מיכאלי נ' קהתי

תביעה זו מקורה בהגשת שטר חוב לביצוע בהוצאה לפועל. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע שטר החוב. לאחר קבלת ההתנגדות עבר ההליך למסלול של תביעה בסדר דין מהיר.

שטר החוב נחתם להבטחת הסכם שכירות של דירה, בין התובעת-המשכירה לבין השוכר מר ניקולא משרקי. הנתבע ערב להתחייבויות השוכר, ובין היתר חתם הנתבע על כתב ערבות וכן חתם הנתבע כערב על שני שטרי החוב ע"ס 50,000 ₪ כל אחד. השני שבהם הוא השטר מושא התביעה.

טענות הנתבע בתצהיר ההתנגדות:

ערבות הנתבע הייתה מוגבלת לתקופת השכירות החל מחודש יולי 2013 ועד לחודש יולי 2015, כולל תקופת האופציה. לפיכך טוען הנתבע כי ערבותו פקעה.

הנתבע היה ערב להתחייבויות השוכר בהתאם לחוזה שכירות. השוכר הפר את התחייבויותיו וניתן פסק דין ביום 29.1.17 לפינוי המושכר, נגד השוכר ונגד הנתבע.

בחודש אפריל 2017 פתחה התובעת תיק בהוצל"פ שמספרו 515225-04-17 (להלן: "התיק הראשון") נגד השוכר ונגד הנתבע, לביצוע שטר החוב הראשון (להלן: "שטר החוב הראשון"), בטענה לחוב בסכום של 37,000 ₪.

לאחר הליכים שהתנהלו, נחתם ביום 19.6.17 הסכם בין התובעת לבין השוכר, לפיו ישלם השוכר לתובעת סכום של 55,000 ₪ בשבעה תשלומים כמפורט בהסכם. התשלום הראשון בסכום של 16,000 ₪, וששה תשלומים בסך 6,500 ₪ כל אחד באמצעות שישה שיקים. כל תשלומי ההסדר שולמו בפועל ע"י הנתבע ולא ע"י השוכר.

להפתעת הנתבע, המשיכה התובעת בחוסר תום לב את הליכי ההוצאה לפועל כנגדו בתיק הראשון, הטילה עיקול אצל מעבידו, ועוכב תשלום משכורתו.

שיחה בין באי כוח הצדדים העלתה כי ב"כ התובעת לא עדכנה את התשלומים החודשיים. למרות שהכספים שולמו על פי ההסכם, התיק הראשון לא עודכן ולא נסגר. הנתבע נאלץ להגיש בקשה בטענת פרעתי בתיק הראשון. הבקשה התקבלה והתיק נסגר.

עוד טוען הנתבע בתצהיר ההתנגדות, כי נמסר לו ע"י השוכר, שזה האחרון פנה אינספור פעמים לתובעת לתקן ליקויים שהיו בדירה, אך התובעת בחוסר תום לב ובניגוד להסכם השכירות לא פעלה לתיקון הליקויים. לכן השוכר הפסיק את תשלומי השכירות החל מחודש מרץ 2018.

בין התובעת לבין יתר השותפים בעלי הזכויות במושכר קיימות מחלוקות והם מצויים בהליכי פירוק שיתוף בבית המשפט. התובעת סירבה במכוון לבקשת השוכר לחתום על הסכם חדש. התקיימה ישיבה בין השוכר לתובעת במשרד ב"כ התובעת. השוכר אמר לתובעת כי בכל מקרה הנתבע אינו ערב וב"כ התובעת אמרה שהיא מבינה שהנתבע אינו ערב – כך לטענת הנתבע.

לטענת הנתבע, התובעת הייתה מחויבת לתקן את הליקויים בדירה. לו תיקנה התובעת את הליקויים, היה השוכר משלם לה את הכספים. מחוות דעת מומחה (שמאי) שצרף הנתבע עולה שבדירה ישנם ליקויים רבים שחובת תיקונם הייתה על התובעת, וזו נמנעה מלתקנם.

הנתבע לא הסכים להיות ערב מעבר לתקופת האופציה (יולי 2015) ולכן כל ההליכים נגד הנתבע מתנהלים שלא כדין.

