פלונית נ' ד.י. ואח'

לפניי תביעה לפיצויים בגין "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

המחלוקות המרכזיות

1. התובעת, ילידת 24.1.79, נפגעה ביום 16.7.14 בתאונה שארעה במפגש בין רוכבת אופניים לבין רכב. על אף הכחשה גורפת בכתב ההגנה, מתברר כי בעצם אין מחלוקת, שבבוקר אותו יום, בעת שהתובעת היתה בדרכה לעבודתה רכובה על אופניה, אופניים חשמליים (להלן: "האופניים"), נפגעה התובעת בהתקלות ברכב הנתבע 1 (להלן: "הרכב" או "המונית") ובשל כך נחבלה (להלן: "התאונה").

2. עם זאת, הצדדים חלוקים, הן - באשר לנסיבות התאונה, הן - בסוגית החבות והן - בשאלת הנזק.

3. באשר לנסיבות התאונה, לגרסת התובעת (כפי שנמסרה כבר בכתב התביעה) נגרמה התאונה בגין פתיחת דלת הנהג בצידו השמאלי של הרכב, כאשר עמד לצד המדרכה מימין לנתיב רכיבתה על אופניה. לפי עדותה הדלת נפתחה באופן מפתיע ולתוך נתיב רכיבתה, מה שהוביל להתקלות התובעת על אופניה בדלת הרכב. ההתקלות גרמה לנפילתה של התובעת אל הכביש ולנזק הגוף שנגרם לה.

4. בכתב ההגנה מכחישים הנתבעים באופן גורף את גרסת התובעת כפי שנמסרה בכתב התביעה, ואינם מוסרים גרסה נגדית. עם זאת, מהודעה שנתן נהג המונית, הנתבע 1 (להלן: "הנתבע" או "נהג המונית"), במשטרה - למעלה משלושה חודשים לאחר התאונה [ההודעה הוגשה בנדון כראיה מטעם הנתבעים], מתברר כי הנתבע מסר גרסה, לפיה ארעה תאונה. לפי הגרסה שמסר למשטרה, עמד נהג המונית בחניה בצד הכביש, וגברת על אופנייים פגעה במונית, "בצד שמאל" (כפי שהוסף בתחתית ההודעה בכתב יד שונה), ונפלה. רק בתצהיר שנתן הנתבע והוגש כעדות ראשית מטעם הנתבעים, מתבררים לראשונה פרטי גרסתו; לפיה, בעת קרות התאונה עדיין לא פתח את הדלת, באשר - הוא ישב במונית והתלבט אם לצאת מהרכב "לקנות משהו" או לוותר על הקנייה ולנסוע. לגרסתו זו, בעודו יושב ומתלבט, "נכנסה במראת הצד השמאלית שלי רוכבת אופניים שהיא התובעת".

5. באשר לנזק הגוף, התובעת פנתה למל"ל בתביעה בגין תאונת עבודה, וועדות רפואיות של המל"ל (להלן: "הועדות") קבעו לה נכויות זמניות לתקופות ובשיעורים משתנים למשך למעלה משנתיים, מיום התאונה ועד ליום 31.10.16; והחל מיום 1.11.16 נקבעה לה - נכות צמיתה בשיעור של 15% בגין פגיעה בכתף ימין; זאת - לפי הוראת ס' 41(4) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"), בצירוף 1/4 – לפי הוראת תקנה 15 לתקנות; היינו נכות שמסתכמת מבחינת המל"ל בכל הקשור לבסיס תשלומיו לפי הדין - לשיעור של 18.75%. על רקע הנכות לפי דין שנקבעה בענייננו, קיימת בין הצדדים מחלוקת לגבי שיעור הנזק, לרבות - קיומה ושיעורה של נכות התפקודית.

6. בענין החבות, מפנים הנתבעים לכך שככל שלא תתקבל גרסת התובעת לתאונה, ובית המשפט יעדיף את גרסת הנתבע, נהג המונית, לפיה, בעת קרות התאונה - אך ישב במונית חונה (במקום מותר), הרי שאין מדובר בתאונה שהיא בגדר הגדרת "תאונת דרכים" שבסעיף ההגדרות בחוק הפלת"ד; ולחילופין – שבכל מקרה, גם אם תתקבל הגרסה שהנתבע פתח את הדלת טרם עצם קרות התאונה, אין בפתיחת הדלת בענייננו "שימוש ברכב מנועי".

7. לענין שאלת הכיסוי הביטוחי של "שימוש ברכב מנועי", עוד אפנה כבר עתה לכך, שלשון הסעיף הרלוונטי בפוליסת ביטוח החובה לרכב (להלן: "הפוליסה") – ס' 3 שכותרות "חבות המבטח" היא:

   "בכפוף לתנאי פוליסה זו, מבטח יחוב לפי הוראות סעיף 3 לפקודת הביטוח, לאמור:

   • כל חבות שהמבוטח עשוי לחוב לפי חוק הפיצויים;

   • חבות אחרת, שלא לפי סעיף קטן (א), שהמבוטח עשוי לחוב בשל נזק גוף שנגרם לאדם על ידי השימוש ברכב מנועי או עקב השימוש בו;

   • נזק גוף שנגרם לבוטח בתאונת דרכים" (ההדגשה בקווים – הוספה).

8. בשאלת החבות, חלוקים הצדדים גם בשאלה: האם פתיחת הדלת של המונית (ככל שתוכח) נחשבת "שימוש" כדרישת הפוליסה? הנתבעים טוענים, כי בנסיבות ענייננו – גם אם יתקבל שהוכחה פתיחת הדלת - כגרסת התובעת, הרי שלצורך קביעת החבות על פי הפוליסה, יש להידרש בענייננו רק להגדרת ה"שימוש" הדווקנית העולה מנוסח הגדרת "שימוש ברכב מנועי" בפלת"ד (ולא – "בכל דין"); ומפנה לכך, שהגדרה זו איננה מסתפקת בפתיחת דלת כלשהי, אלא דורשת פעולה של "ירידה מהרכב", שלשיטתם - לא הוכחה בענייננו; זאת – כאשר נוסח ההגדרה בחוק הפלת"ד ממעט - במפורש - שימוש שהוא "טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד"; ובענייננו מדובר ברכב חונה במקום מותר.

9. לחילופי-חילופין, טוענים הנתבעים כי בשל העובדה שהתובעת היתה רכובה על אופניים חשמליים, הרי שלפי הדין כפי שהתגבש לאחרונה בפסק דין (חלקי) שנתן בית משפט המחוזי בחיפה בענין ת"א 10767-06-14 (המחוזי בחיפה) אסולין ואח' נ. דרויש ואח' (פורסם; 27.9.19) (להלן: "ענין אסולין"), דין התביעה להידחות. זאת - באשר על פי ההכרעה בענין אסולין, עולה כי האופניים בענייננו הינם "רכב מנועי" כהגדרתו ב-ס' 1 לחוק הפלת"ד; ומכאן שמדובר בתאונה מעורבת, שלפי הוראת ס' 3(א) לחוק הפלת"ד, פוטרת את מבטחת הרכב, הנתבעת 2 בענייננו, מפיצוי מי שהיה רכוב על האופניים החשמליים, היינו – התובעת, משום שהיתה, בעצם, נהגת ב"רכב מנועי" אחר.

10. התובעת הפנתה בסיכומיה לפסקי דין של בית משפט השלום, לפיהם – אין לקבוע לפי הדין החל כיום כי אופניים חשמליים הם "רכב מנועי"; ובימים אלה הפנתה גם לפסק דין שנתן בית משפט המחוזי בתל אביב בענין ע"א 56471-10-18 (המחוזי בתל אביב) פלונית נ. זילברשטיין (פורסם; 17.11.19), שתומך בעמדתה זו, ועקרונית - סותר את קביעת בית משפט המחוזי בחיפה, כאמור.

11. חמש שאלות, אם כן, עומדות להכרעתי בנדון:

    • מה היו נסיבות התאונה?

    • האם ארעה בענייננו "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפלת"ד? היינו, האם פתיחת הדלת בנסיבות ענייננו הינה "שימוש ברכב מנועי"?

    • האם הפוליסה מכסה את אירוע התאונה בענייננו?

    • האם האופניים בענייננו הינם "רכב מנועי" כמשמעו בחוק הפלת"ד?

    • מהי נכותה הרפואית והתפקודית של התובעת, ומהם נזקיה?

      ממצאי לגבי נסיבות התאונה

12. בכל הקשור לנסיבות התאונה, מדובר בתיק של גרסה מול גרסה; גרסת רוכבת האופניים, התובעת, מול גרסת נהג המונית, הנתבע, כאשר אין טענה כי לתאונה היו עדים נוספים שלא הובאו למתן עדות. אומר כבר עתה, כי אני מעדיף את עדותה הברורה והעקבית של התובעת לגבי נסיבות התאונה, על עדות הנתבע - שמעלה תמיהות שלא ניתן להן הסבר משכנע. בהתחשב בהתנהלות הנתבע, טרם הגשת התביעה ובמהלכה, ובתמיהות שעולות לנוכח עדותו בתצהירו ובחקירתו, אני מוצא קושי במתן אמון בגרסתו. הכל כמפורט להלן.

13. התובעת לא חרגה מגרסתה כפי שנמסרה למשטרה, לא בגרסה שמסרה למל"ל, לא - בגרסה שנתנה בקדם המשפט, ולא - במתן גרסתה בעדות הראשית ובחקירתה. בהודעתה למשטרה מיום 1.8.14 – כשבועיים לאחר התאונה, וגם בהודעתה למשטרה מיום 6.5.15 – כעשרה חודשים לאחר התאונה, מתארת התובעת פתיחת דלת נהג מפתיעה במונית, שהתובעת חולפת לידה רכובה על אופניה - "...באמצע נסיעה שלי" (1.8.14) או "...כשהייתי במקביל לדופן שמאל של הרכב פתאום דלת הנהג ניפתחה..." (6.5.15), מה שגרם לפגיעתה ונפילתה עם האופניים על הכביש, ולחבלה ואובדן הכרה. במסמכי המל"ל, בהגשת התביעה ביום 14.8.14 נרשם: "ברכיבה על אופניים. בדרך לעבודה. נהג מונית פתח את הדלת משמאל של הרכב במפתיע והתנגשתי לו בדלת וכתוצאה מכך נפלתי לכיוון הכביש וכל פלג הגוף ימין נפגע" (בל/211), וגם: "ברכיבה על אופניים. בדרך לעבודה. נהג פתח את הדלת מצד שמאל שלו במפתיע ונכנסתי לו בדלת באמצע נסיעה" (בל/250). במסמך רפואי מיום 17.11.14 נרשמה האנמנזה הבאה לגבי תאונת עבודה מיום 16.7.14: "לדבריה בתאריך הנקוב היתה מעורבת בתאונת דרכים ברוכבה על אופניים לכיוון העבודה, נהג מונית פתח את דלתו, נחבלה בכתף ימין..." [נספח ח'1 לתצהירה].

14. בקדם המשפט שנערך בנדון, לשאלות בית המשפט משיבה התובעת, בין היתר:

    "...לא היה רכב לפני ולא מאחורי והיתה דלת שבמפתיע נפתחה ואני נכנסתי בה. אני הרגשתי שהדלת היתה מולי וכתוצאה מכך עפתי ואיבדתי את ההכרה לכמה שניות, לא הבנתי מה קורה והנהג ניגש אלי. אני לא זוכרת אם נתקלתי בחלק החיצוני של הדלת או הפנימי. הרכב עמד עם החלק האחורי שלו אלי והדלת השמאלית נפתחה אלי. הדלת הזו נפתחה בזמן הנסיעה שלי. לא יודעת כמה מטרים לפני שהגעתי הדלת נפתחה, זה בא בהפתעה ולא יכולתי לעצור".

