תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
1.התובע, יליד 1962 (כיום בן 58), מועסק על ידי רשות מקומית כפועל תחזוקה (כללי). במועדים הרלוונטיים הועסק כאב בית בבית ספר ולאחר מכן כמלווה ילדים בהסעות. בתאריך 12.8.13, בעת שנהג ברכבו ארעה תאונה כאשר רכבו החליק, התנגש ברכב שלפניו וכתוצאה הוא נפגע בגופו.
2. נסיבות פגיעתו של התובע, האם הן עולות כדי "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים, שנויות במחלוקת. זאת, מאחר שהנתבעת, מי שביטחה במועד הרלוונטי את השימוש ברכב בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תשל"ה – 1970, טוענת כי התאונה אירעה כתוצאה ממעשה מכוון (ניסיון התאבדות) של התובע, מעשה המוחרג מגדר אותה "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים, כך שהתובע אינו זכאי לכל פיצוי.
3. התובע חולק על טענתה זו של התובעת בעניין חבותה, טענה שהיא מבחינתו גם הרחבת חזית אסורה, ודינה – כך או אחרת, להידחות. לדידו, סוגיית הפיצוי היא העומדת לבדה לדיון, כשיש לחייב את הנתבעת לפצותו בסכום של כ- 1.78 מיליון ₪ (כך לפי סיכומיו), לאחר שמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה (ד"ר רינות) קבע שכתוצאה מהתאונה נותרה לו נכות בשיעור של 25% בשל הגבלת תנועה בכתף ימין.
4. על רקע זה ברי כי יש לדון תחילה בסוגיית חבותה של הנתבעת. במסגרת זו יש לבחון האם הנתבעת הרחיבה את חזית המריבה, ואם לא – האם יש ממש בטענתה לגופה כי מדובר בתאונה שנגרמה על ידי התובע במתכוון.
לאחר ששמעתי את התובע ועדיו, עיינתי בראיות וקראתי את הסיכומים שהוגשו, דין התביעה להידחות. טענת הנתבעת אינה בבחינת הרחבת חזית או שינוי חזית, ולגופה - הוכח במידה הנדרשת במשפט האזרחי כי עסקינן בתאונה מכוונת. להלן נימוקיי;
דיון
הרחבת חזית
5. העיקרון בדבר שינוי חזית או הרחבת חזית מורה כי "משקבעו בעלי הדין את רשימת הפלוגתאות העומדות לדיון, גודרת רשימה זו את הסוגיות שבהן ידון בית המשפט, ואין להרחיב את הדיון לשאלות משולבות של עובדה ומשפט שלא נכללו באותה הרשימה." (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 201 (מהדורה 13, 2020) [להלן: "גורן"]).
רשימת הפלוגתאות נקבעת אפוא על יסוד כתבי הטענות, ואם מעלה בעל דין טענה שלא באה לידי ביטוי בכתב טענותיו הרי זו מהווה שינוי או הרחבת חזית, ויש לדחותה. כלל זה משקף עקרון של יעילות דיון וסופיות ההליך, כמו גם מניעת עיוות דין לאחר שבעל הדין הכין את מסלול טיעונו בהתאם לטענותיו של הצד שכנגד (רע"א 8600/12 שירותי בריאות כללי משטה (2013) [להלן: "עניין משטה"] בפסקה 7).
6. לכלל האוסר על הרחבה או שינוי חזית שני חריגים:
(א) אם בית המשפט אישר את תיקון כתב הטענות;
(ב) אם בעל הדין שכנגד נתן את הסכמתו, במפורש או מכללא לנהל את הדיון בחריגה מהפלוגתאות שברשימה (רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ (2007) בפסקה 12 והאסמכתאות שם). כך, הסכמת בעל הדין נלמדת כאשר יריבו הציג ראיה להוכחת טענתו, והוא לא הביע התנגדות או מחאה (עניין משטה, שם). "רק כאשר בית המשפט שוכנע שבעלי הדין הסכימו, במפורש או מכללא, לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות, בין שהתעלמו מטענה שנטענה שם ובין שהתדיינו על טענה שלא נטענה בהם, כי אז לא ישמש הנימוק הפורמלי של סטייה מכתבי הטענות עילה לפסילת הדיון" (גורן, בעמ' 202) [הדגשה אינה במקור].
וביישום הדברים בענייננו;
7. בטופס ההודעה של התובע לנתבעת על תאונת דרכים, במקום שבו היה עליו למלא את "תאור הארוע" או להשיב על השאלה "כיצד התרחש האירוע" - לא נכתב דבר. הוא לא מסר כל גרסה (ראו מוצגים 12-16 לתיק המוצגים של התובע).
