פלוני נ' מדינת ישראל

רקע והשתלשלות ההליך

1. התובע, יליד 1942, עלה לארץ ממרוקו בשנת 1956. הוא התגורר בישראל עד לשנת 1991 ואז עבר לגור בארצות הברית, שם הוא חי עד היום.

2. התובע טופל בהקרנות נגד מחלת הגזזת בהיותו בן 10 לערך טרם עלייתו לישראל. במסגרת דיון בתביעה שהגיש התובע ביום 25.5.2009 לפי חוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994 (להלן "חוק הגזזת"), הכירה המדינה בכך שהתובע עבר טיפול בהקרנות כנגד מחלת הגזזת. עם זאת, בהמשך ההליך תביעתו נדחתה לאחר שהתברר כי הוא אינו תושב ישראל.

3. טענתו של התובע בהליך זה היא כי המדינה ידעה על הקשר בין ההקרנות שקיבל התובע לבין סיכון ללקות במחלות שונות. על אף זאת לא יידעה המדינה את התובע על סיכון זה, ובכך מנעה ממנו מעקב רפואי או טיפול רפואי שהיו מונעים את נזקי המחלות מהן הוא סובל או מקטינים את נזקיהן.

4. ההליך החל בבית המשפט המחוזי ובשלב כלשהו הועבר לבית משפט זה. במהלך ההליך הגישה המדינה בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענה כי חובת היידוע חלה רק על מי שהתגורר בישראל בתקופה בה עמדה חובה זו בתוקף. בית המשפט (כב' השופט רובין) דחה טענה זו וקבע כי חובת היידוע אינה מוגבלת רק למי שמתגורר בישראל, שכן לא הוטל על המדינה לפנות באופן יזום לאותם אלו שטופלו בהקרנות. נקבע כי השאלה הרלוונטית היא שאלה של קשר סיבתי. חובתה של המדינה היתה להפיץ חוזר מנכ"ל לרופאים בישראל, ויש לבחון האם עמידה של המדינה בחובתה זו היתה מביאה ליידועו של התובע אשר שהה בחו"ל. שאלה זו, כך נקבע, הינה שאלה עובדתית שתיבחן בהליך.

5. בהמשך נענה בית המשפט לבקשת המדינה לדון תחילה בטענת ההתיישנות. לאחר שהתיק הועבר לטיפולי נשמעו הוכחות בשאלה זו. ביום 23.10.17 דחיתי את טענת ההתיישנות. נקבע כי יש לראות את שנת 2004 כמועד בו החלו להתגבש נזקיו של התובע, עם גילויו של הגידול בבלוטת התריס, ולפיכך התביעה לא התיישנה.

6. במסגרת ראיותיו הגיש התובע שתי חוות דעת רפואיות: האחת של ד"ר יורם גורביץ בתחום האא"ג. בהתאם לחוות הדעת התגלתה אצל התובע הגדלה של בלוטת התריס ובשנת 2006 היא נכרתה בחשד לגידול ממאיר. המומחה קובע כי לתובע נותרו 10% נכות עקב כך. ד"ר גורביץ מציין שישנו קשר סיבתי בין הקרנות נגד מחלת הגזזת לבין גידולי בלוטת התריס.

7. חוות הדעת השניה שהוגשה על ידי התובע הינה מטעם ד"ר אנטוני נפתלי בתחום הפסיכיאטרי, ובה הוערכה נכותו הנפשית של התובע בגובה של 20% לצמיתות.

8. המדינה הגישה מטעמה אף היא שתי חוות דעת. בתחום האונקולוגיה הוגשה חוות דעתו של פרופ' אברהם קוטן. המומחה מונה ארבע מחלות מהן סובל התובע ושניתן לקשור אותן להקרנות שעבר: סרטן עור מסוג תאי בסיס (BCC) באזור האף; אדנומה שפירה בבלוטת יותרת המוח; זפק רב קשריתי שפיר בבלוטת התריס; וקטרקט בעיניים. חוות הדעת מתייחסת לגידולים שאותרו אצל התובע, לנכותו בגין כל אחד מהם ולקשר שלהם לעילת התביעה.

9. בתחום הפסיכיאטריה הוגשה חוות דעתו של פרופ' שלמה נוי. המומחה סבור כי לא הייתה כל פגיעה תפקודית נפשית כתוצאה מההקרנות לאורך השנים או עקב המחלות שהתפתחו אצלו בגיל מבוגר, או עקב אי ידיעתו הנטענת של התובע על הימצאותו בקבוצת סיכון.

10. בדיון ההוכחות נחקרו המומחים משני הצדדים על חוות דעתם וכן נחקר התובע על תצהירו.

    טענות הצדדים

11. לטענת התובע רק סמוך להגשת התביעה, בשנת 2010, נודע לו על הקשר בין ההקרנות לבין הופעת גידולים בגופו, ולפיכך רק במועד זה נולדה העילה הרלוונטית. לטענתו, אם המדינה היתה מיידעת אותו על קשר זה היה מיידע את רופאיו ומבצע כל מעקב ובדיקה לפי הוראותיהם, וכך היה ניתן לגלות את המחלה בשלביה המוקדמים.

12. נטען כי יש לאמץ את חוות דעתו של ד"ר גורביץ שקבע לתובע נכות של 10% בתחום האא"ג. כמו כן נטען כי לא ניתן לחלוק על כך שאבחון מוקדם של כל מחלה מגדיל את הסיכוי לריפויה ומקטין את נזקי הטיפול עצמו, והדברים נכונים פי כמה עת מדובר בגידולים.

13. עוד נטען כי יש לאמץ את חוות דעתו של ד"ר נפתלי ולקבוע כי אילו היה יודע התובע על הקשר בין ההקרנות לבין מחלותיו ומצבו הבריאותי, היה באפשרותו לפנות לטיפול נפשי ובכך להקטין את סבלו ונזקיו הנפשיים.

14. התובע טוען כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרת חובת היידוע לבין נזקיו. העדר המידע מנע מהרופאים לאבחן את הגידולים בתחילתם או לשקול טיפול למניעת הישנותם, וכן להקטין את נזקי הטיפולים. לטענתו, טיפול בגידול הראשון במועד היה מונע את כל הגידולים הנוספים של התובע.

