ת"א 42781-10-17 השומרון מועדון הנופש נ' בדיחי ואח'

בבקשת המבקש להכרה בחסינות

החלטה בבקשת המבקש להכיר בחסינותו כשליח וכעובד ציבור מטעם הרבנות הראשית, שהוגשה במסגרת תביעה נזיקין שהגיד נגדו המשיבה 1.

כללי:

בעלי הדין:

1. המבקש הוא רב העיר אבן יהודה, אשר מונה על ידי מועצת הרבנות הראשית להיות ממונה הכשרות בעיר אריאל, לאחר שנותרה ללא רב ראשי.

    

2. המשיבה 1 היא חברה בע"מ, אשר בבעלותה נמצא מלון אשל השומרון (להלן-"המלון" או "המשיבה 1") שבתחום השיפוט של העיר אריאל ושל המועצה הדתית באריאל.

    

3. המשיבה 2, מדינת ישראל-הרבנות הראשית, היא הגוף הממלכתי הממונה על מתן כשרויות במדינת ישראל.

    

   הרקע להגשת הבקשה להכרה בחסינות:

4. בשנת 2014 נותרה העיר אריאל ללא רב עיר, וכתוצאה מכך ללא בעל סמכות אשר יכול היה ליתן תעודות כשרות לבתי עסק שעיסוקם במזון, לרבות למלון.

    

5. ביום ח' תשרי תשע"ה – 2.10.2014 ניתנה החלטה של מועצת הרבנות הראשית, עליה חתומים הרב הראשי דוד לאו, נשיא מועצת הרבנות הראשית, והרב רפאל פרנק, מזכיר מועצת הרבנות הראשית, שנוסחה כדלקמן:

   "מועצת הרבנות הראשית החליטה לאשר את מינויו של הרב אהרון בדיחי שליט"א רבה של אבן יהודה, כרב מורשה נישואין ואחראי כשרות בעיר אריאל."

    

   בהמשך להחלטה זו, ביום כ"ב כסלו תשע"ה – 14.12.2014 שלח מר אלחנן גלט, מנכ"ל המשרד לענייני דתות, מכתב למר עמוס צוריאל, ראש המועצה הדתית באריאל, מכתב שנוסחו כדלקמן:

   "בהתאם להחלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל מיום ח' תשרי תשע"ה (02.10.2014) אשר העתקה רצ"ב ובהמשך לישיבה שהתקיימה במשרדי בנושא שבנדון, אני מבקש להנחות כי החל מתאריך י' טבת תשע"ה (01.01.15) יכנס לתפקידו הרב אהרון בדיחי שליט"א במועצה הדתית אריאל כאחראי על נושאי הנישואין והכשרות."

    

6. המבקש החל לפעול בעיר אריאל בענייני רישום נישואין ובענייני כשרות, בלי שיקבל שכר מאת המועצה הדתית באריאל, למעט החזר הוצאות.

    

7. ממסמכים שצורפו לכתבי הטענות עולה לכאורה כי נתגלו ליקויים בכשרות המלון, והמבקש ומפקחי הכשרות שלחו לכאורה התראות למלון על מנת שישפר את נושא הכשרות. ביום 4.5.17, לאחר שהמבקש היה סבור שהמלון אינו ממלא אחר תנאי הכשרות למרות ההתראות שנשלחו למלון, שלל המבקש את תעודת הכשרות של המלון. בגין שלילת תעודת הכשרות הגיש המלון תביעת נזיקין בסך מיליון ₪. תחילה הוגשה התביעה כנגד המבקש בלבד, ולאחר מכן תיקנה המשיבה 1 את כתב התביעה, וצירפה את המשיבה 2 כנתבעת נוספת.

    

   הסיבה לשלילת תעודת הכשרות אינה צריכה לבקשה להכרה בחסינות, ולכן לא נדון בה. המקום לדון בה יהיה בפסק הדין הסופי, לאחר שמיעת ראיות.

    

   הבקשה לחסינות וטענות הצדדים:

8. המבקש פנה לפרקליטות על מנת להכיר בחסינותו כעובד ציבור לאור סעיפים 7א' – 7ב' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן-"פקודת הנזיקין"). מאחר שהפרקליטות סירבה להכיר בחסינותו של המבקש כעובד ציבור, הגיש המבקש את בקשתו להכיר בו כעובד ציבור וליתן לו חסינות בהתאם להוראות סעיף 7ב(ד) לפקודת הנזיקין.

