ת"א 21549-12-15

לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע לטענתו בתאונה שאירעה בבית ספר "אלחכמה" שבבעלות הנתבעת בעיר סחנין.

1. פתח דבר:

1. התובע, יליד xx.xx.1991, ובמועד התאונה היה בן 17 שנים ושישה חודשים, תלמיד במגמת מכונאות רכב, בבית הספר התיכון "ג.ט. - א." בעיר סכנין שבבעלות הנתבעת (להלן: "בית הספר").

    

2. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 17.02.2009 בשעות הבוקר ובתחילת השיעור הראשון, ירד התובע יחד עם תלמידים נוספים, בליווי המורה אחמד חלאילה (להלן: "מר חלאילה") למתחם ייעודי לצורך לימוד מעשי של תיקון רכב. באזור המתחם היה מצוי מעין תא חדר שדלתו הייתה סגורה. כאן נציין כי בכתב התביעה ובתצהירי התובע צוין בשוגג כי התאונה התרחשה בשנת 2008, ומועד זה תוקן לבקשת התובע, על סמך הממצאים הקיימים בתיק.

    

3. התובע טען כי טיפס על גדר התא לגובה של כשני מטרים, כדי להיכנס אל תוך החדר על מנת לפתוח את הדלת מבפנים וברדתו מטה מהגדר סבל מחבלה סיבובית בברכו השמאלית (להלן: "התאונה").

    

4. הנתבעת הכחישה את עצם התרחשות התאונה ואת טענות התובע וכפרה באחריותה לפצותו בגין התאונה תוך שהדגישה כי פגיעותיו של התובע קלות והנזקים הנטענים על ידו הינם מוגזמים ומופרזים ומכאן שדין התביעה להידחות.

    

5. הצדדים חלוקים בעניין נסיבות התרחשות התאונה, בשאלת החבות ובשאלת הנזק.

    

   2. התאונה וראיות הצדדים:

    

6. התובע הגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו ומטעם חברו לכיתה במועדים הרלבנטיים לתאונה – מר מ.א.(להלן: "מר ע."). מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר סאלם אבו יונס – מזכיר בית-הספר ושל המורה אחמד חלאילה. הנתבעת זימנה באישור בית המשפט עד נוסף ללא הגשת תצהיר – בורהאן שיך סלימאן (להלן: "מר בורהאן"). מבין עדי הנתבעת העידו לפניי המורה חלאילה והעד בורהאן.

    

7. במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעם התובע, נטען כי הנ"ל הגיע למתחם שבו אירעה התאונה יחד עם יתר התלמידים ובליווי המורה חלאילה, כדי ללמוד שיעור מעשי על תיקון רכב. את המתחם תיאר ככזה הכולל שלושה חדרים: חדר ימני, חדר אמצעי וחדר שמאלי. החדר הימני שימש כיתת לימוד; החדר השמאלי הכיל "ג'ק" (מגבה) להרמת כלי רכב. החדר האמצעי הוא החדר בו על פי הטענה התרחשה התאונה ובו היו אמורים התלמידים ללמוד אותה עת (להלן: "החדר"). הכניסה לחדר היא דרך דלת ברזל, אותה ניתן היה לפתוח בשתי דרכים: באמצעות מפתח מבחוץ, או מבפנים, ללא מפתח.

    

8. התובע טען בתצהיר כי החדר ממוקם ברחבה כאשר קיים הפרש גבהים בין גובה קיר החדר ועד התקרה של 2 מטרים, קירות החדר הינם בגובה 3 מטרים ואילו המרחק בין הרצפה לתקרה הינו 5 מטרים. לגרסת התובע בתצהירו, מאחר ודלת החדר הייתה סגורה והמורה חלאילה אשר נכח במקום, לא החזיק מפתח, טיפס התובע על הקיר כדי לפתוח את הדלת מהצד השני, אך ברדתו, סבל מחבלה סיבובית בברכו השמאלית. המורה חלאילה הסכים לתובע לטפס על הקיר ולא מנע זאת ממנו (ראו: סעיפים 5-7 לתצהיר).

    

9. בעדותו לפניי חזר התובע על גרסתו לעיל וציין כי מיד לאחר התאונה חש כאבים אמנם, אך לא ייחס להם חשיבות ורק למחרת פנה לטיפול רפואי. התובע הגיש מטעמו טופס תביעה (תאונות אישיות תלמידים), שהוגש במסגרת התביעה כנגד "כלל חברה לביטוח בע"מ" (כאמור לעיל) וסומן כמוצג ת/1.

    

10. לגרסת התובע, המסמך הוכן על ידי מזכיר בית הספר, סאלם אבו יונס ונחתם על ידו, זאת לאחר שהעביר לבית הספר מסמכים רפואיים ופירוט אודות התאונה לבקשתם (ראו: עמודים 5-6 לפרוטוקול).

     

11. באשר למנגנון התרחשות התאונה, התובע העיד כדלקמן:

     

    "בבוקר היינו בכיתה למעלה, המורה אמר שנרד לסדנא. נכנסנו לסדנא, מולנו בדיוק היה חדר והדלת מצד שמאל לא היה מפתח, היא הייתה סגורה. לא היה מפתחות למורה, הסתובבתי לצד שני, עליתי על השולחן, עליתי על הקיר וקפצתי. אחרי שקפצתי... אחרי שקפצתי הרגשתי כאבים, פתחתי את הדלת מבפנים ואמרתי לחבר שלי יש לי כאבים בברך, לא יודע מה אולי מכה קטנה או משהו. זה האירוע, אמרתי לו היה לי כאבים קצת בברך לא יודע מה קרה לי... אני מסביר שוב כי מדובר בקיר מבטון בתוך ביה"ס ללא גג, כשבתוך הקיר יש דלת נעולה. אני הסתובבתי מסביב לחדר בצד השני, עליתי על שולחן שהיה מונח שם וקפצתי מעל קיר הבלוקים כדי להיכנס לתוך החדר ולפתוח את הדלת. כשקפצתי הרגל שלי נגעה בקרקע ישירות" (ראו: עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 14-19; שורות 25-30).

     

12. כבר עתה אציין כי שמעתי את עדות התובע והעד מטעמו, ומצאתי את עדויותיהם אמינות ומהימנות וגרסאותיהם משקפות את התמונה העובדתית העולה מהמסכים אשר הוגשו לתיק, תוך שלא עלה בידי הנתבעת להפריכן.

     

13. כאמור, התובע העיד כי פנה באופן מידי לטיפול רפואי והמעיט בחומרתה של הפגיעה: "חשבתי זה מכה קטנה, לא ידעתי שהיא תגדל ככה" (ראו: עמוד 6 לפרוטוקול, שורה 4). הסברו של התובע כי לא ייחס חשיבות לפגיעה באופן מידי הגיוני וסביר, על פי השכל הישר וניסיון החיים, ואין בהתנהגותו כדי ללמד על חוסר מהימנות (ראו והשוו: ת"א (ת"א 59514/07 נסים ראובן נ' המאגר חברה לביטוח בע"מ (19.03.2013)).

     

14. נוסף על האמור, הסברו של התובע מתיישב היטב עם המסמכים הרפואיים, לפיהם התובע אכן פנה לטיפול רפואי בהזדמנות הראשונה, מיד לאחר התאונה ובשעת בוקר מוקדמת (08:00) ואף הסביר בבהירות לפני הרופא המטפל את סיבת הפניה: "לדבריו, אתמול נפל בב"ס ונחבל בברך שמאח (צ"ל שמאל) ומאז כאבים" (ראו: בנספח א' לתצהיר התובע ולכתב התביעה).

