הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י בתאריך כ"ט בשבט תשע"ב (22.2.12), ומנישואין אלו נולדו שני ילדים: ת' (ת"ל 15.12.12) וש' (ת"ל 6.1.15). הצדדים התגרשו כדמו"י בתאריך ד' בתמוז תשע"ח (17.6.18).
נותרה להכרעה תביעת רכוש שכרכה האישה לתביעת הגירושין, כאשר בשלב מאוחר יותר אף הבעל תבע תביעת רכוש. התקיימו מספר דיונים בהם העלו הצדדים את טענותיהם באריכות רבה, וכן נחקרו בחקירה נגדית, ראה פרוטוקולים מהדיונים בתאריכים: י"ט בחשון תשע"ט (28.10.18), כ"ז באדר א' תשע"ט (4.3.19), כ' בסיון (23.6.19). מדובר בדיונים ארוכים ביותר, שהתפרסו על פני שעות רבות של דיונים. הצדדים הציגו מסמכים רבים (באת כוח האישה המציאה ספר עב כרס של מסמכים). יש לציין את עבודתה היסודית של באת כוח האישה, מבלי למעט בחשיבות עבודתו הקשה של בא כוח הבעל. כמו כן באי כוח הצדדים הגישו סיכומים.
הנכסים שבמחלוקת
יש מחלוקת בין הצדדים בקשר לשלשה נכסים הרשומים על שם האישה ולבעל טענות לבעלות חלקית עליהם. הנכסים הם:
1. דירה ברחוב [ל'] בעיר [ה'] (להלן: הדירה ברחוב [ל']), שנרכשה באמצעות כספים שהביאה האישה ממתנה שקיבלה מסבתה, וכן כספים שנתנו לה במתנה על ידי הוריה. דירה זו נרשמה על שם האישה בלבד. דירה זו נרכשה לפני הנישואין, אך היה זה יום אחד אחרי שהצדדים החליטו להינשא זה לזה (בשלהי חודש יוני 2011).
2. דירה ברחוב [ח'] בעיר [ה'] (להלן: הדירה ברחוב [ח']), שנרכשה בתאריך א' באלול תשע"ד (27.8.14). הדירה נרכשה מכספים שנתנו הורי האישה, שהועברו דרך חשבון הבנק של הצדדים. הדירה נרשמה על שם האישה ואחיה - א', בחלקים שווים. דירה זו משמשת להורי האישה בשהותם בארץ, ואינה מושכרת כלל וכלל. הצדדים מעולם לא התגוררו בדירה, והבעל לא ידע למסור כל פרט רלוונטי בעניינה הקושר אותו בדרך כלשהי לדירה.
3. תכולת כספת - בבנק לאומי סניף [כ'], שעלותה בסך 900 ש"ח שולמה מחשבון הצדדים, אך לדברי האישה, הוריה, שהם אזרחי חו"ל ואינם בעלי חשבון בנק בארץ, החזירו לה את הסכום הנ"ל. הכספת שימשה לכספים שהשאירו הורי האישה בארץ (מט"ח ואג"ח), וכן מדי פעם לשמירה על תכשיטים שנתנו לאישה הוריה או סבתה. הכספת כבר אינה בשימוש האישה והוריה, וכיום אינה נשכרת על ידם.
בכתב התביעה ציין הבעל גם לשטח אדמה בשכונת [צ'], ולנכסים רבים בחו"ל. הבעל לא מסר כל פרט בעניין נכסים אלו, והם אף לא עלו בדיונים שהתקיימו בבית הדין. משכך אין אפילו מקום לדון בהם.
טענות הבעל
לטענת הבעל יש לו חלק בדירה ברחוב [ל'] שנרכשה במועד סמוך ביותר להחלטת הצדדים להינשא. אמנם הדירה נרכשה מכספי מתנה שנתנו הסבתא של האישה והורי האישה, ואין חולק שהדירה נרשמה על שמה בלבד, אולם לדבריו - הורי האישה והאישה אמרו לו שהדירה הינה מתנה של שניהם – הבעל והאישה (פרוטוקול הדיון 28.10.18 שורה 36-38). כמו כן טען הבעל שעשה שיפוצים בדירה (הוא ואביו) (יוער כבר כעת כי לא מדובר בשיפוצים יסודיים אלא בטיפולים פשוטים, שהבעל מכנה "שיפוצים", כמו צבע, הכנה למזגן, טפול בלוח החשמל, ראה שם שורה 40 ולהלן, אף לטענת הבעל, בפרט למה שהשיבה האישה). הכסף לרכישת הדירה הועבר דרך חשבון האישה, שבאותה תקופה היה על שמה בלבד.
טענה בדבר אמירה או הבטחה כי הדירה של שניהם, חוזרת על עצמה בעניין הדירה ברחוב [ח']. הוא ידע בדיעבד שהדירה נרשמה על שם האישה ואחיה א'. (ראה שם בפרוטוקול, שורה 66 ולהלן). בחקירה הנגדית טען הבעל כי אמה של האישה התיעצה עם אביו בקשר לעיצוב הדירה. הבעל לא ידע למסור פרטים מתי נרכשה הדירה (ראה שם בפרוטוקול שורה 547-554). בעניין העברת הכסף דרך החשבון המשותף, כאשר הורי האישה (תושבי חו"ל, שלא היו בעלי חשבון בנק בארץ) העבירו את הכסף לחשבון האישה ומשם שולם למוכר, מודה הבעל כי הכסף היה בחשבון מספר ימים בלבד (שם שורה 556), כאשר הכסף הועבר משוויץ לבלגיה, ומשם לחשבונם. כאמור, הדירה ברחוב [ח'] אינה מושכרת, והיא משמשת אך ורק למגורים להורי האישה בשהותם בארץ, ואף הארנונה משולמת על ידי אח האישה, והיא רשומה על שמו.