לטענתו של הנתבע, יש לקזז מכל חוב לו טוענת התובעת, סך של 38,260 ₪ בגין ליקויים בדירה כפי חוות דעת המומחה, וכן סכום של 30,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה לנתבע בעקבות התנהלות התובעת, לרבות אי סגירת תיק ההוצל"פ הראשון, עיקול משכורתו ופגיעה ביכולתו לפרנס את משפחתו בכבוד ואילוצו ליטול הלוואות על מנת לכלכלה ולממן הוצאות הליך זה.

תשובת התובעת

התובעת דוחה את טענות הנתבע שהעלה בהתנגדות. לטענת התובעת, חוזה השכירות היחיד שקיים נחתם ביום 18.7.13 על ידי השוכר, וע"י הנתבע כערב. עפ"י חוזה השכירות, הנתבע ערב לחוזה ולכל התשלומים החלים על השוכר בדירה עד ליום הפינוי בפועל. הואיל והשוכר ממשיך להתגורר בדירה עד היום וממשיך להיות חייב שכר דירה ותשלום למוסדות, ממילא ממשיך הנתבע להיות ערב לחוזה ולתשלומים אלו ועל כן אין ממש בטענת הנתבע כי ערבותו פקעה.

נגד השוכר והנתבע התנהלו הליכים לפינוי מהדירה על ידי מנהל המקרקעין, עו"ד דורון אלקיים, שמונה על ידי בית משפט השלום בתל אביב להיות מנהל הבניין ולטפל בחובות שכר הדירה של השוכר ושל הנתבע. בפסק דין מיום 29.1.2017 בתיק 30169-11-16 הורה בית המשפט על פינוי השוכר והנתבע מהדירה. הדירה כאמור לא פונתה עד היום ומנגד אין השוכר משלם דבר במשך שנים, לא שכירות, לא דמי שימוש, ולא ארנונה, מים, חשמל, גז וכו' לפי סעיף 13 לחוזה, שתשלומם במועד הוא תנאי מהותי בחוזה. קיים חוב ארנונה לעיריית תל אביב נכון ליום 17.2.19 בסך 22,334.22 ₪; חוב מים למי אביבים נכון ליום 17.2.19 בסך כ-6,500 ₪ וחובות רבים לחברת החשמל שבגינם נותק החשמל בדירה.

בסעיף 6 לחוזה השכירות השוכר התחייב להשתמש בדירה אך ורק למטרת מגורים, ולא להשתמש לכל מטרה אחרת. השוכר הפר את התחייבותו והפעיל בדירה גן ילדים.

התובעת דוחה את טענות הנתבע בענין ליקויים בדירה. הדירה נמסרה לשוכר לאחר שיפוץ גדול בה. בסעיף 3 לחוזה השכירות נכתב שהשוכר שכר הדירה, ובה ארונות מטבח ואמבטיה חדשים, ארון קיר ומזגן, ברזים חדשים, דוד חשמל, אינסטלציה וחשמל חדשים וסורגים חדשים. השוכר התחייב להחזיר את הדירה ותכולתה במצב תקין וטוב וראוי לשימוש כפי שקיבלה. בסעיף 8 לחוזה השכירות, השוכר הצהיר כי קיבל את המושכר במצב תקין וחדש, והתחייב להחזירו נקי וצבוע בצבע בהיר קרם או לבן באותו מצב כפי שקיבלו, למעט בלאי סביר, והתחייב לתקן על חשבונו כל תיקון שאינו כתוצאה של בלאי סביר.

התובעת עותרת לחייב את הנתבע בגין 38,260 ₪ לפי חוות דעת המומחה, שהנתבע בעצמו הגיש לבית המשפט, בגין נזקים שגרם השוכר לדירה במכוון עקב שימוש לא חוקי ולא נכון של השוכר בדירת המגורים כשהפעיל בה עסק של גן ילדים המונה 40-30 ילדים.

בסעיף 19 לחוזה השכירות נקבע, כי אם השוכר לא יפנה את המושכר בניגוד לחוזה, ישלם השוכר למשכיר סכום של 400 ₪ עבור כל יום של איחור בפינוי, צמוד למדד.

התובעת היא הבעלים של 62.5% מהדירה לפי נסח רישום מקרקעין של הדירה, ולכן חלקה של התובעת בתשלום עבור כל יום של איחור הוא 250 ₪. (400 X 62.5% = 250). ישנם חובות גדולים בגין אי תשלום שכר הדירה, שלא שולמו על ידי השוכר והנתבע בגין חלק מהשנים 2015-2014. החל מיום 12.1.18 לא שילמו השוכר והנתבע לתובעת שכר דירה כלל וגם לא שילמו בגין ארנונה, מים, חשמל וגז.

