פלוני נ' סירחאן ואח'

כללי

1. תביעת רשלנות רפואית בגין פגיעה במהלך טיפול שיניים. לצורך טיפול שורש ניתנה זריקת אלחוש. המחט נשברה, כשהחלק השבור באורך כמה ס"מ, נותר תקוע בלסת וחולץ בניתוח. הפגיעה הנה תולדת אותו ניתוח לחילוץ המחט, אולם אין חולק שהיה בו צורך, ולבית החולים שביצע הניתוח לחילוץ המחט לא מיוחסת התרשלות. טענות הרשלנות של התובע והמומחה מטעמו מיוחסות לרופא המטפל שהזריק זריקת האלחוש ושבר המחט באופן רשלני, ובכך הביא לצורך בניתוח, על חיתוך הרקמות הרחב שהיה כרוך בו כאילוץ, כדי להוציא המחט שנתקעה עמוק. מומחה הנתבע העלה טענות שיש לבדוק ההתנהלות בבית החולים, שמא היא שגרמה לנכות בגין טיפול זה או אחר. אולם מומחה מטעם ביהמ"ש שלל כל טענת התרשלות או קשר סבתי ביחס לניתוח לחילוץ המחט שבוצע בבית החולים, וייחס הסיבתיות לשבירת המחט בפיו של התובע.

התובע יליד אוגוסט 1981, כבן 39 כיום. המומחים משני העברים מסכימים שהנכות הרפואית בתחום פה ולסת הנה בשיעור 20%, אך חלקו בשאלת האחריות והקשר הסבתי. לפיכך מונה כאמור מומחה מטעם ביהמ"ש, ד"ר דורון אבניאלי. המומחה התבקש לחוות דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בלבד.

2. חוו"ד המומחים מטעם הצדדים בתחום רפואת השיניים הוגשו בהסכמה בלא חקירה. נוסף על כך טוען התובע לנכות בתחום הנפשי, והגיש חוו"ד של מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי מטעמו, ד"ר עמיקם טל. הנתבעת הגישה חוו"ד נגדית של ד"ר רוזיצקי. המומחים בתחום הנפשי משני העברים - נחקרו. נחקר גם המומחה מטעם ביהמ"ש בתחום פה ולסת. אקדים ואציין התוצאה: ראיתי לקבל התביעה, אולם מדובר במקרה ממין המקרים בהם שיעור הנזק הריאלי נמוך לאין שיעור מטענותיו המופרזות של התובע, בלי למעט מן הנכות שנותרה, על חוסר הנוחות הכרוך בה. איני סבור כי כושר עבודתו של התובע פחת, אם כי נותרה לו נכות נפשית קלה שהשפעתה התפקודית נוגעת ליחסים החברתיים והאישיים, עקב הפרעת הסתגלות לנכות בתחום הפה ולסת, ואין לה השפעה תעסוקתית.

3. אפתח במחלוקת הרפואית בתחום הפה ולסת הנוגעת הן לשאלת האחריות, והן לנזק.

4.עיקרי חוו"ד מומחה התובע– ד"ר שלמה ברק (מומחה פה ולסת):

א. התובע פנה לטיפולו של הנתבע 1 במרץ 2016, עקב כאבים בשן טוחנת ראשונה תחתונה מימין – שן 46. הנתבע מסר לו כי בשן עששת עמוקה, ונדרש לבצע בה טיפול שורש.

ב. הוא לא זכה להסבר מן הנתבע על מהות הטיפול , סיכוייו וסיכוניו, לרבות סיכוני זריקת האלחוש.

ג. הנתבע הזריק זריקת האלחוש, ומיד מסר לו כי המחט נשברה ונותרה תקועה בתוך הלסת. הוא הפנה את התובע לביצוע צילום רנטגן. התובע ביצע הצילום מידית וחזר למרפאה. הנתבע מסר לו שאכן הצילום מראה שהמחט תקועה בתוך הלסת ויש להוציאה בבית חולים.

ד. התובע נסע לרמב"ם ושם בוצע צילום סי.טי. נאמר לו שהמחט תקועה עמוק ויש להוציאה מידית, שכן מדובר במצב יוצר סיכון. עוד באותו יום עבר התובע ניתוח. המחט הוצאה והוא נותר מאושפז. לאחר שחרורו החלה להיווצר נפיחות בלחי ימין וצוואר עם כאבים, לא יכול היה לפתוח הפה ולא ללעוס מזון קשה. הוא נאלץ לאכול אוכל נוזלי ולטול תרופות מרובות לשיכוך כאב.

ה. בפניה חוזרת לרמב"ם נמסר לו שיש לעקור שיני בינה עליונה ותחתונה מימין כדי לסייע בפתיחת הפה. ואכן כך נעשה.

ו. התובע עבר טיפולי פיזיותרפיה במסגרת הקופה לשיפור טווח תנועת פתיחת הפה, נטל תרופות מרובות לשיכוך הכאב ואנטיביוטיקה. מהלך שלושה חודשים לא יכול היה לעבוד , התקשה בדיבור והיה במעקב מרפאות החוץ ברמב"ם.

ז. בבדיקה נראית סטיית לסת לימין. טווח תקין של פתיחת פה הנו 40-5- מ"מ ואצלו טווח מוגבל כדי 25 מ"מ. רגישות חזקה למגע ומישוש בלסת מימין. בחלל הפה יש הצטלקויות לאורך חלק דיסטלי של הרמוס המנדיבולרי מימין, עם רגישות ניכרת למגע.

ח. בכרטיס הטיפולים של נתבע 1 צוין ב 10.3.16 כי בשן 46 כאבים, אלחוש מקומי לידוקאין 2%, בוצע בלוק מנדיבולרי (הכוונה להזרקה – י.פ) . "לאחר סיום האלחוש חשתי שהמחט נתקעה בתוך הלחי. הנחתי סתימה זמנית והפניתי אותו לצילום פנורמי. בצילום התברר שהמחט נתקעה בתוך הלחי. לוויתי את המטופל לבי"ח רמב"ם". ב 25.3.16 צוין "שן 46 הסרת סתימה זמנית בלא הרדמה, בניסיון לניקוי התעלות. הייתה הגבלה בפתיחת הפה אחרי הניתוח שבוצע בבית החולים."

ט. המומחה סוקר גם המסמכים הרפואיים מרמב"ם. אין חולק שהמחט הוצאה בניתוח שבוצע בהרדמה מקומית ב 11.3.16. ובהמשך במעקבים תוארה פתיחת פה בשעור 30 מ"מ (15.5.16) ו 33 מ"מ (19.6.16). גם במכתב של הנתבע 1 בלא תאריך תוארה פתיחת פה מוגבלת 3 ס"מ.

