמה היתה צפויה גם כניסתו של יעקב, לבקשתו, להליך של פשיטת רגל.

בין כך ובין כך, סמיכות הזמנים האמורה, לכל הפחות מעבירה לכתפי הנתבעת להביא ראיות אשר יניחו את הדעת שלא כך הדבר, ושהקמת החברה נעשתה שלא על מנת לעקוף את אותן מגבלות צפויות, שחלקן גם התממש בפועל. אולם, הנתבעת לא סיפקה כל ראיה לעניין זה (בכלל זאת, למשל, לא נטען ולא צורפה אסמכתא שנכסי החברה, שבה התנהל בפועל עסקו של הבעל, דווחו לכונס הנכסים שמונה בהליך פשיטת הרגל). כמו כן, כמפורט לעיל, בגרסת הנתבעת בעדותה, אשר סתרה את גרסתה בתצהיר, נמצאה אף מעבר לראשית הודיה שהקמת החברה נועדה לעקיפת המגבלות הקבועות בדין עקב ההליך הפלילי והליך פשיטת הרגל.

ב. מצבה הכלכלי הרעוע של החברה והיעדר בסיס סביר ליכולת הפירעון של השיק

17. בנוסף לאמור לעיל, התובע הוכיח כי מצבה הכלכלי של החברה, במועד עריכת העסקה עמו, היה רעוע, וכי לנתבעת לא היה יסוד סביר להניח כי השיק שנמסר לו ייפרע.

אמנם, כפי שציין ב"כ הנתבעת, לא הוגשו דו"חות כספיים של החברה או חוות דעת מומחה, אולם התובע הצביע על די ראיות כדי להעביר את נטל הבאת הראיות בסוגיה זו לכתפי הנתבעת, אשר מצידה לא הביאה כל ראיה לסתור. בכלל זאת, הפנה התובע לנתונים הבאים:

• בהתאם לדו"ח תיקי הוצאה לפועל של החברה (נספח י"ב לתצהיר התובע) עובר למועד הזמנת הסחורה מהתובע שבוצעה ביום 3.6.15, כבר התנהלו נגד החברה שני תיקי הוצאה לפועל בגין שיקים שחוללו. זאת, חרף העובדה שדובר בסכומים נמוכים למדיי, אשר אי- פירעונם עלול להצביע על קושי כלכלי מהותי:

  1. ביום 28.1.15 נפתח תיק הוצל"פ 525589-01-15, על ידי חברת "א.ח.א.ב אספקת חומרים שיווק ושירותים בע"מ" על סך 8,425 ₪.

  2. ביום 19.3.15 נפתח תיק הוצל"פ 514327-03-15, על ידי חברת "תעשיות טיח הארץ בע"מ" על סך 7,363 ₪.

      

• התובע הצביע על שורה של תיקי הוצאה לפועל נוספים נגד החברה, שנפתחו חודשים אחדים לאחר העסקה עמו, ובסמוך למועד שבו הוא עצמו פתח את תיק ההוצאה לפועל נגד החברה (25.11.15). הסכום המצרפי של התיקים הללו, בהתאם לסכומי פתיחתם, עמד על סך משמעותי של 146,389 ₪:

  1. תיק הוצל"פ 502108-12-15, מיום 2.12.15, על סך 16,960 ₪.

  2. תיק הוצל"פ 503855-01-16, מיום 6.1.16, על סך 89,420 ₪.

  3. תיק הוצל"פ 500392-02-16, מיום 1.2.16, על סך 15,985 ₪.

  4. תיק הוצל"פ 509199-03-16, מיום 13.3.16, על סך 24,024 ₪.

      

• התובע צירף לתצהירו (נספח י"ג) מכתב התראה לחברה מיום 12.5.15, שלושה שבועות טרם ביצוע העסקה עמו, שעניינו "התראה לפני רישום החברה כחברה מפרת חוק". בהתאם למכתב, החברה לא שילמה את האגרה השנתית, ואף לא הגישה דו"חות שנתיים כנדרש. כמו כן, כפי שעולה מנסח החברה שצירף התובע (נספח א' לתצהירו) ההתראה מומשה, וביום 7.7.15 נרשמה החברה כמפרת חוק.

   

  18. לעניין השיקים שחוללו ותיקי ההוצאה לפועל שנפתחו (לפני ואחרי העסקה נושא התביעה) השיבה התובעת בתצהירה, כי היא מסרה שיקים כנגד משיכת סחורות לצורך ביצוע עבודות, בתום לב, היות והיה ברור לה שתתקבל תמורה בגין העבודות שתאפשר את פירעון השיקים, אולם למרבה הצער בסופו של דבר הפעילות העסקית של החברה גררה אותה לחדלות פירעון (סעיף 19 לתצהיר). ברם, גרסת הנתבעת נאמרה בכוללניות וללא כל ראיה תומכת. הנתבעת לא פירטה באלו עבודות מדובר, ומה היה הבסיס לסברתה האמורה שהשיקים ייפרעו, ואף לא טרחה לצרף ולו מסמך אחד שיתמוך בטענתה הכללית.

   

  בחקירתה הנגדית, כאשר נשאלה הנתבעת על השיקים שחוללו ועל עסקאות היסוד שבגדרן הן ניתנו, היא השיבה פעם אחר פעם, שאינה זוכרת (עמ' 21 ש' 35, עמ' 22 ש' 32). כלומר, ההסבר הכללי שניתן בתצהירה, אף לא קיבל גיבוי כלשהו מצד הנתבעת בחקירתה הנגדית.

   

  כך הם הדברים גם לעניין ההתראה מפני היות החברה מפרת חוק בגין אי תשלום אגרה שנתית, ורישומה בהמשך כמפרת חוק. בתצהירה, הנתבעת לא התייחסה לכך כלל, אלא שבה על האמירה הכללית שלפיה במועד ההתקשרות עם התובע היה ברור לה שחברה תעמוד בהתחייבות (סעיף 20 לתצהיר הנתבעת). בחקירתה הנגדית, השיבה הנתבעת שאינה יודעת מדוע האגרה לא שולמה, והכחישה שהדבר נבע מקשיים כלכליים. הנתבעת גם לא זכרה האם האגרה שולמה בהמשך (עמ' 21, ש' 4-12).

   

  19. כפי שניתן להיווכח, התובע הציג שורת ראיות המצביעות לכאורה על התדרדרות כלכלית משמעותית לפני מועד העסקה עמו, עד כדי היעדר בסיס סביר לציפייה כי השיק שנמסר לו ייפרע.

   

  בכלל זאת, חילול שיקים ופתיחת שני תיקי הוצאה לפועל, הגם שמדובר בסכומים נמוכים, ואי תשלום אגרה שנתית שאף סכומה אינו גבוה. אף השיקים שחוללו בסמוך לאחר העסקה, יש בהם כדי לעורר חשד שכבר במועד העסקה ידעה הנתבעת כי מצבה של החברה בכי רע וכי אין לה יכולת כלכלית לפרוע את השיק שנמסר לתובע. מצבור הראיות שעליהן הצביע התובע, די בהן כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לכתפי הנתבעת, לסתור את הטענות בדבר מצבה הכלכלי הרע של החברה עד כדי היעדר בסיס סביר לפירעון השיק שנמסר לתובע, ובדבר מודעות הנתבעת לכך בעת מסירת השיק לנתבע.

   

  ברם, הגם שהנתונים הללו פורטו בכתב התביעה ובתצהיר התובע, והגם שלדברי הנתבעת היא היתה אחראית על השיקים ועל החשבון, הנתבעת לא סיפקה כל ראיה נגדית. בתצהירה היא הכחישה את הטענות באופן כללי וכוללני. הנתבעת לא הסבירה כיצד, אם חוללו שיקים על סכומים נמוכים ונפתחו תיק הוצאה לפועל בגינם חודשים אחדים לפני העסקה עם התובע (ואם אפילו האגרה השנתית לא שולמה) היה בסיס סביר לצפות שהשיק שנמסר לתובע ייפרע. היא לא פירטה דבר בנוגע לעסקאות היסוד שבגינן ניתנו השיקים, כדי להראות למשל שדובר בעסקאות שוטפות שאמורות היו להניב הכנסות שיאפשרו את פירעון השיקים. הנתבעת גם לא נתנה כל הסבר כיצד, אם אכן היו הזמנות לחברה והרכישות נעשו בתום לב לצורך ביצוען, החברה נקלעה בכל זאת לחדלות פירעון (למשל מפני שמזמינים לא שילמו במועד, או שנגרמה הוצאה גבוהה בלתי צפויה וכיו"ב). בחקירתה הנגדית, הנתבעת, שהייתה אמונה לדבריה על החשבון, לא זכרה דבר.

   

  20. מעבר לכל האמור, גם ביחס לעסקה הפרטנית עם התובע, הנתבעת לא פירטה דבר ולא צירפה כל אסמכתא לתמיכה בטענתה הכללית כי ידעה כביכול במועד העסקה, שהשיק ייפרע. בתצהירה טענה הנתבעת כי הסחורה נרכשה מהתובע בתום לב, וכי נעשה בה שימוש לצורך פרויקט עבור מועצה אזורית חוף אשקלון (סעיף 23 לתצהיר).

   

  ברם, הטענה הועלתה בעלמא, ללא כל פירוט מספק וללא כל אסמכתא. בכלל זאת, הנתבעת לא צירפה את הסכם ההתקשרות עם המועצה ולא את הזמנת העבודה. הנתבעת גם לא פירטה מה היה על הפרויקט שביצעה, לאיזו תמורה ציפתה ומתי? האם ומתי התקבלה התמורה? מדוע לא היה די בכך לפירעון החוב לתובע? היעדר פירוט ואסמכתאות כלשהן, מכרסמות מהותית במשקל שניתן לייחס לטענות הללו. מדובר במידע ובאסמכתאות המצויים בשליטת הנתבעת, וחרף זאת הנתבעת לא סיפקה את הפרטים ואת האסמכתאות, ואף לא סיפקה כל הסבר למחדל זה.

   

  המסקנה המתקבלת היא שהנתבעת לא עמדה בנטל הבאת הראיות שעבר לכתפיה, ומשכך התובע הוכיח את טענתו כי במועד העסקה עמו, החברה כבר היתה במצב כלכלי רעוע והיה צפוי שהשיק לא ייפרע, וכי הנתבעת היתה מודעת לכל זאת.

   

  ג. הגשת התנגדות סרק ותצהיר כזב בהתנגדות לביצוע שטר

   

  21. התנהלות הנתבעת לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל נגד החברה בגין השטר שנמסר לתובע, מחזקת עוד יותר את טענת התובע בדבר שימוש לרעה במסך ההתאגדות. הנתבעת הגישה תצהיר מאומת כדין על ידי בא כוחה, בתמיכה להתנגדות ולבקשה לעיכוב הליכים שהגישה החברה. בתצהירה הכחישה הנתבעת את החתימה על השיק, וכן הצהירה שהחברה לא ביקשה ולא קיבלה תמורה כלשהי בגין השיק. וכלשונה של הנתבעת:

   

  "המבקשת ו/או מי מטעמה לא חתמה על השיק;

  המבקשת ו/או מי מטעמה לא ביקשה ולא קיבלה תמורה כלשהי".

   

  22. ברם, בחקירתה הנגדית בדיון בהתנגדות לביצוע השטר, במענה לשאלות בית המשפט (כב' השופטת נחום שטרנליכט) חזרה בה הנתבעת מגרסתה בתצהיר, והשיבה כי התובע סיפק גדרות לחברה וכי סכום השיק מגיע לו. וכלשונה:

   

  "התובע סיפק גדרות לחברה. אין מחלוקת שהוא סיפק לנו גדרות. החברה קיבלה ממנו את הגדרות. על השיק הזה אני לא חתמתי. מגיע לו כסף. כרגע אנו בקשיים ואין אפשרות לשלם לו. הסכום של השיק מגיע לו" (עמ' 2, ש' 24-27, לפרוטוקול הדיון שצורף כנספח ט' לתצהיר התובע).

   

  23. בתצהיר שהגישה הנתבעת בהליך זה, היא ציינה ביחס לאמור כי "פעלתי בתום לב ומסרתי עובדות לב"כ אשר ככל הנראה לא הובנו לאשורן. מיד, בהזדמנות הראשונה בחקירתי על תצהירי בהתנגדות, מסרתי גרסה מפורטת, מנומקת ונכונה" (סעיף 6 לתצהיר).

   

  בחקירתה הנגדית, כאשר עומתה הנתבעת עם גרסותיה, השיבה שייתכן שלא הבינה את מה שדיברו איתה בבית המשפט, ובהמשך אמרה כי לא שיקרה בבית המשפט אלא אמרה אמת. כך:

   

  "ש. בדיון עצמו כשהשופט ואני שאלנו אותך שאלות מסרת גרסה שונה לחלוטין מהגרסה שנתת בתצהיר, נכון?

  ת. יכול להיות שלא הבנתי את מה שדברו איתי בבית המשפט.

  ש. אז שיקרת.

  ת. לא. לא שיקרתי, אמרתי אמת.

  ש. אז גם בתצהיר וגם לשאלות כב' השו' שטרנליכט אמרת אמת?

  ת. לא זוכרת" (עמ' 16, ש' 11-17).

   

  24. מהאמור לעיל עולה כי התנגדות החברה, באמצעות הנתבעת, לביצוע השטר, היתה התנגדות כוזבת, שנתמכה בתצהיר שאינו אמת מפי הנתבעת. לא ניתן לקבל את הסבר הנתבעת לכך, שכן גם ביחס לכך מסרה הנתבעת גרסאות סותרות. בתצהירה בהליך זה טענה הנתבעת כי עורך הדין שערך את התצהיר עבורה לא הבין אותה כביכול, ולעומת כן בחקירתה הנגדית טענה כי ייתכן שהיא לא הבינה בדיון את שאלות בית המשפט.

   

  מעבר לכך, ההסברים שסיפקה, אף ללא הסתירה ביניהם, אינם מהימנים כשלעצמם. הטענה שעורך הדין שערך את התצהיר לא הבין את דבריה אינה יכולה להתקבל, שכן הנתבעת עצמה חתמה על התצהיר ואישרה את נכונותו. מדובר בתצהיר קצרצר, שבו שתי טענות עובדתיות פשוטות שבהן הכחשה מפורשת של החתימה ושל התמורה שהתקבלה. הנתבעת עוסקת לדבריה בחשבונות ובשיקים, ואין כל טענה שיש לה קושי לקרוא ולהבין תצהיר כה קצר וברור. הטענה אף לא נתמכה בתצהיר של עורך הדין, והיא נותרה בגדר טענה בעלמא מפי הנתבעת. ההסבר הנוסף שהועלה בחקירה הנגדית, שלא הבינה את דברי בית המשפט, אף הוא אינו מהימן. בהתאם לפרוטוקול, שלא הוגשה בקשה לתיקונו, הנתבעת הודתה פעמיים כי החברה קיבלה את הסחורה מהתובע, והודתה פעמיים נוספות שסכום השיק מגיע לתובע. אין כאן כל סוגיה של הבנת שאלה, אלא מדובר בפרטים פוזיטיביים שנמסרו על ידי הנתבעת, ושאף באו לידי ביטוי בתוצאת הדיון - הסכמה לדחיית ההתנגדות.

   

  התובע טען כי הגשת תצהיר הכזב בתמיכה להתנגדות החברה לביצוע השטר, נועדה כדי למשוך זמן על מנת להבריח נכסים מהחברה. יש בטענה זו מן ההיגיון, אולם בין כך ובין כך, הגשת תצהיר בדוי על מנת להגן על החברה מפני תיק הוצאה לפועל, מחזק ומאשש כשלעצמו את הטענה כי הפעילות במסגרת החברה לא היתה תמימה, וכי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות.

   

  ד. הרמת מסך כלפי "איש קש" - הדין

   

  25. סמכות בית המשפט להורות על הרמת מסך, ולייחס חוב של החברה לבעל מניה בה, מעוגנת בסעיף 6(א)(1) לחוק החברות המורה כך:

   

  "(א)(1) בית המשפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

  • באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

  • באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה

    לפרוע את חובותיה,

    ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו- 193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

    (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".

     

    26. כידוע, הרמת המסך הינה חריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, והדרישה הבסיסית לנקיטה בה הינה ניצול לרעה של עיקרון זה. שימוש באמצעי של הרמת מסך ייעשה במשורה ובזהירות, תוך הקפדה על קיום תנאי הסעיף, וכן שמירה על רוחו של החוק, בפרט בעקבות תיקון מס' 3, שנועד להבהיר את צמצום את טווח המקרים שבהם יש להרים מסך ההתאגדות. יפים לכך דברי כב' השופט נ' הנדל ברע"א 996/17 חברת טקסס השקעות בע"מ נ' סאפרדל יזמות בע"מ (31.8.17) כדלקמן:

     

    "סעיף 6 לחוק החברות מסדיר את האפשרות להרים את מסך ההתאגדות המפריד בין החברה לבין בעלי מניותיה. ככלל, אמצעי זה מהווה חריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, המוסדר בסעיף 4 לחוק החברות. קולה של הפסיקה, וכן רוחו של חוק החברות – וביתר שאת לאחר תיקון מס' 3 לחוק – מורינו להשתמש באמצעי זה במשורה ובאופן זהיר, תוך הגנה על גבולותיו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת"

     

    עוד ראו למשל ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, פ"ד סג(1) 548 [2009]] פסקאות 67-70 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (להלן: עניין "אפרוחי הצפון").

     

    27. קבוצת מקרים שבהם עלול להתעורר חשד לשימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת המצדיק הרמת מסך, הינה כאשר נעשה שימוש ב"אנשי קש". הכוונה היא למשל לאותם מקרים שבהם נרשם אדם כבעלים או כמנהל של חברה, אולם בפועל ניצב מאחוריו אדם אחר, שהוא בעל השליטה האמיתי בחברה, ואשר נמנע מלהירשם בעצמו מטעמים לא לגיטימיים.

     

    באותם מקרים אין טעם עסקי אמיתי ביסוד רישומו של "איש הקש" כבעלים, אלא הדבר נעשה על מנת לסייע לאדם שהוא הבעלים בפועל לחמוק ממגבלות שונות המוטלות עליו, או כדי להסוות את זהותו.

     

    28. אחד המקרים שבהם נעשה שימוש פסול באנשי קש, הינו על מנת לעקוף מגבלות שנקבעו בדיני פשיטת הרגל. כך למשל, נכסי פושט הרגל מוקנים לנאמן לצורך חלוקתם בין הנושים (סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל) ולפיכך רישום חברה על שם אדם אחר, עשוי לסייע להברחת נכסים.

     

    כמו כן, בהתאם לסעיף 42א לפקודת פשיטת הרגל, מוטלות על פושט הרגל שורה של מגבלות, ובהן מגבלות ביחס לשימוש בשיקים ובכרטיסי אשראי, וכן נאסר עליו לייסד תאגיד או להיות בעל עניין בו, במישרין ובעקיפין ללא אישור מראש מבית המשפט. במקרה שבו פושט הרגל הינו כבר בעל עניין בתאגיד, רשאי בית המשפט ליתן הוראות לענין הפסקת כהונתו או חברותו בתאגיד.

     

    מגבלות שונות מוטלות כבר בשלב צו כינוס הנכסים, עוד בטרם ההכרזה על פשיטת הרגל. נכסי החייב יוצאים משליטתו ומועברים לשליטת כונס הנכסים. כמו כן בית המשפט מוסמך להטיל מגבלות שונות, והדבר נעשה בפועל בדרך שגרה. בענייננו למשל, הוטלו על החייב מגבלות לעניין שימוש בשיקים ובכרטיסי אשראי, וכן הוטלו עליו המגבלות שבסעיף 42א לפקודת פשיטת הרגל.

     

    לכך יש להוסיף מגבלות מכוח חוק החברות, שלפיהן נאסר על פושט רגל לכהן כדירקטור, וככל שהוא משמש דירקטור, יש בכך כדי להוביל לפקיעת כהונתו (ראו סעיפים 227 – 231 לחוק החברות).

     

    29. היותו של אדם "איש קש" מהווה נימוק מקובל בפסיקה לביצוע הרמת מסך כלפיו, בין בשיעור מלא ובין באופן חלקי לפי מידת אחריותו. כך למשל בע"א 10033/16 בבר בן עמי נ' המועצה האזורית תמר (22.3.18), נפסק:

     

    "המערערת 2 אינה כופרת למעשה כי היתה אשת קש, 'בובה' כדבריה שלה, בחברות בהן המערער היה 'המושך בחוטים'. בנסיבות אלה, חסד עשה בית המשפט קמא בכל שהעמיד את חבותה על 10% בלבד ושלא ביחד ולחוד עם המערער" (ההדגשה במקור).

     

    כן ראו, בהקשר של סעיף 373 לפקודת החברות והטלת אחריות אישית על דירקטור - ע"א 4747/93 דומת טקסטיל בע"מ נ' ביטי, פ"ד נ(2) 27, 36 [1996]; פר"ק 793/06 ס.מ. אלכס בע"מ ואח' נ' פרידמן ואח' (14.7.09)).

     

    30. בת"א (ת"א) 715614/03 בזק חב' ישראלית בע"מ נ' סופטווב קופריישין בע"מ, פ"מ תשס"ד(3) 174 [2004] (להלן: עניין "בזק") ניתח בית המשפט (כב' השופט ד' ארנסט) בהרחבה את השאלה אימתי מוצדק לבצע הרמת מסך כלפי אנשי קש. בית המשפט עמד על כך שלא בכל מקרה של שימוש באיש קש מוצדק לבצע הרמת מסך, אלא הדבר הוא תלוי נסיבות. לעניין זה יש להבחין בין מקרים שבהם איש הקש לא היה מודע לשימוש שנעשו בשמו, לבין מקרים אחרים, שבהם נעשה שימוש בקרובים או בבני זוג למשל אשר מודעים לפעולת המרמה, והם אף שותפים לרווחים המופקים מכך. כדברי כב' השופט ארנסט:

     

    "למרבה הצער, גם תופעה זו נפוצה במקומותינו. מקימי חברות סדרתיים ופושטי רגל, אנשים שלהם חובות רבים לגורמים שונים, חוזרים ומקימים עסקים על ידי שימוש באנשי קש הנרשמים כבעלי מניות וכמנהלים בתאגידים חדשים המוקמים למעשה על ידי פושט הרגל. לפושט הרגל עצמו אין כל רכוש הרשום על שמו ומכאן שלא ניתן לקחת ממנו דבר, כדי לפרוע את החובות החדשים שיצר.

     

    נשאלת השאלה האם יש מקום לחיוב אישי של אותם אנשי קש אשר שימשו כחזית, ככסות וכמסווה לפעולות פושט הרגל או מקים ומפיל החברות הסדרתי. התשובה לשאלה זו אינה אחידה ותלויה בנסיבות.

     

    במקרים מסוימים אין אנשי הקש מודעים כלל לשימוש שנעשה בשמם. [...]

    במקרים אחרים נעשה שימוש בקרובים או בבני זוג, כפי שנעשה במקרה זה. כאן השאלה היא אם היתה מודעות של הנתבעת לפעולות ואם הייתה שותפות ברווחים. מי שמשתף פעולה במודע עם מעשי מירמה יחויב לשלם את החובות מכיסו, וכמובן מי שהיה שותף לפעולות אלה, והפיק תועלת מהמעשים".

     

    יש לציין כי דרישת המודעות של איש הקש, כתנאי להרמת מסך כלפיו, נובעת במישרין גם מהוראות סעיף 6(א)(1) לחוק, וכן מסעיף 6(א)(2) המבהיר כי מודעות כוללת גם עצימת עיניים, אולם לא די ביסוד נפשי של רשלנות.

     

    31. נכון אני להניח לטובת הנתבעת, ומבלי לקבוע מסמרות, כי יש לבחון גם קיומו של קשר סיבתי בין המגבלה שהשימוש באיש הקש נועד לעקוף אותה, לבין אי פירעון החוב אשר לגביו מתבקשת הרמת המסך. כך למשל, במקרה שבו "איש קש" נרשם כבעלים, אולם בפועל, ביחס לחוב נושא התביעה, החברה פעלה כנדרש מבחינה עסקית והיא נקלעה לחדלות פירעון עקב נסיבות חיצוניות (למשל חדלות פירעון של מזמין העבודה) לא בהכרח "נכון ומוצדק" לייחס לבעלים את החוב באופן אישי. בתוך כך יש לבחון האם הסיכון שהתממש של אי פירעון החוב, מצוי בתחום הסיכונים שמפניהם נועדה המגבלה שנעקפה, להגן (קשר סיבתי "משפטי").

     

    32. סוגיה נוספת שחשוב לעמוד עליה, היא נטל ההוכחה בסיטואציה של שימוש באנשי קש. ברי כי נטל השכנוע בהרמת מסך, מוטל על כתפי הטוען לה, ועליו לשכנע במאזן הסתברויות, ובראיות ההולמות את חומרת הטענה, כי מתקיימים התנאים המצדיקים הרמת מסך. יחד עם זאת, בנסיבות שבהן מוכח שהבעלים הרשום אינו אלא "איש קש", וכי בפועל שולט בחברה אדם אחר שנמנע מטעמים לא לגיטימיים להירשם כבעלים, מוצדק להעביר לכתפי הנתבע את נטל הבאת הראיות כדי ללמד שחרף האמור, ביחס לחוב שנוצר, לא נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ואין הצדקה לבצע הרמת מסך (ראו והשוו לפסיקה בדבר העברת נטל הראיה לכתפי הנתבע בנסיבות של מימון דק, בעניין אפרוחי הצפון, בפסקה 62 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה).

     

    הטעמים המצדיקים את העברת נטל הבאת הראיות הינם ראשית שהשימוש ב"איש קש", מטבעו, אינו תמים, ואינו נעשה בדרך העסקים הרגילה של האישיות המשפטית הנפרדת, אלא נועד להסוואה ולכיסוי. לכן קם חשד לניצול לרעה של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה; ושנית, כי המידע בדבר טיבו המדויק של אופן השימוש באישיות המשפטית הנפרדת, מצוי כל כולו בידי הגורם שבעבורו נעשה שימוש באיש הקש ובדרך כלל גם בידי איש הקש עצמו. למצער לאיש הקש יש גישה נוחה לאותו מידע, מתוקף קרבתו לבעל השליטה המהותי, המוסווה. שילוב נתונים אלה, של פעולת הסוואה לא כשרה, ושל שליטה או גישה למידע הרלבנטי הקשור באדם המוסווה, מצדיקים להעביר לכתפי הנתבע את הנטל להביא ראיות לשלילת ההצדקה להרמת מסך כלפיו.

     

    ה. המסקנה המשפטית

     

    33. יישום הדין על עובדות המקרה דנא, מוביל למסקנה מובהקת שלפיה יש לבצע הרמת מסך כלפי הנתבעת במקרה דנא.

     

    34. כמפורט לעיל, התובע הצביע על שורה של ראיות המלמדות לכאורה על הנתונים הבאים:

     

    • הנתבעת שימשה "אשת קש" עבור בעלה, ברישומה כבעלים וכדירקטורית יחידה של החברה.

       

    • רישום הנתבעת כבעלים וכדירקטורית יחידה, לא נעשה משיקולים עסקיים לגיטימיים. הדבר נעשה על מנת לעקוף מגבלות צפויות על בעלה יעקב, בשל הליך פלילי בגין עבירות על חוק מע"מ, וכן בשל צפי לכניסה להליך פשיטת הרגל לנוכח דרישה כספית להשבת סכומי כסף משמעותיים למדינה.

       

    • בפועל אכן הוטלו על יעקב מגבלות שונות, ובכלל זאת מגבלות לשימוש בשיקים עקב צו הכינוס. פעולת העסק באמצעות חברה שבבעלות אשתו, אפשרה לו לעקוף את המגבלות הללו, ולהמשיך לנהל את עסקו באין מפריע ובכלל זאת לרכוש סחורה מהתובע באמצעות השיק שבהמשך חולל.

       

    • בעת עריכת העסקה עם התובע, מצבה הכלכלי של החברה היה רעוע. שיקים חוללו ונפתחו תיקי הוצאה לפועל, על סכומים נמוכים. זמן קצר לאחר העסקה נפתחו תיקי הוצאה לפועל בהיקף משמעותי. בנסיבות אלה, קם בסיס סביר לחשד שבעת מסירת השיק לתובע, הנתבעת לא צפתה שהוא ייפרע.

       

    • לאחר חילול השיק והגשתו לביצוע בהוצאה לפועל, החברה באמצעות הנתבעת הגישה התנגדות סרק. ההתנגדות נתמכה בתצהיר כוזב מצד הנתבעת, שבו נטענו טענות שאינן אמת, ושהנתבעת ידעה שאינן אמת, שהכחישו הכחשת שווא את החתימה ואת עצם העסקה עם התובע.

       

      35. הנתבעת מצידה, לא הביאה כל ראיות לסתור, אשר יש בהן כדי ללמד, חרף ראיות התובע, על שימוש בתום לב באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, או על היעדר קשר סיבתי בין העמדתה כ"אשת קש" עבור ניהול עסקו של בעלה לבין היעדר יכולת החברה לפרוע את חובו של התובע, ולמצער כדי לאזן את משקל הראיות. למעשה לא ניכר שהנתבעת, שהגישה תצהיר לקוני נעדר מסמכים כלשהם, אף ניסתה לעמוד בנטל. הנתבעת לא הציגה כל ראיה מעבר לאמירות כלליות ובלתי מפורטות, ולא הצביעה על כל נתון או מסמך שיש בו כדי לפגום בסברה שלפיה לא היה לה בסיס סביר להאמין שהשיק ייפרע.

       

      בכלל זאת, לעניין הקמת החברה, הנתבעת אף הודתה למעשה כי הדבר נעשה כדי לעקוף מגבלות של רשויות המס. לעניין המצב הכלכלי של החברה והעסקה עם התובע, הנתבעת הסתפקה בהכחשות כלליות בתצהירה, ללא כל פירוט מספק, וללא אסמכתאות תומכות. הנתבעת לא הציגה כל אסמכתא בהתייחס להזמנת העבודה שבגינה נרכש הציוד מהתובע, ולצפי בדבר קבלת תקבולים אשר היו מאפשרים את פירעון השיק שנמסר. לעניין תצהיר הכזב והתנגדות הסרק שהוגשה מטעם החברה, הנתבעת הציגה גרסאות סותרות, שגם כל אחת מהן בפני עצמה אינה ניתנת לקבלה.

       

      הנתבעת נמנעה מלהגיש תצהיר מטעם בעלה, ללא הסבר סביר, ולפיכך אף מטעמו אין כל גרסה אחרת בנוגע לראיות המצביעות על שימוש לרעה במסך ההתאגדות של החברה.

       

      36. מסקנת הדברים הינה, כי נטל הבאת הראיות, שעבר לנוכח ראיות התובע לכתפי הנתבעת, נותר על כתפיה גם בסיום ההליך מבלי שהיא עמדה בו. לפיכך התובע עמד בנטל השכנוע המוטל עליו להוכיח עילה מוצדקת להרמת מסך. התובע הוכיח, כי מקרנו נופל לאותם מקרים חריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, ואף תוך פגיעה בתכלית החברה – שלא נועדה לשמש מקלט מפני מגבלות שבדין – תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. התובע הוכיח את מודעות הנתבעת, שהינה הבעלים היחיד של החברה, להתנהלות זו. התובע אף הוכיח, כי בנסיבות אלה, צודק ונכון לייחס את החוב לנתבעת, וכי אין הצדקה שנושה תם לב כדוגמתו ייפגע בשל השימוש לרעה שנעשה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה.

       

      לפיכך, מתקיימים בענייננו תנאי סעיף 6(א) לחוק החברות במלואם, ויש להורות על הרמת מסך ועל ייחוס חוב החברה נושא התביעה, לנתבעת.

       

      יצוין כי שקלתי האם מן הראוי לייחס את מלוא החוב לנתבעת, או שמא את חלקו בלבד. מצאתי, כי בנסיבות העניין, שבהן הנתבעת היתה מעורבת באופן אקטיבי בסיוע לבעלה לעקוף את מגבלות הדין, ואף הגישה תצהיר שאינו אמת לבית המשפט לתמיכה בהתנגדות חסרת יסוד, יש לחייבה במלוא חוב החברה.

       

      כן יוער כי בנסיבות אלה, מתייתר הצורך לדון בטענה החלופית בדבר השתק פלוגתא.

       

      37. טרם סיום אציין כי לא נעלמו מעיני גם הנסיבות האישיות של הנתבעת ושל בעלה. מדובר בבני זוג בשנות ה- 60 לחייהם, שלהם 8 ילדים. בני הזוג הינם ממפוני גוש קטיף, אשר נקלעו להתדרדרות כלכלית לאחר הפינוי. יעקב הורשע במסגרת הסדר טיעון ב- 3 עבירות מסוג עוון שעניינן מסירת ידיעה לא נכונה, בגין אירועים שהתרחשו בשנת 2007, ומאז לא נרשמו לחובת יעקב רישומים נוספים כלשהם. כתב האישום הוגש בשנת 2013, ועונשו של יעקב נגזר בשנת 2016. מגזר הדין (שלמען הסר ספק, פרטיו נלקחים בחשבון בהליך זה רק לקולא מבחינת הנתבעת) עולה כי יעקב נטל אחריות והסיר את המחדלים טרם הגשת כתב האישום. בכלל זאת יעקב השיב למדינה את הסך של 185,368 ₪ ובהמשך המדינה החזירה לו 100,000 ₪ (בשל טענה שהמדינה גבתה את המס בכפל, הן ממנו והן בקיזוז מהרשות הפלסטינאית).

       

      הנתבעת ובעלה אינם "מקימי חברות סדרתיים" כפי שנטען כלפיהם בהליך זה, אלא מדובר במי שחוו קשיים כלכליים בעקבות פינויים מביתם, מבלי שקיבלו ככל הנראה סיוע מספק מצד המדינה, והם נאלצו להיאבק כדי לפרנס משפחה עם 8 ילדים. טעות בהתנהלות יעקב בשנת 2007, וכתב האישום שהוגש בשנת 2013 ועמו הצורך להשיב כספי משמעותיים למדינה, עמדו ברקע של התדרדרות כלכלית נוספת. בני הזוג ניסו למצוא דרך להמשיך להתפרנס, ועל רקע זה ככל הנראה עבר עסקו של הבעל להתנהל במסגרת חברה על שם הנתבעת, ומכל מקום, הדבר לא נעשה מתוך תכנית סדורה ומכוונת להונות נושים ולפגוע בהם (הגם שהתקיימה מודעות ביחס לאפשרות זו).

       

      מן העבר האחר, התובע הינו בעל עסק עצמאי, שפרנסתו תלויה בו. התובע לא אמור לשלם את מחיר ההתדרדרות הכלכלית של יעקב, אשר השימוש בחברה שהוקמה על שם אשתו, בידיעתה ובמעורבותה, אפשר לו להמשיך לפעול במצב זה תוך עקיפה כאמור של מגבלות הקבועות בדין, והעברת הסיכון באופן לא הוגן לכתפי הנושים. הרמת המסך בנסיבות העניין, חרף השלכותיה שאינן פשוטות, הינה האמצעי אשר "צודק ונכון" כלשון החוק, לעשות בו שימוש במקרה דנא.

       

      38. התביעה מתקבלת. על הנתבעות לשלם לתובע, יחד ולחוד, סך של 70,700.60 ₪ כולל מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כמובן, ככל שהחברה פרעה חלק מהחוב האמור בתיק ההוצאה לפועל שנפתח נגדה במסגרת הבקשה לביצוע השטר כפי שפורט לעיל, סכום הפירעון יקוזז מסכום החוב בתיק זה. בשים לב לנסיבות האישיות של הנתבעת שפורטו לעיל, אולם תוך לקיחה בחשבון של מכלול נסיבות העניין, אעמיד את סכום ההוצאות על סך מתון יחסית, של 5,000 ₪ אשר יצטרפו לסכום שעל הנתבעות לשלם לתובע.

       

      הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת 2, שאם לא כן גם לסכום ההוצאות יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

       

      זכות ערעור כדין

       

      המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים

       

       

      ניתן היום, ד' אלול תשע"ט, 04 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.