בעניין הכספת. יש כספת בסניף [כ'] בנק לאומי, שדמי השכירות שלה שולמו מהחשבון המשותף. לדבריו, מעולם לא התקרב לכספת, והאישה מנעה ממנו כל גישה לכספת. לדבריו, התכשיטים של האישה, שהיו בכספת, ניתנו לה על ידי הוריה, ומעצם העובדה שהאישה לא ענדה אותם, יש ללמוד שתכשיטים אלה ניתנו להשקעה, וממילא הם גם שלו. כמו כן תכשיטים מסבתא ומאמה של האישה, שמעולם לא הלכה עם אותם תכשיטים, הינם לטענתו – תכשיטים להשקעה, ראה שם בפרוטוקול שורה 71-82.
בחקירה הנגדית, בתאריך ג' בניסן תשע"ט (8.4.19), הציג הבעל מסמך, כתוב בצרפתית וחתום על ידי הורי האישה, מתאריך ב' בטבת תשע"ט (5.12.13), ובו כותבים ההורים לשני ילדיהם, האישה ואחיה א':
"בעקבות רצונכם להשתחרר מאחריות הנאמן שלכם, החלטנו לסיים החל מהיום את אחריותכם בגין קרנות הנאמנות ("הקרנות") ולשחרר אתכם מכל חובתכם הקשורה לנאמנות. עוד החלטנו לתת לכם את הכספים בחלקים שווים. אנו מאמינים כי כל אחד מכם, לפי שקול דעתו הבלעדי, ישתמש בחלקו לטובת בני משפחתנו".
בא כוח הבעל רצה לטעון כי במסמך זה מוכח שההורים נתנו את הכספים במתנה גם לבעל. על אתר העיר בית הדין כי אין במסמך זה כל ראיה ואפילו לא "קלה כנוצה". מפורש במסמך שההורים נותנים את המתנה לשני ילדיהם. ואף הנאמר בסיפא: "אנו מאמינים כי כל אחד מכם, לפי שקול דעתו הבלעדי, ישתמש בחלקו לטובת בני משפחתנו", לא מביע כל רצון לתת לבעל איזה חלק ונחלה בכספים אלו. הם השאירו את העניין לשקול הבלעדי של כל אחד מילדיהם, ויכולים להשאירו לעצמו או להשתמש בכל דרך שיראה, כך שאין במסמך זה כל ראיה למתנה שניתנה לבעל!
[כך גם הנספחים ז-ח בסיכומי הבעל, שלא הוצגו במהלך הדיונים, ובכל מקרה אין בהם אפילו לא בדל של הוכחה, היוצרת זיקה של הבעל לכספים אלו, שמקורם מהורי האישה].
בעניין בקשת בא כוח הבעל לחקור את הורי האישה על אותו מסמך, בית הדין הבהיר שלא ייתן לחקור את הורי האישה על מסמך זה, שהרי כוונת המסמך ברורה ומפורשת, ואינו ניתן לפרשנות אחרת. כעקרון, בית הדין אינו מאפשר חקירה, אלא על "ראיות לכאורה" המוצגות לפניו, כדי לאפשר למציג הראיה להוכיח את נכונותה. כשאין לפנינו אף ראיה "לכאורית", אין מקום לחקירה בעניין ראיה זו. ראה עוד להלן בעניין.
טענות האישה
בעניין הדירה ברחוב [ל'] - בשנת 2006, עוד בטרם הכירה האישה את הבעל, קיבלה מסבתה, שמכרה בית ב[ב'], חצי מתמורת הבית בסך 267 אלף דולר. ביולי 2011, כשנרכשה הדירה ברחוב [ל'], השלימו הוריה את הסכום לרכישת הדירה – 1,200,000 ש"ח. הדירה עברה בטאבו על שם האישה בלבד (בשלהי ספטמבר 2011), וזאת עוד לפני נישואי הצדדים. (הצדדים נישאו מאוחר יותר, בפברואר 2012). (פרוטוקול הדיון מיום 4.3.19 שורה 12 ולהלן). בסוף יולי 2012, כשהשוכרים עזבו את הדירה, עברו הצדדים להתגורר בדירה, לאחר שהאישה הייתה כבר בהיריון, ורצתה לחסוך בעלות השכירות (שם פרוטוקול שורה 76 ולהלן).
בעניין טענת הבעל שעשה שיפוצים בדירה, עונה האישה כי היו תיקונים קלים בלבד שהבעל ביצע, לא הוחלפו מרצפות, לא הוצאו ארונות מטבח, לא הוחלפה צנרת, ולא נשברו קירות (שם שורה 86 ולהלן). יוער כי הבעל לא גיבה את טענותיו במסמכים וכדומה. עוד אומרת האישה בעניין השיפוצים (שורה 210 ולהלן מפרוטוקול הדיון מיום 8.4.19), כי הדירה מעולם לא שופצה, מרכישתה ועד היום:
"הלכתי לקנות צבע, ע' ואבא שלו צבעו. זה לא שיפוץ.