י. לפי הספרות הרפואית רופא השיניים חייב להסביר למתרפא מה מצפה לו כתוצאה מהזריקה להרדמה מקומית – והנתבע לא הסביר הסיכונים (לא של הזרקה ולא של טיפול השורש). לכן לא קיבל הנתבע הסכמה מדעת של התובע לביצוע הרדמה מקומית שגרמה הנזק, או טיפול שורש.

י"א. המומחה מפנה למאמר שסקר את כל המאמרים מ 1900 שדנו במקרי שבירת מחט במהלך זריקה להרדמה מקומית. רוב המחטים נשברו במהלך הזרקה של בלוק מנדיבולרי כפי שהיה כאן. הסיבה הנה טכניקת הזרקה לקויה או שימוש במחט דקה מדי.

י"ב במאמר נוסף – כדי למנוע שבירת המחט על הרופא לבדוק אותה היטב לפני ההזרקה, ולצמצם מאד הזריקות עם אותה מחט.

י"ג המומחה מפנה לאסמכתא נוספת ומציין שבטכניקת הזרקה מקובלת ניתן למנוע שבירת המחט במהלך הזרקה.

לסיכום: הסיבה לשבירת המחט הייתה טכניקת הזרקה לקויה. בנוסף הנתבע לא ציין מה היה אורך וקוטר המחט. אין להוציא מכלל אפשרות גם שימוש במחט דקה מדי. מכל מקום שבירתה בתוך הלסת הנו טיפול המנוגד לפרקטיקה הסבירה ולא סיבוך קביל.

י"ד המחט באורך 5 ס"מ נשברה בתוך הלחי והגיעה עד לגרון – מצב מסכן חיים שהצריך ניתוח. כדי להוציא המחט שהייתה תקועה בעמדה כה עמוקה, נדרש לבצע חיתוך של רקמות רבות בניתוח שבוצע ברמב"ם: רירית הלחי, שומן תת רירי ושרירי לעיסה. כתולדה מכך נגרם שטף דם תוך רקמתי גדול, ולכן הופיעה הנפיחות הניכרת של הלחי והלסת משך זמן רב עם כאב חזק. כתוצאה מאותה נפיחות התפתחה הגבלה קשה בפתיחת פה. הגבלה זו נותרה גם לאחר ירידת הנפיחות. זאת עקב ריפוי צלקתי של רקמת שריר המסטר מימין שנחתך בניתוח – זה השריר שהמחט הייתה תקועה בו.

ט"ו. נותרה הגבלה קשה בפתיחת הפה המגבילה בתפקוד היומיום. לא יכול ללעוס מזון קשה. יש כאב תמידי בפרק הלסת ורירי הלעיסה מימין אשר מתגבר במהלך לעיסת מזון, דיבור פיהוק והתעטשות. אין טיפול שישפר המצב.

ט"ז. עקב ההגבלה הקשה בפתיחת הפה לא יוכל התובע לעבור טיפולי שיניים בהרדמה מקומית. את כל טיפולי השיניים בעתיד יהא עליו לעבור תחת טשטוש תוך ורידי או הרדמה כללית. עלות של הרדמה כללית או תוך ורידית כ 5000 ₪, ומקובל אפוא לרכז כמה טיפולים בהרדמה כללית אחת. התובע יזקק לשני טיפולים בשנה תחת סדציה כזו כלומר עלות שנתית של 10,000 ₪ בגין עלויות הרדמה לבדן.

י"ז. הנכות המגעת הנה 20% בשל הפרעה תפקודית של פרקי ושרירי הלעיסה בצורה קשה, בכל פתיחה של הפה עם הפרעות לעיסה קשות.

י"ח. התובע היה באי כושר עבודה מלא מ 11.3.16 עד 14.5.16.

5. עיקרי חווה"ד מטעם הנתבעים – פרופ' מיכאל הלפט (מומחה בשיקום הפה)

א. אין חולק שהנתבע אבחן עששת בשן 46 והחליט שיש צורך בטיפול שורש. נעשתה זריקת אלחוש, ותוך כדי הזריקה הרגיש הנתבע שהמחט נשברה ונותרה בלחי. הוא שלח התובע מידית לביצוע צלום, והתשובה איששה שכך אירע, שאז לקח הנתבע את התובע מידית למיון ברמב"ם. שם שוחררה המחט בניתוח.

ב. הנתבע סיים הטיפול בשיניים הקדמיות והחליף הכתרים הזמניים בסופיים.

ג. בבדיקה בפה סגור – המגע בין השיניים תקין. פתיחת הפה מוגבלת ל 25 מ"מ. במאמץ יכול להגיע ל 30-35 מ"מ, ומדווח על כאבים בשלב האחרון של הפתיחה.

ד. המומחה סוקר את כלל הטיפולים שהתקבלו מן הנתבע (התקבל לטיפולי שורש וסתימות שורש בשיניים 11,12,21,22. נעשו מבנים וכתרים זמניים על שיניים אלה, וכתר זמני על שן 35 – ב 7.3.16. ב 10.3.16 הגיע לטיפול בגלל הכאב בשן 46, הטיפול נשוא התביעה. ב 25.3.16 הסרת סתימה זמנית עם הגבלה בפתיחת פה אחרי ניתוח.

ה. המומחה ממשיך ומסכם הטיפול ברמב"ם.

ו. לגבי טענת היעדר ההסכמה מדעת לטיפול השורש על הכרוך בו: שבועיים לפני הטיפול בו נשברה המחט הגיע התובע למרפאתו של הנתבע, ועבר כבר טיפולי שורש ואלחוש מקומי. ב 10.3.16 הגיע התובע בשל כאב בשן 46, אובחנה עששת, והנתבע הציע תכנית טיפול. התובע יכול היה שלא להסכים, אך מאחר והטיפול החלופי הוא עקירת השן, ממילא ברור שהיה נותן הסכמתו לטיפול.

הערה שלי – י.פ: הטיפול שגרם הנזק ממילא אינו טיפול השורש, אלא ההרדמה המקומית במהלכה נשברה המחט.

ז. באשר לטענה בדבר חוסר הסכמה להרדמה המקומית – טיפול שורש ביחוד תולדת עששת, הוא טיפול ממושך של 30-40 דקות מלווה בכאבים קשים, ולא ניתן לביצוע בלי אלחוש. גם כאן אין ספק כי התובע היה נותן הסכמה לאלחוש.

ח. אי רישום של סוג המחט (אורך וקוטר): מדובר בטענה מגוחכת, היינו רישום כזה לא נדרש. גם ברמב"ם לא רשמו את אורך וקוטר המחט בה עשו שימוש.

ט. בסיכום האשפוז מ 11.3.16 עם השחרור מרמב"ם יום לאחר הניתוח נרשם שהתובע חש בטוב, הבליעה חופשית, פנים סימטריות בלי נפיחות, והתחושות שמורות בפנים ולשון. פתיחת הפה תקינה אין עדות לנפיחות בחלל הפה, אין עדות לזיהום משני דימום או הפרשות. לכן לא ברור על איזה בסיס כתב מומחה התובע שעקב שטף דם גדול תוך רקמתי, סבל התובע מנפיחות ניכרת בלחי ולסת תחתונה זמן ממושך עם כאבים חזקים.