    

   המבקש נימק בקשתו זו בנימוקים כדלקמן:

   1. למבקש חסינות סטטוטורית על פי פקודת הנזיקין על מעשים שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני ברשות ציבורית;

   2. בהתאם להגדרות שבחוק איסור הונאה בכשרות, המבקש הינו עובד ציבור;

   3. המבקש הינו השלוח של המשיבה 2, וככזה זכאי הוא לחסינות;

   4. המבקש פעל תוך כדי מילוי תפקידו הציבורי;

   5. כתב התביעה אינו מצבעי על תשתית כלשהי בבסיס הטענה ל"כוונה לפגוע".

       

9. המשיבה 2 טענה שאין להכיר במבקש כמי שזכאי לחסינות של עובד מדינה. מהסיבות כדלקמן:

   1. הגנתו של המבקש ממומנת על ידי המבטחת של המועצה הדתית באריאל, דבר המעיד כי היא רואה במבקש כשלוח שלה;

   2. המבקש אינו בגדר עובד ציבור הזכאי לחסינות עובד מדינה;

   3. הרבנות הראשית היא הקובעת את כללי הכשרות כרגולטור ראשי, והרבנים מיישמים אות הוראות אלו, ואין בכך כדי להטיל אחריות על המשיבה 2;

       

10. המשיבה 1 טענה שאין המבקש זכאי לחסינות כעובד מדינה, תוך שהיא מסתמכת על נימוקי המשיבה 2 בתגובתה לבקשת החסינות.

     

11. לאחר דיון פרונטלי הגישו הצדדים את סיכומיהם בבקשת החסינות. המבקש והמשיבה 2 חזרו על טענותיהם שפורטו לעיל. המשיבה 1 חזרה בה מתמיכתה בתגובת המשיבה 2, ואמרה שאין לה כל עניין בבקשה.

     

    דיון ומסקנות:

    הכרה בחסינות של עובד מדינה – המישור הנורמטיבי:

12. סעיף 7א לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

    "(א)לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור.

    (ב)אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לגרוע מאחריותה של המדינה או של רשות ציבורית לפי סעיפים 13 ו-14 ולפי כל דין.

    (ג)החסינות לפי סעיף זה תחול גם על מי שהיה עובד ציבור בעת ביצוע המעשה נושא התובענה."

     

13. מיום 10.2.2006

14. תיקון מס' 10

15. ס"ח תשס"ה מס' 2026 מיום 10.8.2005 עמ' 950 (ה"ח 6)

16. הוספת סעיף 7אסעיף 7ב לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

    "(א)הוגשה תובענה נגד עובד המדינה על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד המדינה, וטענה המדינה בהודעה לבית המשפט לקיומה של חסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה, תצורף המדינה להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת.

    (ב)ביקשה המדינה, בהודעתה לפי סעיף קטן (א), כי תידחה התובענה נגד עובד המדינה – תידחה התובענה נגדו, ויראו את התובענה כאילו הוגשה נגד המדינה מכוח אחריותה למעשהו של עובד המדינה לפי סעיפים 13 או 14, ואת מעשה עובד המדינה כאילו נעשה תוך כדי מילוי תפקידו.

    (ג)על אף הוראות סעיף קטן (ב) רשאי התובע לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שלא מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א; קבע בית המשפט כאמור, לא תידחה התובענה נגד עובד המדינה, ולא יחולו הוראות סעיף קטן (ב).

    (ד)לא מסרה המדינה הודעה כאמור בסעיף קטן (א) או לא ביקשה לדחות את התובענה נגד עובד המדינה כאמור בסעיף קטן (ב), רשאי עובד המדינה לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א; ביקש העובד כאמור, תצורף המדינה להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת; קבע בית המשפט כי מתקיימים תנאי החסינות כאמור בסעיף 7א, תידחה התובענה נגד עובד המדינה, ויחולו הוראות סעיף קטן (ב), בשינויים המחויבים; קבע בית המשפט שעובד המדינה עשה את המעשה שלא תוך כדי מילוי תפקידו – תידחה התובענה כנגד המדינה. (ההדגשה שלי-י.ז.)