בא כוח הבעל: מה זה שיפוץ בעינייך? אם אני אומר לך שע' ואביו החליפו צינור מים ראשי?
האישה: שקר.
בא כוח הבעל: היה החלפה של צינורות וקידוחים בקירות להעברת צינורות?
האישה: צינור אחד בקיר אחד של המזגן.
בא כוח הבעל: היה החלפת רכיבי חשמל בכל הבית? מתגים, מפסקים, שקעים?
האישה: לא.
בא כוח הבעל: אז את אומרת שכשע' אומר שהביאו 3 פעמים קבלן חשמל, הדירה הזו הייתה בונבוניירה?
האישה: הדירה הזו זקוקה לשיפוץ גם היום! אבא שלו צבע, לא יותר. הוא חצב פס אחד בקיר כדי שאיש המזגנים יעביר למזגן רצפתי [...].
בא כוח הבעל: האם אי פעם אמרת לע' שהדירה הזו היא לא שלו?
האישה: הוא ידע את זה.
בא כוח הבעל: לא שאלתי אם הוא ידע את זה [...] שאלתי האם אמרת את זה לע'?
האישה: אמרתי לו כמה וכמה פעמים שהדירה היא שלי. כמה וכמה פעמים ע' הציע שאני אמכור את הדירה כדי שנוכל לקנות דירה יחד. אמרתי לו אין לנו כסף משלנו לקנות דירה, זו שדירה שלי ואנו לא משלמים שכירות. הוא ידע היטב שזו דירה שלי.
בא כוח הבעל: מתי אמרת לו את זה?
האישה: כמה חודשים לפני הנישואין הוא דחף למכור את הדירה על מנת שנקנה יחד דירה. אמרתי לו אין לנו כסף יחד כדי שנקנה דירה."
בעניין הדירה ברחוב [ח']. בדיון (פרוטוקול הדיון מיום 4.3.19 בשורה 103 ולהלן) מתארת האישה את רכישת הדירה (השאלות שנשאלו הינן של באת כוח האישה, והתשובות של האישה):
"ב-2001 לאמא שלי יש חשבון בשוויץ שהיה בבעלותה כמה שנים טובות מירושה של סבא וסבתא שלי, יוצאי שואה, שלא סמכו על רשויות המס בבלגיה. בשנת 2001 החוק התקשה. הורים שלי החליטו וביקשו ממני שהייתי תושבת ישראל וגם אחי אם אנחנו נסכים להיות הבעלים של הנייר של החשבון הזה. הסכמנו. ידענו שזה הכסף שלהם. נסעו לשוויץ עם אמא שלי בשנת 2001 על העברת החשבון על שמי ושם אחי. החשבון הזה נוהל אך ורק על ידי אמא שלי. לא אני ולא אחי ידענו כמה כסף יש בחשבון הזה. לאמא היה ייפויי מלא בחשבון הזה. לא זכרתי את שם הבנק עד שהתחילה התביעה. בשנת 2013 חובות הדיווח גם הייתה חובה ולכן ההורים שלי החליטו שכדאי לסגור את החשבון בשוויץ ולהעביר את כל הכסף לארץ. הם ביקשו להעביר חלק מהכסף לחשבון לשלי ולחלק לחשבון שלי אחי. בזמנו ע' היה שותף בחשבון שלי. אמרתי לו הורים שלי מעבירם כסף בפק"ם סגור. ע' ידע שאסור לנו לגעת בכסף הזה וכך היה אלא בהוראת ההורים שלי [...] כל פעם שהם באו לביקור, הם חיפשו דירות. פנו לכמה מתווכים. בחודש פברואר 2014 הוצע להם דירה מקבלן. נספח י"ז זה סגירת ההסכם עם המתווכים של ההורים שלי שמאשרים את קניית הדירה מהקבלן ברחוב [ח']. ההורים שלי תושבי בלגיה. ד' ור'. סכום הדירה מיליון ושבע מאות שלושים אלף ש"ח. [...] הם באים הרבה. יש להם 2 נכדים ו-2 ילדים. הם מגיעים כל חודשיים בערך. לא רצו כסף בחשבונות בנק החליטו שהם קונים דירה.
שאלה: מי בחר את הדירה ברחוב [ח']?
תשובה: ההורים שלי בלבד. ע' לא היה מעורב. אפילו אני לא היית מעורבת. גם אחי א' לא היה מעורב.
שאלה: ע' טוען שהוא היה מעורב בחיפוש הדירה. מה דעתך?
תשובה: שקר.
שאלה: היה שלב שאמרו לע' שהדירה תירשם על שמו?
תשובה: ממש לא.
שאלה: על שם מי רצו לרשום את הדירה?
תשובה: הדירה הייתה צריכה להיות רשומה עם שם ההורים שלי.
ב"ח וכל הטיוטאות היה אמא שלי.
חוזה מכר בין עו"ד [...] לגברת ר' ברחוב [ח'].
הסכם מכר בין א. זנזורי לבין ר' - נספח כ'.
נספח מכר בין א. זנזורי לאמא שלי - נספח כ"א - פרטי הזיהוי של הדירה עם שם אמא שלי.
