שתי הדירות מומנו על-ידי הורי האישה וסבתהּ. האחת נרכשה לפני הנישואים ושימשה תקופה מסוימת למגורי הזוג ובשנייה מתגוררים הוריה בביקוריהם בישראל. בית הדין הרבני: לא הוצגה ראיה קלושה לכוונת שיתוף.
בית הדין הרבני בתל-אביב דחה לאחרונה תביעה של גבר גרוש לזכויות בשתי דירות הרשומות על שם אשתו לשעבר – אחת מהן נרכשה לפני נישואיהם והשנייה משמשת את הורי האישה, המתגוררים בחו"ל, בביקוריהם בישראל. נקבע כי הבעל, ש"ניסה לעבוד בשיטת מצליח", העלה טענות מופרכות בנסיון לעשוק את האישה והוריה, מבלי שהציג ולו ראיה קלושה לכוונת שיתוף בדירות.
בני הזוג נישאו ב-2012. זמן קצר קודם לכן רכשה האישה דירה מכספים שקיבלה במתנה מסבתה ומהוריה, ובני הזוג התגוררו בה תקופה מסוימת. כשנתיים אחרי נישואיהם העבירו הורי האישה כספים לחשבון המשותף שלהם על מנת שהיא ואחיה ירכשו עבורם דירה בישראל. דירה זו עומדת ריקה רוב ימות השנה ומשמשת את ההורים בעת ביקוריהם בארץ.
לפני כשנתיים בני הזוג התגרשו והבעל תבע בין היתר זכויות בשתי הדירות. הוא טען כי הורי האישה רכשו את הדירה הראשונה במתנה לשניהם, וכי השקיע בשיפוצים. בנוסף לטענתו, הם הבטיחו לו זכויות בדירה הנוספת.
האישה טענה לעומת זאת כי הדירה הראשונה נרכשה לפני הנישואים ולכן לא נחשבת לרכוש משותף, מה גם שהבהירה לאורך השנים כי מדובר בדירה שלה בלבד. האישה אף עמדה על כך שבעלה ביצע בה תיקונים קלים ולא נערך שיפוץ משמעותי.
לגבי הדירה השנייה, היא טענה כי הוריה החליטו להשקיע כספים בנכס נדל"ן בישראל וביקשו ממנה ומאחיה להירשם כבעלים משיקולי מס. הכספים הועברו אמנם דרך החשבון המשותף אך הוא שימש רק כצינור לרכישת הדירה עבור הוריה. האישה הציגה בבית הדין מסמכים רבים המעידים כי על המעורבות הבלעדית של הוריה בעסקה.
היה מקום להוצאות משמעותיות
אב בית הדין הרב צבי בן יעקב והדיינים הרב יצחק הדאיה והרב משה בצרי הבהירו כי לפי חוק יחסי ממון נכסים שהיו שייכים לבן הזוג ערב הנישואים שייכים לו בלבד וכך גם כספים שקיבל במתנה, אף אם הועברו תוך כדי הנישואים. כדי לסתור קביעה זו, הוסיפו, היה על הבעל להציג ראיות ברורות ומוצקות לכוונת שיתוף בנכסים. בפועל, הוא לא הציג ולו ראיה קלושה לזכויות כלשהן בדירות.
הדירה הראשונה נרכשה לפני הנישואים ללא כל תרומה מצד הבעל, כשאותו "שיפוץ" היה למעשה תיקונים קלים שכל שוכר עושה. יתרה מכך, הטענה שקיבל את הזכויות במתנה מהורי האישה לא מחזיקה מים, שכן "מתנה של נדל"ן אינה נקנית באמירה בלבד, לא על פי ההלכה ואף לא על פי החוק". מעבר לכך, לאורך הנישואים הבעל לא ביקש להעביר את הדירה גם על שמו.
באשר לדירה השנייה, האישה הוכיחה במובהק שנרכשה מכספם של הוריה ועבור הוריה והרישום היה פורמאלי בלבד. השימוש שנעשה בחשבון הבנק של בני הזוג להעברת הכספים לקבלן, הובהר, לא מלמד על כוונת שיתוף.
לבסוף, הדיינים ציינו כי בטענות הבעל לא היה שמץ של אמת וכי ניסה "לעבוד בשיטת מצליח" ולעשוק את האישה והוריה. "את הניסיון לעשות עושר ולא במשפט, בית הדין צריך לדחות בשתי ידיים, תוך נזיפה חמורה על עצם הניסיון", נכתב.
הדיינים הוסיפו כי היה מקום לחייב את הבעל בהוצאות משמעותיות אך החליטו להתחשב בו בשל מצבו הכלכלי.
עו"ד גד שמגר
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.