Blundstone Australia Pty Ltd נ' גדיר

הנתבע הוא תושב דיר אל מכסור, אשר מחזיק ומנהל מאז שנת 2007 דוכן נעליים בשוק בצפת ובבעלותו אף חנות ביגוד והנעלה בדיר אל מכסור (אשר מנוהלת לטענתו על ידי בני משפחתו). ביום 5.12.18 נערכה פשיטה משטרתית על דוכן הנעליים של הנתבע ונתפסו 45 זוגות נעליים החשודים כזיוף של נעליים המיוצרות על ידי התובעת, בלנדסטון.

בעקבות הארוע, ולאחר שהנעליים הועברו אל מי מטעם התובעת לבדיקה והנתבע נחקר על ידי משטרת ישראל, הגישה התובעת, חברה זרה המייצרת את הנעליים המקוריות הידועות בכינוי "נעלי בלנדסטון" את התביעה שבנדון, תוך שהיא טוענת לפגיעה בזכויותיה בסימן המסחר הרשום, בקניינה הרוחני, ובמוניטין שלה תוך יצירת גניבת עין, הטעיה, ועשיית עושר שלא במשפט. לאור כל אלו דורשת התובעת לחייב את הנתבע במלוא הפיצוי הנקוב בסעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, ללא צורך בהוכחת הנזק.

הנתבע, מאידך, ביקש לדחות את התביעה, לקבוע כי הנעליים שמכר אינן מזויפות וכי ממילא אין התובעת זכאית ליהנות מזכויות הנלוות לסימן המסחר, הואיל ותקפו של זה פקע עובר לארוע התפיסה ולא חודש עד לחלוף כשנה ממועד הפשיטה על דוכנו. עוד טען כי אין במכירת הנעליים שנתפסו בדוכנו כדי לזכות את התובעת בפיצוי כלשהו, שכן לא מתקיימים התנאים לקיומה של העוולה הנטענת, וכי מעבר לכך לא הוכיחה התובעת כל נזק.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את עיקר התביעה ואבהיר –

1. ראש וראשון יובהר כי התובעת מבקשת כי ביהמ"ש יפסוק לה פיצוי מכח הוראותיו של חוק עוולות מסחריות, וליתר דיוק פיצוי בהתאם להוראות סעיף 13(א) לחוק, קרי פיצוי ללא הוכחת נזק. הואיל וזהו הסעד המבוקש, על ביהמ"ש לבחון האם הוכחה לפניו עילת תביעה המקימה זכאות לסעד זה.

2. כפועל יוצא, נדרש ביהמ"ש לבחון האם אמנם, כטענת התובעת, עוול כלפיה הנתבע בעוולה של גניבת עין.

3. סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 (להלן: החוק) קובע -

   "1 (א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."

4. על פי הפסיקה הנוהגת נקבע כי הוכחת עוולת גניבת העין הקבועה בסעיף 1 לחוק כאמור מחייבת הוכחת שניים אלו – א. קיומו של מוניטין לתובעת; ב. קיומה של הטעיה, קרי ביצוע פעולה על ידי הנתבע אשר יש בה כדי להטעות את קהל הרוכשים הפוטנציאלי שלו להאמין כי המוצר אותו הוא מוכר הוא מוצר השייך לתובעת (ואשר חוסה תחת אותו מוניטין שלכאורה רכשה לעצמה התובעת ביחס לאותו מוצר).

5. אשר להוכחת המוניטין ביקשה התובעת להפנות למשך הזמן הממושך בו היא מייצרת את המוצרים מסוג המוצר נשוא המחלוקת כאן, את היקף הפצתו בארץ ובעולם, את מקומות המכירה של המוצר בארץ, את היקף הפרסום שהיא נוהגת בו לרבות מגוון דרכי הפרסום השונות בו היא משתמשת להפצת השימוש במוצר וכיוב', ואת ההשלכות הנלוות לפרסום זה דוגמת כתבות מן העיתונות הכתובה והמקוונת, המשודרת בדרך המסורתית וזו שמשודרת באמצעים דיגיטליים חדשניים, וכיוב', וצירפה לעיון ביהמ"ש תמונות המעידות על מיתוג והבדלה של מוצריה ברשתות שונות ברחבית הארץ (ביניהן רשתות הקיימות כמעט בכל עיר בישראל –דוגמת "המשביר לצרכן"), העתקים של פרסומים וכתבות, לרבות פרסומים באמצעות רשתות חברתיות כגון פייסבוק (שעל גביהם ציון מספר הצופים האוהדים נכון למועד הדפסתם), אינסטגרם וכיוב' וכן תוצאות חיפוש אקראי באמצעות מנועי חיפוש (כגון "גוגל") המעידים על היקף המוניטין שצברה. לאחר שבחנתי את טענות התובעת בהקשר זה ובחנתי את המסמכים שהציגה נחה דעתי כי מדובר במוצר מוכר וידוע, המזוהה עם התובעת, ואשר התובעת רכשה ביחס אליו מוניטין רחב היקף בארץ ובעולם. העובדה שמרבית הפרסומים (שלא כמו תמונות המוצרים בחנויות המשווקות) מתייחסים לארוע חגיגות 150 שנה למוצר בישראל, כמו גם העובדה שלארוע הגיעו לכאורה ידוענים אין בה לטעמי כדי ללמד על העדרו של מוניטין ארוך שנים, כי אם היפוכו של דבר, שהרי לולא היה מדובר במותג ותיק ומוכר היטב, ממילא לא היה בחגיגת יום ההולדת שלו כדי ליצור רחש תקשורתי בעל היקף רחב כפי שניתן לראות בפרסומים אשר צורפו.

6. אשר לרכיב ההטעיה – נקבע כי "באופן כללי נבחנת ההטעיה על-פי כמה רכיבים: מבחן המראה והצליל, סוג הסחורה הנמכרת וחוג הלקוחות שלה; מבחן יתר נסיבות העניין ומבחן השכל הישר (ראו עניין אווזי, בפס' 12; עניין עיתון משפחה, בעמ' 949; גינת, בעמ' 15)." וכי "עצם החיקוי אינו מעיד בהכרח על כוונה להטעות את הלקוחות" (ר' ע"א 9070/10 דדון-יפרח נ' א.ת. סנאפ בע"מ (12.3.12)).