השלמת מסמכים נספח כ"ב - עבור ר'. זנוזרי זה הקבלן. הם מנהלים את כל ההסכם על שם ר' אמא שלי [...].
ההורים שלי התייעצו עם עו"ד בעייני מיסוי, והוחלט שהם לא רוצים שהשם שלהם יופיע גם לא בנכס. הם ביקשו ממני ומאחי לחתום על ההסכם המכר להיות הבעלים על הנייר כמו שקרה בחשבון בחו"ל.
שאלה: למי שייכת הדירה?
תשובה: להורים שלי בלבד. זה היה בהסכמה של אחי ושלי ובידיעה של ע'."
בהמשך (שורה 154 לפרוטוקול שם, ולהלן) מתארת האישה את דרך העברת הכספים מהוריה אליה, דרך חשבונה היחיד בארץ, שהיה אז חשבון משותף לה ולבעל, כאשר במהלך הנישואין נכנס הבעל כשותף לחשבונה, והקבלות לרכישת הדירה יוצאות על שם אח האישה – א', וכי בפועל אמה של האישה היא זו שהתנהלה מול כל הגורמים שהיו קשורים לרכישת הדירה, והוריה הם אלה שעקבו אחרי התקדמות הבניה (שם שורה 175 ולהלן).
במהלך חקירתה הוסיפה האישה פרט, בעניין אישיותו של הבעל. (ראה פרוטוקול שם שורה 249-250). הבעל פוטר מעבודתו בחברת "[א']" ללא פיצויים: "חשדו שהוא גנב. דרשו ממנו לעבור פוליגרף והוא סירב לעבור". פרט נוסף - כבר בכתב התביעה מציינת האישה כי הבעל נטל הלוואות מהבנק, במסגרת החשבון המשותף, כשהיא כלל לא הייתה מודעת להלוואות אלו ולא חתמה על כל מסמך בעניין. (הלוואה בסך 75,000 ש"ח).
בעניין הכספת השיבה האישה (פרוטוקול הדיון מיום 8.4.19, שורה 258 ולהלן) כי הכספת נשכרה לצורך הוריה, ואף שהסכום של 900 ש"ח (עמלת שכירת כסף לשנה בסניף הבנק) שולם מהחשבון המשותף, ההורים החזירו לה סכום זה. הם אלה שמסרו לה לשמירה שם מט"ח ואג"ח, וכמו כן האישה עצמה הניחה שם לשמירה תכשיט מסוים, צמיד טניס יקר משובץ ביהלומים, שהיה מונח זמן מסוים בכספת, יחד עם שני תכשיטים אחרים, מחשש שלא ייגנב.
דיון והכרעה
בית הדין שמע שעות ארוכות את הצדדים והתרשם שאין כל עילה לטענת הבעל שיש לו חלק ונחלה בדירות שעל שם האישה או בכספים שהיו מונחים בכספת. בית הדין התרשם שהאישה הינה דוברת אמת, וכל דבריה מגובים במסמכים וראיות, בעוד שהבעל מסתמך על דיבורים בעלמא, שלא רק שלא הוכחו כראוי, אלא התרשמנו שאין בהם כל אמת.
סעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג 1973, קובע מפורשות כי אין לבן זוג זכות בשווים של: "נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלם במתנה או בירושה בתקופת הנישואין".
אין צל של ספק כי הדירה ברחוב [ל'] נקנתה לפני הנישואין, גם אם היה זה יום אחרי שהצדדים הזמינו אולם לחגוג את נישואיהם, אירוע שהיה מספר חדשים לאחר מכן. הכספים ניתנו לאישה במתנה על ידי הוריה, וגם על כך אין כל מחלוקת. הטענות של הבעל כי אבי האישה הבטיח לקנות לו דירה, או שהוא ראה בדירה זו דירה משותפת, משוללים כל יסוד וראיה. חובת ההוכחה הינה על הבעל, הטוען לכוונת שיתוף. לא רק שהבעל לא הוכיח כן, התרשמנו שהדברים שטען אינם אמת.
הואיל והחוק קובע מפורשות שנכסים שניתנו במתנה אינם ברי איזון, הטוען כי ניתנו גם לו במתנה, בנוסף למקבלם הטבעי, כבן שקיבל מהוריו, או בן זוג שטוען שהייתה כוונה, על ידי נותן המתנה או על ידי בן זוגו מקבל המתנה, לשתפו בנכסים אלה, חייב להוכיח את דבריו בראיה ברורה ומוצקה, כדין כל מי שמוציא דבר מחזקתו, שעליו הראיה.
חוק יחסי ממון בא לאזן נכסים וכספים שנצברו על ידי שני בני הזוג במהלך חיי הנישואין. השותפות הכלכלית בין בני זוג מתחילה עם הנישואין, ומסתיימת עם פקיעת הנישואין, בגירושין או במיתה. נכסים שלא באו מכוח השותפות במהלך חיי הנישואין, אינם נכסים שבהם יש לשתף את בן הזוג. לכן החוק החריג נכסים שניתנו במתנה או בירושה, אף אם המתנה או הירושה התקבלה במהלך חיי הנישואין. החוק בא להסדיר את מערכת היחסים הכלכליים בין בני הזוג, והרציונל המונח ביסוד החוק הוא שאף אם צד אחד הצליח במהלך חיי הנישואין מבחינה כלכלית יותר מהשני, יש לזקוף את פירות ההצלחה הכלכלית לטובת שני בני הזוג במשותף. ניתן להסיק, שאם ניתנה מתנה או ירושה לאחד מבני הזוג, וברור שהדבר לא נבע ממאמץ של אחד מבני הזוג, ממילא אין סיבה להחשיב מתנה זו כנכס ששייך לשותפות הנישואין. מטעם זה החריג החוק את המתנות או הירושות ממערכת השותפות הזוגית.