15. התובע טוען כי יש לפצותו בגין הפרת חובת היידוע ופגיעה באוטונומיה בסכום של חצי מיליון ₪. עוד טוען התובע שיש לפצותו בראשי נזק של הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד, כאב וסבל, הוצאות רפואיות וניידות ועזרת צד ג'.

16. המדינה טוענת מנגד כי התביעה התיישנה שכן כבר בשנת 2002 התגלו אצל התובע גידולי קרקפת שיש קשר ביניהם לבין ההקרנות, וכי כבר בעת הזו היה בידיו קצה חוט בדבר העובדות המקימות את עילת תביעתו. לחלופין נטען כי בשנת 2004 התגלה אצל התובע גידול בלוטני שפיר ביותרת המוח, אשר המומחה העריך כי הוא קינן בגופו שנים רבות לפני כן, 10 עד 20 שנה. מכאן מסיקה המדינה כי התביעה התיישנה מאחר שלא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

17. לגופה של התביעה טוענת המדינה כי הוכח קשר סיבתי להקרנות רק בנוגע לגידול ביותרת המוח. בעניין ראשי הנזק בגין גידול זה נטען כי המחלה התגלתה באופן אקראי ולא הוכח איחור בגילוי המחלה, ולפיכך אין התובע זכאי לכאב וסבל בגין סימפטומים מהם סבל בתקופת האיחור בגילוי.

18. באשר לאובדן סיכויי החלמה נטען כי התובע לא הוכיח את הרכיבים הנדרשים לשם כך בפסיקה. באשר לחוות דעתו של ד"ר גורביץ נטען כי היא מוגבלת לגידול בבלוטת התריס בלבד שהוכח כבלתי קשור סיבתית לעילת התביעה, וגם לגבי גידול זה הודה המומחה שאינו יכול להצביע על איחור כלשהו באבחונו ושגילוי מוקדם לא היה מביא לטיפול שונה בתובע.

19. באשר לחוות דעתו של ד"ר נפתלי נטען כי יש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' נוי לפיה לא נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום הנפשי, לא כל שכן על רקע עילת התביעה. כן נטען שיש להעדיף את חוות דעתו של פרופ' קוטן לפיה לא חל איחור באבחון איזו ממחלות התובע.

20. לעניין הפגיעה באוטונומיה טוענת המדינה כי התובע אינו זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה אם מאחר שהתביעה התיישנה, ואם מאחר שבנוגע למחלה היחידה הקשורה סיבתית לעילת התביעה לא הובאה כלל חוות דעת רפואית מטעם התובע להוכחת נזק תוצאתי המצדיק פיצוי.

     

     

    דיון והכרעה – מסגרת נורמטיבית

21. בהחלטה קודמת בהליך עמדתי על התשתית הנורמטיבית של תביעות מסוג זה ואחזור על הדברים בקצרה.

22. ההקרנות שניתנו לפני שנים רבות נגד מחלת הגזזת נחשבו באותה העת כטיפול יעיל ומקובל. לפיכך, תפיסתה של המדינה היא כי לא נהגה ברשלנות בעת ביצוע ההקרנות, וכי אין לה חבות משפטית לפצות בגין הנזקים הנובעים מהקרנות אלו. עם זאת, מההיבט הסוציאלי הוחלט על חקיקת חוק הגזזת שנועד לפצות את ניזוקי ההקרנות לפנים משורת הדין.

23. בשלב כלשהו החלו ניזוקי הקרנות להגיש תביעות פיצויים בעילה של הפרת חובתה של המדינה ליידע אותם על הסיכון המוגבר לחלות במחלות שונות בעקבות ההקרנות שעברו. בע"א 9106/07 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' פז(6.1.2009) (להלן "עניין פז") קבע בית המשפט העליון כי חוק הגזזת אינו שולל הגשת תביעות בעילה של הפרת חובת היידוע של המוקרנים בדבר הסיכונים העומדים בפניהם עקב ההקרנות.

24. פסק הדין בענייןפזפתח את הדרך לדיון במהותה של החובה שהיתה מוטלת על המדינה ליידע את ציבור המוקרנים בדבר הסיכונים הנובעים מההקרנות שעברו, וכן באופי הפיצוי שיינתן בגין הפרת חובה זו.

25. במהלך ניהולו של הליך זה ניתן פסק דין מקיף ומנחה בסוגיה זו: ע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי(3.9.2015) (להלן "עניין איבי"). בענייןאיביהוכרע כי על המדינה חלה חובה ליידע את המטופלים על הסיכון המוגבר שלהם לתחלואה בשל ההקרנות שעברו בילדותם. עוד נקבע כי המדינה הפרה את חובתה זו לאורך התקופה החל מספטמבר 1991, אז הוחלט במשרד הבריאות על מדיניות של הגברת העירנות בקרב המוקרנים וביצוע בדיקות תקופתיות, מדיניות שלא יושמה; ועד המועד של הפצת חוזר מנכ"ל משרד הבריאות בשנת 2009 שכלל מידע רלוונטי נרחב והנחיות מפורטות לרופאים.

26. עוד התייחס פסק הדין בענייןאיבי לראשי הנזק הרלוונטיים בתביעה בעילה של רשלנות בגין הפרת חובת היידוע כלפי מטופלי ההקרנות. נקבעו שלושה ראשי נזק שניתן לפצות בגינם בשל הפרת חובת היידוע: אובדן סיכויי החלמה, כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה.

27. בראש הנזק של אובדן סיכויי החלמה ניתן למעשה פיצוי באחוז מסוים מתוך כלל ראשי הנזק "הרגילים", כגון אובדן השתכרות, כאב וסבל ועזרת צד ג'. נקבע כי תובע שקיבל פיצוי על פי חוק הגזזת יקבל את ההפרש בין הסכום שייפסק לטובתו בגין אובדן סיכויי החלמה לסכום שקיבל על פי חוק הגזזת (עניין איבי, פסקה 35 לפסק דינה של כב' השופטת חיות).

