איזנברג ואח' נ' ועדה מקומית לתכנון תל אביב

לפניי בקשה לאישור תובענה ייצוגית בהתאם לפרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") שעניינה השבת פיקדונות ששולמו לוועדת המקומית לתו"ב ת"א, בגין אגרות בנייה בבקשות להיתר שנדחו, או שנזנחו בטרם דיון לגופן.

המשיבות הגישו לביהמ"ש הודעת חדילה עפ"י סעיף 9(ב)לחוק תובענות ייצוגיות, במסגרתה התחייבו לחדול מהגבייה ולהשיב את הסכומים מושא המחלוקת. המבקשים לא התנגדו לחדילה אולם בין הצדדים שתי מחלוקות – האחת, האם על המשיבות לבצע השבה בצירוף הצמדה בלבד כנטען על ידן, או בצירוף ריבית והצמדה כנטען ע"י המבקשים; השנייה, מה שיעור שכר הטרחה שיש לפסוק לב"כ המבקשים.

עניינה של התובענה בתמצית

כאמור עניינה של התובענה בהשבת פיקדונות ששולמו לוועדת המקומית לתו"ב ת"א, בגין אגרות בנייה בבקשות להיתר שנדחו, או שנזנחו בטרם דיון.

סעיף 1.00.13 לתוספת השלישיתלתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל- 1970 (להלן: "תקנות בקשה להיתר"), קובע:

"1.00.13 (א) עם הגשת בקשה להיתר ישלם המבקש לוועדה המקומית 20% מסכום האגרה המשוערת המשתלמת בעד ההיתר (להלן – הפיקדון).

(ב)  סירבה הוועדה המקומית לתת את ההיתר, תודיע למבקש בכתב על הסירוב וכי הפיקדון יוחזר לו בתוך 30 ימים.

(ג)   קבעה הוועדה המקומית תנאי להיתר או הכניסה שינויים בבקשה לא ייחשב הדבר כסירוב ליתן היתר."

אין מחלוקת כי בעת הגשת בקשה להיתר, משלם המבקש פיקדון על חשבון סכום האגרה המשוערת עבור ההיתר, וככל שהבקשה סורבה, זכאי מבקש ההיתר להשבת הפיקדון.

לטענת המבקשים, על המשיבות לפעול באופן פעיל לאיתור והשבת הפיקדונות לכל מבקשי ההיתר שבקשתם סורבה, נסגרה, נזנחה על ידם, או לא אושרה מכל סיבה שהיא (להלן: "בקשה שנסגרה"). הקבוצה הוגדרה ככל מי שהגיש למשיבה בקשה להיתר שנסגרה, במהלך השנתיים שקדמו להגשת התביעה ועד למועד אישור הבקשה. נטען, שבכך שהמשיבות לא משיבות את הפיקדון באופן אוטומטי, הן מפרות את הוראות תקנות בקשה להיתר, מתעשרות שלא במשפט, מתרשלות כלפי משלמי הפקדונות ומפרות את חובות ההגינות.

לטענת המשיבות, תקנות בקשה להיתר מחייבות השבת פיקדון רק ככל שהבקשה סורבה – אז גם נשלחת הודעה למבקש ההיתר כי לצורך השבת פיקדון יש לפנות למחלק הגבייה. נטען, שאין בתקנות בקשה להיתר חובת השבה במקרים אחרים בהם נסגרה הבקשה ביוזמת המבקש. עם זאת נטען כי בהתאם להודעת חדילה שאושרה בת.צ. 8862-01-11 די אנד איי ייזום ובניה בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב - יפו (להלן: "עניין די. אנד. איי"), החל מיום 3.4.2011 העירייה רואה כזכאים להשבה גם מבקשי היתר שבקשתם נסגרה טרם דיון או טרם מתן החלטה בבקשה גופה. נטען, כי הודעה על הזכאות להשבת הפיקדון בבקשה שנסגרה והצורך לפנות למחלקת הגבייה להשבה, מפורסמת בתיקי המידע שיוצאים לפני הגשת בקשה להיתר ובאתר האינטרנט של העירייה. נטען, כי אין טענה שהוועדה פועלת בניגוד למתווה החדילה שאושר, אין טענה שהוועדה סירבה להשבת הפקדון, ולא נעשתה אליה כל פנייה בעניין. עוד נטען, כי אין השבה אוטומטית כיוון שלרוב אנשים מגישים בקשה חוזרת להיתר, וכשירות לציבור, כספי הפיקדון "נגררים" ומשמשים כפיקדון לבקשה החדשה.

ההליכים בתובענה

בימים 6.12.2016 ו-8.2.2017, , בטרם הוגשה הבקשה לאישור, שלחו ב"כ המבקשים פנייה מוקדמת לעירייה, ובה נטען שהעירייה לא משיבה את הפקדונות בניגוד לדין. בפנייה זו לא צויינו שמות המבקשים ועניינם הספיצפי. בהתאם, גם תשובת העירייה הייתה כללית תוך הפנייה לכך שהיא פועלת כדין ובהתאם להודעת החדילה בעניין די.אנד. איי.