לטענת התובעת, לא שולמו לה דמי שכירות בגין 135 ימים בשנת 2014 (שולמו 18,900 ₪ במקום 30,000 ₪); בגין 243 ימים בשנת 2015 (שולמו 10,000 ₪ במקום 30,000 ₪); ובגין 403 ימים מיום 12.1.18 עד יום 18.2.19. סה"כ חובות דמי שכירות עד ליום 18.2.19 הם 195,250 ₪ עבור 781 ימים של אי תשלום שכר דירה (250 ₪ ליום).

לטענת התובעת, מאחר שסך החובות עולה על סכום שטר החוב, היא תאלץ לפתוח בהליך נוסף לצורך גביית מלוא החוב.

דיון והכרעה

עיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את העדויות בדיון ההוכחות שהתקיים. להלן הכרעתי אשר נימוקיה יובאו בתמצית כמצוות תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

אינני מקבל את טענת הנתבע כי ערבותו פקעה.

ראשית, יש בענין זה השתק פלוגתא. זאת, משום שאם כטענת הנתבע ערבותו פקעה בתום תקופת האופציה קרי ביום 17.1.15, הרי שעם פתיחת תיק ההוצאה לפועל הראשון בחודש נובמבר 2016, שומה היה על הנתבע להגיש התנגדות לביצוע שטר החוב בתיק ההוצאה לפועל הראשון, ולטעון שערבותו פקעה. הנתבע לא הגיש התנגדות בתיק הראשון ואף שילם בעצמו את התשלומים עפ"י הסכם הפשרה. על כן הוא מושתק מלטעון שערבותו פקעה.

שנית, אין מחלוקת כי עד היום לא פינה השוכר את הנכס. בכך, לא רק שהפר השוכר את הסכם השכירות שכן הוא היה אמור לפנות את הנכס לכל המאוחר בתום תקופת האופציה קרי עד ליום 17.7.15, אלא שהשוכר והנתבע גם אינם מקיימים פסק דין שיפוטי מיום 29.1.17 המורה להם לפנות את הנכס לאלתר. עפ"י הסכם השכירות, ערב הנתבע להבטחת תשלום דמי השכירות במועד ולהבטחת פינוי הנכס. על כן, כל עוד לא פונה הנכס, עומדת ערבותו של הנתבע בעינה.

טוען הנתבע כי על אף שניתן פסק דין המורה על פינוי הנכס, לא פעלה התובעת לבצע את פסק הפינוי. לא ברור מה המשמעות האופרטיבית של טיעון זה.

ככל שכוונת הנתבע היא לטעון שפסק הדין המורה על פינוי הנכס הוא שהביא לפקיעת הערבות, הרי שאין לקבל את הטענה, שכן הנתבע ערב להבטחת פינויו בפועל של הנכס, והנכס טרם פונה.

ככל שמשתמע מטענת הנתבע – על אף שהדבר לא נטען במפורש – כי משניתן פסק הפינוי היה על התובעת להקטין את נזקיה ולפעול לפינויו בפועל של השוכר, אזי גם טענה זו אינני מקבל. ראשית, הנתבע לא טען זאת לא בתצהיר ההתנגדות וגם לא בתצהיר העדות הראשית שהגיש. טענה זו של חובת הקטנת הנזק - ככל שהיא משתמעת כאמור שכן היא לא נטענה במפורש – עלתה רק לאחר הגשת תצהירי הנתבע ועל כן היא מהווה הרחבת חזית אסורה.

שנית, ולגופם של דברים, אין לקבל את הטענה שכן התובעת הסבירה כי לעת עתה אין היא יכולה להוציא אל הפועל את פסק הפינוי שכן בעלותה בנכס משותפת עם בעלים נוספים ומתנהל ביניהם הליך של פירוק שיתוף. מניעות משפטית זו איננה גורעת כלל מחובתו של השוכר לפנות את הנכס – חובה אשר הנתבע לה.

לאור האמור אני מקבל את טענת התובעת ודוחה את טענת הנתבע, ואני קובע כי ערבותו של הנתבע לא פקעה.