י. ביחס לטענה שהתובע יאלץ לעבור טיפולי שיניים עתידיים בסדציה תוך ורידית או הרדמה כללית: ב 31.3.16 פנה התובע לרמב"ם, שם נקבעה אבחנה ששיניים 18 ו 48 הרוסות בגלל עששת, ויש מורסה. שתי השיניים נעקרו והמורסה נוקזה הכל בהרדמה מקומית ולא עם הרדמה כללית או סדציה. זאת ועוד בינתיים החליף הנתבע גם את הכתרים הזמניים בקבועים, וגם זאת בלי צורך בהרדמה כללית או סדציה. התובע יכול לעבור טיפולי שיניים בהרדמה מקומית ואף עבר כאלה מאז הפגיעה. גם אם יוחלט לבצע טיפולים תחת הרדמה כללית – מקובל שמרכזים את כל הטיפולים הנדרשים תחת הרדמה. אם מכאן ולהבא ישמור על כללי יסוד לשמירת בריאות הפה, לא יזקק לטיפול שיניים אלא לטיפול מונע וביקורת.

י"א. התובע אכן זכאי ל 20% נכות. לא טיפולו של הנתבע הוא הגורם לכך. שכן במועד השחרור מרמב"ם לאחר ניתוח החילוץ של המחט, היתה פתיחת הפה תקינה. לא ברור למה התובע לא דורש לברר מהלך הניתוח והטיפול שניתן ברמב"ם, ותוצאותיו מחייבות בדיקה יסודית של הטיפול שניתן לו בבית החולים (הערה שלי – י.פ: סתם המומחה ולא פירש. אם הכוונה לטיפולי המשך לאחר הניתוח לחילוץ המחט, מדוע לא אמר כן במפורש? ואם הכוונה לניתוח חילוץ המחט ברמב"ם, הרי התיזה של מומחה הנתבע עצמו הנה שלאחר אותו ניתוח שוחרר התובע, בלי הגבלה בפתיחת הפה).

י"ב. שבירת מחט תוך מתן בלוק מנדיבולרי יכולה לקרות לעתים נדירות ביותר במהלך טיפול שיניים. הנתבע דאג לטפל בעניין מידית, הפנה התובע לצילום, וליווה אותו לרמב"ם להמשך טיפול על ידי רופאים להם הכשרה מתאימה לטיפול במקרה כזה. לכן פעל כרופא סביר.

6. עיקרי חווה"ד והתשובות של ד"ר אבניאלי – המומחה מטעם ביהמ"ש:

א. בבדיקה – פנים סימטריות, פתיחת פה 12 מ"מ (נורמלי – 40-50 מ"מ). פרקי לסת שווים ללא רגישות. לסת תחתונה סוטה שמאלה בפתיחה, היגיינה אורלית בינונית, מס' מוקדי עששת.

ב. כדי להרדים לסת תחתונה יש לבצע בלוק מנדיבולרי, ומדובר בפרוצדורה יומיומית המבוצעת על ידי כל רופא שינים פעמים רבות בכל יום, לצורך סתימה, עקירה, טיפול שורש, ניתוח חניכיים ועוד. מדובר בהרדמה של מחצית הלסת בצד המטופל. על המרדים להחדיר המחט לכל האורך, עד הגעתה לאזור תחילת העלייה של הרמוס העולה (הזרוע העולה) של הלסת התחתונה.

ג. שבר של המחט בעת ביצוע בלוק מנדיבולרי הוא אירוע נדיר שבנדירים. לאור זאת המומחה מפרש את חווה"ד של מומחי שני הצדדים כמי שקבעו התרשלות.

ד. הערה שלי י.פ: בהחלטת המינוי של המומחה נרשם שיש הסכמה של שני המומחים על נכות בשיעור 20%, ולפיכך לא יידרש הוא לשאלת גובה הנזק (גובה הנכות). עוד נרשם שעליו להתייחס לשאלת הקשר הסבתי , ולא להתייחס לשאלת ההתרשלות. החלטה זו מקורה במחלוקת העולה מחווה"ד שמטעם הצדדים, כאשר מומחה התובע מייחס ההתרשלות והקשר הסבתי כולם לנתבע, ואלו מומחה הנתבעת אינו מציין שהנתבע התרשל, ורומז מבין השיטין, לאפשרות של התרשלות וקשר סבתי, שיסודם בניתוח ברמב"ם. הוריתי למומחה להתייחס אך לשאלת הסיבתיות, כאשר על גובה הנכות בשיעור 20% - לא הייתה מחלוקת בין מומחי הצדדים.

מומחה ביהמ"ש טעה אפוא כאשר התייחס בקצרה לשאלת האחריות. עם זאת מדובר בהתייחסות קצרה שיסודה בפרשנות שלו כאילו גם פרופ' הלפט מומחה הנתבעים, קבע התרשלות של הנתבע. למעט התייחסות קצרה זו נוגעת חווה"ד של מומחה ביהמ"ש לשאלת הסיבתיות, כפי שנדרש. לאשורה מומחה הנתבעים לא ציין שהייתה התרשלות של הנתבע, אך הסכים גם הוא כאמור ששבירת מחט מהווה אירוע נדיר מאד. על רקע זה, כפי שיבואר , ניתן לקבל שמדובר היה בהתרשלות ולא בסיבוך מוכר .

ה. כאמור, אין חולק כי הנכות הרפואית היא בשיעור 20%. המומחה מתייחס , כפי שהוטל עליו בהחלטת המינוי , לשאלת הקשר הסבתי. היינו איזה חלק של הנכות יש לייחס לאירוע של שבירת המחט ואיזה – לטיפול בבי"ח רמב"ם.

ו. עת הגיע התובע לטיפול אצל הנתבע לא צוינה הגבלה בפתיחת הפה. מ 1.3.16 ועד 10.3.16 בוצעו טיפולי שורש , מבנים, והשחזת שיניים לכתרים זמניים. גם בכל אלו אין ציון של הגבלה בפתיחת הפה.

המקום הראשון בו צוינה הגבלה כזו הוא ניסיון הטיפול ב 25.3.16 , לאחר הניתוח להוצאת המחט השבורה ב 10.3.16. אז ציין הנתבע כי לאחר הניתוח ברמב"ם יש מגבלה בפתיחת הפה ולא הצליח לבצע הטיפול. אם כן עד אירוע שבירת המחט והניתוח להוצאתה לא הייתה מגבלה בפתיחת הפה.

ז. כשהגיע התובע לרמב"ם בוצע סי.טי בו נראתה המחט . המומחה מציין את ממצאי הסי.טי לגבי מיקומה המדויק של המחט ועומק חדירתה – עד לאן הגיעה.

ח. את המחט היו חייבים להוציא.

