פ' נ' מוחמד ואח'

בפניי תביעת התובע לפיצויו בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונה בעבודה שארעה ביום 18.9.11 (להלן: "התאונה").

1. לטענת התובע, כפי שפורטה בכתב התביעה ובתצהירו ת/1, בעת שעבד בשירות הנתבע 1 (להלן: "המעביד"), בעבודות בנייה במושב מירון, עלה התובע על סולם לצורך פירוק טפסנות בגובה, הסולם זז ממקומו, החליק ונפל וכתוצאה מכך, נפל התובע ונחבל בגופו.

התובע מוסיף וטוען כי הסולם שסופק לו על ידי מעבידו, היה סולם עץ מאולתר, בגובה 4 מ', רעוע וללא גומיות (סעיף 5 לת/1). בכתב התביעה נטען כי הסולם היה לא תקין ולא בטיחותי ובשל כך ביצוע העבודה עמו היתה בניגוד להוראות פקודת הבטיחות בעבודה ותקנותיה. לטענתו מחדלי המעביד באי אספקת מקום עבודה בטוח וכלי עבודה בטוחים, הם שגרמו לתאונה.

הוכחת נסיבות אירוע התאונה:

2. בסעיף 6 לתצהירו תיאר התובע כי עמד על הסולם לצורך פירוק טפסנות שהיתה "תקועה על התקרה" וזאת לצורך הכנה לביצוע עבודות הטיח. תוך כדי כך, הסולם זז ממקומו, החליק ונפל כשעימו נופל התובע.

במהלך חקירתו הנגדית, הסביר התובע כי התקרה אליה התייחס בסעיף זה איננה תקרת המבנה עצמו (אשר המעביד בנה את קומתו השניה מעל קומה ראשונה קיימת), אלא זו בליטה של יציקת בטון בצד החיצוני של קיר הבניין שנבנה, היוצא מקצה הקיר כלפי חוץ ומשמש חלק תחתון של "ארגז רוח" שהיה מיועד להיבנות בקצה גג הרעפים של הקומה השנייה. התובע ציין כי אינו זוכר באם ארגז הרוח היה בנוי במלואו באותו זמן אולם, הוסיף וציין כי לעיתים בונים את ארגז הרוח מבליטת בטון עם דופן שעולה כלפי מעלה ולאחר מכן עוטפים את זה בחומר אחר (עץ או מתכת) (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 1-13).

משהוצגו לתובע תמונות של הבניין אישר כי ארגז הרוח הנראה בהן בנוי מעץ, אולם ציין כי ייתכן שמתחת לעץ יש את אותה בליטת בטון שיצרה את ה"תקרה" אליה התיחס בתצהירו ואשר ממנה הוא התבקש להוריד את הטפסנות (שם בעמ' 10 שורות 10-21).

3. לטענת הנתבעים בסיכומיהם יש בתמונות שהוצגו (נ/3) (אשר העתק צבעוני מהם צורף לסיכומי הנתבעים) כדי לשלול את גרסת התובע שכן, עיון בהם, לטעמם, מעלה כי לבניין בו מדובר לא נבנה ארגז רוח מבטון וגם באם נניח כי מדובר בארגז רוח מעץ שנבנה על גבי בטון יצוק, הרי שהמידות של היציקה שציין התובע ( 40 ס"מ בליטה החוצה ו-40 ס"מ גובה הדופן העולה כלפי מעלה), אינן תואמות את הנראה בתמונות.

אינני מקבלת את טענת הנתבעים ואני סבורה כי נסיונם, באמצעות התמונות, להתגבר על אי העדת עדים כלשהם מטעמם על מנת לסתור את טענות התובע ולקעקע את מהימנותו, דינו להידחות.

4. עיון בתמונות מעלה כי ניתן להבחין שבבניין קיים ארגז רוח מעץ בקצות גג הרעפים (לפחות בחלק מצלעות הגג). לא ניתן מהתמונות לאמוד את גודלו של הארגז, מידותיו ומידת בליטתו מהקיר, בין היתר מאחר והתמונות מצולמות ממרחק, ובכל מקרה, אין בהן לשלול את גרסת התובע, כי מתחת לארגז מעץ, אכן בנויה בליטת בטון המשמשת כבסיס לארגז הרוח מעץ. גם לאחר עיון חוזר בתמונות הצבעוניות (שלא הוצגו במהלך הדיון) אינני מוצאת שיש בנראה בהן לסתור או לשלול את גרסת התובע באשר לקיומה של "תקרה" מבטון ממנה, או בסמוך אליה, נדרש להוריד טפסנות בגובה רב.