ביום 5.4.2017 הוגשה הבקשה לאישור, ובה טענות לגוף עניינם של המבקשים – אשר טענו כי בקשתם להיתר לשימוש חורג ממגורים לצהרון נדחתה ביום 9.12.2015 והם לא קיבלו את הפקדון בחזרה; בתגובה לבקשה לאישור מיום 5.9.2017 טענו המשיבות כי למבקשים אין עילת תביעה אישית משום שהפיקדון ששילמו בבקשה שסורבה, הועבר לבקשה אחרת (שלישית במספר) שאושרה, ולפיכך הם אינם זכאים להשבה. עוד עמדו המשיבות על העדר התשתית העובדתית בפנייה המוקדמת שיכלה לחסוך את ההתדיינות, ועל חוסר תום הלב והפרת חובת ההגינות בהגשת התובענה בנסיבות; בתשובה לתגובה מיום 4.1.2018, טענו המבקשים כי "גרירת" הפיקדון לבקשה החדשה שאושרה נעשתה ללא ידיעתם וללא הסכמתם, אולם בהינתן שהסיטואציה "מעלה סימני שאלה באשר לעילת התביעה האישית של המבקשת, הצריכה לעמדת הח"מ בקשה למתן שהות מבית המשפט הנכבד להביא תובע ייצוגי נוסף ו/או חליפי", ועל כן הוסיפו ב"כ המבקשים במסגרת התשובה לתגובה, "מסכת עובדתית חליפית/נוספת", ללא תצהיר תומך, במסגרתה נטען שעמותת אזורי חן, באמצעות מר בן קלינגר, הגישה ביום 3.9.2013 בקשה להיתר שנדחתה והפיקדון ששולם בגינה לא הושב.

לאחר דיון מיום 6.3.2018 הותר לב"כ המבקשים להגיש בקשה לתיקון הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. ביום 23.3.2018 הוגשה בקשת התיקון, על דרך של החלפת המבקשים במר טיזאבי ביז'אן פנחס, שנטען כי הגיש בקשות להיתר, שילם פיקדון בגינן, אך לא הושב לו הפיקדון על אף שהבקשות נדחו; מתגובת המשיבות לבקשה לתיקון עלה, כי גם מר טיאזבי, התובע הייצוגי החלופי, אינו בעל עילת תביעה אישית, שכן בקשתו נסגרה בשנת 2014, ואילו בבקשת האישור הוגדרה הקבוצה ככל מי שהגיש לעירייה בקשה להיתר בשנתיים שקדמו להגשת התביעה – קרי 2015-2017; בתשובה לתגובה הודו ב"כ המבקשים כי "נפלו פגמים בבקשת האישור בשל עובדות שהיו ידועות למשיבות ולא היו בידיעת המבקשים" וכי בבקשה לתיקון "נפלה טעות נוספת". לפיכך, ביקשו ב"כ המבקשים להוסיף תיקון נוסף – הפעם בהגדרת הקבוצה, כך שזו תוגדר ככל מי שהיה זכאי להשבת כספי הפיקדון בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה; לאחר עיון בטענות הצדדים, אישרתי למבקשים להגיש בקשה חדשה לתיקון, תוך חיובם בהוצאות בסך 7,500 ₪ לאור הפגמים שנפלו בבקשת התיקון המקורית שהיו ניתנים לצפייה מראש, והעובדה שבמסגרת תשובה לתגובה ביקשו תיקון מהותי להגדרת הקבוצה.

ביום 17.9.2018 הוגשה בקשה חדשה לתיקון, על דרך של שינוי הגדרת הקבוצה לכל מי שהיה זכאי להשבת כספי הפיקדון בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה לאישור, כדי שתכלול בתוכה גם את מר טיזאבי כתובע ייצוגי חלופי בעל עילה. בהתאם להוראת בית המשפט, התייחסו ב"כ המבקשים לבר"מ 9100/15 עיריית פ"ת נ' מרדכי (28.6.2018) (להלן: "עניין מרדכי"), והבהירו כי לדידם קיימת למר טיזאבי עילה על אף שיתרת הזכות נוצרה יותר משנתיים לפני המועד בו הוגשה בקשת האישור, משום שמר טיזאבי משלם ארנונה לעיריית ת"א ויתרת הזכות שלו לא קוזזה.

המשיבות התנגדו לבקשת התיקון, וטענו כי התיקון ירחיב בניגוד לדין את תקופת ההשבה מעבר ל-24 חודשים קודם להגשת בקשת האישור, ושאין לכלול במסגרת הגדרת הקבוצה מי שיתרת הזכות שלו נוצרה יותר משנתיים לפני שהוגשה בקשה האישור כיוון שאין מדובר בעילה המתחדשת מאליה. נטען, כי בניגוד לעניין מרדכי שדיבר על תשלומי ארנונה, המקרה דנן מדבר על תשלום פיקדון המבוצע באופן חד פעמי במעמד פתיחת הבקשה, עילתו של מר טיזאבי נולדה בשנת 2014 עם דחיית בקשתו, והוא לא נדרש לבצע תשלום נוסף. כן נטען, כי "הפיקדון משולם לוועדה המקומית במסגרת תשלום עבור אגרת בניה והארנונה משולמת לעירייה ואין טעם להכביר במילים על ההפרדה שבין החשבונות" (ס' 31ד לתגובה). מעבר לכך נטען, כי מוסד התובענה הייצוגית הוא כלי רב עוצמה שצריך להיות מופעל בתום לב ובזהירות, וכי במקרה דנן לא טרחו ב"כ המבקשים לבדוק את התשתית העובדתית הבסיסית – לא במועד הגשת הבקשה ולא לאחריה במסגרת בקשות התיקון.

ביום 14.1.2019 התקיים דיון שני בבקשת האישור, במסגרתו ולנוכח טענות הצדדים ובפרט טענות המשיבות כי הן פועלות בהתאם להודעת חדילה בעניין די.אנד.איי, המליץ בית המשפט למשיבות לתת הודעה "בדבר האופן שבו יושבו הכספים לחברי הקבוצה השונים כאמור בבקשה, לרבות ציון המתווה שלפיו תמסר הודעה מתאימה לציבור משלמי האגרות בדבר אופן השבת האגרות...".

בהתאם להמלצת ביהמ"ש המשיבות הגישו הודעת חדילה ולאחר מכן הגישו הצדדים טיעוניהם לעניין שכה"ט לב"כ המבקשים, כמפורט להלן. יצוין כי לא התבקש לפסוק גמול לתובע המייצג.

