מ. נ' חברת דואר ישראל בע"מ

לפניי תביעה על סך 402,000 ש"ח בגין נזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה, עקב התרשלות של הנתבעת אשר אפשרה רישום של העברת בעלות על רכבה בלא ידיעתה ובלא הסכמתה.

רקע

1.התובעת, גב' ק. מ., הייתה הבעלים של רכב יוקרה מסוג B.M.W, שעלה לכביש בשנת 2016 ("הרכב"). ביום 20.7.2017 חתמה התובעת על זיכרון דברים למכירת הרכב לאדם בשם קמאל ("קמאל"). המשא ומתן עם קמאל נוהל באמצעות בעלה של התובעת, מר מ. מ. ("מ."). לפי זיכרון הדברים, נמכר הרכב תמורת סך של 450,000 ש"ח בתשלומים, כאשר קמאל מסר שיקים בגין מרבית הסכום. כמו כן, נכללה בזיכרון הדברים התחייבות של קמאל כדלקמן:

"מתאריך 20.7.2017 הקונה מתחייב על כל עבירה מתאריך זה או כל דבר שיקרה לרכב מבחינה פלילית או מבחינה תעבורתית יחול על הקונה משעה 20:00".

בנוסף, התחייב קמאל לעשות ביטוח על הרכב החל מיום 1.8.2017. עוד נרשם, כי "העברת הבעלות תתבצע לאחר שישולם כל הסכום למוכר". לטענת התובעת ומ., לא נמסרה לקמאל תעודת הזהות של התובעת או צילום שלה, והיא רק הוצגה בפניו על מנת לאשר כי התובעת היא הבעלים של הרכב.

2.קמאל שילם לתובעת סך של 48,000 ש"ח במזומן, והעביר לה שני שיקים, בהם נרשם שמו של מ. כמוטב: האחד, על סך 152,000 ש"ח שזמן פירעונו 15.8.2017, ואשר נמשך על ידי חברה בשם "בארסה כח אדם בע"מ"; והשני, על סך 250,000 ש"ח, אשר זמן פירעונו 30.8.2017, ואשר נמשך על ידי אדם בשם מקסים פרולוב.

3.במועד פירעון השיק הראשון הוא חולל. מ. פנה לקמאל שאמר לו כי גם השיק השני צפוי להיות מחולל, והעביר לו 15 שיקים חלופיים, על סך 26,800 ש"ח כל אחד, שנמשכו על ידי אישה בשם טיפאני. לטענת מ., הוא שוחח עם טיפאני שאישרה לו כי השיקים ניתנים על דעתה ואף חתמה על אישור לכך (נספח ו' לתצהיר מ.). מועד הפירעון של השיק הראשון היה 28.9.2017.

לטענת מ., בשלב זה הוא החל לחוש אי נוחות ופנה למכר העוסק בתחום המימון, אשר אמר לו כי השיקים של טיפאני מסתובבים בשוק, וייתכן כי נפל קרבן למרמה. ביום 6.9.2017 הוא פנה למשטרה והופנה לחוקר, אשר יעץ לו לא להגיש תלונה באותו שלב אלא לנסות למשוך את קמאל בלשונו על מנת שיזכה לראות ולו חלק מהכסף. אולם, בהגיע תאריך הפירעון של השיק הראשון שנתנה טיפאני הוא חולל מחמת העדר כיסוי מספיק. לפיכך, הגיש מ. ביום 2.10.2017 תלונה למשטרה על הונאה. עם זאת, לדבריו הוא נותר אופטימי מכיוון שידע כי הוא לא נתן לקמאל תעודת זהות של התובעת או ייפוי כוח להעברת הרכב, כך שהרכב היה אמור עדיין להיות רשום על שם התובעת.

אלא שבדיקה שנעשתה על ידי חוקר פרטי אליו פנה מ. העלתה, כי כבר ביום 23.7.2017 נרשמה הבעלות ברכב על שם טיפאני. כפי שעולה מטופס אישור רישום הבעלות (נספח י"ב לתצהיר מ.), ההעברה נעשתה על ידי ייפוי כוח, כאשר מיופה הכוח היה קמאל. מדו"ח החוקר הפרטי שנערך ביום 6.11.2017 (נספח ט' לתצהיר מ.) עולה, כי נכון למועד הבדיקה רשום הרכב על שם אדם בשם עאזם אמין. במסגרת ההליך התברר, כי לאחר שהרכב נרשם על שמה של טיפאני הוא עבר עוד חמש ידיים עד שנרשם, ביום 26.10.2017, על שם עאזם אמין (נספח י"א לתצהיר מ.).

לאור האמור, הגישה התובעת ביום 7.11.2017 את התביעה שלפנינו, נגד חברת דואר ישראל בע"מ, אשר בסניפה בוצע הרישום של העברת הבעלות הראשונה על שם טיפאני. אעיר, כי מכיוון שמי שהיו מעורבים על פי הנטען במעשה ההונאה אינם צד להליך וגרסתם לא נשמעה, צוין שמם הפרטי בלבד.

התביעה

4.הטענה העיקרית העולה בכתב התביעה היא כי הנתבעת ביצעה את רישום העברת הבעלות מהתובעת לטיפאני, מבלי שהתובעת נכחה פיזית במעמד הרישום ומבלי שהוצגו המסמכים הנדרשים על פי דין, לרבות ייפוי כוח מקורי ותעודת זהות של המוכר. בהקשר זה מציינת התובעת, כי פקיד הדואר היה אמור לסמן בגב טופס אישור רישום העברת הבעלות כי הוצגו בפניו המסמכים הנדרשים ובוצעו על ידו הבדיקות הנדרשות, אך הוא לא עשה כן.

5.לטענת התובעת, התנהלות זו עולה כדי רשלנות ועוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בהקשר זה טוענת התובעת, כי הנתבעת הפרה את תקנה 284(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 ("תקנות התעבורה"), ואת הוראות נוהל מס' 5/2010 של משרד התחבורה והבטיחות בדרכים.

לטענת התובעת, כתוצאה ממעשיה וממחדליה של הנתבעת נגרם לה נזק המתבטא בכך שאין באפשרותה להשיב את הרכב לידיה, ואין לה גם אפשרות לקבל את תמורתו. בהקשר זה מציינת התובעת, כי לקמאל תיקי הונאה רבים במשטרת ישראל. הנזק הנטען עומד על יתרת התמורה שלא שולמה בסך 402,000 ש"ח.

6.בכתב ההגנה דוחה הנתבעת את טענות התובעת. לטענתה, פקיד הדואר ביצע את המוטל עליו על פי הדין והנהלים המחייבים. הנתבעת מדגישה, כי אין זה מתפקידה לבצע בדיקה בדבר אותנטיות המסמכים המוצגים בפניה, ועובדיה אינם מומחים לאיתור זיופים. בנוסף טוענת הנתבעת, כי שינוי רישום הבעלות ברכב הוא בעל אופי דקלרטיבי בלבד, והעברת הבעלות נעשתה עם מסירת החזקה הפיזית ברכב, אותה ביצעה התובעת בעצמה לאחר שקיבלה המחאות של צדדים שלישיים שהתברר שלא היה להן כיסוי. לפיכך, כך לטענת הנתבעת, לא מתקיים קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק. עוד טוענת הנתבעת לאי הקטנת נזק על ידי התובעת.

7.במסגרת ההליך הוגשו מטעם התובעת תצהירי עדות ראשית שלה ושל מ.. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר חאלד חסונה, סוכן הדואר שלדבריו הוא זה שטיפל ברישום העברת הבעלות. לאחר שהעדים נחקרו הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב.