28. לצורך קבלת הפיצוי בראש נזק זה עמד בית המשפט העליון על הצורך להוכיח את הקשר הסיבתי בין הפרת חובת היידוע על ידי המדינה לבין אובדן סיכויי ההחלמה:

    "על המטופל להוכיח כי אילו היה נמסר לו המידע אודות הסיכונים הנשקפים לו בשל הטיפול בהקרנות הוא היה מבצע באופן תקופתי בדיקות סקר לגילוי המחלות אשר יש לו לגביהן סיכון מוגבר לתחלואה וכי היה מבצע בדיקות אלה באופן פרטי ככל שלא הייתה ניתנת התוויה רפואית לביצוען על-ידי קופות החולים. כמו כן, עליו להוכיח כי בבדיקות אלה ניתן היה לגלות את המחלה הנובעת מן ההקרנות קודם לשלב שבו נתגלתה ולבסוף עליו להוכיח כי בעקבות גילוי כזה היה ניתן לו טיפול רפואי שהיה מפחית את הנזקים הנובעים מאותה מחלה, לעומת הנזקים שמהם סבל בסופו של דבר בשל השלב המאוחר יותר שבו נתגלתה המחלה וטופלה" (עניין איבי, פסקה 36 לפסק דינה של כב' השופטת חיות).

29. בראש הנזק של פגיעה באוטונומיה נקבע כי יש לבחון כל מקרה לגופו על מנת להחליט האם נגרם למטופל קונקרטי נזק תוצאתי אמיתי המזכה אותו סובייקטיבית בפיצוי. כמו כן, על אף שהדבר לא נדרש לצורך ההכרעה, הביע בית המשפט דעתו כי מקום בו הסיכון לא התממש והמוקרן לא חלה במחלות כתוצאה מההקרנות לא יהיה מקום לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה (ראו פסקה 39 לפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) חיות; פסקה 11 לפסק דינו של כב' השופט עמית; פסקאות 15-17 לפסק דינה של כב' השופטת ברק-ארז).

30. באשר לסוגיית ההתיישנות בתביעות מעין אלו ניתנה בפסק הדין בעניין איבי אינדיקציה ברורה לתחילת מרוץ תקופת ההתיישנות:

    "למען הסר ספק יובהר כי החל מנקודת הזמן שבה הגיש מטופל תביעה על-פי חוק הגזזת, אין לייחס עוד למדינה הפרה של חובת היידוע כלפיו שכן מאותה נקודת זמן ואילך, לכל המאוחר, הוא מוחזק כמי שמודע לסיכון. כמו כן, יש לבחון כשאלה מקדמית את סוגיית ההתיישנות בכל אחת מן התביעות" (ענייןאיבי, פסקה 31 לפסק דינה של כב' השופטת חיות).

31. קביעה זו שבה והתחדדה בפסק דין קצר שניתן על ידי בית המשפט העליון בע"א 4027/16 פלוני נ' משרד הבריאות - מדינת ישראל(31.1.2017), שם הדגישה כב' השופטת ברק-ארז כי "הגשת תביעה לפי חוק הגזזת מהווה, לכל הפחות, "קצה חוט" לידיעת התובע בדבר העובדות המקימות את עילת התביעה בתביעות נזיקיות שעניינן הפרת חובת היידוע של המדינה".

    מן הכלל אל הפרט - התיישנות

32. כאמור, במסגרת ההליך נידונה בקשת המדינה לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות. ביום 23.10.2017 דחיתי את בקשת המדינה. בהחלטה קבעתי כי היה בידי התובע קצה חוט באשר לעובדות המקימות את עילת תביעתו כבר בשנת 2002, במועד בו הגיש אחיו תביעה לפיצוי לפי חוק הגזזת. קבעתי כי "התובע אינו יכול לאחוז בחבל משני קצותיו. מצד אחד לטעון כי מידע שהיה מגיע לאחיו בדבר הסיכון הניצב בפני המוקרנים היה מגיע אליו באמצעות הקשר ההדוק עם אחיו וזרימת המידע ביניהם; ומצד שני לטעון כי לא ניתן לומר שהיה בפניו "קצה חוט" בדבר העובדות המקימות את עילת התביעה על אף ש"קצה חוט" זה היה קיים בידי אחיו עוד בשנת 2002 ולכל המאוחר בתחילת שנת 2003".

33. על אף זאת נדחתה טענת ההתיישנות לאור הקביעה כי רכיב הנזק התגבש רק בשנת 2004, עת אובחן גידול בבלוטת התריס של התובע. ציינתי כי אכן בשנת 2002 אובחן אצל התובע גידול במעי הגס, גידול שהוזכר אף בכתב התביעה, אך על פניו נראה כי אין קשר סיבתי בין גידול זה לבין ההקרנות שעבר התובע בילדותו. אוסיף כי בחוות הדעת של פרופ' קוטן שהוגשה מטעם המדינה לאחר מתן החלטה זו אכן נטען כי אין קשר בין הגידול במעי הגס לבין ההקרנות.

34. על אף החלטה זו שבה וטוענת המדינה להתיישנות התביעה. לטענת המדינה, בניגוד לאמור בכתב התביעה, כבר בשנת 2002 התגלה אצל התובע סרטן עור מסוג תאי בסיס (BCC) באזור האף, מחלה שעשויה להיות קשורה להקרנות בהתאם לחוות דעתו של פרופ' קוטן.

35. המדינה מנסה להסתמך בטענתה זו הן על עדותו של התובע בבית המשפט, הן על תיעוד רפואי שצירף לתצהירו, והן על דברים שאמר לפרופ' קוטן שעה שנבדק על ידו. לטעמי לא די באלו על מנת להניח בסיס ראייתי מספק לטענה זו.

36. בחוות דעתו של פרופ' קוטן נכתב כי התובע מסר לו בעת פגישתם כי "בשנת 2002-2003 הוא עבר ניתוחים להסרת גידולי עור מסוג סרטן תאי בסיס". ספק אם ניתן לראות בדברים אלו בפני עצמם ראיה קבילה, ומכל מקום נראה כי התובע שמסר את הדברים לא היה בטוח אם מדובר בשנת 2002 או 2003. ההבדל הוא משמעותי מאחר שהתביעה הוגשה בחודש אוגוסט 2010.

37. בחקירתו של התובע בבית המשפט כלל לא זכר התובע באיזו מחלה מדובר ואם בכלל חלה בה. ב"כ המדינה הציגה בפניו תיזה שיתכן ושכח ממחלה זו כי היה עסוק באותה תקופה בטיפול גם בגידול במעי הגס. התובע אישר שהדבר יתכן. איני סבורה כי די בתשובה זו כדי לבסס קביעה במאזן הסתברויות כי התובע אכן אובחן כחולה ב-BCC בשנת 2002 במקביל לגידול במעי הגס.