הודעת החדילה

ביום 29.7.2019, הגישו המשיבות הודעת חדילה, העוסקת בשני נושאים, כדלקמן:

האחד, חדילת הגביה בפועל. המשיבות התחייבו כי החל מיום הגשת הודעת החדילה, בעת יצירת שובר לתשלום אגרות בניה עם פתיחת הבקשה להיתר, תתווסף שורת חובה למילוי פרטי חשבון בנק, ובמקרים אלו ככל שהבקשה נדחתה או נסגרה לבקשת מבקש ההיתר, כספי הפיקדון יושבו לאותו חשבון שפרטיו הוזנו בעת פתיחת הבקשה, וזאת בתוך 30 ימים ממועד מתן ההחלטה הדוחה את הבקשה להיתר. ההודעה אודות חדילת הגבייה נתמכה בתצהירה של ילנה סינלניקוב, מנהלת צוות גבייה במחלקת הגבייה, באגף להכנסות מבנייה בעירייה.

השני, השבת פיקדונות לזכאים. יצוין כי המשיבות עמדו על כך שהתנהלו כדין, יחד עם זאת, לפנים משורת הדין ולאחר אישור ועדת פשרות, הוחלט על השבת הפקדונות בגין בקשות שנדחו או נסגרו מיום 1.4.2015 (שנתיים קודם להגשת התובענה) ועד הגשת הודעת החדילה (29.7.2019).

מתווה ההשבה מחלק את הזכאים להשבה לשתי תתי קבוצות, כדקלמן:

(1) תת קבוצה ראשונה- הם זכאים שיקבלו את כספי הפקדון בצורת קיזוז תשלומי ארנונה. בקבוצה זו נכללים בעלי חשבונות ארנונה פעילים, שכספי ההשבה המגיעים להן יקוזזו מחיובי ארנונה עתידיים; וכן בעלי חשבונות ארנונה יוצאים עם יתרת חובה שכספי ההשבה המגיעים להם יקוזזו מחוב הארנונה שלהם. הקיזוז לתת הקבוצה יבוצע בתוך 30 ימים מאישור הודעת החדילה. על פי תצהיר מארק דכטיאר, סגן מנהל אגף לתכנון בקרה ושירות באגף גביית ארנונה ודמי שירותים בעירייה, תת קבוצה זו מונה כ-1,146 זכאים.

(2) תת קבוצה שנייה- הם זכאים שיקבלו את כספי הפיקדון בצורה ישירה. בקבוצה זו נכללים בעלי חשבונות ארנונה יוצאים ללא יתרת חובה וכן זכאים ללא חשבונות ארנונה בעירייה. ההשבה תתבצע באמצעות המחאות שישלחו בדואר רשום לכתובות הזכאים המעודכנות במשרד הפנים, בתוך 60 ימים מאישור הודעת החדילה. על פי תצהיר מר דכטיאר, תת קבוצה זו מונה כ-841 זכאים.

הודעת החדילה נתמכה בתצהירו של מר הלל הלמן, מנהל אגף רישוי ופיקוח על בנייה במנהל ההנדסה בעירייה. על פי התצהיר סכום הפיקדונות ששולמו מיום 1.4.2015 ועד ליום 30.3.2017, עומד על הסך של 2,164,614.57 ₪ כולל הצמדה, ופקדונות ששולמו בתקופה שמיום 1.4.2017 עד מועד הגשת הודעת החדילה כולל הצמדה עד יום 30.3.2019 עומד על הסך של 2,801,716.41 ₪. העירייה התחייבה כי ככל שנוצרו סכומי זכאות נוספים מיום 1.4.2019 ועד הגשת הודעת החדילה, הם יושבו בהתאם למתווה לעיל.

תגובת המבקשים להודעת החדילה – ובקשה להשבת הסכומים בצירוף ריבית

המבקשים לא התנגדו להודעת החדילה, אך ציינו כי אין להם יכולת לבדוק או לאמת את הסכומים שנמסרו בה, בשל אי הגעת הנתונים כמבוקש בבקשה לפי חוק חופש המידע שהגישו, והם מניחים שהנתונים הינם דיווחי אמת.

עם זאת, המבקשים טענו כי יש להשיב את הסכומים לא רק בצירוף הצמדה, אלא גם בצירוף ריבית מהמועד בו הייתה אמורה להתבצע ההשבה ועד למועד ביצוע ההשבה בפועל. נטען, כי המשיבות החזיקו בידן סכומי עתק של מיליוני ₪ שהיה עליהן להשיב לפני שנים, והפנו בעניין זה לסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות-ריבית") ולע"א 6574/99 מדינת ישראל, משרד השיכון נ' עו"ד בנימין קרייתי, מפרק חברת ביתרומעץ, נח(3) 313 (2004), שם נקבע כי חזקה על מחזיק שהוא עושה שימוש בכסף וצומחת לו מכך טובת הנאה.

תגובת המשיבות לבקשה להשבה בצירוף ריבית

לטענת המשיבות, סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות-ריבית, קובע השבה בתוספת ריבית רק בהתקיימותם של שני תנאים: התנאי הראשון - שמדובר בתשלום יתר, והתנאי השני – שהמשלם הודיע לרשות שמדובר בתשלום יתר, אך הרשות לא השיבה את הכספים בניגוד לדין. לטענת המשיבות, שני התנאים לא מתקיימים – אין מדובר בתשלום יתר כיוון שהגבייה המקורית הייתה כדין והתנהלות הרשות עם הכספים הייתה בהתאם להודעת החדילה בעניין די.אנד.איי. כמו כן אף אחד מחברי הקבוצה לא הודיע שמדובר בתשלום יתר, ואילו היה מודיע כספו היה מושב ללא דיחוי. המשיבות הוסיפו וטענו כי מראש במסגרת הודעת חדילה אין חובה להשבת הסכומים, וחיוב בריבית במקרה כזה – ובמיוחד בתובענה שהוגשה ללא עילה אישית, עולה לכדי סעד עונשי, אשר אין לו אחיזה בדין ואינו תואם את תכלית החקיקה.