15. בחקירתה הנגדית בבית המשפט, נשאלה התובעת: "לטענתך פתאום מישהו שחנה פתח את הדלת?", והשיבה: "בדיוק כך זה קרה.", וכי בגין זה נפגעה.

16. לעומתה, לנהג המונית צריכה היתה המשטרה להוציא תזכורות כדי שיתייצב למתן הודעה, ואף שאישר שידע כי מדובר בתאונה בה התובעת נפגעה פיזית, בפועל התייצב בתחנת המשטרה למתן הודעה רק ביום 10.11.14 – למעלה משלושה חודשים לאחר קרות התאונה [ההודעה שנתן נהג המונית - הוגשה כמוצג מטעם הנתבעים]. נהג המונית בחר למסור למשטרה גרסה מאוד מצומצמת של התאונה, שהיא: "עמדתי בחניה בצד הכביש גברת על אופנים פגעה בי ונפלה". מחקירת נהג המונית עולה כי גרסה זו נכתבה על ידי השוטר שגבה את ההודעה, כאשר, לעדותו, נהג המונית הוסיף בכתב ידו מתחת לגרסה זו: "בצד שמאל בעלה לקח אותה לטיפול רפואי".

17. בחקירתו בבית המשפט לא ידע נהג המונית להסביר מדוע גרסתו לגבי התקלות התובעת במראה (בלבד), שהוצגה לראשונה בתצהירו, לא מצאה כל ביטוי בהודעה שנתן במשטרה, למול התעקשותו שכן מסר גרסה בענין המראה ושלל התנגשות התובעת בדלת. הנוסח שנוסף בכתב ידו של התובע "בצד שמאל", מצביע דווקא על בחירתו במתן תשובה כוללנית לשאלה אפשרית שנשאל על ידי השוטר (לנוכח דלות הגרסה, כאמור), בלשון: "היכן פגעה הגברת במונית?".

18. עוד לא ידע הנתבע להשיב בחקירתו לשאלה: מדוע גרסתו בתצהירו כוללת פרטים נוספים שלא עלו כלל בהודעתו למשטרה, כמו, למשל, שישב במונית והתלבט "אם לצאת מהמכונית או לוותר על הקניה ולנסוע", אף שהעיד שהגרסה שמסר בתצהירו נמסרה כבר בעבר – למשטרה, וכי התצהיר נכתב על ידי בא-כוחו בהסתמך על הודעתו במשטרה.

19. כידוע, הפסיקה כבר קבעה כי יש לתת משקל רב להבדלים בין גרסאות ראשוניות שנמסרו לבין גירסה מאוחרת [למשל: ת"א (מחוזי ת"א) 2283/05 שקירוב נ' אריה חברה לביטוח ואח' (פורסם; 25.10.07); ת"א (מחוזי ת"א) 1715/01 ברקו נ' מנורה חברה לביטוח (פורסם; 11.4.02)].

20. מעדותו בחקירתו, מתברר גם כי הנתבע מפגין זכרון סלקטיבי. הוא גורס שהוא זוכר שהתובעת פגעה במראה בלבד, אך איננו זוכר: מה היה בדעתו לקנות במרכז, האם דומם את המנוע טרם התאונה, האם היה בפרקינג או ניוטרל טרם התאונה, לאיזה כיוון נפלה התובעת - שמאלה או ימינה (ולאחר מכן, לשאלות ישירות - נזכר, שהיא נפלה על הכביש, ושהנפילה הסתיימה, בעצם, לפני רכבו), ובאיזה מרחק היו האופניים מרכבו לאחר שנפלו. לדבריו – חלפו חמש שנים מאז התאונה, ושוכחים. אבל, לפי תצהירו, למיטב זכרונו, היתה מאחוריו משאית שכנראה הסתירה אותו ואת שדה הראיה של התובעת (שוב נסיבה וסברה שאינן מועלות כלל בהודעה למשטרה). ועוד. ב"עדות כבושה" מבהיר הנתבע בחקירתו נסיבות שלא מצאו ביטוי בתצהירו; כגון, שאת התובעת ראה לראשונה רק לאחר התאונה, כי במהלך ההתלבטות שחווה בחצי דקה שעברה מאז שחנה את רכבו ועד לתאונה (משך הזמן לא נמסר בתצהיר כלל), בעצם - הסתכל קדימה ולא במראה, ואז "פתאום הרגשתי מכה".

21. בקיעים באמינות הנתבע נגלו גם בגרסאות שמסר לגבי ידיעתו לגבי קיום הדיון ולגבי מיקומו של הנתבע באותו בוקר (לפי הודעת בא-כוחו בעת הדיון) - במהלך האפיזודה בה איחר להתייצב למתן עדות בדיון שנערך בנדון; כאשר, מתברר כי אף שנערכה עמו שיחת טלפון של אחד מעורכי הדין במשרד ב"כ הנתבעים - יום קודם למועד הדיון, הודיע הנתבע בבוקר הדיון ששכח מהדיון. ולאחר טלפון נוסף אליו שנעשה במהלך הדיון, הודיע הנתבע לבא-כוחו שהוא מרוחק מבית המשפט במרחק של שעתיים נסיעה לפחות; ובסמוך להודעה זו, כנראה לנוכח מוראו של צו הבאה שאפשר שיוצא לו, בטלפון נוסף, הודיע שהוא יכול להגיע לבית המשפט - תוך שעה. מדובר בהתנהלות שמזכירה את מתווה התנהלותו המתחמקת של הנתבע גם בענין מתן הודעה במשטרה על תאונת דרכים שבה נפגעה התובעת.

22. כאמור, הנתבע לא ידע להסביר בחקירתו, כיצד לבא-כוחו, היתה ידיעה על ה"התלבטות" או על משאית שהסתירה את שדה הראיה, כך שידע להכניס פרטים אלו לתצהיר שערך עבורו; זאת - לאחר שהעיד כי את פרטי התצהיר קיבלו באי-כוחו מהודעתו במשטרה; הודעה - בה אין זכר לפרטים אלה.

23. מאידך, אעיר כי בחקירת התובעת מטעם הנתבעים, לבד משאלה כללית, האם מאחורי הנתבע חנו מכוניות, נמנעו באי-כוחה משאלה כלשהי לגבי משאית. ואולי לא בכדי; שכן, כפי שמצביעה התובעת בסיכומים מטעמה, עצם קיומה של משאית - שהיא רחבה מהמונית – שחונה מאחורי המונית (שלהשערת הנתבע חסמה את שדה הראייה של התובעת), באותה מידה יכול שחסמה את שדה ראייתו הוא – לראות את התובעת מתקרבת רכובה על אופניה בנתיב הימני של הנסיעה על הכביש, במקביל למכוניות שחנו על שפת הכביש, מימינה. חסימה זאת היתה – כל עוד התובעת רכבה שטח המת שמאחורי המשאית או לצידה, וכשכבר חלפה את המשאית (ככל שהנתבע בדק במראה טרם פתח את הדלת) היא כבר היתה במקביל למכוניתו, בדיוק בשלב שהוא פותח בו את הדלת. מה שמצביע על אפשרות לאי גילוי זהירות מצד הנתבע; זהירות יתר שהתחייבה מעצם חסימת המשאית את קוו הראייה שלו לגבי רכבים או אופניים שיגיחו מאחוריה אל סמוך למונית.

24. להשלמת התמונה, אעיר כי הדברים שלפי עדות התובעת בחקירתה אמר לה הנתבע מיד לאחר ששבה הכרתה: "מה את לא רואה, פגעת לי בפנס, פגעת לי במראה", איננה מלמדת שבהכרח לא היתה פגיעה של דלת שנפתחה בתובעת על אופניה, כגרסת התובעת; מניסוחם - הדברים נחזים להיות כתשובה לשאלה אפשרית של התובעת, שאך שבה מאובדן הכרה: "מה קרה?". אפנה לכך, שכבר בעת שעזר הנתבע לתובעת לעבור למדרכה, לא היתה יכולה להיות מחלוקת, שהתובעת ואופניה נתקלו במונית. בנסיבות, אני מתרשם, שסביר שנוסח הדברים שכאמור הנתבע בחר למסור לתובעת באותה עת, כפי שהתגבש אצלו בעת שמצא אותה נטולת הכרה לפניי המונית שלו, הושפע מדחף אינטואיטיבי שלו לסנגר על עצמו, מתוך תקווה שלתובעת אין זכרון ברור של מה שהוביל לתאונה; דברים שהיה באינטרס של הנתבע לומר באותה עת.

25. מכל מקום, לבד מקשיי אמינות, קיים קושי בסבירות גרסתו של הנתבע. קושי ראשון בסבירות הגרסה של נהג המונית שהתובעת נתקלה במראה בלבד, עולה מכך שלעדותו התובעת נאלצה לעקוף משאית שהיתה חונה מאחוריו (במרחק שנהג המונית לא מצא לרשום בתצהירו, ובחקירתו – הודיע כי איננו יכול לזכור, אולי 20-30 מטר), ועל כן – היתה מרוחקת מהקו של דופן המונית בעת שסיימה לעבור ליד המשאית; וגם אם נסתה לסגור פער ימינה, ולהתקרב למונית, ספק, בנסיבות, אם הצליחה להספיק להתיישר ולהגיע לזווית מקבילה במרחק קרוב למונית; מרחק כזה - המאפשר התקלות במראה בלבד. מכל מקום, כאמור, הנתבעים לא מצאו לחקור את התובעת על המשאית ועל האפשרות שחסמה את קו ראייתה; כך שגרסת המשאית, שהיא למיטב זכרונו של הנתבע, אינה יכולה לעמוד נגד גרסת התובעת שנסעה ישר במקביל למכוניות החונות.

26. קושי שני בסבירות הגרסה של הנתבע, הוא לגבי ה"התלבטות". אם נהג המונית חנה במקום חניה מותר, כעדותו, מדוע שיתלבט האם לרדת ולקנות מה שרצה לקנות? הנתבע מעדיף להשאיר תמיהה זו כאניגמה, אף שניתנה לו בחקירתו הזדמנות להסביר מה היתה ההתלבטות ולמה צצה. בהיעדר סיבת ההתלבטות, נחזית גרסתו זו של הנתבע - שלא תועדה בהודעה למשטרה, כתירוץ שניתן כחמש שנים לאחר התאונה, שבא להסביר מדוע למרות שחנה זמן קצר קודם לכן בחניה זו, השתהה בפתיחת הדלת; כל זאת – בנסיון לבטל אפשרות של טענה נגדו לגבי יצירת סיכון תעבורתי בפתיחת הדלת. כפי שטוענת התובעת, כאשר מוצאים חניה כדין ליד מרכז מסחרי בו רוצים לקנות משהו, מסתיימות ההתלבטויות; לא – מתחילות.