     

15. מהימנותו של התובע נלמדת גם מכך שלא ניסה להעצים את נסיבות התאונה או להטיל אחריות על אחרים מעבר לנדרש והמתבקש בנסיבות העניין. התובע מחד העיד כי איננו זוכר אם נתבקש לטפס או עשה זאת על דעת עצמו (ראו: עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 11-12) ומאידך אף לא היסס להשליך את האחריות על עצמו ולומר: "אני התנדבתי לפתוח את הדלת" כשם שהדבר היה מקובל עד למקרה התאונה והיה נעשה בעבר חדשות לבקרים, הן על ידו והן על ידי תלמידים שונים, לגרסתו (ראו: עמוד 7, שורות 3-4; ראו גם: עמוד 9, שורות 1-2), זאת אף שברור לכל דכפין שתשובה מעין זו עשויה להיות לתובע בעוכריו.

     

16. לתמיכה בעדות התובע, העיד מר ע. אשר העיד על עצמו כמי שהיה חברו של התובע בעת הרלוונטית ולמד עמו באותה הכיתה. כאמור לעיל, התרשמתי כי עדותו של ע. משקפת נאמנה את האמת העובדתית והשתלשלות האירועים בכל הנוגע לתאונה דנן ומצאתי אותה מהימנה.

     

17. העד ציין בתצהירו, כי "לא ראיתי את עצם הנפילה", אך הוסיף, כי מיד לאחר התאונה ולאחר שהתובע פתח את הדלת, התלונן לפניו על כאבים בברכו (ראו: סעיף 4 לתצהיר; ראו גם: עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 14-15).

     

18. עדותו זו תואמת לגרסת התובע שאף הוא העיד כי העד ע. לא ראה את התאונה עצמה (ראו: עמוד 9 לפרוטוקול, שורה 14), כך גם לא אדם אחר. אם, כפי שהעיד התובע, נפגע עת פגע עם רגלו בקרקע מעברו השני של הקיר והקיר חוצץ בינו לצד הדלת, אך הגיוני שלא ניתן יהיה לראות פיסית את עצם הנפילה.

     

19. העד ע. אישר את דברי התובע כי קיים נוהג בקרב התלמידים לקפוץ מעל הקיר ולפתוח את הדלת מהצד השני (ראו: עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 20-25), כאשר הצוות החינוכי לא פעל לאסור את הפעולה או להזהיר מפני השלכותיה האפשריות (ראו: סעיף 5 לתצהיר העד).

     

20. זה המקום לציין כי הנתבעת הגישה במסגרת תצהירי העדות הראשית תרשים של המתחם, ובמהלך חקירת התובע והעד מטעמו הם נדרשו לסמן על גבי התשרים את המקום בו טיפס התובע ולאחר מכן נפגע, התובע סימן ב-x ועד מטעמו סימן בעיגול (מוצגים ת/2 ו-ת/3 בהתאמה).

     

21. התובע והעד מטעמו סימנו את המקום בו החל התובע לטפס, באותו מקום בדיוק, על גבי תרשים שלא נערך על ידם, אלא דווקא על ידי גורם מטעם הנתבעת. בית-המשפט רואה בעובדה זו טעם נוסף ליתן אמון בעדות התובע והעד מטעמו.

     

    מוצג ת/1 – טופס תביעה (תאונות אישיות תלמידים):

     

22. התובע טען כי הנתבעת הודתה בעצם התרחשות התאונה והפנה למוצג ת/1, טופס תביעה שהוגש בגין פוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים נגד חברת "כלל חברה לביטוח בע"מ" (כאמור לעיל) אותו אישרה הנתבעת בחותמת בית הספר. למעלה מן הצורך אציין כי בהליך בעניין הנ"ל הצדדים הגיעו לידי להסדר פשרה שאושר וניתן לו תוקף של פסק-דין (ראו ת"א (חיפה) 22740-06-12 מוחמד סייד אחמד נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (כבוד השופט א. סלאמה, נשיא) (פורסם בנבו, 07.07.2015)).

     

23. המסמך הוגש לתיק שלפניי במהלך חקירת התובע (ראו: עמוד 5 לפרוטוקול, שורה 16) בהסכמת הצדדים, תוך שמירה על טיעוניהם (ראו: שם, בשורה 7). התובע הסביר בחקירתו כי עם פגיעתו ביקש את הטופס מבית הספר והוא הופנה למזכיר בית הספר, מר סאלם אבו יונס, אשר מילא אותו וחתם עליו, לאחר שהתובע מסר לצוות בית הספר מסמכים רפואיים (ראו: שם, שורות 15-22).

24. הנתבעת בסיכומיה העלתה טענות שונות בנוגע למסמך, בין היתר כי המסמך לא הוגש באמצעות עורכו וכן כי המסמך אינו חתום על ידי מי מצוות בית הספר (ראה למשל עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 33-34).

     

25. עיון במסמך ת/1 מלמד כי מוטבעת עליו חותמת עגולה של בית הספר המדובר – "אלחכמה" בי"ס תיכון מקיף סכנין, בצירוף שם מנהל בית הספר בכתב יד – "כמאל טרביה", כמי שמוסמך לאשר את נכונות האמור בו כאשר בסיכומי הנתבעת צוין שלבית הספר כיום הוא שם אחר והוא "גמאל טרביה" (ראו: סעיף 10 לסיכומים).

     

26. אציין כי לאחר עיון במסמך ובחינת טענות הצדדים מצאתי כי המסמך אכן מחזק את גרסת התובעת ומלמד כי במועד התרחשות התאונה בית הספר אישר כי התרחשה - הכיתוב הנ"ל על גבי הטופס, בזיקה לטענות הנתבעת, כמו גם החותמת הברורה אשר לא הוכחשה, מחזקים את המסקנה דווקא שהמסמך אותנטי והוא נחתם על ידי נציג בית-הספר. להלן ארחיב.

     

27. המסמך ת/1 כולל פרטים נוספים, כגון תיאור התאונה: "בזמן פעילות בבית הספר נפל ונחבל בברך שמאל"; תאריך התאונה – 17.02.2009 (תוקן בכתב יד לאחר שנכתב תאריך אחר מובנה במסמך), סמל המוסד: 800052, חתימת התובע ואביו.

     

28. הנתבעת לא הכחישה בפה מלא את נכונות הפרטים או את החותמת של בית הספר וטענותיה בהקשר למסמך התמקדו במישור המשפטי בנוגע לדרך הגשתו. הנתבעת לא טענה באופן מפורש כי המסמך מפוברק או מזויף ואף לא הכחישה בפה מלא כי אושר על ידי גורם כלשהו מטעם בית המשפט, ואילו היו בפיה טענות כבדות משקל מעין אלו, היה עליה לבסס אותן בראיות ממש. הנתבעת הכחישה את המסמך בחצי-פה כאשר אך טבעי היה שלטענה מעין זו יינתן ביטוי מובהק יותר, אילו המסמך היה מפוברק, למשל באמצעות עמידה על העדתו של העד שנטען כי חתימתו מתנוססת על גבי המסמך (מנהל בית הספר) או מר סאלם אבו יונס אשר הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת ולא התייצב לדיון.

     

29. בעניין זה אדגיש כי הנתבעת הסכימה לדרך הגשת המסמך וטענה כי המסמך לא הוגש באמצעות עורכי, שהוא עד מטעם הנתבעת- מר סאלם אבו יונס. הנתבעת הוסיפה, כי התובע ויתר על חקירת המזכיר סאלם אבו יונס אשר לגרסתה ערך את המסמך וביקשה לזקוף עובדה זו לחובתו בפועל, אך הנתבעת לא עימתה מי מעדיה עם המסמך.