38. עדותו של התובע היתה מהימנה, והיה ברור כי הוא מתקשה לזכור האם ומתי חלה במחלה זו, ואף היה נראה כי הוא מתבלבל בין המחלות השונות ושמותיהן. כך יתכן ובעת ביקורו אצל פרופ' קוטן זכר את המחלה אך לא זכר את השנה המדויקת בה אובחנה אצלו המחלה, או כי התבלבל עם מחלה אחרת. למרבה הצער, התובע סובל וסבל בעבר משלל מחלות וגידולים ונזקק לטיפולים רפואיים רבים. בנסיבות אלו לא ייפלא כי התובע, שאינו מצוי ברזי הרפואה, אינו מצליח לזכור במדויק את מועד גילויה של כל מחלה, ולא ניתן לבסס ממצאים עובדתיים על הבלבול של התובע בעניין זה.

39. המדינה מפנה אף לתיעוד רפואי שצורף כנספח 8 לתצהירו של התובע מיום 4.1.2018 ובו רשימת המחלות מהן סבל או סובל התובע. אלא שדווקא תיעוד זה מפחית את ההסתברות כי מחלה זו אובחנה אצל התובע בשנת 2002. לצד ציונה של המחלה, המלמד אכן כי התובע סבל או סובל ממנה, נכתב "Added 3/16/2016". ניתן להניח, בהעדר כל הוכחה אחרת, כי מדובר במועד אבחון המחלה. אמנם בתיאור המחלה נכתב "History of basal cell carcinoma", אך לא הוכח מה משמעות רישום זה (במיוחד המילה History) והיחס בינו לבין מועד אבחון המחלה.

40. טענה חלופית של המדינה בהקשר זה היא כי גם אם הנזק הראשון שהופיע אצל התובע הוא הגידול ביותרת המוח שאובחן בשנת 2004, הרי שיש לקבוע כי מדובר בגידול שאירע שנים רבות טרם אבחונו, ולפיכך בהתאם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] התביעה התיישנה שעה שלא הוגשה בתוך 10 שנים מיום אירוע הנזק.

41. יש לדחות אף טענה זו. המדינה מסתמכת על חוות דעתו של פרופ' קוטן שקובע כי הממצא של אדנומה שפירה בבלוטת יותרת המוח היה קיים שנים רבות לפני שנמצא. קביעה זו אין בה כדי ללמד על המועד ולו המשוער בו הופיעה המחלה, כך שלא ניתן לבסס עליה טענת התיישנות. גם לפי קביעה זו יתכן והמחלה הופיעה רק בשנת 2000 או 2001 כך שטרם חלפו 10 שנים עד הגשת התביעה, ובוודאי שלא חלפו 7 שנים מיום גילוי המחלה בשנת 2004.

42. גם במקום אחר בו משער המומחה כי מדובר בממצא שהיה קיים לפחות 10-15 שנים לפני שאובחן, מפנה המומחה לחוות דעתה של ד"ר ברדיצ'ב, אשר הוגשה על ידי התובע במסגרת תביעתו לפי חוק הגזזת. אלא שמומחית זו אינה נוקבת במספר השנים המוערכות אלא מדברת על "שנים רבות". אין מקום לטעמי, אם כן, לבסס ממצא עובדתי לפיו הגידול קינן אצל התובע עוד לפני שנת 2000.

43. אעיר כי יש קושי בטענת המדינה כי יש לדחות את התביעה בגין התיישנות מאחר שהתובע לא הגיש תביעה תוך 10 שנים מיום החל הגידול לקנן בגופו, וזאת שעה שהעובדה כי התובע לא ידע אודות מחלתו במועד נעוץ בהתנהלותה של המדינה ובהפרת חובותיה. כך גם היה מקום לשאול הם יש מקום לדחיית התביעה כולה מקום בו רק מחלה אחת ממחלותיו של התובע קיננה בגופו למעלה מ-10 שנים טרם הגשת התביעה. מכל מקום, משנדחתה טענת ההתיישנות אין מקום לדון בשאלות אלו במסגרת זו.

44. אשר על כן יש לדחות פעם נוספת את טענת ההתיישנות ולבחון את התביעה לגופה.

    הפרת חובת היידוע וקשר סיבתי

45. חובת הזהירות המוטלת על המדינה ליידע את המוקרנים בדבר הסיכונים הצפויים להם עקב ההקרנות נקבעה בעניין איבי, שם אף נקבעה הפרת החובה על ידי המדינה בתקופה שבין שנת 1991 לשנת 2009.

46. במהלך ההליך הגישה המדינה בקשה נוספת לדחיית התביעה על הסף בטענה כי חובת היידוע אינה חלה על מי שגרו מחוץ לישראל בתקופה שבה עמדה חובה זו בתוקפה. כב' השופט רובין דחה את טענתה של המדינה, וקבע כי-

    "החובה, כפי שנקבעה בהלכת איבי, אינה כוללת אבחנה בין מטופלים השוהים דרך קבע בחו"ל לבין כאלו המתגוררים דרך קבע בישראל, מן הטעם הפשוט שכדי לעמוד בחובת היידוע המדינה לא נדרשה לפנות באופן ייזום לכל אלו שקיבלו הקרנות בילדותם. כל שנדרשה המדינה לעשות הוא להפיץ את חוזר מנכ"ל משרד הבריאות הנ"ל לרופאים בישראל, שמא ואולי מצוי בטיפולם מטופל אשר עבר בילדותו הקרנות, ולעניין זה אין משמעות לשאלה האם המטופל גר דרך קבע בישראל או לא. לטענת המדינה בדבר חשיבות מקום מגוריו של המטופל יכולה, אם כן, להיות חשיבות לא במישור קיומה של החובה או במישור תוכנה של החובה, אלא במישור הקשר הסיבתי, שכן המדינה יכולה לטעון שבמקרה כמו המקרה שלפניי אף אם היא הייתה מיידעת את הרופאים בישראל כנדרש, הדבר לא היה מועיל לתובע כיוון שהוא שהה בחו"ל ולא טופל אצל שום רופא בישראל".