ט. בניתוח הורם מתלה באזור רמוס עולה עם חתך וסטיבולרי באיזור לסת עליונה מימין, דיסקציה בשכבות עד לזיהוי המחט והוצאתה. הסיבה להגבלה שנותרה בפתיחת הפה ברורה: היה צריך לבצע חיתוך של הפרדת שכבות בשרירי הלעיסה, כדי להוציא המחט. לכן נגרמו שטפי דם והידבקויות בין שרירי סיב המסטר שהוא שריר לעיסה עיקרי בו היתה המחט תקועה. נוצר ריפוי צלקתי של השריר והתוצאה היא הגבלה בפתיחת הפה (כלומר: דעתו של מומחה ביהמ"ש תואמת כאן את זו של מומחה התובע – הערה שלי י.פ).

י. לא ניתן היה להוציא את המחט בדרך אחרת מן האופן שננקט ברמב"ם. היה צורך לחתוך ולהפריד הרקמות בשריר עד למציאת המחט. לא ניתן היה גם לבצע אחרת באופן שהיה מונע הנזק. פעולה כזו מלווה פעמים רבות בהידבקויות והצטלקויות של רקמות, ולא ניתן למנוע הדבר. הפעולה ברמב"ם הייתה הכרחית ולא רשלנית. היא בוצעה באופן מקצועי ונכון, ותופעת הלוואי שנוצרה ממן הגבלה בפתיחת הפה הייתה בלתי נמנעת. המומחה מיחס אפוא את כל הנכות בשיעור 20% לשבירת המחט בפה, שהובילה לצורך בניתוח להוצאתה.

י"א. בתשובה לשאלות הבהרה אישר מומחה ביהמ"ש כי קרוב לוודאי שיהא צורך בהרדמה כללית לצורך טיפולי שיניים. עם זאת בדיקה וצילומים ניתן יהא לבצע גם בלי הרדמה כללית. עם זאת ציין כי לא ניתן לדעת מה העלות השנתית המוערכת לצורך טיפול הרדמה כזה – שכן לא ניתן לדעת מה יהיו הצרכים הדנטליים של התובע, היינו במלים אחרות, האם יזקק לטיפולים המצריכים הרדמה ובאיזו תכיפות.

באשר לעלות – הרדמה כללית ניתן לבצע גם במרפאות פרטיות ועלות שעת מרדים הנה 2000 ₪ לשעה. לעת חקירתו אישר כי שעת מרדים עולה 2000 ₪ לשעה בהרדמה כללית מלאה, ואם נדרש הוא רק לסדציה – 1000 ₪ לשעה. ככלל טיפולי שיניים כאשר יש צורך בסדציה או הרדמה מלאה באין אפשרות לאלחוש, נמשכים כ 4 שעות, לרבות שהות המרדים לפני ואחרי. כך שעלות המרדים אם די בסדציה, אמורה לעלות לערך 4000 ₪ לטיפול. עם זאת יכול וירוכזו כמה טיפולים נדרשים במהלך פגישה שכזו.

הערה שלי – י.פ: בענין זה מקובלת עלי קביעת מומחה הנתבעת, ההגיונית לגופה, שכאשר נדרשת הרדמה או סדציה מקובל אכן לרכז כמה טיפולים בפגישה אחת, כדי לחסוך בעלות.

יב. ביחס לעלויות טיפולים אם ידרשו (טיפולי שיניים כלליים – כגון טיפולי שורש , כתרים, סתימה וכו') המומחה השיב בחקירה כי ענין זה משתנה מרופא לרופא ואין מחירון אחיד. עם זאת הסכים כי כאשר מדובר במרפאה שהנה בעלת רישיון נדרש לבצע טיפולים בהרדמה או סדציה, ברגיל עלות הטיפול הנה על הצד הגבוה של הסקלה.

7. דיון בשאלת האחריות

א. העובדות אינן שנויות במחלוקת, ואך הפרשנות שיש לייחס להן נתונה במחלוקת. התובע תיאר את המהלך, אך עדותו אינה מעלה או מורידה בשאלת האחריות , שכן כאמור אין מחלוקת עובדתית, והיא עולה מן התיעוד הרפואי וחווה"ד שכבר סקרתי. החלק הרלבנטי בחקירת הנתבע הקצרה , תשולב להלן בדיון בשאלת האחריות.

ב. לגבי טענת ההסבר הנאות: התובע עבר טיפולי שיניים אצל הנתבע וביום המקרה היה אמור לעבור טיפול שורש עקב עששת בשן 46. הנתבע הזריק לו זריקת אלחוש כמקובל, ומדובר אכן על פרוצדורה שגרתית ויומיומית בטיפולי שיניים לרבות לצורך סתימות, עקירות וטיפולי שורש . הוזרקו לתובע בעבר זריקות אלחוש, לרבות על ידי הנתבע בסדרת הטיפולים שעבר על ידו עובר ליום המקרה, כפי שהודה גם התובע בחקירתו. איני סבור שיש לחזור לפני כל זריקה על הסבר בדבר סיכונים בפרט סיכונים נדירים שבנדירים , כמו זה שהתממש בענייננו. הן מומחה הנתבעת הן מומחה ביהמ"ש הסכימו כי שבירת מחט לעת זריקת אלחוש הנה מקרה נדיר שבנדירים.

גם כשיש חובת הסבר, לא ניתן לחזות הצורך בהסבר בדבר סיכונים רחוקים מאד שאינם בגדר סיבוך מוכר, שאחרת יהא צורך לבלות ימים בהסברים, שהרי לא ידוע איזה סיכון או סיכון רחוק יתממש, אם בכלל. הסברים נדרשים לגבי סיבוכים מוכרים, ולא סיכונים מרוחקים עד מאד או כל סיכון היפותטי שבאפשר. זו לא מהותה של דרישת ההסבר הנאות, שאכן קיימת, אך אין להפכה לבלתי אפשרית ליישום בחוכמה שבדיעבד כשידוע מה אירע, ויש לצקת לחובה תוכן ריאלי ובר יישום.

זאת ועוד, כאשר מדובר בסיכון כה רחוק, הסבר ממין זה עשוי לגרום יותר נזק מתועלת בהרתעת ציבור רחב של מתרפאים, שזקוק לטיפולים ולזריקות האלחוש. למעשה, לא ניתן לבצע את הטיפולים בלא אלחוש (ניתן לדמיין טיפול בסתימה או טיפול שורש בלא הרדמה).