דיון והכרעה

8.השאלה המרכזית העומדת להכרעה במסגרת ההליך היא האם התרשלה הנתבעת בעת ביצוע רישום העברת הבעלות ברכב על שם טיפאני. ככל שיימצא כי הנתבעת התרשלה, יתעוררו שאלות נוספות: האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין נזק; האם לא עמדה התובעת בנטל הקטנת הנזק המוטל עליה; והאם יש לייחס לתובעת אשם תורם.

נפנה אפוא לבחינתן של השאלות האמורות, ובראש ובראשונה לשאלה האם התרשלה הנתבעת. לטענת התובעת, הנתבעת התרשלה בכך שאפשרה את רישום העברת הבעלות על הרכב בלא שהוצגו בפני הפקיד ייפוי כוח מקורי החתום על ידי התובעת ותעודת זהות של התובעת. מסקנה זו לומדת התובעת מכך שדבר הצגת המסמכים האמורים לא תועד. הנתבעת טוענת כי לא הייתה רשלנות בהתנהלותה, וכי היא אינה אחראית לזיהוי זיופים במסמכים המוצגים בפניה. לטענתה, גם אם מחמת טעות לא סימן הפקיד כי הוצגו המסמכים הנדרשים, אין בכך כדי להטיל ספק בעובדה שהדבר נעשה, שכן מדובר בבדיקה הנעשית תמיד על ידי פקיד הדואר.

בירור השאלה האם התרשלה הנתבעת מחייב התייחסות הן למישור הנורמטיבי של החובות החלות על הנתבעת בעת ביצוע רישום העברת בעלות, והן למישור העובדתי של מה שהתרחש במקרה הנוכחי. לכך נפנה עתה.

רישום העברת בעלות וחובות הנתבעת במסגרתו

9.רשות הרישוי מנהלת מרשם בעלות ברכבים. בפסיקה נקבע, כי המרשם הוא בעל ערך דקלרטיבי בלבד, ואינו יוצר את הבעלות (רע"א 5379/95‏‏ "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ‏, פ''ד נא(4) 464, 473-472 (1997) ("עניין סהר"); רע"א 7161/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (2.6.2011); ע"א 6299/15 עו"ד איתן ארז, בתפקידו ככונס נכסים ספציפיים של החייב עדי קדושים נ' עטרת תעשיות (1996) בע"מ (בפירוק) (22.5.2016)). לצד זאת, עמדה הפסיקה על חשיבותו הרבה של המרשם ועל ההסתמכות הרבה עליו, בין היתר ככלי למלחמה בגניבות רכב (עניין סהר, עמ' 474):

"גם אם אין הרישום קונסטיטוטיבי אין חולק על חשיבותו. הרישום יוצר מאגר מידע בידי רשות, ועליו מסתמכים רוכשי רכב כדי לוודא בעלותו של המוכר ברכב הנמכר בטרם ירכשוהו. עיקולים ושעבודים נרשמים על הרכב במשרד הרישוי ומתאפשר מעקב אחר חובות של בעלי כלי הרכב והחלפת הבעלות בהם. ברישום יש כדי לתרום בעקיפין למלחמה בנגע הגניבות של כלי רכב. לפיכך, גם אם אין הרישום בגדר אקט קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי, חשיבותו רבה, ולרישום העברת בעלות ברכב מוקנה מעמד מיוחד שאין להעברתם של מיטלטלים אחרים, וראוי שהרשויות המוסמכות תיתנה את הדעת לנושא זה המצריך בדיקה והסדר".

10.הקביעה כי אין למרשם ערך קונסטיטוטיבי משמעותה, כי העברת הבעלות ברכב מתבצעת בהתאם לדיני הקניין במיטלטלין. לפי סעיף 33 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 ("חוק המכר"), "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות". מכאן, שבהעדר הסכמה אחרת עוברת הבעלות ברכב עם מסירתו (עניין סהר, עמ' 472).

11.הנושא של רישום שינוי בעלות ברכב מוסדר בתקנות התעבורה. סעיף 284(א) לתקנות קובע כך:

"נמכר רכב הרשום לפי הפקודה, יחולו הוראות אלה:

(1)   בעל הרכב וקונה הרכב יפנו לבנק שבו מצוי מסוף מקוון (On Line) אל רשות הרישוי (בסימן זה – בנק מקוון) ויזהו עצמם בפני פקיד הבנק;

(2)   הוכח לפקיד הבנק מקוון כי אין הגבלה כמשמעותה בתקנה 283(א) לגבי רישום שינוי הבעלות, ימסור לצדדים טופס לאישור שינוי בעלות (להלן – שטר מכר) שבו הודפסו פרטי הצדדים ופרטי הרכב;

...".

לפי תקנה 286 לתקנות התעבורה, רשות הרישוי תעדכן את רישומיה בהתאם לנתונים שהיא מקבלת מהבנק המקוון. הנתבעת נחשבת ל"בנק מקוון" כמובנו בתקנות האמורות (סעיף 25 לכתב ההגנה).

12.הנה כי כן, בהתאם לתקנות על הפקיד המבצע את העברת הבעלות לזהות את מוכר וקונה הרכב. חובה מפורשת זו הוספה לתקנות בשנת 1995, אולם הפסיקה הכירה בחובה זו כנגזרת של חובת הזהירות גם כאשר היא לא הייתה קבועה באופן מפורש בתקנות (עניין סהר). לכאורה, חובת הזיהוי אינה מתיישבת עם מצב בו הקונה והמוכר אינם מתייצבים בעצמם בסניף בו מתבצע רישום העברת הבעלות. אולם, בפסיקה התקבלה הגישה לפיה אין מניעה לבצע את רישום העברת הבעלות גם בלא התייצבות של הקונה והמוכר, אלא על סמך הצגת ייפוי כוח שלהם (ראו למשל, ת"א (מחוזי נצ') 51238-02-11 משקי ליסינג להתיישבות אגש"ח בע"מ נ' בן מובחר (10.9.2012) ("עניין משקי ליסינג"), ערעור שהוגש לבית המשפט העליון נמחק בהמלצת בית המשפט – ע"א 7788/12; ת"א (שלום ת"א) 89603/98 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל (29.5.2001); ת"א (שלום חד') 2308/00 עתאמנה נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה (25.3.2003); ת"א (שלום ת"א) 186572/02 גל נ' נעים, פסקאות 33-30 (25.3.2005)).