27. גם התנהלות הנתבע לאחר התאונה באשר לפגישתו עם התובעת מעלה תמיהות. בסעיף 4 לתצהירו טוען הנתבע כי "אחרי די הרבה זמן התקשרה אלי התובעת ובקשה שאם ישאלו אותי אני אגיד שפתחתי את הדלת של המכונית והיא התנגשה בדלת אבל אני לא הסכמתי כי זו לא האמת". הנתבעים בחרו שלא לחקור את התובעת לגבי הטלפון הנטען הזה או כל שיח שהוא בין התובעת לנתבע – לאחר התאונה. בחקירת הנתבע עולה כי הוא איננו יכול להזכר מתי היתה שיחת הטלפון מהתובעת, אך זה היה לאחר שמסר את ההודעה למשטרה. לגרסתו ביקשה ממנו התובעת לשנות את העדות שמסר והוא סירב; כאמור בתצהירו – מדובר בשיחה בטלפון. והנה, בחקירתו, מתברר כי לגרסתו בעצם היה מפגש פיזי בינו לבין התובעת, לבקשתה, בביתה; מפגש בו צילמה את פוליסת הביטוח; מפגש שלא מצא לציין בתצהירו. הנתבע לא יודע להסביר בחקירתו מדוע בכלל היה צורך בפגישה; מדוע לא היה די במשלוח צילום בסלולרי של תעודת הביטוח. הוא התעקש כי התובעת ביקשה שיגיע, וכי הם עשו זאת ברוח טובה. מאידך, לחקירת בא-כוח התובעת - לא שלל הנתבע אפשרות, שהוא הגיע לפגישה עם מסמך שבו ביקש להחתים את התובעת, שאין לה שום דרישות ממנו; לא שלל, והפנה לקשיי זכרון: "אני לא זוכר חמש שנים מה היה".

28. לאור כל האמור לעיל, אני מוצא כי התובעת הרימה את הנטל הדרוש בענייננו להוכיח את נסיבות התאונה כפי גרסתה. ואלה ממצאי לגבי נסיבות התאונה: הנתבע החנה את המונית ליד המעבר למרכז המסחרי כדי לרכוש שם משהו. זמן קצר מאוד לאחר שסיים את החניית הרכב, כנראה - כחצי דקה, פתח את הדלת של הנהג, שמאלית קדמית במונית, על מנת לרדת מהמונית. בדיוק באותה עת התובעת עברה ליד המונית רכובה על אופניה, כך שבגין פתיחת הדלת המפתיעה – נתקלה התובעת עם אופניה בדלת ונפלה אל הכביש. כתוצאה מהשתשלות הארועים, כאמור, נפגעה התובעת ונגרם לה נזק גוף.

29. גרסה זו גם סבירה בהתייחס לנסיבות בשטח. התובעת שנתקלה בדלת שנפתחה מימינה, מצאה את עצמה על הכביש לפני המונית (לפי עדות הנתבע). כפי שצפוי מחוקים בסיסיים של תנועה המוכרים לכולנו מחיי יום יום, חסימתה של התובעת בעת רכיבתה על האופניים בצד ימין שלה, גרמה להסטת תנועתה התובעת – שהיתה קדימה, מקבילה למונית,– ימינה; ומכאן, לנפילה של התובעת על הכביש ימינה – בקידמת המונית. מנגון פגיעה זה, גם מתאים לדיווחי התובעת: "פגעתי עם צד ימין שלי בעיקר עם הכתף בדלת הפתוחה בקצה עליון שלה ועפתי על הכביש עם האופניים" שבהודעתה למשטרה מיום 6.5.15, ול"נחבלה בפלג גוף מימין" שבמסמך חדר המיון ובמסמכי המל"ל והמטרה, ולפגיעה הממוקדת בכתף ימין.

30. לאור הממצאים, עולה כי הנתבע פתח את הדלת לכיוון נתיב בו נעים כלי רכב, לרבות – אופניים, והיה גורם דומיננטי בגרימת התאונה. למען שלימות התמונה, אבהיר כי מהנסיבות של פתיחת הדלת באופן שהפתיעה את התובעת ופגע בשלומה, עולה, שהנתבע פעל בניגוד לחובת הזהירות הכללית החלה על כל פעולה של נהג בכביש, ובניגוד לחובה הספיציפית לפי הוראת תקנה 80(א) לתקנות התעבורה, שלשונה: "לא יפתח אדם את דלתו של רכב אלא לאחר שנקט כל אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומם של עוברי דרך". על כן, לו התנהלה התביעה הנדונה על פי הוראות פקודת הנזיקין, היתה קמה בענייננו חזקת חבות לנתבע, והנטל היה עליו להוכיח שנקט זהירות בפתיחת הדלת. מכל מקום, מבחינת האחריות לעצם התרחשות התאונה, לא הוכח בענייננו שהתובעת רכבה על אופניה בחוסר זהירות שמנתק כל קשר סיבתי לעצם פתיחת הדלת על ידי התובע.

    האם פתיחת הדלת בנסיבות ענייננו הינה "שימוש ברכב מנועי"?

31. כעולה מכל המפורט לעיל, בפתיחת הדלת לצורך ירידה מהרכב בסיום נסיעה (חצי דקה לאחר עצירה בחניה), יצר הנתבע סיכון תעבורתי תוך "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"; סיכון שהתממש, כאמור.

32. אינני מקבל את טענת הנתבעים, כי, בנסיביות ענייננו, ניתן לנתק את פעולת פתיחת הדלת מהירידה מהרכב, או שמדובר בענייננו בחזקה הממעטת של "טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". מדובר בפתיחת דלת שהיא חלק מפעולת יציאתו של הנתבע מהרכב, שהיא חלק מ"ירידה" מרכב – שמוכרת לפי הדין כ"שימוש ברכב מנועי".

33. הכרה זו מצויה בלשון הגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד, וגם בפסיקה. בענין רע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם; 12.5.19), מתווה בית משפט העליון כי "הרישא להגדרתו של "שימוש ברכב מנועי" מניחה על פני ציר הזמן מתחם אשר ראשיתו בכניסה לתוך הרכב, אחריתו בירידה מן הרכב, והנסיעה בתווך". ולגבי השאלה: מהן אותן פעולות שנעשות בתוך "מתחם " זה, אשר ראוי להגדירן כ"שימוש ברכב מנועי"? מציב בית משפט העליון את המבחן המהותי, לפיו - יש "להמשיך ו"לחלץ" מבין הפעולות המבוצעות בגדר מתחם זה את אותן פעולות אשר חיוניות במובן ה"פיסי" לכניסה לרכב או לירידה ממנו, ומהוות חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה", גם אם אינן במסגרת הנסיעה עצמה.

34. מיישום המתווה לעיל לענייננו, עולה כי פתיחת הדלת לצורך ירידה מהרכב, היא חלק מהפעולות הנעשות "במתחם" שמוגדר בגדר "השימוש ברכב מנועי", וכי כך גם בענייננו, כאשר, על פניו – פתיחת הדלת על ידי הנתבע עומדת בדרישות המבחן המהותי (שמקורו בהלכת ינטל), בהיותה חיונית לירידת הנהג מרכבו וחלק אינטרגלי ממנה.

35. אינני מקבל את המשתמע מטענת הנתבעים, כי משעה שרכב חונה בחניה כדין, הפעולות שנעשות בו, לרבות פתיחת דלת - יוצאות אוטומטית מ"המתחם" האמור לעיל. תפיסה כזאת מובילה למסקנה האבסורדית שכל ירידה מהרכב של נהג שנעשית בתום נסיעה - מרכב שהחנה כדין, חדלה להיות "שימוש ברכב מנועי" – עוד טרם החל בפתיחת הדלת. בענין זה ראוי להפנות לדברי המלומד אנגלרד בספרו [יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, 139 (מהדורה רביעית; 2013)]: "לדעתנו, יש לכלול במונחים 'כניסה' ו'ירידה' כל פעולות הלוואי הנחוצות, כגון: פתיחת דלת המכונית וסגירתה והורדת כיסוי הרכב [...]".

36. להשלמת התמונה, אעיר כי תוצאת הדיון באותו ענין שנדון ברע"א 8744/18 מ"י נ' פלוני, שבו עוצב המתווה שפורט לעיל, מחזקת את המסקנה שבמאובחן לאותו ענין - בענייננו היה "שימוש ברכב מנועי". פסק הדין ברע"א 8744/18 מ"י נ. פלוני בנוי על אבחון נסיבות פתיחת הדלת האחורית, מנסיבות פתיחת הדלת שנעשית כשגרה בתום כל נסיעה על מנת לרדת מהרכב. באותו ענין ירד הנהג מרכבו בתום נסיעה (מה שהיה כרוך בפתיחת דלתו ויציאה מהרכב), נעמד על רגליו, ואז - פנה לדלת האחורית, ופתח את הדלת האחורית על מנת לפרוק מטען אישי מהמושב האחורי ברכב. הוא נפגע בתאונה עצמית, כאשר דלת זו – הדלת של המושב האחורי - נסגרה על אצבעו. הדיון נסב באותו ענין - בשאלת הניתוק הפיזי והמהותי שבין פעולת הנסיעה, לבין פעולת פתיחת הדלת האחורית. היינו במאובחן מענייננו, אין באותו ענין דיון בפתיחת דלת שנועדה על מנת לרדת מהרכב; ועל כן, תוצאתו בנסיבותיו היתה - דחיית תביעת הנפגע.

37. סיכום ביניים: לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי בענייננו "תאונת דרכים" בהיות "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", כהוראת ס' 1 לחוק הפלת"ד. בנוסף, אני מפנה לכך שלפי ממצאי, בפתיחת הדלת עשה הנתבע "שימוש ברכב מנועי" שגרם לקרות התאונה, גם אם איננה "תאונת דרכים". ועל כן, גם אם מדובר בענייננו ב"חבות אחרת" כלשון ס' 3(ב) לפוליסה, כזאת - שאיננה לפי חוק הפלת"ד, הפוליסה חלה והתובעת זכאית לפיצויי מכוחה, באשר בענייננו נגרם לתובעת נזק גוף - "על ידי השימוש ברכב מנועי או עקב השימוש בו" (כלשון ס' 3(ב) לפוליסה).

    הולכת רגל או נהגת "רכב מנועי"?

38. האם האופניים בענייננו הינם "רכב מנועי" כמשמעו בחוק פלת"ד?

39. הנתבעים טוענים כי דין התביעה להידחות מסיבה נוספת. הואיל והתובעת נפגעה עת רכבה על גבי אופניים חשמליים, שהם בבחינת "רכב מנועי" כמשמעות מונח זה בחוק הפלת"ד, מדובר, בעצם, בתאונה מעורבת, שהוראת ס' 3(א) לחוק הפלת"ד, פוטרת בנסיבותיה את מבטחת הרכב, הנתבעת 2 בענייננו, מפיצוי התובעת; וזאת - משום שהיתה, בפועל, נהגת ב"רכב מנועי" אחר.

40. טענה זו סומכים הנתבעים על שנקבע ב-ת"א (שלום כ"ס) 43305-07-16 פלוני נ' ישיר איי.די.איי חברה לביטוח, שבוטל בערעור, לאחר שהפיצוי שולם; וכן - לאחרונה בפסק דין שנתן בית משפט המחוזי בחיפה בענין ת.א. 10767-06-17 (המחוזי בחיפה) פלוני נ' הכשרת הישוב ואח' (פורסם; 27.9.19), שקבע, במקרה בו נפגע רוכב אופניים חשמליים מרכב אחר ונפטר כתוצאה מהתאונה, ועזבונו של המנוח ותלוייו תבעו על פי חוק הפלת"ד, כי יש לסווג אופניים חשמליים כ-"רכב מנועי".

