גרינשפון ואח' נ' בן הרוש ואח'

           לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט שמואל מנדלבום) בת"א 27906-08-19 מיום 28.8.2019 במסגרתה ניתן צו מניעה זמני לטובת המבקשים 1 ו-2, אשר הותנה בהפקדת ערבות בסך 150,000 ש"ח. בנוסף, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והשתלשלות העניינים

1. המבקשים 1 ו-2 הם בני זוג, חרשים-אילמים, המתגוררים בדירה בת שלושה חדרים שבבעלותם ברחוב האצ"ל 23/18 בחיפה, והידועה כגוש 10749 חלקה 53 תת-חלקה 19 (להלן: "בני הזוג גרינשפון" ו-"הדירה", בהתאמה). ביום 19.1.2017 הגישו בני הזוג גרינשפון תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה למתן פסק דין הצהרתי נגד המשיבים דכאן (ה"פ 45260-01-17 גרינשפון נ' בן הרוש (להלן: "ההליך הקודם")), במסגרתה התבקש בית המשפט המחוזי להורות כי הסכמי מכר ושכירות שנחתמו בין בני הזוג גרינשפון לבין המשיב 1 (להלן: "מר בן הרוש") בשנת 2012 ביחס לדירה בטלים מחמת הטעייה, עושק וכפייה. ביום 27.3.2017 התנהל דיון הוכחות בתיק אשר בסופו הגיעו הצדדים להסכמות. בתמצית, הוסכם כי התביעה תידחה ללא צו להוצאות; כי מר בן הרוש יהיה רשאי לפעול להשלמת רישום זכויותיו בדירה וכן ליטול משכנתא בגינן; כי בני הזוג גרינשפון ימשיכו להתגורר בדירה במשך 12 חודשים מיום מתן פסק הדין, בתמורה לתשלום דמי שכירות חודשיים בסך 3,000 ש"ח שישולמו על ידי אחיה של המבקשת 1, הוא המבקש 3 (להלן: "אחיה של גב' גרינשפון"); וכן כי בתוך תקופת השכירות האמורה בני הזוג גרינשפון יהיו רשאים לרכוש בחזרה את הדירה ממר בן הרוש בסכום של 650,000 ש"ח. הסכמות אלו קיבלו תוקף של פסק דין (להלן: "פסק הדין בהליך הקודם").

2. חרף ההסכמות האמורות, פסק הדין בהליך הקודם לא בוצע, ובחודש אפריל 2018 פתח מר בן הרוש בהליכי הוצאה לפועל לפינוי הדירה (תיק הוצל"פ מס' 508173-04-18). ביום 13.8.2019 הגישו בני הזוג גרינשפון תביעה נוספת לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 27906-08-19), בה הם מבקשים לבטל את פסק הדין בהליך הקודם. בני הזוג גרינשפון מנמקים את תביעתם בכך שלאחר מתן הסכמתם להסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, התגלה להם כי מר בן הרוש פעל במרמה נגד אנשים נוספים מלבדם "באופן ההופך את התנהלותו להתנהלות שיטתית אשר נועדה... להוציא כספים במרמה" (להלן: "שיטת המרמה"), וכי לו היו מודעים לשיטת המרמה בה נקט מר בן הרוש באותה עת לא היו מגיעים להסכמות שבבסיס פסק הדין בהליך הקודם. בין היתר, הצביעו בני הזוג גרינשפון על שיטת מרמה נטענת במסגרתה מחתים מר בן הרוש את האנשים עמם הוא עורך עסקאות על מסמכים שבהם הם מאשרים קבלת כספים במזומן, כאשר בפועל אותם אנשים לא מקבלים את הכספים הללו.

3. בד בבד עם הגשת התביעה, הגישו בני הזוג גרינשפון בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יעכב את ביצועו של פסק הדין בהליך הקודם, ובתוך כך גם את פינוים של בני הזוג מהדירה מושא המחלוקת, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל בהם נקט מר בן הרוש.