     

30. באשר לטענה שהתובע ויתר על חקירת העד סאלם אבו יונס, יש להזכיר כי התובע היה מוכן לחקירתו שעה שהנתבעת ציינה ביום דיון ההוכחות כי העד הנ"ל "חולה מאוד, לא יכול להגיע היום. אבקש שיעיד במועד אחר" (ראו: עמ' 4 שורות 25-26). הנתבעת אף נמנעה מצירוף מסמכים רפואיים התומכים בטיעוניה בדבר מחלתו של העד על אף התחייבותה לפרוטוקול כי תעשה כן (ראו: עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 2). התובע מצדו דווקא עמד על חקירת העד (ראו: עמ' 19 לפרוטוקול, שורה 15) ורק בהודעתו מיום 24.12.2018 הודיע כי הוא מוותר על חקירתו, בכדי לקדם הגשת הסיכומים.

     

31. מטעם זה, אין בית-המשפט רואה לזקוף לחובת התובע את הויתור על שמיעת העד ובית-המשפט סבור, כי הגיוני וסביר יותר שהנתבעת, אשר טוענת לאותנטיות המסמך שחותמת בית הספר מתנוססת עליו, היא שתעמוד על הבאת הראיה לסתור אמיתות תוכנו. יש לזכור, שאף שהעד, מר אבו יונס, כבר אינו עובד בית הספר, והנתבעת יכלה לזמן את העד אשר הגיש תצהיר מטעמה ואף לדרוש התייצבותו בצו הבאה ו/או לזמן את מנהל בית הספר למתן עדות כאמור.

     

32. באשר לתרומת המסמך לעניינינו אציין כי הפסיקה מלמדת, כי אפשר לעתים לראות במסמכים מעין אלו מעין הודאת חוץ של בעל דין:

     

    "הודעה זו על כל פרטיה, אף שמקורם מהמערער, היא בבחינת הודאה מצד המשיבה על נכונות הפרטים הנתונים בה. אבל המשיבה רשאית להוכיח כי לאמיתו של דבר האמור בהודעה אינו נכון ונרשם בטעות או מבלי משים".

    (ע"א 697/72 שמעון ויסמונסקי נ' "מרכבים" מפעלי מתכנת בע"מ, פ"ד כח (1) 429 (1974)).

     

33. ועוד על נטל ההוכחה בעניין זה :

     

    "...אין הודאה בעובדות מועילה אלא אם ניתנה מדעת. אמת נכון הדבר, שחובת ההוכחה על המודה כי הודאתו ניתנה שלא מדעת, וסתם הודאה עומדת בחזקתה, כל עוד לא יצא המורה חובת הוכחה זו. אבל אין עליו חובה להראות כי הוא הוטעה או רומה דווקא, או שנתן הודאה במצב של חוסר הכרה וכיוצא באלה: דייו אם יוכיח כי מה שנעשה לכאורה כהודאה מצדו, למעשה אינו הודאה, מפני שבעשותו אותה לא נתן דעתו ולבו לענין אשר הוא כביכול מודה בו, אלא עשה מה שעשה באורח סביר לתכלית מוכחת אחרת" (ע"א 498/60 מקורות חברת מים בע"מ נ' ישעיהו זכריש, טו 1957 (1961)) (ההדגשה הוספה – א.ז.).

     

34. שעה שהתובע טען שהמסמך נחתם על ידי נציג בית הספר כשהוא נחזה להיות אותנטי והנתבעת חולקת עליו, נטל הבאת הראיה הינו עליה – ולא על התובע, בייחוד כשהעד הוא בשליטתה והיא יכולה הייתה להביאו. כאמור לעיל, טענותיה של הנתבעת בסיכומיה הועלו בחצי פה. לא צוין כנגד המסמך כי הוא מבושל, או מפוברק. טענותיה של הנתבעת התמקדו בדרך הגשת המסמך – הא ותו לא (סעיפים 8-14 לסיכומים).

     

35. כידוע, הלכה היא אי הימנעות מהבאת עד רלוונטי, בהיעדר הסבר אמין וסביר לכך, פועלת לחובת בעל הדין ומקימה כנגדו חזקה עובדתית לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בדבר, שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובתו (ע"א 8382/06 כורש בוטח נ' דוד כהן, פסקה 28 (פורסם בנבו, 26.08.2012)).

     

36. עיון בתצהירו של העד אבו יונס מלמד, כי כל שנטען על ידו הוא שאין דיווח על התאונה, אלא שעד זה הוסיף וציין שהתובע אכן פנה אליו ונתבקש למסור מסמכים רפואיים, אך לא חזר אליו מאוחר יותר (ראו: סעיפים 5-6 לתצהיר). טענה זו, בזיקה לעדות התובע כי אכן פנה ומסר מסמכים רפואיים, עדות אשר נתתי בה את מלוא האמון, מובילה למסקנה הסבירה וההגיונית שהמסמך אכן נחתם על ידי מי מצוות בית הספר. הנתבעת לא סתרה עובדה זו ולפיכך, בית-המשפט מקבל את המסמך ת/1 כראיה לאמיתות תוכנו.

    גרסת ההגנה:

    עדות המורה מר חלאילה:

     

37. עדותם של המורה חלאילה, והעד הנוסף מר בורהאן סולימאן, שהעידו מטעם הנתבעת, הנן עדויות נגטיביות בעיקרן. לא זו בלבד שהמורה חלאילה אינו שולל באופן פוזיטיבי את התרחשות התאונה, העד העיד דברים המלמדים כי מנגנון התאונה המתואר על ידי התובע הינו אפשרי. העד ציין כי תלמידים מסוימים, אילו חפצו בכך, היו יכולים לקפוץ מבעד לקיר, אפילו אם מדובר היה בקיר בגובה של 5 מטרים (עמוד 14 לפרוטוקול, שורה 9). העד חלאילה הצהיר כי המקרה לא זכור לו ולא זכור לו כי התובע נפגע בתאונה בבית הספר (פסקה 4).

     

38. העד חלאילה ציין בתצהירו ואישר במהלך העדות לפניי, כי התובע למד במגמת מכונאות רכב והיה תלמידו. העד אישר את מבנה המתחם, בדיוק כשם שתואר על ידי התובע, וככזה הכולל 3 חדרים. יחד עם זאת, העד חלק על גרסת התובע באשר למבנה הדלת ומנגנון נעילתה.

     

39. העד תיאר את הדלת ככזו הבנויה מסורגים עם מרחק של 10 סנטימטרים בין סורג וסורג, באופן המאפשר הכנסת יד בין הסורגים, זאת כנגד טענות התובע וכדי להסביר לבית-המשפט כי לא היה כל צורך בעליית התובע על הקיר כדי לפתוח את הדלת מבפנים. עוד ציין העד, כי הדלת המדוברת לא צוידה במנעול קבוע (צילינדר) אלא מנעול שניתן היה להרכיב ולתלות על הדלת.

     

40. העד תמך תצהירו בשני תרשימים; תרשים אחד המתאר את מבנה המתחם, ותרשים נוסף של הדלת ממנו ניתן להבין שהדלת ננעלה באמצעות מנעול נתלה, ולא מנעול צילינדר (ראו: סעיפים 6-12 לתצהיר העד).

     

41. כפי שצוין לעיל, עדותו של העד הייתה נגטיבית בעיקרה. העד נשאל בחקירתו הנגדית אם הוא זוכר שהתובע נפגע ברגלו השמאלית, והלה השיב: "לא זכור לי כלום. אף פעם לא התלונן על כאבים" (ראו: עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 27); ועוד: "ש. יכול להיות שהתובע נפגע ואתה לא זוכר? ת. לא אני לא זוכר" (ראו: עמ' 15 שורות 32-33).

     

42. באשר לגובה הקיר, העד ציין כי הגובה עד התקרה הוא 5 מטרים (עמ' 13, שורה 2); בתצהירו ציין כי גובה הקירות בחדרי המתחם היו כ-3 מטרים. (סעיף 7), וכי בחדרים זה גובה של 2.30 מטר בערך (עמ' 13, שורות 1-2). בכך, העד מאשר כי בין הקיר ועד לתקרה קיים חלל (שם בשורות 3-4), באורך כזה או אחר, וממילא חלל זה מאפשר כניסה ומעבר לחדר, כגרסת התובע.

