שאור נ' משה בן דוד חברה לבניה בע"מ

בפניי תביעה קטנה שהגיש התובע כנגד הנתבעת על סך של 32,000 ₪, בגין נזקיו הנטענים כתוצאה מפעולות שביצעה הנתבעת במסגרת תמ"א 38 בבניין ברח' דרך הים 139, הסמוך לבניין בו הוא מתגורר. בכתב התביעה מעלה התובע מספר טענות ביחס לפעולות הנתבעת וההפרעה שגרמה לו בכך. הטענה הראשונה נוגעת לגנרטור בלתי תקין, לטענת התובע, שהופעל באזור חדר השינה שלו וגרם לרעש וזיהום. השניה, נוגעת להפרעות שונות שגרמה הנתבעת במהלך עבודתה, חסימת הגישה לחניה וביצוע עבודות המסכנות את הדיירים. בהקשר זה טוען התובע כי הנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות כגון בניית גדר חוצצת או גגון שיגנו וימנעו נפילת חומרי בניה.

השלישית, חסימת המעבר המוביל לגינת התובע אשר הוסרה לאחר התערבות העיריה.

התובע טוען כי העבודות שביצעה הנתבעת גרמו לאשתו ולו לסבל בריאותי ונפשי וכי נאלצו לעזוב את דירתם בשעות בהן התבצעו העבודות ולצורך כך שכרו חדר בעלות של למעלה מ-4,000 ₪ לחודש, תוך שציין שסכום התביעה נמוך מעלות השכירות השנתית.

הנתבעת בכתב הגנתה מציינת כי התקשרה עם בעלי הדירות ברח' דרך הים 139 בהסכם לביצוע חיזוק בניינים בהתאם לתכנית מתאר ארצית 38. לטענתה, כבר מההליכים הראשונים להוצאת ההיתר התנגד התובע לביצוע הבניה ופעל להגשת התנגדויות אשר נדחו על ידי הועדה המקומית וועדת ערר ומשלא השלים עם החלטות אלה, פעל להגשת תביעה זו. הנתבעת טוענת כי היא מבצעת את העבודות בבניין על פי היתר תוך הקפדה על אמצעי בטיחות והוראות הדין ותוך ניסיון להתחשב בדיירי הבניין והשכנים. בהתייחס לרעש שנגרם כתוצאה מביצוע העבודות טוענת הנתבעת כי כל עבודת בניין גורמת לרעש, אלא שמדובר בהפרעה מקובלת, סבירה והכרחית ובמיוחד כאשר מדובר בעבודות לחיזוק בניינים.

הנתבעת מכחישה בכתב הגנתה הפעלת גנרטור תוך שמבהירה כי אין צורך בגנרטור אלא במקרה של היעדר אספקת חשמל, צורך שלא היה קיים בבניין הרלוונטי לתביעה ששם ישנה אספקת חשמל סדירה. בהתייחס לתמונות שצירף התובע לתמיכה בטענה בדבר גנרטור רועש מציינת הנתבעת כי מדובר במדחס המשמש לייצור לחץ אויר לפטישי אויר המשמשים לחפירת יסודות. הנתבעת מאשרת הימצאות משאיות וכלים כבדים בחצר הבניין בו עבדו תוך שמציינת כי אין כל דרך לבצע עבודות בניה ללא שימוש בכלים מכניים תוך שמבהירה כי הכלים עבדו בבניין בו התבצע הפרויקט ולא בשטח הבניין בו מתגורר התובע. בהתייחס לסיכון הנטען טוענת הנתבעת כי העבודות נתונות לפיקוח של משרד העבודה ועיריית חיפה וכי לא נמצא פגם בביצוע העבודות. אשר לטענה בדר חסימת החניה והגישה נטען כי ככל שפועלי הנתבעת חנו רכבים בחניה השייכת לבניין התובע, הדבר נעשה בניגוד להוראה מפורשת של החברה. עוד צוין בהקשר זה כי ייתכן שגורמים אחרים שעבדו במקום חנו את רכביהם שם.

בדיון שהתקיים בפניי העיד התובע ומר בן דוד טעם הנתבעת. התובע ציין בעדותו כי הנתבעת עובדת במקום מחודש יולי 2019 וכי הפעלת הגנרטור התבצעה לסירוגין. נציג הנתבעת הבהיר שאין מדובר בגנרטור אלא במדחס וכי הפעלתו כרוכה ברעש. בהמשך עדותו ציין התובע כי הוא מבין שמדובר במדחס.