יתרה מכך, בהיות הנתבעים מייצגים את המעביד, היה באפשרותם, לו סברו כי גרסת התובע אינה משקפת את הנסיבות האמתיות של אירוע התאונה, להעיד עדים מטעמם. בין אך לאחר איתור הפועלים שהיו נוכחים במקום או אפילו את אותו אדם שבנה את הסולם המאולתר או כל פועל אחר שעבד באתר (או את בעלי הנכס) על מנת לשלול את גרסת התובע כי נבנתה תחתית מבטון לארגז הרוח או כי נדרש לעבוד על סולם מאולתר, אולם כל זאת לא נעשה על ידם.

אמנם ב"כ הנתבעים הסביר כי המעביד עצמו (אשר נטען כי הוא זה שבנה את הסולם), הינו אדם מבוגר מאד וחולה, אולם לא הובאו אסמכתאות מספקות לטענה כי לא יכול היה להתייצב למתן עדות בשל מצבו הרפואי.

5. על אף שעדות התובע באשר לנסיבות התאונה ובאשר לעבודה שנדרש לבצע קודם לנפילתו הינה עדות יחידה של בעל דין, אני סבורה כי די בה להוכיח את אירוע התאונה ואת נסיבותיה.

אני מוצאת חיזוק מסוים, שאיננו חיזוק עצמי בלבד, לגרסת התובע בעובדה שעובדת נפילתו מסולם במהלך עבודתו באתר העבודה במירון פורטה בטופס בל-250 אשר נחתם על ידי המעביד כאשר ניתן להבחין בטופס כי תיאור התאונה נרשם גם בכתב ידו של המעביד מבלי שהלה סייג כי הדברים נרשמו "על פי דברי התובע" בלבד. גרסה דומה מופיעה גם בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה, אשר נחתם אף הוא על ידי המעביד מבלי שנרשמה הסתייגות כלשהי לגרסת התובע ולאמור בטופס התביעה (נספחים א' ו-ב' לת/1).

6. אינני מקבלת טענת הנתבעים כי נמצאו חוסר מהימנות או חוסר עקביות בעדות התובע במידה שיש בה להביא לכך שבית המשפט לא יוכל לסמוך עליה ממצאים. הסתירות או היעדר העקביות בעדות התובע, עליהן הצביעו הנתבעים בסיכומיהם, אינם כאלה שיש בהם לשלול את מהימנות התובע.

היפוכו של דבר, במהלך שמיעת התובע התרשמתי כי מדובר באדם שהעברית בפיו פשוטה, אך תשובותיו נמסרות בכנות לשאלות הנשאלות והוא ניסה להסביר כמיטב יכולתו, הן את אופן התרחשות התאונה והן את הנסיבות האופפות אותה. כך הסביר התובע בצורה ברורה את קיומה של אותה "תקרה" בבליטת הבטון לצורך בניית ארגז הרוח, וכך הסביר את אופן ביצוע העבודה על ידו, תוך שהוא מתאר את סולם העץ ואף מצייר אותו (ת/2). התובע הסביר, אף מבלי שנשאל מפורשות, כי אופן בניית הסולם, הביאה לכך שמדרך רגלו בעת עלייתו על הסולם ועמידתו עליו, היה על הצד הדק של קרש העץ ממנו נבנה הסולם, דבר שיש בו בפני עצמו להעיד על כך שמדובר בסולם שאינו תקני ואינו בטיחותי (עמ' 15 שורות 9-18).

7. התובע הוסיף וציין כי לא עשה שימוש עם הסולם במועדים קודמים וכי למרות שהיה מודע לכך שהסולם אינו תקני, עשה בו שימוש וביצע את העבודה שהתבקש לבצע, על מנת שלא יפוטר וישלח לביתו (עמ' 15 שורות 22-24).

התובע הסביר במהלך עדותו כי לא העיד מי מהנוכחים באתר העבודה על מנת לתמוך בגרסתו לאור העובדה שהחל לעבוד במקום רק 17 יום קודם לכן (בתחילת חודש 9/11), כפועל שנשכר על ידי המעביד מדי פעם ולא עבד אצלו באופן קבוע, ומשכך הוא הכיר את הפועלים האחרים רק בשמם הפרטי (אחמד, מחמוד) אולם, לא הכיר אותם מעבר לכך. מדובר היה בפועלים מתחלפים, אשר מדי פעם ישב עימם ושתה עימם קפה, אולם לא הכירם מעבר לכך (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 9-15).