   מבחן המראה והצליל -

7. ראש וראשון אבהיר כי התרשמתי כי הנעליים שנתפסו בדוכן הנתבע הן נעליים דומות אם לא זהות למראה נעלי התובעת, אך כי אלו שונים ממנה באופן הרכבתם, בצבעם ובסוגיות נוספות, כפי שיפורט להלן, באופן שיש בו כדי ללמד על כך שאין מדובר בנעליים מקוריות של התובעת. למסקנה זו הגעתי מהטעמים שיובאו להלן -

8. חלק מן הנעליים, שלכאורה נתפסו כאמור, הוצגו לעיוני במעמד ישיבת ההוכחות, ומעיון בהן, תוך השוואה לנעליים מקוריות שהוצגו אף הן, התרשמתי כי מדובר בזיוף. כך, בעוד שבנעליים שנתפסו ובנעליים המקוריות מופיעים סימני זיהוי זהים, לרבות מבנה הנעל במבט חיצוני, תגיות המכילות את המילה "בלנדסטון" (באנגלית), באותן אותיות ובאותה צורה, חותמת על גבי הסוליה, וכיוב' - סימני זיהוי חיצוניים, הרי שבפועל מגע הנעליים שונה (דומה כי מדובר בחומר שונה), צבעי הנעליים (מאותו דגם, כפי שנקוב על גבי הקופסא שבה אוחסנו הנעליים)אינו זהה, מראה חיבור בד הנעל אל הסוליה וכיוב', ונותר הרושם הכללי כי איכותם של הנעליים שלכאורה נתפסו ירודה יותר מאלו שהוצגו לפני ביהמ"ש כמקוריות של התובעת.

9. גם הקופסאות שבהן נארזו הנעליים, כפי שלכאורה נמצאו בדוכן הנתבע, הובאו לעיוני ביחד עם קופסאות מקוריות של התובעת וניכר כי מדובר בקופסאות שאף שנועדו לחקות את הקופסא המקורית (במבט ראשון – בשים לב לאופן כיתוב המילה "בלנדסטון" באנגלית, באותו גודל כיתוב וסוג גופן, באותם מיקומים על גבי האריזות, ובגוון דומה) הרי שהן נופלות ממנה באיכותן באופן ניכר. כך, בעובי החומר שממנו הן עשויות, באופן קיפולו של החומר, בנטייתו להישחק אשר ניכרת לעין, ובשחיקת גוון הצבע שממנו נכתבה המילה "בלנדסטון" כאמור על גבי החלק החיצוני של האריזה. בנוסף, ניכר ממספר הדוגמאות שהובאו אל אולמי, ואשר נתפסו לכאורה בדוכן הנתבע, כי הגוון של כיתוב המילה בלנדסטון בחלק החיצוני של הקופסאות שונה מקופסא לקופסא, בשונה מגוון המילה על גבי הקופסאות המקוריות שהובאו.

10. מטעם התובעת הובא לעדות מר הורוביץ, מי ששימש במשך כ- 14 שנים במשרות בכירות (סמנכ"ל ומשנה למנכ"ל) בחברת "קולנוע חדש בע"מ", היבואנית הרשמית של מוצרי התובעת ארצה (לטענתה), וזה טען כי מכח תפקידו הוא בקיא בכל פרטי מוצרי התובעת, לרבות סוגי הדגמים, אופן הגימור הייחודי לכל דגם, דרישת איכות הצבע של הכיתוב על גבי קופסאות האריזה של מוצרי התובעת וכיוב'. לטענתו, בשים לב לנסיונו העשיר בתחום נעלי התובעת ולהדרכות אותן עבר מטעם התובעת הוא יודע לומר כי כל נעלי התובעת מדגם מסוים תהיינה זהות זו לזו, הן בצבען, הן באופן בנייתן, הן בחומרים שמהן הן עשויות והן ברמת הגימור שלהן. לשיטתו, יכול הוא בהתאמה לערוך השוואה בין נעלי התובעת לבין נעליים המתיימרות להיות נעלי התובעת והמובאות אליו לבחינה ואשר לכאורה משתייכות לאותו דגם, על פי הנקוב על גבי אריזתן.

    עוד העיד כי אם קיים מפרט, כפי שטען לפניו ב"כ הנתבע, המשמש את מפעלי התובעת לייצור הנעל, הרי שזה לא הוצג לפניו מעולם, ואף על פי כן, נוכח הזהות בין כל נעלי התובעת מאותו דגם, יכול הוא לומר מהו המפרט המינימלי הנדרש לזיהוי הנעל כנעל שאינה מקורית של התובעת.

    לדבריו, ערך השוואה בין שלושה זוגות נעליים שנכללו במארזי התפיסה אשר הובאו מדוכן הנתבע לבין נעל מקורית ששייכת לכאורה לאותו דגם.

    מעריכת ההשוואה בין הנעל המקורית מהדגם שנתפס לכאורה אצל הנתבע לבין הנעליים שנתפסו זיהה לטענתו כי הגם שהמוצרים דומים עד למאוד בצורתם החזותית למוצרי התובעת הם אינם מוצרי התובעת שכן הם שונים ממוצריה במספר מובנים, כמפורט בחוות דעתו - כגון גוון הנעליים אינו תואם לגוון הנעל המקורית ביחס למספר הדגם הרשום, אופן ביצוע החיבור בין הגפה לסוליה, חוסר בכיתוב על גבי הסוליה הפנימית, העדרו של אחד החומרים מהם בנויה הסוליה הפנימית, העדר הטבעה של חודש הייצור בסוליה החיצונית, ציון המידה הישראלית תחת המידה האוסטרלית בתחתית הנעל, ובנוסף - בתוך הקופסאות שנתפסו חסרים חלק מהמוצרים הנמכרים ככלל עם נעל התובעת המקורית (כגון סוליה פנימית נוספת) ונייר העטיפה המפריד בין הנעליים הוא אינו נייר העטיפה הממותג של התובעת שבו היא נוהגת לעשות שימוש בקופסא המקורית, וכל זאת בנוסף לשוני בחומר האריזה ובאיכות ההטבעה שבאריזות הנעליים.