13.המסקנה לפיה ניתן לבצע רישום העברת בעלות בלא נוכחות פיזית של הצדדים, מעלה את השאלה מהן הבדיקות אותן מחויב הגורם המבצע את הרישום, כגון הנתבעת, לבצע. התובעת צירפה נוהל של משרד התחבורה מס' 5/2010 מיום 17.6.2010, הנושא את הכותרת "יפוי כוח לצורך ביצוע פעולות ברכב ונהיגה" (נספח ט' לכתב התביעה; להלן - "נוהל 5/2010"). הנתבעת צירפה מסמך הנושא את הכותרת "העברת בעלות רכב ממוחשבת (ON-LINE) – באשנב הדואר" מיום 24.9.1998 (נספח 1 לכתב ההגנה; להלן – "הנוהל"), ולטענתה הוא מהווה נוהל מחייב שנקבע על ידי משרד התחבורה. בנקודה זו אעיר, כי הצדדים לא הוכיחו שהמסמכים שצורפו הם נהלים שאושרו על ידי משרד התחבורה, ובוודאי שלא הוכיחו כי מדובר בנהלים עדכניים. אולם, בעוד שהמסמך שצורף על ידי התובעת נחזה להיות מסמך רשמי של משרד התחבורה, והנתבעת לא חלקה על תוקפו, הרי שהמסמך שצורף על ידי הנתבעת נראה נוהל פנימי של הנתבעת. כך, בתחתית כל עמוד נרשם "רשות הדואר השירות הבנקאי – תחום פיתוח שירותים בנקאיים", ואין על המסמך כל אינדיקציה כי הוא הוצא על ידי משרד התחבורה או שהמשרד היה מעורב בגיבושו (לעניין זה ראו, ת"א (שלום ת"א) 7861-04-15 פור נ' חברת דואר ישראל בע"מ, פסקה 7 (30.3.2018), והערתי בתא"מ (שלום ראשל"צ) 55115-03-16 טרבלסי נ' חברת דואר ישראל בע"מ, פסקאות 10-9 (17.6.2018)). ככל שהנתבעת מבקשת להסתמך על מסמך זה כהנחיה מחייבת של משרד התחבורה, מן הראוי כי תוכיח שאכן מדובר בנוהל שנקבע על ידי משרד זה, כגון על ידי זימון נציג המשרד או הגשת תעודת עובד ציבור. מכל מקום, כפי שאפרט להלן, אין צורך בענייננו לקבוע מסמרות בדבר מעמדו של הנוהל או התאמתו לנוהל 5/2010.

14.מהם המסמכים אשר יש להציג בפני האשנבאי (פקיד הדואר) בעת ביצוע רישום העברת בעלות על סמך ייפוי כוח? מטבע הדברים, צריך להציג ייפוי כוח. מעיון בנוהל שצירפה הנתבעת עולה, כי על האשנבאי לראות ייפוי כוח מקורי (סעיף 7.1.8 לנוהל). כאשר המוכר הוא אדם פרטי (במובחן מתאגיד), אין חובה כי ייפוי הכוח יהיה מאומת על ידי עורך דין. אולם, כאשר ייפוי הכוח אינו מאומת על ידי עורך דין, יש להציג תעודת זהות של מייפה הכוח (סעיף 7.1.5.א לנוהל). היינו, בהתאם לנוהל יש להבחין בין ייפוי כוח מאומת על ידי עורך דין, שאז אין חובה להציג תעודת זהות של מייפה הכוח, לבין ייפוי כוח שאינו מאומת, שאז קיימת חובה להציג תעודת זהות. הצדדים לא הרחיבו בעניין זה, אולם מעיון בפסיקה נראה כי בשנת 2003 שונו הנהלים של משרד התחבורה, ועתה נדרשת הצגת תעודת זהות של המוכר בכל מקרה של רישום העברת בעלות ברכב של אדם פרטי על ידי ייפוי כוח (ראו, ת"א (שלום קריות) 798/04 יקוטי נ' סאלח (24.8.2009); ת"א (שלום ראשל"צ) 3263/03‏ ‏כהן פנחס נ' מכון הדרום פ"ת א.ד.ש. שירותי רכב 1980 בע"מ, פסקאות 39-38 (8.5.2005)). אינדיקציה נוספת התומכת במסקנה זו היא העובדה, שכפי שיפורט להלן על חלקו האחורי של טופס אישור רישום שינוי בעלות ברכב, אשר מופק על ידי משרד התחבורה, נדרש האשנבאי לאשר כי הוצגו בפניו ייפוי כוח מקורי ותעודת זהות של מייפה הכוח.

יוער, כי בפסיקת בתי משפט השלום התגלעו חילוקי דעות בשאלה אם הנוהל שלא חייב בזמנו הצגת תעודת זהות של המוכר כאשר ייפוי הכוח מאומת על ידי עורך דין היה סביר (לפסקי דין העונים על שאלה זו בחיוב ראו, ת"א 2308/00 הנ"ל; ת"א (שלום פ"ת) 5831/01 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סלומון בוחניק, פסקאות 40-39 (9.12.2003); ת"א 798/04 הנ"ל. לפסק דין העונה על השאלה בשלילה ראו, ת"א 3263/03‏ ‏הנ"ל, פסקאות 48-37).

15.מכל מקום, בענייננו אין ספק כי בטרם ביצוע רישום העברת הבעלות נדרש היה להציג בפני האשנבאי תעודת זהות של התובעת. ראשית, הנתבעת אינה חולקת על כך ואף אישרה זאת במפורש (ראו, סעיף 4.1 לתצהירו של מר חסונה; עדותו של מר חסונה בעמ' 18, שורות 26-21 לפרוטוקול; וסעיף 85 לסיכומי הנתבעת). שנית, כפי שיפורט להלן יש לצאת בענייננו מנקודת הנחה לפיה לא הוצג ייפוי כוח מאומת על ידי עורך דין, כך שגם לפי הנוהל שצירפה הנתבעת הייתה חובה להציג תעודת זהות של המוכר.

16.הקביעה כי יש להציג ייפוי כוח מקורי ותעודת זהות של המוכר עשויה לעורר את השאלה מה הדין כאשר הוצגו מסמכים מזויפים. בעניין זה גישת הפסיקה היא, כי פקידי הדואר אינם מוכשרים מתוקף תפקידם לגלות זיופים, ואינם נושאים באחריות מקום בו בוצע שינוי ברישום הבעלות על יסוד מסמכים מזויפים (עניין משקי ליסינג, עמ' 12-11; ת"א (שלום הרצ') 2717/04 דומיקאר בע"מ נ' משרד הרישוי, פסקה 12 (14.12.2006)). אולם, ברור כי מקום בו לא עמד פקיד הדואר על כך שיוצגו בפניו המסמכים הנדרשים, עולה הדבר כדי התרשלות. עם זאת, לפי פסיקת בית המשפט העליון אין בכך כדי להקים עוולה של הפרת חובה חקוקה (עניין סהר, עמ' 475).

תיעוד הבדיקות והמשמעות של העדר תיעוד

17.כאשר מבוצע רישום של שינוי בעלות ברכב, ממולא טופס "אישור רישום שינוי בעלות ברכב", אשר הונפק על ידי רשות הרישוי במשרד התחבורה (נספח 2 לתצהיר מטעם הנתבעת). בצד הקדמי של הטופס מופיעים פרטי הרכב, פרטי המוכר ופרטי הקונה, וכאשר הפעולה מתבצעת באמצעות ייפוי כוח רשומים גם פרטיו של מיופה הכוח. גב הטופס כולל פרטים אשר על האשנבאי למלאם. בכותרת נכתב "אישור האשנבאי במקרה של ייפוי כוח", ובשורה מתחת נכתב "הנני לאשר בחתימתי כי הוצג בפני אישור מקורי". לאחר מכן מופיעות מספר רובריקות אשר על האשנבאי למלא, לרבות "הוצגה בפני ת"ז של מיפה הכוח (במקרה של אדם פרטי)". מתחת לאותן רובריקות רשומים המשפטים "מיופה הכוח זוהה ופרטיו בתעודת הזהות, במסוף ובטופס יפוי הכוח – זהים. פרטי נותן יפוי הכוח במסוף ובטופס יפוי הכוח – זהים". מתחת למשפטים אלו על האשנבאי לרשום את שמות מיופי הכוח. בתחתית הטופס מסומן מקום בו על האשנבאי לחתום.