בנסיבות אלו, אינני סבורה כי יש לזקוף לחובתו של התובע את אי העדתם של עדים נוספים, מה גם שהוא כלל לא היה בטוח כי מי משאר הפועלים שהיו נוכחים באתר, בכלל הבחינו באירוע התאונה מאחר והם היו בחלק האחורי של הבנין (עמ' 12 שורות 20-21) בעוד שהוא עבד בחזית הבנין (עמ' 11 שורה 21).

8.טענה נוספת בפי הנתבעים בדבר אי מהימנות התובע נוגעת לעובדה כי בתשובתו לשאלה 6 לשאלון (התשובות סומנו נ/2 והשאלון עצמו צורף לסיכומי הנתבעים), לא ציין התובע קיומה של תאונת עבודה קודמת בה נפל גם כן מסולם במהלך עבודתו, תאונה אשר ארעה בחודש 2/2008.

לאחר שמיעת הראיות התברר כי אכן תשובת התובע לשאלה מס' 6 בתצהיר התשובות לשאלון, לא היתה מלאה ולא נזכרה בה תאונת העבודה הקודמת, אלא תאונות דרכים בלבד שלגבי כולן השיב התובע כי היו תאונות קלות שלא נקבעה בגינן נכות.

משעומת התובע בעדותו עם כך שלא ציין את אותה תאונת עבודה נוספת, חזר והשיב בתחילה כי אכן לא נגרמה לו תאונה בעבודה, וגם לאחר שעומת עם העובדה שהיתה לו תאונה בשנת 2008 בה גם כן נפל מסולם, ציין כי אינו זוכר זאת, שאל איפה היתה אותה תאונה, והשיב כי בהיותו עובד בבניין מזה 30 שנה, קורים דברים חדשים בכל יום והוא אינו זוכר קיומה של אותה תאונה. רק משהוצג לו התיעוד הרפואי הרלוונטי אישר שאכן ארעה לו התאונה הקודמת וזאת במהלך עבודה בקרית גת (עמ' 14 שורות 2-13).

9. אינני סבורה שיש באי ציון אותה תאונה בתשובות לשאלון, כדי לפגוע במהימנותו ביחס לנסיבות התאונה כאן. התרשמתי מהסברו בעדותו כי תשובתו בתצהיר התשובות לשאלון ניתנה בכנות וכי גם במהלך עדותו לא נזכר באופן ספציפי באותה תאונה, עד אשר הוצגו בפניו המסמכים הרפואיים.

יתרה מכך, מהמסמכים הרפואיים עצמם (נ/4) עולה כי מדובר בתאונה בגינה התלונן התובע למשך כחודשיים על רגישות בצוואר, בכף יד ימין, ובגב תחתון אולם לאחר חודשיים, לא קיים תיעוד בדבר תלונות חוזרות או נוספות. עובדה זו יכולה להסביר כי התובע לא ייחס משמעות רבה לאותה תאונה, לאחר שהחלים ממנה, וזו לא הותירה לו כל מגבלה או צורך בהמשך טיפול רפואי מעבר לתקופת החלמה קצרה, לא נזכר בה בעת שהשיב לשאלון בחלוף 6.5 שנים מאז שהתרחשה.

באופן דומה גם לא ידע התובע לפרט את מועדי תאונות הדרכים שארעו לו, אלא רק ציין כי אירעו מספר כאלו בעברו, בשנים עברו, אך אלו לא הותירו מגבלות בעלות משמעות, דבר התואם את הרישום בתיק הרפואי.

10. מכל האמור עולה כי למרות שעדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין, די בה בכדי להוכיח שהתאונה ארעה כנטען על ידו, עת עשה שימוש בסולם מאולתר הבנוי מקרשים, לצורך הורדת טפסנות בגובה, וכי בעת ביצוע העבודה הסולם זז ממקומו, נפל, והתובע נפל עימו.

אחריות המעביד

11. משקיבלתי את גרסת התובע באשר לאופן אירוע התאונה ובעיקר את טענתו שלצורך ביצועה, הועמד לרשותו סולם מאולתר הבנוי מקרשי עץ אשר המדרך בהם אינו תקין, אני סבורה כי לא יכולה להיות מחלוקת בדבר אחריות המעביד לנזקי התובע כתוצאה מהתאונה, ואינני מוצאת מקום להכביר מילים בסוגיה זו.