החלטת בית המשפט קמא

4. ביום 14.8.2019 נתן בית המשפט קמא (כב' השופטת ריבי למלשטריך-לטר) סעד זמני במעמד צד אחד לעיכוב פינוים של בני הזוג גרינשפון מהדירה, בכפוף להפקדת 2,500 ש"ח בקופת בית המשפט, וזאת עד לקיומו של דיון ומתן החלטה בבקשה.

5. לאחר שהצדדים הגישו התייחסותם בכתב ולאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים, ניתנה ביום 28.8.2019 החלטת בית המשפט קמא (כב' השופט שמואל מנדלבום) בבקשה לצו מניעה זמני. בית המשפט קמא קיבל את בקשת בני הזוג גרינשפון לצו מניעה זמני, אולם התנה את תוקפו של הצו בהפקדת ערובה בסך של 150,000 ש"ח בקופת בית המשפט. בית המשפט קמא סבר כי סיכויי התביעה להתקבל נמוכים נוכח חלוף הזמן מאז ניתן פסק הדין בהליך הקודם, וכן כי נוכח הנזקים הנגרמים למר בן הרוש עקב העיכוב המשמעותי במימוש פסק הדין, מאזן הנוחות אינו נוטה באופן מובהק לטובת בני הזוג גרינשפון. עם זאת, עקב נסיבותיהם האישיות של בני הזוג גרינשפון והעובדה שמתנהלים הליכים נוספים כנגד מר בן הרוש אשר ממצאיהם עשויים להשפיע על סיכוייה של התביעה להתקבל, החליט בית המשפט קמא לקבל את בקשתם של בני הזוג גרינשפון לצו מניעה זמני, אך זאת בכפוף להפקדת "ערובה ראויה ומתאימה אשר תהווה פיצוי מתאים עבור [מר בן הרוש] בגין הנזקים שעלולים להיגרם לו עקב עיכוב נוסף בפינוי הדירה ומכירתה" (סעיף 31 להחלטה). ערובה זו הועמדה כאמור על סכום של 150,000 ש"ח "בהמחאה בנקאית או בערבות בנקאית בלתי מוגבלת בזמן".

             הערה: יצוין כי הערובה נקבעה לטובת הבטחת הוצאותיו של המשיב 1 – מר בן הרוש, והמשיבה 2 – חברה בבעלותו של מר בן הרוש, אולם לא לטובת המשיב 3 – בנק לאומי לישראל בע"מ – אשר הלווה למר בן הרוש כספים בהתאם לתנאים שנקבעו בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בהליך הקודם.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

תמצית בקשת רשות הערעור

6. ביום 8.9.2019 הגישו בני הזוג גרינשפון לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא, אשר מתמקדת אך בגובה הערבות אשר עליהם להפקיד כתנאי לתוקפו של צו המניעה הזמני. בבקשתם, טוענים בני הזוג גרינשפון כי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, משהיא מטילה עליהם הפקדת סכום העולה עשרות מונים על יכולת ההשתכרות שלהם, שעה ששניהם נכים בשיעור של 100% ומשתכרים מקצבת נכות בלבד. לדידם של בני הזוג גרינשפון, העמדת הסכום על רף כה גבוה כמוה כדחיית בקשתם לצו מניעה זמני, וזאת על אף שעל פניו בית המשפט קמא קיבל את הבקשה. לכן, לשיטתם, יש להפחית את גובה הערבות לסכום של 2,500 ש"ח אשר כבר הופקד על ידם בקופת בית המשפט בהתאם להחלטה מיום 14.8.2019.

           לצד בקשת רשות הערעור, הגישו בני הזוג גרינשפון בקשה לעיכוב ביצוע עד למתן הכרעה. בהחלטתי מיום 8.9.2019 קבעתי כי יינתן צו ארעי המונע את פינויים של בני הזוג גרינשפון מהדירה עד למתן החלטה אחרת, וכן הוריתי למשיבים 1 ו-2 (להלן, יכונו יחדיו: "המשיבים") להגיש את תשובתם לבקשת רשות הערעור.