אשר לסכומי החוב להם ערב הנתבע, מקובלת עלי טענת הנתבע כי אין מקום לגבות באמצעות שטר החוב מושא תיק זה, חובות שהמועד שלהם הוא קודם להסכם הפשרה שנחתם ביום 19.6.17 במסגרת תיק ההוצאה לפועל הראשון. הסכום שהועמד לגבייה בתיק ההוצאה לפועל הראשון היה ע"ס 37,000 ₪, ונחתם הסכם פשרה כאמור ביום 19.6.17 ע"ס 55,000 ₪. התובעת מנועה אפוא כעת לגבות חובות שמועדם קודם להסכם הפשרה. בענין זה אף יש למעשה הודאת בעל דין – של התובעת. ראו סעיף 3 לתצהיר התובעת בתמיכה לבקשה לביטול טענת פרעתי בתיק ההוצאה לפועל הראשון (צורף כנספח לתצהיר העדות הראשית של הנתבע).

עם זאת, מאחר שערבותו של הנתבע לא פקעה, רשאית התובעת לגבות מהנתבע חובות שגובשו לאחר מועד הסכם הפשרה מיום 19.6.17. בסעיף 12 לתצהירה, כותבת התובעת כי לשוכר חוב בגין התקופה שמיום 12.1.18 ועד ליום 18.2.19 שהם 403 ימים, ועבור כל יום על הנתבע לשלם את חלקה של התובעת בסך 250 ₪ מתוך הסכום של 400 ₪ ליום, הקבוע בהסכם השכירות. התובעת אמנם איננה רשאית לגבות את החוב עד ליום 18.2.19 שכן זהו מועד המאוחר לפתיחת תיק ההוצאה לפועל מושא התביעה דנא, אולם היא רשאית לגבות, במסגרת ההליך דנא, את החוב עד למועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל, קרי עד ליום 11.9.18. (ראו תאריך פתיחת תיק ההוצאה לפועל, בתדפיס ההוצאה לפועל שצורף בדף האחרון לנספחי ההתנגדות). פרק הזמן שמיום 12.1.18 ועד ליום 11.9.18, הוא 243 ימים. הכפלת 243 ימים בסכום של 250 ₪ ליום, מביאה לסך של 60,750 ₪. מאחר שסכום זה עולה על סכום שטר החוב, זכאית התובעת לגבות, במסגרת תביעה שטרית זו, את מלא סכום שטר החוב.

אינני מקבל את טענות הקיזוז שהעלה הנתבע.

אשר לטענת הקיזוז בגין ליקויים בדירה, אין מחלוקת שהנתבע והשוכר לא ביצעו שום תיקון של ליקוי בדירה, ולמצער הם לא המציאו שום ראיה או קבלה על תשלום ששילמו עבור תיקון ליקויים. אין אפוא משמעות לערך הליקויים בסך 38,260 ₪ שנקבע בחוות דעת המומחה, שכן הנתבע לא שילם סכום זה וגם לא חלק ממנו. יתר על כן, בטענת קיזוז זו טובל הנתבע כאשר השרץ בידו. חוות הדעת הסוקרת את הליקויים נערכה ביום 29.10.18. מה לו לנתבע להלין על ליקויים בדירה בשנת 2018 בעוד שהשוכר היה אמור לסלק את ידו מהדירה ולפנותה למעלה משלוש שנים קודם לכן, בינואר 2015 ?

אשר לטענת הקיזוז בגין עוגמת נפש. הטענה נטענה באופן כללי וסתמי, ללא פירוט וללא כל אסמכתא, כאשר ידוע כי טענת קיזוז יש לטעון כדרך שטוענים בכתב תביעה, קרי יש לפרטה כדבעי ולתמוך אותה באסמכתאות. על כן אני דוחה טענת קיזוז זו גם כן.

סוף דבר, התביעה מתקבלת באופן שהתובעת רשאית לחדש את ההליכים בתיק ההוצאה לפועל 537908-09-18, על מלוא החוב בתיק ההוצאה לפועל. אני מורה על שפעול ההליכים בתיק ההוצאה לפועל.

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך 4,500 ₪. התובעת רשאית לצרף סכום זה, לתיק ההוצאה לפועל.

ניתן היום, כ"ו טבת תש"פ, 23 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.