מ' נ' מ' ואח'

1. זוהי תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" ו/או "החוק"), שהוגשה ע"י מר י.מ. (להלן: "התובע"), כנגד הנתבעים - בני משפחתו הקרובים: הגב' נ., בת זוגו לשעבר של התובע (להלן: "הנתבעת "); מר ר.א. (ר.מ.), בנם המשותף של התובע והנתבעת 1 (להלן: "הנתבע 2"); ומר פ.מ., בן זוגה של בתה של הנתבעת 1 (להלן: "הנתבע 3").
2. לנתבעים, האשמות קשות כלפיי התובע, על פיהן, הוא פגע מינית בשני ילדיו של הנתבע 3 (להלן- הקטינים), בגין האשמות אלה הוגשה תלונה במשטרה, התובע נעצר ונחקר, אף הוצאו צווים להרחקתו מהעיר XXX, מקום מגורי הקטינים, אולם בסופו של יום , לא הוגש כתב אישום כנגד התובע מחוסר ראיות.
3. הנתבעים מתקשים לקבל את החלטת הפרקליטות, ובמהלך כל התקופה- מהרגע שהסיפור נחשף על ידי הקטינים- לטענתם של הנתבעים, ועד המועד בו הוגשה תביעה זו, הנתבעים פועלים כנגד התובע במישורים שונים.

רקע

1. התובע והנתבעת נישאו זל"ז בתאריך 05.11.1982 בנישואים אזרחיים ברוסיה, במהלכם נולד בנם המשותף, הוא הנתבע 2. לנתבעת עוד שני ילדים מנישואים קודמים, אחת מהן היא הגב' ס.מ., אשר כאמור נשואה לנתבע 3.
2. תחילתו של הסכסוך בבקשה בהולה למתן צו הגנה, אשר הוגש על ידי הנתבע 3 בשם ילדיו הקטינים, כנגד התובע.
3. כפי שעולה מכתב התביעה, נגד התובע הוגשו מספר תלונות במשטרה ע"י הנתבעים ו/או מי מהם, לרבות תלונה במסגרתה נטען כי התובע ביצע מעשים מגונים בילדיהם הקטינים של הנתבע 3 ורעייתו (להלן: "הקטינים"), אליהם התובע מתייחס כנכדיו בתביעתו. בעקבות תלונה זו נפתחה נגד התובע חקירה והוא נעצר לזמן מה, אלא שלטענתו נכון להיום על אף שחלפו מעל לשלוש שנים לא הוגש נגדו כתב אישום וללא ננקטו כנגדו הליכים. זמן מה לאחר הגשת תלונה זו, הוגשו תלונות גם ע"י הנתבעת 1, בת זוגו לשעבר של התובע, במסגרתן נטען בין היתר כי סימם ואנס אותה.
4. ביום 26.9.16, ניתן צו הגנה במעמד צד אחד, אשר הוארך מעת לעת עד ליום 25.9.17.
5. ביום 28.6.16 נעצר התובע וביום 13.7.16 שוחרר. על פי הודעה שהעבירה הפרקליטות מיום 20.2.19 החליטה הפרקליטות שלא להגיש כתב אישום וזאת מחוסר ראיות.
6. המצב המשפטי הוא כי התובע לא הורשע במעשים המיוחסים לו.

טענות הצדדים

טענות התובע:

1. הפרסומים עליהם מבוססת התביעה בוצעו ע"י הנתבעים או מי מהם, לאחר שחרורו ממעצר. הנתבעים הציגו בפני מכריו וחבריו של התובע, לרבות כאלה שעמם עמד בקשריי עבודה וקשרים עסקיים, את היותו פדופיל מסוכן לציבור, לטענתם. טוען התובע כי הנתבעים תלו שלטים, ואף הפיצו סרטון וידאו בו אחד הקטינים מספר על "מעלליו" של התובע, השמיצו את התובע ברבים תוך מרדף אחריו וקריאות דיבה בציבור; כמו כן, לטענתו, הפיצו עלון בו ציינו כי התובע פדופיל, ועוד.
2. מדובר בהכפשות חמורות ופוגעניות המהוות הוצאות לשון הרע בוטה, חריפה וקיצונית במיוחד, בכוונת זדון להשחיר את שמו של התובע בפני מכריו, קרוביו, ובעיני הציבור הרחב. לפיכך התובע עותר לחייב את הנתבעים בתשלום של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, כקבוע בסעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965.
3. כמו כן, לטענתו מהתנהלות הנתבעים, נגרמו לתובע נזקים המוערכים בסך של כ-500,000 ₪ עליהם העמיד את תביעתו לפיצוי. עוד עותר התובע לחייב את הנתבעים לפרסם באותה דרך שבה פורסמו הדברים הפוגעניים, הבהרה כי הדברים שיוחסו לתובע לא היו נכונים.