עם זאת ניתן להגיע ממילא למסקנה בדבר אחריות הנתבע, גם בלי להידרש לשאלת ההסבר הנאות, ואם כוללת הדרישה להסבר נאות גם הסבר שיש סיכון לשבירת מחט. אין צורך בעניין זה לא לשם הכרעה האם התקיימה עוולת הרשלנות, וממילא לא לצורך שאלת הפגיעה באוטונומיה (שהדיון בה נדרש אך אם נדחית התביעה בעילת הרשלנות הרפואית, שכן אין מדובר בראש נזק מצטבר, ואם נקבע שיש אחריות, בין בעוולת הרשלנות ובין בהיעדר הסכמה מדעת, ונפסק בגין כאב וסבל, כפי שיש לקבוע כאן, הרי שאין לפסוק במצטבר גם בגין פגיעה באוטונומיה: ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל, פס' 23-24) .

ג. אם כן, ביום המקרה למרבית הצער, בזמן שהזריק הנתבע לתובע בלסת את זריקת ההרדמה נשברה מחט בת 5 ס"מ. הנתבע הבחין בכך כמובן, לא הצליח לאתר ויזואלית או ידנית את המחט כדי לשלוף אותה (כפי שהעיד) , ואז הפנה את התובע כנדרש לצילום. כשחזר עם הצילום , הסיע הנתבע את התובע לרמב"ם, ושם עבר התובע במחלקת פה ולסת ניתוח לשליפת המחט, ושוחרר למחרת היום. הנתבע נותר עמו עם אמצע הלילה לאחר הניתוח. מן התיעוד עולה שבצילום נחזתה מחט בת 5 ס"מ שנותרה תקועה . בניתוח ברמב"ם חולצה אכן המחט ,ואין חולק כי הדבר היה חיוני. כפי שקבע מומחה ביהמ"ש, אין גם דרך אחרת לבצע הניתוח, לאור מיקום המחט, והיה הכרחי לבצע חיתוך והפרדת רקמות בשריר הלעיסה העיקרי בו הייתה תקועה. קביעה זו שלו נצרכה ולו לצורך דיון בשאלת הקשר הסבתי לשמה מונה, גם אם מקרינה היא בנוסף גם על שאלת ההתרשלות, על דרך שלילת התרשלות של רמב"ם או גורם מתערב זר . ואכן מטעם זה אין מה לדבר על התרשלות בניתוח שגרמה לנכות. סיבוך מוכר הכרוך לא אחת בניתוח שכזה, מטבעו, הינו דימומים וצלקת. כאשר מקובלת עלי מסקנת מומחה ביהמ"ש (שהנה גם מסקנת מומחה התובע, שלא ייחס כל רשלנות לרמב"ם), כי ההגבלה בפתיחת הפה שנותרה לאחר הניתוח, הייתה תוצאת לוואי בלתי נמנעת של הניתוח ולא תולדת רשלנות. הנכות היא תולדה של שבירת המחט שנותרה תקועה בלסת, וחייבה הניתוח.

ד. אני דוחה טענת מומחה התובע, ד"ר ברק, כי חובה הייתה לנתבע לתעד באיזה מחט עשה שימוש. מחקירתו של הנתבע עולה כי מדובר במחט סטנדרטית מן הסוג בו נהג להשתמש כל השנים. מעולם לא אירע מקרה קודם של שבירת מחט. גם מומחה ביהמ"ש ידע לומר כי אורך המחט הנה כחמישה ס"מ. הוא אישר כי גם הוא, כאשר הוא מזריק זריקת אלחוש למטופל, אינו מתעד את אורך וקוטר המחט.

אין חולק כי נדרש לתעד בסבירות מהלך טיפולי. אך כפי שצוין לגבי דרישת ההסבר הנאות, גם דרישת התיעוד לא צריכה לגלוש לאבסורד, כאשר מדובר על מחט סטנדרטית, ובאותו סוג מחט נעשה שימוש כל השנים לצורך אלחוש. אין צורך לתעד כל פרט לוואי תפל. אם היה צורך – יהפוך הרישום למגילות, ויציב דרישה שברור שלא ניתן לעמוד בה בסבירות.

ה. מה שנותר להכריע בו בשאלת האחריות הנו כלום מדובר בסיבוך מוכר או שמא פגם סמוי במוצר או התרשלות. מקובלות עלי קביעות ההלכה אליהן הפנה ב"כ הנתבעים 31-34 בסיכומיו, כי מבחנה של הרשלנות אינו בחוכמה בדיעבד, ולא כל אי הצלחה בניתוח משמיעה התרשלות. אלא שלטעמי אכן מתקיימת עוולת הרשלנות, וגם המלה "סיבוך" אינה מילת קסם שיש בכוחה להדוף כל טענת התרשלות. יש אכן סיבוכים שעשויים להתרחש גם בידיים מיומנות, ושעצם התרחשותם אינה מלמדת על התרשלות בביצוע. ויש מקרים, נדירים יחסית, אך קיימים, בהם ניתן להסיק מאופן גרימת הנזק בצירוף העדויות, כי אכן יסודו בהתרשלות שבביצוע. הנתבע עצמו אישר כאמור כי מדובר במחט מאותה סוג בה השתמש כל השנים. מומחה ביהמ"ש אישר כי בשים לב לאורך המחט – 5 ס"מ, ולכך שנמצאה תקועה לכל האורך בלסת, הרי נשברה מן הבסיס האוחז בה. הוא נחקר לפיכך על ידי ב"כ הנתבעת בקצרה גם בשאלה כלום לא יתכן שמדובר בכלל בפגם במוצר. ובכן, הכל יתכן, והמומחה השיב שבתאוריה זה יתכן, אולם לדבריו מדובר כאמור במקרה נדיר שבנדירים. ברור היה שדעתו שונה, היינו שלא מדובר בפגם במוצר, אלא בהתרשלות בביצוע ההזרקה. למעשה מסכימים המומחים כולם כי שבירת מחט במהלך זריקת אלחוש של בלוק מנדיבולרי, מהווה מקרה נדיר שבנדירים. גם אם מומחה הנתבעים לא קרא לילד בשמו, וניסה להסיט הדיון לשאלת אחריותו של בית חולים רמב"ם. הרושם מחקירת מומחה ביהמ"ש היה שהוא סבור שמקרה כה נדיר (כה נדיר עד שלא ניתן אף להתייחס אליו כאל סיבוך מוכר) מצביע על כשל בביצוע, ולא על פגם במוצר. הכף נוטה, ולו כמאזן ההסתברויות, לכך שביצוע לקוי במקרה הספציפי, בין כתולדת תנועת פיתול ובין בגין הפעלת כוח לא מתאימים, הוא שגרם לשבירת המחט בבסיס. העובדה שהדבר לא אירע מעולם לנתבע , אין משמעה שלא התרשל. גם לרופא מיומן יכולה לקרות תקלה שיסודה בהתרשלות נקודתית. מי שלא עושה לא טועה , ואכן לא כל טעות עולה כדי התרשלות. מאידך יש טעויות שהנסיבות האופפות אותן מקימות מסקנה סבירה בדבר התרשלות. וגם מי שהתרשל במקרה נקודתי אינו בהכרח איש מקצוע לא מיומן. אני קובע שלא מדובר בסיבוך מוכר או פגם במוצר שלא הוכח. האפשרות הסבירה ביותר הנה להתרשלות נקודתית בביצוע. אני קובע שהנתבעים חבים בפיצוי התובע מכוח עוולת הרשלנות.