8. בכתב התביעה התובע פירט בתמצית את נסיבות התאונה - "במהלך נסיעה כדין...התנגש ברכב אחר" (סעיף 3 לכ"ת) וצירף, בין היתר, גם את דו"ח מד"א שפינה אותו מזירת התאונה, ואת תעודת חדר מיון מבית החולים איכילוב שאליו הובא. שני המסמכים, שאינם מסמכי מקור, צולמו או נסרקו באופן שמקשה על קריאתם (המסמך השני יותר מהראשון), והדבר מצוין כבר עתה מאחר שמסמכים מהותיים אלו הם, כפי שעוד יפורט, מתייחסים ללב ליבה של המחלוקת.
9. על רקע זה של חוסר ודאות, הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה את אירוע התאונה הנטען והדגישה כי הכיסוי הביטוחי הוא בכפוף לתנאי הפוליסה וסייגיה (סעיפים 3-5 לכתב ההגנה). מכאן, שכבר בכתב ההגנה גדרה הנתבעת את המחלוקת גם לנסיבות התאונה, ולפיכך אין לראות מלכתחילה בטענה כי אין המקרה מהווה 'תאונת דרכים' משום שינוי חזית אסור (וככל שהיה לתובע ספק בדבר, ניתן היה לברר זאת במסגרת שאלון בהליכים מקדמיים).
10. בתצהיר עדותו הראשית של התובע, הוא שוב לא פירט את נסיבות התאונה. גרסתו באה לידי ביטוי רק בחקירתו הנגדית בבית המשפט, כאשר לדבריו נסע ברכבו, "פניתי ימינה, ברמזור היה אדום, עמד רכב לפני, הרכב החליק, היה שמן, מים, השקו את הדשא והמים היו לכיוון הכביש, כשבלמתי הרכב החליק" (פרוטוקול מתאריך 12.2.19 [להלן: "פרוטוקול 1"] בעמ' 17 שו' 8-9). לאחר מכן אף העיד "אני טסתי עם האוטו" (שם, בעמ' 18 שו' 28).
11. באותה חקירה נגדית, שארכה כשעתיים וחצי, ב"כ הנתבעת התמקד, חקר ודרש על אודות מצבו הנפשי של התובע בכלל, ועל מצבו הנפשי באותו היום בפרט (שם, החל מעמ' 13 שו' 24). זאת מאחר שמספר שעות לפני התאונה (שהתרחשה בשעה 21:45 או בסמוך לכך) התובע הגיע לבית החולים לאחר שנטל עשרות כדורי הרגעה. בשלב מסוים ב"כ הנתבעת ביקש לזמן נציגים ממד"א ומבית חולים איכילוב שיביאו עימם את המקור של דוח מד"א ותעודת חדר המיון (שצורפו כאמור לכתב התביעה ואינם קריאים) והוסיף, בריש גלי, "יש לזה משמעות מאד גדולה למה שהיה בתאונה ולכך שלשיטתנו התאונה אירעה בניסיון לשים קץ לחיים שלו. לכן למסמכים יש חשיבות גדולה. מאחר שהמקור של המסמכים הוא ברשות התובע, אפשר לייתר את הזמנת המסמכים אם התובע יגיש את המסמכים המקוריים" (שם, עמ' 19 שו' 12-17).
12.בהמשך, גם יתר העדים מטעמו של התובע נשאלו על ידי ב"כ הנתבעת בעניין מצבו הנפשי של התובע: העד א', אחראי לוגיסטיקה באחד מבתי הספר שבו התובע עבד (שם, בעמ' 33 שו' 28 – עמ' 32 שו' 4); גרושתו של התובע (בעמ' 41 שו' 19 – 21 ובעמ' 41 שו' 31 – עמ' 42 שו' 1); בת זוגו הנוכחית של התובע (עמ' 44 שו' 3-5); והעד ט', מורה בבית ספר שבו התובע עבד (עמ' 38 שו' 16-20).
13. יודגש כי בתיק זה התובע לא טען לנכות נפשית בעקבות התאונה, ואף לא מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה (רק בתחום האורתופדיה), כך שמטרת השאלות וכיוון החקירה של העדים היו מאד ברורים, וביתר שאת לאחר ההצהרה המפורשת של ב"כ הנתבעת.
14. בתחילת הדיון לא היתה הצהרה כללית של ב"כ התובע כי הוא מתנגד לשינוי חזית (למען לא ייתפס כמי שהסכים מכללא לשינוי חזית וזכויותיו תשמרנה, ראו בעניין משטה, בפסקה 10(ב)). וגם במהלך הדיון ב"כ התובע לא התנגד לקו חקירה מאד ברור זה של ב"כ הנתבעת, לא בעת חקירתו של התובע ולא בעת חקירת יתר עדיו. בחקירה חוזרת אף שאל ב"כ התובע את מרשו בעניין מצבו הנפשי.