     

43. באשר למנגנון פתיחת הדלת, ציין העד בתצהירו (בסעיפים 10-11) כי היא נפתחת באמצעות מנעול שנתלה על הדלת, על פי התרשים שצירף, וכך גם העד העיד לפניי (עמ' 13, שורות 22-24).

     

44. על אף זאת, אין מחלוקת לפי עדות זו שטיפוס על הקיר על ידי תלמידים הינו בבחינת תרחיש אפשרי.

     

    עדות המורה בורהאן שיח סלימאן:

     

45. לא הוגש תצהיר מטעם עד זה. העד הינו פנסיונר והעיד על עצמו כמי שהיה מדריך ומורה בבית הספר המדובר בין השנים 1979 עד 2014.

     

46. גם עד זה ציין כי על התאונה שמע מב"כ הנתבעת רק כחודש לפני הדיון (ראו: עמוד 17 לפרוטוקול, שורה 17). העד העיד לגבי מבנה הדלת, והצטרף לדברי המורה חלאילה, והוסיף כי חלאילה הוא שהחזיק במפתחות בדרך כלל (עמ' 15).

     

47. העד הדגיש, כי הדלת הייתה ננעלת במטרה לשמור על הציוד והמחשב שהכיל החדר ושוויו 12,000$ לפחות (שם, בשורה 19).

     

48. באשר למבנה הדלת, העד ציין, כי לא הייתה ידית מחוץ לדלת (שם, שורות 31-32); ובאשר לאפשרות שמא ילדים יטפסו על הקיר ציין: "מה אני יגיד לך, זה תלוי במדריך, הוא יכול למנוע מהילדים לטפס אפילו אם היה מטר. מה זה קשה לילד בן 17 לטפס?" (ראו: עמ' 18, שורות 11-12).

     

49. העד בורהאן אישר כי הייתה אפשרות שתלמידים יטפסו על הקיר, אפשרות אשר ניתן היה לדעת עליה, שכן בית הספר היה מעוניין למנוע כניסת תלמידים לחדר בשל הציוד היקר שהיה נמצא שם. העד בורהאן אישר כי תלמיד בגילו ובמימדיו של התובע, יכול לטפס על הקיר, ללא קושי.

     

    עדות התובע כעדות יחידה של בעל דין: 

     

50. סעיף 54 (3) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות") קובע, כי בבוא בית-המשפט להכריע על בסיס עדות יחידה של בעל דין המעוניין בתוצאות המשפט, בהיעדר סיוע, שומה עליו לנמק מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. קרי, אין מניעה להתבסס במשפט אזרחי על עדות יחידה של בעל דין לצדה של הנמקה (ראו למשל: קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורת 2003, בעמ' 1238).

     

51. התובע הזמין לעדות מטעמו את חברו לכיתה ע. ומצאתי בעדות זו תמיכה בעדות התובע. העד הצהיר אמנם כי לא ראה במו עיניו את התאונה, אך העיד כי התובע התלונן לפניו על כאבים בברך, מיד ובסמיכות לאחר התאונה. מצאתי את עדותו אמינה ומהימנה והיא מתיישבת עם הממצאים הרפואיים והמסמכים אשר הוגשו לתיק.

52. תמיכה נוספת לעדות התובע ניתן למצוא במסמכים הרפואיים שהוגשו ונערכו בסמוך לתאונה והמתארים אותה היטב, כמו גם במסמך ת/1, עליהם הרחבתי לעיל.

     

    מבנה המתחם, גובה הקיר ומנגנון התאונה:

     

53. הצדדים אינם חלוקים באשר למבנהו הכללי של המתחם ככזה הכולל שלושה חדרים, כשהתאונה הנטענת התרחשה בחדר האמצעי המכיל מחשב לבדיקת רכב ובכלל זה ציוד יקר ערך. הצדדים גם אינם חלוקים בנוגע לחלל בין הקיר לתקרה. אם גובהו הממוצע של ילד בן 17 שנים הינו כ-1.60 מטרים והוא עולה על שולחן שגובהו כמטר אחד נוסף, לכאורה אין מניעה כי התובע בגילו יטפס לגובה המדובר.

     

54. יחד עם זאת, לאור עדויותיהם הברורות של העדים מטעם ההגנה דווקא, בית-המשפט קובע, כי התובע יכול היה בנקל לטפס על הקיר המדובר וכי מנגנון התאונה המתואר על ידו הינו אפשרי. אין נפקא מינה אם גובה הקיר הינו 2 מטרים, 2.3 מטרים או אפילו 3 מטרים, כפי שעלה מעדויות הצדדים ומוסכם על הכל שהתובע או תלמיד בגילו, יכול היה לטפס על הקיר.

     

55. הצדדים חלוקים באשר למבנה הדלת, מנגנון הנעילה ומנגנון התאונה. התובע במהלך חקירתו שרטט ב-x את המקום ממנו טיפס על גבי התרשים שצורף לתצהירו של המורה חלאילה והוא קיבל אותו כתרשים מהימן המשקף את המציאות (ראו: עמוד 7, שורות 20-28). (ראה את סימון התובע על גבי ת/2). כאמור לעיל, העד ע. מטעם התובע סימן את מיקום הטיפוס באותו מקום בדיוק, על גבי אותו התרשים (ראו: ת/3).

     

56. העד ע. מטעם התובע, דחה את גרסת המורה חלאילה כי הדלת הייתה עם סורגים וכי ניתן היה להכניס את היד מעבר לדלת (ראו: עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 6-8). כאמור לעיל, בית-המשפט מבכר את עדות התובע והעד מטעמו לעניין מנגנון התאונה, זאת בין היתר משום שהמנעול מהסוג שהורכב על הדלת, על פי עדי הנתבעת, איננו קבוע לגרסת עדי הנתבעים ואין ידית לדלת הכניסה מבחוץ – טענות המתיישבות ותומכות בעדות התובע.

     

57. לאור כל האמור, אני מקבלת את גרסתו העובדתית של התובע בכל הנוגע למנגנון התאונה.

     

    3. אחריות הנתבעת:

     

58. אין חולק כי חלה על הנתבעת - בית הספר ובעלת המקרקעין חובת זהירות מושגית (notional duty) כלפי התלמידים. השאלה לענייננו היא, האם גם חלה חובת זהירות קונקרטית בנסיבות דנן (duty in fact), בנסיבות המקרה דנן (ראו: ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט 113 (1) 1985)).

     

59. כמפורט לעיל, הצוות החינוכי ידע בפועל כי תלמיד בגילו ובממדיו של התובע יכול היה לטפס על הקיר. למצער, הצוות החינוכי צריך היה לדעת וצריך היה לצפות, כי תלמידים יטפסו על הקיר וייפגעו כתוצאה מכך. עדי הנתבעת העידו לפניי כי החדר כלל ציוד יקר ערך, והם היו מעוניינים למנוע כניסת תלמידים אליו, בלא השגחה. לכן, חלה במקרה דנן גם חובת זהירות קונקרטית.

     

60. יצוין כי הנתבעת לא הביאה בדל של ראיה לכך שהתלמידים הודרכו והוזהרו בהקשר זה, ולא הוכח כי פיקחה על המתרחש במקום זאת בהתחשב בכך שמדובר במקום המתיימר לדמות מוסך לתיקון כלי רכב, או כזה המכיל ציוד אשר עלול להיות מסוכן, והסיכונים הטמונים בחובו של מקום מעין זה ידועים לכל. לפיכך, הנתבעת הפרה את חובת הזהירות ובעקבותיה התובע נחבל ונפגע, שכן, כאמור לעיל, התובע טיפס על הקיר בנוכחות המורה חלאילה ובהסכמתו.