גובה הנזק

8. חרף החלטתי כי הנכות אינה שנויה במחלוקת ועומדת על 20%, אף לשיטת מומחה הנתבעים, ולפיכך לא נדרש מומחה ביהמ"ש להתייחס לשאלת גובה הנכות, ביקש ב"כ הנתבעים בחקירתו, לחלץ ממומחה ביהמ"ש כי הנכות לאשורה פחותה מכך.

זאת באמצעות הפניה לטווחים של פתיחת הפה שלאחר פיזיותרפיה עמדו על טווחים טובים מאלו שנמצאו אצל המומחה, ועוד טרם בדיקת התובע אצלו. כך למשל, ב-21.9.16 ברמב"ם עמד טווח הפתיחה על 36 מ"מ.

המומחה אישר במילותיו כי יש אלמנט סובייקטיבי בתנועת פתיחת הפה , אולם גם אם מדובר לא ב 12 מ"מ כמו בבדיקה אצל המומחה, אלא ב 18 או 20 מ"מ, מדובר בטווחי פתיחה מוגבלים, הנופלים ממשית מן הנורמה. ברור היה כי המומחה אינו סבור כי יש שינוי בתוצאה המחויבת מבחינת גובה הנכות.

זאת ועוד, ביחס לתמיהה הנוגעת לטווחי תנועה משופרים במועדי עבר, השיב המומחה כי אכן יש מקרים בהם לאחר הטבה, ולו באמצעות טיפולי פיזיותרפיה, חלה החמרה בטווח הפתיחה האפשרי, בשל הדינמיות של המגבלה הנובעת מן הרקמה הצלקתית במיקומה. השאלה אם ניתן להשיג טווחי תנועה משופרים באמצעות טיפולי פיזיותרפיה חוזרים תלויה גם בניזוק, ועד כמה יזקק לטיפולים חוזרים ונשנים.

איני סבור כי חובת הקטנת הנזק כוללת היזקקות בלתי נגמרת של התובע לטיפולי פיזיותרפיה, שאין חולק שהתובע קיבל, ויכול שהועילו לו לתקופות מסוימות. מדברי המומחה עולה כי ממילא תתכנה תקופות של הטבה והחמרה ביחס לסוג הפגיעה בה מדובר. מכל מקום, מגיע שלב בו יש לומר שהטיפול הסביר מיצה מהלכו, ויש לאפשר לניזוק להמשיך בחייו. חובת הקטנת הנזק מצד הניזוק מתמצה בפעולות סבירות. זאת ועוד, אין ודאות עד כמה יועילו הטיפולים בשים לב לאפשרות של החמרה חוזרת. לטעמי עומדת בעינה הקביעה שהייתה מקובלת לגופה על מומחי שני הצדדים – כי הנכות הנה בשעור 20%. להבדיל, כפי שיחוור, מקובל עלי כי התובע לא פעל בסבירות להקטנת הנזק והנכות בתחום הנפשי.

9. ביחס להשלכות הנכות: מומחה ביהמ"ש אישר כי אין מניעה שהתובע כן יאכל בשר, אך קשה לו ללעוס בשר קשה. הקושי נובע לדברי המומחה מן המגבלה בפתיחת הפה והצורך להפעיל כוח בשרירי הלעיסה (מה שמחזק טענת התובע שנשמעו בחקירתו, כי הוא חש כאבים ומתקשה לאכול אוכל קשה). לדברי המומחה ,יכול התובע לאכול בלא קושי מאכלים רכים, כולל קציצות בשר.

10. באשר לצורך בטיפולי עתיד ועלותם: לא ניתן להביא בחשבון שהתובע יזדקק מדי שנה לסתימה, עקירה, טיפולי שורש או טיפולים נוספים המצריכים סדציה או הרדמה כללית. אומנם הצורך העקרוני בהרדמה כללית או סדציה הוכר על ידי המומחה מטעם בית המשפט, לאור מצבו של התובע. אולם הוא הודה כי טיפולי המשך ברמב"ם ניתנו לתובע בלי הרדמה או סדציה אלא באלחוש מקומי, כלומר בהזרקה. תיאוריות לחוד ומציאות לחוד.

נראה אפוא כי לפחות חלק מן הטיפולים יכול ויוכל התובע לעבור עם אלחוש מקומי. זאת ועוד מקובל עלי כאמור, כי גם אם יהיו טיפולים שמצדיקים סדציה, ניתן לרכז כמה טיפולים כמקובל בטיפול אחד, לפחות בחלק מהפעמים, וכך לחסוך עלות; ולא רק עלות, אלא קודם כל הצורך בסדציה או הרדמה כללית. בנוסף אם ישמור התובע על היגיינת פה סבירה, הסבירות שיזדקק לטיפולים המצריכים סדציה או הרדמה מדי שנה, אינה גבוהה.

עם זאת גם תחת פעולה עצמית סבירה לשמירת בריאות הפה, סביר שאדם יזקק מהלך חייו לטיפולים כגון סתימה או עקירה או טיפולי שורש, אם לא מעבר. חלק מן הטיפולים, גם אם לא כולם , יש סבירות שהתובע יצטרך לעבור תחת הרדמה. אותם מקרים שכן יערבו הצורך בהרדמה, סביר שלא ייאלצו הרדמה מלאה, אך גם כך העלות שנוגעת לאילוץ בסדציה צפויה להיות 4000 ₪ לטפול, בגין עלויות המרדים ומשך השעות בהן צפויה נוכחותו.

איני סבור שיש להכיר בנוסף בעלות עודפת בגין טיפולי שיניים יקרים יותר כביכול, באותן מרפאות שיש להן רישיון לבצע טיפולים תחת הרדמה או סדציה. אי הודאות כאן גדולה מדי, ואין די באמרה שבאופן כללי, מרפאות כאלה טיפולי השיניים עצמם יקרים בהן יותר. הדבר משתנה מרופא לרופא. יש להכיר כאן בסכום פיצוי גלובאלי באומדנא, בשים לב למכלול השיקולים שנזכרו כאן בסך של 40,000 ₪.

11. עיקרי חווה"ד של ד"ר עמיקם טל המומחה הפסיכיאטרי מטעם התובע:

א. נתוני רקע: נשוי ואב לשלושה. גנן שכיר בחברה, עובד שם מגיל 19. מוסלמי, לא דתי. מתגורר בכפר עם כל משפחתו הגרעינית. קשר טוב עם מעסיקיו, חש כלפיהם מחויבות. יחסיו עם הוריו טובים. מתגורר בדירה קטנה מעל בית ההורים במתחם החמולתי. נישואיו טובים. הכל עד לאירוע נשוא התביעה שהפך עליו עולמו לדבריו ואינו מסוגל עוד ליהנות מחייו.