בהתייחס לחסימת הגישה לגינה העיד התובע כי הונחה חסימה והציג תמונות המתעדות את המחסום שהותקן במקום. התובע הציג באמצעות הטלפון הנייד התכתבות עם מוקד עיריית חיפה, לפיה ביום 27.8.19 בשעה 09:33 דיווח למוקד על החסימה של הגישה לגינה ובשעה 12:41 שלח התובע הודעה שהמעבר נפתח והודה לנציגה. נציג הנתבעת טען בפניי כי לא היה מודע כלל לחסימת הגישה לגינת התובע והעלה את האפשרות שהתובע הוא שהניח את החסימה בכדי שיהיה לו תיעוד. לטענתו, הנתבעת לא הניחה את החסימה וגם לא נעשתה כל פניה אליה בעניין זה.

אשר לחסימת הגישה לחניה טען התובע כי פועלי הנתבעת חסמו את החניה והציג תיעוד מצולם באמצעות הטלפון הנייד וכן תמונות של רכבי עבודה.

כשנשאל האם התיעוד שהוצג מצביע על כך שהחניה נחסמה באופן שמנע ממנו את האפשרות לצאת השיב בשלילה. כשנשאל האם פנה לנתבעת בזמן אמת לגבי ההפרעות הנטענות השיב ששלח מכתב התראה. נציג הנתבעת עיין בתמונות הרכבים והשיב שאינו מכיר את הרכבים המצולמים. עוד הוסיף כי לו היה התובע פונה אליו היה פועל לתיקון המחדל אולם התובע לא פנה אליו.

בהתייחס לסיכון שיצרה הנתבעת בעת ביצוע העבודות טען התובע שהנתבעת הניחה על שפת הגינה פיגומים, תוך שציין כי נפלו קרשים לשטח ביתם. 

השאלה הטעונה הכרעה במסגרת ההליך שבפניי הינה האם נגרם לתובע מטרד בשל עבודות הבינוי שביצעה הנתבעת בבניין הסמוך לביתו, כזה המצדיק פיצוי. עוולת "המטרד  ליחיד" מוגדרת בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אשר קובע כדלקמן: "מטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש  במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק."

בע.א. 44/76, אתא חב' לטכסטיל בע"מ נגד זאב שוורץ פד"י ל' (3) עמ' 785) נקבעו אמות המידה לבחינת קיומו של מטרד ליחיד: "שני מאפיינים של מהות ההפרעה, בה אנו דנים, עולים מנוסחה של הוראת החוק, ראשית, זו חייבת להיות מוחשית ולא קלת-ערך, מהותית ולא חולפת. לענין הפרעה חולפת אך מובן הוא כי החשיבות של יסוד הזמן נמצאת ביחס הפוך לחוזק ההפרעה, היינו במידה וגדלה עצמתה של ההפרעה, קטנה החשיבות היחסית של זמניותה של התופעה, זאת ועוד, בייחוד כאשר נגרם נזק ממשי, הרי אין חשיבות לכך שהפגיעה היתה חולפת כי לגבי מי שנפגע, למשל, על-ידי אבן הנופלת מבנין, אין נחמה בכך שהמדובר באירוע חד-פעמי וחולף. שנית, מידתה של ההפרעה, כממשית או כקלת-ערך, נמדדת על-פי אמת-המידה של הזכות של הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם, אין בפנינו איפוא אמת-מידה אבסולוטית הישימה  בכל אתר ובכל עת, אלא עלינו להציג זה לצד זה את מידת ההפרעה (הממשית) ואת זכות השימוש וההנאה הסבירים של התובע והנפגע ולקבוע מה סביר בנסיבות המקום והזמן, בחינתה של הסבירות נעשית על-פי אמת-מידה אובייקטיבית, היינו על-ידי ההערכה של מהותה ועצמתה של ההפרעה לפי דעתו של מסתכל אובייקטיבי... טיב הנכסים והשימוש שנעשה בהם, הסביבה בה הם מצויים והחברה השוכנת בה - כל אלה הם גורמים בעלי חשיבות הקובעים את השימוש האפשרי בנכסים וההנאה שאפשר להפיק מהם".