41. התובעת מתנגדת לטענת הנתבעים, כאשר היא מפנה למספר פסקי דין שניתנו בבתי משפט השלום, לפיהם אין לסווג אופניים חשמליים שמעורבים בתאונת דרכים כ-"רכב מנועי" [ת"א (השלום בת"א) 23489-01-13 ש.צ. נ. ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 24.10.15); ת"א (השלום בת"א) 52142-03-16 א.מ. נ. ט.נ. (פורסם; 10.11.18); ת"א (השלום בת"א) 2914-12-14 ניסו חן נ. עירית תל אביב – יפו (פורסם; 16.8.17)].

42. עוד מפנה התובעת לכך, שבימים אלה פורסם פס"ד שנתן בית משפט המחוזי בתל אביב בענין ע"א 56471-10-18 (המחוזי בת"א) פלונית נ. זילברשטיין (פורסם; 17.11.19), שעקרונית סותר את קביעת בית משפט המחוזי בחיפה; אף שאמנם מדובר במקרה שבו התובעת היא הולכת רגל שנדרסה על ידי אופניים חשמליים, וטענה כי חלה על הרוכב עליהם חובת ביטוח, וכי על כן - זכותה להפרע מקרנית. ואלו דבריו של כב' השופט ישעיהו שנלר בסיפא לפסק דינו:

    "לאור כל האמור לעיל, ובהתחשב בכך שהאופניים החשמליים אשר נדונים במקרה דנן היו אופניים חשמליים תקניים, אמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור תוך קביעה כי אופניים חשמליים תקניים אינם עונים על הגדרת "רכב מנועי" בחוק הפיצויים, ומשכך אינם נזקקים לעריכת ביטוח" (ההדגשה בקו - הוספה).

43. אם כן, בשאלה של סיווג האופניים החשמליים כ"רכב מנועי" - לפניינו שתי פסיקות מנחות "טריות" של בתי משפט מחוזיים במחוזות שונים, שדומה שסותרות בבסיסן, ובוודאי -בתוצאתן. לשון אחר, סיווג האופניים החשמליים כרכב מנועי בהתאם לחוק טרם הוכרע; וודאי לא – על ידי ערכאות שפסיקתן מחייבת מותב זה.

44. ואזכיר, כי נכון למועד כתיבת שורות אלה, כמו גם במועד מתן פסקי הדין לעיל, אופניים חשמליים עדיין אינם חלק מפורש מהגדרת כלי רכב מנועי המפורט בסעיף 1 לחוק הפלת"ד. בהתחשב בדעות הסותרות, כאמור, וכל עוד המחוקק לא אמר את דברו ומדובר בהצעת חוק בלבד [סעיפים 61-62 לפסק הדין בענין אסולין], אינני מוצא כי ניתן לקבוע אחרת. לשון אחר, בכל הקשור לאופניה של התובעת בענייננו, לא ניתן לקבוע כי מדובר ב"רכב מנועי".

45. עקרונית, אני מסכים עם ההשקפה שמטיבה להציג חברתי כב' השופטת בלק בהחלטה שנתנה בענין ת"א (השלום בת"א) 41949-12-17 פלוני נ. אורית סדן זוסמן (פורסם; 1.4.18). לפי השקפה זו, כל עוד אין בחוק הסדר במסגרתו יש לראות באופניים חשמליים "כלי רכב מנועי", הרי שמשיקולי מדיניות, יש להעדיף דווקא את הפרשנות המיטיבה עם הנפגע, וזאת - לנוכח תכלית חוק הפלת"ד, שהוא בעיקרו חוק סוציאלי [ר' פירוט בסעיפים 40-42 להחלטה].

46. בהערת אגב, אוסיף ואזכיר כי בכתב התביעה בענייננו [ס' 28] מצויה גם טענה לעילה חילופית – בנזיקין, הטוענת לאחריות בלעדית של הנתבע לנזק ביצירת סיכון בלתי סביר בפתיחה לא זהירה של הדלת. עילה זו אמנם נזנחה בסיכומים מטעם התובעת; אך אני כן מוצא שמבחינת שיקולי צדק, ממצאי בנדון לענין אי-הזהירות שעולה כי הנתבע גילה ביצירת סיכון תעבורתי על ידו תוך הפרת חובה מפורשת בתקנות התעבורה, תומכים ביישום ההשקפה הכללית, שכאמור, לפיה - גם בשאלת סיווג אופניים חשמליים יש להעדיף פרשנות המיטיבה עם הנפגע, כך שלא תתקבל הטענה כי האופניים החשמליים בענייננו הינם "רכב מנועי".

47. אשר על כן, אני קובע כי בענייננו, אין לקבוע כי האופניים החשמליים של התובעת הינם "רכב מנועי". יש להתייחס לתובעת כהולכת רגל, כאילו נפגעה ברכיבתה על אופניים "רגילים". ועל כן, אין בעניינו תאונה מעורבת.

48. סיכום ביניים: מכל האמור לעיל, עולה כי הפוליסה בענייננו חלה ומחייבת את הנתבעת 2 לפצות את התובעת בגין נזק הגוף שנגרם לה בתאונה, שהיא "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפלת"ד, ובכל מקרה – תאונה שנגרמה לתובעת על ידי או עקב "שימוש ברכב מנועי" על ידי הנתבע; "שימוש" שמבוטח בפוליסה שהוציאה הנתבעת 2.

    הנזק והפיצוי

     

    הנכות הרפואית

49. בעקבות התאונה מיום 16.7.14, אושפזה התובעת במיון; שם אובחנו אצלה חבלות בפלג גוף ימין, כתף ורגל ימין, כולל שפשופים בכתף ימין. לעדותה, מאז התאונה החלה התובעת לסבול כאבים בלתי פוסקים ופנתה להתייעצויות ולבדיקות US בשוק ימין ובכתף ימין.

50. עקב הכאבים ניתנו לתובעת בשלב ראשון 7 ימי מחלה בגין התאונה. בעקבות החמרת הכאבים פנתה כשבוע מאוחר יותר, ביום 30.7.14 לאורתופד, שאבחן רגישות ונפיחות בשוק ימין וכאב בהנעת כתף ימין ורושם קליני להרנייציה של השריר בכתף ימין.

51. בבדיקת MRI שנערכה לכתף ימין, כחודש וחצי לאחר התאונה, ביום 1.9.14, אובחן:

    "לסיכום: פגיעה במקטע שריר הדלטואיד באספקט הלטרלי–קדמי של הכתף הימנית, עם בצקת בשריר, וקרע קל במעבר המוסקולו-טנדינוזי של קטע השריר.

    רושם לפגיעה בפסציה החיצונית של השריר עם התבלטות מינימלית של השריר. ככל הנראה המדובר בחבלה – קרע חלקי של השריר, ללא פגיעה נוספת".

52. כארבעה חודשים לאחר התאונה, ולאחר - 9 טיפולי פיזיותרפיה, נרשם ביום 13.11.14: "סה"כ ללא שיפור ניכר בטווחי תנועה או ברמת הכאב". עקב התמשכות הכאבים בכתף הימנית הופנתה למרפאת כאב, שם הומלץ לה על התערבות ניתוחית.

53. כשנה ורבע לאחר התאונה, ביום 11.10.15, עברה התובעת ניתוח תחת הרדמה כללית בכתפה, באשפוז בן יומיים, ולאחריו - טיפולי פיזיותרפיה , והידרותרפיה.

54. התובעת מעידה שנותרה גם לאחר הניתוח כאובה ומוגבלת בכתפה הימנית, כשיד ימין היא היד הדומיננטית. היא מטופלת במרפאת כאב, הציגה רישיון לקבלת קנביס רפואי, ומעידה שהיא צורכת קנביס רפואי – שרכישתו ממומנת לה על ידי המל"ל – לשם הרגעת הכאבים ומתן אפשרות לישון.

55. בהיותה של התאונה "תאונת עבודה" כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], נבדקה התובעת על ידי וועדות רפואיות אשר קבעו לה נכויות זמניות וצמיתה, כדלקמן:

    • נכויות זמניות: 

      1. בשיעור 10% - מיום 23.7.14 עד ליום 31.8.14 (חמישה שבועות; נקבע ביום 3.5.15, כשבאותו מועד נקבעה החל מיום 1.9.14 - נכות צמיתה של 5% לפי הוראת בסעיף 35(1) (א-ב) לתקנות);

      2. בשיעור 30% - מיום 1.9.14 עד 31.3.16 (19 חודשים – נקבע בערעור לאחר הניתוח, ביום 19.11.15);

      3. בשיעור 100% מיום 11.10.15 עד 10.1.16 (שלושה חודשים – שחופפים בזמן לנכות שנקבעה לעיל – נקבע בתביעת החמרה ביום 18.1.16);

      4. בשיעור 40% מיום 10.1.16 ועד 31.5.16 (ארבעה חודשים ושלושה שבועות – בחלקם חופפים לנכות שנקבעה לעיל - נקבע בתביעת החמרה ביום 18.1.16);

      5. ובשיעור 30% מיום 1.6.16 ועד יום 31.10.16 (חמישה חודשים – נקבע על ידי ועדה רפואית ביום 5.6.16).

    •  נכות רפואית צמיתה: 15% - לפי הוראת סעיף 41(4)(ב) לתקנות המל"ל (שנוסחו: "הגבלת התנועות בפרק הכתף", "עד לגובה השכם", ימין); וזאת - החל מיום 1.11.16.

    • בהחלטת ועדה מיום 5.3.17, הופעלה על ידי המל"ל תקנה 15, כאשר צורף לנכות הרפואית שקבעה הועדה, עוד 1/4 מהנכות הצמיתה; היינו, הנכות לפיה התובעת קיבלה - בפועל - מענק ותגמולים מאת המל"ל היא 18.75%.

56. בהתאם להוראת סעיף 6ב' לפלת"ד בענין נכות לפי דין, אני קובע כי הנכויות הרפואיות של התובעת בגין התאונה הם כפי הנכויות שקבעה ועדת המל"ל, כאמור לעיל. זאת - להוציא תוספת הנכות לפי תקנה 15, שאיננה נחשבת כחלק מהנכות לפי דין, באשר איננה נכות רפואית "טהורה" שנקבעת לפי מבחני התוספת [ר' ע"א 516/86 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' שמעון אזולאי, פ"ד מ(4) 690 (להלן: "ענין "אררט"")].

    הנכות התפקודית

57. ככלל, נהוג להבחין בין נכות רפואית לבין נכות תפקודית, כאשר הנכות התפקודית היא למעשה השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של התובע בכל תחומי החיים. כדי לקבוע את נכותו התפקודית של התובע יש לבחון את מכלול הנתונים המשליכים הן על תפקודו והן על השתכרותו וכושר השתכרותו בתיק הקונקרטי. ודוק, אין בהכרח זהות בין הנכות התפקודית לגריעת ההשתכרות עצמה אולם, גריעה בפועל בשכר כשלעצמו יכולה, בנסיבות מסוימות, להעיד על זיקה בין הנכות הרפואית לשיעור הנכות התפקודית.

58. בע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, (פורסם; 11.1.15) מפרט כבוד השופט י. עמית מהם השיקולים אותם יש לקחת בחשבון בעת קביעת הנכות התפקודית:

    "...ברי כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן, אם למעלה ואם למטה (וראו אליעזר ריבלין תאונת הדרכים חולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 636-633 (מהדורה רביעית, 2012). המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות ומתרשמת, לעיתים באופן בלתי אמצעי, ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה וכן "מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי" [ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (פורסם בנבו) בפסקה 8 (25.7.2010)].... ...יש לזכור כי התאמת הפיצוי לנפגע היא לעולם אינדיבידואלית ומונחית מטרה של עקרון השבת המצב לקדמותו. לכן, אין לקבוע מעין-חזקה המזהה את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית או עם הגריעה בהשתכרות...".