אמנם נכון כי התובע לא נפל מהסולם בשל קיום מדרך לא תקין אלא שהסולם עצמו, החליק וגרם לנפילת התובע עימו, אולם למרות זאת אני מוצאת בעצם השימוש בסולם מאולתר מעין זה, ללא קיבועו אל הקיר או חיזוקו בדרך כלשהי בעת העמדתו אל הקיר או מתן הוראה להיעזר בפועל נוסף לצורך ביצוע עבודה בגובה, כדי להצביע על התרשלות מצד המעביד.

אציין במאמר מוסגר כי בשלבים מוקדמים של ניהול ההליך העלו הנתבעים טענות שונות ביחס לתקינות הסולם ואופן חיזוקו לבניין, וכן טענות בדבר אספקת קסדה לתובע לצורך ביצוע העבודה, אולם טענות אלו נותרו כטענות בעלמא בהיעדר עד כלשהו או ראיה מטעם הנתבעים, שיש בה לתמוך בהן.

אשם תורם:

12. מעדותו של התובע עלה כי הוא פועל בניין מנוסה העובד מזה 30 שנה בבניין (נתון זה נכון למועד מתן עדותו, דהיינו כ-20 שנים עד למועד התאונה, חרף גילו הצעיר), והוא אישר כי הוא מכיר היטב את שיטת העבודה עם סולמות (עמ' 13 לפרוטוקול שורה 28 עד עמ' 14 שורה 1; עמ' 14 שורה 10).

התובע גם אישר כי את הסולם מצא בשטח העבודה ועשה בו שימוש לצורך העבודה שהתבקש לבצע, דהיינו פירוק הטפסנות מהקירות ואף אישר כי לאחר שהשעין את הסולם על הקיר, לא בדק באם הוא עומד באופן תקין ויציב (עמ' 15 שורות 25-26).

13. מנתונים אלו עולה, כי התובע, על אף מודעותו לכך שמדובר בסולם מאולתר ועל אף נסיונו הרב בביצוע עבודה מעין זו, לא עשה את הפעולות המינימליות לבדוק את יציבות הסולם ואת עמידתו האיתנה, קודם לעליה עליו, וגם לא פנה למי מהפועלים האחרים שיסייע בידו וייצב את הסולם בזמן שהוא עולה עליו לצורך ביצוע עבודה בגובה.

נכונה טענת התובע כי ככלל בית המשפט אינו מייחס אשם תורם לעובד הפועל בצורה סבירה לצורך מילוי הוראות המעביד והתובע עצמו אף הסביר כי לא עמדה בפניו, למיטב הבנתו, האפשרות לערער על ההוראות שניתנו לו או לא לבצען, שכן דבר זה עלול היה להביא לפיטוריו (עמ' 15 שורה 4; וכן שורות 22-24).

כנאמר בע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע ואח' נ' מוחמד יאסין ואח' (31.8.11) (פיסקה 26):

"נקודת המוצא לעניין זה הינה כי לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו (ראו למשל: ע"א 453/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527 (1987)). ההצדקה המרכזית לכלל האמור הינה כי ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק (שם, בעמ' 528). ודוק, עלינו לבחון כל מקרה ונסיבותיו. מקום שנמצא שהעובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש, כי אז תוטל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת."  

14.אלא שבמקרה זה אני סבורה כי התנהגות התובע, אשר אפילו לא טרח לבדוק את יציבות הסולם לפני עלייתו עליו, מקום בו אין ספק כי ידע שמדובר בסולם מאולתר, כמו גם העובדה שהוא לא פנה לבקש עזרה מאדם אחר או וידא כי הסולם עליו הוא עולה אכן יציב קודם לעלייתו עליו, יש בה סטייה של ממש מרמת הזהירות האלמנטרית הנדרשת מכל אדם כלפי עצמו, בוודאי בהיותו בעל נסיון רב וידע מקצועי בעבודה כזו בדיוק, ומשכך יש לייחס לו אשם תורם אולם זאת בשיעור מתון של 15% בלבד.

נזקי התובע

15. התובע יליד 8.12.77, היה בן 34 בעת אירוע התאונה וכיום הינו בן 41 ו-9 חודשים.

16.כתוצאה מהתאונה נחבל התובע בכל חלקי גופו ובמיוחד סבל מחבלת ראש ופנים ובבדיקות שבוצעו לו בבית החולים אבחנו שבר בגולגולת, שברים מרובים בעצמות הפנים, לרבות בארובת עין ימין, וקרע בטחול.

התובע אושפז למשך 8 ימים (בהם קיבל טיפול שמרני בלבד) ושוחרר עם המלצה להמשך מעקב בתחום עיניים, נוירוכירורגיה ופה ולסת וקביעת חופש מחלה של 4 שבועות.