18.הנה כי כן, בהתאם לטופס שהונפק על ידי משרד התחבורה, על האשנבאי לאשר בגב הטופס בחתימת ידו כי הוצגו בפניו ייפוי כוח מקורי ותעודת זהות של מייפה הכוח וכי וידא שקיימת התאמה בין הנתונים הרשומים בייפוי הכוח ותעודת הזהות לבין הנתונים הרשומים במסוף. גם בהתאם לנוהל שצירפה הנתבעת, על האשנבאי לחתום בגב הטופס (סעיף 7.3.13 לנוהל). אלא שבענייננו, לא נרשם דבר בגב הטופס. השאלה המתעוררת היא מה משמעות הדבר.

19.לדעתי, העדר הרישום על גב הטופס מקים חזקה כי לא הוצגו בפני האשנבאי המסמכים הנדרשים. כידוע, העדר תיעוד על ביצוע פעולות כאשר נדרש תיעוד כזה עשוי להיחשב כגרימה של נזק ראייתי, ולהצדיק את העברת הנטל אל הנתבע להוכיח כי הפעולות אשר היו אמורות להיות מתועדות נעשו על ידו. בדרך כלל, נעשה שימוש בדוקטרינת הנזק הראייתי בהקשרים של רשלנות רפואית, אולם היא אינה מוגבלת למקרים כאלו (ע"א 361/00 ד'אהר נ' יואב, פ"ד נט(4) 310, 328-327 (2004) ("עניין ד'אהר"); גיא שני חזקות רשלנות – העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין 314-312 (2011) ("שני, חזקות רשלנות")).

ישנם סוגים שונים של נזקים ראייתיים ובפסיקה ובספרות הובעו גישות שונות ומגוונות לגבי דוקטרינת הנזק הראייתי על סוגיה השונים (לסקירה ראו למשל, גיא שני "הנזק הראייתי ו'עונשו': בשבחי מעבר מהמודל הקיים של העברת הנטל למודלים של מידתיות ואינדיקטיביות" משפטים מא 315 (2011) ("שני, הנזק הראייתי")). ענייננו בסוג המקרים המכונה לעתים "הפן הראייתי-דיוני" של הדוקטרינה. מדובר במקרה בו קיים חסר בתיעוד שאמור להתבצע על ידי הנתבע, והשאלה היא האם יש להעביר לכתפי הנתבע את נטל השכנוע להוכיח כי הפעולות אשר ביצוען אמור היה להיות מתועד בוצעו. על אף שהטרמינולוגיה היא של העברת נטל, בדרך כלל תוחל הדוקטרינה במצבים של עמימות עובדתית, כך שהמשמעות המעשית של העברת הנטל תהיה קביעת ממצא עובדתי לחובת הנתבע (עניין ד'אהר, עמ' 328; שני, הנזק הראייתי, עמ' 328).

20.ישנם שלושה תנאים להחלתה של דוקטרינת הנזק הראייתי: עמימות עובדתית, היינו חסר בתשתית הראייתית; שליטה של הנתבע בראיות, היינו כי לנתבע ישנה עדיפות בגישה לראיות או בייצורן (כאשר מדובר בתיעוד שנעשה בזמן אמת); ואשם של הנתבע בגרימת הנזק הראייתי, היינו כי החלל הראייתי נוצר בשל זדון או רשלנות של הנתבע (שני, הנזק הראייתי, עמ' 327-324; שני, חזקות רשלנות, עמ' 323-314). נבחן את התקיימותם של תנאים אלו במקרה בו אנו עוסקים.

עמימות עובדתית: יסוד זה דורש כי לתובע יהיה קושי ממשי להוכיח את היסוד העובדתי שבקשר אליו נבחנת החלת הדוקטרינה (ע"א 8279/04 גולן נ' עיזבון המנוח ד"ר מנחם אלברט ז"ל, פ"ד סב(1) 330, פסקה 22 לפסק דינו של השופט גרוניס (2006)). אין ספק כי יסוד זה מתקיים בענייננו. השאלה שעל הפרק היא האם במעמד רישום העברת הבעלות ברכב הוצגו ייפוי כוח מקורי ותעודת זהות של התובעת. מי שהציג את עצמו כמיופה כוח של התובעת הוא קמאל, אשר לטענת התובעת, שאינה שנויה במחלוקת, הונה אותה. לתובעת אין כל דרך מעשית לברר מה נאמר ומה הוצג בסניף הדואר במעמד רישום העברת הבעלות, ולפיכך ברי כי מתקיים התנאי של עמימות עובדתית.

שליטה של הנתבע בראיות: אף לגבי יסוד זה ניתן לקבוע בקלות כי הוא מתקיים, שכן מי שביצע את רישום העברת הבעלות והיה בידו לתעד את הצגת ייפוי הכוח ותעודת הזהות הוא נציג הנתבעת.

אשם של הנתבע: יסוד זה דורש, כי הנזק הראייתי נגרם באשמת הנתבע, היינו בשל רשלנותו (ע"א 6991/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (24.10.2011)). כאשר הנזק הראייתי מתבטא באי תיעוד, יש לבסס מסקנה כי בנסיבות הייתה חובת תיעוד. השאלה מתי ישנה חובת תיעוד אינה תמיד פשוטה (בהקשר של רשלנות רפואית ראו, שני, הנזק הראייתי, עמ' 333-329; שני, חזקות רשלנות, עמ' 336-328).

21.מהי, אפוא, חובת התיעוד של האשנבאי המבצע רישום של העברת בעלות ברכב? במספר פסקי דין נדחתה הטענה כי על האשנבאי לשמור עותק של ייפוי הכוח או צילום תעודת הזהות (עניין משקי ליסינג, עמ' 15-12; ת"א 89603/98 הנ"ל, פסקה 2.ו; ת"א (שלום ת"א) 10004/05 דומיקאר בע"מ נגד בנק איגוד לישראל, פסקה 76 (8.3.2009)). זאת, בהעדר חובה כזו על פי הנוהל ומן הטעם שמדובר בנטל מכביד. עם ההשתכללות הטכנולוגית המקלה על תיעוד באמצעים דיגיטליים, ייתכן שגישה זו ראויה להרהור נוסף, אך עניין זה מונח לפתחו של המאסדר. נקודת המוצא לעת הזו היא, כי פקידי הדואר אינם נדרשים לשמור צילומים של ייפוי הכוח ותעודת הזהות. עם זאת, פשוט בעיניי כי על הפקיד לסמן בגב הטופס, במקום המיועד לכך, כי הוצגו בפניו ייפוי כוח מקורי ותעודת זהות של המוכר, ולאשר זאת בחתימתו. ראשית, העובדה שבגב הטופס, שהונפק על ידי משרד התחבורה, מופיעים שדות המיועדים למילוי פרטים אלו, מעידה על כך שעמדתו של המאסדר היא שתיעוד כזה נדרש. גם לפי הנוהל, אשר לטענת הנתבעת אושר על ידי משרד התחבורה, נדרש האשנבאי לחתום בגב הטופס (סעיף 7.3.13 לנוהל); שנית, מדובר בנטל מינימאלי, שיש בו כדי לוודא כי פקיד הדואר יתייחס ברצינות לחובת הזיהוי המוטלת עליו. יש לזכור כי מדובר בשינוי ברישום הבעלות על נכס השייך לאדם פרטי ואשר בדרך כלל יש לו ערך ניכר. הרישום מתבצע כאשר המוכר, אשר בעלותו עומדת להיגרע מהמרשם, אינו נוכח במקום. לא נדרש אפילו ייפוי כוח המאומת על ידי עורך דין. הבדיקות אשר הפקיד אמור לבצע הן מינימאליות, והמעט שניתן לצפות ממנו הוא כי ביצוען יתועד במקום המיועד לכך.