     

61. אך טבעי הוא שתלמידים יעשו רבות כדי לרצות את מוריהם ובמקרה זה, התובע היה פועל כדי להיתפס כמי שסייע למורהו ולכלל הכיתה לפתוח את הדלת ולקיים את השיעור. טבעי וסביר בנסיבות העניין גם, כי תלמידים בגיל כגון זה של התובע בזמן התאונה, הלומדים במגמת מכונאות ומתעניינים בעולם הרכב, ינסו להשתמש בציוד בלא השגחה וכאמור לעיל, הצוות החינוכי רצה למנוע זאת.

     

62. בכך שהניח המורה חלאילה לתובע לטפס ולא עצר בעדו, הפר את חובת הזהירות כלפיו. לעניין חובת הזהירות בין מורה לתלמידו כבר נפסק:

     

    "חובת הזהירות של מורה כלפי תלמידו נבנית אפוא על חובת הזהירות של אב כלפי בנו ...חובתם של המורה ושל ההורה היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני - חי או דומם - הן מפני פגיעה של הקטין באחרים, והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו... קטין, באשר הוא קטין, לא פיתח אותם מנגנוני הגנה, מנגנוני בקרה ומנגנוני שיקול-דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות, כי עלול הוא להיפגע בידי גורם חיצוני או להביא נזק על עצמו ועל זולתו, בין במעשה בין במחדל. לכך נוסיף תמונות ילדות מוכרות: שובבות, סקרנות של ילד, היענות לפיתויים בלא להעריך סכנות וסיכונים וכיוצא באלה...".

    (ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, פסקה 9, מז (1) 802 (1993) (להלן: "עניין מרצלי").

     

63. למעלה מן הצורך, ועל דרך הדוגמה נפנה לחריג ידוע לחובת הזהירות של בעל מקרקעין כלפי קטין מסיג גבול, בארה"ב בשם דוקטרינת ה"גורם המפתה" (Attractive Nuisance). (Doyle v Pacific Elect Ry. Co [L.A No 15727. In Bank, June 22, 1936]). בית-המשפט בפנסילבניה אימץ למשל את חלק 339 ל-Restatement Of Torts (1934), שקבע את חובת הזהירות של מחזיק מקרקעין כלפי קטין מסיג גבול במספר תנאים, בהם ידיעה קונסטרוקטיבית של בעל המקרקעין כי קטינים עשויים להגיע למקום ולהיחשף לסיכונים בלתי סבירים שעשויים לגרום למוות או לפגיעה, סיכונים שילדים מחמת גילם, אינם יכולים לאמוד אותם (ראו: Dugan v Pennsylvania R.R, 387 Pa. 25, 127 A.2d 343 (1956)).

     

64. בפסיקתנו ניתן לראות מקרים בהם חויב מחזיק במקרקעין כלפי ילדים מסיגי גבול שנכנסו לבריכה, כשאחד מהם טבע, תוך התייחסות לכך שבריכה למשל, היא בבחינת גורם מפתה ומושך כלפי ילדים (ע"א 146/64 משה ברשטלינגר ו-מושב לימן נ' אביגדור ושרה רובינשטיין ועזבון המנוח מיכאל רובינשטיין ו-3 אח' יח (3) (1964)). בדומה נפסק גם בעניין ע"א 310/89 אליהו כהן (קטין) נ' מאיר לנטוש, מו (1) 402, כי עץ המצוי בבית ספר עשוי לפתות ילדים לטפס עליו.

     

65. אמנם דוקטרינת ה"מטרד המושך" וחלק 339 ל-Restatement Of Torts הוחרגו בפסיקתנו ולא הוחלה על ילדים שחצו את גיל 12 (ע"א 460/61 אנדרא יונה פרקש ואח' נ' משה אוני ו-4 אח' טז 1933 (1962)), אך בפסיקה אמריקאית מאוחרת בפנסילבניה נקבע שאין להחריג את ה-Restatement אפילו על ילדים בני 17 למשל, אשר נפגעו מכוויות כתוצאה מחשיפתם לקווי חשמל, לאחר שטיפסו על רכב משלוחים חונה שהיה בבעלות הנתבעת.

    (ראה:Klein, Birdwell v. National Railroad Passenger Corp., Norfolk Southern Corp No. 04-955. US District Ct. for the Eastern District of Pennsylvania. (31 March 2008)).

     

66. כאמור אין עניינינו במסיג גבול והפסיקה לעיל הנה לצורי השוואה ומטרתה ללמד כי בין אם נפנה לגישה המקלה, או הגישה המחמירה עם הנתבעת, עדויותיהם של עדי ההגנה מלמדות כי הצוות החינוכי היה מודע לאפשרות שתלמידים יטפסו על הקיר והייתה להם ידיעה בפועל על הסיכון האמור, לגרסתם לאור שווי הציוד שהכיל החדר, ואשר הם רצו למנוע פגיעה או נגישות אליו, בלא השגחה.

     

67. בנסיבות המקרה דנן, החלל שנוצר בין הקיר לתקרה, היווה גורם מפתה לתלמידים להיכנס פנימה מלמעלה והיה בבחינת "הפרצה קוראת לגנב". בנסיבות המקרה הוכח לפניי כי הצוות החינוכי לא נקט באמצעים כלשהם כדי למנוע טיפוס תלמידים על הקיר, אל תוך החדר, ולא הזהירם פן יעשו כן. התובע במקרה דנן טיפס על הקיר ונכנס בנוכחותו ובהסכמתו של המורה חלאילה. הסיכון שנוצר, ואשר הצוות החינוכי היה מודע אליו, חייב נקיטת אמצעים למניעתו אשר לא ננקטו בפועל.

     

68. אף אם הצוות החינוכי לא צפה בפועל את האפשרות שתלמידים יטפסו על הקיר, למצער – ועל פי עדויותיהם של אלה, הם יכולים היו לצפות זאת וגם צריכים היו, בין אם מטעמי שמירה על הציוד היקר, ובין אם מטעמי שמירה על ביטחונם של התלמידים והסיכון הכרוך בחשיפתם לציוד מוסכים בהיעדר השגחה של אדם מוסמך המכיר את כללי הבטיחות.

     

69. לענייננו, התובע השתייך למגמת מכונאות בה למדו תלמידים כמותו המתעניינים בעולם הרכב, אולם מן המפורסמות שציוד מוסך הכולל חלקים כבדים וכאלה הכוללים רכיבים חשמליים, הינו ציוד מסוכן, בוודאי כלפי תלמידים אשר רק לומדים לעבוד עמו בעתיד. העובדה שהתובע הציע עצמו (ללא כל מחאה מצד הצוות החינוכי), להיכנס לחדר בדרך לא דרך, מלמדת כי, כפי שעצמו העיד, לא עשה זאת בפעם הראשונה ובכל הפעמים הקודמות יכול היה להיפגע, בין אם בשלב הטיפוס והעליה לחדר ובין אם מהציוד שהיה בתוכו. אין בעובדה זו כדי להפחית מאחריות הנתבעת.

     

70. סיכומו של דבר, מצאתי כי הנתבעת חבה בנזיקין כלפי התובע בעוולה של רשלנות.

     

71. כאן אוסיף כי בחנתי את טענות התובע לעניין אי עמידה בהוראות חוזר המנכ"ל שהוגש ואשר הוגש לתיק וסומן כמוצג ת/4 אך לא מצאתי מקום לקבלן. אמנם העד מטעם הנתבעת, המורה חלאילה, אישר לכאורה שהדלת נפתחת כלפי פנים ולא כלפי חוץ, בניגוד להנחיות משרד החינוך (כאשר מטרתה של הוראה זו על פי נוסחה היא לאפשר מילוט מהיר במקרי חירום) אך לא הובהר הקשר בין מבנה הדלת לפגיעה נשוא תיק זה ולא ראיתי כי מתקיים קשר סיבתי בין מנגנון פגיעתו של התובע למחדל זה של הנתבעת ובהתאם דין טענות התובע בהקשר זה להדחות.