ב. בחודשים הראשונים לאחר האירוע קיבל אישורים לחופשות מחלה. היה נתון במצוקה נפשית ובהלה של מה שאירע לו עקב הטיפול. מכיר תודה למעסיקיו על התמיכה שקיבל. התקשה באכילה ודיבור סבל כאבים מקומיים אך גם כאבי ראש וסחרחורות.

ג. מפי התובע למד המומחה כי התובע ראה את מצבו כאסון וחש כמי שאיבד את השליטה על מצבו הגופני וחייו, כאשר לא מעייניו התנקזו בסבלו ובמחשבות לא פוסקות הקשורות לסבל, לנפיחות בפיו ולכאבים, כמו גם לאי היכולת לפתוח הפה כבעבר, והגבלה על האכילה.

הוא הפך לפקעת עצבים, בעיקר כאשר טיפולי השיניים והטיפולים הפיזיותרפיים, כמו גם עקירת שיני הבינה, לא הועילו בפתיחת שרירי הפה, שנותרה מוגבלת עד היום. הוא החל לקנא באנשים אחרים שיכולים לאכול באופן נורמלי, בשכנים ובני המשפחה אשר מכינים בשר על האש, דבר שכה אהב לעשות.

ד. התובע מתקשה ללעוס מזון קשה, סובל כאבים מתמידים בפרק לסת ימין שמתגברים בעת לעיסה, דיבור, פיהוק או התעטשות. לא ניתן לעשות לו הרדמה מקומית לטיפולי שיניים בשל הגבלת מפתח הפה. הוא משתמש בתרופות נוגדות כאב. המומחה מפנה לחוות הדעת של המומחים בתחום רפואת השיניים שהוגשו בתיק ולמד מהן שהפרעת תפקודית של פרק הלסת ושרירי הלעיסה אינן ברות תיקון. משנאמרו לתובע דברים אלו ע"י אנשי המקצוע השונים, גרם הדבר לתחושת חוסר תקווה, לשיפור עתידי ותחושת חוסר מוצא, ייאוש ובעיקר כעס ועצבנות רבה. הוא החל להתנהג בביתו באופן של פגיעות חוזרות והתעמרות באשתו, מה שלא היה בעבר. הוא עצמו חש בושה על האופן בו הוא מתנהג. קיימים מתחים הנובעים מן המתח הקבוע בו מצוי ובתגובות אימפולסיביות ומעליבות כלפי אשתו וילדיו, אך גם כלפי אנשים אחרים. חסר סבלנות, לא יכול לסבול את הרעש שמקימים בני משפחתו. פנה לנוירולוג והאחרון רשם לו תרופות הרגעה, כולל ווליום, כדי להפחית את המתח, וכן תרופה מפחיתת כאב.

ה. לדברי התובע, מתקשה בשינה בשל מחשבות על מצבו. החל לישון בחדר נפרד מאשתו ובשל המתחים בינו לבינה כמעט ואינם מקיימים יחסי אישות. לדבריו אשתו לא יכולה לסבול אותו והמצב כה גרוע שנושא גירושין עלה על הפרק. בשל התרבות הכפרית בה נמצא, לא יכול להרשות לעצמו לפנות לעזרה נפשית, שכן לדבריו "הדבר לא מקובל אצלינו". בראיון טלפוני עם אשתו מסרה על שינויים בהתנהגותו בבית וכלפיה, למן אותו טיפול אצל הנתבע.

ו. בבדיקה משתף פעולה ומתמצא בכל המובנים. העברית עשירה וטובה. מקרין מתח ומצוקה רגשית כל אימת שמדבר על נושא הפגיעה בלסת כתולדת הטיפול הכושל. נראה סוער ונרגש עם עליית טונים, כל אימת שמדבר על כך. ריכוז וקשב בינוניים. סף תסכול מונמך עם התפרצויות כעס ועליית טון דיבור לעיתים. מצב רוח כעוס, אפקט דיכאוני. אין תסמיני דכאון עמוק או הפרעה פסיכוטית, אך ממצאי הבדיקה מצביעים על תגובה מעורבת של דיכאון וחרדה כחלק מתגובת הסתגלות.

ז. תגובת הסתגלות היא תסמונת המבטאת תגובה פסיכולוגית נפשית כגורם סטרסוגני כלשהו, כמו פרידה טראומטית, מוות, פיטורים, נכות גופנית או סבל גופני כתוצאה ממחלה ממושכת. תגובה זו מבטאת את אי יכולת האדם להתמודד עם הגורם הסטרסוגני. תגובת הסתגלות מתבטאת בדרך כלל עם תסמיני דיכאון, מתחים וחרדות. רוב האנשים יפתחו יכולות וכלים להתמודדות, ותגובת ההסתגלות תהיה אצלם זמנית ותחלוף מאליה.

עם זאת אצל חלק מן האנשים תקבל תגובה זו מהלך כרוני תוך התקבעות תסמיני דכאון וחרדה או תסמינים נפשיים ורגשיים שונים. במצב זה תימשך התגובה הכרונית גם אם הגורם הסטרסוגני עצמו חלף. אצל התובע עברה התגובה זה מכבר מהלך כרוני. המשך קיום הנכות והסבל הגופני אך מנציח קיומה ולפיכך מדובר בתגובה המזכה בנכות צמיתה. כל הנכות קשורה אך לאירוע הנדון של טיפול השיניים אצל הנתבע, שכן קודם לא הייתה בעיה נפשית.

ח. המומחה מודה כי קיים פער מסוים בין הנכות התפקודית העכשווית, הנמוכה במידת מה מזו הנפשית רגשית, לבין הנכות הרגשית והסבל הרגשי, לרבות הפגיעה במשפחה ובזוגיות. זאת מאחר והתובע ממשיך לעבוד במשרה מלאה, אם כי תוך קושי לעומת העבר.

חקירת המומחה

ט. ד"ר טל הודה בחקירתו כי לא עמדה בפניו בעיה רפואית נוספת, וכי אין לו ידיעה מה מצבו הכלכלי של התובע, אך הוא כן יודע כי הוא מוסיף לעבוד, הן לפני התאונה והן אחריה, עד היום. ביחס להפרעת ההסתגלות בה הכיר – מדובר בתגובה נפשית למצב גופני. הוא שלל שהפרעה כזו מקורה יכול להיות גנטי או התפתחותי. הוא שב ואישר כי היא כן יכולה להיגרם על רקע קשיים בחיים, לא רק קשיים גופניים, כגון קשיים בזוגיות או קשיים גופניים.