15. אם אסכם נקודה זו; מלכתחילה הנתבעת הכחישה את נסיבות התאונה. לכן, טענה שעניינה גרימה במתכוון של התאונה אינה בבחינת שינוי או הרחבת חזית. וגם אם תרצו לומר כך, אזי במהלך השעות שבהן נחקרו התובע ועדיו על אודות מצבו הנפשי של התובע, כאשר ב"כ הנתבעת מצהיר באופן מפורש שלשיטת הנתבעת התאונה אירעה בניסיון של התובע לשים קץ לחייו, ואין התנגדות מצד התובע לקו חקירה זו - זוהי הסכמה מכללא לדיון גם בפלוגתא זו. טענת התובע כי העיסוק במצבו הנפשי ביום התאונה וייחוס לו את הכוונה לפגוע בעצמו מהווה הרחבת חזית באה לעולם רק שבוע לאחר הדיון (בבקשה מתאריך 18.2.19), כאשר המועד להעלאת התנגדות מעין זו, חלף ועבר.
משאין בטיעון ההגנה הרחבה או שינוי חזית, יש לדון בה לגופה - האם לתובע היתה כוונה לגרום לתאונה ?
על הגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים
16. הגדרת "תאונת דרכים" מצויה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. זו כוללת הגדרה בסיסית ("מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"), ולצידה חזקות שונות: אם חזקות מרבות המתארות שלושה מאורעות שאינם בהכרח עונים על ההגדרה הבסיסית ובכל זאת המחוקק בחר להגדירם כתאונת דרכים, ואם חזקה ממעטת (הרלוונטית לענייננו) בדבר "מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;". חזקה ממעטת זו, המוציאה מתחולת ההגדרה את המעשה המכוון, כוללת גם מעשה מכוון של הנפגע עצמו, קרי, מעשה אובדני (השוו: ע"א 8313/06 פלונית נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (2009); ראו: ע"א 2199/99 עזבון המנוח לזר, ז"ל נ' רשות הנמלים הרכבות, פ"ד נ(1) 938 (2001)).
לסעיף 1 לחוק הפיצויים מצטרף גם סעיף 7 אשר מונה מצבים שונים שאם הם מתקיימים מוגבלת זכאותם של נפגעים שונים לפיצויים. לענייננו ס"ק (7)1 לחוק קובע כי "מי שגרם לתאונה במתכוון" אינו זכאי לפיצוי. אין חשיבות לאופן שבו ישללו הפיצויים מנפגע שביצע את המעשה במכוון, אם מכוח סעיף 1 לפיו האירוע כלל אינו נכנס להגדרת המונח "תאונת דרכים", אם מכוח סעיף 7(1) לחוק השולל במפורש את הזכאות (ההבחנה בעלת חשיבות לעניין התלויים, ואלו אינן הנסיבות כאן. אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב פיצויים 357 (מהדורה רביעית, 2011) [להלן: "ריבלין"]). על כן הניתוח להלן, שיעשה על יסוד סעיף 1, כוחו יפה גם לסעיף 7(1) לחוק.
17. ההגדרה הבסיסית שבסעיף 1 לחוק מתקיימת, שכן התובע נהג ברכבו, עשה בו שימוש תחבורתי (נסיעה), והתנגש ברכב אחר. מבקשת כעת הנתבעת להוכיח אחרת, את אותה חזקה ממעטת, אזי הנטל מוטל לפתחה, וברף הקבוע במשפט האזרחי – במאזן ההסתברויות. הגם שכך, בשל חומרתה של הטענה, הראיות אותן הנתבעת נדרשת להביא לצורך הוכחת טענתה הן גבוהות מהמקרה הרגיל, והפסיקה מקשה על נתבעת מאחר שהיא המבקשת למעשה לייחס לאדם התנהגות חריגה שאינה יומיומית (ע"א 2976/00 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' לידאווי פ"ד נו(6) 874 (2002) בפסקה 5; ע"א 1342/99 בנא נ' אררט חברה לביטוח בע"מ פ"ד נד(4) 1 (2007); ריבלין, בעמ' 343).
18. שלושה יסודות נדרשים להוכחת החזקה הממעטת: (א) בוצע מעשה מכוון; (ב) מטרת המעשה היתה לגרום לנזק לגוף או לרכוש; (ג) הנזק נגרם כתוצאה ישירה מהמעשה המכוון.
יסוד ראשון: מעשה מכוון
19. הפסיקה פירשה את הכוונה לגרום לתאונה פירוש מצמצם וצר (צר אף יותר מפירוש "כוונה" במשפט הפלילי). "השימוש ברכב יהיה "ככלי לגרימת נזק" רק כאשר ישנו רצון "חפצי" של ממש בתוצאה של פגיעה בגופו או ברכושו של האדם" (ריבלין, בעמ' 336-337). [הדגשה אינה במקור].