47. המדינה לא שבה והעלתה טענה בעניין זה בסיכומיה, ומכל מקום משהצהיר התובע כי הוא בקשר הדוק עם בני משפחתו בישראל, כולל גם עם אחיו שאף הם עברו טיפולי הקרנות בילדותם, ומשטענות אלו לא הופרכו, יש להניח כי לו היתה המדינה מיידעת את מוקרני הגזזת בדבר הסיכונים העומדים בפניהם, היו הדברים מגיעים לתובע דרך אחיו שגרו בישראל.

48. הנקודה הבאה שיש לבחון היא קשר סיבתי לנזק. בעניין זה יש לבחון תחילה אילו ממחלותיו של התובע קשורות להקרנות שעבר בילדותו. התובע הגיש חוות דעת בנוגע לשני עניינים בלבד: לגידול בבלוטת התריס ונזקים נפשיים. דווקא הנתבעת הגישה מטעמה חוות דעת אונקולוגית המפרטת מחלות נוספות מהן סבל התובע ואשר "ניתן לייחס את האתיולוגיה שלהן להקרנות באזור הקרקפת". במסגרת זו מונה פרופ' קוטן סרטן עור מסוג תאי בסיס (BCC), אדנומה שפירה בבלוטת יותרת המוח, זפק רב קשריתי בבלוטת התריס וקטרקט בעיניים.

49. בנוגע למחלות האמורות יש לבחון האם יש מקום לפיצוי בגין אובדן סיכויי החלמה או בגין פגיעה באוטונומיה.

    אובדן סיכויי החלמה

50. כמפורט לעיל, על מנת לקבוע אובדן סיכויי החלמה יש לעמוד בהוכחת שורה של רכיבים שנמנו בעניין איבי. על התובע להוכיח כי אילו נמסר לו המידע אודות הסיכונים הנשקפים לו, הוא היה מבצע באופן תקופתי בדיקות סקר לגילוי המחלות אשר יש לו לגביהן סיכון מוגבר לתחלואה, וכי היה מבצע בדיקות אלה באופן פרטי ככל שלא הייתה ניתנת התוויה רפואית לביצוען על-ידי קופות החולים.

51. הטענה היחידה של המדינה בעניין זה היא כי התובע העיד כי לא היה כלל אצל רופא בכל שנותיו בארצות הברית. אלא שהתובע הסביר כי לא ביקר אצל רופא כי היה בריא ולא היה כל צורך שייגש לרופא (עמ' 56-57 לפרוטוקול). לעומת זאת העיד התובע כי כמעט בכל שנותיו בארצות הברית היה לו ביטוח רפואי עד 6 חודשים לפני גילוי מחלותיו. בתקופת מחלתו הוציא מכיסו כספים רבים על מנת לממן את הבדיקות והטיפולים הנדרשים.

52. התובע אף הצהיר מפורשות כי לו היתה המדינה מיידעת אותו על הקשר בין ההקרנות לסיכון לחלות במחלות שונות, היה מיידע את רופאיו ומבצע כל מעקב וכל בדיקה בהתאם להוראות הרופא, לרבות בדיקות נדרשות על חשבון קופת חולים או על חשבונו הפרטי (סעיף 12 לתצהיר מיום 7.7.13). הצהרה זו לא הופרכה ולא נסתרה ויש לקבלה.

53. מעבר לאמור נקבע בעניין איבי כי על התובע להוכיח כי ניתן היה לגלות את המחלה הנובעת מן ההקרנות קודם לשלב שבו נתגלתה; וכן עליו להוכיח כי בעקבות גילוי כזה היה ניתן לו טיפול רפואי שהיה מפחית את הנזקים הנובעים מאותה מחלה, לעומת הנזקים שמהם סבל בסופו של דבר בשל השלב המאוחר יותר שבו נתגלתה המחלה וטופלה.

54. לצורך בחינת נקודות אלו יש לבחון כל מחלה בנפרד. יש להעיר בפתח הדברים כי התובע בסיכומיו מסתמך על אמירות כלליות של ד"ר גורביץ בחוות דעתו לפיהן "אבחון מוקדם של כל מחלה מגדיל את הסיכוי לריפויה ואף מקטין את נזקי הטיפול עצמו. הדברים נכונים פי כמה וכמה עת מדובר בגידולים... ככל שהגילוי מאוחר יותר, אזי נזקי הגידול במקום הימצאותו גדולים יותר...". המומחה הבהיר בחקירתו כי אכן מדובר באמירות כלליות בלבד שאינן נוגעות לעניינו הפרטני של התובע (עמ' 22 לפרוטוקול ש' 14-17).

55. אמירות אלו כשלעצמן אינן יכולות להוות הוכחה מספקת לאובדן סיכויי החלמה באשר לכל מחלה הקשורה לקרינה שהתגלתה אצל התובע. לו כך היה הדבר, לא היה צורך בקביעותיו של בית המשפט בעניין איבי בעניין הרכיבים הדרושים להוכחת אובדן סיכויי החלמה. הבחינה של אובדן סיכויי החלמה היא פרטנית ומתבססת על סוג המחלה, מועד גילויה, הטיפול שניתן למטופל ושהיה ניתן לתת לו אילו היתה מתגלה מוקדם יותר, וכדומה.

56. באשר לסרטן עור מסוג תאי בסיס. כאמור, בעניין מחלה זו לא הוגשה חוות דעת רפואית מטעמו של התובע. פרופ' קוטן מטעם הנתבעת התייחס למחלה זו בחוות דעתו, וקבע כי אמנם קיימות אוכלוסיות הנמצאות בסיכון לחלות במחלה זו, כגון מוקרני הגזזת, אך נכון להיום לא קיימות ביחס לאוכלוסיה זו הנחיות ברורות כיצד לבצע תוכנית סקר לגילוי ולאבחון מוקדם של המחלה. הובהר כי קיימת המלצה כללית לכלל האוכלוסייה לשים לב למצב העור ולפנות לרופא בעת גילוי ממצא חריג בעור.

57. מחוות דעתו של פרופ' קוטן עולה כי משרד הבריאות אכן ממליץ לאוכלוסיות בסיכון לדווח לרופא המשפחה, לבצע מעקב עצמי תקופתי ולבצע בדיקות עור תקופתיות ע"י רופא עור או כירורג פלסטי. עם זאת, עומד פרופ' קוטן על כך שהמלצות אלו אינן ברורות ואינן כוללות את צורת המעקב ותדירותו.