11. אציין כי בעדותו הבהיר מר הורוביץ כיצד מתויקות הנעליים הנתפסות במחסני היבואנית, כיצד נערכת על ידו בחינה של הנעליים באופן אקראי מתוך האריזות לאחר זיהוי השתייכות הזוגות למארז התפיסה המסומן של משטרת ישראל, כיצד הוא בוחן את יתר הזוגות בבחינה חזותית כדי לוודא כי הזוגות שנבחרו אקראית לביצוע הבדיקה תואמות את מראה יתר זוגות הנעליים שנתפסו, וזאת כדי לוודא כי הבדיקה המדגמית משקפת את מצב יתר הנעליים שנתפסו, וכן מהי תדירות בדיקת נעליים על ידו, מה מטרת הבדיקה, לאן מיועד הדו"ח שהוא עורך להישלח, ואף מטרת עריכת הצילומים במהלך הבדיקה. לאחר ששמעתי את דבריו התרשמתי כי הבחירה האקראית הינה סבירה והגיונית, כי טענותיו בנוגע לבדיקה חזותית שטחית של יתר הפריטים שנתפסו מתיישבת עם האמור בחוות הדעת (ראה סוף פסקה 4 לחוות הדעת) וכי הבאת הנעליים המקוריות לעיון ביהמ"ש יש בה כדי לרפא את הפגם שבאי צירוף התמונות המקוריות להעתק חוות הדעת אשר צורף לתצהירו.

12. מכל אלו נחה דעתי כי הנעליים שנבדקו על ידי נציג הנתבעת, ואשר חלקן הובאו לעיון ביהמ"ש במעמד ישיבת ההוכחות הן נעליים מזויפות שדומות דמיון חזותי רב לנעליים המקוריות של התובעת.

13. כאן המקום להדגיש כי העובדה שהתובעת בחרה להביא כעד מטעמה את מר הורוביץ יש בה כדי ללמד על כך שזה מוסמך להעיד בשמה, וחזקה על התובעת שתביא לפני ביהמ"ש את העד המשרת בצורה מיטבית את האינטרס שלה ויודע להגן עליו, גם אם הוא עצמו אינו עובד של החברה הזרה-התובעת. העובדה שזה לא הציג לפני ביהמ"ש את הסכם היבוא או את הסכם הזכיינות או ייפוי כח מאת התובעת המופנה אל חברת קולנוע חדש בע"מ לייצגה בהליך זה אין בה כדי להביא לקביעה לפיה עדותו של מר הורוביץ כעד מטעם התובעת היא בלתי קבילה או בעלת משקל נמוך במיוחד, כטענת הנתבע. התובעת ייפתה את כוחו של בא כוחה לייצגה בהליך זה, והסמיכה אותו לנהל את ההליך מטעמה בצורה מיטבית לצורך הבאת ראיותיה. אשר למשקלה של עדותו של מר הורוביץ כ"מומחה" מופנים הצדדים להגדרתו של מומחה בע"פ 11068/08 מדינת ישראל נ' אמיר סנקר (פורסם בנבו, 12.07.2010)‏‏, הקובע –

    "כידוע, יש מומחים שהם בעלי הסמכה פורמאלית שהתמחו במדע או במקצוע מסוים, ויש אחרים שרכשו את מומחיותם מניסיון מעשי ולימוד עצמי תוך עיסוק במקצועם או בתפקידם או כחובבים (ראו, לדוגמה, ע"פ 436/88 רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 553 (1989); רע"פ 2703/97 שמרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 241; ע"א 70/88 פז נ' אלון, פ"ד מד(3) 32 (1990))."

14. אשר לשאלה האם הנעליים שהובאו לפני ביהמ"ש, ואשר נבחנו תחילה על ידי מר הורוביץ הן נעליים שנתפסו הלכה למעשה בדוכן הנתבע. בעניין זה אבהיר כי שוכנעתי כי מדובר באותן נעליים שנתפסו אצל הנתבע, ואבהיר -

15. אין חולק בנוגע לכך שבארוע התפיסה נכח אדם בשם שמואל סעדון, נציג של חברת וויין קניין רוחני בע"מ (להלן: וויין), המועסקת על ידי התובעת כדי לאתר ארועים של מכירת זיופים של מוצרי התובעת. אין גם מחלוקת בנוגע לכך שחברת וויין מועסקת אף על ידי חברות אחרות לאיתור זיופים של מוצריהן.

16. מעדותו של מר סעדון התרשמתי כי מר סעדון הגיע אל השוק בצפת כדי לנסות ולאתר זיופים של איזו מהחברות המעסיקות את חברת וויין, וכי במהלך ביקורו כאמור זיהה כי בדוכנו של הנתבע מוצגות נעליים המתיימרות להיות נעלי בלנדסטון. בהתאמה, מר סעדון הוא שהזעיק את המשטרה אל המקום והוא אשר נכח ביחד עם שוטרי הסיור במעמד הפשיטה על הדוכן.

17. עוד עלה מחקירתו של מר סעדון כי מר סעדון, ביחד עם שוטר הסיור, ספרו את כמות הנעליים במעמד התפיסה, וזה העיד כי במקום נתפסו 45 זוגות נעליים. לעדותו זו נמצאו חיזוקים הן בדו"ח שוטר הסיור אשר בתיק החקירה המשטרתית, והן בדו"ח הפקדת המוצגים. מעיון בדו"ח עולה כי במקום התפיסה הוכנסו 45 זוגות הנעליים לתוך 5 מארזים (שקים), המארזים סומנו, והנעליים הועברו למכוניתו של מר סעדון, ומשם, לאחר הגשת תלונה במשטרה על ידי מר סעדון – למחסני יבואנית התובעת, שם אוחסנו.