טענות הנתבעים:

1. התביעה הוגשה נגדם על מנת לנקום בהם בגין הגשת התלונות נגדו ו/או שיתוף פעולה בהליכי חקירת התובע בגין ביצוע מעשים מגונים בקטינים לכאורה, וכן נוכח תביעה נזיקית שהוגשה בשמם ע"י הנתבע 3, בה הוטל עיקול על כספי התובע עד לסך של 500,000 ₪- הסכום נשוא התביעה.
2. הנתבעים מתארים מסכת אירועים קשה של התעללות מינית שלטענתם נגרמו ע"י התובע. לטענתם בשנת 2016 התברר להם כי במשך שנים התובע, אשר הינו בעל אישיות מאיימת ואלימה, ביצע מעשים מגונים והתעללות מינית בילדיו של הנתבע  3 (דהיינו, נכדיו החורגים), וכלפי אשת הנתבע 3 (בתה של הנתבעת 1) לרבות אונס, וכן התעלל מינית בנתבעת 1 כאשר נהג משך שנים לתת לה כדורי הרדמה על מנת שיוכל לבצע בגופה את זממו. לטענתם בעקבות האמור, התובע ריסק את המשפחה ואת הנתבעים עצמם נפשית ופיזית.
3. לטענתם מעשיו של התובע וכן החקירות והעדויות שעברו הקטינים בשל כך, גרמו למשפחה לטראומה ולמצב רגשי קשה, בגינם הם מקבלים טיפול נפשי והדרכה הורית עד היום, ומנסים להתמודד עם ההשלכות של המעשים הנוראיים שעברו ע"י התובע. כמו כן לטענתם כתוצאה ממעשי התובע, נגרמו לקטינים נזקים בלתי הפיכים.
4. הנתבעים מכחישים את טענות התובע בעניין פרסום לשון הרע, ולטענתם התובע הוא שפרסם לשון הרע על עצמו כאשר הפיץ בין הקרובים, חברים משותפים, שכנים ואנשים נוספים אודות גרסתו בפרשה, כדי להוכיח שהוא חף מפשע ושהנתבעים עשו יד אחת כדי לפגוע בו. לטענתם חברו הטוב של התובע, מר ע., היה לצדו וליווה אותו בכל ההליכים המשפטיים וכך נחשף לתוכן הדברים. כמו כן נטען כי התובע שלח מכתב לבנה של הנתבעת ברוסיה, בו הכפיש את הנתבעים וביזה אותם, וכן שלח מכתב פוגעני ומכפיש למקום עבודתו של הנתבע 2 בשווייץ כדי לגרום לפיטוריו.
5. עוד נטען כי התובע לא הצביע בתביעתו על פירוט של אמירות כנדרש בחוק, וכי אין די בטענות כלליות ללא ציטוט מדויק של מילים בהן השתמשו לכאורה הנתבעים.
6. הנתבעים טוענים כי לא עסקו בהפצת לשון הרע, וככל שהדברים הנטענים נאמרו, היה זה במסגרת הליכים משפטיים בין הצדדים וכן בחקירת המשטרה. לטענתם אמנם הגשת תלונה למשטרה נגד התובע מהווה "פרסום" לפי החוק, אולם עומדות להם ההגנות בסעיף 15(3) ו-15(8) לחוק, עת האמינו בדברים האמורים בתלונותיהם במשטרה, וכן מילאו את חובתם על פי דין כאשר פעלו להגנת הנפגעים ממעשיו של התובע ולטובת הציבור כולו.
7. כמו כן לטענת הנתבעים ככל שפרסמו לשון הרע, עומדות להם ההגנות המנויות בחוק איסור לשון הרע: פרסומים מותרים, מכוח סעיף 13 לחוק; הגנת "אמת דיברתי", מכוח סעיף 14 לחוק; הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק; וכן ההקלות המפורטות בסעיף 19 לחוק.
8. לטענת הנתבעים לא נגרם לתובע כל נזק, שכן שני חבריו של התובע שהעידו בבית המשפט, שמעו אודות הפרשה ע"י התובע וממילא ממשיכים להיות בקשר עמו.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

1. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר את המונח "לשון הרע" מהי:

            "1.  לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

    (1)   להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

    (2)   לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

    (3)  לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו,

          במשלח ידו או במקצועו;

(4)   לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית  

       או מוגבלותו;"

1. סעיף 2 לחוק, מגדיר "פרסום" מהו:

"2.  (א)  פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

       (ב)  רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1)   אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2)   אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.

1. פרסום לשון הרע לאדם אחד, או יותר, זולת הנפגע, עומד ביסודה של עוולת לשון הרע כפי שהוגדרה בסעיף 7 לחוק. כך גם נקבעה הגדרת הפיצוי המגיע לאחר הוכחת העוולה.
2. כב' הנשיא (כתוארו אז) השופט אהרון ברק קבע כי הבירור האם הביטוי הנטען נופל בגדר החוק יערך בשלבים, בהתאם להבנת האדם סביר. ראשית יש לבחון את הביטוי עצמו, אשר יפורש באופן אובייקטיבי ובהתאם לנסיבות חיצוניות. ככל שימצא כי הביטוי נופל בגדר החלופות שבחוק, יש לבחון האם עומדת למפרסם אחת מן ההגנות בחוק. לבסוף וככל שמגיעים לשלב האחרון, סוגיית הפיצויים והיקפם, והכל תחת הקפדה על איזון נאות בין האינטרסים השונים (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558 (2004).

דיון

1. על פי חומר הראיות, נחשף בפניי מערך שלם של פרסומים שונים שבוצעו על ידי הנתבעים. כך למשל הנתבע 3, כאשר הוצג לו מסמך בשפה רוסית השיב כדלקמן:

"ת. כתוב כאן "מוות בייסורים לפדופילים".

ש. המסמך הזה כתוב בעברית "מוות בייסורים לפדופילים"? או שיש משמעות ברוסית?

ת. כתבתי בעזרת אשתי.

ש. ומה עשיתם עם המסמך הזה?

ת. הדבקתי את זה על כל הקירות אצלי בבית ועל המחסן המשותף של אמא של אשתי, של ר. ושל אדון י.."

(עמ' 25, ש' 27-32, לפרוטוקול הדיון מיום 25.9.19).

1. ובהמשך, כאשר נשאל על שליחת הסרטון:

"ש. .... מה היה הלך הנפש שלך שהחלטת להראות את הסרטון מעבר לעיניים שלך ושל הילד ושל המשטרה אולי? על מה חשבת?

ת. הייתי מאוד נסער כשזה התגלה, הייתי נסער כשי' סיפר לפני שוב את הגרסה שלו למצלמה, ומתוך היכרותי את ע. כחבר המשפחה, כשהגענו אליו והוא ביקש לשמוע את הדברים מאתנו ,הראיתי לו את הסרטון. כמובן שביקשתי ממנו לא לדבר על זה לאף אחד."

(שם, עמ' 26, ש' 18-20).

הנתבע 2, השיב אף הוא על שליחת הסרטון:

" ש. למי הפצת את הסרטון שפ' צילם?

ת. לא הפצתי שום סרטון.

ש. איך זה הגיע לי'?

ת. יכול להיות שהראיתי לי'. לא יכול להיות, הראיתי, אבל לא הפצתי.

ש. הראית לעוד מישהו?

ת. לי' וע.. לא היו עוד אנשים."

(שם, עמ' 32, ש' 31-36).

1. אין ספק כי בני המשפחה עברו ועוברים גיהנום, בין אם המעשים המיוחסים לתובע בוצעו על ידו, ובין אם לא.  

הנתבעים, אחוזי שאט נפש ונקמה, השמיעו את מעשי הפדופיליה אשר מייחסים הם לתובע, לכל מי שהיה מוכן לשמוע, וגם למי שלא רצה לשמוע.