22.מן האמור עד כה עולה, כי במקרה בו האשנבאי המבצע את רישום העברת הבעלות אינו ממלא את גב הטופס ואינו מתעד כי הוצגו בפניו ייפוי כוח מקורי ותעודת זהות של המוכר, קמה תחולה לדוקטרינת הנזק הראייתי בפן הדיוני-ראייתי, במובן זה שעובר הנטל לדואר להוכיח כי מסמכים אלו הוצגו.

אעיר, כי ייתכן שניתן לצעוד צעד נוסף ולקבוע, כי אי ביצוע התיעוד לא רק יוצר עמימות לגבי השאלה האם בוצעו הבדיקות הנדרשות, אלא מהווה ראיה כי בדיקות אלו לא בוצעו. היינו, מדובר ב"נזק ראייתי אינדיקטיבי" (שני, הנזק הראייתי, עמ' 376-372; שני, חזקות רשלנות, עמ' 399-395). בהקשר זה יש לציין, כי נראה שהחובה המוטלת על האשנבאי לציין בגב הטופס, בחתימת ידו, כי הוצגו בפניו תעודת זהות וייפוי כוח אינה למטרת תיעוד בלבד, אלא גם על מנת להבטיח כי בדיקה זו תיעשה. גם אם פקיד עשוי "לעגל פינות" בביצוע הבדיקות הנדרשות, יש יסוד להנחה כי אם הוא יחויב לאשר בחתימתו כי מסמכים מסוימים הוצגו בפניו, הוא לא יעשה זאת אלא אם אכן יוצגו בפניו אותם מסמכים. כלומר, החובה לתעד את ביצוע הבדיקות האמורות לא נועדה רק לספק ראיה שהבדיקות בוצעו, אלא גם לגרום לכך שהבדיקות יבוצעו. מנקודת מבט זו, העובדה שהפקיד לא אישר בחתימתו כי הוצגו בפניו ייפוי כוח מקורי ותעודת זהות מהווה ראיה מסוימת כי מסמכים אלו לא הוצגו.

23.לא למותר להוסיף, כי מעיון בפסיקה עולה שבחלק מהמקרים בהם נדחתה תביעה נגד הנתבעת בגין רישום העברת בעלות, ציין בית המשפט כי האשנבאי אישר בחתימתו שהוצגו בפניו המסמכים הנדרשים (ראו למשל, עניין משקי ליסינג; ת"א 89603/98 הנ"ל, פסקה 2.א; ת"א 2717/04 הנ"ל, פסקה 9; ת"א 10004/05 הנ"ל, פסקה 76).

מן הכלל אל הפרט – האם התרשלה הנתבעת?

24.אין חולק, כי רישום העברת הבעלות ברכבה של התובעת נעשה ללא הסכמתה וללא ידיעתה. השאלה היא האם הוא נעשה על יסוד מסמכים מזויפים, שאז האחריות לכך אינה רובצת על הנתבעת, או בלא שהוצגו המסמכים הנדרשים.

בגב טופס אישור העברת הבעלות אין רישום כלשהו (למעט חותמת הקופה). השדות בהם אמור האשנבאי לאשר כי הוצגו בפניו ייפוי כוח מקורי ותעודת זהות של המוכר – לא מולאו כלל, והאשנבאי לא חתם במקום המיועד לכך. כפי שצוין לעיל, יש בכך כדי להעביר את הנטל לנתבעת להוכיח כי המסמכים הוצגו. האם הרימה הנתבעת נטל זה? העד היחיד שהעיד מטעמה של הנתבעת הוא מר חאלד חסונה, סוכן הדואר שלדבריו ביצע את הפעולה. מר חסונה העיד, כי הוא מבצע עשרות העברות בעלות בשבוע, ומטבע הדברים אינו זוכר את ההעברה הספציפית (סעיף 9 לתצהירו), אולם הוא מקפיד לעבוד לפי הנהלים ודורש תמיד לראות את המסמכים הנדרשים, לרבות ייפוי כוח ותעודות זהות של הצדדים (סעיף 12 לתצהירו).

25.דעתי היא, כי אין די בעדותו הכוללנית של מר חסונה כדי להרים את הנטל להוכיח כי נעשו הבדיקות הנדרשות. ככלל, מקום בו קיים חסר בתיעוד לא ניתן לבסס מסקנה עובדתית על טענה כללית כי הבדיקה אשר לא תועדה נעשית כדבר שבשגרה (השוו, ע"א 612/78 פאר נ' קופר, פ"ד לה(1) 720, 724 (1980); ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 554-553 (2001)). בכך אין כדי לומר, כי לעדות בדבר נוהג או רוטינה אין כל ערך. מסקנה בדבר קיומו של נוהג יכולה לחזק עדות קונקרטית לפיה נעשתה בדיקה שלא תועדה, או לשמש כהשלמה ראייתית כאשר קיים תיעוד אשר אינו מתייחס לכל פרט ופרט (ראו למשל, ע"א 7416/12 קופת חולים מאוחדת נ' פלוני, פסקה 33 לפסק דינו של השופט עמית (4.11.2014); ע"א 10218/08 אברמובסקי נ' אפרים, פסקה 24 (23.8.2012)).

בענייננו, אילו היה נעשה התיעוד הנדרש על גב הטופס אך משבצת האמורה לתעד פרט מסוים הייתה נשארת ריקה, ניתן היה לשקול אם יש לייחס משקל לטענה כי הבדיקה אשר המשבצת אמורה לתעד נעשית כחלק מהרוטינה ולהניח כי המשבצת לא סומנה בטעות. כך, למשל, במקרים מסוימים קבע בית המשפט כי אין במחדל לציין בגב הטופס את שמו של עורך הדין שאימת את ייפוי הכוח כדי להצביע על כך שלא הוצג ייפוי כוח כנדרש, וזאת מן הטעם שבמכלול מדובר בפרט לא מהותי (ראו למשל, עניין משקי ליסינג, עמ' 8; ת"א (שלום חי') 8242/02 אסולין נ' מוטוקארס בע"מ, פסקה 4 (2.10.2005)). אולם, כאשר לא בוצע בגב הטופס תיעוד כלשהו, או שלא תועד כלל פרט מהותי כגון העובדה שהוצגה תעודת זהות, קשה להתבסס על הטענה לנוהג כללי כראיה יחידה לכך שהפעולה אשר התיעוד לגביה חסר בוצעה. אם נאמר אחרת, המסקנה תהיה כי לחובת התיעוד אין כל נפקות מעשית.

26.בענייננו, נכון אני להניח כי הוצג בפני האשנבאי מסמך כלשהו המתיימר להיות ייפוי כוח, שכן מדובר במסמך בסיסי שקשה להניח שהאשנבאי יקדם את התהליך בלעדיו. זאת ועוד, בחזית טופס אישור העברת הבעלות נרשם שמו של קמאל כמיופה כוח, וייתכן שבדוחק ניתן לראות בכך משום תיעוד לכך שהוצג טופס ייפוי כוח. אולם, הנתבעת לא הרימה את הנטל להראות כי הוצגה תעודת זהות של התובעת או כי ייפוי הכוח נחזה להיות מאומת על ידי עורך דין (וזאת ככל שהייתה עולה טענה כי כאשר ייפוי הכוח מאומת על ידי עורך דין אין צורך בהצגת תעודת זהות). בהקשר זה יש לציין, כי בניגוד לייפוי כוח שאותו ניתן לזייף ללא קושי (וכאמור, לא נדרש אפילו אימות על ידי עורך דין), הרי שזיוף של תעודת זהות נראה כמלאכה המצריכה מידה רבה יותר של יכולת ותעוזה. לפיכך, ההנחה שהוצג ייפוי כוח מזויף אינה מחייבת את המסקנה שהוצגה גם תעודת זהות מזויפת.