מאותו הטעם הוחרגו נכסים וכספים שהיו לבן הזוג ערב הנישואין. כספים אלו אינם פרי המאמץ של השותפות הזוגית. הם נוצרו בשעה שבן הזוג לא היה נשוי, וברור שאין נכסים אלו שייכים לשותפות הזוגית. דברים אלה החורגו במפורשות מכלל איזון המשאבים.
משכך אם יבוא מי מבני הזוג ויטען להכליל כספים שהורתן ולידתן קודם הנישואין, ניתנו במתנה או בירושה לאחד מבני הזוג, על הטוען לשותפות בנכסים אלו - עליו הראיה. ראיה זו צריכה להיות ברורה ומוצקה, כיון שהיא באה להוציא מהמוחזק בדין.
הדירה ברחוב [ל'] נקנתה עוד לפני הנישואין, בשלהי יוני 2011. הבעל לא תרם ולו שקל אחד לרכישתה. היא מומנה כולה מכספים שקיבלה האישה במתנה עוד בשנת 2006 מסבתה, וכן סכום של מיליון ומאתיים אלף ש"ח מהוריה. הבעל ידע היטב שהדירה רשומה רק על שמה של האישה. אם אכן היה אמת בדבריו שאבי האישה אמר לו שיקנה דירה גם עבורו וגם עבור האישה, מדוע לא בא בדברים עם האישה להעביר את הדירה גם על שמו? מדובר במהלך של 6-7 שנים שהבעל לא בא בדברים וטענות, ורק כעת, עם הגירושין, הוא מנסה לעשות עושר שלא בדין ושלא במשפט, ומנסה לנכס לעצמו חלקים בדירה השייכת כולה לאישה, דירה שנקנתה מכספים שהוריה נתנו לה, ולה בלבד, במתנה, והיא רשומה על שמה בלבד. לא רק שהבעל לא הרים את נטל ההוכחה, התרשמנו שאין בדבריו כל אמת, וכי הבעל אינו דובר אמת כלל וכלל!
טענת הבעל בעניין השיפוצים שנעשו בדירה, ומכוחם הוא רוצה זכויות בדירה, נדחית לחלוטין.
מדובר בשיפוצים מינוריים, כפי שעושה כל שוכר שמגיע להתגורר בדירה שכורה. וכי בכך יהיה לשוכר חלק בגוף הדירה? גם העובדה שהצדדים התגוררו בדירה זמן מסוים, אינה מעלה או מורידה. האישה רצתה לחסוך בעלויות של שכר דירה, ולכן הסכימה שהם יתגוררו יחד בדירה. לא היה במעשה השיפוץ או השכירות משום כוונת שיתוף כזו או אחרת, כאשר ברור לכל שהדירה הינה של האישה לבדה.
בעניין הדירה ברחוב [ח'] – האישה הוכיחה למעלה מכל ספק שהדירה נרכשה מכספי הוריה, ובשביל הוריה, וכי הרישום שעל שם האישה ואחיה (א'), הינו פורמאלי בלבד. המסמכים מוכיחים כי אמה של האישה היא זו שהייתה מעורבת בקניית הדירה ובכל הליך המשא ומתן עם כל הגורמים הנוגעים בדבר, כולל הקבלן. טוען הבעל שאם האישה התיעצה עם אביו בעניין עיצוב הדירה, בכך היא שיתפה אותו בדירה (???). ונשאל אנו, האם בכך יש איזה בדל של שיתוף? האם יש מקום לטענות סרק מעין אלו? האם העובדה כי חשבון הבנק של הצדדים שימש כצינור להעברת הכספים למוכרי הדירה, עקב כך שהורי האישה תושבי חו"ל ואין להם חשבון בנק בארץ, מלמדת על כוונת שיתוף? בוודאי ובוודאי שלא!
יצוין שהבעל לא זוכר פרטים הנוגעים לרכישת הדירה (ראה פרוטוקול הדיון מיום 28.10.18, שורה 503 ולהלן). (ספרתי לפחות 9 פעמים שהבעל עונה שאינו זוכר, לשאלות באת כוח האישה בעניין הדירה ברחוב [ח']) הוא רק זוכר שדיבר עם איש מזגנים של הקבלן, הזמין טכנאי לטפל בתנור. כמו כן העובדה כי חשבון הבנק היחיד של האישה (חשבון אליו נכנס הבעל כשותף לאחר החתונה), שימש צינור להעברת כספים לקבלן, אינה הופכת אותו לשותף בכספים אלו, כאשר ברור שמקור הכספים אינם מעבודה משותפת אלא ממתנה שניתנה על ידי הורי האישה, והועברה דרך חשבון הבנק היחיד של האישה.