20. במקרה של מעשה אובדני, אזי מי שמחמת מצבו הנפשי נשלל ממנו כליל הרצון, אין לייחס לו כוונה לגרום לתאונה. עם זאת, יהיו מצבים שבהם לנפגע כושר שיפוט מספיק ושליטה עצמית גם אם מוגבלת, המאפשרים לו להבין את מעשיו ולהחליט האם לבצע את המעשה אם לאו. במצב מעין זה תחול החזקה הממעטת (ריבלין, בעמ' 341; רע"א 3744/10 רוזיצקי נ' עזבון המנוח פאזי, ז"ל (2010) (בפיסקה 5), הגם שמדובר בהערת אגב שנאמרה מעבר לדרוש בנסיבות המקרה שם).
21. מאחר שהטענה שהנפגע התכוון להתאבד אינה מתקבלת בקלות, משום שכאמור מיוחסת לאדם התנהגות יוצאת דופן שאינה מעשה של יום ביומו (ריבלין, בעמ' 342), אזי אם לאחר שמיעת הראיות תרחיש נסיבות התאונה אינו ברור וכפות המאזניים מעויינות באופן שאל מול אפשרות סבירה של "התאבדות" (או במקרה דנן, נסיון) יש אפשרות סבירה אחרת, יש לקבוע כי הנתבעת לא הרימה את נטל הראיה.
ומכאן לראיות שעמדו לפני בית המשפט -
תיעוד רפואי קודם על אודות ניסיונות אובדניים
22. הנתבעת הגיש את תיקו הרפואי של התובע. בין היתר הוא כולל תיעוד רפואי בקשר לטיפול נפשי שהתובע קיבל במרפאה פסיכיאטרית של קופת חולים, לראשונה בשנת 2008 ועד מרץ 2013, חמישה חודשים לפני התאונה. במהלך תקופה זו יש בתיעוד הרפואי דיווח על ניסיונות פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות ובליעת כדורי וליום.
כך, בדצמבר 2008 התובע פנה לראשונה למערכת הפסיכיאטרית על רקע מעצרו בעקבות תלונה של בת זוג לפיה הוא נהג כלפיה באלימות פיזית. אז, בבית המשפט, הוא השתולל ופצע את עצמו. במהלך המעצר עצור אחר ניסה לתקוף אותו מינית. הפסיכיאטר מצא אצל התובע תסמינים דיכאוניים ותסמינים פוסט-טראומתיים חלקיים, והתובע החל לקבל טיפול תרופתי (מסמכים 101, 123-124 מתאריך 17.12.08 לתיק המוצגים של הנתבעת).
בהמשך, בתאריך 28.12.08, אצל פסיכיאטרית, התובע הביע את רצונו להביא קץ לחייו כפתרון לסבלו, אך בד בבד ציין כי אין לו את האומץ לעשות כן (מסמך 127 לתיק המוצגים של הנתבעת ומסמך 193 מתאריך 20.1.09).
בתאריך 11.3.09 קיים תיעוד על כך כי ימים ספורים קודם לכן התובע פצע את עצמו בניסיון לחקוק מילה על זרועו (מסמך 153 לתיק המוצגים של הנתבעת).
בתאריך 21.1.10 דווח כי מספר ימים קודם לכן בלע 15 כדורי ווליום, ובת זוגו הזעיקה את מד"א והוא עבר שטיפת קיבה במיון. התברר כי הטריגר היה הליך משפטי בינו לבין בני משפחתו על רקע מגוריו בבית הוריו, ז"ל (מסמך 162 לתיק המוצגים של הנתבעת).
חודשים ספורים לפני התאונה, בתאריך 11.3.13 התובע דווח כי לעיתים יש לו מחשבות אובדניות והוא חושב לבלוע כדורי וליום שמהם יש לו הרבה בבית, אם כי המחשבות חולפות כשהוא נזכר בילדיו בהם הוא אינו רוצה לפגוע (עמ' 131 לתיק המוצגים של הנתבעת).
23. התובע הכחיש את כל הדיווחים הללו ("מעולם לא", "אני? לא אמרתי. לא יודע מה פסיכיאטרים כותבים. לא אמרתי...", "לא היה ולא נברא. לא עברתי שטיפת קיבה" "אני? לא קרה", "אני לא אמרתי את הדברים האלה. לא. כל מה שאתה אומר שרשום, בינתיים אני חי וקיים" (פרוטוקול 1, בעמ' 13 שו' 1-23), הגם שהם, כאמור, מופיעים בתיקו הרפואי כדברים שנאמרו מפיו לרופאיו המטפלים. ברי כי אין טעם ענייני בהכחשה גורפת של הכתוב במסמכים רפואיים לאורך השנים, והדבר עומד לתובע לרועץ באשר הוא מצטייר כמי שעדותו אינה מהימנה ולא ניתן לסמוך עליה ממצאים עובדתיים. כך גם כאשר הכחיש כי נטל סמים בעוד שקיים תיעוד רפואי על כך (ראו מסמך מתאריך 21.1.10 מס' 162 לתיק המוצגים של הנתבעת, ותיעוד רפואי מתאריך 15.6.14, מסמך 177 לתיק המוצגים, לעומת פרוטוקול 1 בעמ' 29 שו' 15-18).