17.בחודש 4/12 פנה פעם נוספת לבית החולים זיו בשל כאבי ראש תמידיים וכאבים בפנים ובבדיקתו זו נמצאו 3 שיניים שבורות בפיו.

18. התובע המשיך להיות במעקב רפואי בתחום העיניים, בתחום הפה והלסת ובתחום הנוירולוגי ואף הופנה לקבלת טיפול פיזיוטרפי לפתיחת הפה לאחר שנותר עם מגבלה בפתיחת הפה לאחר איחוי השברים בפנים.

כמו כן התלונן על המשך כאבים בכתף שמאל ושורש כף היד, על כאבי ראש וכאבים בעת פתיחת הפה.

19. ביום 18.1.12 נבדק התובע ע"י רופאה תעסוקתית אשר קבעה כי הוא מצוי באי כושר מלא למשך חודש נוסף.

20. מומחים מטעם בית המשפט, אשר מונו לאור הפערים בין חוות הדעת של הצדדים, קבעו נכויות כדלקמן:

בתחום האורטופדי - פרופ' רוזנברג קבע כי לא נגרמו לתובע שברים או פגיעות מבניות אחרות בגפיים או בגב, אולם נגרמה לו בתאונה פגיעה ברקמות הרכות בכתף שמאל, אשר גרמה לכאבים מתמשכים ולשימוש מופחת בכתף בשל כאב זה. כתוצאה מכך נותרה לתובע נכות שנקבעה על ידו בשיעור של 5% בגין פגיעה סובאקרומיאלית המלווה בדלדול שרירים עקב כאב, כאשר דרגת ההפרעה, הינה פחותה מ"קלה" ובשל כך הקנה מחצית משיעור הנכות שנקבע בתקנה הרלבנטית.

בתחום פה ולסת - ד"ר בלומנפלד קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 20% בגין הגבלה בפתיחת הפה וכן 7% נכות בגין פגיעה בסעיף אחד מתוך שלושה סעיפים של עצב 5 בטריגמינוס. בנוסף קבע כי שן אחת, היא שן 26, נשברה בזמן התאונה ולפיכך, יש להחזיר לתובע את עלות טיפול השורש, מבנה וכתר לשן זו, וכן לפצותו בגין הצורך בהחלפת הכתר בכל 10 שנים עד גיל 65.

21. משהסכימו הצדדים להגשת כל חוות הדעת ללא צורך בחקירת המומחים, אני רואה אותם כמי שאינם חולקים על קביעות מומחי בית המשפט ולפיכך יש לקבוע את הנכויות שקבעו המומחים כנכויות הרפואיות המשוקללות שנותרו לתובע בשיעור של 29.32%.

הנכות התפקודית

22. בניגוד לטענת התובע, אני סבורה כי מדובר בנכות רפואית שאיננה תפקודית במלוא שיעורה, ובוודאי שאין מקום לחשב את הפסדי ההשתכרות או פגיעה בכושר ההשתכרות בשיעור של מלוא הנכות הרפואית.

אני סבורה כי נכות בתחום הפה ולסת, ברגיל, אין לה כמעט כל השפעה על תפקוד של נפגע העובד בעבודה פיזית, זאת להבדיל מהשפעה תפקודית משמעותית יותר שתהא לנכות כזו לאדם שעיסוקו מחייב דיבור רב, תקשורת אינטנסיבית באמצעות דיבור עם אחרים, או שמקצועו כרוך בטעימות מזון או משקאות דווקא, וההגבלה בפתיחת הפה והכאבים בשל כך עלולים להקשות על פעולה זו.

עם זאת אינני מקבלת את טענת הנתבעים כי אין בנכות שנקבעה לתובע, מעצם היותה בתחום הפה ולסת, השפעה תפקודית כלשהי. הפסיקה אליה הפנה ב"כ הנתבעים (ע"א 2228/05 חיימוב נ' מנורה (21.1.07) ופסק הדין באותו ענין בבית המשפט המחוזי ת"א (מחוזי ת"א) 2811/00 חיימוב נ' רחמים (27.1.05) וכן פסיקה נוספת של בתי משפט שלום) אכן קבעה לעיתים כי נכויות בתחום הפה ולסת אפילו בשיעור גבוה של 24% (כפי שנקבעה הנכות, כתוצאה ממספר רב של פגימות קלות בענין חיימוב) אין להן השפעה תפקודית כלשהי, אולם אינני סבורה שזה המקרה כאן.