58. נראה אמנם כי יש בסיס לטענה כי לו היה יודע התובע על היותו משתייך לקבוצת סיכון היה יכול לפנות למעקב סדיר אצל רופא העור לצורך ביצוע בדיקות תקופתיות. עם זאת, לא הוכח באופן ספציפי בנוגע לתובע כי היה ניתן לגלות את המחלה מוקדם מהשלב בו התגלתה, או כי טיפול רפואי מוקדם יותר היה מפחית את נזקי המחלה. למעשה לא הובאו כל נתונים על מחלתו זו של התובע, ופרופ' קוטן עומד על כך שאין עדות להישנות המחלה אצל התובע, ולא נותרו אצלו נזק קוסמטי של ממש או נזק תפקודי כלשהו המצדיקים אחוזי נכות. בנסיבות אלו יש לקבוע כי לא הוכח אובדן סיכויי החלמה בנוגע למחלה זו.

59. מחלה נוספת אליה מתייחס פרופ' קוטן היא גידול ביותרת המוח (היפופיזה). כאמור, גם למחלה זו אין התייחסות במסגרת חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם התובע. המומחה מתייחס לכך שקיים קשר אפשרי בין חשיפה לקרינה כטיפול בגזזת לבין הופעת גידולי יותרת המוח.

60. עם זאת, קובע המומחה כי לא קיימת לא בארץ ולא בעולם תוכנית סקר בעלת יעילות מוכחת לגילוי מוקדם של המחלה. לא קיימות הנחיות מבוססות על ראיות מדעיות איזה מעקב יש לבצע, באיזו תדירות ועל ידי מי. בעניין זה ניתן היה לקבל את טענת התובע כי די בהנחיות משרד הבריאות המחייבות מעקב רפואי אחרי אוכלוסיות בסיכון, כגון מוקרני גזזת. עם זאת, גם בעניין זה אין באמור כדי לקבוע בנוגע למקרה הפרטני כי ניתן היה לגלות את הגידול בשלב מוקדם יותר, וכי ניתן היה להעניק לתובע בשלב מוקדם יותר טיפול אשר היה מקטין את נזקיו.

61. באשר לתובע, מציין פרופ' קוטן כי המחלה התגלתה אצלו באקראי, וככל הנראה קיננה בגופו שנים רבות לפני שאובחן. פרופ' קוטן סבור כי מועד אבחון מחלתו של התובע לא גרם לפגיעה בסיכויי הריפוי וההישרדות של התובע, וכי גם אם ניתן היה לאבחן את הגידול מוקדם יותר, היה התובע מקבל בדיוק את אותו הטיפול. לתובע הומלץ טיפול תרופתי ומחלתו יציבה כבר מזה 14 שנה וסיכויי הישרדותו ממחלה זו עומדים על 100%. נתונים אלו לא היו משתנים לו היתה המחלה מאובחנת מוקדם יותר. המומחה העמיד את נכותו של התובע בגין מחלה זו על 10%.

62. מדברים אלו, שלא נסתרו כאמור על ידי חוות דעת מטעם התובע, עולה כי לא הוכח אובדן סיכויי החלמה גם בנוגע למחלה זו.

63. באשר לקטרקט בעיניים אשר אובחן אצל התובע, לא קיימת התייחסות משמעותית באף אחת מחוות הדעת שהוצגו בפני, ולפיכך אין מקום לפסוק בגין מחלה זו פיצוי כלשהו.

64. מחלה נוספת שהתגלתה אצל התובע הינה גידול בבלוטת התריס. לעניין מחלה זו מתייחס ד"ר גורביץ בחוות הדעת שהוגשה מטעם התובע. עם זאת, ההתייחסות היא לקונית בלבד, בייחוד בכל האמור בנתונים הפרטניים של מחלת התובע. ד"ר גורביץ קובע כי קיים קשר סיבתי בין ההקרנות לטיפול בגזזת לגידולי בלוטת התריס, קביעה שנראה כי אין עליה חולק. ד"ר גורביץ מתייחס למקרה הפרטני של התובע ומציין כי נמצאה אצל התובע הגדלה של בלוטת התריס עם חשד משמעותי לקיומו של גידול ממאיר מסוג פפילארי, וכי התובע עבר כריתה מלאה של הבלוטה ונצרך לטיפול משלים כל חייו. המומחה מעמיד את נכותו של התובע בגין מחלה זו על 10%, אך מציין בחקירתו כי נכות זו נובעת מעצם הוצאת בלוטת התריס מגופו של התובע, ואין לה קשר לעיתוי הוצאת הבלוטה (עמ' 22 לפרוטוקול ש' 20-28).

65. קביעות אלו אינן מבססות את הנדרש להוכיח אובדן סיכויי החלמה. המומחה אינו מתייחס לשאלה האם ניתן היה לגלות אצל התובע את המחלה בשלב מוקדם יותר, איזה טיפול רפואי היה ניתן לתת לו שהיה מפחית את נזקי המחלה, אילו נזקים היה ניתן למנוע בעקבות גילוי מוקדם יותר של המחלה וכו'. כאמור לעיל, קביעותיו הכלליות של המומחה, שאינן מתייחסות באופן פרטני למחלתו של התובע, אינן יכולות למלא את החסר.

66. יש להוסיף כי ד"ר גורביץ בחקירתו בבית המשפט הודה כי אינו יכול לומר האם היה איחור באבחונו של הגידול או למה היה איחור באבחון של הגידול (עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 27-29). הוא אף מסכים כי גילוי של הגידול שנתיים קודם לכן היה מביא לתוצאה דומה של הוצאתו בניתוח (עמ' 21 לפרוטוקול ש' 6-8).

67. את החסר בחוות דעת זו ממלא פרופ' קוטן שמתייחס לסוגיות אלו. יש לציין כי פרופ' קוטן עומד על כך שעל אף החשד כי מדובר בגידול ממאיר, הרי שבבדיקה הפתולוגית לא נתגלתה ממאירות של הגידול שהוצא מגופו של התובע, וכי מדובר היה בגידול שפיר, ולפיכך אינו יכול לשלוח גרורות גם אם מדובר בגידול בעל מימדים גדולים. אדגיש כי בחקירתו של ד"ר גורביץ ציין המומחה כי אין לו מידע באשר לתוצאות ההיסטולוגיה של הגידול לאחר הניתוח, ולפיכך יש לקבל את קביעתו בעניין זה של פרופ' קוטן כי מדובר בגידול שפיר.