נוסף על התיעוד הרפואי לעיל, מתברר כי התובע ביצע נסיון אובדני ביום התאונה, כמה שעות לפני שזו אירעה. על כך להלן.
ניסיון אובדני מוקדם יותר ביום התאונה
24. התאונה ארעה בשעה 21:45 או בסמוך לכך (ראו דוח ארוע של מד"א כפי שצורף להודעת הנתבעת מתאריך 3.3.19). אך מספר שעות קודם לכן, בשעה 16:31, התקבלה קריאה במד"א שבעקבותיה הגיעה לביתו של התובע הפרמדיקית גב' ירדן אלוש (ביידר) שהעידה לפניי (פרוטוקול מתאריך 23.9.13 [להלן: "פרוטוקול 3"]). בדוח מד"א (המודפס - אין דוח בכתב יד), צוין על ידי המוקד כי סיבת ההזנקה היתה "התאבדות". גב' אלוש רשמה/הקלידה כך:
"בן 51, לדברי חברתו נטל כמות של 30 כדורי אסיול ו11 כדורי מודל ולאחריהן נטל סכין מטבח והחל לבצע חתכים בעצמו שבמהלכן נפצעה אף היא. בהגיענו בנו מחזיק אותו לספה, הנ"ל משתולל, מקלל ומאיים על הצוות כמו כן ישנם סימני חתכים קלים באזור שורש כף היד. הוזמנה משטרה למקום. לבסוף לאחר שכנועים רבים מצד הצוות והמשטרה הנ"ל התרצה ליסוע למיון אך בהגיענו לאמבולנס החל להשתולל ולבסוף פונה במונית עם בנו עם לווי של ניידת משטרה והאט"ן. יש לציין כי לא בוצעו בדיקות כלל עקב סירובו של הנ"ל."
(ראו דוח מד"א מודפס מתאריך 12.8.13, נספח להודעת הנתבעת מתאריך 3.4.19; עדותה של גב' אלוש בפרוטוקול 3 בעמ' 199 שו' 15, עמ' 200 שו' 10-13 ושו' 20-21, ובעמ' 205 שו' 7-8).
25.בשעה 18:02 התובע התקבל לחדר המיון בבית חולים איכילוב. וכך נכתב בתעודת חדר המיון: "בן 51 ברקע דכאון. בזוגיות + 2 ילדים גדולים. נטל 30 כדורי אסיבל, מודאל אחה"צ 15:30. בעבר ניסה להתאבד מספר פעמים בעזרת חתכים בידיים. מספר כי רצה להתאבד". בבדיקת הגפיים נמצאו סימני חתכים על הידיים. בבדיקה נוירולוגית סומן כי התובע "שקוע". בשעה 19:20 (או 19:02, לא ברור) נרשם כי התובע סירב להיבדק על ידי פסיכיאטר, וכי אין אינדיקציה לבדיקה כפויה (ראו תעודת חדר מיון מתאריך 12.8.13, נספח 15 לתיק המוצגים של הנתבעת. הדגשה אינה במקור).
26. לטענת התובע, באותו היום הוא נטל 2-3 כדורים לכל היותר (וליום, אקמול) (פרוטוקול 1, בעמ' 14 שו' 19 ובעמ' 18 שו' 11). הוא הכחיש שנטל 30 כדורי אסיבל עובר להגעתו לבית החולים והכחיש כי סיפר במיון שניסה להתאבד (שם, בעמ' 15 שו' 1). איני מקבל עדות זו הן נוכח התיעוד הרפואי (דוח מד"א ותעודת חדר מיון לעיל), הן נוכח עדותה של בת זוגו שכאשר נשאלה "ידעת שביום התאונה 12.8.13, שעתים לפני קרות התאונה, ידעת אז או יודעת היום ש[התובע] ניסה להתאבד ע"י בליעת כדורים ?" היא השיבה "אז לא ידעתי. היום אני יודעת. הוא סיפר לי הכל" (שם, עמ' 44 שו' 3-5) [הדגשה אינה במקור].