23. ראשית, נכות בתחום הפה והלסת מגוונת בטיבה. לעיתים הנכות נוצרת מאובדן שיניים בלבד (אשר גם לאחר שחזורן מקנות 0.5%), לעיתים מעיוות שנותר בפנים או מצלקות (עניינים אסטתיים בעיקרם) ולעיתים ממגבלה משמעותית בפה או בלסת או מעיוות משמעותי, שבהחלט יכולים להיות בעלי משמעות תפקודית.

במקרה דנן, כפי שהתרשמתי בעצמי במהלך עדות התובע, הפגיעה העצבית, על אף שהיא קלה למדי, גורמת לעיוות מסויים של הפה בעת הדיבור, דבר שבוודאי יש בו כדי להקשות, במידה מסוימת על יכולת התקשורת של התובע, תקשורת שהוא זקוק לה גם בהיותו פועל בנין. ברור כי אין בפגיעה כזו לשלול כושר עבודה כפועל, אולם לא ניתן לפטור אותה בהעדר כל משמעות תפקודית.

שנית, להגבלה המשמעותית בפתיחת הפה, כאשר הפתיחה מלווה בכאב (ומקנה 20%), בוודאי שיכולה להיות משמעות תפקודית. יותר בתחום הפעולות היומיומיות (צורך לעיתים במזון מיוחד או בעזרה בהתאמתו למגבלה), אולם אינני סבורה שיש בה כדי לפגוע משמעותית בכושר תפקודו של התובע בעבודתו, למעט השפעת הכאבים שהוא חש, בעיקר בעת אכילה, שיש להם השפעה מתמדת על תפקודו של אדם לאורך זמן.

24. באשר לנכות האורטופדית, אני מסכימה עם טענת הנתבעים, כי בהתחשב בכך שהנכות הינה בשיעור של 5% בלבד, ובכך שהמומחה ציין בחוות דעתו כי המגבלה בתנועת הכתף הינה פחות מ"קלה", הרי שהשלכתה התפקודית נופלת משיעורה הרפואי. באם לא היה מדובר בפועל בניין יתכן והיה מקום לקבוע העדר כל השפעה תפקודית, אולם בהתחשב במקצועו של התובע אני סבורה כי יש לקבוע כי לנכות זו יש השפעה תפקודית, אולם לא במלוא שיעורה.

25. נכונה טענת הנתבעים כי מעדות התובע עולה שהוא חזר לתפקוד מלא ורגיל בעבודתו לאחר שחזר לעבוד כפועל בניין ואף אישר כי הוא מבצע את אותה עבודה שביצע בעבר, ובהיקף דומה (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 28, 33, עמ' 15 שורות 5-6).

26. לנוכח נתונים אלו אני סבורה כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע, בשיעור של 10%.

שכר התובע

27. שכרו של התובע קודם לתאונה כפי שדווח למל"ל, עמד על שכר רבעוני של 13,346 ₪ שהם 4,448 ₪ לחודש.

התובע טוען כי יש לקבוע את שכרו בשיעור גבוה יותר ולהתבסס על השכר שהיה מיועד להיות משולם לו ע"י הנתבע 1, כאשר שכרו עבור ימי עבודתו בחודש 9/11 עד ליום התאונה, היה בסך של 3,575 ₪ לשבועיים עבודה, ומכאן, כי את השכר יש להעמיד על 7,150 ₪.

28.אני סבורה, כטענת הנתבעים, כי חישובו של התובע אינו עולה בקנה אחד עם הנתונים המצויים בפניי, אשר מלבד הנתון הקיים במל"ל, נתמך גם בדוח רציפות בעבודה (נ/1(1)) ממנו עולה כי לפני התאונה לא עבד התובע באופן רצוף כל השנה וכי השתכרותו הממוצעת לחודש בהתאם לנתונים המדווחים לשנים 2008 – 2010 לא עלתה על סך של 4,500 ₪ לחודש. נתון זה, הדומה לנתון שהיה מצוי בפני המל"ל, מביא לכך שיש להעמיד את שכרו של התובע, לעבר, על סך של 4,500 ₪, כאשר בהצמדה להיום סכום זה מסתכם לסך של 4,665 ₪.

אני מסכימה עם התובע כי בהתחשב בעובדה שהתאונה ארעה בעת שהתובע היה בן 34, יש מקום להעריך כי שכרו היה עולה עם השנים ועם רכישת הנסיון, ולמרות שלא הציג את נתוני השתכרותו בשנים האחרונות מאז חזר לעבודה, יש להעריך את שכרו לעתיד (בין היתר עם לאור עליית שכר המינימום בנתיים) בסך של 6,000 ₪.