59. לפי טענות התובעת בסיכומיה לגבי שיעור אובדן ההשתכרות בעבר, עולה כי היא מבקשת שתקבע לה בנדון נכות תפקודית גבוהה מהנכות הרפואית, כאשר היא מצביעה על ירידה ברורה שנגרמה לה בכמות שעות העבודה שהיא בפועל עובדת במשרד עורכי-הדין שהיא שימשה ומשמשת מזכירתו. לטענתה, בגין הנכות יש לה קושי להפעיל את ידה הימנית הדומיננטית, בעיקר - במשימות הדורשות הרמה מעל לגובה הכתף, מה שמונע ממנה פעולות של תיוק ונשיאת משאות. לתמיכה בעמדתה זו, מביאה התובעת את קביעת המל"ל בדבר ירידה בשכרה, ואישור המל"ל להפעלת תקנה 15 בשיעור 1/4 מנכותה, וכן - אישורי רופא תעסוקתי המאשר לה אי-כושר חלקי (מסמכים מ-25.12.16 ו-20.11.18), שמתבטא בהקטנת כמות שעות העבודה שמאושרות לה לעבוד.

60. הנתבעים טוענים בסיכומיהם שלנוכח הראיות והעדויות, אין לייחס לתובעת נכות תפקודית, משזו לא הוכחה. לעמדתם, עדות התובעת איננה אמינה, ובכל הקשור לנזק - קיימת בה מגמה ברורה של האדרה; כך גם - בעדות מעסיקה מזה שנים, שהעיד כעד מטעמה לענין עבודתה במשרד והשינויים שחלו בהיקף ותוכן העבודה. הנתבעים טוענים בסיכומים מטעמם כי מהראיות והעדויות עולה שהתובעת מתפקדת לאחר התאונה היטב, ולמעשה היא ממשיכה לעבוד ולתפקד באותו תפקיד ניהולי שבו התמקצעה, אצל אותו מעסיק, מבלי לנסות לבחון כלל אפשרות להקטנת הנזק, בניגוד לחובתה לפי הדין.

61. לטענת הנתבעים אין לאפשר לתובעת בתיק פלת"ד זה להסתמך על תעודות אי-כושר שנתן רופא תעסוקתי, להן התנגדו הנתבעים כבר בפתח הדיון; זאת - באשר לפי הדין, להבדיל מהנכות הרפואית הצמיתה שנקבעה במל"ל, כל ענין אי-הכושר, שהוא בעיקרו שאלה של נכות תפקודית (להבדיל מנכות רפואית "טהורה") איננו נקבע מכוח הוראת ס' 6ב' לפלת"ד. אישורי אי-הכושר הם מסמך שהוא במהותו חוות דעת שניתנה בענין אי-הכושר הנגרם ממצב רפואי מסוים. לשיטתם של הנתבעים, חוות דעת בענין כזה, שהוא ענין שיש לסווגו תחת "נושא רפואי אחר" [כלשון ס' 6א' (ב)(1) לפלת"ד], חייב ליתן מומחה רפואי הממונה מטעם בית המשפט. ועל כן, אין לאפשר לתובעת להגיש לבית המשפט בענייננו אישורים שנתן רופא או אפילו – רופא תעסוקתי, בהם הוא מחווה דעתו בענין אי-הכושר הנובע ממצבה רפואי שבעקבות תאונת הדרכים. לטענת הנתבעים, היה על התובעת, המבקשת להוכיח נושאים נילווים כאלה ("נושא רפואי אחר"), להפנות לבית המשפט בקשה למינוי מומחה בתחום השיקום; אך התובעת בחרה שלא לעשות כן.

62. ראיתי את הפסיקה אליה מפנים הנתבעים לתמיכה בטענתם כי הוראת סעיף 6ב' לפלת"ד מוגבלת לנכות הקבועה בלבד. ובכן, אינני מוצא כי לפי פסיקה זו עולה כי הנכויות הזמניות שנקבעו על ידי ועדות המל"ל אינן חוסות תחת "נקבעה על פי דין דרגת נכות לנפגע" שבסעיף 6ב' לפלת"ד. נכות זמנית שנקבעת על ידי ועדת המל"ל, הינה נכות רפואית שהמל"ל קובע, בהיותה נכות שהדין מקנה לו סמכות לקבוע בגין תאונת עבודה, ובמהותה - היא נכות רפואית "טהורה", שבעצם מתחשבת במבחני התוספת לתקנות המל"ל, בהתחשב בהתבטאות הפיזית של נזקי התאונה – בסמוך לאחר התרחשותה. כל תפיסה אחרת, מאלצת את התובע – כמעט בכל תיק - לבקש מינוי מומחה רפואי, אך ורק לצורך קביעת נכות רפואית זמנית; מה שסותר את הרעיון של היעילות והחסכון בזמן שבבסיס ההסדר של "נכות לפי דין" שב-ס' 6ב' לפלת"ד [ענין "אררט" ב-ס' 19 לפסה"ד].

63. מאידך, כידוע, ככלל - קביעות המל"ל אינן מחייבות מזיק בתיק נזיקי, וההסדר של ס' 6ב' לחוק הפלת"ד הוא חריג. לפי הפסיקה, יש לפרשו בצמצום; כך שכאמור, קביעות המל"ל לפי הוראת תקנה 15 לתקנות אינן "נכות לפי דין" בתביעת פלת"ד [ענין "אררט"]. באותו אופן, גם מה שמוביל את המל"ל להחלת ויישום הוראת תקנה 15 בענייננו - איננו ראיה בתיק, לרבות – קביעתו לגבי הירידה בשכר ופרטיה.

64. אני מקבל את טענת הנתבעים כי עקרונית קביעות של רופא תעסוקתי לגבי אי-כושר של נפגע בתאונת דרכים, ולו – זמני, אינן קבילות כראיה בתיק פלת"ד. גם אם התיק מתנהל על פי "נכות לפי דין" שב-ס' 6ב' לפלת"ד, אין אישורים אלה יכולים להצטרף כחלק מאישורי הנכות, באשר הם מכוונים לתפקודיות, ואף שיש בהם נגיעה רפואית - אינם עוסקים בנכות רפואית "טהורה" [ענין "אררט"; ת"א (אש') 3909/99 אלי מגידיש נ' הדר חב' לביטוח בע"מ (פורסם; 9.9.2001) (להלן: "ענין מגידיש")].

65. הדין קובע כי דרך המלך להוכיח שאלה שברפואה בתיק פלת"ד היא במינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט. ומרגע ש"נכות לפי דין" שבסעיף 6ב' לפלת"ד מוגבלת לנכות רפואית "טהורה", אני מקבל את טענת הנתבעים, שלו התובעת היתה רוצה להוכיח אובדן כושר תעסוקתי בגין התאונה - באמצעות חוות דעת, הרי מדובר בנושא שיש לסווגו תחת "נושא רפואי אחר" [כלשון ס' 6א' (ב)(1) לפלת"ד]. על כן, התובעת בענייננו איננה זכאית להחליף את חוות הדעת הרפואית שהיה נותן מומחה רפואי שהיה ממונה מכוח הוראת ס' 6א' לפלת"ד, ב"חוות דעת תעסוקתית" - שבעצם מקופלת באישורי אי-הכושר שצירפה לתצהירה; אישורים שקיבלה מרופא תעסוקתי אליו היא בחרה באופן חד-צדדי לפנות.

66. למעלה מן הדרוש, אציין כי, בעצם בתעודות / אישורים המתייחסים לאי-כושר, מדובר במסמכים שגם אינם מותרים בהצגה למומחה מטעם בית המשפט, באשר אינם בגדר "מסמכים בדבר הטיפול הרפואי שניתן ובדבר בדיקות שנבדק...", כמשמעות מונחים אלו בתקנה 8 לתקנות המומחים.

67. אם כן, בשורה תחתונה, בנסיבות ענייננו, אינני מוצא להתחשב באמור במסמכי הרופא התעסוקתי [נספח יב' 1 ו-2 לתצהיר התובעת] במסגרת הפעלת שיקול דעתי בקביעת הנכות התפקודית בענייננו.

68. עם זאת, כפי שעולה מפסקי דין שהנתבעים מציגים, אף ללא חוות דעת תעסוקתית, פתוחה לתובעת הדרך להוכיח ולשכנע את בית המשפט כי יש לייחס לה נכות תפקודית, זאת באמצעות עדויות שלה ושל אחרים, ונתונים עובדתיים שהיא מבקשת לייחס להם משקל [ר' בענין "אררט" - בכל הנוגע לנכות התפקודית ואופן קביעתה ב-ס' 14, 20 ו-22; וכן - בענין ע"א 185/88 אבו ג'עפר נגד אבו ג'עפר ואח', פ"ד מה (3) 117 בענין הוכחת "היבטים שאינם בתחום מגבלותיו הרפואיות של הנפגע דווקא" - בפסקה 7 לפסה"ד].

69. כידוע, קביעת הנכות התפקודית "היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית" [ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 5 (12.6.2011)]. היינו, ההלכה היא שיש להותיר בידי בית המשפט את בחינת הנכות התפקודית והפעלת שיקול הדעת לגבי קיומה ושיעורה.

70. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולנוכח העדויות שנשמעו לפני, נתוני התובע והראיות שהוגשו, ראיתי להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת בגין התאונה, החל מיום 1.11.16 - על 12%; וכן נכויות תפקודיות זמניות – בגין הניתוח וההחלמה ממנו: כשלתקופה שבין 11.10.15 לבין 31.12.15 אני מעמיד את נכותה התפקודית על שיעור של 100%, ולתקופה שבין 1.1.16 לבין 31.10.16 אני מעמיד את נכותה התפקודית על שיעור של 20%; ואסביר:

    • בכל הקשור לנזק העיד מטעם התובעת עו"ד שותף במשרד עורכי הדין בו מועסקת התובעת. מדובר בעד שבעצם מעסיק את התובעת כבר 17 שנים, וממשיך להעסיק אותה לאחר התאונה, באותו תפקיד, אם כי - בכמות שעות מופחתת; ולעדותו – מועסקת במשרד עובדת נוספת "אשר קבלה חלק מהמטלות של [התובעת] וכן לצורך מענה לצרכי המשרד בשעות אחה"צ"; זאת באשר התובעת הפחיתה את משרתה ב-8 שעות שבועיות, כך שבכל יום היא מסיימת בשעה 15:00, ולא בשעה 17:00 (בארבעה מחמישה ימים), כבעבר.

    • התובעת נפגעה בגפה הימנית הדומיננטית, ומתארת קשיים בפעולות מסוימות, לרבות בעבודתה במשרד, ואת הקושי שלה להירדם בגין כאבים בכתף. לעדותה, מדובר בפעולות פיזיות של נשיאת קלסרים , תיוק תיקים והפעלת מכבש חותם הנוטריון. היא מתארת תסכול של קושי לבצע פעולות פשוטות שיכלה לעשות בעבר וקושי לעבוד בהפעלת יד ימין באופן ממושך.