68. פרופ' קוטן מוסיף וקובע כי כחוכמה שלאחר מעשה ניתן היה להימנע מהניתוח, אך דווקא הניתוח מעיד על כך שלא חל כל איחור באבחון מחלתו של התובע, לא נמנע ממנו מעקב רפואי מונע, ולא נגרם לו כל נזק שאריתי. מחלתו של התובע טופלה כשהיא בשלביה המוקדמים והניתוח לא היה כרוך בסיבוכים כלשהם.

69. גם בנוגע למחלה זו סבור פרופ' קוטן כי לא קיימת תוכנית סקר בעלת יעילות מוכחת לגילוי מוקדם. עם זאת, המומחה מסכים כי ישנן הנחיות מחייבות של משרד הבריאות למעקב רציף אחרי אוכלוסיות בסיכון, כגון מוקרני הגזזת, ולפיכך יש להניח כי לו היה התובע יודע על השתייכותו לקבוצת סיכון היה מופנה למעקב רציף אצל גורם רפואי בתדירות כזו או אחרת. אלא שבכך לא די על מנת לבסס אובדן סיכויי החלמה, שכן יש להוכיח כי בעניינו של התובע היה ניתן לגלות את המחלה בשלב מוקדם יותר, וכי ניתן היה להעניק לו טיפול שהיה מפחית את נזקיו כתוצאה מהמחלה. רכיבים אלו לא הוכחו, ואף ההיפך מכך.

70. פרופ' קוטן קובע כי אין תחליף לניתוח בגידולי בלוטת התריס השפירים, ככל שקיים בכלל צורך קליני לנתח, כך שאין טיפול חלופי שהיה מוצע לתובע לו היתה מתגלה המחלה בשלב מוקדם יותר. פרופ' קוטן מסכים כי לתובע נותרו 10% נכות כתוצאה ממחלה זו, אך קובע כי אין קשר בין נכות זו לבין עילת התביעה בדבר הפרת חובת היידוע.

71. מאחר שההתייחסות בחוות דעתו של ד"ר גורביץ אינה מבססת את הדרוש, ומאחר שחוות דעתו של פרופ' קוטן מפריכה את הטענה בדבר אובדן סיכויי החלמה, יש לקבוע כי לא הוכח ראש נזק זה באשר לגידול בבלוטת התריס.

72. הנושא האחרון הדורש התייחסות בהקשר זה הוא נזקיו הנפשיים של התובע. כאמור, בעניין זה הוגשה מטעם התובע חוות דעתו של ד"ר נפתלי אשר העמיד את נכותו הנפשית של התובע על 20% נכות לצמיתות. יש לציין, עם זאת, כי במהלך חקירתו בבית המשפט הפחית המומחה את הערכתו לכדי 10% עד 15% נכות נפשית צמיתה, וזאת מאחר שהתובע כלל לא נטל תרופות פסיכיאטריות או קיבל טיפול נפשי כלשהו. כמו כן, המומחה לא התייחס בחוות דעתו להבחנה בין נכות נפשית הנובעת ממחלותיו של התובע הקשורות להקרנות לבין נכות נפשית הנובעת ממחלותיו שאינן קשורות להקרנות (וראו חקירת המומחה בעמ' 33 לפרוטוקול).

73. פרופ' נוי, שחוות דעתו הוגשה מטעם המדינה, סבור כי לתובע כלל לא קיימת נכות נפשית.

74. מבלי להכריע בעניין גובה הנכות ממנה סובל התובע, אם בכלל, הרי שלא הוכח כל קשר בין נכות נפשית כזו, אם קיימת, לבין עילת התביעה שבפניי.

75. בחוות דעתו של ד"ר נפתלי סוקר המומחה את הנזקים הנפשיים שנגרמו לתובע, נזקים שנגרמו מההקרנות עצמן ותופעות הלוואי שלהן. כך קובע ד"ר נפתלי כי נשירת השיער גרמה לתובע עוגמת נפש ותחושה של בושה ועלבון; דימויו העצמי נפגע, הוא מצוי במתח ובפחד לחייו, וסובל מחרדות וסיוטים בלילות. ההתייחסות היחידה של המומחה לעילת התביעה היא כי לדברי התובע "המדינה לא אמרה לו על הנזקים העתידיים שעלולים להיגרם לו כתוצאה מההקרנות. אילו היה יודע על הקשר בין ההקרנות לבין המחלות שלו ומצבו הבריאותי, היה באפשרותו לפנות לטיפול נפשי ובכך להקטין את סבלו ונזקו הנפשיים".

76. לטעמי לא ניתן לקבל קביעה זו שלא הונח לה בסיס מספק. כאשר מדובר במחלה הנסתרת מעינו של המטופל ודורשת אבחון רפואי ניתן לומר כי העדר הידיעה והאבחון המאוחר גרמו נזק למטופל שלא יכול היה לטפל במחלה במועד. לעומת זאת, כאשר מדובר על סבל נפשי כתוצאה ממצב בריאותי רעוע, המטופל סובל מתסמינים המעידים על מצב נפשי ירוד ועל העדר תפקוד, והוא יכול לפנות לטיפול נפשי גם כאשר הוא אינו יודע שמצב בריאותו הרעוע נובע מהקרנות שעבר בילדותו. המומחה לא הבהיר מדוע אם היה יודע התובע בשלב מוקדם יותר כי מחלותיו הן על רקע ההקרנות, היו נזקיו הנפשיים קטנים יותר. כל שנאמר הוא שהתובע יכול היה לפנות לטיפול נפשי בשלב מוקדם יותר, אך כאמור לא הובהר מה מנע זאת ממנו גם ללא ידיעת הקשר הסיבתי. אעיר כי גם המומחה הסכים למעשה לכך שהתובע לא צריך לדעת את הסיבה לתסמיניו הנפשיים על מנת לפנות לטיפול (עמ' 32 לפרוטוקול ש' 1-8).

