בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית על פי סעיף 48 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א - 1961.
ביום 08.03.20 ניתן כנגד המבקש צו פסילה מנהלית מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של 30 יום, וזאת מתוקף סמכותו של קצין משטרה, על פי סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה.
הצו ניתן בקשר עם דו"ח הזמנה לדין מספר 22250122029 שנרשם כנגד המבקש ביום 06.03.20 בחשד לנהיגה בשכרות, כאשר "שכרותו" של המבקש נלמדת מכוח החזקה הקבועה בסעיף 64ד.(א) לפקודת התעבורה לגבי נהג המסרב לדרישת שוטר למסור דגימת אוויר נשוף לבדיקה.
אין מחלוקת בין הצדדים כי המבקש סירב ב"פה מלא" לבצע את הבדיקה, גם לאחר שהוסברה לו בשטח ושוב בתחנת המשטרה, משמעות סירובו. המבקש סרב לבדיקה נוכח טענה אחת ויחידה והיא חששו מביצוע הבדיקה נוכח מגפת ה"קורונה".
הסנגור המכובד, העלה כטענה מקדמית את הטענה כי נפגעת יכולתו להגיש את הבקשה ולקיים דיון מאחר והמשיבה מסרבת לאפשר לו לעיין בחומר החקירה, בטענה כי טרם הוגש כתב אישום. לעניין זה יש להפנות להלכה, כפי שנקבעה כיום באופן ברור, כי זכות העיון בחומר החקירה קמה רק לאחר הגשת כתב אישום.
לעניין זה נקבע אך לאחרונה בבע"ח 35918-01-20 דהן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) (19.01.20) כי אין להורות לתביעה למסור לחשוד חומרי חקירה טרם הגשת כתב אישום, אף במסגרת הליך לביטול פסילה מנהלית מלהחזיק רישיון נהיגה.
לכך יש להוסיף ולהעיר כי נוכח טענתו של המבקש שהעיד בפני וטען כי לא נמצאו בבדיקתו כל מאפיינים לשכרות, לאחר שעיינתי בחומר החקירה שבידי המשיבה, העברתי לעיון הסנגור את דו"ח המאפיינים וטופס תחקור החשוד, וממילא בכך מתייתרת כל טענה מצד הסנגור לעניין זה.
דיון:
בבש"פ 8450/02 זינגר יהודה עו"ד נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], הבהירה כב' השופטת א' פרוקצ'יה את הכללים על פיהם יש לבחון את החלטת קצין המשטרה בפסילה מנהלית. נקבע כי שיקול הדעת הנתון לאיש משטרה לעניין זה בנוי משני רבדים: האחד - רובד ראייתי שעניינו בשאלה האם קיים חומר ראיות לכאורה המבסס את אשמת הנהג בעבירה המיוחסת לו. השני - עיקרו בשאלה האם קיימת מסוכנות לציבור מהמשך נהיגתו.
פסילה מנהלית של רישיון הנהיגה, לעולם לא נועדה להעניש נהג בטרם הורשע בדין. אין מדובר ב"מקדמה" על חשבו העונש בתיק העיקרי. תכליתה למנוע סכנה מידית לציבור העולה מנהיגתו. על רקע זה מובנת קביעת סעיף 48 לפקודה לפיה בית המשפט רשאי לבטל או לקצר פסילה מנהלית בתנאי או בלא תנאי, אם שוכנע שהביטול לא יפגע בביטחון הציבור. [ראו והשוו: ב"ש 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]; בש"פ 6221/94 הילמן נ' מדינת ישראל, פד"י מח' (5) 215].
אם כן, שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו: ראשית, קיום ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המבקש, ושנית, האם יש בהמשך נהיגתו, כדי לסכן את שלום הציבור.
תיק החקירה ובו חומר הראיות שנאסף ע"י המשטרה הוגש לעיוני והצדדים טענו לבקשה.
באשר לראיות לכאורה:
המבקש טוען בפשטות כי לא היה שיכור. המבקש מאשר כי סירב לדרישת השוטר לנשוף לתוך מכשיר ה"ינשוף", במקום ואף בהמשך בתחנת המשטרה. טענתו היא כי סירובו הנובע מחשש להדבק בעקבות התפרצות מגפת הקורונה בימים אלו והפרסומים בכלי התקשורת, סביר ויש בו כדי להפריך את "חזקת הסירוב".
עיינתי בחומר החקירה שהוגש ע"י המאשימה ובו הזמנה לדין, דו"ח פעולה באכיפת נהיגה בשכרות (בדיקת מאפיינים), תחקור החשוד במקום וטופס שימוע בפני קצין המשטרה. בנוסף המפגש עם המבקש צולם ותועד בסרטון הקיים על גבי דיסק בחומר החקירה.
המבקש מסר כי שתה בקבוק בירה, כ-3.5 שעות לפני שעת הנהיגה, בבית חבר. בבדיקת מאפיינים נמצא מפיו של המבקש ריח אלכוהול חזק. הופעתו הייתה מסודרת. הוא נמצא מגיב לעניין ודיבורו ברור. יחד עם זאת, נצפה מתנדנד בעמידה וכן בבדיקת הליכה בקו ישר, נצפתה הליכתו מתנדנדת. התרשמות הכללית של השוטר הייתה כי המבקש מצוי תחת השפעת אלכוהול.
בית המשפט אינו נדרש בשלב זה, למשקלן של הראיות לכאורה ולמהימנות העדים. כל שעליו לבחון הוא את הפוטנציאל ההוכחתי הגלום בראיות לכאורה המצויות בפניו ואת סיכויי ההרשעה שהן מקימות.
(ראו והשוו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133, 147-151; בש"פ 8803/07 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (31/10/07); בש"פ 10426/07 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (15/1/08); בש"פ 3742/08 עובייד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (20/05/08).
יש לזכור כי שכרותו של המבקש נלמדת מכוח סירובו למסור בדיקת נשיפה: "חזקת הסירוב" בסעיף 64ד.(א) לפקודת התעבורה, היא חזקה עובדתית, ואולם כזו מדובר בחזקה הניתנת לסתירה. לא יהיה נכון והוגן לומר כי כל אדם שמסרב להיבדק בדיקת "ינשוף" בהכרח נהג בשכרות. יכולים להיות הסברים כנים, אף אם נשמעים מעט מופרכים לעיתים, לסירוב או הימנעות מבדיקה. [ראו למשל : ע"ח (ת"א) 41855-07-13 יעקב בן טולילה נ' מ"י [פורסם במאגרים] (04.08.13)].
בפרשת בן טולילה הנ"ל קבע כב' הש' חאלד כבוב כי חזקת השכרות יוצרת אמנם ראיות לכאורה לעניין הליך ביניים זה. אולם, בידי הנהג האפשרות לשכנע כי על אף שקמה החזקה, אין הצדקה, מבחינת רף דיות הראיות, ונוכח עצמת הראיות לכאורה, לפסול את רישיונו בטרם משפט. נקבע כי גם בדיון בשאלת פסילת רישיון הנהיגה בטרם הכרעה בעובדות כתב האישום, יכול הנהג להטות את הכף לטובתו, ולהראות, רק לצורך הליך זה כי נתן הסבר סביר לסירובו וכי אין הדבר מצביע על רף מספק של ראיות לכאורה.
בבש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון פ"ד נח(2) 406 (2003), עמדה כב' השופטת ד' ביניש על מהותו של המבחן לקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" וקבעה כך (שם, 412):
"מהבחינה המשפטית המבחן לקיומן של 'ראיות לכאורה להוכחת האשמה' הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט – לאחר עיבודן של הראיות, בחינתן בחקירות וקביעת אמינותן ומשקלן – יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (להלן – בש"פ 8087/95 זאדה [8]), בעמ' 151). אמנם, במסגרת בחינה זו על השופט לעיין בחומר החקירה כולו, לרבות חומר החקירה התומך בעמדת הנאשם (שם, בעמ' 148), אך השאלה הנבחנת אינה מהימנותה של גירסת הנאשם, או 'האם ניתן כבר בשלב זה לבטל את גירסתו של הנאשם', אלא אם בידי התביעה חומר חקירה בעל פוטנציאל ראייתי שיש בכוחו להביא להרשעה בתום המשפט. יתרה מזאת, אין בקיומה של גירסה מכחישה של נאשם כדי לשלול מניה וביה את המסקנה שקיימות ראיות לכאורה בדבר אשמתו אף שתמיד קיימת האפשרות שבסוף המשפט הפלילי ייתן בית-המשפט אמון בגירסתו של הנאשם ויזכה אותו בשל כך. זהו אחד ההבדלים העיקריים בין בחינת הראיות לצורך הליך המעצר לבין בחינת הראיות במשפט גופו (וראו: שם, בעמ' 149, 152; וכן בש"פ 2182/95 מדינת ישראל נ' מהאג'נה [פורסם בנבו] (להלן – בש"פ 2182/95 מהאג'נה [9]), בעמ' 230)."
המבחן הוא מבחן גמיש הבוחן את התמונה כולה המופיעה לפני בית המשפט. אמנם בית המשפט בשלב הביניים לא עומד על טיבה של גרסת החשוד, אך ככלל, היא נבחנת בתוך מכלול הראיות, שהצטברותן עומדת בבסיס החלטת בית המשפט בשאלת קיומו של "סיכוי סביר להרשעה".
בענייננו, המבקש נתן לכאורה סיבה והסבר אפשרי לסירובו להיבדק.
המבקש מכחיש כי היה שיכור. אולם, הנקודה המרכזית המכריעה את הכף לחובתו של המבקש הינה כי גרסה זו של המבקש, אינה עולה בקנה אחד עם ממצאי בדיקת המאפיינים, ועם העולה מתחקורו במקום על ידי השוטרים.
יודגש, כי איני קובע מסמרות בשלב זה לגבי מהימנות הראיות או משקלן, בוודאי שאינני מכריע בשאלה האם המבקש הפך את נטל הראיה הנובע מ"חזקת הסירוב" הקבועה בחוק, האם הפריך את החזקה, או מסר הסבר מניח את הדעת לסירובו.
אף בשאלה העובדתית האם בדיקת חשודים במכשיר ינשוף במצב בו מתקיימת "מגפת הקורונה" מעמידה אותם בסכנת הדבקה, אין בידי כלים להכריע, שכן זו שאלה מדעית עובדתית הדורשת חוו"ד מומחה, ומקומה לבירור בתיק העיקרי.
יש להעיר כי שאלה מטרידה לא פחות לעניין זה היא שאלת שלומם וביטחונם של השוטרים מפעילי המכשיר הבודקים נהגים שונים, ובוודאי שנדרשים למגע קרוב עימם.
כאמור, כל זאת ייעשה וודאי לאחר שמיעת ראיות במסגרת התיק העיקרי. עם זאת, בשלב זה, ולצורך הכרעה בשאלה שעל הפרק – המשך פסילת רישיונו של הנאשם - נראה כי בחומר הראיות שהוצג יש די והותר ראיות לכאורה ברמה הנדרשת על פי חוק כדי לתמוך בגרסת המשיבה, ומכאן יש לעבור ולדון בשלב שני, בשאלת המסוכנות.
אף באשר לטענת ב"כ המבקש ל"כרסום" אפשרי ב"עצמת הראיות", המסגרת המתאימה לבחינה מעמיקה של הראיות ובכלל זה של פעולות השוטרים, התנהגות המבקש, ואף שאלות של סבירות טענתו לחשש מהדבקות מהמכשיר, ועוד, היא כאמור במסגרת שמיעת ראיות בתיק העיקרי ולא במסגרת הדיונית הנוכחית של ביקורת בית המשפט על החלטה מנהלית של קצין המשטרה.
(להשוואה: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133, 147-151; בש"פ 8803/07 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (31/10/07); בש"פ 10426/07 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (15/1/08); בש"פ 3742/08 עובייד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (20/05/08).
בבש"פ 1057/15 מיכאל רשפל נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים] קבע ביהמ"ש העליון כי גם אם נמצאו פגמים של ממש באופן התנהלותם של השוטרים מול בדיקת שכרות שערכו לחשוד, לצורך הדיון בקיומן של ראיות לכאורה בידי הקצין בשימוע על פסילה מנהלית, לא נבחנים פגמים אלו, והדיון מתמצא בפוטנציאל ההרשעה העולה מהראיות שהושגו בחקירה.
סיכומו של עניין, בשלב זה, אני מוצא כי די בדו"ח הפעולה, בתיעוד מאפייני השכרות, וכן בדברי המבקש עצמו במקום, במסגרת בדיקת המאפיינים, וכן בדברים שמסר לקצין בשימוע, כדי לקבוע כי בידי המבקשת די ראיות לכאורה, שיש בהן פוטנציאל מספיק כדי להביא להרשעתו בדין של המשיב בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.
באשר למסוכנות:
מסוכנותו של המשיב בנהיגה, נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה ומעברו התעבורתי.
לעניין נסיבות ביצוע העבירה, יפים דבריה של כב' השופטת נגה אוהד בב"ש 090192/07, [מחוזי ת"א] יניב רדלייך נ' מ"י [פורסם בנבו], אשר קובעת למעשה "חזקת מסוכנות" בכל הנוגע לנהג שיכור, "חזקה" המצדיקה אף פסילה עד תום ההליכים, ואף מעבר ל- 30 ימי הפסילה המנהלית שבסמכות קצין המשטרה:
"לטעמי, עילת נהיגה בשכרות חייבת להיות עילה עצמאית לפסילה עד תום ההליכים, בלא קשר לעבר תעבורתי, בלא קשר לגיל הנוהג, בלא קשר לעיסוק הנוהג. כל מי שייתפס נוהג בשכרות יש למנוע את המשך נהיגתו המסכנת – מיידית."
יודגש כי גם ערר שהוגש ע"י הנהג לביהמ"ש העליון על החלטה זו [בבש"פ 1965/07] – נדחה.
בבש"פ 513/88 מ"י נ. רז גוליו [פורסם בנבו], קובע כבוד השופט מלץ:
"השאלה המרכזית במקרים כגון אלה היא, האם נהיגתו של הנהג המעורב מסכנת את בטחון הציבור בדרכים. על אלה ניתן ללמוד משני מקורות: התנהגותו של הנהג בתאונה הנדונה, והתנהגותו בדרכים בדרך כלל, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהרשעותיו הקודמות".
במקרה דנן, המבקש נוהג ברכב משנת 2012 לחובתו 2 הרשעות קודמות בתעבורה, אחרונה מ-2018. המבקש בן 25, לדבריו עובד כנהג הסעות, במקביל ללימודיו לתואר ראשון בחינוך ובספורט באוניברסיטה.
ברע"פ 8649/10 [פורסם בנבו], אמר כבוד הש' רובינשטיין:
"הצורך להגן על הציבור מפני תופעת השכרות, שהפכה ל"מכת מדינה", ומעמידה בסיכון לא רק את הנהג אלא גם את סביבתו, מחייב – בין היתר – הרחקת נהגים פורעי חוק מהכביש."
על המסוכנות של הנהג הנלמדת מעצם החשד לביצוע עבירה של נהיגת רכב בזמן שכרות, כתב כבוד השופט קדמי בע"פ 140/98 חוג'ה נ' מ"י, [פד"י נ"ב (3) בעמ' 237]:-
"לשיטתי, הכלל הוא: מי שנוהג ברכב כשהוא במצב של שכרות – מוחזק כמי שהתגבש אצלו הלך נפש של פזיזות, במשמעות שיש למושג זה בסעיף 20(א)(2) לחוק העונשין, כלפי כל תוצאה הנמנית עם פרטיה של עבירה שביצע אגב נהיגתו".
ובע"פ 5002/94 בן איסק נ' מ"י, [פד"י מט(4) בעמ' 163] נאמר:
"שכרות – כפי שידוע לכל בר בי רב, פוגעת ביכולתו המנטלית של השיכור. היא מערפלת את הכרתו, ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות, ובדרך זו שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול דעת רציונלי, ולכוון את התנהגותו על פיו. אדם השותה משקה אלכוהולי מוחזק כמי שמודע להשלכה הצפוייה מכך על יכולתו המנטלית, ואין כמוהו מיטיב לחוש בפעמיה של השכרות הבאה בעקבות השתייה ומשתלטת עליו".
בת.פ 308/95 (י-ם) מ"י נ' אשר גבארה, כינה כבוד השופט אליקים רובינשטיין את השכרות
כ- "הפקרות גמורה המסכנת את הבריות".
אף המחוקק קבע עמדה ברורה באשר למסוכנות הנובעת מתוך העבירה של נהיגת רכב במצב שכרות, וזאת בקבעו בצד עבירה זו עונש מינימום של שנתיים פסילה, שהוא עונש חובה, אשר רק בקיומם של נימוקים מיוחדים רשאי ביהמ"ש לסטות ממנו.
הן המחוקק והן הפסיקה, קבעו לפיכך הלכה למעשה כי התנהגות של נהיגה בזמן שכרות, מצביעה על קיומו של סיכון ממשי וודאי לשלומם ולביטחונם של ציבור המשתמשים בדרך.
בבש"פ 10865/06 אשר ישעיהו נ' מ"י בערר על פסילה מנהלית, קבע כבוד השופט א. הלוי:
"לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בימ"ש קמא. כאמור מקובלת עלי ההשקפה, כי נגד העורר ניצבות ראיות לכאורה לכך שנהג בעת שהיה בגילופין. בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים, הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי, גם בטרם הוכרע דינם על ידי ביהמ"ש המוסמך".
סיכום והחלטה:
לאחר שהאזנתי לטעוני המבקש וטיעוני ב"כ המשיבה, עיינתי בחומר החקירה שנאסף עד כה בעניינו של המבקש, בחנתי את נסיבות המקרה, נתתי דעתי אף לוותק ולעבר של המבקש כנהג, ולנסיבותיו האישיות, מצאתי כאמור כי יש די חומר ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למבקש, בנוסף מצאתי כי המשך נהיגתו של המבקש בשלב זה, מסכנת את הציבור ולפיכך יש טעם לפסול את רישיונו למשך 30 יום, תקופה מוגדרת ותחומה, כהוראת קצין המשטרה.
במקרה דנן, אינני סבור כי יש בטענות ההגנה או אף בעברו התעבורתי של המבקש שאינו מכביד, כדי להפריך את המסוכנות הנובעת ממעשיו הלכאוריים. טעם הדבר נובע מהראיות שסקרתי לעיל, אשר מספקות תשתית ראייתית לכאורית לביסוס החשד כנגד המבקש, וכן מחומרת העבירה של נהיגה בשכרות והסיכון הניכר לשלום ובטחון הציבור הנובע ממנה.
כאמור בהרחבה, טענתו של המבקש להיפוך "חזקת הסירוב" הקבועה בפקודת התעבורה עקב חשש מוצדק להיבדק, יכולה להתברר רק במסגרת שמיעת ראיות בתיק העיקרי.
סיכומו של עניין, אני סבור כי החלטת קצין המשטרה לפסול את המבקש מנהיגה למשך 30 יום, הינה נכונה, מבוססת, ראויה ומידתית ובדין יסודה.
מכל האמור לעיל, אני קובע כי קצין המשטרה פעל כדין ובסמכות, ודוחה את הבקשה.
זכות ערעור כחוק לבית המשפט המחוזי.
ניתנה היום, כ"ב אדר תש"פ, 18 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.