18. מר סעדון התקשה להשיב בחקירתו על מספר שאלות אשר הופנו אליו ואשר נועדו להבהיר את אופן ביצוע התפיסה הנקודתית, תוך שהוא מפנה מעת לעת לנהלים הנהוגים בכגון דא, כגון הותרת זוג נעליים אחד בתחנת המשטרה החוקרת וכיוב', ולרישום שנערך בזמן אמת, כמתאר לשיטתו את ארועי המקרה הספציפי שבו עסקינן. מצאתי אם כן כי מדובר בעד אשר אינו זוכר את פרטי הארוע, והוא מבקש להסתמך על הרגליו מחד ועל הרישום שנערך על ידו בזמן אמת, תוך שהוא מבהיר כי הרישום הוא שמשקף את המציאות כהווייתה, וכי במקרה כגון דא יש להסתמך ע הרישום שנערך בזמן אמת, כראיה, מכח כלל הקפאת הזכירה שבעבר, אשר תנאיו התקיימו כאן.

19. בסה"כ אם כן התרשמתי כי הנעליים שהובאו למחסני יבואנית התובעת לבדיקה הן אותן נעליים שנתפסו בדוכן השייך לנתבע, וכי הנעליים הועמדו בהתאמה למכירה בשוק.

20. מר הורביץ העיד כי כחלק מנוהל העבודה אצל היבואנית, נעליים המגיעות לבדיקה לאחר תפיסה משטרתית, מאוחסנות במחסני היבואנית, כאשר נערך רישום עם קבלת הסחורה בכניסה למחסנים, ונבדק התיעוד המתייחס לשיוך כל אריזה לדו"ח התפיסה שלה, על פי הרישום שנערך על גבי האריזה. עוד העיד כי בעת ביצוע הבדיקה הוא בוחן כאמור מעלה את אופן תיעוד הנעליים על פי הרישום שעל גבי האריזה שבה הן נארזו במעמד התפיסה, וכן נערכת הצלבה למעשה בין זהות הנעליים שנתפסו (בכל תפיסה בנפרד) לבין זהות הנעליים הנבדקות.

21. כאמור, במעמד תפיסת הנעליים, כעולה מדו"ח הפקדת המוצר, סומנה כל אריזה בסימון התואם את דו"ח ההפקדה, והדו"ח, אשר עותק שלו צורף לכתב התביעה ומצוי בידי התובעת, הוא חלק מחומר הראיות בתיק המשטרתי, ביחד עם תמונות המוצרים כפי שנמצאו בשטח במעמד התפיסה.

22. מכל אלו באתי לכלל מסקנה כי הנעליים שנבחנו על ידי מר הורוביץ, ואשר חלקן הובאו לעיוני במעמד דיון ההוכחות, הן הנעליים שנתפסו בדוכן השייך לנתבע, ואלו (ואריזותיהן) דומות חזותית דמיון מפתיע לנעלי התובעת, אך הן אינן זהות להן בטיבן ובחומרים מהן הן עשויות/ חומרי אריזתן.

23. אציין כי לא נעלם מעיני כי בעדויות של מר הורוביץ ושל מר סעדון נשמטה התייחסות לשאלה מדוע נערכה חוות הדעת רק ביום 1.9.19, הגם שארוע התפיסה התרחש כבר בחודש דצמבר 2018, מתי נערכה בדיקה של הנעליים, ומדוע חווה"ד אינה חלק מחומר הראיות המופיע בתיק החקירות של המשטרה, אף שזה הועבר לכאורה לביהמ"ש לאחר עריכתה של חוות הדעת, ואולם לא מצאתי כי יש בדברים אלו כדי להצדיק קביעה לפיה הנעליים שנבדקו והובאו לעיוני הן אינן הנעליים שנתפסו בדוכן הנתבע.

24. בנוסף, לא נעלמה מעיני העובדה שבתצהירו של מר סעדון לא צוין מועד החתימה (אבהיר כי אני מקבלת את עדותו של מר סעדון בנוגע לכך שאסף את התצהיר מידי עו"ד בן שושן וכי חתם עליו לפני עורכת דין אחרת, בהתאם לנהליו והרגליו) ואולם לא מצאתי בעובדה זו כמצדיקה פסילת התצהיר וקביעה כי לא הוגשה עדות מטעם מר סעדון בכל הנוגע להליך התפיסה, במיוחד לאחר שזה נחקר ארוכות בסוגיות האמורות במסגרת חקירתו הנגדית על התצהיר.

    סוג הסחורה וחוג הלקוחות -

25. הנתבע ביקש לטעון כי בשונה מנעלי התובעת, הרי שהנעליים שהוא ביקש למכור הן נעליים שנמכרות על ידו לסוג לקוחות אשר אינו יכול להרשות לעצמו לרכוש נעלי יוקרה, וכי בהתאמה, מדובר בשוק לקוחות אשר אינו מבקש מלכתחילה לרכוש את נעלי התובעת, והוא מבקש לרכוש לעצמו "נעלי עבודה" במחירים מוזלים. זאת, בשים לב לעובדה שלטענתו שוק הלקוחות שלו הם אנשים קשי יום המתגוררים בצפת, מנהלים אורח חיים דתי על פי רוב, מרובי ילדים ודלי אמצעים, אשר זהות יצרן הנעליים אינה בראש מעיניהם.