     

    אשם תורם והסתכנות מרצון

     

72. התובע היה קטין ביום התאונה, אולם על סף הבגירות ובגיל 17 שנים ושישה חודשים. גם קטין חייב לשמור על בטחונו הוא - אחרת – יחויב באשם תורם (עניין מרצלי לעיל), תוך התחשבות בכושר השיפוט של ילד ממוצע בגילו כקטין סביר (ראו: ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' שלום אייגר (18/12/90).

     

73. אין דעתו של בית-המשפט נוחה מכך שהתובע בחר לטפס על קיר גבוה ונראה שהוא יכול היה וצריך היה להעריך כי פעולתו עשויה להוביל לנפילה, לפגיעה ולנזק. הדברים נכונים ביתר שאת שעה שעסקינן בקטין על סף גיל הבגירות. אולם, הנתבעת לא הביאה ראיות לכך שהצוות החינוכי פעל להזהיר את התלמידים מפני טיפוס על הקיר, כאשר אנשי הצוות החינוכי העידו לפניי שהיו מעוניינים במניעת כניסתם של תלמידים לחדר בלא השגחה, לאור שווי הציוד שהיה מאוחסן בו; ואף העידו שאין מניעה פיסית שקטין בגיל 17 יטפס על הקיר. בית-המשפט קיבל עדותו של התובע, כי הטיפוס על הקיר נעשה בנוכחותו של המורה חלאילה ובהסכמתו מכללא, ללא כל התנגדות. בנסיבות אלו, קשה לקבוע כי על התובע היה להעריך באופן מלא את מידת המסוכנות של טיפוס על הקיר, כאשר לא הובאה כל ראיה שהוא הוזהר אי פעם בעניין הטיפוס על הקיר, ולאור ההסכמה ששודרה לו כביכול שאין המדובר במעשה אסור. בהקשר זה נפסק:

     

    "האם נער רגיל בגילו של המערער היה נזהר יותר ממנו? נראה לי, כי התשובה על כך היא בחיוב. יש לדרוש מנער בן 15, בעל תבונה וידע רגילים לחוש בסכנה הטמונה בקפיצת ראש למים רדודים תוך הקדמת ריצה לקפיצה. עם זאת, בחלוקת האשם בין הניזוק לבין המזיקים, עיקר האשם רובץ על האחרונים". (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, פסקה 49 (1982)).

     

74. בשקלול כלל הנסיבות לעיל, אני מעמידה את אשמו התורם של התובע בשיעור של 20%.

     

75. אין בידי לקבל טענת הנתבעת להסתכנות מרצון שכן הוראת סעיף 5 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובעת תנאים ומרכיבים כדי שניתן יהיה לשלול את החבות, והם: ידיעת הניזוק אודות הסיכון, לרבות הערכת אופיו המסוכן, חשיפתו לסיכון, ורצונו לחשוף עצמו לסיכון, לרבות תוצאותיו המשפטיות, קרי לכך שאם ייפגע לא יהיה זכאי לפיצוי מאת המזיק. (ע"א 971/03 אבנר בגא נ' אלי מלול (מפורסם בנבו, 10.11.2015), פסקה 14). התובע היה קטין במועד הפגיעה ואיני רואה בו כמי שהסכים לחשוף עצמו לסיכון פגיעה כתוצאה מהטחת רגלו בקרקע במהלך טיפוס על קיר. לא זו אף זו, כפי שעולה מחומר הראיות לעיל, פעולתו של התובע נעשתה בנוכחות מורהו ובהסכמתו.

     

76. הנתבעת העלתה טענה זו בעניין הסתכנות מרצון בסיכומיה אולם במהלך המשפט לא הביאה ראיות כי העמידה את התובע על הסיכונים שבפעולתו ובכלל זה תוצאותיה המשפטיות. לא הובא גם בדל ראיה לעניין כללי הבטיחות במקום, בהתחשב בין היתר בעובדה שמדובר במקום שאמור לשמש דגם של מוסך לתיקון מכוניות. לפיכך, טענת הנתבעת להסתכנות מרצון נדחית בזאת.

     

    גובה הנזק:

     

77. משקבעתי כי הנתבעת חבה כלפי התובע בגין פגיעתו בבית הספר בתאונה מיום 17.02.2009, אעבור עתה לדון בשאלת גובה הנזק. כבר אציין, כי במהלך חקירתו הנגדית, התובע לא נחקר כלל ועיקר בשאלת הנזק והנתבעת המעיטה בטיעונים לעניין זה, הן בתחשיבים מטעמה והן בסיכומיה.

     

78. בעקבות התאונה, התובע נזקק לטיפולים בקהילה ובבתי חולים משך חודשים. הוא נבדק בקופת החולים למחרת התאונה ובעקבות ממצא של רגישות באזור המדיאלי בברכו השמאלית הופנה לצילום שלא הדגים פגיעה גרמית; התובע נבדק על ידי אורתופד ביום 21.02.2009 וטופל בתחבושת אלסטית ומשחה.

     

79. ביום 13.06.2009 חזר על תלונותיו על כאבים בברך, בעיקר בכיפוף מקסימלי ובעקבות הרגישות שהודגמה מעל הסדק המפרקי המדיאלי, ולפיכך הופנה לבדיקת מיפוי עצם ו-SPECT. בדיקת מיפוי עצם לגפיים התחתונות בוצעה לתובע ביום 25.06.2009 והראתה ממצא של LT MEDIAL MENISCAL INJURY, ולפיכך הופנה לניתוח ארטרוסקופיה.

     

80. בתאריך 26.08.2009 בוצעה לתובע ארטרוסקופיה לברך שמאל בבית חולים "המשפחה הקדושה" בנצרת, שהדגימה ממצא דימום כאשר לא הודגם ממצא פתולוגי חריג נוסף. התובע שוחרר עם המלצה לרגל מורמת, קומפרסים קרים וכיו"ב.

     

81. התובע נבדק פעם נוספת ביום 05.09.2009 וניתנו לו ימי מחלה מיום 26.08.2009 עד 05.09.2009.

     

82. לאור תלונות חוזרות על כאבים, התובע הופנה לטיפולי פיזיותרפיה ביום 27.02.2010 לצורך חיזוק השרירים סביב הברך ומנגנון היישור; כך גם הופנה לפיזיותרפיה ביום 14.08.2010 ו-09.01.2011 עקב המשך תלונות על כאבים, שהתבטאו גם בפנייתו לטיפול רפואי ביום 30.10.2010.

     

83. התובע צירף תיעוד כי עבר שני טיפולי פיזיותרפיה בעקבות ניתוח ארטרוסקופיה בתדירות של שלוש פעמים בשבוע. ביום 19.12.2010 הומלץ לו על משככי כאבים, פיזיותרפיה וכן הופנה לארטרוסקופיה נוספת.

     

84. התובע עבר שתי בדיקות נוספות בבית חולים EMMS בנצרת, ביום 27.09.2011 וביום 06.10.2011 ובבדיקת ארטרוסקופיה מיום 27.09.2011 נמצאה פליקה סינוביאלית, קרע במניסקוס פנימי וקרע של כ-50% ברצועה מוצלבת קדמית; בוצעה לו הטריה בקרע המיניסקוס והתובע שוחרר לביתו עם המלצה לאנלגטיקה, החלפת חבישה וביקור במרפאת החוץ האורטופדית. בבדיקה נוספת נמצאו בין היתר דלדול שרירים בברך שמאל והומלץ על פיזיותרפיה אינטנסיבית והמשך ייעוץ אורתופדי.

     

    הנכות הרפואית:

     

85. התובע תמך תביעתו בחוות דעת רפואית מטעם פרופ' משה רופמן (להלן: "פרופ' רופמן") אשר מונה על ידי בית-המשפט במסגרת הליך נוסף שהגיש התובע בין היתר כנגד "כלל חברה לביטוח בע"מ" על פי פוליסה לביטוח תאונות אישיות (ת"א (חיפה) 22740-06-12)).