יש לקבוע, אפוא, ממצא עובדתי לחובת הנתבעת לפיו לא הוצגה בפני האשנבאי תעודת זהות של התובעת.

27.בסיכומיה טוענת הנתבעת, כי כלל אין לה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת (סעיפים 45-41 לסיכומי הנתבעת). טענה זו יש לדחות. איני רואה מקום להרחיב בעניין זה, שכן בעניין סהר נפסק במפורש כי קיימת חובת זהירות של הבנק המקוון המבצע את רישום העברת הבעלות כלפי בעל הרכב. לא יכול להיות ספק, כי אי עמידה על הדרישה שתוצג תעודת זהות של המוכר, כאשר הצגתה נדרשת על פי הנהלים המחייבים, עולה כדי הפרה של חובת הזהירות. הנתבעת מציינת בהקשר זה את חוסר הזהירות והרשלנות הרבה שהיו לשיטתה בהתנהלותם של התובעת ומ., אולם טענות אלו מקומן במסגרת הדיון על אשם תורם (ועל כך להלן) ואין בהן כדי לשלול את התרשלות הנתבעת.

המסקנה הבלתי נמנעת היא שהנתבעת התרשלה כלפי התובעת בביצוע רישום העברת הבעלות.

אעיר, כי בסיכומיה העלתה התובעת טענות נוספות בקשר לרשלנות הנתבעת, כגון כי היה עליה לפעול לעדכון הנוהל בעניינים מסוימים וכי לא פעלה לפרסום אזהרות לציבור הרחב מפני רמאויות. מקובלת עלי טענת הנתבעת כי טענות אלו עולות כדי הרחבת חזית (אציין עם זאת, כי חלק מהטענות שלגביהן טוענת הנתבעת בסיכומיה להרחבת חזית אינן כאלו).

קשר סיבתי לנזק

28.טענה מרכזית של הנתבעת היא כי כלל לא נגרם נזק על ידי רישום הבעלות ברכב על שם טיפאני, שכן הרישום אינו קונסטיטוטיבי. לטענתה, הבעלות ברכב עברה לקמאל כאשר הרכב נמסר לו, והרישום לא שינה דבר בהיבט זה, וממילא הוא לא גרם נזק.

29.שאלה היא האם מסירת הרכב לקמאל היוותה העברה קניינית של הבעלות, נוכח התניה בהסכם לפיה "העברת הבעלות תתבצע לאחר שישולם כל הסכום למוכר". צדדים רשאים להסכים ביניהם על מועד העברת בעלות שונה ממסירת הנכס (סעיף 33 לחוק המכר), והשאלה היא האם הם עשו זאת בתניה האמורה או שמא היא מתייחסת רק לביצוע הרישום. כך או אחרת, הרישום אצל הנתבעת לא גרם להעברת בעלות במישור הקנייני, ומכאן הטענה כי הוא לא גרם נזק. אכן, מקום בו הרכב קיים או ניתן לאיתור בקלות, אין הרישום של שינוי הבעלות נחשב לנזק (ראו, ע"א 461/68 מדינת ישראל נ' בן יקיר, פ"ד כב(2) 85 (1968)). אלא שבענייננו הנזק אינו בכך שהרישום שלל את הבעלות, כי אם בכך שהרכב לא הוחזר לתובעת. גם אם נניח שהקניין ברכב עבר לקמאל עם מסירת הרכב, אין ספק שלתובעת עמדה זכות ביטול של העסקה – בין אם בשל הטעיה ובין אם בשל הפרה – וכנגזרת מכך זכות להשבה של הרכב לידיה מקמאל. הנזק הנטען של התובעת מתבטא, אפוא, בהעדר אפשרות מעשית להשיב לידיה את הרכב, שעה שהרכב נמכר לצד שלישי (וממנו הלאה). השאלה אותה יש לבחון היא האם יש קשר סיבתי בין הרישום של הרכב על שם טיפאני לבין העובדה שהרכב לא חזר לתובעת. לאחר ששקלתי בדבר, אני סבור שהתשובה היא חיובית.

30.מעשה ההונאה שהתבצע במקרה הנוכחי לבש צורה של רישום הבעלות על שם טיפאני ומשם רישום הבעלות, מן הסתם יחד עם מסירת הרכב, על שם גורמים אחרים. מתווה הונאה זה לא היה יכול לצאת אל הפועל אילולא הייתה הנתבעת מאפשרת את רישום הרכב על שם טיפאני. עקרונית, ישנה אפשרות כי גם במקרה כזה קמאל לא היה מחזיר את הרכב והיה מוכר אותו ללא רישום העברת בעלות, היינו כרכב גנוב, אולם הדעת נותנת כי התמורה שהייתה צפויה לו במקרה כזה היא נמוכה בהרבה, ולא ניתן גם לדעת אם היו לו את הקשרים הנדרשים כדי למכור את הרכב באופן זה. קיימת גם אפשרות תיאורטית כי קמאל היה מזייף את תעודת הזהות של התובעת, אולם במקרה כזה מדובר היה בהונאה מסוג אחר, קשה יותר לביצוע וכרוכה בעבירות פליליות חמורות נוספות. כאשר ידוע כי מעשה הונאה התבצע בדרך מסוימת, אין סיבה להניח כי אילו הייתה דרך זו נחסמת היה אותו מעשה מתבצע בדרך אחרת, שעה שהדרך האחרת משתלמת הרבה פחות או כרוכה בקשיים ובסיכונים רבים יותר. לפיכך, כאשר מעשה רשלני אפשר ביצוע של הונאה בדרך מסוימת, בדרך כלל אין לראות באפשרות התיאורטית לרמות בדרך אחרת – מתוחכמת יותר או פחות משתלמת – משום שלילה של הקשר הסיבתי, כאשר אין מידע קונקרטי שיש בו כדי להניח בסיס לכך שהרמאי היה עשוי לפעול באותה דרך.

ההונאה שהתבצעה במקרה הנוכחי – נטילת הרכב על ידי קמאל והעברתו לאחר תוך שינוי רישום הבעלות בלא לשלם את התמורה – לא הייתה מתאפשרת אילולא התרשלה הנתבעת. התרחיש הסביר הוא, כי אילולא נרשמה הבעלות על שם טיפאני לא היה הרכב יוצא מידיו של קמאל, ולתובעת הייתה אפשרות לתפוס אותו. בכך מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין ההתרשלות (רישום העברת הבעלות) לבין הנזק (אי החזרת הרכב). גם קשר סיבתי משפטי מתקיים, שכן הסיכון שרישום לא נכון של העברת בעלות ברכב יגרום לכך שהרכב יישלל מבעליו הוא צפוי, וכמעט מובן מאליו.

31.אשר לגובה הנזק, בהתאם לזיכרון הדברים נמכר הרכב תמורת סך של 450,000 ש"ח. התובעת לא הביאה ראיות (כגון חוות דעת שמאי) כי זה היה מחירו של הרכב, הגם שלטענתה זה מחיר נמוך מעט מהמחיר לפי מחירון לוי יצחק (שלא הוגש). מכל מקום, העובדה שסכום זה נקבע בזיכרון הדברים היא אינדיקציה ראשונית לשווי הרכב, והנתבעת לא טענה בכתב ההגנה או במסגרת ראיותיה כי שווי הרכב היה נמוך יותר. בהתחשב בכך, יש לקבל את הטענה כי זה היה שווי הרכב, וממילא הנזק, לאחר ניכוי הסכום ששולם על ידי קמאל, עומד על סך 402,000 ש"ח.