    • עם זאת, אני מתרשם מעדויות התובעת ומעסיקה כי קיימת בעדות בענין הנזק הנטען נטייה להאדרה. המשרד היה ונותר משרד של כעשרה עורכי דין אשר מדפיסים כל אחד לעצמו. ניהול המשרד נותר בידי התובעת. אף שהמעסיק מנה בתצהירו פעולות שמבוצעות במשרד שהוא שמע מהתובעת תלונות לגביהם, לא התרשמתי שמעסיק התובעת ממש בקיא בפרטי עבודתה ובשינוי שנעשה בעקבות התאונה (למעט - כמות השעות), ומאשר למי שחוקר אותו לגבי אי-בקיאותו, בלשון: "את זה אני לא בטוח שעושה מזכירה", ו-"אתה מכיר את הנושא הזה יותר טוב ממני. אני מזכיר לך שאני לא מתעסק בזה", ו-"אני לא אמור לפרט, אני מאמין שכל היושבים כאן מכירים את העבודה".

    • בנסיבות האמורות, נראה כי הראיה הטובה ביותר על מנת להראות את פרטי הפחתת המשימות שהתובעת גורסת שהופחתה לה והתקשותה במילוי משימות מסוימות, היתה העדת מי שבקיא בעבודה הנדרשת בפועל של יחידת המזכירות, מי שיכול להעיד מראיה על התקשות התובעת, ולא – אך מתלונותיה. לפי העדויות, עדות טובה יותר מזו שהובאה מטעם התובעת, שהיתה תומכת בגרסת התובעת לגבי מה נגרע ממנה בהיקף עבודתה בפועל, ובמה היא מתקשה בפועל בשוטף, היתה ככל הנראה מספקת, המזכירה הנוספת, שהצטרפה לתובעת בעבודתה; זאת - בין היתר, משום שלעדות עדי התובעת היא היתה זו ש"קבלה חלק מהמטלות" של התובעת. עדה זו לא הובאה מטעם התובעת.

    • התובעת גם בחרה שלא להביא למתן עדות את בעלה, אשר לפחות עד סמוך למתן העדות חלקה עמו חיים משותפים מלאים (ראה עדותה בקדם המשפט). מעדותו, לו ניתנה, סביר שניתן היה - לבד מהאפשרות לבחון את טענות הנזק אחת לאחת, גם לברר מה ניתן ללמוד לגבי הפחתת היקף השעות במשרתה של התובעת, והאם קיימים שיקולים נוספים, אישיים או משפחתיים, לרבות - חלוקת הנטל בטיפול בילדים (בזמן התאונה – האחד ביסודי והאחת מתחילה יסודי), למול - גרסת התובעת שהובאה "בעדות כבושה", שהיא חייבת מנוחה בכל יום, מה שהוביל לקיצור כל ימי העבודה. על פי הדין אי-הבאת עד רלוונטי, ללא מתן הסבר סביר אשר מניח את הדעת, מעלה חשש כי הבאתו ועדותו היו עשויים לתמוך בגרסת הצד שכנגד [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו (12.9.91)].

    • מכל מקום, מחקירת התובעת עולה כי היא ממשיכה לנסוע לחו"ל ולטייל בארץ; כי חלק ניכר מהפעולות שלה נעשות מול מחשב – לפני ואחרי התאונה (לרבות סימונים פשוטים בשיגור בקשות והודעות בנט המשפט), וכי לא פנתה מאז התאונה אל מעסיקה בבקשה לחזור למשרה מליאה ולא ניסתה מיוזמתה לעבוד כרגיל.

    • מעיון בתלושי שכרה של התובעת עולה, כי עד ינואר 2016 אין כל ירידה או גריעה בשכרה. אמנם לטענתה של התובעת, ניצלה עד יום 10.10.15 59 ימי חופשה ומחלה בגין התאונה, אך עיון בתלושי השכר שהוגשו מטעם התובעת, מעלה כי בשנת 2014 - מאז יולי ועד דצמבר, ניצלה התובעת 16 ימי מחלה (7 מהם בחודש יולי; כנראה – בגין התאונה; 8 – בספטמבר; ו-1 בנובמבר) ו-11 ימי חופשה (מבוזרים על גבי ששת החודשים). בשנת 2015 – כולה, ניצלה התובעת 51 ימי מחלה (כולם - בחודשים אוקטובר, נובמבר ודצמבר – סביר שבגין הניתוח) ו-11 ימי חופשה (כולם – לא בחודשי הניתוח).

    • אינני יודע לייחס את כל הימים הללו שנוצלו - לתאונה, אך אין ספק, שכמקסימום – מאז התאונה ועד לשלהי 2016 - ניצלה התובעת 67 ימי מחלה ו-22 ימי חופשה; זאת – כשלפי תלושי השכר הרלוונטיים, על משרה מלאה צבירת ימי החופשה החודשי היא של 1.67 ימים לחודש, שהם 20 ימי חופשה בשנה, ו-1.5 ימי מחלה לחודש, שהם – 18 ימי מחלה בשנה.

    • לשון אחר, עד סוף דצמבר 2015 (לגרסת התובעת בסיכומיה - עד 20.12.15), התובעת משתכרת שכר מלא, ולפי התלושים נחזית לעבוד במשרה מלאה; וזאת – בתקופה שטרם עברה ניתוח. כאשר מהאמור, יש לסייג תקופת של שבוע מיד לאחר התאונה, ותקופה של כחודשיים וחצי - לאחר הניתוח, שבהם היא מנצלת בעיקר ימי מחלה, וכן - ימי חופשה ספורים, על מנת לקבל בפועל סכום חודשי שווה ערך לשכר מלא.

    • המשמעות של האמור היא, שהקטנת כמות השעות היא בחירה מכוונת של התובעת במועד מרוחק ממועד התאונה (ינואר 2016), לאחר החלמתה מהניתוח. אני עד לנכויות הזמניות שנקבעו לתובעת עד 31.10.16, כשנה לאחר הניתוח, ואני יוצא מהנחה, שבתקופה זו בגין כאבי החלמה מהניתוח, וההתרגלות למצב החדש, חוותה התובעת קושי תפקודי ממשי, וצמצום שעות העבודה הוא תוצר ישיר של קושי זה.

    • עם זאת, לא שוכנעתי כי הותרת מצב זה של הפחתה בשעות העבודה לאחר 31.10.16 הוא כולו תוצר של קושי בתפקוד. השאלה הנשאלת בענייננו, היא מה משקלם של גורמים שונים בחייה של התובעת בבחירתה לדבוק בהקטנת משרתה גם לאחר יום 31.10.16, לאחר שמשך כשנה ורבע – ממועד התאונה ועד לניתוח תלושי השכר מלמדים כי המשיכה לעבוד באותו תפקיד ובהיקף משרה מלא.

    • כאמור, הנתבעים מפנים לחובתה של התובעת להקטין את הנזק, שלשיטתם – לא מולאה. התובעת בעדותה נתלית בקביעת המומחה התעסוקתי [נספח יב' לתצהירה] כראיה לכך, "שאין טעם שאני אעבוד יותר ממה שאני עובדת כרגע" (שאיננה ממשיכה לעבוד לאחר השעה 15:00). וכאמור, קבעתי כי אישורי הרופא התעסוקתי אינם חלק מהראיות שיש ליתן להן משקל בהפעלת שיקול דעתי בתיק זה.

    • עוד אעיר, כי לבד ממסמכי המל"ל שהאחרון בהם הוא ממרץ 2017 הדנים במצבה הרפואי, לא ראיתי מסמכים לענין טיפולים רפואיים או טיפולי פיזיותרפיה או טיפולים אחרים שקיבלה התובעת בתקופה שלאחר גמר הנכויות הזמניות שנקבעו לה בנדון; זאת, להוציא אישור צריכת הקנביס הרפואי שהוצג [נספח ח'9 לתצהיר התובעת] שמתחיל ב-22.11.17 מסתיים ב-22.11.18. כך גם לא הוצגו תלונות כלשהן של התובעת לרופאים - לאחר מרץ 2017, וגם לא הוצגו ראיות לרכישות בפועל של תרופות או של הקנביס והיקפן, להבדיל מעדות – שהעלות של רכישות קנביס על ידה - מכוסה על ידי המל"ל.

    • ובכן, אני סבור שבענייננו יש לקחת בחשבון, למול חובתה של התובעת להקטין את הנזק, שלא שוכנעתי שמולאה החל מיום 1.11.16, את העובדה שהפגיעה בתובעת היא בכתף של הגפה הדומיננטית, ומאידך - את העובדה שמהעדויות עולה, שיש לה בנסיבות (בזכות וותק ומעמד שרכשה משך שנים) יכולת השפעה בעיצוב משרתה וכמות השעות שהיא עובדת, את העובדה שהיא ממשיכה לעבוד באותו תפקיד שמילאה שנים, שהוא ניהולי (בשינויים מסוימים של הפחתת פעילויות מסוימות ושעות), תפקיד שמרביתו היא עבודה מול מחשב וניהול תיאומי לוח זמנים ופניות לגורמים שונים, ואת העובדה שהיקף המשימות הפיזיות שבתפקיד הניהולי שמלאה טרם התאונה מוגבל יחסית, וחלק מהן ניתנים לביצוע על ידי התובעת – גם לאחר התאונה.

    • בהינתן כל האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי נכותה התפקודית של התובעת החל מיום 1.11.16 - פחותה מעט מזו הרפואית, וראיתי להעמידה – על 12%. וכן אני קובע לתובעת נכויות תפקודיות זמניות - לתקופה שבין 11.10.15 לבין 31.12.15, בשיעור של 100%; ולתקופה שבין 1.1.16 לבין 31.10.16, בשיעור של 20%.

      בסיס השכר

71. התובעת השתכרה ערב התאונה 9,100 ₪ ברוטו. כך המשיכה להשתכר עד לדצמבר 2015. מאז, מעידה התובעת, ב"מומה" היא משתכרת בממוצע סך 7,510 ₪.

72. מנגד טוענים הנתבעים כי, בנסיבות, יש לחשוב בעניינה של התובעת במושגים של פיצוי גלובלי.

73. התובעת טוענת להעלאת שכר שנהוגה במקום עבודתה בסך של בין 5-10% בכל שנה – שנה וחצי, וכי מאז התאונה – שכרה לא הועלה. לטענתה, יש להתחשב באמור בקביעת בסיס השכר. אינני מוצא שקיומה של שיטת העלאות תקופתיות והשיעור של כל העלאה הוכח, לאחר שטענת התובעת בענין זה היא בעצם "עדות בעל דין יחידה". התובעת המשיכה לעבוד כשנה ורבע לאחר התאונה – בשכר מלא (וגם בשלושת חודשי הניתוח וההחלמה ממנו – המשיכה לקבל שכר בשיעור מלא – כנגד ימי מחלה). לא הובאה סיבה – להבדיל מציון עובדה - מדוע התובעת לא קבלה העלאה בתקופה שחלפה מאפריל 2014 (המשכורת הראשונה שהוצגה) ועד אוקטובר 2015 (מדובר בתקופה שבה המל"ל ייחס לתובעת בתחילה נכות של 5%, החל מיום 1.9.14). התובעת איננה מציגה משכורות עבר משנים קודמות, שלכאורה היה בהם להוכיח את רצף מתן העלאות השכר הנטענות. המעסיק שלה אמנם מאשר בתצהירו שלא קיבלה העלאת שכר מאז התאונה, אך הוא איננו מתייחס בתצהיר כלל לגרסת התובעת לגבי ההסדר של העלאת שכר תקופתית בשיעור של 5%-10% - בכל תקופה, כאמור. חסר זה פועל לרעת התובעת.

74. שכר של 9,100 ₪ ברוטו, בהתחשב בנקודות הזיכוי להן זכאית התובעת (לפי תלושי השכר – 4.75) מתרגם נטו לאותו סכום [1,025 ₪ - מס, פחות 1,026 ₪ - זכות בגין נקודות זכות (216X4.75)].