26. שקלתי את הטענה ומצאתי כי זו לא הוכחה, ואף אינה מקימה לו הגנה כנגד תביעת התובעת, וזאת לאחר שטען בחקירתו כי הוא אינו יודע לומר אם תיירים המגיעים אל העיר צפת מגיעים אל השוק וקונים בדוכנו (וכדבריו – "מאיפה אני יודע מאיפה אנשים מגיעים לא מגיעים, סה"כ אני עובד כמה שעות והולך הביתה"). הנה כי כן, הנתבע לא הכחיש כי בין הרוכשים בדוכן שבבעלותו נמנים גם תיירים ואנשים שאינם תושבי צפת או כאלו שאינם עונים בהכרח להגדרה הסוציו-אקונומית שביקש להגדיר כאמור מעלה. הנתבע הבהיר כי הנעליים שרכש ואשר ביקש למכור בשוק כאמור הן "נעלי עבודה", וזהו הרי השימוש העיקרי הנודע אף לנעלי התובעת, כעולה מהפרסומים שהניחה לפני ביהמ"ש. הנה כי כן, הטענה כי קהל היעד של הנתבע הוא חריג ושונה מהקהל הרגיל של התובעת לא הוכחה, ודומה לכאורה כי קהל רוכשי הנעלים מאת הנתבע הוא קהל רחב ומגוון המבקש לרכוש לעצמו 'נעלי עבודה', קרי, ככל קהל התובעת ברחבי הארץ.

    מבחן יתר נסיבות העניין והשכל הישר -

27. כאמור, קובע הכלל כי עצם הדמיון אינו מעיד בהכרח על פוטנציאל להטעיה, ואולם יש בו כדי להוות נדבך נוסף בשיקולים שמפעיל ביהמ"ש ביחס לשאלה האם יש במוצר נשוא המחלוקת כדי להעלות חשש להטעיה.

28. כך, לו היו נעלי הנתבע בנויות במבנה החיצוני שלהן באופן הדומה לנעלי התובעת בלבד, קרי לו היה מדובר בנעל עבודה, גבוהה - מעצם טבעה, ללא שרוכים מטעמים טכניים-פרקטיים של שימוש בנעל כנעל עבודה, ועם ידיות אחיזה בחלקן האחורי ותו לא – ייתכן שניתן היה לקבוע כי אין בזהות המבנה הכללי כדי ללמד על כוונה להטעות את קהל הלקוחות של הנתבע. ואולם - כאשר הנעליים מתהדרות בסימנים מזהים מיוחדים המזהים אותן לא רק עם צורתן החיצונית של נעלי התובעת אלא אף עם שמה של התובעת, ובכלל זאת במסגרת הכיתוב המופיע מספר פעמים על גבי מארזי הנעליים, ועל גבי הנעליים עצמן – הרי שלא ניתן לומר כי כל אלו נעשו מטעמים טכניים – פרקטיים שאינם יחודיים למוניטין שצברה התובעת ביחס לנעליה, ושוכנעתי כי אלו נעשו באופן חד וברור לצורך יצירת הטעיה כלפי הציבור, רוכש הנעליים הפוטנציאלי.

29. זאת ועוד, הנתבע ביקש לטעון לתום לב מטעמו ברכישת הנעליים ובהתאמה במכירתן תוך שהוא טוען כי הוא אינו מכיר כלל את מותג התובעת, ותוך שהוא טוען כי את הנעליים רכש בשוק במחיר מוזל נוכח מכירתן כחלק ממקבץ נעליים, תוך שהוא סבור כי מדובר בנעלי עבודה תוצרת סין. לטענתו, כך גם נהג למכור אותן.

30. בהקשר זה אבהיר בראש כי התובעת איננה נדרשת להוכיח יסוד נפשי של כוונה של ממש להטעות לצורך קביעת קיומה של עוולה לפי החוק.

31. מעבר לכך, איני מקבלת את טענת תום הלב של הנתבע, אף לעניין שיעור הפיצוי ואבהיר - הנתבע, שלשיטתו עובד בתחום ההנעלה כאמור מאז שנת 2007 (מזה כ- 13 שנים), טוען כי רכש את הנעליים בשוק, במסגרת רכישה של "סטוק" (מקבץ) של נעליים, ובמחיר שהוא אף לשיטתו רחוק מרחק רב ממחירן הסביר. כל אלו, יש בהם לטעמי כדי להגביר ולקבע את החשד כי מדובר בנעליים מזויפות, חשד שצריך היה לקנן בלבו של הנתבע כבר במועד הרכישה.

32. ועוד - הנתבע נחקר במשטרת צפת על אודות הארוע, וטען כי רכש את הנעליים בשוק בברטעה, כי רכש 50 זוגות נעליים מהסוג החשוד כמזויף ועוד 100 זוגות נעלי בית במחיר כולל של 3,500 ₪, כי הניח שמדובר בנעלי עבודה פשוטות שכן הוא אינו מכיר את המותג "בלנדסטון", וכי כך הוא אף מתייחס אליהן במכירתן, תוך שהוא מבהיר, לשאלת החוקר, כי הוא "מוכר כל זה ב-50 ₪". יצויין כי כאשר נשאל הנתבע שם מהו מחיר נעלי בלנדסטון מקוריות בחנויות השיב כי "אני לא יודע כמה נעל אורגינל עולה בחנות בום סנטר או במקום אחר במשביר לא יודע אולי 150 או 200 ₪.".

33. בתצהיר עדותו הראשית בחר הנתבע לשנות את גרסתו וטען כי רכש את הנעליים בשוק בברטעה ביום 25.11.18, ביחד עם זוגות נעלי בית תמורת סכום כולל של 2,650 ₪ וצירף קבלה בשפה הערבית (ללא תרגום).

34. בחקירתו הנגדית של הנתבע נשאל הנתבע בנוגע ליתרת הנעליים שלכאורה רכש ואשר לא נתפסו באותו מעמד (5 זוגות נוספים לכאורה) והשיב כי האמור מפיו בחקירה המשטרית אינו נכון וכי הוא אמר לשוטר שהוא לא יודע לומר כמה נעליים מהסוג האמור נרכשו על ידו באותו מעמד, 40 או 50, כיוון שמדובר ברכישה של מקבץ נעליים ("סטוק"). לטענתו כעת, רק לאחר שהשוטר חזר על אותה שאלה פעמים רבות (לטענתו 20 פעמים) הניח לשוטר לכתוב מה שירצה, "20,50", והשוטר כתב "50".