27. עוד יש להדגיש כי התובע לא שוחרר מבית החולים, אלא הלך הביתה בשעה 19:30 לערך על דעת עצמו (שם, בעמ' 15 שו' 5). הוא הלך ברגל במשך 20-30 דקות "כדי להירגע מכל מה שקרה בעבודה" (שם, עמ' 15 שו' 12, עמ' 16 שו' 15-16)). התברר כי באותו היום התעורר בינו לבין המפקח שלו בעבודה דין ודברים על רקע רצונו של המפקח להעביר את התובע לעבוד בבית ספר אחר (שם, עמ' 14 שו' 4-14). מכל מקום, לאחר שיצא מבית החולים והלך ברגל הוא הגיע לביתו בשעה 20:00. לדבריו התקלח, ראה טלוויזיה, אכל משהו ואז "יצא עם האוטו" כדי להגיע לחבר ברמת גן. לטענתו הוא לא קיבל שיחת טלפון מלחיצה, הוא לא הרגיש מדוכדך, ולא רצה להתאבד, אלא היה במצב עירני, רגוע ולא נטל כדורים נוספים (שם, בעמ' 16 שו' 19 – עמ' 17 שו' 1; עמ' 17 שו' 11; עמ' 17 שו' 26-31). גם בעדות זו יש קושי ליתן אמון וזאת, מאחר שכפי שיתברר מדוח מד"א ממועד התאונה עצמה, הוא נטל עוד 20 כדורי וליום.
התאונה
28. בין השעות 21:00-21:45, התובע, אשר 5-6 שעות קודם נטל שילוב של תרופות פסיכיאטריות (41 כדורים) (ורק על מנת לסבר את האוזן, הפרמדיקית גב' אלוש העידה (כשהיא מסייגת את דבריה לכך שאינה רופאה) כי נטילת עשרות כדורים אינה נעשית על יסוד מרשם רפואי. המרשם הוא בדרך כלל לנטילת כדור אחד או שניים. פרוטוקול 3 בעמ' 204 שו' 17-22, עמ' 205 שו' 1-2); התובע שבמיון נרשם כי תכנית הטיפול בו היא טיפול בהרעלה "Benzodiazip Intoxication" (מסמך 18 לתיק המוצגים של הנתבעת); והתובע שהחליט על דעת עצמו לצאת מבית החולים ללא טיפול – עלה בחלוף זמן קצר לרכבו והחל בנסיעה.
29. התאונה ארעה, לדברי התובע, בשל שמן או מים שהיו על הכביש. "פניתי ימינה, ברמזור היה אדום, עמד רכב לפני, הרכב החליק, היה שמן, מים, השקו את הדשא, המים היו לכיוון הכביש, כשבלמתי הרכב החליק" (פרוטוקול 1, בעמ' 17 שו' 8-9). עוד הוא העיד כי למחרת המשטרה ביקשה שהוא יפנה את הרכב ממקום התאונה, והוא התקשר לחבר שדאג לכך שגרר יגיע לרכב. נהג הגרר אמר לו כי יש כתמי שמן ומים על הגלגל (שם, בעמ' 18 שו' 24-25).
זולת עדותו של התובע, שהיא עדות יחידה שאין בידי כל הנמקה לפיה אוכל לקבלה ללא סיוע (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971), אין ראיה לכך שאכן הרכב החליק בשל כתמי שמן או מים על הכביש. גם נהג הגרר לא הוזמן על ידי התובע ליתן עדות. לעומת זאת, התובע העיד כי נסע מהר ("טסתי עם האוטו") (שם, בשו' 28), וזו נחזית כסיבה סבירה יותר להתרחשות התאונה.
30. לאחר התאונה הוזמנה ניידת מד"א אשר פינתה את התובע, פעם נוספת באותו היום, לחדר המיון של בית חולים איכילוב. שני המסמכים, דוח מד"א ותעודת חדר מיון המתייחסים לתאונה, יש בכוחם לשפוך אור על קורות התובע בסמוך לפני התאונה. אלא, שהוגשו רק עותקים שלהם, ומתוכם למדנו את הפרטים הבאים:
א. דוח מד"א (נ/13) נכתב בכתב יד על ידי מר צביקה גדלוביץ, נהג אמבולנס, שהעיד לפניי. בדוח כתב כך:
"הגענו לתאונה הבחנו באדון יושב ו [.?.] לדבריו לקח 20 כדורי ווליום, כאבי גב, הנ"ל השתולל פונה לאיכילוב" [הרווחים הם במקור. סימן השאלה מייצג אות שאינה ברורה. ההדגשה אינה במקור].