אי הקטנת נזק

32.המסקנה כי התובעת ניזוקה בכך שקמאל נטל את הרכב ולא החזיר אותו אינה סוף פסוק, שכן יש לבחון את השאלה האם לא היה על התובעת לפעול להשבת הרכב לידיה ולהגיש תביעה לסעד הצהרתי לפיה היא נותרה הבעלים של הרכב, ובכך להקטין את נזקה. בהקשר זה טוענת התובעת, כי לאחר שנוכחה שהרכב עבר ידיים כה רבות, סברה כי אין לה סיכוי להצליח להשיבו לידיה וכך אף נאמר למ. במשטרה.

33.לאחר ששקלתי בדבר, מצאתי שאין מקום לקבוע כי התובעת לא עמדה בנטל הקטנת הנזק. הנטל המוטל בדיני הנזיקין על ניזוק להקטין את נזקו הוא יציר פסיקה. ניזוק שלא עמד בנטל זה, עלול להפסיד את זכותו לפיצוי במלואה. אולם, הנטל המונח על כתפי הניזוק אינו כבד. הוא אינו מחויב לצאת מגדרו כדי להקטין את הנזק, אלא לעשות את אותם דברים אשר מצופה מניזוק סביר לעשותם (ע"א 531/71 לכוביצר נ' רודה, פ"ד כו(2) 113, 120-119 (1972)‏‏). המבחן הוא אובייקטיבי, והנטל להראות כי ניתן היה להקטין את הנזק רובץ על כתפי הנתבע (ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45, 51 (1991)).

האם נטל הקטנת הנזק כולל גם נקיטת הליכים משפטיים? ככלל, "התובע אינו מחויב ליטול על עצמו את הטורח והסיכון לניהול משפט מפוקפק נגד צד שלישי, שסיכויי הצלחתו אינם ברורים" (ע"א 592/66 "הקודחים" נתניה בע"מ נ' ביטון, פ"ד כא(1) 281, 286 (1967)). עם זאת, ישנם מקרים בהם מצופה כי הניזוק ינקוט הליך משפטי, אחרת ייחשב כמי שלא פעל להקטנת נזקו. כך, למשל, אדם המגיש תביעה נגד רשות עלול להיחשב כמי שלא הקטין את נזקו, אם לא יזם מבעוד מועד עתירה מנהלית נגד הרשות (ראו, עע"ם 7401/14 קסם מילניום נ' רשות שדות התעופה (9.9.2015); רע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל, פסקאות 41-39 לפסק דינו של השופט עמית (19.1.2017)). מקרים אלו שונים מענייננו במובנים רבים, לרבות בכך ששם ההליך המשפטי שאמור היה להקטין את הנזק הוא נגד אותו נתבע. עם זאת, נראה כי ישנם גם מקרים בהם אי נקיטת הליך משפטי נגד צד שלישי עשויה להיחשב אף היא לאי עמידה בנטל הקטנת הנזק. התשובה לשאלה מהם מקרים אלו היא תלוית נסיבות, תוך שנקודת המוצא היא כי התובע אינו מחויב לצאת ל"הרפתקה משפטית" שסיכוייה לוטים בערפל, והנטל להראות שבנסיבות העניין היה מקום לנקיטת הליך משפטי מונח על כתפי הנתבע.

34.ומכאן לענייננו. במבט ראשון יש לכאורה טעם בטענת הנתבעת כי היה על התובעת לפעול לתפיסת הרכב מיד כשהתעורר בליבה החשד כי היא נפלה קורבן להונאה. אלא שהתובעת ומ. הציגו טעמים מניחים את הדעת לאופן התנהלותם. אשר לשלב בו ניעור החשד לראשונה, הסביר מ. כי הוא פעל על פי עצת השוטר אליו פנה כדי להגיש תלונה, כי הסיכוי הטוב ביותר שלו לקבל את הרכב או את כספו הוא אם לא יגיש עדיין תלונה ויעמיד פנים כי העסקה נמשכת כרגיל. מדובר בהסבר הגיוני והוא מקובל עלי.

אשר לשלב שלאחר הגשת התלונה למשטרה, מתעוררת השאלה האם מצופה היה כי התובעת תיזום מהלך לתפיסת הרכב ולהגשת תביעה לסעד הצהרתי נגד הבעלים הרשום שלו, בטענה כי הבעלות ברכב היא שלה. התובעת ומ. העידו כי סברו שלאחר שהרכב עבר ידיים כה רבות, אין להם סיכוי להשיבו לידיהם, וכך גם נאמר להם במשטרה. בנסיבות העניין, אני סבור שאין בכך שהתובעת ובעלה לא פעלו לאיתור הרכב ולהגשת הליך משפטי להצהרה על הבעלות בו משום אי עמידה בנטל הקטנת הנזק.

שאלה לא פשוטה היא לפי איזה כלל משפטי צפויה הייתה להיות מוכרעת תחרות הזכויות בין התובעת לבין רוכש הרכב (היינו, האחרון בשרשרת העברת הבעלויות לאחר שהרכב נמכר על ידי קמאל וטיפאני). בהקשר זה יש לשים לב כי לטענת הנתבעת עצמה הבעלות ברכב עברה לקמאל עם מסירתו, כך שלכאורה מי שרכש את הרכב (בהנחה שעשה זאת בתום לב) קנה בו קניין מלא. לתובעת עמדה אמנם זכות לבטל את העסקה עם קמאל, אולם שאלה היא מה משמעות הדבר כאשר מדובר בתחרות עם צד שלישי אשר רכש את הרכב מקמאל. השאלה היא האם התחרות נבחנת לפי דיני העסקאות הנוגדות המוסדרים בסעיף 12 לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971 – שאז די בכך שהצד השלישי יוכיח תום לב ותמורה – או שמא נדרש הצד השלישי לעמוד בתנאי תקנת השוק לפי סעיף 34 לחוק המכר (בעניין זה ראו, דניאל פרידמן "הערות בדבר זכויות הבעלים המקורי כלפי צד שלישי לאור החקיקה הישראלית החדשה" עיוני משפט ד 245 (התשל"ה); רע"א 1096/97‏ אבו ג'ובה נ' פימן בע"מ, פ''ד נג(1) 481 (1999); דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב 1269-1265 (2017)).

מובן, כי לא ניתן לקבוע בשלב הנוכחי כיצד הייתה מוכרעת תחרות הזכויות בין התובעת לבין רוכש הרכב אילו הגיעה לבית המשפט. שאלה זו מעוררת היבטים עובדתיים אשר לא התבררו במשפט, כגון לגבי נסיבות הרכישה של הרכב על ידי אלו שנרשמו כבעלים שלו. מה שחשוב לענייננו הוא כיצד נראו הסיכויים של התובעת כשהתברר לה כי נפלה קורבן להונאה, על מנת לקבוע האם היה עליה, כחלק מנטל הקטנת הנזק, לנקוט הליך משפטי נגד מחזיק הרכב. ככל שהרוכש נדרש לעמוד רק בתנאים של תום לב ותמורה, הרי שהסיכוי שהתובעת תצליח לזכות ברכב נראה נמוך יותר. אולם, גם אם נניח שהרוכש היה נדרש לעמוד בתנאי תקנת השוק קיימת אפשרות כי הוא היה גובר על התובעת. עיון ברשימת ה"ידיים" שעבר הרכב (נספח י"א לתצהיר מ.) מעלה כי כלולה בה קונה בשם "חברת אוטו המוביל" שלאחר מכן מכרה את הרכב לאחר. שם זה מצביע לכאורה על כך שהרכב עבר אצל סוחר רכב, מה שמגדיל את הסיכוי כי חלה לגביו תקנת השוק.