35. אציין כי מקריאת טקסט החקירה המשטרתית ניכר כי ביחס לחלק מהשאלות השיב הנתבע תשובות מתחמקות או לא מדויקות מספיק והשוטר מבקש ממנו לדייק את תשובתו, או שהשוטר מציע תחשיב מטעמו (למשל ביחס למחיר הנעליים) וכאשר הנתבע אינו מאשר את התחשיב באופן מוחלט אלא באופן עקרוני וכללי, מבלי ליתן פירוט מטעמו, נרשמים דבריו כלשונם.

36. ניכר מעיון בטקסט כי תשובות הנתבע נרשמו במלואן, וכי "התערבותו" של השוטר במענה מופיעה באופן מפורש ונפרד במסגרת השאלות. כך, למשל, שואל השוטר "אם כל קנית 150 זוגות הכולל נעלי בית 100 זוגות נעלי בלנסטון 50 זוגות יוצא לך בממוצע כל זוג נעליים קנית ב-25 ₪ גם נעלי בית וגם נעלי בלנסטון?" והתשובה – "כן זה נכון זה חשבון פחות או יותר". כך, נרשמים דברים מפיו של החוקר ולא מפיו של הנחקר, ואילו התשובה מופיעה כשהיא כוללת את חוסר הודאות שבה, על פי הצורך.

37. דוגמה נוספת ניתן למצוא ביחס למחירי הנעליים בחנויות, כאשר כאמור משיב הנתבע כי מחירן בחנויות הוא כ- 150-200 ₪, תוך שהוא מוסיף כי הוא אינו יודע, ואילו בהמשך, ובשאלת החוקר מופיעה גרסה לפיה מחיר הנעליים בחנות עומד על כ- 400-500 ₪.

38. הנה כי כן דומני כי הניסיון לייחס לחוקר את התשובות המופיעות במסגרת החקירה כתשובותיו של הנתבע-הנחקר אין בו ממש והוא לא נעשה אלא לצורך ההליך כאן. בהתאמה אני קובעת כי הנתבע הוא שמסר לחוקר המשטרתי כי רכש 50 זוגות של הנעליים החשודות כמזויפות, וכי הוא שבחר לטעון כי שילם עבור מכלול הנעליים שרכש בשוק בברטעה סכום של 3,500 ₪.

39. ממכלול הדברים התרשמתי כי נסיונו של הנתבע להתנער מן התשובות שמסר בחקירה, כמו גם נסיונו לשים עצמו כתם לב שאינו מכיר כלל את מוצגי התובעת (על אף המוניטין הרב שרכשו, כפי שקבעתי מעלה) הינו נסיון עקר, שיש בו כדי ללמד על כוונה של ממש להטעות את ציבור הרוכשים, ואיני מקבלת את גרסתו לפיה שיווק את הנעליים המזויפות כ"נעלי עבודה תוצרת סין".

40. מכל האמור נחה דעתי כי הנתבע שיווק נעליים שאינן נעלי התובעת, תוך שהן מוצגות כנעלי התובעת וזאת לשם פגיעה במוניטין שצברה לעצמה התובעת בתחום.

    בכך עוול הנתבע כלפי הנתבעת בעוולת גניבת העין, באופן המצדיק חיובו בפיצויה.

41. אשר לשיעור הפיצוי, טענה התובעת כי מדובר בזיוף של מוצר אשר נהנה ממוניטין של נעלי איכות, חזקות, עמידות, יעילות למטרתן (כנעלי עבודה) ואשר ידועות כמגנות על רגלי המשתמש בהן. עוד טענה כי יש לקבוע פיצוי בשיעור שיהיה בו כדי להוות הרתעה ראויה כנגד הפרות עתידיות מצד הנתבע.

42. כאמור, מצאתי כי הנעליים דומות דמיון רב לנעלי התובעת וכאמור, שוכנעתי כי דמיון זה יש בו כדי ליצור הטעיה של הציבור. יחד עם זאת, העובדה שאיכות הנעליים אינה זהה לזו של נעלי התובעת ניכר כאמור בבחינה בלתי אמצעית בנעליים, והעובדה שאלו נועדו להימכר על ידי הנתבע בדוכן בשוק בצפת, במחיר של 50 ₪ בלבד לכל זוג, יש בהן כדי להקטין את הסיכון שמא רוכש הנעליים הפוטנציאלי אמנם יסבור כי קנה נעליים מקוריות של התובעת, על כל האיכויות המצופות מהן, ובהתאמה יש בכך כדי להקטין את שיעור הנזק שעשוי היה להיגרם לתובעת כתוצאה ממכירתן.

43. זאת ועוד, כמות הנעליים שנתפסו אצל הנתבע אינה גדולה, ואם אמנם גרסתו המקורית, כפי שנמסרה למשטרת ישראל, תתברר כנכונה, הרי שלכל היותר מכר הנתבע בפועל 5 זוגות של נעליים בלבד.

44. הנתבע ביקש לטעון כי הפשיטה המשטרתית התרחשה בסמוך לשעת הגעתו אל השוק, שכן זו התבצעה סביב השעה 10:00 בבוקר, וכי על כן לא הספיק לבצע כל פעולה של ממש אשר יש בה כדי לפגוע בזכויות התובעת, ואולם הנתבע לא הציג כל אסמכתא אשר תעיד על שעת הגעתו אל השוק (כגון הבאת עדים אשר יעידו בנוגע לשעת יציאתו מביתו או כל אסמכתא אחרת אשר תלמד מה עשה קודם להגעתו הנטענת אל השוק), וממילא, משרכש את הנעליים לשיטתו כעשרה ימים קודם לכן, הרי שלא ידוע מה עשה בנעליים שנרכשו על ידו במהלך הימים האמורים.

45. כמו כן אני לוקחת בחשבון את העובדה שאין לפניי ראיות אשר יעידו על ארועים זהים בעברו של הנתבע, באופן שיש בו כדי ללמד על הישנות העוולה על ידו.