    (ה)בית המשפט יחליט בבקשת תובע כאמור בסעיף קטן (ג) או בבקשת עובד המדינה כאמור בסעיף קטן (ד), לאלתר."

    מיום 10.2.2006

    תיקון מס' 10

    ס"ח תשס"ה מס' 2026 מיום 10.8.2005 עמ' 950 (ה"ח 6)

    הוספת סעיף 7ב

    מאחר והמשיבה 2 מסרבת להכיר בחסינותו של המבקש, הרי שאנו נמצאים בארבע אמותיו של סעיף 7ב(ד), דהיינו במקרה בו המבקש, עובד הציבור, מבקש להכיר בחסינותו.

     

    להשלמת התמונה בעניין החסינות, יש להביא את ההגדרות שבסעיף 7 לפקודת הנזיקין, הקובע כדלקמן:

    "בסעיפים 7א עד 7ו –

    "מעשה" – לרבות מחדל;

    "עובד המדינה" – לרבות אורגן של המדינה וכל אדם הממלא מטעם המדינה תפקיד ציבורי על פי חיקוק, לרבות המשרתים בצבא ההגנה לישראל, במשטרת ישראל, בשירות בתי הסוהר ובארגוני הביטחון האחרים של המדינה, ולמעט בעל חוזה כמשמעותו בסעיף 15;

    "עובד רשות ציבורית" – לרבות אורגן של רשות ציבורית וכל אדם הממלא מטעם הרשות הציבורית תפקיד ציבורי על פי חיקוק, ולמעט בעל חוזה כמשמעותו בסעיף 15;

    "עובד ציבור" – עובד המדינה או עובד רשות ציבורית, לפי הענין;

    "רשות ציבורית" – רשות מקומית, וכל תאגיד שהוקם בחוק המנוי בתוספת;

    "תפקיד שלטוני" – תפקיד ציבורי על פי דין כמשמעותו בסעיף 15(ד)(2) לחוק-יסוד: השפיטה.

     

    13. ב-ע"א 1649/09 + רע"א 775/11 אברהם פלקסר נ. מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.8.14) (להלן-"פס"ד פלקסר") דן ביהמ"ש העליון בחסינות עובדי ציבור על פי סעיפים 7 עד 7ו לפקודת הנזיקין. וקבע, בין היתר, כפי שיפורט להלן

         

        אחת התכליות המרכזיות שעמדו לנגד עיני המחוקק היה בהענקת החסינות לעובד הציבור מפני תביעות נזיקין, הייתה ליתן מענה להפעלת לחצים בלתי ראויים ולהרתעת יתר של עובד הציבור במילוי תפקידו מחשש לתביעות אישיות שתוגשנה כנגדו.

         

        ההחלטה האם להכיר בחסינות או לא להכיר בחסינות הינה החלטה מנהלית, עליה חלים כללי המשפט המנהלי, והיא כפופה לביקורת שיפוטית על פי כללי המשפט המנהלי.

         

        מתן חסינות של עובדי המדינה נדונה בהתאם לקבוע בסעיף 7(ב) לפקודת הנזיקין. בפס"ד פלקסר נקבע כי כאשר היועץ המשפטי לממשלה (או הפרקליטות, במקרה המתאים) מודיעים לבית המשפט כי קיימת חסינות לעובד המדינה, אזי על בית המשפט לכבד את הודעת החסינות, לדחות את התביעה נגד עובד המדינה, והמדינה תבוא תחתיו כנתבעת בתיק. אם לא הכירה המדינה בחסינות של עובד הציבור, בהתאם לסעיף 7ב(ד) לפקודת הנזיקין יכול עובד הציבור להגיש בקשה לבית המשפט, על מנת שידון בבקשתו לחסינות.

         

        האם התמלאו הוראות סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין?

    14. סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

        "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור"

         

        לאור הוראות סעיף זה על מנת להכריע בבקשת החסינות של המבקש על בית המשפט להתייחס לשאלות כדלקמן:

        1. האם התפקיד שמילא המבקש הוא בתפקיד שלטוני?