77. יתרה מכך, ד"ר נפתלי בחקירתו בבית המשפט ציין כי היה מעניק 20% נכות נפשית לתובע כבר בהיותו בגיל 10, לאחר ההקרנות. אם כך, יש לייחס את הנכות הנפשית להקרנות עצמן ולא לאי היידוע אודות הקשר בין ההקרנות למחלות מהן סבל. כמו כן, צודקת המדינה בטענתה כי גם לאחר שהמליץ לו ד"ר נפתלי שוב ושוב לפנות לטיפול נפשי וליטול תרופות פסיכיאטריות לא שמע התובע בעצתו (וזכותו המלאה לנהוג כך, כמובן), אך התנהלות זו מלמדת כי גם אם היה התובע מיודע במועד הנכון אודות הקשר הסיבתי בין ההקרנות למחלותיו, לא היה פונה לטיפול נפשי כלשהו.

78. טענה נוספת שעלתה בחקירתו הנגדית של פרופ' נוי היא כי העובדה שנודע לתובע כי המדינה ידעה על הקשר הסיבתי ולא יידעה אותו על כך, גורמת לתסכול ולנכות נפשית. יש להדגיש כי טענה זו לא עלתה בחוות דעתו של ד"ר נפתלי ואף לא בחקירתו. פרופ' נוי בחקירתו הסכים כי הדבר יכול לגרום לתסכול, אך ציין כי תסכול אינו הפרעה נפשית. פרופ' נוי הבהיר כי על מנת שתסכול זה יתפתח להפרעה נפשית צריך לראות מצוקה ובעיות תפקודיות אצל אותו אדם. כאמור, פרופ' נוי סבר כי למרות רגשות התסכול של התובע, הוא אינו סובל מנכות נפשית כלשהי וכי הוא תפקד היטב בכל אחת ממסגרות חייו. נראה, אם כן, כי רגשות אלו עליהם הסכים פרופ' נוי כי התובע חווה, צריכים להיות מפוצים במסגרת הפגיעה באוטונומיה.

79. גם הטענה לפיה עצם הידיעה של הקשר הסיבתי בין ההקרנות למחלות מהן סובל התובע היה מקטין את סבלו הנפשי, לא עלתה בחוות דעתו של ד"ר נפתלי, ופרופ' נוי התייחס לטענה זו וציין כי מדובר בעניין אינדיבידואלי התלוי בכל אדם ואדם (עמ' 45 לפרוטוקול).

80. לא הוכח אם כן קשר סיבתי בין הנכות הנפשית של התובע, אם כזו אכן קיימת, לבין עילת התביעה של הפרת חובת היידוע של המדינה.

    כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה

81. נותר אם כן לדון בראשי הנזק של כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה. באשר לכאב וסבל נטען בסיכומי התובע רק בהקשר של מחלותיו של התובע, הצורך בניתוחים נוספים ובמעקב רפואי מתמיד אצל רופאים שונים. מאחר שלא הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת היידוע להחמרה כלשהי במצבו של התובע, אין מקום לפסיקת כאב וסבל על פי טענה זו.

82. מעבר לדרוש אציין כי המדינה התייחסה בסיכומיה לתסמינים מהם סבל לכאורה התובע בטרם אבחון הגידול בבלוטת יותרת המוח. אדגיש תחילה כי טענה זו לא עלתה בסיכומי התובע. לגופו של עניין, פרופ' קוטן הסכים כי גידול זה יכול לגרום לכאבי ראש, והתובע בתצהירו טען כי אכן סבל מכאבי ראש. עם זאת, בחקירתו ציין כי בהגיעו לארה"ב (כזכור, בשנת 1991) לא היו לו כאבי ראש, וכי לא התלונן בפני רופא כלשהו בארה"ב על כאבי ראש כי לא היו לו כאלה באותה תקופה (עמ' 56 לפרוטוקול ש' 13 עד עמ' 57 לפרוטוקול ש' 5). בנסיבות אלו אין מקום לפסיקת פיצוי נפרד בגין כאב וסבל.

83. באשר לפגיעה באוטונומיה, אני סבורה כי התובע עומד בקריטריונים שנקבעו בעניין איבי. ראשית, אין מחלוקת כי למרבה הצער בעניינו של התובע הסיכון התממש לאחר שהתובע חלה במספר מחלות כתוצאה מההקרנות. שנית, לטעמי הוכח כי נגרם לתובע נזק תוצאתי אמיתי. אכן, אין אינדיקציה ממשית לכך שהתובע היה משנה את מסלול חייו לו ידע על הסיכון במועד. עם זאת, גם פרופ' נוי מטעם המדינה הסכים כי התובע חווה רגשות תסכול וכעס על המדינה בשל הפרת חובת היידוע (ראו עמ' 40 לפרוטוקול ש' 3-5).

84. בנסיבות דומות נפסקו בעניין איבי פיצויים על סך של 50,000 ₪. בהתחשב בזמן שחלף מאז פסק הדין הייתי מעמידה את הפיצוי לתובע בראש נזק זה על סך של 53,000 ₪.

    סיכום

85. לסיכום, על המדינה לשלם לתובע פיצויים בגין פגיעה באוטונומיה על סך של 53,000 ₪.

86. מדובר בתביעה המתנהלת מזה שנים רבות בשתי ערכאות ודרשה משאבים רבים כגון איסוף המידע הרפואי של התובע בארה"ב על ידי המדינה. מובן כי מאמצים אלו לא היו דרושים לצורך פסיקת פיצוי בראש הנזק של פגיעה באוטונומיה. עם זאת, מנגד התובע נאלץ להתמודד עם שני הליכים של בקשות לדחייה על הסף שהגישה המדינה, ואשר נדחו בסופו של יום. לפיכך יש לבחון בנפרד כל הוצאה האם נדרשה לצורך ההליך, אם לאו.

87. לעניין חוות הדעת הפסיכיאטרית, הרי שהיא לא נדרשה לצורך הליך זה, ולפיכך אין מקום להורות על החזר הוצאות בגינה. חוות דעתו של ד"ר גורביץ נדרשה על מנת להוכיח שהסיכון התממש אצל התובע ושהוא חלה במחלה הקשורה להקרנות. לפיכך תשיב המדינה את עלות חוות הדעת ואת הוצאות חקירתו של עד זה. עוד תשלם המדינה לתובע החזר אגרות משפט.

88. בנסיבות שפורטו לא מצאתי לפסוק לטובת התובע הוצאות נוספות (מה גם שלא נטענו ולא פורטו הוצאות כאלו). המדינה תשלם לתובע שכר טרחת עו"ד, כפי שהתבקש על ידו, על סך של 12,400 ₪.

89. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום.

     

    ניתן היום, ח' תשרי תש"פ, 07 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.