אדם שגר בסמוך לבניין בו התבצעו העבודות תבע פיצוי על הרעש וחוסר הנוחות שנגרמה לו. בית המשפט דחה את התביעה והבהיר כי רווחתו של הפרט אינה יכולה לבוא על חשבון רווחת ציבור
בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה דחה לאחרונה תביעה שהגיש אדם נגד חברת הבניה ״משה בן דוד״. החברה ביצעה עבודות תמ״א 38 בבניין בחיפה הסמוך למקום מגורי התובע. הוא טען שהעבודות יצרו רעש בלתי נסבל, חסימה של הגינה והחניה, סכנות ועוד. בית המשפט דחה את רוב הטענות מחוסר הוכחה וקבע כי חוסר הנוחות שנגרמה לתובע אינה מצדיקה פיצוי.
התובע ציין כי הנתבעת עובדת במקום מחודש יולי 2019. הוא טען כי היא הפעילה גנרטור בלתי בסמוך לחדר השינה שלו, מה שגרם לרעש וזיהום.
עוד לדבריו, הנתבעת יצרה הפרעות שונות במהלך עבודתה כמו חסימת הגישה לחניה ולגינה וביצוע עבודות המסכנות את הדיירים. בהקשר זה טוען התובע כי הנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות כגון בניית גדר חוצצת או גגון שיגנו וימנעו נפילת חומרי בניה.
התובע הדגיש כי העבודות גרמו לאשתו ולו לסבל בריאותי ונפשי עד שנאלצו לעזוב את דירתם בשעות בהן התבצעו העבודות ולצורך כך שכרו חדר בעלות של למעלה מ-4,000 שקל לחודש.
הנתבעת ציינה כי כבר מההליכים הראשונים להוצאת ההיתר התנגד התובע לביצוע הבניה ופעל להגשת התנגדויות אשר נדחו על ידי הועדה המקומית וועדת ערר ומשלא השלים עם החלטות אלה, פעל להגשת תביעה זו.
לטענתה, היא מבצעת את העבודות בבניין על פי היתר תוך הקפדה על אמצעי בטיחות והוראות הדין ותוך ניסיון להתחשב בדיירי הבניין והשכנים. בהתייחס לרעש שנגרם כתוצאה מביצוע העבודות טוענת הנתבעת כי כל עבודת בניין גורמת לרעש, אלא שמדובר בהפרעה מקובלת, סבירה והכרחית ובמיוחד כאשר מדובר בעבודות לחיזוק בניינים.
אשר לטענה בדבר חסימת החניה היא הדגישה כי ככל שפועלי הנתבעת חנו רכבים בחניה השייכת לבניין התובע, הדבר נעשה בניגוד להוראה מפורשת של החברה. עוד צוין בהקשר זה כי ייתכן שגורמים אחרים שעבדו במקום חנו את רכביהם שם.
הפרעה קלת ערך
הרשמת הבכירה מיכל פרבר דחתה את התביעה. היא ציינה כי כדי שהפרעה תגיע לכדי ״מטרד ליחיד״ היא צריכה להיות מוחשית ולא קלת-ערך, מהותית ולא חולפת כאשר הדברים נבחנים במבחני סבירות לאור המקום והזמן על פי אמת מידה אובייקטיבית.
לדבריה, באשר לרעש המדחס, לא נטען ולא הוכח כי מדובר ברעש אסור על פי הוראות התקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש).
באשר לחסימת הגישה לגינה, הרשמת ציינה כי לא ברור מדוע התובע לא פנה לנציגי הנתבעת בבקשה להסיר את החסימה, פעולה שהיתה יכולה להתבצע בתוך דקות. כך גם ביחס לחוסר הנוחות הנטענת בגין חסימת רכבים את הגישה לחניה.
זאת ועוד, התובע לא הוכיח כי הנתבעת פעלה באופן שגרם לסיכון והצגת תמונות של קרש בגינתו אינה מלמדת על כך שהנתבעת אחראית לכך.
״גם אם נגרמה לתובע ולאשתו הפרעה, אין מדובר בהפרעה שהיא מוחשית ולא קלת ערך, מהותית ולא חולפת״ כתבה הרשמת והוסיפה כי רווחתו של הפרט אינה יכולה לבוא על חשבון רווחת ציבור התושבים ופסיקת פיצוי בכל מקרה של ביצוע עבודות בניה כאלה ואחרות תוביל לכך שלא ניתן יהיה לבנות, לשפץ ולשפר. תוצאה זו היא בלתי נסבלת ואינה רצויה.
לא ניתן צו להוצאות.
- שמות ב״כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו״ד רועי פריד
עוסק/ת ב-
תמ"א 38
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.