        2. האם המבקש הוא עובד ציבור?

        3. האם שלילת הכשרות נעשתה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה, כאמור.

            

           האם המבקש מילא תפקיד שלטוני?

    15. סעיף 7 לפקודת הנזיקין הגדיר את המונח תפקיד שלטוני כדלקמן:

        "תפקיד ציבורי על פי דין כמשמעותו בסעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד השפיטה".

         

        סעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד השפיטה קובע כי בית המשפט העליון כשבתו כבית משפט גבוה לצדק מוסמך:

        "לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידיהן ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין, ואם נבחרו או נתמנו שלא כדין - להימנע מלפעול;"

        מאחר ואנו נוכחים לדעת שמוגשות עתירות לבג"צ בענייני כשרות ובג"צ דן בהן, אזי משמע מכך שמתן תעודת כשרות הינה פעולה שלטונית לכל דבר ועניין. דבר זה נלמד גם מפסיקת בית המשפט העליון כפי שיפורט להלן.

         

    16. סעיף 2(3) לחוק הרבנות הראשית לישראל, ה'תש"ם-1980 קובע כי אחד מתפקידי מועצת הרבנות הראשית הוא מתן תעודות הכשר על כשרות.

         

        ב- בג"ץ 11157/03 אירוח גולן בע"מ נ. הרבנות הראשית לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 5.9.2007) כתבה כב' השופטת נאור (כתארה אז) בסעיף 7 לפסה"ד כי הרבנות הראשית והרבנים המקומיים הם הרשויות המוסמכות לפי חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983 (להלן-"חוק הכשרות") להעניק תעודות הכשר לבתי עסק, ובקביעתם עליהם לשקול שיקולים של כשרות, וזאת על מנת למנוע הטעייה של הצרכנים המבקשים חצרוך אוכל כשר.

         

        ב- בג"ץ 6494/14 שי גיגי נ. הרבנות הראשית (פורסם בנבו, 6.6.2016) כתב כב' השופט סולברג בסעיף 45 לפסק דינו, כדלקמן:

        "מאפיינים אלה של תחום הכשרות הובילו את המחוקק ליצור הסדר מיוחד, שמטרתו הסמכת גורמים ממלכתיים, שיהיו אמונים על הסדרתו של תחום הכשרות, אך נודעת לו השפעה רבה גם בתחום זה: כך, האינטרס שבהצגת בית אוכל ככשר, והרחבת מעגל הלקוחות הפוטנציאליים מחד גיסא, והנטל הכלכלי הכרוך בשמירת דיני הכשרות מאידך גיסא, מגדילים את הסיכוי להונאה או הטעיה מצד בתי אוכל."

         

        ב- בג"ץ 8558/17 הרב אברהם דב חרל"פ נ. מועצת הרבנות הראשית (פורסם בנבו, 15.1.2020) (להלן-"פס"ד חרל"פ") כתב כב' השופט קרא בסעיפים 12 ו-13 לפסה"ד כי תחום הכשרות הוסדר בחוק הכשרות, שעיקרו הסמכת גורמים ממלכתיים שתפקידם יהיה אסדרתו של תחום הכשרות והפיקוח עליו. תכליתו של חוק הכשרות היא תכלית צרכנית של מניעת הונאה והטעיה של צרכני הכשרות ביחס לכשרות המוצרים, כלומר לבל יטעה צרכן שומר כשרות לחשוב כי אוכל שאינו כשר הוא כשר. מועצת הרבנות הראשית היא הרגולטור בתחום הכשרות,

         

    17. היוצא מכל האמור לעיל הוא כי מתן תעודת כשרות היא ביצוע תפקיד שלטוני לכל דבר ועניין, ולעניין מתן הכשרות מילא המבקש תפקיד שלטוני.

         

        האם המבקש הינו עובד מדינה לצורך החסינות?

    18. סעיף 7 לפקודת הנזיקין הגדיר את המונח עובד מדינה כדלקמן:

        "לרבות אורגן של המדינה וכל אדם הממלא מטעם המדינה תפקיד ציבורי על פי חיקוק, לרבות המשרתים בצבא ההגנה לישראל, במשטרת ישראל, בשירות בתי הסוהר ובארגוני הביטחון האחרים של המדינה, ולמעט בעל חוזה כמשמעותו בסעיף 15;"

         

        אין כל ספק שהרבנות הראשית היא אורגן של המדינה, שהרי כפי שראינו מפסקי הדין הנ"ל, הרבנות הינה גוף ממלכתי.