ברור לנו מעל לכל ספק כי דירה זו הינה הלכה למעשה של הורי האישה, נקנתה מכספי הורי האישה, ואף שהיא רשומה על שם האישה ואחיה א', הרי שבפועל משמשת הדירה למגורים להורי האישה בשהותם בארץ. דירה זו אינה מושכרת כלל, והיא משמשת אך ורק למגורי הורי האישה, וכי אין חולק שמקור הכספים לרכישת הדירה הוא הורי האישה. וגם אם כדברי בא כוח הבעל שהדירה מחציתה של האישה, הרי שניתנה במתנה במהלך הנישואין לאישה, ואין לבעל בה חלק ונחלה.
יאמר ברורות. גם אם היינו משתכנעים שדברי הבעל אמת, ואכן ניתנה "הבטחה" או נאמרה "אמירה" כזו או אחרת (ואנו כלל לא משוכנעים שכך היה), אין בדברים אלו ממש, שהרי מתנה של נדל"ן אינה נקנית באמירה בלבד, לא על פי ההלכה ואף לא על פי החוק. לאמירות והבטחות, אין להם שום משמעות קניינית לקבוע כי מחצית הדירה הינה שלו במתנה. דרכי הקניינים בהלכה ובחוק ברורים ביותר, ואין לאמירה כזו או אחרת משמעות קניינית, גם אם נאמרה באופן הברור ביותר, דבר שכאמור לא היה בנדון דידן. אף חזקת השיתוף בה ניתן להשתמש באמירות והצהרות להוכיח חזקה זו, הרי שאותם אמירות הן רק חלק קטן במבחנים שנקבעו בפסיקה להוכיח את חזקת השיתוף, מבחנים שמרביתם אינם קיימים במקרה שלפנינו.
בקשת הבעל להיבדק בפוליגרף – נדחתה ע"י בית הדין, מאחר ובית הדין פוסק בהתאם לראיות שלפנינו, ואינו מכיר בפוליגרף כראיה בדין. בית הדין התרשם באורך הדיונים והחקירות מחוסר האמינות שבטענות הבעל, ומאידך - מהדברים הכנים והמבוססים של האישה. רק שבפני בית הדין יש ספק שקול, והצדדים מסכימים לבדיקה זו, ישקול בית הדין הם לבצע אותה או לנסות להגיע להכרעת הדין באופן אחר, אך לא יעלה על הדעת שהתרשמותו של בית הדין מהצדדים תהיה חסרת משמעות, שאם כן אולי נוותר באופן גורף על הצורך בדיוני הוכחות, ונפנה את הצדדים ישירות לבדיקת פוליגרף?
הנכונות של הבעל להיבדק בפוליגרף, אינה הופכת אותו לדובר אמת. (כזכור, האישה אמרה שהבעל שסרב להיבדק בפוליגרף כשנחשד בגניבה במקום עבודתו) בהחלט ניתן לחוש שהסיבה להסכמתו לבדיקה זו מבוססת על שיטת "מצליח". הרי ברור לבעל שלא הרים את נטל ההוכחה שיש לו חלק בנכסים הנדונים, ותביעתו עשויה להידחות בדין, ולכן מכריז על נכונותו לבצע בדיקת פוליגרף, בדיקה שאינו יכול להפסיד בה מאומה, שאם ימצא שלא שיקר, יטען שיש בידו הוכחה לבעלות על הנכסים, ואם ימצא דובר שקר, לא נגרם לו בכך כל נזק.
בעניין בקשת הבעל לחקור את הורי האישה – בית הדין דוחה את הבקשה. העניין המשפטי שלפנינו הוא טענת הבעל על כוונת שיתוף של האישה בנכסים, ולהוכחת טענה זו אין מקום לחקור את ההורים. הנדון שבפנינו – האם הדירה הרשומה על שם האישה, ושניתן לה במתנה מהוריה, היה בה כוונת שיתוף, היינו שהאישה התכוונה לשתף את הבעל בדירה. הורים אינם יכולים ליצור כוונת שיתוף, ואינם צד לטענה בפנינו על מתנה מהאישה לבעל.
כמו כן בעניין הטענה שכספי הדירה שבאמצעותם נקנתה הדירה ברחוב [ח'], ניתנו למעשה לאישה ולאחיה (כטענת הבעל), אין בטענה זו כל נפקות לעניינו. שהרי גם אם כדברי בא כוח הבעל שהכסף ניתן לאישה ולאחיה על ידי ההורים, הרי זה כסף שניתן במתנה במהלך חיי הנישואין, והוא של האישה לבדה. אנו סבורים שהדירה אכן נרכשה על ידי ההורים עבורם הם, כדי שתהיה להם דירה להתגורר בה בארץ. לא הייתה לבעל כל זיקה לדירה, בשום צורה ואופן. היא של הורי האישה, וגם אם להורים הייתה איזו הוה אמינא (מחשבה ראשונית) לתת כספים לשני ילדיהם (כפי שניסה בא כוח הבעל להציג מסמכים, שלדעתנו אינם מעלים ואינם מורידים), בסופו של דבר הכספים שימשו לקניית דירה עבורם (עבור ההורים – תושבי חו"ל), והרישום הפורמאלי במקרה שלפנינו אין לו נפקות. גם אם כדברי הבעל, הייתה איזו הוה אמינא לתת כספים אלו במתנה לאישה ולאחיה, מהיכן סובר הבעל שיש לו חלק ונחלה באותם כספים?