     

86. פרופ' רופמן בדק את התובע ביום 02.03.2015 וקבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 35 (1) (ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות"), בשל אי יציבות קדמית קלה, נזק תוך פרקי, נזק לרצועה הצולבת והמיניסקוס בברך.

     

87. ביום 25.10.2016 הודיעה הנתבעת כי היא אינה חולקת על אחוזי הנכות כפי שנקבעו בחוות דעתו של פרופ' רופמן, זאת מבלי להודות בחבות.

     

88. משכך, התיק התנהל על בסיס נכות רפואית צמיתה בשיעור 10%.

     

    הנכות התפקודית:

     

89. התובע ביקש להעמיד את נכותו התפקודית על 20%, שכן לטענתו, נוכח טיב עבודתו המצריכה מאמץ, אי היציבות בברך השמאלית והצורך בהרכבת מגן, עשויה נכותו הרפואית עם הזמן לקבל משמעות תפקודית גבוהה יותר. התובע טען כי גם בגילו הצעיר הוא מתקשה בביצוע עבודתו ואלמלא התאונה היה עובד טוב יותר ומשתכר יותר, הואיל ועבודתו כרוכה במאמץ פיסי. הנתבעת לא התייחס בסיכומיה לעניין הנכות התפקודית, אולם בתחשיב הנזק מטעמה ציינה כי השכר אותו מרוויח התובע כיום לאור התלושים שצירף מלמדים כי נכותו איננה תפקודית.

     

90. הכלל הוא כי הנכות הרפואית עשויה ללמד על הנכות התפקודית (ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 4 (פורסם בנבו, 28.06.2012)). הפסיקה נוטה, בהיעדר ראיות אחרות, לזהות את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית (ע"א 4946/06 צל דוד נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (31.01.2008)).

     

91. בנסיבות רגילות, במיוחד כאשר עסקינן בנכות אורתופדית, כמבקרה דנן, מקובל לזהות את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית (ע"א 9297/10 קדח פדל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (פורסם בנבו, 21.06.2011)).

     

92. מן הכלל אל הפרט: התובע כיום בן 28 שנים ועל פי תלושי השכר שהוצגו לפניי הוא עובד במוסך א.א.מ שירותי רכב בע"מ ומשתכר שכר ממוצע של כ- 7,500 ₪ (ברוטו) כפי שציין בכתבי טענותיו וכעולה מתלושי השכר שצורפו. מאחר והתובע השתלב לאחר התאונה בעבודה התואמת את הכשרתו בלא שתמך טענותיו בדבר נכותו התפקודית בראיות קונקרטיות, אני מעמידה את נכותו התפקודית של התובע כנכותו הרפואית המוסכמת בשיעור 10%.

     

    בסיס השכר:

     

93. התובע ביקש בסיכומיו להעמיד את בסיס השכר כשכר הממוצע במשק (10,300 ₪) נטו. הנתבעת לא העלתה כל טענה בעניין זה, אך ציינה כי היה על התובע להמציא תלושי שכר מחודש פברואר עד אוגוסט 2017. מטעם זה עיינתי גם בתחשיב הנזק מטעם הנתבעת וזה התמקד בעיקר בטיעונים במישור החבות. הנתבעת טענה כי תלושי השכר שהמציא התובע מלמדים כי הוא מרוויח משכורת טובה ולפיכך לא נגרמו לו הפסדי השתכרות.

     

94. הלכת אבו חנא שנפסקה בעניין ע"א 10062/04 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3)13 (2005) (להלן: "הלכת אבו חנא") קובעת חזקה לפיה פוטנציאל ההשתכרות של קטין ביום התאונה הוא כגובה השכר הממוצע במשק. ההלכה הוחלה על צעירים אשר חצו את סף הקטינות שכן הם טרם החלו במיצוי פוטנציאל השתכרותם (ראו: ע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' צי'בוטארו, [פורסם בנבו] סעיף 9 לפסק דינו של כב' השופט ד' חשין (25.11.09): "העיקרון הנהוג בפסיקה לגבי קטינים או צעירים בתחילת דרכם המקצועית הינו אמידת אובדן כושר ההשתכרות על-פי השכר הממוצע במשק" (ההדגשה הוספה- א.ז).

     

95. בנסיבות המקרה דנן, התובע יצא לשוק העבודה בגיל 18 מספר חודשים לאחר האירוע, והחל לכתוב את סיפור חייו - הוא הוכשר לתחום שרצה ללמוד ומשתכר ממנו כאשר למד במגמת מכונאות והוא משתכר מעבודתו כמכונאי. התובע לא הביא ראיות ואף לא טען כי אלמלא התאונה היה פונה לנתיב תעסוקתי אחר שהיה מניב לו שכר גבוה יותר, כן לא הובאו לפניי נתונים לפיהם השכר שהוא מרוויח הנו נמוך מהשכר הנהוג בתחום עיסוקו וכי אם לא היה עובר את התאונה, שכרו היה יותר גבהו (דוגמת נתוני שכר של עובדים אחרים בתחום עם אותו וותק וכו').

     

96. תלושי השכר האחרונים שצירף התובע הינם מחודש ינואר 2017 לפיו השתכר 7,579 ₪ ופברואר 2017 שבו השתכר 7,987 ₪ (ברוטו) (המסמך צורף כנספח ג' לתצהיר התובע). התובע צירף טופס 106 לשנת 2015 המלמד כי החל לעבוד בחודש 10/2015 והשתכר עד סוף השנה סך של 22,461 ₪ ברוטו. התובע צירף גם תלושי שכר לשנת 2016 וטופס 106 לשנה זו המלמד על שכר שנתי ברוטו של 98,025 ₪ ושכר חודשי פחות או יותר קבוע.

     

97. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי פוטנציאל ההשתכרות של התובע התגבש ולפיכך, אני מעמידה את בסיס השכר לצורך חישוב הפסדיו על סך 7,500 ₪.

     

    חישוב הנזק:

     

98. תאריך לידה של התובע: 26.09.1991.

     

    מועד התאונה: 17.02.2009.

     

    נכות רפואית: 10%.

     

    נכות תפקודית ושיעור הגריעה מהשכר: 10%.

     

    בעת התאונה היה התובע כבן 17 שנים ו-6 חודשים.

     

    במועד פסק הדין התובע כבן 28 שנים וחמישה חודשים.

     

    בסיס השכר לעתיד: 7,500 ₪.

     

    מאז התאונה ועד מועד פסק הדין חלפו 11 שנים.

     

    גיל פרישה: גיל 67 שנים, מקדם היוון של 3% עד גיל הפרישה (271.8902).

     

    על בסיס נתונים אלה יחושב להלן גובה הפיצויים בראשי הנזק השונים.

     

    הפסד שכר לעבר:

     

    1. התובע ביקש לפסוק לו הפסד השתכרות לעבר החל מגיל 18 ועד היום, וליתר דיוק עד יום הגשת הסיכומים בעבור 108 חודשים, על בסיס 20% נכות תפקודית ולפי השכר הממוצע במשק. על פי תלושי השכר שצורפו התובע החל לעבוד במוסך בחודש 10/2015 ולטעמי – בשכר ההולם את כישוריו, ולפיכך אין מקום לפסוק הפסדי השתכרות לעבר במועד זה שכן לא הוכחו הפסדים בגין תקופה זו.

        

    2. באשר לתקופה מיום הגיעו של התובע לבגירות (26.09.2009) ועד חודש 10/2015 (כ-6 שנים) טוענת הנתבעת ובצדק, לא הובאו ראיות לגבי תעסוקה או הכנסות כלשהן עד יום הגשת התצהיר (26.09.2017).