טיעוני ב"כ המבקשים לשכ"ט

ב"כ המבקשים עמדו על כך שסכום ההשבה בתובענה עומד על כ-5 מיליון ₪. נטען, כי על אף שלמשיבות חובת השבה על פי דין, במקום לעשות את הדבר הנכון והראוי, הן המשיכו להחזיק בכספי ציבור בסכומים של מיליוני ₪ במשך שנים (לפחות החל ממכתב הפנייה המוקדמת מיום 14.10.2016), כשהן מסתתרות מאחורי טענות סף פרודצורליות ומערימות קשיים – החל מטענות הנוגעות לעילה האישית של המבקשים, דרך כ-15 בקשות להארכות מועד ודחייות מועד דיון, ועד אי גילוי מידע שהתבקש. כל זאת כדי להימנע מלהשיב את כספי הפיקדונות לזכאים להם, ובאופן שגרם לב"כ המבקשים להתחבט עמוקות באשר להמשך דרכם ולסכן את עצמם ואת המבקשים בפסיקת הוצאות.

ב"כ המבקשים טענו שהתובענה הוגשה רק לאחר פנייה מוקדמת, וכי הם השקיעו מאמצים רבים ופתרו את המכשולים הפרוצדורלים שהמשיבה העמידה לפתחם. נטען, כי התועלת לחברי הקבוצה היא מקסימלית וסכום ההשבה הוא בהיקף ניכר – מעבר למה שהתבקש במסגרת התובענה ומדובר בהישג יוצא דופן. עוד נטען, כי קיימת תועלת ציבורית משמעותית כיוון שעניינה של התובענה ישליך בוודאי על התנהלותן של רשויות מקומיות אחרות.

לגישת ב"כ המבקשים, לאור האמור, ובהתאם לעע"מ 2978/13מי הגליל – תאגיד הביוב האזורי בע"מ נ' יונס(23.7.2015) (להלן: "עניין מי הגליל") וע"א 2046/10 עזבון המנוח שמש נ' רייכרט, פ"ד סה(2)681 (2012) (להלן: "ענין רייכרט"), יש לפסוק להם שכ"ט בסך 15% מסכום ההשבה הכולל.

טיעוני המשיבות לשכ"ט

המשיבות טענו, כי אין בסיס לגישת ב"כ המבקשים לפיה יש לגזור את שכה"ט מסכום ההשבה הכולל, וכי בענייננו יש לגזור את שכה"ט לפי אחת מתקופות ההשבה – הראשונה, מתוך הסכום שהיה נפסק לו הייתה מתקבלת התובענה (24 חודשים שקדמו להגשת התובענה); השנייה, מתוך סכום התועלת העתידית ב-24 חודשים שלאחר הגשת התביעה, וזאת בהתאם להלכה שנקבע בעניין מי הגליל לפיה לבית המשפט הסמכות לבחור בין שתי החלופות, אולם אין אפשרות לגזור שכ"ט מהסכום המצטבר של שתי התקופות.

לשיטת המשיבות, במקרה דנן יש להתחשב בסכום תקופת ההשבה הראשונה (24 חודשים קודם להגשת התובענה), משום שהשבת הכספים נעשתה מעבר לצורך ויש לגדר את סיכוניהן בקביעת שכ"ט כנגזרת מהסכום שהיה עלול להפסק לחובתן. לגישתן, אם יפסק שכ"ט מסכום גבוה יותר, יווצר מצב בלתי מתקבל על הדעת לפיו במסגרת הודעת חדילה מצבן הורע על פני ניהול התובענה.

אשר לאמות המידה לבחינת שיעור שכה"ט טענו המשיבות כדלקמן:

לעניין שיקולי תשומה, נטען כי התשומה לא הייתה רבה וכי נפלו כשלים רבים בהתנהלות ב"כ המבקשים. נטען, כי האומדן נעשה מנתונים לא מבוססים, ורוב העבודה בתיק הושקעה בתיקון כתבי טענות מטעם המבקשים לאחר שנתגלו בהם ליקויים. המשיבות הפנו בעניין זה לכך ששלוש פעמים ביקשו ב"כ המבקשים להעמיד תובע ייצוגי נעדר עילת תביעה אישית, והמשיבות נאלצו להאיר נתונים שב"כ המבקשים נדרשו לראות בעצמם מבעוד מועד.

לעניין שיקולי תפוקה, נטען כי אין לכחד שנוצרה תועלת כלכלית לקבוצה.

לעניין שיקולי הכוונה ציבורית, נטען כי יש לתת משקל רב לכך שהמשיבות נהגו בהתאם למתווה בעניין די.אנד.איי שאושר על ידי בית המשפט, ובכלל זה שהמשיבות הודיעו למבקש ההיתר על האפשרות לקבל חזרה את הפיקדון עם פנייתו אליהן, והכספים לא הושבו אוטומטית מתוך רציונל המאפשר "גרירת" הפיקדונות לבקשה חדשה להיתר. המשיבות גם הפנו לכך שבעניין די.אנד.איי נקבע תשלום גמול ושכ"ט בשיעור 300,000 ₪. עוד נטען שהמשיבות כיבדו את המלצת בית המשפט, הודיעו על חדילה, ואף מיוזמתן החליטו על השבת כלל הכספים – הן לתקופה של 24 חודשים קודם להגשת התובענה והן לתקופה שאחרי הגשת התובענה ועד הגשת הודעת החדילה, וזאת על אף שהגשת הודעת חדילה פוטרת אותן מהשבה.