בית הדין אינו מאפשר חקירות דייג (FISHING בלע"ז). הזמנת עד לחקירה, צריכה להיות כשבית הדין מתרשם שיש ראיה לכאורה המוכיחה את טענתו, או שבית הדין מתרשם מעצם הטענה שיש בה שמץ של אמת. במקרה שלפנינו, כל ראיות הבעל, אין בינן ובין היותו בעל זיקה ממונית לכספים/ נכסים הנ"ל, כל קשר ולו מקרי. בית הדין היה מאפשר לחקור את ההורים, אם היה מתרשם שיש איזו היתכנות לטענת הבעל שההורים התכוונו לתת את הדירה במתנה גם לבעל באופן המועיל מבחינת הלכות ודיני הקנין, או שהיו ראיות לכאורה, באמצעות מסמכים, הקושרות אותם להוכחה שיש לבעל חלק בדירות. במקרה שלפנינו התרשמנו שהבעל אינו דובר אמת, וכי לא הובטחו לו כל "מתנות", וכן המסמכים שהציג ב"כ, אין בהם אפי' "לכאורה דלכאורה" הקושרות את ההורים למתן מתנה לבעל.
כאמור, נחזור ונדגיש, בית הדין אינו מאפשר לחקור ולהביא עדים, אלא אם כן מוצגות לפניו הוכחות לכאורה לטענות, או שבית הדין מתרשם מהטענות עצמן, לאחר שהטוען נחקר על ידי בא כוחו ובחקירה נגדית, שיש צד לכאורה כדבריו. במקרה שלפנינו, מטענות הבעל נוכחנו כי כל הטענה בדבר הבטחות של ההורים, הינן "בוקי סריקי", ואין בהן אף לא שמץ של אמת. וכאמור, התרשמנו שהבעל אינו דובר אמת.
מה מנסה בא כוח הבעל להוכיח לבית הדין (לשיטתו)? הוא טוען שלמעשה ההורים נתנו את הכסף (שבאמצעותו נקנתה הדירה ברח' [ח']) לאישה ולאחיה, ומזה הוא מסיק שהדירה ברחוב [ח'] אינה של ההורים. לדעתנו אין בזה כל ראיה, ולו יהי כדבריו, אם הכסף ניתן במתנה מחציתו לאישה על ידי הוריה, אף שניתן במהלך חיי הנישואין, הוא שלה בלבד, וכספים אלו ופירותיהם הוחרגו מכלל איזון הנכסים כאמור לעיל.
התנהלות הבעל בהליך
בית הדין ייחד מספר מילים על התנהלות הבעל בהליך שלפנינו.
הבעל ניסה בבית הדין לעבוד בשיטת "מצליח". גם הוא יודע מיום נישואיו שהדירה ברחוב [ל'], לא רק שבאה מכספי מתנה שקבלה האישה מהוריה (ומסבתה), אלא גם נרשמה אצל רשם המקרקעין על שמה בלבד. גם הוא יודע שהדירה ברחוב [ח'], רשומה על שם האישה ואחיה א', ובפועל היא של הורי האישה בלבד.
כל המסמכים שהציג אין להם כל קשר להוכחה המשייכת אותו כך או אחרת, אף לא בקשר שאינו של קיימא, לדירות אלו. מתקבל הרושם שמסמכים אלו ואחרים הוצגו רק במטרה שמא ואולי בית הדין בגלל אותם מסמכים, ינסה לעשות איזה פשרה, ש"כולה ריווח".
נוסיף ונאמר, כי בניגוד לנטען על ידי בא כוח הבעל, הן בדיון והן בסיכומים, ובניגוד לניסיון של הבעל להציג את האישה כ"שקרנית" הרי האישה נמצאה דוברת אמת לחלוטין. לא נמצא כל רבב בדברים שטענה לפנינו, ועל דא וכגון דא כבר נאמר, שכל הפוסל במומו פוסל.
בכל דברי הבעל לא מצאנו ראיה קלושה לכוונת שיתוף או הוכחה שקיבל מתנה, וצריך חוצפה ועזות מצח, כדי לבוא ולטעון שיש לבעל חלק ונחלה בדירה ברחוב [ח'] או בדירה ברחוב [ל'].
כך גם בעניין הכספת ותכולתה. הבעל מודה שלא הייתה לו כל גישה לכספת. לא היה לו מפתח, ומעולם לא ידע מה תכולתה. האם עצם העובדה שתשלום שכירת הכספת (900 ש"ח), ששולמו מחשבון הבנק המשותף, כשלדברי האישה סכום זה הוחזר לה על ידי הוריה, מהווים שיתוף בכל תכולת הכספת, שהוא אינו יודע מה היא ומה היה בתוכה? טענה זו לכשעצמה ראויה לכל גינוי ונזיפה.
טוען הבעל שתכשיטים שניתנו לאישה על ידי סבתה והוריה אינם שלה אלא גם שלו, מפני שניתנו בתורת השקעה, וראיה כי היו מונחים בכספת הבנק, וכי האישה לא ענדה אותם. טענה מגוחכת זו מראה עד כמה זכות הטענה סובלת את הכול. האם אישה שלא עונדת תכשיטים, תכשיטיה הופכים להשקעה ולרכוש משותף? ומדובר כאמור בתכשיטים שניתנו לה במתנה על ידי סבתה והוריה. אין מילים, למעט – עזות מצח.