מר גדלוביץ לא יכול היה לפענח מה היה כתוב במקומות הריקים, והוא העריך שהחסר קשור לכך כי מדובר במסמך שנסרק (פרוטוקול מתאריך 13.5.198 [להלן: "פרוטוקול 2"] בעמ' 107 שו' 34). כמו כן, לפני האותיות "אבד" יש אות שהוא אינו מצליח לפענח, ומאחר שהוא אינו זוכר את המקרה הוא יכול היה רק לומר כי "זה יכול להיות או התאבד או מלשון, או ממשהו שקשור לנאבד. אולי הוא אמר משהו" (שם, עמ' 113 שו' 1-2). בניגוד לטענת התובע, סביר להניח כי הכדורים שניטלו בלילה, כולם או חלקם, אינם הכדורים שניטלו בשעות אחה"צ. שמם שונה (אסיול ומודל לעומת וליום) וגם הכמות (30 + 11 בשעות אחה"צ לעומת 20 בשעות הלילה). וכך יש לקבוע כי באותו היום התובע נטל שילוב של 61 כדורים מסוגים שונים.
ב. התובע התקבל במיון איכילוב בשעה 22:29. תעודת חדר מיון אינה קריאה (מסמך 24 לתיק מוצגי התובע). ניתן אולי לפענח מילה אחת/שתיים בה ("... רדם בנהיגה"), אך כאשר התובע עומת עם האמור השיב "אני אמרתי נרדם על ההגה ? איפה זה כתוב ? לא כתוב נרדם. הוא משקר במצח נחושה" (פרוטוקול 1, בעמ' 17 שו' 12-13).
מצטיירת התמונה לפיה בהפרש של מספר שעות התובע נטל 61 כדורי הרגעה/פסיכיאטרים והחליט לנהוג. הוא נסע מהר, ולא הוכח כי החליק על כתם שמן/מים. התובע לא איבד את כושר השיפוט שלו עובר לכניסתו לרכב, ולראיה סמוך לאחר התאונה הוא היה מספיק עירני לספר למר גדלוביץ, נהג האמבולנס, מה קרה לו (פרוטקול 2, בעמ' 117 שו' 17).
31. והוסיפו לכך את הנתון הבא: דוח מד"א ותעודת חדר המיון המקוריים, אמורים להיות אצל התובע (מר גלוביץ העיד כי דוח מד"א בדרך כלל נמסר לנפגע, אלא אם הוא לא במצב שבו הוא יכול לקבל את המקור, פרוטוקול 2 בעמ' 109 שו' 14-20. אשר לתעודת חדר המיון, ניתן להניח כי עם שחרורו מבית החולים, נמסרה בידי התובע תעודת חדר המיון, שכן הוא הציגה ימים ספורים לאחר מכן לרופא המשפחה – ראו מסמך מתאריך 16.8.13, מספר 27 לתיק המוצגים של התובע). מסמכים אלו הם מהותיים ומשמעותיים, והמקור שלהם - לא הוצג. התובע עצמו לא פירט האם היו בידיו, אם כן - האם יצאו תחת ידיו, מתי ובאילו נסיבות. ברי כי עורך דינו אינו יכול ליתן הצהרה כזו בשמו (פרוטוקול 2 בעמ' 111 שו' 1-29). הנתבעת מבקשת לעשות שימוש בדוקטרינת ה"נזק הראייתי" וטוענת כי אמנם הנטל להוכיח את החזקה הממעטת מוטל עליה, אך בשל כך שהתובע גרם במעשיו או במחדליו לנזק ראייתי הנטל מתהפך ביחס לאותו עניין ועליו להוכיח כי הוא לא התכוון לשים קץ לחייו. אף אם לא הייתי מרחיקת לכת בעניין זה, אני סבורה כי די בכך שהתובע לא הציג ראיה רלוונטית שיש להניח כי היא בידיו (ובכל מקרה לא הציג כל הסבר היכן היא), כדי להעמידו בחזקת מי שנמנע מהבאת ראיה שלו הובאה, היתה פועלת נגדו.
32. בשולי הדברים; העידה לפניי גרושתו של התובע, ולדבריה היא אינה יודעת על ניסיון התאבדות ביום התאונה, או ניסיונות התאבדות בכלל (פרוטוקול 1, עמ' 41 שו' 20-21; עמ' 42 שו' 1). איני מייחסת משקל גבוה לעדותה ולו מאחר שהיא התגרשה מהתובע בשנת 2005, הם לא היו בקשר עד שנת 2016 (שאז נישאה בתם) ובכל מקרה יחסיה עמו הוגדרו על ידה כ"קרובים, אך לא ממש. גם אני לא מספרת לו הכל" (שם, עמ' 41 שו' 17-18, שו' 23-24).
לאחר התאונה
33. גם לאחר התאונה נמצא תיעוד רפואי על כך שבחודש מאי 2014 ואף מספר חודשים קודם לכן, התובע חתך את ידיו על רקע אותו הליך משפטי המתנהל בינו לבין בני משפחתו. באותו מסמך התובע שלל כוונת להתאבד, ועשה כן כזעקת עזרה בלבד על רק חששו שיפונה מביתו. הפסיכיאטר שבדק אותו התרשם מרצון לרווח משני (מסמך 134 מתאריך 21.5.14 לתיק המוצגים של הנתבעת). ימים ספורים לאחר מכן התובע מגיע שוב לפסיכיאטר ומתאר כי שלושה חודשים קודם לכן נטל כדורים וחתך את ורידיו. הפסיכיאטר לא התרשם מאובדנות, אלא מהפרעת אישיות ומניפולטיביות, לאחר שבקשת התובע לקבל מכתב לעורך דין והמלצה לבית המשפט כי אינו יכול לעמוד לדין סורבה, והוא התקשה לעזוב את המקום אלא לאחר שהובהר לו כי יוזמן מאבטח (מסמך 137 מתאריך 26.5.14 לתיק המוצגים של הנתבעת).
34. לסיכום נקודה זו; לאורך מספר שנים קודם לתאונה לתובע מחשבות אובדניות, עבר של ניסיונות לפגוע בעצמו כשפעם אחת אף מימש האמור באמצעות בליעת כדורים. מספר חודשים לפני התאונה חזר ואמר כי הוא חושב לבלוע כדורי וליום, שכמות מהם מצויה בביתו. ביום התאונה, שעות ספורות לפני שזו ארעה, ועל רקע דין ודברים במקום העבודה, בלע 41 כדורי הרגעה/כדורים פסיכיאטרים, הגיע למיון בית החולים ויצא ממנו על דעת עצמו מבלי שנבדק על ידי פסיכיאטר. זמן קצר לאחר מכן בלע 20 כדורי הרגעה נוספים, עלה לרכבו – כשכושר השיפוט שלו לא נפגע קרי, הוא מבין את מעשיו ואף את חומרתם, והחל לנהוג. האם התכוון לבצע מעשה אובדני? לאור השתלשלות העניינים באותו יום, לאור הכוונה המוצהרת על כך מספר שעות קודם לכן יש לראות במעשיו המשך ישיר של אותה הכוונה. לציין כי גרסה של כתם מים/שמן על כביש לא הוכחה, הירדמות ספונטאנית על ההגה הוכחשה על ידי התובע עצמו, ומכאן שאין לפני גרסה חלופית מסתברת יותר. יסוד הכוונה, היסוד הראשון מבין שלושת יסודות החזקה הממעטת – הוכח.
יסוד שני: מטרת המעשה היתה לגרום לנזק גוף
35. מטרת התובע באותו היום היתה לגרום לעצמו נזק, לכן נטל כמות כדורים כה-גדולה, לכן עזב את בית החולים בשעות הערב (לפני התאונה) מבלי שנבדק על ידי פסיכיאטר ומבלי ששוחרר, ובאותה מגמה נכנס לרכב. גם אם התובע לא התכוון בהכרח לבצע מעשה אובדני, אלא רק לפגוע בעצמו כפעולה של זעקה לעזרה (כפי שעולה מתיעוד רפואי מהשנים קודם לתאונה), החזקה הממעטת עניינה בכל מי שעושה מעשה בכוונה לגרום נזק לגופו של אדם, והיא אינה מצטמצמת לכוונה לבצע מעשה אובדני דווקא.
יסוד שלישי: הנזק נגרם כתוצאה ישירה מהמעשה המכוון
36. הסיפא של החזקה הממעטת קובעת כי הנזק צריך שיהיה כזה [ש]"נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;". במקרה דנן, התובע נטל כמות נכבדה של כדורי הרגעה/כדורים פסיכיאטריים כאשר בליבו התגבשה הכוונה לגרום לעצמו נזק, באמצעות נהיגה ברכב. נזק הגוף הנטען נגרם במישרין כתוצאה מהמעשה המכוון של נסיעה ברכב, כשבמהלך שימושו זה הוא התנגש ברכב אחר.
סוף דבר
37. משהגעתי לכלל מסקנה כי האירוע שבו התובע נהג ברכבו והתנגש ברכב שנסע לפניו אינו "תאונת דרכים", שכן סביר להניח כי היה זה כהמשך לרצונו מספר שעות קודם לכן לפגוע בעצמו, אין זו תאונת דרכים (סעיף 1 לחוק הפיצויים) והנתבעת אינה חבה בפיצוי התובע (סעיף 7(1) לחוק). משום כך, מתייתר הצורך לדון בהיקף נזקיו של התובע.
38. התביעה נדחית.
בתיק זה הוגשו כ – 50 בקשות ותגובות, נשמעו 11 עדים שונים (בשאלת החבות והנזק) ב – 3 ישיבות ההוכחות שנפרשו על פני כ – 200 עמודי פרוטוקול. בהתחשב באמור, התובע ישלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין בסכום של 20,000 ₪. כן התובע ישא בהוצאות הנתבעת (על יסוד אסמכתאות).
הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.
המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לצדדים.
ניתן היום, י"ח אלול תש"פ, 07 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.