46. מכל האמור, אני רואה לנכון לקחת בחשבון את היקף ההפרה, את כמות הנעליים שנתפסו בדוכן הנתבע, את מידת הדמיון בין הנעליים המזויפות לנעלי התובעת, ובהתאמה את פוטנציאל ההטעיה שבהן מחד, ומנגד את טיבן הירוד-יחסית של הנעליים שנתפסו ואת המחיר בו שווקו על ידי הנתבע, כמו גם מקום עריכת שיווקן, כמרכיבים אשר יש בהם כדי להקטין את סיכוני ההטעייה, ובהתאמה את שיעור הנזק האפשרי למוניטין שצברה התובעת, ואת יתר הטעמים המנויים מעלה, וממכלול הנתונים כאמור, ובמטרה לקלוע לכוונתו של המחוקק להעניק פיצוי ללא הוכחת נזק גם במטרה ליצור הרתעה עתידית, אני רואה לנכון לקבוע כי על הנתבע לשלם לתובעת בנסיבות העניין פיצוי בסך של 750 ₪ לכל זוג נעליים שנתפס ובסך הכל – סך של 33,750 ₪.

47. כאמור מעלה, ביקשה התובעת לפסוק לה את הפיצוי נשוא התביעה בין היתר גם בשל טענה להפרת סימן מסחרי רשום/ מוכר היטב, בשל קיומו של גזל, התערבות בלתי הוגנת, פגיעה במוניטין, הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, ובשל עשיית עושר ולא במשפט והפרת זכותה לקניין. לא מצאתי להכביר מילים ביחס לסוגיות אלו, וזאת מהטעמים הבאים:

48. חלק מטענות התובעת נזנחו בשלב הסיכומים, ובכלל אלו טענותיה לפיצוי מכח חוק הגנת הצרכן בשל הטעיה. יתר הטענות מחייבות הוכחת נזק/שיעור ההשבה, והתובעת לא הוכיחה ולא כימתה את זכויותיה. בהתאמה, אף לו היה מקום לקבוע כי נעשה כאן עושר שלא במשפט או כי ניתן לטעון לזכות על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט בנוסף לזכות לפיצוי לפי חוק עוולות מסחריות (ואיני קובעת מסמרות בעניין) הרי שהחובה להוכיח את סכום ההשבה שלו זכאית התובעת אגב כך חלה על התובעת, וזו לא הרימה את הנטל. "כלל הוא כי "בתביעות לתשלום סכום כסף הכלל הוא שעל התובע להוכיח לא רק את העובדה שנגרם לו נזק או שהוא זכאי להשבה, אלא להוכיח גם במידת ודאות סבירה את גובה הנזק" – או, כבמקרה שלנו, את גובה ההשבה (ע"א 7905/98 Aerocon C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397 (2001))" (ר' ע"א 9070/10 הנ"ל בסעיף 14 לפסה"ד). דברים אלו יפם כאמור גם לעניין הפרת סימני מסחר וגם לעניין הפרת זכות הנתבעת לקניין – ביחס לשיעורו של הנזק.

49. אשר לקיומו של סימן מסחר רשום - בכתב תביעתה טענה התובעת כי היא בעלת הזכות בסימן מסחר רשום מס' 123973, וכי זכות זו הופרה על ידי הנתבע באופן המזכה אותה בפיצוי, וצירפה לכתב תביעתה תעודת רישום. הנתבע מנגד גרס כי זכותה של התובעת בסימן הרשום פקעה וכי בהתאמה אין בפועלו משום הפרה של זכויות התובעת. בהתאמה גם טען הנתבע כי הנעליים שברשותו הן נעליים מקוריות שלא זויפו ואשר שווקו על ידו ללא כל הפרה של זכויות התובעת, בשים לב לפקיעת הסימן. כאמור, אינני רואה מקום וצורך להכביר מילים בסוגיה זו ואסתפק לצורך הדיון כאן בציון העובדות הבאות –

    • בתעודת רישום סימן המסחר נקוב מפורשות כי תאריך תום תוקף הרישום הוא יום 19.11.19, וזאת שעה שארוע התפיסה נערך כזכור ביום 5.12.18. עוד עולה מהתעודה כי הרישום המקורי נערך ביום 6.4.2000 ביחס לבקשה שהוגשה ביום 19.11.1998 וכי בקשה להארכת תוקף המרשם הוגשה ביום 23.6.2005.

    • סעיף 64 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 (להלן: הפקודה) קובע כי העובדה שפלוני רשום כבעל סימן המסחר מהווה ראיה לכאורה לתקפו של הסימן. בהתאמה, רואים את התעודה כמעידה על תוקף הרישום והנטל להוכיח אחרת מוטל על הנתבע.

      סעיף 65 לפקודה קובע כי תעודה הנחזית להיות חתומה על ידי רשם סימני המסחר חזקה עליה כי כל הנתונים המופיעים בה הם נכונים.

    • אשר לפקיעת תקפו של המרשם קובע סעיף 32 לפקודה כי יראו את המרשם כמרשם שתקפו הוארך למשך 10 שנים ממועד הפקיעה אם הוגשה בקשה להאריך את תקפו קודם לכן, ובנוסף קובעת הוראת סעיף 33 לפקודה כי תקפו של המרשם יבוטל והרישום ימחק רק לאחר שתינתן לבעל הזכות על פי המרשם הודעה בדבר התאריך שבו צפוי תוקף המרשם לפקוע, ותינתן לו הזדמנות לבצע את הפעולות הנדרשות לשם הארכת תוקף המרשם עד מחצית השנה לאחר מועד הפקיעה הרשום (ובמקרים מתאימים אף מעבר לכך).

    • הנה כי כן, פקיעת תקפו של המרשם כרוך במחיקתו, וכל אלו כפופים למסירת הודעה מטעם הרשם לעניין פקיעת התוקף הצפויה וחלוף 6 חודשים ממועד הפקיעה הרשום.

    • יוצא אם כן כי אף לו היתה טענתו של הנתבע בנוגע למועד הפקיעה הנכון (כפי שהועלתה מפיו במסגרת כתב הגנתו) נכונה, קרי כי מועד הפקיעה הנקוב הוא שגוי וצריך היה להירשם יום 19.11.18, הרי שבכפוף למסירת הודעה מתאימה מטעם רשם סימני המסחר – היה תוקף המרשם פוקע והמרשם היה נמחק בהעדר עמידה בתנאי החידוש, רק ביום 19.5.19, קרי לאחר מועד התפיסה.

    • כך או אחרת, במקרה שלפנינו לא הראה הנתבע כי נמסרה לתובעת הודעה בדבר פקיעתו הצפויה של תוקף המרשם. ולפיכך, ממילא לא קוימו התנאים למחיקת הרישום או לפקיעתו הלכה למעשה.

    • אבהיר כי אין גם מחלוקת בנוגע לכך שהרישום מעיד לכאורה על נכונות תכנו, ובקשה לתיקון הרישום לא הוגשה על ידי הנתבע לרשם סימני המסחר, אף לשיטתו. יוצא אם כן, כי לא נערך שינוי במרשם מחד, ומנגד תקפו של המרשם לא פקע, משלא ניתנה התראה לפני פקיעתו.

    • לבסוף אבהיר כי הנתבע אף לא מסר הודעה לרשם על אודות הדיון שהוא מבקש לערוך כאן ביחס לתקפו של המרשם, ובהתאמה לא ניתנה לרשם סימני המסחר הזכות לקחת חלק בהליך ולהביא לפני ביהמ"ש את הנתונים המלאים והמדויקים אשר הובילו לרישום תוקף המרשם כפי שנרשם, בהתאם להוראות סעיף 42 לפקודה.

      מכל האמור עד כה אני קובעת כי הנתבע לא הוכיח כי תוקף הרישום פקע, ומשלא הרים את הנטל – הרי הרישום תקף ומחייב.

    • לכל אלו אני רואה לנכון להוסיף את העובדה שגרסת הנתבע בנוגע למועד פקיעת התוקף השתנתה לאורך ניהול ההליך, וזה ביקש למעשה לערוך שינוי בחזית המחלוקת מבלי לעתור לכך, מבלי לבקש לערוך תיקון בכתב הגנתו, ותוך שהוא מצהיר ומסכם ביחס לטענות העומדות בסתירה להצהרותיו בכתב ההגנה. כך, בתחילה טען כי תוקף המרשם הוארך עד לחודש נובמבר 2018 וכי בהתאמה "פקע" המרשם כחודש לפני ארוע התפיסה, ובהמשך שינה את טענתו וטען כי המרשם פקע כבר בחודש נובמבר 2008.

      את השינוי בגרסה ביקש הנתבע לבסס על סתירות שמצא לשיטתו בין נתונים שהועברו לו לטענתו על ידי בא כוח התובעת (שמסר, אין מחלוקת, אף פרטים שאינם נדרשים לצורך ההליך כאן – ולשיטת הנתבע תוך נסיון להטעותו- ביחס לסימן מסחר אחר של התובעת) לבין פרטים שלכאורה נמסרו לו על ידי הרשם לסימני מסחר.

      דומה בעיניי כי במיוחד בשים לב לשינוי המהותי בנתונים (בין אלו שמוזכרים בתעודת הרישום הרלוונטית לענייננו לבין המידע לשיטת הנתבע הגיע לידיו במהלך ניהולו של ההליך) מצופה היה כי הנתבע יפנה אל הרשם לסימני המסחר, יידעו אודות טענותיו בהליך שלפניי, ויבקש לקבל את עמדתו ביחס למועד פקיעת התוקף הנכון של סימן המסחר, בנוגע למועד מסירת ההודעה לתובעת מטעם הרשם בדבר פקיעת התוקף הצפויה, ואודות הרישום המתייחס לבקשה להארכת תוקף משנת 2005 המופיע על גבי התעודה. משלא פעל כאמור, ושינה את גרסתו בנוגע למועד הפקיעה הנכון מבלי שיבסס את השינוי על תשובה רשמית של הרשם (למעט צירוף מסמכים שאין לדעת האם הם מלאים מאת הרשם), מנע מביהמ"ש מלקבל תמונה מלאה של מועד הפקיעה הרלוונטי, ואף מטעם זה איני רואה לנכון לייחס משקל של ממש לטענתו החדשה.

    • דומה כי מועד הפקיעה ממילא אינו נדרש לצורך ההליך כאן, הן נוכח טענות התובעת לקיומו של סימן מסחרי מוכר היטב (כזכור מדובר בחברת חוץ הטוענת לתהודה רבה ברחבי העולם, אשר שמה מוכר היטב, ואשר שוכנעתי ביחס למוניטין הרחב שצברה בארץ ובעולם).

    • נוכח העובדה שממילא לצורך מתן הסעד הנדרש בכתב התביעה אין התובעת נדרשת להוכיח קיומו של סימן מסחר רשום בר תוקף, ודי שתראה כי מוניטין שצברה הלכה למעשה נפגע כתוצאה מביצוע עוולה של גניבת עין על ידי הנתבע, באופן המזכה אותה בפיצוי בשיעור הנקוב בחוק עוולות מסחריות, הרי שסוגיית רישומו של הסימן אינו נדרש להוכחת התביעה שלפניי.

      מכל האמור, לאחר שנחה דעתי כי הנתבע עוול כלפי התובעת באופן המזכה את התובעת בפיצוי, ולאחר ששקלתי את מכלול הטענות אני רואה לנכון לחייב את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך של 33,750 ₪.

       

      הסכום ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן – יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

       

      כמו כן אני רואה לנכון לחייב את הנתבע בהוצאות התובעת בגין ההליך כאן בסך כולל של 3,500 ₪ ובשכ"ט בא כוחה בסך של 7,000 ₪ (כולל מע"מ). סכומים אלו ישולמו אף הם בתוך 30 ימים מהיום או יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

       

      התובעת תשא בשכר בטלת העדים מטעמה בסך של 350 ₪ לטובת כל אחד מהם.

       

      לצדדים זכות להגיש ערעור על פסה"ד, בתוך 45 ימים ממועד קבלת פסה"ד בידיהם.

      המזכירות תמציא העתק מפסה"ד לצדדים.

       

      ניתנה היום, ג' אלול תש"פ, 23 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.