אין אנו צריכים להסתמך על מה שטענה האישה בפנינו שהבעל פוטר ממקום עבודתו ללא פיצויי פיטורין, לאחר שנחשד בגניבה, ודי לנו מהתרשמותנו הישירה כי הבעל לא נמנע מלהעלות טענות "מן הגורן ומן היקב", להלאות את האישה ואת בית הדין בהליך שיפוטי מיותר, וכל זאת בניסיון לעשוק את האישה והוריה. כך לא יעשה במקומנו!
את הניסיון לעשות עושר ולא במשפט, בית הדין צריך לדחות בשתי ידיים, תוך נזיפה חמורה על עצם הניסיון.
במקרים מעין אלה, כאשר צד לדיון מעלה טענות מגוחכות, הלוקות בחוסר תום לב מובהק, הרי שמן הדין לא רק לדחות את תביעתו אלא אף להשית עליו הוצאות משפט ראויים. מדובר בזלזול בוטה בערכאה שיפוטית, תוך גרימת נזק לאישה בהוצאות משפט מרובות.
סברנו להטיל על הבעל הוצאות משמעותיות ביותר, אך לפנים משורת הדין, עקב מצבו הכלכלי של הבעל, החלטנו שלא לפסוק כנגדו הוצאות משפט, אף שכך היה ראוי לעשות במקרה שלפנינו מן הדין.
משמורת וזמני שהות
הואיל ובא כוח הבעל נדרש בסיכומיו לעניין המשמורת והמזונות, בית הדין יחזור ויאמר כי עניין המשמורת של הילדים (אצל האם), וזמני השהות, נפסקו כבר בתאריך ט' בשבט תשע"ט (15.1.19), בהתאם לתסקיר. אנו לא רואים כל סיבה או נימוק לסטות מהחלטה הנ"ל, והמשמורת וזמני השהות יהיו כאמור בהחלטת בית הדין מיום ט' בשבט תשע"ט (15.1.19).
מזונות הילדים
בתאריך כ"ג בסיון תשע"ח (6.6.18), פסק בית הדין מזונות זמניים, וזו לשון ההחלטה:
א. האב ישלם לידי האם סכום של 3000 ש"ח לחודש עבור מזונות 2 הילדים (1500 ש"ח לכל ילד), וזאת החל מתאריך 9.5.18. סכום זה ישולם בתחילת כל חודש, ולא יאוחר מה – 10 לחודש.
ב. בנוסף ישלם האב סכום של 700 ש"ח לחודש, עבור הוצאות מדור הקטינים. סכום זה כולל אך את החלק היחסי בהוצאות המדור.
ג. האמור לעיל, יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן, ויתעדכן בהתאם אחת לששה חדשים.
ד. בנוסף יישא האב במחצית הוצאות חינוך או בריאות חריגות. בכללם, הוצאות של מעון, גן ילדים, צהרון, שעורים פרטיים (בהמלצת המוסד החינוכי), חוג אחד (לכל ילד), רפואת שיניים וכל הוצאה רפואית שאינה כלולה בסל הבריאות, ויש עליה המלצה וחו"ד של מומחה.
ה. החלטה זו הינה במסגרת של מזונות זמניים, ותוקפה עד להחלטה אחרת של בית הדין, ובהעדר החלטה אחרת, עד הגיע הקטינים לגיל 18 (בהתאמה), ולאחר גיל 18, ישולם שליש מהסכום הנ"ל (בהתאמה), עד הגיע הקטין לגיל 21 או שחרורו מהצבא, המוקדם מביניהם.
עד כאן לשון ההחלטה בעניין המזונות הזמניים.
לאחר ששמענו את הצדדים, בפרט שהאב אינו משתתף במדור עצמו עם האם, וחיובו הוא רק עבור חלקו בהוצאות המדור, ולאחר שבהתאם לעולה מפסק הדין בו אנו עסוקים, מתברר כי האם והילדים מתגוררים בדירה של האם בלבד, ועל האב להשתתף גם בעלות המדור עצמו, ומשכך היה להגדיל את חיוב האב במרכיב המדור, מכל מקום במקרה שלפנינו סבור בית הדין שיש להשאיר את חיוב המזונות הזמניים כמזונות קבועים, על כל מרכיבי החיוב, כך שחיוב המזונות הנ"ל יישאר על כנו כמזונות קבועים.
לאור האמור לעיל קובע בית הדין כדלהלן:
א. דוחים את התביעה הרכושית של הבעל בדבר זכויותיו בדירה שברחוב [ל'], ובדירה ברחוב [ח'], בתכשיטים או בתכולת הכספת בבנק לאומי סניף [כ'].
ב. משמורת הילדים אצל האם, וכן זמני השהות של האב עם הילדים, הכול בהתאם להחלטת בית הדין מיום 15.1.19.
ג. מזונות הילדים שנפסקו (מזונות זמניים) בתאריך 6.6.18, יישארו על כנם, ויהיו מזונות קבועים.
ד. לפנים משורת הדין, לאור מצבו הכלכלי של הבעל, לא מחייבים אותו בהוצאות משפט, אף שהיה ראוי להשית עליו מן הדין הוצאות משפט משמעותיות ביותר!
ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום ט' בסיון התשע"ט (12/06/2019).
הרב צבי בן יעקב – אב"ד הרב יצחק הדאיה הרב משה בצרי
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה