פלוני נ' גג הנגב יזמות ובניה בע"מ

עסקינן בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב תאונת עבודה.

מבוא

1. התובע, יליד x.x.1994, נפגע ביום 03.06.2013, תוך כדי עבודתו באתר עבודה בשירותי הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת"), כאשר לוח אסבסט נשבר תחתיו והוא נפל מהגג ונפגע (להלן: "התאונה"). הנתבעת מס' 2, הינה חברה לביטוח המבטחת את הנתבעת בביטוח אחריות מעבידים.

2. כתוצאה מן התאונה, פונה התובע באמצעות אמבולנס לבית החולים סורוקה, שם נבדק ונמצא כי נגרמו לו, בין היתר, שברים במספר חוליות בגב. התובע אושפז למשך מספר ימים ובשחרורו הומלץ לו על המשך מעקב רפואי וקבלת טיפולי פיזיותרפיה.

   עיקר העובדות הרלוונטיות הצריכות לעניין

3. אין חולק כי בין התובע לנתבעת התקיימו יחסי עובד ומעביד וכי התאונה ארעה באתר עבודה שנמצא באחריות הנתבעת.

4. במסגרת עבודתו, התבקש התובע לסייע לעובד אחר, מר עומר הרוש (להלן: "העובד האחר" או "עומר"), בפירוק והרכבת לוחות אסבסט על גג של מחסן. תפקידו של התובע היה למעשה לקחת את הלוח הישן ולהביא במקומו לוח חדש להרכבה.

5. אין מחלוקת כי במהלך עבודתו של התובע, נשבר תחתיו לוח אסבסט ישן והוא נפל מגג המחסן בגובה של כ- 6 מטרים.

6. בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלת האחריות לתאונה והפיצוי המגיע לתובע אם בכלל.

   טענות התובע בקליפת האגוז

7. התובע טוען כי תוך כדי עבודתו, לפתע נשבר לוח אסבסט ישן שדרך עליו, דבר שגרם לנפילתו מהגג לרצפת המחסן וכתוצאה מכך נגרמו לו פגיעות קשות בכל חלקי גופו.

8. לטענת התובע, התאונה ארעה בשל רשלנותה של הנתבעת והפרת חובות חקוקות, בכך שלא נתנה לו הדרכה לפני תחילת עבודתו ולא סיפקה לו אמצעי בטיחות שנועדו לשמור על שלומו ובטחונו בזמן עבודתו על הגג.

9. התובע מבסס תביעתו הן בגין עוולת הרשלנות בנזיקין והן בגין הפרת חובה חקוקה.

   טענות הנתבעות בקליפת האגוז

10. הנתבעת טוענת כי אין לייחס לה כל אחריות לתאונה. לטענתה, התובע לא ביסס את גירסתו ביחס לנסיבות אירוע התאונה בכך שהוא לא פרט את נסיבות התאונה, כיצד נפל, מה גרם לנפילתו ואיך נשבר הגג. הנתבעת הוסיפה כי התובע קפץ מגג הבניין, בניגוד לנהלים שהוטמעו על ידי מנהל העבודה. בנוסף, טוענת הנתבעת כי התובע נדרש לעבוד על הגג העליון במבנה שכולל שני מפלסים, ומשראה ניידת משטרה מתקרבת, הסיר את רתמת הביטחון לעוגן בגג וקפץ לגג התחתון וכתוצאה מהדף הקפיצה נפער חור בגג התחתון והתובע נפל לרצפה ונחבל.

11. עוד טוענת הנתבעת כי התובע קיבל אמצעי בטיחות לעבודה בגובה – רתמה ומשטחי זחילה. כלומר, מעבר למתן הנחיות, הדרכה והסברים אודות העבודה, חולקו לטענת הנתבעת אמצעי הבטיחות הנדרשים לסוג זה של עבודה.

12. לסיום טוענת הנתבעת כי יש להטיל אשם תורם משמעותי על התובע, בשיעור שלא יפחת מ- 80%, שכן הוא סיכן את עצמו בכך שהפר ביודעין את הוראות הבטיחות בעבודה בכך שהסיר את חיבור רתמת הביטחון לעוגן בגג העליון וקפץ לגג התחתון.

    ראיות הצדדים

13. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו והוא נחקר אודותיו בפניי ומטעם הנתבעת הוגש תצהיר חוקר של מר אשר קמחי, לפיו ביום 14.02.2019 ביצע חקירה טלפונית לעובד האחר, מר עומר הרוש, שעבד יחד עם התובע במועד התאונה. לתצהיר זה צורף תמליל השיחה שהיתה ביניהם; כן הוגש תצהירו של מר יעקב ליבוביץ מי ששימש כמנהל עבודה מטעם הנתבעת באתר העבודה שבו ארעה התאונה (להלן: "מנהל העבודה"). שניהם נחקרו בפניי אודות תצהיריהם.

14. אציין כי בתום ישיבת ההוכחות שבה נחקרו התובע והחוקר מטעם הנתבעת ביקשה ב"כ הנתבעת לקבוע מועד נוסף להוכחות על מנת לזמן את עומר הרוש ומנהל העבודה. אולם גם למועד הנדחה לא התייצבו העדים והנתבעת ביקשה לדחות את הדיון פעם נוספת וכן להגיש תצהיר עדות משלים מטעם מנהל העבודה. הדיון נדחה שוב תוך מתן רשות להגשת התצהיר המשלים כאשר נקבע כי בשל עיתוי הגשתו לאחר עדותו של התובע, משקלו יילקח בחשבון בעת מתן פסק הדין. בסופו של יום גם למועד הנדחה ועל אף המאמצים להביאו לדיון, לא התייצב עומר הרוש והנתבעת ביקשה להסתפק רק בעדותו של מנהל העבודה.

    השאלות הדרושות הכרעה

15. לעניין שאלת האחריות, מספר שאלות משנה דרושות הכרעה: האחת, מהן נסיבות אירוע התאונה; השנייה, האם הפרה הנתבעת חובת זהירות כלשהי כלפי התובע; והשלישית, האם ניתן לייחס אשם תורם לתובע.

16. לעניין שאלת הנזק, יש להכריע בשאלת הפיצוי המגיע לתובע, ובהקשר זה מהו שיעור הנכות, מהו בסיס השכר ומה הסכום שיש לנכות מהפיצוי בגין תשלומי מיטיבים או בגין אשם תורם.

    אופן התרחשות התאונה

17. מחלוקת עובדתית נתגלעה בשאלה לגבי מיקום הנפילה, האם התובע נפל ממקום בגג שבו הוא נדרש לעבוד או שמא הוא קפץ לגג אחר שהימצאותו בו לא היתה דרושה לצורך ביצוע העבודה.

18. התובע מסתמך לצורך הוכחת גרסתו באשר לנסיבות אירוע התאונה על עדותו הוא בלבד ואומר כבר כעת כי עדותו בנוגע לאופן התרחשות התאונה מהימנה בעיני. ניכר כי התובע סיפר את אשר אירע במקום ותיאר במפורט כיצד התרחשה התאונה.

19. מנגד, הנתבעת שינתה את גרסתה חדשות לבקרים ולמעשה עברה מהכחשה מוחלטת לעצם התרחשות התאונה בכתב ההגנה, דרך גרסאותיו השונות של מנהל העבודה.

20. התובע תיאר את אופן התרחשות התאונה כדלקמן: "...נדרשתי ע"י מנהל העבודה הישיר שלי מר יעקב ליבוביץ לבצע עבודות פירוק לוחות אסבסט ישנים והתקנת לוחות חדשים על גג המחסן באתר העבודה במושב לכיש, ותוך כדי ביצוע העבודה בהתאם להנחיות ניתנו לי, לפתע לוח אסבסט ישן שדרכתי עליו נשבר, דבר שגרם לנפילתי מהגג של המחסן על הרצפה מגובה של כ- 6 מתר (צ.ל –מטר), כתוצאה לכך (צ.ל – מכך) נפגעתי קשות בחלקי גופי השונים" (סעיף 8 לתצהיר התובע).

21. בחקירתו הנגדית חזר התובע ופירט את אופן ביצוע העבודה וציין כי עומר היה מפרק לוח ישן, והוא היה לוקח אותו ממנו ומביא לו לוח חדש להרכבה. במהלך ביצוע פעולות אלו כאשר עשה דרכו כדי להביא את הלוח החדש הוא נפל "אמר לי קח את הישן ... והלכתי להביא את החדש דרכתי ונפלתי" (עמ' 2, ש' 16 -17).

22. בהמשך התבקש התובע להתייחס לעדותו של מנהל העבודה ונשאל "יעקב בתצהירו אומר שבבי"ח היה איתך ואמרת לו שראית ניידת משטרה ליד המפעל ובגלל שאתה שוהה בלתי חוקי נבהלת וניסית לברוח" לטענה זו השיב התובע בשלילה.

23. התובע לא נשאל דבר ולא חצי דבר לגבי המיקום שבו הוא נדרש לבצע את העבודה ולא לגבי המיקום שבו ארעה התאונה ולמעשה גרסתו לגבי מקום ביצוע העבודה נותרה גרסה שלא הופרכה.

24. מנהל העבודה בתצהיר עדותו הראשית הודה כי הוא לא ראה את התרחשות התאונה אלא ראה רק את התובע שוכב על הרצפה לאחר הנפילה (סעיף 8).

    עוד הוא ציין כי לאחר התאונה עומר ירד מהגג וסיפר לו שהתובע ראה ניידת משטרה מגיעה לשער המפעל ולפיכך שיחרר את עצמו מהחבל ורץ מהמקום בו ביצעו את העבודה לצד השני, קפץ לגג נמוך יותר ובמהלך הקפיצה נשבר הגג הנמוך יותר והתובע נפל פנימה אל רצפת המבנה (סעיף 9 לתצהיר עדות ראשית מיום 11.03.19).

    עוד הוסיף מנהל העבודה והדגיש כי לעובדים סופק סולם תקני לצורך עליה וירידה מן הגג. יחד עם זאת, הוא לא פירט דבר על מיקום הסולם והדבר התברר רק במסגרת תצהירו המשלים כפי שאפרט בהמשך.

    מתצהירו של מנהל העבודה עולה כי מלבד העובדה שעומר היה באתר העבודה והוא זה שסיפר לו את אשר אירע, הוא לא מציין כי היו במקום עדים נוספים.

25. בתצהירו המשלים, שכאמור הוגש לאחר חקירתו של התובע בבית המשפט, ציין מנהל העבודה לראשונה כי קיימים עדים נוספים שהיו במקום התאונה, אולם לטענתו מאמציו לאתרם לא צלחו מאחר ומדובר בעובדים של קבלנים אחרים.

26. מנהל העבודה צירף תמונות וציין כי במהלך התכוננותו לחקירה בבית המשפט הוא ביצע חיפוש במכשיר הטלפון הישן ומצא תמונות של התובע ושל מקום הנפילה שצולמו בסמוך לאחר התאונה. התמונות של הגג צורפו לתצהיר המשלים.

27. מעיון בתמונות ג' – ה' רואים תיעוד של מקום הנפילה קרי; החור שנפער בגג. מנהל העבודה ציין כי "ניתן לראות את מקום הנפילה. מדובר בגג אסבסט עליו הונחו לוח דריכה מעץ. הלוח נועד לאפשר דריכה בטוחה על הגג ומעבר ממנו לסולם לגג העליון עליו עבדנו, ולמטה. לוח הדריכה הינו בהתאם לתקן משרד העבודה. מהתמונות עולה בבירור שהגג ולוח הדריכה נשברו שניהם כתוצאה מכוח רב שהופעל עליהם...." (סעיף 6 לתצהיר המשלים).

28. מגרסה זו של מנהל העבודה עולה כי, התובע נפל כתוצאה מכך שנשברו לוח הדריכה וכן לוח האסבסט עליו הונח. עוד עולה כי אותו לוח נועד לאפשר דריכה בטוחה על הגג ומעבר ממנו לסולם המוביל לגג העליון עליו התבצעו העבודות. לאמור, מדובר במקום בו נדרש התובע לעלות ולרדת לצורך ביצוע העבודה ולא כפי שציינה הנתבעת כי הוא כלל לא היה אמור להימצא על אותו גג. גירסה זו מסבירה מדוע אותו סולם, שמציין מנהל העבודה בתצהירו, ממוקם בסמוך למקום הנפילה.

29. באופן מפתיע שינה מנהל העבודה את גרסתו בבית המשפט ועשה כל שלאל ידו על מנת לשלול את הצורך שהתובע ידרוך על אותו לוח אסבסט ובכלל להימצא על אותו גג "הלוח שרואים בתמונה ג' ו- ד' נמצא על הגג הנמוך והוא לא היה צריך להיות שם בכלל" (עמ' 16, ש' 11 -12), וכאשר התבקש ליתן הסבר לעובדה שהונח שם לוח דריכה השיב: "אני הנחתי כי אני הסתובבתי באותו יום על הגג הנמוך"(עמ' 16, ש' 20 -21).

30. מכאן אנו למדים כי אין זה מתקבל על הדעת כי מצד אחד יונחו לוחות דריכה וסולם על הגג אולם מנגד לטעון כי התובע, שאמור היה לעבוד על הגג, לא היה אמור להימצא שם. גירסת מנהל העבודה כי לוח הדריכה הונח על ידו כטענתו אינה משכנעת והיא נועדה על מנת לבצע מקצה שיפורים לגרסתו הקודמת בתצהיר.

31. עוד ובנוסף, גם לעניין אותה "ניידת" אשר נטען כי התובע נבהל ממנה וגרמה לו "לקפוץ מהגג" מסר מנהל העבודה גרסה שונה ובפעם הראשונה ציין כי הוא בעצמו הבחין באותה "ניידת" טרם נפילתו של התובע. לטענתו, חמש דקות לפני סיום יום העבודה הגיעה ניידת סיור של העירייה שנראית כמו ניידת משטרה ונעצרה ליד השער של אתר העבודה. עוד הוא הוסיף וציין כי מספר שניות לאחר שהבחין באותה ניידת הוא שמע רעש של חבטה ואז לאחר מכן הבחין בתובע מוטל על הקרקע "...הניידת הגיעה לשער והוא היה סגור. הייתי למטה. הניידת עמדה ליד השער ובאותו רגע כמה שניות אחרי זה , שמעתי חבטה רצינית בום משהו כמו מרסק משהו, רצתי לאולם וראיתי את הנפגע על הקרקע" (עמ' 13, ש' 16 -18).

32. כאשר נדרש מנהל העבודה ליתן הסבר לעובדה כי הוא לא ציין מילה ולא חצי מילה לעניין הניידת שהגיעה למקום הוא השיב כי הוא לא ידע בכלל שהתובע קפץ מהגג בגלל הניידת "...לגבי הניידת לא ידעתי באירוע בכלל שבגלל הניידת התובע קפץ מהגג. יש ניואנסים נוספים שקשורים שלא ציינתי כי לא ידעתי שצריך לנפח תצהיר. עכשיו מבין שצריך לכתוב כל מילה" (עמ' 13, ש' 28 -30).

33. עדותו של מנהל העבודה לא נשמעה אמינה בעיני והיא אינה עקבית ודומה כי היא באה כדי לשרת אינטרסים של הנתבעת עצמה ולהסיר מעליה את האחריות לתאונה.

34. החוקר מטעם הנתבעת נשאל כיצד הוא יכול להיות בטוח כי מי ששוחח עימו בטלפון זה עומר והוא השיב כי זיהה אותו לפי השם (עמ' 5, ש' 32). החוקר אישר כי עומר לא מסר לו מספר תעודת זהות לצורך זיהוי. החוקר לא ידע ליתן הסבר לשאלה מי מסר לו את מספר הטלפון ולבסוף השיב באופן מתחמק ולא ברור (עמ' 6, ש' 16 -17). לשיטתו, הוא בטוח שזה עומר "כי סיפר לי מה שקרה במו עיניו. לא יכל להגיד סיפור מראשו" (עמ' 6, ש' 20 -21), ובהמשך: "הוא סיפר את הארוע סיפור מלא של מה שקרה. זה לא אדם מהרחוב שסתם מספר סיפור" (עמ' 6, ש' 22 -23).

    הסתמכות על גרסה זו של החוקר יכולה להיות בעייתית מכמה סיבות: ראשית, לא ברור אם התחקור בטלפון יכול להבטיח כי הנחקר הוא אותו אדם שחקירתו התבקשה ובמיוחד כאשר לא נעשה זיהוי וודאי באמצעות הטלפון. שנית, החוקר לא סיפק תשובה משכנעת כיצד הגיע לאותו נחקר, מהו מספר הטלפון שלו וכיצד זה נתקבל אצלו; ושלישית והעיקר, כאשר מושא החקירה לא הגיע לבית המשפט ולא נחקר על תוכן החקירה שהתבצעה כאמור בענייננו לא ניתן לאמת את תוכן השיחה. בנסיבות אלה, לא השתכנעתי כי ניתן לסמוך על תמליל אותה שיחת טלפון כדרך שניתן על פיה לקבוע ממצאים עובדתיים.

35. יתרה מזאת, מעבר לדרוש אציין כי החוקר שאל את עומר לגבי גירסת הנתבעת לפיה התובע ראה לכאורה ניידת משטרה ונבהל מכיוון שלא היה לו רישיון כניסה לישראל, אולם עומר לא אישר את הדברים אף שנעשה ניסיון לחלץ ממנו תשובה חיובית.

36. יתרה מזאת, מעיון בתמליל השיחה עולה כי עומר ציין באופן מפורש כי מנהל העבודה לא היה נוכח באתר העבודה במועד התרחשות התאונה. לשאלת החוקר האם היו עוד אנשים באתר השיב "לא, אני והוא היינו עובדים, ויעקב הלך להביא לנו אוכל". דברים אלו יש בהם בכדי לקעקע את גרסת מנהל העבודה כי הוא היה נוכח באתר העבודה באותו המועד.

37. בנסיבות אלה, אני מעדיף את גרסתו של התובע, ודוחה את גרסתו של מנהל העבודה לפיה התובע ראה "ניידת" משטרה, נבהל ואז החליט לקפוץ מהגג.

38. לסיכום נקודה זו, אני קובע כי התאונה ארעה כפי שתיאר התובע, לאמור, הוא נפל מהגג במהלך החלפת לוחות אסבסט תוך כדי עבודתו באתר עבודה שנמצא באחריות הנתבעת כתוצאה מכך שלוח אסבסט שדרך עליו נשבר.

    שאלת האחריות

39. התובע מבסס את תביעתו בשאלת האחריות על שתי עוולות: האחת, עוולת הפרת חובה חקוקה בהתאם לסעיף 63 לפקודת הנזיקין, והשנייה, עוולת הרשלנות בהתאם לסעיפים 35, 36 ו- 41 לפקודת הנזיקין.

40. בהקשר זה אציין כי אין צורך להיזקק לשאלת האחריות בעוולת הרשלנות בנפרד ולשאלת האחריות בגין הפרת חובה חקוקה בנפרד, שכן, במקרה דנן, נקבעת ביחס לשתי העוולות למעשה אותה רמת אחריות (ראו: ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 עמ' 228) (להלן: "פרשת שירזיאן").

41. סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל – 1970 קובע כי:

    "היה אדם צריך לעבוד במקום שממנו הוא עלול ליפול יותר משני מטרים, ואין המקום מאפשר אחיזת רגל בטוחה, ולפי הצורך – אחיזת יד בטוחה, יותקנו – ככל שהדבר מעשי במידה סבירה – אמצעים לבטיחותו על ידי גידור או באופן אחר".

    לאמור, על המעביד מוטלת חובה לנקוט אמצעים סבירים על מנת להגן על בטיחותו של עובד המועסק במקום שממנו הוא עלול ליפול יותר משני מטרים ולמנוע את נפילתו.

    כך גם החובה המוטלת על פי פקודת הנזיקין, ביחס לעוולת הרשלנות, לנקוט אמצעים סבירים.

    מהאמור עולה כי השאלה הינה, בכל מקרה, מה היה סביר לעשות בנסיבות העניין. כלומר, היכן עובר קו הגבול בין אמצעים שהם סבירים ושחובה הייתה על הנתבעת לנקוט אותם לבין אמצעים החורגים מתחום האמצעים שחובה היה על מעביד סביר להפעילם (ראו: פרשת שירזיאן הנ"ל).

42. אין צורך להכביר מילים על חובת הזהירות המוטלת על מעביד כלפי עובדיו. חובתו המושגית של המעביד כלפי העובד היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה (ראו: ע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (פורסם בנבו, 02.12.09); וגם: פרשת שירזיאן הנ"ל ). בענייננו, דומה כי אין חולק שהנתבעת בתור המעבידה של התובע, נושאת בחובת זהירות כלפיו.

43. נפסק כבר כי מדובר בחובת זהירות מוגברת בה חב מעביד כלפי עובדיו (ראו: ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין (פורסם בנבו, 31.08.11); ראו גם: ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66; וגם: ע"פ 478/73 פנקס נ' מדינת ישראל, פ"מ כז(2) 617).

44. על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים (ראו: ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (פורסם בנבו, 14.06.11), ואין היא מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות ויוצאות דופן (ראו: פרשת שירזיאן הנ"ל).

45. בכלל זה על המעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים.

    (ראו גם: ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415; ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות [פורסם בנבו] דינים עליון כרך נה, 823; ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון, פ"ד מה(2) 593; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 592; ע"א 688/79 יזבק נ' מונעם, פ"ד לו(1) 78; ע"א 515/83 עגור נ' אייזנברג, פ"ד לט(1) 197; ע"א 240/87 קריכלי נ' איפל, פ"ד מג(3) 507; ע"א 655/80 מפעלי קרור בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592).

46. לאמור, ככלל חלה חובת זהירות מוגברת על מעביד כלפי עובדיו, הכוללת את החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים, ובכלל זה להכשיר, להדריך, לפקח ולספק לעובד כלי עבודה מתאימים לצורך ביצוע העבודה.

47. מהותם של אמצעי זהירות משתנה לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כלומר אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון, אם אכן יתממש. חובה על המעביד לנקוט אותם האמצעים, שימנעו מהעובד סיכונים אפשריים, ושסביר להניח שללא האמצעים שיינקטו עלולים הסיכונים לגרום לתאונה (ראו: ע"א 741/83 גוריון ואח' נ' גבריאל פ"ד לט(4) 266 (להלן: "פרשת גוריון"); וגם: פרשת שירזיאן הנ"ל).

    מן הכלל אל הפרט

48. עולה השאלה האם הופרה חובת הזהירות כלפי התובע, לאמור, האם הנתבעת לא סיפקה לתובע את אמצעי הבטיחות הנדרשים לעבודה ולא הדריכה אותו כנדרש ולפיכך התרשלה כלפיו. התשובה לכך חיובית כפי שיוסבר להלן.

49. במקרה דנן, מדובר בעבודה בגובה, עבודה הצופנת בחובה סיכונים ניכרים. כאינדיקציה לסטנדרט הזהירות הראוי שהאדם הסביר חייב בו בנסיבות דומות, משמשים החיקוקים הרלבנטיים בעניין הבטיחות בעבודה ובענייננו עבודה בגובה ועל גגות. במקרה שכזה קובע הדין חובות ספציפיות שמעביד נדרש לעמוד בהן.

    להלן מספר חובות שמעביד סביר חייב בהן עפ"י חקיקה רלוונטית:

    פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל – 1970 מחייב נקיטת אמצעי זהירות ביחס לעבודה שמתבצעת בגובה העולה על שני מטרים (ראו: סעיף 50 לפקודה).

    תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז – 2007, קובעות שורה ארוכה של נוהלי בטיחות וזהירות החלים על העסקת עובדים בגובה.

50. בהקשר זה יש להפנות גם לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים), תשמ"ו-1986 (להלן: "תקנות עבודה על גגות") שאמנם לא נטענו ע"י התובע בכתב התביעה בגדר החיקוקים שלשיטתו הופרו ע"י הנתבעת (ומשכך אינם חלים בענייננו שכן בהתאם לסעיף 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי חלה חובת ציון החיקוק), ולכן איני נדרש לשאלה אם חובה זו הופרה או לאו אלא רק לצורך אינדיקציה לסטנדרט הזהירות.

51. כבר נפסק כי קיומה של חובה סטטוטורית יכולה ללמד על רמת הזהירות הנדרשת לצורך עוולת הרשלנות. החובה הסטטוטורית יכולה לשמש אינדיקציה לסטנדרט זהירות שחייב בו האדם הסביר. עוד נפסק כי בית המשפט יכול לקבוע במסגרת הדיון בעוולת הרשלנות, כי היה על המזיק כאדם סביר לנקוט אותם אמצעי זהירות המנויים בחיקוק (ראו: ע"א 335/80 בריגה נ' מוסטפה, פ"ד לו(3) 32; ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן, פ"ד נ(2) 111; ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח(1) 1; ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (פורסם בנבו, 05.03.12) וגם: פרשת גוריון הנ"ל).

52. במקרה שלפנינו, אין חולק כי נשבר לוח האסבסט שדרך עליו התובע וגרם לנפילתו לרצפת המחסן מגג בגובה של כ- 6 מטרים. בהקשר זה בדיעבד מתברר, זאת על פי התמונות שהוגשו ע"י הנתבעת ובפרט מתמונות ג' ו-ד', כי לוח הדריכה מעץ שהיה מונח על גבי אותו לוח אסבסט נשבר גם הוא. קרי; לוח הדריכה נשבר וכן לוח האסבסט שמתחתיו.

    תקנה 5 לתקנות עבודה על גגות קובעת כי יש לספק לוחות דריכה או זחילה באיכות טובה ובכמות הדרושה לשם גישה ממקום העלייה ועד למקום ביצוע העבודה הנדרשת בגג.

    מנהל הנתבעת ציין בתצהירו כי על הגג הונחו לוחות דריכה מעץ הנדרשים לעבודה על גגות שבירים על פי הוראות משרד העבודה (סעיף 7). בנוסף, בתצהיר עדותו המשלים, הוא אף הדגיש כי אותו לוח נועד לאפשר דריכה בטוחה על הגג, ומעבר ממנו לסולם שבאמצעותו התבצעה עלייה לגג העליון. משדחיתי טענת הנתבעת כי התובע קפץ מהגג לצורך "בריחה" מניידת המשטרה, וקיבלתי את גרסתו כי במהלך דריכתו על אותו לוח הוא נשבר, דומה כי הופרה ע"י הנתבעת חובת זהירות כלפי התובע.

53. למעלה מן הצורך אציין גם כי לא השתכנעתי שהנתבעת הדריכה את התובע כיאות והעמידה אותו על הסיכונים הכרוכים בעבודה על גג האסבסט וזאת בניגוד לחובתה לעשות כן.

54. בהקשר לחובה של המעביד להדריך את העובדים קובעת תקנה 3(א) ו-(ב) לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשמ"ד – 1984, כדלקמן:

    "(א)מחזיק במקום עבודה יקיים הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם (להלן - הדרכה), באמצעות בעל מקצוע מתאים ויוודא שכל עובד הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושאי ההדרכה, בהתאם לתפקידו ולסיכונים שלהם הוא חשוף; מחזיק במקום עבודה יחזור ויקיים הדרכה כאמור, בהתאם לצורכי העובדים ולפחות אחת לשנה.

    (ב)מחזיק במקום עבודה ינקוט אמצעים כדי לוודא שההדרכה שניתנה לעובדים הובנה על ידם כראוי וכי הם פועלים על פיה.

     

    בנוסף, תקנה 5 לתקנות עבודה בגובה קובעת את התנאים להעסקת עובד בגובה ובין היתר כי מבצע לא יעסיק עובד בעבודה בגובה לכל מטרה שהיא אלא אם "העובד הודרך, כאמור בתקנה 6 על ידי מדריך עבודה בגובה, והוא בעל אישור תקף המעיד על ההדרכה לפי הטופס שבתוספת".

55. כבר עתה אציין כי בענייננו הנתבעת לא הגישה אף מסמך המעיד על הדרכה כלשהי שניתנה לתובע או למי מעובדיה.

56. אמנם מנהל העבודה ציין בתצהירו כי ביום התאונה הוא הדריך את התובע לצורך ביצוע העבודה הן ביחס לבטיחות בעבודה והן ביחס לעבודה בגובה. עוד הוא הוסיף וציין כי במהלך ההדרכה הוא נוכח לדעת שלתובע בקיאות בתחום הבטיחות ולא עלה בו כל חשש שהתובע לא יידע לבצע את העבודה בצורה בטיחותית באמצעות הציוד שסופק לו.

    עוד הוסיף מנהל העבודה כי במהלך היום הוא ראה את ביצוע העבודות, התרשם כי העובדים נשמעים לכללי הבטיחות ולהדרכה שניתנה להם.

    יחד עם זאת, מנהל העבודה לא ציין מה תוכן ההוראות שניתנו לתובע והאם הוא הוזהר כי המעבר בין הגגות מתבצע רק על ידי ירידה בסולם וכי קיימת חובה לבצע העבודה עם רתמות בטיחות, לרבות בעת דריכה על לוחות האסבסט לצורך מעבר. לא די באמירה כי התובע הודרך אלא שיש להביא מסמכים וראיות המעידים על קיום חובת ההדרכה.

57. בענייננו, לא הוכח כי ניתנו לתובע הנחיות מדויקות באשר לדרך ביצוע העבודה והמקום ממנו הוא אמור לעלות ולרדת מהגג וכן חגירת רתמות הבטיחות. כן לא הוכח כי ניתנה לתובע הדרכה מפורטת באשר לסיכונים הטמונים בעבודה ובאתר העבודה מושא התביעה שבפנינו.

58. בחקירתו בבית המשפט התברר כי ההפך הוא הנכון, מנהל העבודה אישר בפניי כי הוא כלל לא בדק את פרטיו האישיים של התובע טרם ביצוע העבודה, משמע שלא התנהל ביניהם שיח כלשהו ולו ראשוני לצורך זיהוי.

    אין חולק כי לתובע לא היה אישור שהייה בישראל. כך העיד מנהל הנתבעת בהקשר לכך "...לצערי אותו יום הייתי בלחץ לעשות את העבודה זה היה מאוחר מידי לבדוק אם יש לו ת.ז נאלצתי להעסיקו והוא הבטיח שבסוף היום יתן ת.ז...." (עמ' 12, ש' 19 -22).

    העובדה שמנהל העבודה טוען כעת כי רק לאחר מכן התברר לו כי מדובר בעובד שהינו שוהה בלתי חוקי שקפץ מהגג מאחר שפחד מהמשטרה מעידה כי הוא כלל לא בדק את פרטיו האישיים של התובע וכפועל יוצא הוא גם לא הדריך אותו כיאות שכן ההדרכה כרוכה במילוי פרטים אישיים ונתונים לגבי זהותו של העובד.

59. מעדותו של מנהל העבודה עולה כי הוא נזקק להשלים העבודה באתר באותו היום וכי היה זקוק לעובד נוסף. אין חולק כי עומר שהיה עובד אצל הנתבעת תקופה ממושכת פנה לתובע והציע לו את העבודה הנדרשת. התרשמתי מהתנהלות הנתבעת כי היא הסתמכה על עומר וכי היא בעצמה לא ביצעה את כל הבדיקות הנדרשות ומפאת לחץ הזמן, היא אף לא הדריכה את התובע כפי שלא ידעה ולא בדקה אם יש לו אישור כניסה לישראל.

60. עוד התרשמתי כי הנתבעת כלל לא הקפידה על חגירת רתמות בטיחות. לטענת התובע הונחו בשטח האתר רתמות בטיחות אולם נאמר לו שיש להשתמש בהם במקרה ותגיע ביקורת לאתר.

61. מנהל העבודה ביקש להוכיח שימוש ברתמות הבטיחות בכך שבתמונה שהוגשה וסומנה א' המתעדת את התובע מוטל על הקרקע לאחר הנפילה נראית רתמת בטיחות מונחת על הקרקע במרחק קטן ממנו. לא השתכנעתי כי התובע היה חגור בה אלא ההפך הוא הנכון יש בכך בכדי לתמוך בטענת התובע כי היו באתר מונחות רתמות בטיחות אולם הנתבעת לא הבהירה את החובה להשתמש בהן אלא רק במידה ואיש יגיע לערוך ביקורת במקום.

62. בנסיבות אלה, אני סבור כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי התובע והביאה ברשלנותה לקרות התאונה. הנתבעת שלחה את התובע לבצע עבודה מסוכנת בגובה מבלי שטרחה ולו לספק לו אמצעי בטיחות והדרכה כנדרש. הסיכון אליו נחשף התובע במסגרת עבודתו אצל הנתבעת היה צפוי וזאת אף בעיניו של מעביד סביר.

63. עוד ובנוסף, בנסיבות העניין, חלה על הנתבעת אחריות גם מכוח עוולת הפרה חקוקה בהתאם לסעיף 63 לפקודת הנזיקין, וזאת בשל אי נקיטת אמצעי זהירות ביחס לעבודה שמתבצעת בגובה כנדרש בפקודת הבטיחות בעבודה כאמור, וכן בשל אי מתן הדרכה הולמת על נהלי הבטיחות והזהרות שיש לנקוט, כפי שמתחייב בהתאם לתקנות 2 ו -3 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט – 1999.

64. טרם סיום פרק זה אציין גם כי במקרה דנן מדובר בגג אסבסט וכי לא הובאה אף ראיה לכך שנערכה בדיקה לגבי יציבות הגג טרם ביצוע העבודה. עוד תמוהה העובדה כי הנתבעת לא מצאה לנכון לדווח על תאונה זו למשרד העבודה וכי לא בוצעה חקירה על שארע באותה תאונה.

    אשם תורם

65. הנתבעת טוענת כי לתובע אשם תורם מכריע המנתק את הקשר הסיבתי המשפטי, ולא תראה הנתבעת כמתרשלת. עוד טוענת הנתבעת לחילופין כי דבק בתובע אשם תורם של לא פחות מ- 80%, שכן לו היה מתנהג באחריות ותוך זהירות סבירה לא היה מוסב לו כל נזק. מנגד, טוען התובע שאין לייחס לו אשם תורם כלשהו לתאונה.

66. הנטל להוכחת טענת אשם תורם מוטל על כתפי הנתבעת. על הנתבעת להראות כי התובע בהתנהגותו תרם לגרימת הנזק.

67. הלכה היא כי בית המשפט לא ייחס בנקל רשלנות תורמת לעובד. בבסיס הלכה זו ניצב העיקרון כי מעביד יכול להשליט הסדרים שיביאו מראש בחשבון את רשלנותם הצפויה של העובדים, בעוד שהעובד פועל על פי רוב במסגרת שמגדיר לו המעביד ועל פי הוראותיו.

    (ראו: ע"א 100/66 בראון נ' פעמון מפעלי מתכת ויצירה, פד"י כ (3) 183, 191 ; ע"א 530/70 רביבו נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כה(1) 724; וגם: פרשת שירזיאן הנ"ל).

68. כאמור, מהראיות שהובאו לפניי עולה כי לתובע לא ניתנה כל הדרכה לעניין ביצוע העבודות בגובה ולעניין החובה לבצע את העבודה עם רתמת בטיחות. היה זה יומו הראשון של התובע בעבודה. אמנם מנהל העבודה העיד כי התרשם שלתובע ניסיון, אולם לא הוכח כי כך הם פני הדברים.

69. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, לראיות שהובאו מטעמם, ושקלתי את נסיבות המקרה, ובשים לב לפסיקה הנוהגת, לא מצאתי כי יש להטיל אשם תורם כלשהו על התובע.

70. לסיכום שאלת האחריות אני קובע כי הנתבעת הפרה חובת הזהירות כלפי התובע, והיא אחראית כלפיו על כל הנזק שנגרם לו עקב התאונה ולא נמצא אשם תורם כלשהו מצד התובע.

    שאלת הנזק

    חוות הדעת הרפואיות והמומחה מטעם בית המשפט

71. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת של מומחה לאורטופדיה מטעמו - ד"ר מיכאל מיכאלוביץ, אשר בדק את התובע וקבע בחוות דעתו כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור כדלקמן: 10% בגין שבר בחוליה 12D קיפוזיס מוגבר והגבלות בתנועות לפי סעיף 37(8)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"); 5% בגין שבר בחוליה 11D לפי סעיף 37(8)(א) לתקנות הביטוח הלאומי; 5% בגין שבר בחוליה 9D לפי סעיף 37(8)(א) לתקנות הביטוח הלאומי; 5% בגין שבר בחוליה 8D לפי סעיף 37(8)(א) לתקנות הביטוח הלאומי, כך ששיעור נכותו הצמיתה המשוקללת של התובע יעמוד על 23% (להלן: "המומחה מטעם התובע").

72. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת של ד"ר גד ביאליק אשר בדק את התובע, כשלוש שנים לאחר בדיקתו על ידי מומחה מטעם התובע, ולא מצא הגבלה של התנועות בעמוד השדרה המותני וגם לא הגבי. המומחה ציין כי לאחר עיון קפדני בצילומים עליהם הסתמך המומחה מטעם התובע, מצא כי מדובר בקשרי שמורל שהינן ממצא התפתחותי של הרס בלוחית העליונה או התחתונה של החוליה ולא בשברים בחוליות. בסופו של דבר קבע המומחה מטעם הנתבעת כי לתובע לא נותרה נכות גופנית או תפקודית כלשהי כתוצאה מהתאונה (להלן: "המומחה מטעם הנתבעת").

73. נוכח המחלוקת בין המומחים, מונה ד"ר שי קאופמן כמומחה מכריע מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה") אשר קבע בחוות דעתו כי בבדיקה גופנית נמצא רגישות לא ממוקדת בשרירי עמוד שדרה גבי ומותני וכי יש לקבוע בגין כך נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין כל אחד מארבעת השברים לפי סעיף 37(8)(א) לתקנות הביטוח הלאומי. קרי; 18.5% נכות צמיתה משוקללת.

    קביעת נכותו הרפואית של התובע

74. הנכות הרפואית נקבעת על פי הממצאים הרפואיים שנגרמו עקב התאונה כשהם מתורגמים לאחוזים (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי פ"ד נב(3) 792) (להלן: "עניין גירוגיסיאן").

75. כאמור המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, ד"ר שי קאופמן, קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 18.5%.

76. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו, ואף לא נשלחו לו שאלות הבהרה על ידי מי המצדדים, ובנסיבות אלה, לאחר שעיינתי בחוות הדעת, בחנתי את הראיות ושמעתי את טיעוני הצדדים לא מצאתי כל נימוק כבד משקל המצדיק סטייה מחוות הדעת (ראו: ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (פורסם בנבו, 31.12.88)). המומחה פירט בחוות דעתו את ממצאי הבדיקה עליהם מבוססת מסקנתו בדבר שיעור אחוז הנכות שנותרה לתובע, והיא מקובלת עלי.

77. לאור האמור, נכותו הרפואית המשוקללת, של התובע הינה בשיעור של 18.5% לצמיתות.

     

     

     

    רכיבי הנזק

    כאב וסבל

78. לטענת התובע בהתחשב בנסיבות התאונה בה נפל מגובה של כ- 6 מטר, הפגיעה הקשה שספג בכל חלקי גופו, השברים שנגרמו לו בעמוד השדרה, האשפוז והטיפולים הרפואיים הממושכים, יש לפסוק לטובתו פיצוי בסך של 100,000 ₪ בראש נזק זה.

79. הנתבעת לעומת זאת טוענת כי אין לקבל טענת התובע כי יש להתחשב בטיפוליו הרפואיים במסגרת ראש נזק זה ולטענתה פיצוי סביר בנסיבות העניין הוא כ- 30,000 ₪ ולא מעבר לכך.

80. בהתחשב בגילו של התובע, שיעור נכותו הרפואית, ימי האשפוז בהם שהה בבית החולים, הטיפולים שלהם נזקק לאחר התאונה, אני פוסק לתובע פיצוי עבור הנזק הלא ממוני בסך של 54,000 ₪.

81. פיצוי זה משקף בעיקרו של דבר את הכאב שסבל התובע לאחר התאונה וכן הרגישות וההגבלה בתנועות בשים לב לנכות שנקבעה ולתקופת האשפוז.

    הפסד השתכרות לעבר

82. התובע טוען כי הוא לא עבד לאחר התאונה במשך שנה שלמה. בנוסף טוען התובע כי המומחה מטעם בית המשפט קבע נכות זמנית בגין אי כושר מלא למשך חמשה וחצי חודשים מיום התאונה ולכן הוא זכאי לפיצוי בסך של 27,000 ₪. יחד עם זאת לא מצאתי תימוכין לטענה זו בחוות דעת המומחה.

83. הנתבעת לעומת זאת טוענת כי התובע יכול היה לשוב לעבודה לאחר שחרורו מבית החולים וכי הוא בחר שלא לעשות כן מסיבותיו שלו ולכן לטענתה הוא אינו זכאי לפיצוי כלשהו בגין הפסד שכר.

84. אכן התובע לא צירף כל אסמכתא על כך שהוא נעדר מעבודתו במשך שנה שלמה וכי טענותיו בעניין זה מתמקדות בעדותו בלבד. יחד עם זאת, המומחה מטעם הנתבעת אישר בחוות דעתו כי התובע טופל בבית החולים עקב שברים בחוליות הגב וכי עמוד השדרה קובע במחוך ייעודי למשך כשלושה חודשים ובהמשך טופל בטיפולי פיזיותרפיה. לפחות בגין תקופה זו יש לטעמי לפסוק לתובע פיצוי בגין תקופת אי כושר אשר עומדת על 4 חודשים בלבד והחישוב בגינו יהיה בהתאם לשכר המינימום בסך של 4,300 ₪ כאשר הוא משוערך להיום.

85. לפיכך התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר בסך של 12,900 ₪ ובשערוך להיום בסך של 14,050 ₪.

    הפסד כושר השתכרות בעתיד

86. הפיצוי בגין ראש נזק זה – הפסד השתכרות לעתיד- איננו נמדד על פי ההפרש שבין מה שהשתכר הניזק לפני התאונה ומה הוא משתכר או יכול להשתכר אחרי התאונה. אלא קנה המידה הוא ההפרש שבין מה שהניזק היה משתכר אחרי התאונה אילמלא המום וכמה הוא משתכר או עשוי להשתכר במומו (ראו: ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח 120; ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו' 1242; וע"א 79/65 מפעלי פלדה ישראליים נ' מלכה , פ"ד יט 266).

87. הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות היא בבחינת נזק בר פיצוי, ובלבד שקיים סיכוי שאינו אפסי, כי פוטנציאל זה היה מתממש.

88. הפסד כושר השתכרות נבחן על פי אובדנו של התובע הספציפי. ובכלל זה ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פחותה משיעור הנכות התפקודית וזאת בהתחשב בעיסוקו של התובע ויתר נתוניו ובכללן אופי העבודה, גילו ומצבו הרפואי בכללותו. ישנם מצבים בהם קיימת נכות רפואית ותפקודית שאינה גורמת הפסד השתכרות בפועל (ראו: עניין גירוגיסיאן הנ"ל).

89. אולם, בהתאם לפסיקה יש לפסוק פיצוי גם למי שלא נגרע שכרו וזאת מתוך הנחה ויתכן ותוצאות התאונה ישפיעו בעתיד. שכן יש לקחת בחשבון כי התובע בתחילת דרכו התעסוקתית.

90. בענייננו, מדובר בתובע בן 19 במועד התאונה, נפגע בגב כתוצאה מנפילה מגובה. אין ספק כי הפגיעה שארעה לתובע גרמה לו לנזקים גופניים ואף לנזקים תמידיים שיש בהם כדי לפגוע בתפקודו של התובע, וכי בעתיד יכולה נכותו של התובע לבוא לידי ביטוי ולהשליך על תפקודו שכן מדובר בפגיעה בגב, וזאת בשים לב לטיב עיסוקו ולטיב הפגיעה.

91. בנסיבות אלה, אני סבור כי יש לקבוע את נכותו התפקודית של התובע בשיעור משוקלל של הנכות הרפואית כאשר הוא מעוגל כלפי מעלה כלומר 20% לצמיתות.

92. התובע לא הביא ראיות לעניין שכרו וציין כי כיום הוא לא עובד וביקש להעמיד את שכרו על סך של 4,500 ₪.

93. התובע תושב הרשות הפלסטינית, שעבד בישראל ללא היתר עבודה. כבר נפסק כי חישוב בסיס השכר של עובד זר ללא היתר עבודה יהיה על פי השכר הממוצע במקום מגוריו (ראו: ע"א 8288/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סאמי (פורסם בנבו, 24.07.01)).

94. התובע לא הביא ראיות ולא צרף אף תלוש שכר וכן יש לזכור כי היה זה יומו הראשון בעבודה אצל הנתבעת. יתרה מזאת בהתאם לפסיקה בהיעדר הוכחת נתונים אינדיבידואליים לפיהם היה צפוי עובד כזה לעבוד בישראל על פי היתר, אין להתחשב בשכרו בישראל במועד התאונה לצורך חישוב פיצוייו (ראו: ע"א 7684/10 עזבון המנוח רדואן נ' קרנית (פורסם בנבו, 29.12.11) וגם: ע"א 8960/06 טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 05.05.10)).

95. בנסיבות אלה, אני קובע כי בסיס שכרו של התובע יהיה על בסיס השכר הממוצע ברשות הפלסטינית. בענייננו התובע לא הביא כל נתונים ביחס לכך. על פי הפסיקה בסיס השכר של עובדים פלסטיניים שלא הוכח לגביהם כי היו צפויים לעבוד בישראל נע בין 2,000 ש"ח ל- 3,200 ש"ח (ראו: ע"א 5076/18 פלוני נ' איירפורט סיטי בע"מ (פורסם בנבו, 24.03.19).

    בנסיבות אלה, אני מעמיד את בסיס השכר של התובע על סך של 3,200 ₪ שנראה הוגן בנסיבות המקרה.

96. התובע בן 24 כיום ונכותו התפקודית כאמור הינה בשיעור של 20% לכן הפסד השתכרותו לעתיד הינו בסך של 180,870 ₪.

    התובע הינו תושב הרשות שהועסק ללא היתר ולכן צו ההרחבה אינו חל עליו ולכן עליו לבסס ראייתית את זכאותו בגין רכיב של הפסדי פנסיה, בין בישראל ובין אם ברשות. משלא הביא התובע כל ראיה לכך לכן לא הוכחה זכאותו לפיצוי בגין הפסדי פנסיה.

    עזרת הזולת לעבר ולעתיד

97. התובע טוען כי בעקבות התאונה הוא נזקק לעזרה מבני משפחתו וחבריו בצורה מוגברת מעבר לחובתם המוסרית. עוד הוא טוען כי בשים לב לנכותו אשר לטענתו באה לידי ביטוי בהגבלה תפקודית אשר בשלה הוא נזקק לעזרה מאז התאונה ועד היום, יש להניח כי הוא יזדקק לעזרה בעתיד הוא מבקש לפסוק פיצוי לעזרה השוטפת מאז התאונה ועד היום וכן להורות על סכום גלובלי בסך של 30,000 ₪.

98. הנתבעת לעומת זאת טוענת כי מדובר בנכות שאין לה השפעה תפקודית; לא הוכח צורך בעזרה בשכר, או עזרה כלשהי. עוד הדגישה הנתבעת כי התובע הודה בחקירתו כי כיום לא נזקק לעזרה ומכך ניתן ללמוד כי התובע נמצא במצב יציב ולא זקוק לעזרה.

99. אין מחלוקת כי התובע לא נעזר בעזרה בשכר וכי הוא קיבל עזרה זו לה היה זקוק בעיקר מבני משפחתו. יש להניח כי בעקבות התאונה בני משפחתו של התובע וחבריו סייעו לו מעבר לסיוע רגיל בין בני משפחה וחברים. עם זאת, התובע לא הביא אף ראיה על הפסדים שנגרמו לו או למי מבני משפחתו או הוצאות אחרות שנגרמו להם. יש לקחת בחשבון כי מדבור בפגיעה בשיעור של 20% ולכן אני סבור כי ניתן להסתפק בפסיקת הפסדים בראש נזק זה על דרך האומדנה הן לעבר והן לעתיד (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פד"י כ"ח (1) 277).

100. בנסיבות אלה, לאור טיב הנכות ושיעורה יש לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין עזרה לזולת בעבר ובעתיד בשיעור של 50,000 ₪.

     הוצאות לעבר ולעתיד

101. התובע טען כי לא נשמרו בידיו מלוא הקבלות עבור הוצאותיו לעבר בגין תשלומים שנדרש לשלם בעבור רכישת תרופות וטיפולים להם נזקק.

102. בהעדר נתונים לגבי הוצאותיו מחד ובשים לב שהתובע נזקק לטיפול רפואי עקב פגיעתו, בהתחשב בשיעור הנכות וחומרתה היחסית של הפגיעה, ומשלא הוגשו קבלות על כלל ההוצאות אני מעריך זאת על דרך האומדנה לעבר ולעתיד בסך כולל של 30,000 ₪.

     סוף דבר

103. בשים לב לאמור לעיל יש לחייב את הנתבעות לשלם לתובע פיצויים כדלקמן:

     • נזק לא ממוני ....................................................סך של 54,000 ₪.

     • הפסד השתכרות לעבר ........................................סך של14,050 ₪.

     • הפסד כושר השתכרות.........................................סך של180,870 ₪.

     • עזרת צד ג' לעבר ולעתיד .....................................סך של50,000 ₪.

     • הוצאות לעבר ולעתיד ........................................סך של30,000 ₪.

       אשר על כן, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע סך של 328,920 ₪. לסכום הנ"ל יתווסף שכ"ט עו"ד והוצאות בסכום כולל של 74,000 ₪. הסכום הנ"ל ישולם בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

        

       ניתן היום, י' סיוון תש"פ, 02 יוני 2020, בהעדר הצדדים.