         

        לאור הגדרה זו, שאלה היא האם המבקש ממלא מטעם המדינה תפקיד ציבורי על פי חיקוק?

         

    19. סעיף 2 (א) לחוק הכשרות קובע את רשימת הגופים המוסמכים לתת תעודת כשרות לענייננו רלוונטיים סעיפים 2(א)(1) ו- 2(א)(2) הקובעים כדלקמן:

        "(1)מועצת הרבנות הראשית לישראל או רב שהיא הסמיכה (ההדגשה שלי-י.ז.);

        (2) רב מקומי המכהן במקום שבו נמצא בית האוכל, מקום השחיטה או מקום ייצור המצרך;"

         

        סעיף 2(ב) לחוק הכשרות מגדיר את המונח "רב מקומי" לצורך אותו סעיף:

        "מי שבידו אישור בכתב מאת מועצת הרבנות הראשית לישראל שהוא רב בישראל, והוא מכהן כרב עיר, רב מועצה אזורית, רב מושב או רב קיבוץ;".

         

        על סעיפי חוק אלו כתב כב' השופט קרא בסעיף 13 לפס"ד חרל"פ כדלקמן:

        "מהוראות החוק עולה כי למועצה (או רב שהיא הסמיכה לכך) ולרב מקומי יש סמכות מקבילה, במובן הבא: סמכותו של הרב המקומי לתת תעודת הכשר מוגבלת לתחומי המקום שבו הוא מכהן כרב מקומי, ובמובן זה הוא מהווה סמכות "מקומית". זאת, להבדיל מסמכותה של מועצת הרבנות לתת תעודת הכשר – שהיא הסמכה "ארצית" במובן זה שהיא עשויה להתפרס על כל תחומי המדינה..."

         

        העולה מכל האמור שכל עוד נמצא המבקש בתחומי הרשות המקומית אבן יהודה בה הוא מכהן כרב מקומי, הוא לא היה צריך לקבל את אישור מועצת הרבנות הראשית ליתן תעודות הכשר לעסקים ובתי אוכל הנמצאים בתחום הרשות המקומית בה הוא מכהן כרב מקומי. אך אין למבקש כל סמכות ליתן תעודת כשרות מעבר לתחומי היישוב בו הוא מכהן כרב מקומי. במקרה שהמבקש פועל בהליכי כשרות במסגרת הישוב בו הוא מכהן כרב מקומי, הוא שואב את סמכותו ליתן תעודות כשרות מכוח מינויו לרב המקומי ולא מכוח מינוי של מועצת הרבנות הראשית.

         

        על מנת שהמבקש יוכל ליתן תעודות כשרות מחוץ ליישוב בו הוא מכהן כרב מקומי, עליו לקבל מינוי מאת מועצת הרבנות הראשית, אך אז אינו פועל מכוח סמכותו כרב מקומי, אלא פועל מכוח סמכותה של הרבנות הראשית והסמכתו על ידיה.

         

    20. אין חולק כי המבקש היה מוסמך לפעול בענייני כשרות בעיר אריאל רק מכוח הסמכתה של מועצת הרבנות הראשית, ועל כן הוא נכנס להגדרה אדם הממלא מטעם המדינה תפקיד ציבורי על פי חיקוק.

         

        האם המבקש עובד ציבור?

    21. לעניין חסינות, מגדיר סעיף 7 לפקודת הנזיקין את המונח עובד ציבור כדלקמן:

        "עובד המדינה או עובד רשות ציבורית, לפי הענין;"

         

        המונח רשות ציבורית הוגדר בסעיף 7 לפקודת הפרשנות כדלקמן:

        רשות מקומית, וכל תאגיד שהוקם בחוק המנוי בתוספת;"

         

        כפי שנוכחנו לדעת, פסיקת בית המשפט העליון הכירה ברבנות הראשית כמוסד ממוסדות המדינה, ולעיל קבענו שהמבקש למעשה נכלל בהגדרת המונח "עובד מדינה", כך שהמבקש נכלל גם בהגדרת עובד ציבור

         

    22. סעיף 13 לחוק הכשרות כולל בתוכו את המונח "עבוד ציבור", וקובע כדלקמן:

        "לענין חוק זה יראו רב המוסמך לתת תעודת הכשר כעובד ציבור, כמשמעותו בחוק העונשין, תשל"ז-1977"

         

        סעיף 34כ"ד לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן-"חוק העונשין") מגדיר את המונח עובד ציבור כדלקמן:

        "עובד הציבור"

        1. עובד המדינה, לרבות חייל כמשמעותו בחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955;

        2. .....