נזקי התובע

29.הפסד השתכרות מלא לעבר

לטענת התובע, הוא לא חזר לעבודה כלשהי מיום התאונה ועד לחודש 1/14, דהיינו בחלוף שנתיים ושלושה חודשים, כאשר לטענתו לא יכול היה, בשל פגיעותיו, למצוא עבודה מתאימה.

מעדותו עלה למעשה, שהתובע לא עשה במהלך כל התקופה ניסיון של ממש למצוא עבודה שתתאים ליכולותיו ואין במסמכים הרפואיים כל תימוכין לכך שהיה משולל כושר עבודה במהלך תקופה ארוכה כל כך.

יתירה מכך, מהתיעוד הרפואי שצרף התובע, עולה כי תעודות אי כושר נתנו לו עד ליום 14.12.11, כאשר בבדיקת מומחה פה ולסת בבי"ח זיו, באותו המועד נקבע כי מבחינת פה ולסת הוא יכול לחזור לעבודתו. עם זאת ביום 18.1.12 תעסוקתית קבעה כי הוא מצוי באי כושר למשך חודש נוסף.

מכאן שיש לקבוע כי תקופת אי הכושר המלא שהוכחה, הינה עד לאמצע חודש 2/12, דהיינו למשך 5 חודשים, ולא מעבר לכך.

הפסד התובע הינו: 5 חודשים X 4,665 ₪ = 23,325 ₪ בצרוף ריבית מאמצע התקופה (3.12.11) = 24,250 ש"ח

30. הפסד השתכרות מחודש 2/12 ועד היום (7.5 שנים)

התובע בעדותו לא יכול היה לציין שמות של מעסיקים פוטנציאליים אליהם פנה על מנת לנסות ולחזור לעבודה במהלך כל התקופה עד לחזרתו לבסוף בחודש 1/14, ואף אישר כי לא הלך לאתר עבודה כלשהו ולא ניסה בפועל לעבוד ואף לא פנה ללשכת התעסוקה (עמ' 14 שורות 26-27). יש בדברים אלו כדי לתמוך בטענת הנתבעים כי הסיבה לאי חזרת התובע לעבודה מדווחת, אינה נעוצה בהכרח בפגיעתו בתאונה.

שכרו של התובע אצל מעבידו בשנת 2014 (לאחר מכן לא הובאו כל נתונים על אף עבודה רציפה אצל מעביד אחד בשנים 2016-2018 כעולה מדו"ח רציפות בעבודה) היה נמוך משכרו קודם לתאונה, אולם לא שוכנעתי כי הדבר נבע ממגבלה פיזית כלשהו, ובהעדר עדות מטעם המעביד, אין מקום להסיק כך על סמך עדות התובע בלבד.

משכך אני מוצאת לפסוק הפסד השתכרות/פגיעה בכושר ההשתכרות בסוכם גלובאלי, על דרך האומדן, בהתחשב בנכות התפקודית שנקבעה, ואף באפשרות שהתובע נזקק לתקופה נוספת על מנת לחזור לעבודה בהיקף דומה לזה שעבד לפני התאונה, וזאת בסך של 30,000 ₪.

31. הפסד השתכרות/פגיעה בכושר השתכרות בעתיד

בהתחשב בנכות התפקודית שנקבעה (10%) ובשכר לעתיד שנקבע לעיל –

6,000 ₪ X 10% X 212.28 (מקדם ל-303 חודשים) = 127,368 ₪

32. הפסדי פנסיה - לפי 12.5% מהפסדי ההשתכרות – 22,702 ₪

33. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

התובע אכן לא הוכיח הוצאה על עזרה, וגם לא העיד מי מבני משפחתו באשר להיקף העזרה שניתנה לו בפועל, אולם לנוכח הפגיעה ממנה סבל הכוללת שברים מרובים בעצמות הפנים, בצירוף למכאובים נוספים אשר לא הותירו נכות או הותירו נכות אורטופדית מזערית, יש לפסוק פיצוי גלובאלי בגין עזרת בני משפחה שלה בוודאות נזקק ויכתן שיזדקק לה במידה כזו או אחרת גם בעתיד, והיא חורגת מעזרה רגילה, אולם זאת בסכום מתון של 12,000 ₪.