7. המשיבים בתשובתם טוענים כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. לשיטתם, ענייננו אינו נמנה עם המקרים החריגים אשר מצדיקים את התערבות ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעד זמני, וזאת אף אם נלקחת בחשבון נכותם של בני הזוג גרינשפון. עוד טוענים המשיבים כי בני הזוג גרינשפון נוקטים בדפוסי פעולה נפסדים וחסרי תום לב באופן המטה את מאזן הנוחות לרעתם. כך למשל, נטען כי בני הזוג גרינשפון נוהגים להגיש בקשות לעיכוב הליכים בסמוך למועדים שנקבעו לפינוים מהדירה, וזאת ממניעים מניפולטיביים. לבסוף, גורסים המשיבים כי ההחלטה מוצדקת גם לגופה – בית המשפט קמא שקל בכובד ראש את סיכויי התביעה להתקבל ואת מאזן הנוחות, תוך התחשבות במצבם הייחודי של בני הזוג גרינשפון, והחלטתו משקפת איזון ראוי בין מצב זה לבין נזקי מר בן הרוש. מן הפן העובדתי טוענים המשיבים כי אחיה של גב' גרינשפון הוא שיזם את עסקת המכירה וזאת בגין קשיים כלכליים אליהם נקלע. עוד נטען, כי את התשלום במזומן העביר מר בן הרוש לידי אחיה של גב' גרינשפון, ולא לידי בני הזוג.

8. בני הזוג גרינשפון בתגובתם לתשובה הוסיפו כי אף אם לטענת המשיבים אין בנכותם כדי להצדיק התערבות של ערכאת הערעור, הרי שאין מדובר בנכות גרידא אלא יש להוסיף על כך את היקף השתכרותם של בני הזוג גרינשפון הנובע מנכותם.

דיון והכרעה

9. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל, וזאת מהנימוקים המפורטים להלן.

10. כידוע, שיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע להחלטות שעניינן מתן סעד זמני הוא רחב, וערכאת הערעור תתערב בו לעיתים נדירות בלבד (רע"א 4086/18 קוטינה נ' סיאם, פסקה 11 (25.6.2018)). ואולם, מצאתי כי המקרה שלפנינו הוא מסוג המקרים אשר מצדיקים את התערבות ערכאת הערעור.

11. בית המשפט קמא הגיע בהחלטתו למסקנה כי נוכח סיכוייה הנמוכים של התביעה להתקבל והנזקים שעלולים להיגרם למר בן הרוש בעקבות העיכוב במימוש פסק הדין, קיימת הצדקה לחייב את בני הזוג גרינשפון בהפקדת ערבות בסך של 150,000 ש"ח. מסקנה זו אין בידי לקבל, בשל שילוב של מספר טעמים:

           ראשית, ערובה הנדרשת כתנאי למתן סעד זמני מיועדת לשמש מקור כספי לפיצוי המשיבים בגין הנזק שיגרם להם ממתן הסעד הזמני, אם יתברר בדיעבד כי הסעד הזמני ניתן ללא הצדקה (דהיינו, אם התביעה תדחה בסופו של דבר). בענייננו, משמעות הדבר כי מטרת הערובה היא לאפשר פיצוי למשיבים בגין הנזק שיגרם מעיכוב פינוי הדירה למשך הזמן שיידרש לבירור התביעה, אם זו תדחה. בשים לב לכך ששוויה של הדירה בה מדובר הוערך על ידי הצדדים עצמם בשנת 2012 בסך של 480,000 ש"ח (שווי התמורה החוזית בהסכם המכר בו כופרים בני הזוג גרינשפון) ובשנת 2017 בסך של 650,000 ש"ח (שווי התמורה שנקבע בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 27.3.2017), קשה לראות כיצד הנזק שיגרם למשיבים מדחיית פינוי הדירה לתקופת המשפט עשוי לעלות לכדי 150,000 ש"ח. ודוק, במציאות הכלכלית בה מחירי דירות אינם יורדים לאורך זמן, הנזק המרכזי למשיבים מהעיכוב בפינוי הדירה הוא מניעת זכות השימוש בה לתקופת המשפט. נזק זה צריך לעמוד ביחס סביר לדמי השכירות שניתן לקבל מדירה בשווי זה במהלך התקופה בה צפוי המשפט להתנהל. על-פי עיבוד של נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור התשואה השנתית הממוצעת על השכרת דירה למגורים משנת 2017 ועד המחצית הראשונה של 2019 עומד בקירוב על כ-3 אחוזים (ראו: לוח 4.8 מחירים ממוצעים חודשיים של שכר דירה חופשי (ש"ח), לפי אזור מגורים וקבוצות גודל הדירה (חדרים) הירחון לסטטיסטיקה של מחירים (יולי 2019); לוח 2.2 מחירים ממוצעים של דירות (אלפי ש"ח), לפי מחוזות מגורים וקבוצות גודל הדירה (חדרים) הירחון לסטטיסטיקה של מחירים (אוגוסט 2019)). על-פי נתונים אשר פרסמה הנהלת בתי המשפט, משך הזמן הממוצע בו מתנהלים תיקים אזרחיים בבית המשפט המחוזי עומד על כ-17 חודשים, קרי כשנה וחצי (ראו: הנהלת בתי המשפט דו"ח שנתי 2018 19 (2019)). משכך, לו נחשב בקירוב את שיעור הנזק הממוצע שעלול להיגרם בעקבות עיכוב בפינוי הדירה הנובע מהתקיימותם של הליכים משפטיים, נגיע למסקנה שמדובר בכ-5 אחוזים משווי הדירה (שיעור התשואה הממוצע במכפלת אורך ניהול התיק הממוצע). ואולם, נוכח העובדה שמדובר בנתונים ממוצעים בלבד לתקופה הרלוונטית, וכי שיעורי התשואה לדירות מגורים רגישים מאוד (באופן יחסי) לשינויים, וכן על מנת שלא לקפח את זכויותיהם של בעלי הדירות, אציע ככלל אצבע כי אין להעמיד את הנזק על שיעור העולה על 10 אחוזים משווי הדירה. בעניינו המדובר, אם כך, בנזק של כ-60,000 ש"ח.

           שנית, הנזק הצפוי למשיבים ממתן צו מניעה זמני, אשר בדיעבד יתברר כי לא הייתה לו הצדקה, הוא רק אחד מהשיקולים שיש להביא בחשבון בעת קביעת גובה הערבות. קרי, סכום הערבות אינו נגזר מהנזק הפוטנציאלי גרידא. בצד שיקול זה יש להתחשב גם ביכולתם הכלכלית של מבקשי הסעד הזמני, וזאת על מנת להימנע ממצב בו אין באפשרותם לעמוד בתנאים שנקבעו למתן הסעד הזמני, ועל כן המשמעות המעשית של קביעתם היא דחיית הבקשה לצו מניעה זמני. כך במיוחד במקרים כדוגמת המקרה בו עסקינן, כאשר אי מתן הסעד הזמני צפוי להוביל לפינוים של בני הזוג גרינשפון מדירת מגוריהם, ולהותרתם ללא קורת גג (ראו והשוו: רע"א 8010/08 פלקסר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, פסקה 7 (26.3.2009) (להלן: "עניין פלקסר"); רע"א 8854/14 פלונית נ' פלוני, פסקה 8 (5.2.2015) (להלן: "עניין פלונית")).