מכל השיקולים לעיל, לרבות העובדה כי המשיבות מנהלות כספי ציבור, התבקש בית המשפט לקבוע את סכום שכר הטרחה על הצד הנמוך.

טיעוני תשובה מטעם ב"כ המבקשים לעניין שכה"ט

בטיעוני תשובה מתוקנים שהוגשו לאחר שהמשיבות עמדו על כך שב"כ המבקשים חרגו מהמסגרת שהוקצתה להם, ב"כ המבקשים שבו וטענו שבנסיבות המקרה דנן יש לגזור את שכה"ט ולהעמידו על 15% מסכום ההשבה הכולל, כדלקמן:

ראשית, מדובר בהשבה של פיקדון לזכאים לתקופה מסוימת, והמשיבה עדיין נהנית ממיליוני ₪ על חשבון מבקשי היתרים מתקופות אחרות שלא נכללים בקבוצה; שנית, הצורך בהשבת הסכומים שלאחר הגשת התובענה נובע מהתנהלות הרשות להמשיך בהתנהגותה הקלוקלת בניגוד לחובת ההגינות ולמצופה ממנה, כך שנצברו בקופתה עוד 2.8 מיליון ₪ נוספים; שלישית, חזרו ב"כ המבקשים על כך שהמשיבות הערימו קשיים פרוצדורלים, במקום להשיב את הכספים, וכי הצורך בהחלפת המבקשים נבע מנוהל פנימי קלוקל במשיבות, שלא היה לו ביטוי ציבורי, לפיו הפיקדון "מגולגל" לבקשה אחרת, וזאת מבלי שמבקשים ידעו זאת; רביעית ב"כ המבקשים עמדו על כך שהתובענה תרמה באופן מהותי לחדילה מההתנהלות ולהשבת הכספים; חמישית, חזרו ב"כ המבקשים על טענתם כי עניינה של התובענה ישליך גם על התנהלות רשויות ציבוריות אחרות כך שהתפוקה לשיטתם עולה פי עשות מונים על הסכום שהושב; שישית, נטען כי שכר הטרחה שנפסק אינו רק תשלום עבור טרחת עורכי הדין, אלא גם מהווה תמריץ לפעול לטובת הקבוצה.

דיון והכרעה

כמפורט לעיל, נדרשת הכרעה בשתי סוגיות, כדלקמן:

האחת, האם יש לצרף ריבית לסכומי ההשבה; השנייה, גובה שכה"ט לב"כ התובעים המייצגים – ובכלל זה מה הסכום ממנו יש לגזור את שכה"ט וכיצד יש לחשבו.

הכספים יושבו בצירוף הצמדה בלבד

כאמור, המשיבות הודיעו כי בכוונתן לבצע השבה של הפיקדונות בצירוף הצמדה. ב"כ המבקשים טענו כי בנסיבות יש לבצע את ההשבה בצירוף הצמדה וריבית, והפנו לחוק הרשויות המקומיות-ריבית.

ככלל, הצמדה נועדה לשמור על ערכו של הכסף, וריבית משקפת את השימוש שניתן היה לעשות בכסף (ר' ע"א 7938/08 מונסנגו נ' מכביאן, פס' 28 (11.08.2011); עע"מ 3550/15 משרד הביטחון האגף לשיקום נכים נ' פלוני, פס' 42 (30.05.2016) (להלן: "עניין משרד הביטחון")).

סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות-ריבית אליו התייחסו הצדדים, קובע כדלקמן (הדגשות שלי, א.ב.):

"6.    שילם אדם תשלום חובה שלא חב בו ביתר על הסכום שהוא חב בו (להלן – תשלום יתר) ולא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שילומו, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה של המדד מן המדד שפורסם סמוך לפני יום שילומו של תשלום היתר עד המדד שפורסם סמוך לפני היום הקובע שלפני יום החזרתו; לא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שהאדם ששילמו הודע בכתב לרשות המקומית שהתשלום שנגבה ממנו הינו תשלום יתר, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה של המדד כאמור ובתוספת ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש מיום שילומו של תשלום היתר עד יום החזרתו."

הסעיף קובע הסדרים ספציפיים לרשות המקומית בעניין צירוף הפרשי ריבית והצמדה להשבת תשלומי יתר. על פניו האמור בו ברור – ככל שלא הושב תשלום יתר בתוך 30 ימים, הרשות מחויבת להשיבו בצירוף הצמדה, אלא אם המשלם הודיע בכתב לרשות המקומית שמדובר בתשלום יתר, שאז תחויב הרשות גם בתוספת ריבית צמודה.

בנסיבות מצאתי כי לצרכי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות-ריבית, סכומי הפקדון מושא התובענה הם "תשלום יתר". אמנם במקור התשלום נגבה כדין, אולם במועד מאוחר יותר קמה חובה להשבתו, ולפיכך הוא הפך להיות "תשלום יתר" (ר' עניין מרדכי, בפס' 17 ובפס' 22 שם יש התייחסות אגבית לסעיף 6 כחל במקרה הדומה לענייננו; ר' והשווה ע"א 2761/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' הפטריארך היווני אורתודוכסי של ירושלים, פס' 38-42 (27.8.2012), שם דובר בהשבת היטל השבחה לאור פקיעת התוכנית המשביחה). לא התעלמתי מטענת המשיבות, לפיה אין מדובר בתשלום יתר כיוון שפעלו בהתאם להודעת החדילה בעניין די.אנד.איי, אולם לשיטתי טענה זו רלוונטית לשלב בחינת התנהלות הרשות – קרי האם פעלה כדין ונקטה פעולות סבירות להשבת הסכומים, ואינה רלוונטית לשאלת עצם הגדרת התשלום כתשלום יתר (ר' פס' 25 לעניין מרדכי).

אם כן, חוק הרשויות המקומיות-ריבית חל בענייננו משמדובר בתשלום יתר. עם זאת, התנאי לחיוב הרשות בריבית צמודה – דרישה בכתב מהרשות להשבת הכספים, אינו מתקיים. כזכור, אין מחלוקת כי הזכאים להשבה לא פנו למשיבות בבקשה להשבת הכספים, להפך – כל עניינה של התובענה הוא בטענה כי על המשיבות היה לפעול באופן אקטיבי להשבת הכספים, ללא צורך בפנייה מצד הזכאים.

לאור האמור, לא מצאתי לחייב המשיבות בהשבת הכספים בצירוף ריבית מכח חוק הרשויות המקומיות-ריבית.

זאת ועוד, על אף שהצדדים לא טענו לעניין, וכדי שלא לצאת חסר, אציין כי גם לא מצאתי לפסוק ריבית משפטית בהתאם לסמכותי לפי סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961. כבר נפסק כי "סמכות זו היא סמכות שבשיקול דעת, המופעלת, כפי שנקבע בפסיקה, בהתאם ל'נסיבותיו של המקרה'" (עניין משרד הביטחון בפס' 38). מדובר בענייננו בפיקדון, ששולם במקור על מנת לקדם את עניינם של מבקשי ההיתר. ב"כ המבקשים לא סתרו את טענות העירייה כי היא פעלה בהתאם למתווה הודעת החדילה בעניין די.אנד.איי – הודיעה על האפשרות לקבל השבה והשיבה כספים לזכאים שפנו אליה. משאלו פני הדברים, כמו גם מעת שכספי העירייה מהם תשולם הריבית הינם למעשה כספי ציבור, מצאתי שדי בכך שהכספים מושא התובענה יושבו בצירוף הפרשי הצמדה בלבד – ץןך שמירה על ערכו של הכסף, ואין בנסיבות מקום לחייב בתשלום רחבחת שתכליתה "לפצות את הנושה עבור שלילת האפשרות שעמדה לו לעשות שימוש בכספו לו היה משולם לו במועד" (עניין משרד הביטחון, פס' 42).

שכ"ט ב"כ המבקשים

אין מחלוקת כי כאשר מוגשת הודעת חדילה בית המשפט רשאי, אך לא חייב, לפסוק שכ"ט לב"כ המבקשים וזאת על פי שיקול דעתו ובהתאם לנסיבות המקרה (ס' 9(ג)(2) לחוק תובענות ייצוגיות; להרחבה ר' עניין מי הגליל, בפס' מ"ז – נ"ו, שם נדונו השיקולים השונים לפסיקת שכ"ט בתובענה בה הוגשה הודעת חדילה, שהיא "ייצור כלאיים", כיוון שככלל במצב דברים זה מצד אחד התובענה נדחית, אולם מצד שני יש תועלת ציבורית בהפסקת הגבייה).

בענייננו מסכימות המשיבות שיש לפסוק שכ"ט, אולם קיימות מחלוקות לעניין שיעורו. לצורך זה יש להכריע בשתי סוגיות: האחת, מה הסכום ממנו יגזר שכה"ט, האם סכום ההשבה הכולל כטענת ב"כ המבקשים, או סכום ההשבה ל-24 חודשים טרם הגשת בקשת האישור כטענת המשיבות; השנייה, כיצד יש לחשב את שכה"ט בנסיבות העניין. יצוין שוב כי לא התבקש לפסוק גמול למבקשים, ויוזכר שקיים ספק האם עומדת למי מהמבקשים עילת תביעה אישית.

הסכום ממנו נגזר שכה"ט

בעניין מי הגליל נקבע כי כאשר הוגשה הודעת חדילה, ניתן לפסוק שכ"ט על בסיס הסכום שהיה נפסק אילו התקבלה התובענה (קרי סכום ההשבה ל-24 חודשים שקדמו להגשת בקשת האישור) או על בסיס התועלת העתידית המשוערת המוגבלת לתקופה של 24 חודשים, אולם "לא ייפסק סכום המבוסס על תועלת עתידית משוערת, העולה על סכום הגביה שנתבקשה בהשבה לאחור", ורשאי בית המשפט לפסוק גם על בסיס תקופה קצרה יותר מ-24 חודשים (עניין מי הגליל, פס' נ"ה).

על פי תצהיר המשיבות שצורף להודעת החדילה, הסכום שהיה נפסק אילו התקבלה התובענה (סכום ההשבה לאחור), עומד על סך של 2,164,614.57 ₪. סכום התועלת העתידית המשוערת (לתקופה של כ-28 חודשים) עומד על סך 2,801,716.41 ₪.

לאור הקבוע בעניין מי הגליל, לפיו הסכום המקסימלי ממנו ניתן לגזור את שכה"ט הוא סכום ההשבה לאחור, קרי – הסכום שהיה נפסק אילו התקבלה התובענה, שכה"ט יגזר מהסך של 2,164,614 ₪.

יתרה מכך, לדידי בנסיבות אין זה ראוי לגזור את שכה"ט מסכום ההשבה הכולל, גם אם היה זה אפשרי על פי הפסיקה. כידוע, מנגנון הודעת החדילה "שם את הדגש על הפסקת הגבייה הבעייתית בעתיד, תוך איון זכותם של חברי הקבוצה להשבת הסכומים אשר נטען כי נגבו מהם שלא כדין" (דנ"מ 5519/15 יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ, פס' 40 לחוו"ד כב' הנשיאה חיות (19.12.2019)). חוק התובענות הייצוגיות מאפשר לרשות להגיש את הודעת החדילה בתוך 90 ימים מיום הגשת הבקשה לאישור (להלן: "המועד הקובע"), כשבית המשפט רשאי להאריך תקופה זו מטעמים שירשמו.