1. התובע צירף העתק מעלון בו פורסם כי הוא פדופיל, והנתבעים אישרו שהם אחראים לו. כמו כן, הנתבעים עצמם לא הכחישו כי פרסמו את המעשים שכביכול ביצע התובע, הן בכתב ההגנה, בעדותיהם ובסיכומיהם, אלא שלטענתם הדברים נאמרו:

"כדי להגן על הילדים, הנכדים, וכן חובתם זו כאנשי חוק"

ראו עמוד 38 ש' 36-34 לפרוטוקול הדיון מיום 10.10.19.

1. עוד מוסיפים הנתבעים כי הפרסומים נעשו במסגרת ההליך המשפטי והמשטרתי שהתנהל, וכן מכוח חובתם הציבורית לדווח (ראו למשל עמ' 37 ש' 19-14, לפרוטוקול מיום 10.10.19). זאת ועוד, מסכמים הנתבעים כי ככל שהיה פרסום כלשהו, היה הוא בין בעלי הדין, וקיימת חסינות כאשר זה היה הרגש של הנתבעים (שם, ש' 33-28).
2. העדים מטעמו של התובע העידו כי לא רק שהנתבעים 2 ו-3 חשפו בפניהם את ההאשמות, אלא אף כי הנתבעים הפיצו בציבור שהתובע כבר הורשע ונגזרו עליו 15 שנות מאסר.

כך עולה מעדותו של מר ע.כ.:

"... ניגשתי לבחור ר., ונדהמתי מהשיחה איתו, כי ביום שנעצר כבר אמר לי "ע., אין מצב, כבר שמעתי מהפרקליטות שיעצרו אותו ל-15 שנה, יש מעצר עד תום ההליכים". שאלתה אם יש מצב לחפות. מה אומר לי ד"ר למתמטיקה? שאין אפילו 0.00001 אחוז. אמרתי שאם ככה, אני מתקשר לסער סתיו ומבטל את זה, לא רוצה לשמוע לי.."

(עמ' 18, ש' 20-23 מפרוטוקול הדיון ביום 25.9.19).

1. הוכח לי באופן ברור, כי בקרב מכריו של התובע, הנתבעים פרסמו כי  הוא פדופיל, עבריין מין המסוכן לציבור, שדינו נגזר.
2. מאליו ברור, כי האופן בו נאמרו הפרסומים, טרם נגזר דינו של התובע, מביא למסקנה כי הפרסומים נועדו לפגוע בתובע, ומשכך, נכנסים אל  גדר החוק.
3. כל אדם סביר יכול היה לראות בפרסומיהם של הנתבעים כלפי התובע, אמירות פוגעות, משפילות או מבזות. על פי עדויותיהם של הנתבעים עצמם, הפרסומים הפוגעים בוצעו על  ידם, לרבות הדבקת שלטים, הפצת סרטון בו אחד הקטינים מספר על מעלליו של התובע, ושיחות עם חברים ועובדים, בהן נאמר על ידם כי התובע הוא פדופיל שהורשע.

הגנות;

1. הגנת אמת הפרסום, סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע:

"14.  במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

1. סעיף 15 לחוק קובע הגנה מכוח עקרון תום לב.
2. אין מחלוקת כי הנתבעים שיתפו את הדברים האמורים בקרב מכריו של התובע, ובהם אמירות רבות על היותו של התובע פדופיל, תוך שימוש בכינויי גנאי. הנתבעים הודו בהתבטאויות אלו וטענו כי תוכן הפרסום הוא אמת. בנוסף טענו הנתבעים כי האמור אמירותיהם חוסה בצל הגנת תום הלב, לצורך הגנה על אינטרסים כשרים.
3. עם זאת, הנתבעים בחרו להפיץ את הבשורה על מעשיו לכאורה של התובע, שלא הוכחו, בין היתר באמצעות שילוט במקום הנגיש למכריו של התובע, ויתכן שאף לאנשים נוספים, והיה עליהם להיות מודעים לכך שיש השלכות לפרסום העשוי להיחשף ע"י מספר רב של נמענים. גם אם יש ממש בתיאור הנסיבות שמתארים הנתבעים לא מצאתי כי יש בכך הגנה ראויה על פרסום שלל התבטאויותיהם הפוגעניות כנגד התובע, בפרט, מאחר והוא לא הורשע בגין המעשים החמורים אותם הם מייחסים לו.
4. לאחר שמצאתי כי היה פרסום, ותוכנו מהווה הוצאת לשון הרע כנגד התובע, יש לאזן בין הפרסומים הפוגעים לנזק שנגרם לתובע, לעניין הפיצויים. 