        3. עובד מועצה דתית;

        4. ......

        5. .....

        6. ....

        7. ...

        8. ....

        9. ....

        10. נושא משרה או תפקיד על פי חיקוק, בין במינוי, בין בבחירה ובין בהסכם, אף אם איננו אחד מעובדי הציבור המנויים בפסקאות (1) עד (9);"

             

            אמנם ההגדרה של עובד ציבור על פי חוק הכשרות אינה חלה על נושא החסינות, אך נוכחים אנו לדעת שהגדרת עובד ציבור על פי פקודת הנזיקין לעניין החסינות ועל פי חוק הכשרות הינם דומים או אפילו זהים, והולכים הם יחד, גם את תכליותיהם שונות.

             

            האם חל החריג לחסינות?

    23. בכתב התביעה מעלה התובעת טענה שלכאורה ביטול תעודת הכשרות היה משום שלא הזמינו את המבקש לערוך בריתות במלון. המבקש הכחיש טענות אלו, וצירף מסמכים המראים כיצד פעל לפני הסרת הכשרות מהמלון ואת הסיבות להסרת הכשרות מהמלון.

         

    24. על מנת שתימנע מהמבקש חסינותו, על התובעת להוכיח כי היא עמדה בכל תנאי הכשרות שהוכתבו לה על ידי הרבנים שקדמו למבקש ועל ידי המבקש עצמו, וכי הסרת הכשרות נבעה מנקמנות גרידא. אך מהמסמכים שצירפו הצדדים לתיק בית המשפט עולה לכאורה שהתובעת קיבלה התראות חוזרות ונישנות על ליקויים בכשרות וכי לקוחות דתיים של התובעת פני בתלונות למבקש אודות ליקויים רבים בנושא הכשרות במלון.

         

    25. מאחר והדברים נבחנים עתה במישור סבירות ההחלטה של המשיבה 2 בשאלת החסינות, ועל פני הדברים נראה לכאורה שיש תימוכין בכתב לפעולות המבקש, אם כי אני לא קובע עובדות ומסמרות בדבר והתובעת רשאית להביא ראיות להוכיח טענותיה שבכתב התביעה בעניין זה, סבור אני שהחלטת המשיבה 2 לא הייתה סבירה, ויש ליתן למבקש חסינות כנגד תביעת התובעת.

         

        ייצוג התובע על ידי המבטחת של המועצה הדתית:

    26. טוענת המשיבה 2 שאם המבקש מיוצג על ידי המבטחת של המועצה הדתית די בכך כדי שלא תינתן לו חסינות.

         

    27. סבור אני שיש לדחות טענה זו. אם סבורה המשיבה 2 שיש לתת למבקש חסינות של עובד ציבור לא רק כעובד מדינה, אלא גם כמי שפעל עם המועצה הדתית וזכאי הוא שתוכר חסינותו גם על פי סעיף 7ג לפקודת הנזיקין, רשאית היא להגיש הודעת צד ג' נגד המועצה הדתית. אך אין בכפילות החסינות כדי למנוע מהמבקש את החסינות לה הוא זכאי מהמדינה. בעניין זה ידונו המדינה והמועצה בינן לבין עצמן, בלי לפגוע בזכותו של המבקש לחסינות.

         

        סוף דבר:

        לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את בקשת המבקש לחסינות, ודוחה את התביעה כנגדו, והמשיבה 2 תישאר כנתבעת בתיק זה.

         

        המשיבה 2 תשלם למבקש את הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן ההחלטה ועד ליום התשלום בפועל.

         

        ניתנה היום, כ"ד טבת תש"פ, 21 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.