75. לאור כל האמור לעיל, אני קובע את בסיס שכרה של התובעת לצורך קביעת הפסד שכרה בענייננו על סך של 9,300 ₪ [בהצמדה מיום 1.1.2016, סך השכר של 9,100 ₪ מגיע ל-9,273 ₪ נכון להיום].

    ראשי נזק ופיצויי בגינו

76. סיכום ביניים של נתוני היסוד - טרם קביעת שיעור הפיצוי בגין ראשי הנזק הנטענים:

    התובעת ילידת – 24.1.79.

    מועד התאונה – 16.7.14.

    גיל התובעת במועד התאונה – 35.

    גיל התובעת כיום – 39 ו-10 חודשים.

    שיעור הנכות הרפואית בגין התאונה – 15%.

    שיעור הנכות התפקודית בגין התאונה – 12%. 

    שכר בסיס – 9,300 ₪ לחודש.

    הפסד שכר לעבר

77. כאמור, עד ליום 31.12.15 קיבלה התובעת שכר מלא; כאשר עיון בתלושי השכר שהוגשו מטעם התובעת, מעלה כי בשנת 2014 - מאז יולי ועד דצמבר, ניצלה התובעת 16 ימי מחלה (7 מהם בחודש יולי - כנראה – בגין התאונה; 8 – בחודש ספטמבר) ו-11 ימי חופשה (מפוזרים על חמישה משישה חודשים); בשנת 2015 – כולה, ניצלה התובעת 51 ימי מחלה (כולם - בחודשים אוקטובר, נובמבר ודצמבר; כנראה בגין הניתוח) ו-11 ימי חופשה (כולם – לא בחודשי הניתוח). לשון אחר, אם בכלל, ימי חופשה ספורים בלבד נוצלו בגין התאונה; ובכל הקשור לימי מחלה, אף שרק לגבי 7 הימים הראשונים הוצג מסמך אי-כושר, ניתן להעריך שמדובר ב-59 ימי מחלה שנוצלו בגין התאונה, כטענת התובעת.

78. בכל הקשור לפיצוי שנטען שמגיע בגין אובדן ימי מחלה בגין התאונה והניתוח, התובעת לא הציגה ולא הוכיחה עובדות החסרות לצורך קביעתו; כגון: הכמות המדויקת של ימי המחלה שנוצלו בגין היעדרו מהעבודה בעקבות התאונה - מיתרת ימי המחלה הצבורים שלה; האם בנסיבות תעסוקתה של התובעת ימים אלה ברי-פדיון בעת פרישתה מעבודתה; מה יהיה שוויים של הימים שנוצלו – אילו לא נוצלו - בעת הפידיון; ומה התנאים המצטברים על מנת לקבל פדיון זה. שורה תחתונה - לא נטען ולא הוכח כי במסגרת תנאי עבודתה של התובעת במשרד עורכי הדין, היא זכאית לפדיון ימי מחלה בפרישתה או בכל מועד אחר.

79. מאידך, לעניין פדיון ימי המחלה הצבורים, יש לזכור כי ימי המחלה הינם משאביה האישיים של התובעת, ועל כן, אם לאחר התאונה או הניתוח המשיכה התובעת לקבל שכר, אולם שכר זה שולם על חשבון ימי המחלה הצבורים לטובתה, הרי שקיימת פסיקה שקובעת, כי יש לפצות אף בראש נזק זה [ראו: ת"א (חיפה) 211/92 שרון גלט ו-2 אח' נ' ברוך כהן ואח', תק-מח 2003(2), 11338; ת"א (חיפה) 11293/97 גאנם נעים נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ, תק-מח 2001(3), 4651]. כך נקבע ב- ת"א (חיפה) 676/96 גד רינברג ואח' נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-מח 2003(3), 9766:

    "כפי שציינה באת-כוח התובעים בתשובה לסיכומי הנתבעת, ההלכה היא, ששכר המשולם לנפגע על ידי מעבידו על חשבון ימי חופשת מחלה היינו למעשה שימוש שעושה העובד במשאביו העצמיים, דהיינו, הוא עושה שימוש בזכותו הראויה לדמי מחלה. ויש שראו ניצול של ימי מחלה צבורים כ"הסכם", שעל פיו "יחזיר" את השכר שקיבל אחרי הפגיעה כאשר יחלה בעתיד וייזקק לימי מחלה אלה (ד. קציר, בספרו, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, תשנ"ח-1997, עמ' 1013 עד עמ' 1016 וכן ת"א (חיפה) 11293/97 גאנם נעים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, לא פורסם - סעיף י"ד לפס"ד)" (שם, עמ' 9769).

80. הקושי שאני מוצא בענייננו בהקשר של טענת הזכאות להחזר שווי ימי המחלה, הוא היעדר ראיה מספקת לצורך כימות הנזק. בכל מקרה, אינני מקבל את הטענה מטעם התובעת כי בגין ניצול ימי חופשה ומחלה היא זכאית לפיצוי מלא, בסך של 25,252 ₪ [428 ₪ ערך יום מחלה X 59 ימים בהם נעדרה מעבודתה וניצלה ימי מחלה]. חישוב ההפסד הכספי הריאלי בגין אובדן ימי מחלה הוא מורכב, ותלוי; לגבי "העובד הבריא" (זה שימים אלו שנוצלו בגין התאונה לא יחסרו לו בפועל בעתיד לשימוש בגין מחלה), שיעור "השווי" תלוי - בכמות ימי המחלה שהעובד יצבור בפועל עד למועד פדיונם, מועד שהוא מקובל להיות – מועד עזיבתו את מקום העבודה. ודוק; כל זה שריר וקיים - ככל שההסכם הקיבוצי שחל על מעבידו, או הסכם אישי שיש לו מול מעבידו, מאפשר לעובד לפדות אותם בעת פרישה, כאמור; הסכם שלא נטען ולא הוצג בענייננו.

81. להשלמת התמונה, אציין כי במוסדות בהם עובדים עובדי מדינה, מקובל (על פי התקשיר החל עליהם) שקיים במועד הפדיון חישוב המתעדף יחס פדיון טוב יותר למי שניצל בפועל מעט ימי מחלה; בכל מקרה – כך או כך – הפדיון שמתאפשר הוא חלקי ביותר לעומת החיסכון של המעביד באי-ניצול ימי המחלה על ידי העובד; לדוגמא, ראיתי כבר בפסיקה מנגנון לפיו מתקיים פדיון רק ביחס של – שליש מהימים שנצברו - ומטה, וזה ממשיך ויורד, עד שמרמת ניצול ימי מחלה מסוימת – אין בכלל פדיון. במאמר ביניים, אעיר כי היתרה של ימי המחלה של התובעת בחודש יוני 2014 היתה 80 ימים בלבד. וכאמור, לא נטען ולא הוכח בענייננו קיומו של הסכם קיבוצי כזה.

82. מאידך, אפנה לכך, שגם מניעת שימוש בימים אלה לגבי "העובד החולה" (זה שבפועל ימצא יום אחד, שבגין מחלה שתתגלה אצלו בעתיד, חו"ח, הוא זקוק לימים אלה שכבר "השתמש" בהם בגין התאונה) – יש בה נזק, שגם כימותו הוא קשה, כי הוא מכפלת ערכם של הימים שנוצלו – בסיכוי לקרות המחלה העתידית; סיכוי שאינו ידוע.

83. בנסיבות, אני מוצא לייחס חלק מהסך הכולל של האובדן לכאורה של 25,252 ₪ כנזק שניתן לקבוע שנגרם לתובעת. בהתחשב, בהיקש, במקובל במגזר הציבורי, אייחס כפיצוי (או בעצם השבה עתידית חלקית) בגין ימי המחלה של התובעת שנוצלו בגין התאונה - סך של 5,000 ₪.

84. בכל הקשור לירידה בשכרה החודשי של התובעת החל מינואר 2016 ועד אוקטובר 2016 – משך 10 חודשים, אייחס מתוכו כגריעה חודשית - בגין ירידה בתפקוד בגין התאונה, סך של 1,790 ₪, שהוא ההפרש בין השכר שנהגה התובעת להשתכר עד 31.12.15 – 9,300 ₪, לבין השכר בגין משרה עם שעות פחותות יותר – סך 7,510 ₪ [9,300 פחות 7,510]. אני מייחס את הגריעה בפועל במלואה (1,790 ₪), באשר קבעתי כי הנכות התפקודית לאותה תקופה עומדת על 20%, היינו – ניתן היה לייחס גריעה מקסימלית של 1,860 ₪ לחודש, לפי 20% משכר הבסיס [9,300X20%].

85. אשר על כן, בגין הפסדי השתכרות מיום 1.1.16 ועד 31.10.16 – משך 10 חודשים, יש לפצות את התובעת בסך של 17,900 ₪ [1,790X10]

86. באשר לגריעה החודשית מיום 1.11.16 ועד היום, משך כשלוש שנים, אייחס מתוכו כגריעה חודשית - בגין ירידה בתפקוד בגין התאונה – סך של 1,116 ₪, לפי 12% משכר הבסיס [9,300X12%].

87. אשר על כן, בגין הפסדי השתכרות מיום 1.11.16 ועד היום – משך 36 חודשים, יש לפצות את התובעת בסך של 40,176 ₪ [1,116X36].

88. היינו בסה"כ כנגד הפסד שכר בעבר זכאית התובעת לפיצוי בסך 63,076 ₪ [5,000 + 17,900 + 40,176 ₪]. לכך יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה, כך שסך הפיצוי יעמוד על 64,787 ₪ [ריבית כדין מיום 16.3.17].

89. עפ"י הדין זכאית התובעת לפיצוי גם בגין הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות. על פי הפסיקה הנוהגת [ראו ת"א (מחוזי חי) 16951/04/10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (2013)], זכאית התובעת לפיצוי בגין הפסד זה בסך של 12.5% מהפסד השכר שנקבע, היינו סך של 8,098 ₪ [64,787X12.5%].

90. אשר על כן, בגין הפסד שכר בעבר (כולל – הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות) בענייננו, אני קובע כי התובעת זכאית לפיצוי בסך של 73,000 ₪ [64,787 + 8,098 = 72,885 ₪ - במעוגל].

    הפסד שכר לעתיד

91. בשורה של פסקי דין קבעה הפסיקה כי פסיקת הפיצוי לעתיד בעניין הפסד כושר ההשתכרות אינה משימה פשוטה; כך נוכל גם לראות בקביעת סגן הנשיא כב' השופט נאיל מהנא בעניין ת"א (ירושלים) 35182-06-16 פלוני נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 8.4.19):

    "הפיצוי בגין ראש נזק זה – הפסד השתכרות לעתיד- איננו נמדד על פי ההפרש שבין מה שהשתכר הניזק לפני התאונה ומה הוא משתכר או יכול להשתכר אחרי התאונה. אלא קנה המידה הוא ההפרש שבין מה שהניזק היה משתכר אחרי התאונה אילמלא המום וכמה הוא משתכר או עשוי להשתכר במומו (ראו: ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח 120; ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו' 1242 (להלן: "עניין גרוסמן"); וע"א 79/65 מפעלי פלדה ישראליים נ' מלכה , פ"ד יט 266).