הפיצוי

1. הגדרת לשון הרע כעוולה אזרחית עליה חלות הוראות פקודת הנזיקין, מאפשרת לתובע להוכיח את הנזקים שנגרמו לו בשל הפרסום. לטענת התובע, נגרמו לו נזקים בשיעור של 500,000 ₪. כמו כן בתביעתו הפנה לסעיף 7א לחוק המאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק בגובה של עד 50,000 ₪.
2. על אף סכום הפיצוי הנזכר בסעיף, הרי שהדבר נתון לשיקול הדעת של בית המשפט, בהתאם לנסיבות המקרה הספציפיות שהובאו בפניו.
3. במקרה דנן התובע טען כי הנתבעים פרסמו את הדברים במטרה לפגוע בשמו הטוב, בעסקיו, במשלח ידו ובמקצועו. לטענתו הנתבעים לא פיצו את התובע ולא התנצלו על הפרסומים השקריים והפוגעניים כלפיו.
4. התובע טען כי נאלץ להזניח את עיסוקיו על מנת שיוכל להקדיש את כל כולו למלחמה על שמו הטוב, על אף מצבו הכלכלי הרעוע, לאחר שזכויותיו ורכושו נגזלו באשמת הנתבעים. בכך לטענת התובע מעשי הנתבעים השפיעו וישפיעו גם בעתיד על חייו, על פרנסתו ועל משפחתו שניתקה עמו קשר.
5. התובע הוכיח כי נגרמו לו נזקים בכל תחום. למעשה מסלול חייו נטרף ובעצם כיום הוא נותר ללא משפחה, ללא עבודה ורק חבריו הטובים (שבאו להעיד עבורו), נותרו לו.
6. עם זאת התובע לא הרים את הנטל ולא הצליח להוכיח את גובה הנזק לו הוא טוען. למעשה טענותיו לנזקים שנגרמו לו, נטענו בעלמא, מבלי שהובאו כל תימוכין לביסוס גובה הנזק.
7. בהינתן כל האמור לעיל, מצאתי כי יש לפסוק לתובע פיצוי ללא הוכחת נזק.

סוף דבר

1. סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע מאפשר לבית המשפט להקל עם נתבעי לשון הרע. בין היתר, כאשר הפוגע היה משוכנע באמתותה של לשון הרע; לא נתכוון לפגוע; התנצל בשל הפרסום ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסויגים.
2. המקרה שבפניי, מגולל פגיעה מינית בלתי נסבלת בקטינים, אם אכן היתה כזו, אולם התובע כאמור, לא הורשע בעבירות שיוחסו לו, ואף לא הוגש נגדו כתב אישום. ברי כי דעת הציבור בנוגע לעברייני מין פדופילים היא מוחלטת, ולא ניתן לתאר במילים את סלידת הציבור בכללותו מפדופיליה, ומגבר, שמואשם בעבירות מסוג זה. בפרט, כאשר מדובר במי שנחשב לסבם של הקטינים.
3. כאמור, התיק הפלילי נגד התובע נסגר מחוסר ראיות מספיקות. אמנם אין רמת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי שווה לזו הנדרשת במשפט האזרחי. יחד עם זאת, כל עוד לא הורשע התובע, הוא עדיין חף מפשע, מחמת הספק.
4. התובע באמצעות עו"ד סתיו סער הגיש ערר על סיבת סגירת התיק בפרקליטות (חוסר ראיות מספיקות ולא חוסר אשמה) אשר טרם הוכרע. אולם הערר שהוגש על ידי הנתבעים בנוגע להחלטת הפרקליטות על עצם סגירת התיק, נדחה.
5. לאור כל האמור לעיל, ולאחר שאיזנתי בין השיקולים שפורטו, מצאתי לחייב את הנתבעים בגין פרסומיהם לשלם לתובע פיצוי בסך 50,000  ₪, אשר ישולמו לו במועד בו יינתן פסק דין בתביעת הנזיקין שהוגשה כנגדו על ידי הנתבעים.

1. משזו התוצאה אליה הגעתי, אני מחייבת את הנתבעים בתשלום הוצאותיו המשפטיות של התובע בסך של  5,000 ₪.

1. משתם ההליך, התיק ייסגר.

ניתן היום,  ח' חשוון תש"פ, 06 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.