בענייננו, המשיבות הגישו את הודעת החדילה כעבור כ-28 חודשים מיום הגשת הבקשה לאישור. בנסיבות, אישרתי ארכה להגשת הודעת החדילה לאור הקשיים שהתגלו בעילה האישית של המבקשים, טענות המשיבות לפיהן הן פועלות בהתאם להודעת החדילה בעניין די.אנד.איי, והתועלת הציבורית בקביעת מנגנון השבה אוטומטי לעתיד והשבה של הכספים שנגבו בעבר חלף העלויות הכרוכות בניהול דיון משפטי. אולם, בנסיבות בהן הודעת החדילה הוגשה שנים לאחר המועד הקבוע בחוק, השבת הכספים שנגבו לאחר מועד זה היא תנאי לקבלת הודעת החדילה ואין מדובר בכספים שהושבו אך לפנים משורת הדין (ר' ת"מ (מינהליים ת"א) 111/09 גנץ נ' עיריית לוד (01.12.2010), אליו הפנו המשיבות, שם הוארך המועד למסירת הודעת חדילה כיוון שהעירייה הסכימה להשיב כספים מהמועד הקובע ולפיכך ניתן היה לראות אותה כמי שחדלה במועד הקבוע בחוק). לעומת זאת, בכל הנוגע להשבת הכספים לתקופה של 24 חודשים קודם להגשת התובענה, מדובר בהשבה שהרשות אינה חייבת בה והיא נעשתה לפנים משורת הדין. לפיכך, ועל מנת לתמרץ את הרשות להשבה "לאחור" גם כשמוגשת הודעת חדילה, לא מצאתי שיהיה זה ראוי לגזור את שכה"ט מסכום ההשבה הכולל.

מעת שסכום ההשבה לעתיד עולה על הסכום שהיה נפסק אילו התקבלה התובענה, הסכום לחישוב שכר הטרחה יוגבל כאמור לסכום של 2,164,614 ₪.

חישוב שכר הטרחה

בעניין רייכרט נפסק כי "יש לאמץ את שיטת האחוזים כשיטה המובילה לפסיקת שכר טרחה" (שם, בפס' 7 ו-11), ובעניין מי הגליל נקבע כי גם כשמוגשת הודעת חדילה ניתן לפסוק שכר טרחה על פי שיטת האחוזים. משאין מחלוקת בין הצדדים כי ניתן לעשות בענייננו שימוש בשיטת האחוזים, ואין מחלוקת כי עצם הגשת התובענה הביאה לשינוי התנהלות הרשות, מצאתי כי בנסיבות יעשה שימוש בשיטת האחוזים, ואדון להלן בשיעור שכה"ט שראוי לפסוק "הנגזר מנתוניו הפרטניים של כל מקרה" (עניין רייכרט בפס' 8-11).

בקביעת שכר הטרחה בתובענה בה הוגשה הודעת חדילה, שוקל בית המשפט שיקולים שונים, ובין היתר את הקשר הסיבתי בין הגשת התובענה לשינוי התנהלות הרשות, וכן השיקולים המנויים בסעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות, קרי היקף הטרחה, הסיכון, התועלת, החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית, מורכבות ההליך, והאופן בו הוא נוהל בידי בא כוח המייצג. בנוסף, על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שיקולי "הגנת התקציב", כיוון שהכספים שמחזיקה הרשות הינם כספי ציבור ואין לה משל עצמה כלום. השיקולים חולקו לשלוש קטגוריות, שיקולי תפוקה – ובכלל זה התועלת לחברי הקבוצה; שיקולי תשומה – ובכלל זה העלויות והסיכון בהגשת התובענה; ושיקולי הכוונה ציבורית (ר' אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006" הפרקליט מט 131, 159-162 (התשס"ז) (להלן: "קלמנט")).

אשר לשיקולי תפוקה והתועלת שהביאה התובענה - אין מחלוקת כי בענייננו יש קשר סיבתי בין הגשת התובענה לשינוי התנהלות הרשות, וכי הגשת התובענה הביאה תועלת לחברי הקבוצה המיוצגת ולציבור מבקשי ההיתרים בכללותו. התועלת באה לידי ביטוי הן בהשבה של כ-5 מיליון ₪, והן בשינוי התנהלות לעתיד וביצוע השבה אוטומטית ממועד הגשת הודעת החדילה, אשר בהערכה גסה יביא להשבה של כמיליון ₪ בשנה.

אשר לשיקולי תשומה, ובהם הטרחה, הסיכון, התועלת, מורכבות ההליך והאופן בו הוא נוהל בידי בא כוח המייצג – נדמה כי במקרה דנן לא היו נחוצים מאמצים רבים בבירור הרקע המשפטי והעובדתי לצורך הגשת התובענה. נושא התובענה אינו מורכב, יש הסכמה לגבי חובת השבה, והתובענה מתמצית בשאלה האם יש חובת השבה אקטיבית. בנסיבות, ב"כ המבקשים לא נטלו על עצמם סיכון משמעותי או נדרשו להוצאות מרובות. אשר לאופן בו נוהל ההליך, ראוי לציין בהקשר זה שעל אף הפשטות היחסית של נושא התובענה, ב"כ המבקשים הודו כי נפלו טעויות הן בבקשת האישור והן בבקשת התיקון בכל הנוגע עם עילת התביעה האישית, ולא יכול להיות ספק כי נפלו פגמים פרוצדורלים באופן התנהלותם – על כך גם חויבו בהוצאות. הפגמים שזורים לאורך ההליך החל ממשלוח הפנייה המוקדמת באופן כללי בלבד, דרך הגשת הבקשה לאישור מבלי לברר מה עלה בגורל הפיקדון, הגשת בקשות לתיקון המובלעות בתוך תשובות לתגובות, והצורך לא רק בהחלפת התובע הייצוגי, אלא גם בתיקון הגדרת הקבוצה, אשר קיים ספק אם ניתן להיעתר לה כמבוקש לאור עניין מרדכי. כבר נפסק כי "בהליך הייצוגי, בא-הכוח המייצג הינו בעל השפעה מהותית על האופן בו יתנהל ההליך. לפיכך, ישנה חשיבות מיוחדת למתן דגש למהלכיו של הפרקליט לעניין שכרו" (עניין רייכרט, בפס' 2). זאת ועוד, התובענה דנן הסתיימה בהודעת חדילה. מטבע הדברים ההשקעה הכרוכה בניהול התובענה במקרים כאלו מועטה יותר – עורכי הדין לא נדרשים לניהול ההליך גופו ואף לא לניהול מו"מ עם המשיבות – ויש לכך השפעה על אחוז שכר הטרחה שיש לפסוק.