    על-פי הגישה המוחשית נקבע ערכה של ההשתכרות, שהניזק עשוי היה להפיק בעתיד לולא התאונה, על-פי נתוניו האישיים של הניזק, תוך התחשבות ברצונו ובכוונותיו. המבחן אינו לפי ההשתכרות התיאורטית, שהוא עשוי היה להשתכר אילו ביקש לנצל את מלוא יכולתו. המבחן הוא על-פי ההשתכרות המוחשית, שהוא עשוי להשתכר על-ידי ניצול יכולתו, הלכה למעשה. מכאן, שאם מטעם זה או אחר הניזק אינו מנצל את יכולתו בהווה ובעתיד, אין כל פגיעה בכושרו, שכן כושר זה אינו מנוצל, הלכה למעשה" (ראו: ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1) 281)".

92. למען הסר ספק, אעיר כי ההיוון בענייננו יתבצע להלן לפי בסיס של 3% [ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני (פורסם; 8.8.19)].

93. חישוב הפיצוי בגין פוטנציאל אובדן כושר השתכרות של התובעת מהיום ועד הגיעה לגיל 67, גיל הפרישה לפי הדין (בעוד 27 שנים ו-2 חודשים = כ-326 חודשים) הוא כדלקמן: 9,300 ₪ * 223.2061 (מקדם היוון לפי 3%) * 12% נכות תפקודית. היינו, סך הפיצוי האקטוארי המלא הוא 249,098 ₪.

94. כאמור, לפי הדין יש להתחשב בקביעת גריעת השכר לעתיד בהתנהלות התובעת ביחס לעבודתה והשתכרותה כפי שניתן ללמוד אותה מעברה. אזכיר שהתובעת עובדת אצל אותו מעסיק כבר 17 שנה, כעובדת מוערכת ומרכזית בחשיבותה במשרד עורכי הדין, עובדת שמקום עבודתה מוצא דרכים לשמרה גם בתקופות בהם היא מוצאת להפחית משיעור העבודה שהיא מספקת. מאידך, מדובר במגזר הפרטי, שבו הקביעות איננה מובטחת, ותמיד קיים החשש שבשל שינוי העיתים והנסיבות תיאלץ התובעת לפלס דרכה בשוק העבודה בחיפוש אחר מקום עבודה חדש, שבו יכול שתהיה לנכותה השפעה לגבי יכולתה להשתלב בעבודות מסוימות בהם בצד הניהול ידרשו פעולות פיזיות שהתובעת מתקשה לבצען. בהתחשב באמור ובגריעת השכר המסתמנת בגינו, יש לייחס כחלק המפוצה – רק ל-80% מהסכום שהתקבל בתחשיב האקטוארי המלא, כאמור (80% * 249,098 ₪) = 199,278 ₪.

95. לסכום הנ"ל יש להוסיף הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות של התובעת לעתיד, היינו 12.5% מהפסד שכרו לעתיד שקבעתי לעיל, שהם סך 24,910 ₪ (12.5%* 199,278). היינו סך הפיצוי לעתיד כולל פנסיה הוא 224,188 ₪ [199,278 + 24,910].

96. אשר על כן, סך הפיצוי בגין הפסד השכר בשל גריעת שכרו של התובע בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד (כולל רכיב ההפסד בתנאים הסוציאליים והפנסיה), בנסיבות, הוא 224,000 ₪ [224,188 ₪ בעיגול].

    עזרת הזולת:

    לעבר:

97. מדובר ב"נזק מיוחד" אותו יש להוכיח כדבעי. התובעת לא הביאה לעדות את בעלה, ובענין עצם העזרה שגייסה ציינה בחקירתה שהעסיקה עזרה בשכר רק בתקופה מסוימת (בלי להציג קבלות), וכי תקופה ארוכה כבר לא היה אצלה מישהו שניקה את הבית, לגרסתה בשל הירידה בשכרה. לנוכח התמשכות כאביה, במיוחד לאחר הפגיעה בתאונה ולאחר הניתוח והנכויות הזמניות שנקבעו לה על ידי וועדות המל"ל משך שכנה לאחר הניתוח, אני מוכן להניח כי בתקופה שמסוכה לתאונה ובמיוחד בתקופה שלאחר הניתוח נדרשה התובעת לעזרה מוגברת, והיה לה קושי במילוי חלקה בכל הקשור לטיפול במשק הבית ובילדים, ולתקופה מסוימת – גם בעצמה.

98. לנוכח עדותה על כאבים שעדיין פוקדים אותה וצריכת הקנביס הרפואי אני מניחה כי עד היום נדרשה התובעת לעזרה מסוימת. לנוכח כל האמור ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין התקופה ממועד התאונה ועד למועד מתן פסק הדין על סך של 20,000 ₪.

    לעתיד:

99. בהתאם לראיות שהוצגו ובהתחשב בטיב הפגיעה ומיקומה וטיב המטלות שניתן לחזות לתובעת בעתיד הקרוב והרחוק במסגרת הפרטית והמשפחתית, ראיתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין נזק זה על דרך של אומדן גלובלי, ואני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 25,000 ₪.

100. אני קובע כי סך כל הפיצוי בגין אב הנזק עזרת הזולת לעבר ולעתיד עומד על 45,000 ₪.

      

     הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה (עבר ועתיד)

101. התובעת לא הציגה קבלות בגין הוצאות רפואיות. מדובר בתאונת עבודה, שלפי הדין זכאית התובעת מאת המל"ל להחזרים בגין הוצאות רפואיות שהוצאו בשל התאונה; ולעדותה - מממן המל"ל את רכישות הקנביס הרפואי שלה.

102. התובעת הציגה דרישה להחזרים על הוצאות בגין טיפולים פיזיותרפיים, אך לא הוצגו ראיות לכמות הטיפולים שעברה לאחר הניתוח, להבדיל - מ-9 טיפולי פיזיותרפיה שעברה בשנת 2014, שלא הוכח שלא מומנו – אם על ידי קופת החולים, ואם – על ידי המל"ל.

103. התובעת טוענת בסיכומיה כי נאלצה לעבור לנהוג ברכב אוטומטי מהרכב הידני שהיה ברשותה, ומכאן היא טוענת לעלות בעבר של 3,000 ₪ בהפרש הערך שנשאה בו ברכישת רכב אוטמטי, וכן – לעתיד, מספר רכישות. בענין זה, אפנה לכך שלא הובאו ראיות לעצם מכירה וקניה של רכב שונה, כנטען בתצהירה, לבד - מ"עדות בעל דין יחידה". גם לא הובאה חוות דעת שמאשרת, שאין ביכולת התובעת לנהוג במכונית שיש בה הילוכים. ואחרון, לעתיד, בקצב ההשתנויות הנוהג בעולם כיום, ספק אם קיומה של המכונית הידנית כמוצר שימושי לא יעלם בתוך בעתיד הנראה לעין.

104. בשכלול כל הנתונים והראיות שהוצגו לפני ראיתי להעמיד הפיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות בגין עבר ועתיד על סך גלובאלי של 10,000 ₪ .

     כאב וסבל

105. אזכיר, כי על פי הפלת"ד שומת הנזק הלא ממוני נעשית על-פי שיטה תעריפית, ולא אינדיווידואלית [ר' גם: תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976; ע"א 184/80 אייגלר נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (17.6.1981)]. זהו השובר, הבא בצד השטר של הסדר האחריות המחמיר שמציע הפלת"ד.

106. בהתאם לנסיבות תיק זה: מועד התאונה, גילה של התובעת ושיעור הנכות הרפואית, הפיצוי בשל הנזק הלא ממוני בגין התאונה, בגינה נקבעה לתובעת נכות רפואית בשיעור 15%, הוא 26,560 ₪ .

     סך הפיצויים לפני ניכויים

107. מצאתי לקבל את התביעה, כך שהסכום שאמור להיות משולם לתובע הוא פיצוי כולל בסך של 378,560 (לפני ניכויים), הכולל את סכומם של סך הפיצויים בראשי הנזק השונים, כדלקמן:

     הפסד שכר לעבר (כולל פנסיה)	73,000 ₪
     אובדן כושר השתכרות לעתיד (כולל פנסיה)	224,000 ₪
     עזרת הזולת (לעבר ולעתיד)	45,000 ₪
     הוצאות רפואיות, ניידות ואחרות (לעבר ולעתיד)	10,000 ₪
     כאב וסבל	26,560 ₪
     סך הכל (לפני ניכויים)	378,560 ₪

      

     ניכויים

108. תביעת התובעת בגין תאונת עבודה מל"ל התקבלה. בהתאם שולם לתובעת סך כולל נומינלי של 128,653 ₪. לפי מסמכי המל"ל סכום זה הוא סכימה של מספר תשלומים, כדלקמן:

     • ביום 5.10.2014 שולמו תובעת דמי פגיעה בסך 910 ₪.

     • ביום 17.5.2015 שולם בגין קצבה 865 ₪, ביום 16.12.2015 שולם בגין קצבה סך 30,774 ₪, ביום 22.12.2015 שולם בגין קצבה 2,048 ₪; היינו בסה"כ בשנת 2015 שולם לתובעת – 33,687 ₪.

     • ביום 28.1.2016 שולם בגין קצבה 2,048 ₪, ביום 2.2.2016 שולם בגין קצבה 14,786 ₪, ביום 28.2.2016 שולם בגין קצבה סך 2,730 ₪, ביום 28.3.2016 שולם בגין קצבה סך 2,730 ₪, ביום 20.4.2016 שולם בגין קצבה סך 2,730 ₪, ביום 29.5.2016 שולם בגין קצבה סך 2,730 ₪, ביום 28.6.2016 שולם בגין קצבה סך 2,730 ₪, ביום 28.7.2016 שולם בגין קצבה סך 2,730 ₪, ביום 28.8.2016 שולם בגין קצבה סך 2,730 ₪, ביום 28.9.2016 שולם בגין קצבה סך 2,048 ₪, וביום 28.10.2016 שולם בגין קצבה סך 2,048 ₪; מהאמור יש להפחית - גמלת יתר בסך 1,024 ₪; היינו, בסה"כ בשנת 2016 שולם לתובעת - 39,016 ₪.

     • ביום 21.3.2017 שולם בגין מענק חד פעמי סך 55,040 ₪.

109. אם כן, נומינלית קיבלה התובעת מאת המל"ל בגין תאונת העבודה הנדונה – במספר תשלומים בשנים 2014 עד 2017 – סך נומינלי כולל של 128,653 ₪. סכום זה בצירוף רבית והצמדה כדין מסתכם ל-136,204 ₪ [910 ₪ מיום 5.10.14 – משוערך כ-966 ₪; 33,687 ₪ מיום 16.12.15 – משוערך כ-35,708 ₪; 39,016 מיום 15.5.16 – משוערך כ-41,639 ₪; ו-55,040 מיום 21.3.2017 – משוערך כ-57,891 ₪]. היינו, מסך הפיצויי שקבעתי כי מגיע לתובעת בענייננו, סך 378,560 ₪, יש לנכות סך כולל של 136,204 ₪, מה שמעמיד את הפיצויי הכולל לתשלום על סך של 242,356 ₪.

110. אשר על כן, דין התביעה להתקבל, כאשר סכום הפיצוי הכולל שאני קובע לתובע בגין תאונה זו, לאחר ניכויים, הינו 242,356 ₪.

     סוף דבר

      

     התביעה הנדונה מתקבלת כך שהנתבעת תשלם לתובעת סך של 242,356 ₪.

     עוד תשלם הנתבעת לתובעת - החזר שכר טרחת עורך דין בסך 36,862 ₪, וכן - תישא הנתבעת בהחזר האגרה ששילמה התובעת בנדון.

     סכומים אלה ישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

      

     המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים כמקובל.

     זכות ערעור - כדין.

      

     ניתן היום, כ"ו חשוון תש"פ, 24 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.