        

    3. על דרך הכלל: "הפסדי השתכרות בעבר הינם נזק מיוחד, ועל התובע להגיש פרטים ביחס אליהם, וכשאך ניתן הדבר, יש להמציא פרטים וראיות ביחס אליהם, ולפי אלה יקבע בית המשפט את גובה הפיצוי. ואולם, לעתים, הפסדי השתכרות בעבר - אלה שמאז התאונה ועד למועד פסק הדין - הינם בגדר נעלם, רב בהם הנסתר על הנגלה, ואין לחשבם במדויק. כך הוא, למשל, כשבעת התאונה היה התובע בתחילת דרכו המקצועית, וכשברור שמאז התאונה ועד למועד פסק הדין עשויה הייתה השתכרותו לגדול, אך אין נתונים לקבוע את שיעור הגידול אלא בדרך אומדן. בנסיבות כאלה, כשאין נתונים מספיקים לגבי הבסיס לחישוב מדויק של הנזק, אך עם זאת ברור שנגרם לתובע הפסד השתכרות, אין לשלול מהתובע את הפיצוי המגיע לו, אף אם בית המשפט נאלץ לקבוע את הפיצוי בדרך אומדן" (ע"א 448/87 צבי המרמן, קבלן לבנין בע"מ נ' עיד אברהים חסן, מג (3)810 (04.10.1989) (פסקה 8 לפסק-דינו של כבוד השופט חלימה).

        

    4. אף על פי כן, "ניתן שלא לפסוק על פי הפסד בפועל, במקרים בהם ברור שמאז התאונה ועד למתן פסק הדין נגרמו לתובע הפסדים, אך יש קושי לאומדם, בין משום שטרם החל בכתיבת סיפור חייו, והיו סיבות אחרות בגינן עבודתו הייתה מוגבלת באותה תקופה, בין משום שהוא מנהל עסק עצמאי, ובין משום שהשתכרותו הייתה עשויה לגדול, או משום ששיעור ההפסדים של התובע אינו ברור, ויכול ויש סיבות נוספות להפסדים אלה, מעבר לפגיעה התפקודית בתאונה. כך גם, כאשר יש לקחת בחשבון נתונים נוספים, שהיקפם לא הוברר עד תום". (ת"א (י-ם) 19833-09-15 פלוני נ' אחמד מונה, פסקה 322 (פורסם בנבו, 09.12.2018)).

        

    5. ועוד: "ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)". (ראו: ת"א (ת"א) 1714/04 ‏ ‏ עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר, פסקה 39 (2009)).

        

    6. אניח לטובת התובע, על פי היגיון הדברים, כי התקשה במציאת תעסוקה בתקופה הסמוכה לתאונה, החל מהגיעו לגיל בגרות, כאשר המסמכים הרפואיים האחרונים שהוצגו לפני בית-המשפט הם משנת 2011. מנגד, על פי מכלול הנתונים שלפניי אין זה סביר כי התובע לא יעבוד כלל מאז התאונה ועד שנת 2015 ומשלא הובאו נתונים בעניין זה לא על ידי התובע ולא על ידי הנתבעת ולא הוצגו מסמכים של המל"ל לעניין ההיסטוריה התעסוקתית שלו (דוח רציפות ביטוח)– מצאתי לפסוק לתובע בגין הפסד ההשתכרות של התובע לעבר, על דרך האומדנא, סך של 20,000 ₪.

        

       הפסד השתכרות לעתיד:

        

    7. באשר להפסד השתכרות לעתיד ביקש התובע לפסוק לו סכום של 575,000 ₪, על בסיס השכר הממוצע במשק, 20% נכות ומקדם היוון עד גיל 67. הנתבעת לא התייחסה בבירור לטענה זו בסיכומיה אך בתחשיב מטעמה ציינה כי אין זה ברור כיצד הגבלתו של התובע תשפיע על תפקודו.

        

    8. עיינתי בחוות דעת המומחה המוסכמת של פרופ' רופמן ובה לא מצאתי קביעה כי מצבו של התובע עשוי להחמיר. אמנם התובע התלונן בפני המומחה כי הוא מתקשה להמשיך בעבודתו כמכונאי, אך יש לזכור שהבדיקה נעשתה בשנת 2015 ותלושי השכר שצורפו עד שנת 2017 מלמדים על התמדה דווקא, ללא ירידה בשכר.

        

    9. לאור נכותו של התובע כפי שעולה מחוות הדעת, כמו גם האמור בתצהירו כי עבודתו של התובע אינה קלה לו והיא כרוכה במאמץ פיסי, כשהוא משתמש במגן לברך השמאלית ותלונותיו על כאבים, מבלי שהוא נחקר על כך אף שהדברים עולים מהתביעה ומהתצהירים, אין לשלול את האפשרות לפיה שכרו יפגע בעתיד בשל פגיעתו או עקב החמרה במצבו.

        

    10. אשר על כן, בהתחשב בנכות התפקודית של התובע אותה קבעתי, הפסד ההשתכרות יעמוד על סך: 7,500 ₪ (בסיס השכר) X 10% נכות X (מקדם היוון) 271.8902 = 203,918 ₪.

         

        הפסדי פנסיה: 

         

    11. יש לפסוק פנסיה לפי שיעור של 12.5% מצירוף הפסדי שכרו של התובע לעבר ולעתיד כפי שקבעתי לעיל – סכום של 27,990 ₪.

        כאב וסבל:

         

    12. בהתחשב במהות הפגיעה, הנכות הצמיתה שנותרה, הטיפולים הרפואיים שעבר התובע, בצד תלונותיו על כאב החל ממועד הפגיעה, ובהעדר מסמכים רפואיים מלאים לכל התקופה אעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 45,000 ₪.

         

        עזרת צד ג והוצאות רפואיות (לעבר ולעתיד):

         

    13. התובע לא הביא ראיות לפיהם נזקק לעזרת צד ג' לאחר התאונה, ולא הוגשו לעיוני מסמכים (קבלות ו/או אישורי תשלום)לעניין הוצאות רפואיות ונסיעות. יחד עם זאת אציין כי הפסיקה מכירה בכך כי לאחר פגיעה מעין זו התובע נזקק לעזרה כלשהי בסמוך למועד התאונה ונדרש לנסיעות לטיפולים הרפואיים אשר עבר אשר כללו 2 תהליכי ארטרוסקופיה וטיפולים פיזיותרפיים. בהתחשב במסמכים הרפואיים אשר הוגשו לתיק ונתוני התובע אני מעמידה את הפיצוי בגין עזרת צד ג' על דרך האומדנה על 6,000 ₪ והוצאות רפואיות על סך 2,000 ₪ ובסך כולל של 8,000 ₪.

         

    14. לא ראיתי מקום לפסוק לתובע פיצויים בגין ראשי נזק נוספים.

         

        סיכום:

    15. נזקי התובע כפי שהובאו לעיל הם כדלקמן:

        א.אובדן שכר לעבר: 20,000 ₪

        ב.הפסד השתכרות לעתיד: 203,918 ₪

        ג.הפסד פנסיה: 27,990 ₪

        ד.כאב וסבל: 45,000 ₪

        ה.עזרת צד ג' והצואות לעבר

        ולעתיד: 8,000 ₪

        _____________________________________________________

        סה"כ: 304,908 ₪

         

    16. לאחר ניכוי האשם התורם בשיעור 20% סכום הפיצוי יעמוד על : 243,927 ₪.

        סוף דבר:

    17. לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי על סך של 243,927 ₪. בנוסף, על הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד על סך  50,000 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

         

    18. כן תשלם הנתבעת לתובע החזר האגרה ששולמה ושכר טרחת המומחה הרפואי מטעם התובע בכפוף להצגת קבלות כאשר יישאו הסכומים הפרשי ריבית והצמדה ממועד התשלום על פי הקבלות ועד למועד התשלום בפועל.

         

        המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר.

         

         

        ניתן היום, י' שבט תש"פ, 05 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.