מספר הבעלים הרב שעבר הרכב והעובדה שאחד מהם נחזה כסוחר רכב, משפיעים אפוא כלפי מטה על הערכת סיכויי ההליך ההיפותטי שהייתה התובעת יכולה לנקוט. לכך יש להוסיף את הקושי והמשאבים הכרוכים באיתור המחזיק ברכב. בהתחשב בכל האמור, ובנקודת המוצא לפיה נטל הקטנת הנזק לא יחייב בדרך כלל נקיטת הליך משפטי שסיכוייו לוטים בערפל נגד צד שלישי, אני סבור שאין לומר שהעובדה שהתובעת ומ. לא יזמו הליך משפטי לתפיסת הרכב ולהצהרה על בעלות התובעת בו עולה כדי אי עמידה בנטל הקטנת הנזק.

אשם תורם

35.לטענת הנתבעת, התנהלות התובעת ומ. עלתה כדי רשלנות רבתי, כך שיש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 100%. בהקשר זה מצביעה הנתבעת על כך שהתובעת מסרה את הרכב שלה לאדם זר בלא שקיבלה את מלוא התמורה אלא רק שיקים המוסבים מצדדים שלישיים, ותוך שלא עשתה פעולות מינימאליות שיכלו להגן עליה כגון רישום שעבוד על הרכב.

לטענת התובעת, היא (באמצעות מ.) עשתה כל שביכולתה כדי לנהל את המכירה בצורה בטוחה. מ. ביצע בדיקות לגבי קמאל, נמנע מלהעביר לו תעודת זהות של התובעת או צילום שלה וסמך על הנתבעת שבהעדר מסמכים כאלו לא ניתן לבצע רישום של העברת בעלות. מיד כשחולל השיק הראשון הוא פנה לקמאל ולאחר שזה הציע לו שיקים של טיפאני שוחח איתה כדי לוודא שהיא מאשרת אותם ואף החתים אותה על אישור. לפיכך, סבורה התובעת כי אין לייחס לה אשם תורם.

36.אני סבור שיש לתובעת אשם תורם בשיעור ממשי להתרחשות הנזק. אמת, כי ככלל רשאי אדם לסמוך על כך שהרשויות יבצעו את תפקידן כהלכה. טענת מ. כי סמך על כך שהרכב נותר רשום על שמה של התובעת, תוך שידע כי בלא תעודת זהות של התובעת לא ניתן להעביר את הבעלות ברכב והדבר היווה מעין "בטוחה" לכך שהסכום ישולם או שהרכב יוחזר, היא מתקבלת על הדעת. עם זאת, אין מדובר בבטוחה הרמטית, שכן קיים חשש שמא יזויפו המסמכים או שהרכב לא יושב למרות שרישום הבעלות לא ישונה. זאת ועוד, בענייננו קיימים לא מעט סימנים מחשידים או בעייתיים סביב העסקה, מכדי שניתן יהיה לומר כי אין לייחס לתובעת ולמ. כל אשם תורם. התובעת ומ. מסרו לידיו של אדם זר, שאינו מוכר להם, רכב יקר במיוחד, בלא כל בטוחה מלבד הותרת הרישום על שם התובעת, ותמורת כ-10% מהתמורה בלבד במזומן, והיתרה בשיקים החתומים על ידי גורמים שאינם מוכרים להם. בנסיבות אלו, כמעט שניתן לומר שהכתובת היתה על הקיר, ומכל מקום מתבקשת המסקנה כי התובעת ומ. לא הקפידו על שמירת רכושם כפי שמצופה היה מאדם סביר לעשות. עם זאת, במאזן שבין התובעת לנתבעת יש להביא בחשבון לזכותה של התובעת את העובדה שהיא הסתמכה על כך שהנתבעת, כגוף מעין ציבורי, תתנהל בזהירות ותבצע את הבדיקות שהיא מחויבת לבצע.

בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שמצד אחד עומד מחדל חמור של הנתבעת, שהיא גוף מעין ציבורי, במילוי חובת הזהירות שלה כלפי התובעת, כבעלת הרכב, ומצד שני עומדת התנהלות חסרת זהירות של התובעת ומ., אך כזו שנעשתה תוך הסתמכות על כך שהנתבעת תמלא את חובותיה – יש להעמיד את שיעור האשם התורם של התובעת על 40%.

התוצאה

37.הנתבעת אחראית לנזקים שנגרמו לתובעת, בניכוי אשם תורם בשיעור של 40%. הנזק אותו ספגה התובעת הוא כשווי הרכב, בניכוי הסכום ששולם לה, היינו – 402,000 ש"ח. לאחר הפחתת האשם התורם, על הנתבעת לשלם לה סך של 241,200 ש"ח. כנגד התשלום, על התובעת להמחות לנתבעת את זכויותיה ברכב, תוך שהנתבעת תתחייב כי ככל ותצליח להשיג את הרכב ולממשו תחלק את התמורה בינה לבין הנתבעת בשיעור של 60% לנתבעת ו-40% לתובעת, וזאת לאחר ניכוי ההוצאות שיהיו לנתבעת בגין התפיסה והמימוש של הרכב.

38.מעיון בפסיקה עולה, כי הוגשו לא מעט תביעות נגד הנתבעת בגין רישום לא נכון של העברות בעלות, ורובן ככולן נדחו. עמדתה של הפסיקה היא שאין להטיל על הנתבעת נטל מכביד מידי, אשר בסופו של יום עלול להביא לייקור השירות שמספקת הנתבעת לציבור. בהתאם לכך, נפסק כי הנתבעת אינה נושאת באחריות למקרים בהם נעשה שימוש במסמכים מזויפים, אינה מחויבת לחקור ולדרוש אחר נכונות ייפויי הכוח, אינה מחויבת לשמור העתקים של המסמכים שהוצגו בפני האשנבאי וכדומה. אלא שענייננו שונה ממרבית המקרים שנדונו בפסיקה. גם אם אין ציפייה כי הנתבעת תדע לזהות מסמכים מזויפים או תבצע חקירות בקשר לכשרות העסקאות המוצגות בפניה, ניתן בהחלט לצפות ממנה כי תבצע את הבדיקות הנדרשות על פי הנהלים – ותתעד את דבר ביצוען כנדרש.

 כאשר מוכר הרכב הוא אדם פרטי, הנהלים מחייבים, בין היתר, כי יוצגו בפני פקיד הדואר ייפוי כוח מקורי ותעודת זהות של מוכר הרכב. על פקיד הדואר להקפיד על כך הקפדה יתרה, ולא לבצע רישום של העברת בעלות ככל שהמסמכים אינם מוצגים. כמו כן, עליו לתעד במקום המיועד לכך את הצגתם של המסמכים האמורים ואת ביצוע הבדיקות הנדרשות. נטל זה אינו כבד מידי, ומכל מקום הוא נדרש לפי הנהלים ומכוח חובת הזהירות הבסיסית בה חבה הנתבעת, כמי שעוסקת ברישום העברות בעלות בנכסים בעלי ערך ניכר. אי קיומה של חובת התיעוד כנדרש עלול לגרור קביעת ממצאים עובדתיים לחובת הנתבעת, על כל המשתמע מכך.

סוף דבר

39.הנתבעת תשלם לתובעת סך של 241,200 ש"ח (כנגד חתימה על המחאת זכויות כמפורט בפסקה 37 לעיל), בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת את אגרת המשפט היחסית עבור הסכום האמור, והוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 25,000 ש"ח.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, כ' טבת תש"פ, 17 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.