כלומר, ההפרעה צריכה להיות מוחשית ולא קלת-ערך, מהותית ולא חולפת כאשר הדברים נבחנים במבחני סבירות לאור המקום והזמן על פי אמת מידה אובייקטיבית, תוך שקילת טיב הנכסים והשימוש שנעשה בהם והתחשבות בסביבה בה הם מצויים והחברה השוכנת בה.

בענייננו, טענות התובע נוגעות לרעש המדחס, לחסימת גישה לגינתו, הפרעה וחסימת החניה וסיכון דיירי הבניין בעת ביצוע העבודות. אשר לרעש המדחס, לא נטען ולא הוכח כי מדובר ברעש אסור על פי הוראות הדין או המבוצע בשעות החורגות מהשעות שנקבעו בתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), תשנ"ג-1992 (להלן: "תקנות למניעת מפגעים"). אשר לחסימת הגישה לגינה, הנתבעת הכחישה כי היא האחראית להקמת המחיצה אולם גם אם אצא מנקודת הנחה שגורמים מטעמה אשר פעלו במקום הניחו את המחיצה, לא ברור מדוע התובע לא פנה לנציגי הנתבעת בבקשה להסיר את המחיצה, פעולה שהיתה יכולה להתבצע בתוך דקות. תחת זאת, פנה התובע למוקד עיריית חיפה והתלונה טופלה בתוך מספר שעות. בשים לב לכך שהתובע לא פנה לנתבעת בעניין, ובהתחשב במשך הזמן עד להסרת המחיצה ולכך שאין מדובר בגישה יחידה לדירתו, כפי שציין בעדותו, אינני סבורה כי יש לפסוק פיצוי בשל כך. כך גם ביחס לחוסר הנוחות הנטענת בגין חסימת רכבים את הגישה לחניה. ראשית, לא הוכח כי הרכבים שהוצגו בתמונות והסרטונים הינם רכבים השייכים לנתבעת. שנית, התובע העיד כי לא נמנעה ממנו האפשרות לצאת מהחניה בשל כך. שלישית, פניה לגורם הרלוונטי בזמן אמת היתה מובילה, מטבע הדברים, למענה מיידי והדרך לפתור בעיות מסוג זה הינה פניה בזמן אמת לגורם המתאים ולא פניה מאוחרת במכתב התראה או הגשת תביעה. אשר לטענה בדבר ביצוע עבודות בצורה מסוכנת, התובע לא הוכיח כי הנתבעת פעלה באופן שגרם לסיכון והצגת תמונות של קרש בגינתו אינה מלמדת על כך שהנתבעת אחראית לכך. מכל מקום, לא נטען על ידי התובע כי הדבר גרם לנזק כלשהו ומשכך אינני סבורה כי יש בטענה בדבר סיכון פוטנציאלי כדי להקים עילת תביעה המזכה בפיצוי.

מעדות התובע ניתן להתרשם כי נגרמה לו חוסר נוחות בגין העבודות שבוצעו על ידי הנתבעת, אולם, בחינת הגדרת "מטרד ליחיד" תוך התייחסות לנסיבות שבפניי, מובילה למסקנה כי אין זו עוולת מטרד.

גם אם נגרמה לתובע ולאשתו הפרעה,  אין מדובר בהפרעה שהיא מוחשית ולא קלת ערך, מהותית ולא חולפת. זאת ועוד, רווחתו של הפרט אינה יכולה לבוא על חשבון רווחת ציבור התושבים ופסיקת פיצוי בכל מקרה של ביצוע עבודות בניה כאלה ואחרות תוביל לכך שלא ניתן יהיה לבנות, לשפץ ולשפר. תוצאה זו היא בלתי נסבלת ואינה רצויה, שעה שאין חולק על הערך הרב שבשיפור מבנים והאיזון הנכון בין זכויות הצדדים מצוי, בין היתר, בשעות שהוגדרו לביצוע עבודות מסוג זה בתקנות למניעת מפגעים.

סיכומו של דבר ולאור האמור,  הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי ההפרעה שנגרמה לו הינה "מטרד ליחיד", או שהיא מקימה לו עילת תביעה אחרת המזכה בפיצוי, ומשכך, התביעה נדחית. בנסיבות העניין ובהביאי בחשבון את אי הנוחות שנגרמה לתובע, הגם שאינה עולה כדי עוולת המטרד, לא מצאתי לנכון לחייב את התובע בהוצאות.

המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין בדואר רשום.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.

ניתן היום, כ"ג אב תש"פ, 13 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.