           שלישית, בקביעת גובה הערבות ראוי לתת את הדעת גם לטיב הנזקים שייגרמו לכל אחד מהצדדים – זה (המבקשים) מקביעת הערבות בסכום הגבוה מכפי יכולתם, וזה (המשיבים) מקביעת הערבות בסכום שלא יעניק להם פיצוי מלא על נזקיהם. והמקרה שלפנינו ידגים: מר בן הרוש, על פי הנטען בתשובתו, הוא בעלים ומנהל של חברה שעוסקת ב"תיווך בין לקוחות לבין גופים פיננסיים לגיטימיים בכדי לאשר ללקוחות הלוואות מובטחות במשכנתאות על נכסי נדל"ן" (סעיף 3 לתשובתו). מכאן שהנזק שעלול להיגרם לו בעקבות קביעת ערבות בסכום הנמוך מהפסדו הוא נזק כספי-מסחרי באופיו, וזאת בשונה מהנזק הפיסי והנפשי שעלול להיגרם לבני הזוג בעקבות פינוים מבית מגוריהם בשל קביעת ערבות שאינם יכולים לעמוד בה (ראו והשוו: רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529, 534 (2001); עניין פלקסר, שם; עניין פלונית, שם).

           רביעית, בנוסף להתחייבות עצמית, אותה נדרש מבקש הצו להפקיד לפי תקנות 364(א) ו-365(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984 (להלן: "התקנות"), רשאי בית המשפט להתנות מתן סעד עצמי בהפקדת ערבות מספיקה, להנחת דעתו, וכן בהפקדת עירבון (תקנה 364 לתקנות). מכאן שהפקדה כספית היא רק אחד מסוגי הביטחונות בהן ניתן להתנות סעד זמני, ובצידה קיימות גם חלופות פחות מכבידות, שהמרכזית בהן היא הפקדת ערבות צד ג' (להבדיל מערבות בנקאית). כאשר קיימת התנגשות בין השאיפה להבטיח את המשיבים מפני נזקי הסעד הזמני מחד גיסא, לבין החשש מפני אי יכולת המבקשים לעמוד בהפקדה כספית משמעותית מאידך גיסא, מן הראוי לשקול שימוש נרחב באפשרות של הפקדת ערבות צד ג', כאמצעי לאזן בין השיקולים המתנגשים. כזאת לא נעשה על ידי בית המשפט קמא, אשר התנה את צו המניעה הזמני בהפקדה כספית (על דרך של המחאה בנקאית) או ערבות בנקאית בלתי מוגבלת בזמן (השקולה מבחינת ההכבדה להפקדה כספית), ולא בחן כלל אפשרות להסתפק בחלופה הפחות מכבידה של ערבות צד ג'.

12. בשים לב למכלול הנימוקים שנמנו לעיל – ומבלי לנקוט עמדה ביחס לקביעות בית המשפט קמא ביחס לסיכויי התובענה – הערעור מתקבל. צו המניעה הזמני שניתן על ידי בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 28.8.2019 ישוב ויעמוד בתוקפו עד למתן הכרעה בתביעת בני הזוג גרינשפון, וזאת בכפוף לכך שבני הזוג יפקידו בקופת בית המשפט המחוזי חיפה בנוסף להתחייבות העצמית, עירבון כספי בסך כולל של 20,000 ש"ח להבטחת המשיבים 1 ו-2 מפני נזקי צו המניעה הזמני. סכום של 10,000 ש"ח מתוך העירבון הכספי ניתן להמרה בערבות צד ג' של אדם שאינו מצוי בהליכי חדלות פירעון. בני הזוג גרינשפון יפקידו את יתרת הביטחונות (מעבר להתחייבות העצמית ו-2,500 ש"ח שכבר הופקדו) עד ליום 24.11.2019. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות.

           ניתן היום, ‏כ"ה בתשרי התש"ף (‏24.10.2019).

_________________________

   19057800_Y05.docx   שר

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  http://supreme.court.gov.il