אשר לשיקולי הכוונה הציבורית, קרי קידום אכיפת הדין וההרתעה מפני הפרתו, בנסיבות אמנם המשיבות פעלו בהתאם להודעת חדילה שאושרה בשנת 2011, אולם קשה להתעלם מכך שבכל שנה נותרו בקופת הרשות סכומים גבוהים שאין מחלוקת כי ניתן היה להשיבם, אך ההשבה לא בוצעה בפועל כיוון שהזכאים לא פנו לרשות. המנגנון החדש, המאפשר השבה אוטומטית, יעיל יותר ומועיל יותר לציבור, וראוי יותר שכך תנהג רשות ציבורית עם כספים שהיא מחזיקה אך אינם שייכים לה יותר. יצוין, כי ב"כ המבקשים טענו שתוצאות התובענה דנן יתמרצו רשויות אחרות לנהוג באופן דומה, אך הדברים נטענו בעלמא, לא הובא בפניי כל נתון כיצד רשויות מקומיות אחרות פעלו קודם להגשת התובענה או כיצד הן פועלות כעת, ולפיכך אין באפשרותי להתייחס לטענה זו.

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים לעיל – לרבות האופן בו נוהל ההליך, על ההשקעה והסיכונים שהיו כרוכים בו, האופן בו הסתיים ההליך, התועלת שנבעה מהתובענה, ואת "הגנת התקציב", מצאתי כי ראוי לפסוק שכ"ט בשיעור של, 250,000 ₪ (כולל מע"מ) קרי 10% (בתוספת מע"מ) מסכום ההשבה במעוגל.

לשיעור זה הגעתי בין היתר גם בהשוואה לעניין רייכרט, שם נקבע בנסיבות המיוחדות של אותו מקרה, ובכלל זה "אופן התנהלותם הראוי לשבח של באי כוח התובע המייצג, מורכבותו הייחודית של ההליך והזמן הרב מאוד בו הוא נוהל", שכר הטרחה יהיה בשיעור של 25% מכל סכום שנגבה עד ל-5 מיליון ₪, בשיעור של 20% מסכומים שיגבו בין 5 מיליון ₪ ל-10 מיליון ₪, ובשיעור של 15% מעבר ל-10 מיליון ₪. כזכור, באותו מקרה, נוהל הליך מלא שהגיע להכרעת דין מלאה ועורכי הדין תרמו מהותית להשגת התוצאה (להרחבה ר' גם הסקירה בת"צ (מחוזי ת"א) 1383-09 דויטש נ' סטנדרד פורס מעלות בע"מ, פס' 55 (16.05.2016)).

סוף דבר

אני מאשר את הודעת החדילה, כדלקמן:

• בקשות להיתר שנפתחו לאחר יום 29.7.2019 – מבקש ההיתר ימסור במעמד פתיחת הבקשה פרטי חשבון בנק, וככל שהבקשה תידחה או תסגר, יושב הפיקדון באופן אוטומטי לחשבון הבנק שמסר המבקש בעת פתיחת הבקשה.

• בקשת להיתר שנפתחו לפני יום 29.7.2019, ונדחו או נסגרו החל מיום 1.4.2015 ועד בכלל – כספי הפיקדון יושבו לזכאים בהתאם למתווה המפורט לעיל, לתת קבוצה א' באמצעות קיזוז בתשלומי הארנונה בתוך 30 ימים מהיום, ולתת קבוצה ב' באמצעות המחאה בדואר רשום בתוך 60 ימים מהיום.

  הכספים יושבו כשהם צמודים למדד, החל מיום תשלום הפיקדון ועד למועד ההשבה (ביצוע הקיזוז/ שליחת ההמחאה).

  יובהר למשיבות כי לדידי יש טעם לפגם בהשבת הפיקדונות על דרך של קיזוז חשבונות הארנונה, ובמיוחד לאחר טענתן בתגובה לבקשת התיקון כי "הפיקדון משולם לוועדה המקומית במסגרת תשלום עבור אגרת בניה והארנונה משולמת לעירייה ואין טעם להכביר במילים על ההפרדה שבין החשבונות". עם זאת, בנסיבות העניין לא מצאתי להתערב באופן ההשבה – בין היתר בהעדר טענות לעניין מצד ב"כ המבקשים, בהינתן הצורך בהגנה על הקופה הציבורית, ובהינתן שכמחצית מההשבה נעשית לפנים משורת הדין.

המשיבות יגישו דו"ח המפרט את ההשבה שבוצעה בפועל עד ליום 7.6.2020.

הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית.

המשיבות ישאו בשכ"ט לב"כ המבקשים בסך 250,000 ₪. 170,000 ₪ ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, ואילו 80,000 ₪ ישולמו לאחר שיושבו כלל הסכומים לזכאים לכך.

אין מקום לפסיקת גמול למבקשים.

ניתן היום, ט' אדר תש"פ, 05 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.