34. הוצאות רפואיות ולנסיעות לעבר ולעתיד

בהיות התאונה תאונת עבודה זכאי התובע להחזר הוצאות רפואיות בהן נשא, לרבות בגין העלויות הכרוכות בטיפול בשן 26 שהמומחה קבע כי הפגיעה בה מקורה בתאונה. מעדותו עלה כי לא נשא בעלות הטיפול בשן 26 בעבר (הטיפול בוצע במסגרת "כללית סמייל) (עמ' 15 שורות 29-32), ומכאן גם סבירה ההנחה כי גם עבור הטיפול העתידי הנדרש לא יזדקק לשאת בעלות כלשהי (מלבד אולי השתתפות עצמית במרפאת הקופה).

התובע לא הציג קבלות בגין הוצאות ישירות שנשא בהן, אולם אני סבורה כי גם במקרה זה, כמו במקרים אחרים, יש מקום לפסוק סכום גלובאלי בגין הוצאות שמוציא כל נפגע לצורך קבלת טיפול רפואי גם כאשר לא ניתן להציג קבלה עבור כל הוצאה והוצאה. חלק מההוצאות נגרמות בשל נסיעות ברכב פרטי (שאז אין כלל קבלה בנמצא) וחלק בגין נסיעות בתחבורה ציבורית או הוצאות נלוות (מזון שנקנה במהלך היציאה לקבלת טיפול וכד') שאין ציפיה סבירה כי אדם יצליח לאסוף ולשמור כל קבלה וקבלה (וממילא גם לא יכול לפנות למל"ל בבקשה לקבל החזר בגינן). סכום כזה צריך לפסוק בזהירות ובסכום מתון בהתחשב בהיקף הטיפול הרפואי שניתן וצפוי כי ינתן, מיקום קבלת הטיפול לעומת מקום המגורים וכד'.

במקרה דנן אני מוצאת לנכון לפסוק סכום גלובאלי בסך של 15,000 ₪.

35. כאב וסבל

לאור הנכות הרפואית שנקבעה, ימי האשפוז, והכאבים בפתיחת הפה שילוו את התובע כל חייו, אני פוסקת סכום של 100,000 ש"ח

36. סך נזקי התובע מסתכמים איפוא לסך של 331,320 ₪

מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור של 15% - כך שהיתרה הינה 281,622 ₪

37. ניכוי תגמולי המל"ל

המל"ל קבע את נכותו של התובע בשיעור של 14.5% ובהתאמה שולמו לו דמי פגיעה ומענק נכות, ובסה"כ סך של 47,151 ₪ (קרן).

טענת הנתבעים כי יש לנכות מהפיצוי ניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל בהתאם לנכויות שקבעו מומחי בית המשפט בשל אי הקטנת הנזק מטעם התובע, נטענה בעלמא ללא שהונחה לה תשתית עובדתית או משפטית כנדרש בפסיקה. לא חלה על התובע אלא החובה למצות, בתום לב ובאופן סביר, את ההליכים מול המל"ל ובמקרה זה, נראה שהתובע אכן פעל כך.

התובע פנה למל"ל, התיצב לכל הבדיקות שהתבקשו, ואף הגיש ערר על קביעת ועדה ראשונה כי נותרה לו נכות בשיעור 10% בלבד. ביום 15.1.14, עוד קודם לתחילת ניהול ההליך כאן, נקבעה נכותו הצמיתה ע"י ועדת העררים בשיעור של 14.5%, כאשר 10% מהם בגין ההגבלה בתנועת הפה, ו-5% בגין הפגיעה העצבית (כך לפחות ניתן להבין מהפרוטוקול שהוגש נ/1(3)). בדיון בפני ועדת הערר העלה התובע את טיעוניו ביחס לכל הפגימות ואלו נבחנו ע"י רופאי הוועדה, אשר מצאו לקבוע נכות כאמור.

התובע אינו חייב, לאחר קבלת חוות דעת של מומחי בית המשפט לשוב ולפנות למל"ל, ואין בחוות הדעת כדי להצביע על קיומה של החמרה במצבו, אלא רק על כך שמומחי ביהמ"ש סברו אחרת מאשר רופאי וועדות המל"ל.

מכאן שיש לנכות את התשלומים ששולמו לתובע בפועל, כשהם משוערכים להיום, בסך של 51,251 ₪.

לסיכום

אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד לשלם לתובע את הסך של 230,371 ש"ח (281,622 – 51,251) בצרוף החזר אגרה ששולמה, ובצרוף החזר שכה"ט ששילם התובע למומחים מטעמו וחלקו בשכ"ט מומחה בית המשפט (החזר ההוצאות הינו בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד ביצוע כל תשלום ועד היום), ובצרוף שכ"ט עו"ד בסך כולל של 53,906 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ה' אלול תשע"ט, 05 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.