הערה שלי י.פ. – התובע וד"ר טל נחקרו קצרות על עבר אורטופדי של התובע, שכלל בעבר כאבי גב שהצריכו הזרקת וולטרן לשיכוך כאב. אין ספק שכאב גב שמצריך הזרקה הינו כאב עוצמתי, אולם לא נסתרו דברי התובע כי לא מדובר על מצב קבוע, אלא כאבים שחלפו. אפילו אם ארחיק לכת ואניח רק לצורך הדיון כעת כי יש לתובע נכות אורטופדית קלה (והדבר כלל לא הוכח, באין חוו"ד מטעם הנתבעת), הרי שלא כל כאב גופני או נכות מביאים להפרעת הסתגלות פסיכיאטרית המזכה בנכות. מאידך, יש מצבים שכן גורמים להפרעת הסתגלות. כפי שיחוור, בחוות הדעת הנגדית של מומחה הנתבעת לא באה כלל התמודדות עם התזה שהתובע פיתח הפרעת הסתגלות לנכותו בתחום השיניים. כל שעשה מומחה הנתבעת היה לכתוב חוו"ד "ערומה" כאשר אפילו חוו"ד מומחה התובע לא עמדה לפניו, ואף לא חומר רפואי. במקום זאת התרכז בשלילת התזה שיש לתובע תסמונת או הפרעה פוסט טראומטית. אלא שמומחה התובע בכלל לא טען כי יש לתובע תסמונת פוסט טראומטית, אלא הפרעת הסתגלות לנכות הגופנית בתחום הפה ולסת. לא כל טראומה מניבה הפרעה פוסט טראומטית, ולא כל תגובת הסתגלות מחייבת PTSD ברקע, אם כי הדבר אפשרי.

י. ד"ר טל הודה בחקירתו כי התובע לא פנה לסיוע נפשי, לא בטיפול פסיכולוגי ולא בטיפול פסיכיאטרי. עלות של טיפול פסיכולוגי נעה בין 300-350 ₪ לפגישה באזור מגוריו של התובע, אזור הצפון, ו-400 עד 500 ₪ באזור המרכז.

המומחה ציין ש-20 פגישות הינן מספר נאות לצורך טיפול בהפרעת הסתגלות, אלא שהוא בכלל היה סקפטי האם טיפול פסיכולוגי הוא זה הדרוש. לטעמו מה שדרוש לתובע ויכול אכן להועיל לו, הינו טיפול פסיכיאטרי, כאשר פסיכיאטר יכול לרשום לתובע גם תרופות פסיכיאטריות נדרשות, לרבות תרופות נוגדות דיכאון ומשרות שינה, ולהקטין משמעותית את סבלו של התובע. חלק מן המצבים בהם יש הפרעת הסתגלות מתאימים לטיפול גם בתרופות נוגדות דיכאון, והרושם הוא שהמומחה סבור שזה מצבו של התובע. היינו, שטיפול פסיכיאטרי הכולל רישום תרופות מתאימות יכול להועיל לו, כאשר פסיכולוג אינו רופא ואינו יכול לרשום תרופות.

באשר לשאלה מדוע אם כן לא פנה התובע לטיפול נפשי, השיב כי במגזר הערבי מוסלמי, בפרט בכפרים, יש עדיין סטיגמה כנגד טיפול כזה שאינו מקובל. וכי שם נפוצה התופעה בהן פניה לטיפול נפשי תהא רק כאשר המצב חמור בהרבה מאשר בענייננו, היינו כאשר הניזוק כבר לא יכול לשאת את המצב.

הערה שלי י.פ. – הנכות הנפשית כמו נכויות אחרות, נגזרת מבחינת גובהה על בסיס החומרה הקלינית הנודעת להפרעה הנפשית. עם כל הכבוד לטיעונים המגזריים, אין בהם כדי לאיין את חובת הקטנת הנזק בפעולה סבירה של הניזוק. לא מתקבל על הדעת כי רק בשל שייכות התובע למגזר מסוים, יהא פטור הוא מפעולה פשוטה של הקטנת נזק ע"י פניה למומחה מתאים, שיכולה להיות פניה דיסקרטית הנהנית מחסיון רפואי, ואילו ניזוק השייך למגזר אחר, יתקל בתוצאה דיונית ומעשית שונה מבחינת חובת הקטנת הנזק, רק בשל השתייכות מגזרית שונה. בשונה מחווה"ד, לעת החקירה התקבלה כבר תמונה מאוזנת יותר.

הרושם הברור הוא שגם אם לדעת המומחה הפרעת ההסתגלות עברה מהלך של כרוניפיקציה, הרי הוא עדיין סבור כי ניתן להקטין את הסבל והסימפטומים, וכמסקנה נגזרת שלי - את חומרת ההשפעה הקלינית, אם ינקוט התובע בטיפול נאות ויפנה לעזרת פסיכיאטר, כאשר כמובן אין הוא אמור לפרסם הדבר ברבים, כך שלא ברור מאיזו סטיגמה יסבול. ד"ר טל אף הוסיף כי העזרה הנפשית זמינה כיום בלא עלות במרפאות הקופות לאחר הרפורמה, בטיפולי בריאות הנפש. וכי המליץ לתובע לפנות למרפאה פסיכיאטרית, הנמצאת 5 ק"מ ממקום מגוריו באזור כרמיאל, כאשר הטיפול לא יעלה לו כסף. על זאת יש להוסיף כי התובע מוסיף לעבוד אצל אותו מעביד מגיל 19, ולא חל שינוי לרעה בהשתכרותו. הוא מוסיף לעבוד ברצף עד היום, והמומחה הודה בלשונו בסוף חוות הדעת כי הנכות בפן התעסוקתי נמוכה מן הנכות הרגשית, בעטיה נקבעה הפרעת ההסתגלות, כנכות רפואית בת 20%.

יא. ד"ר טל אף ראה להוסיף בחקירתו שלטעמו סובל התובע גם מתסמונת כאב כרוני, ולכן טיפול פסיכולוגי לא יועיל, להבדיל מפסיכיאטרי.

לגבי תסמונת כאב כרוני, כפי שאף החלטתי במהלך ישיבת ההוכחות, ככל שמבקש התובע לטעון לה, עסקינן בהרחבת חזית, שכן לא הוצבה חוו"ד רפואית המדברת בתסמונת כאב כרוני. לא כל כאב המתלווה לנכות עולה כדי תסמונת כאב. למרות שלפי מסמך סיכום שהוגש, פונה התובע מדי כמה שבועות לקבל זריקה נגד כאב, לא הוצבה שום תזה רפואית בחוות דעת, המדברת בתסמונת כאב כרוני. זו גם דיסיפלינה שבכל הכבוד אינה בתחום מומחיותו של פסיכיאטר, אלא של נוירולוג או מומחה לרפואת כאב (וכאשר הבעיה היא אורטופדית, לעיתים יכול לחוות דעה גם אורטופד עם מומחיות ספציפית ברפואת כאב). איני טוען כי אין מצבים בהם יכולים להיות כאבים על רקע נפשי, אולם יש להבדיל בינם לבין תסמונת כאב כרוני, ומכל מקום אפילו תזה של כאב על רקע נפשי לא הוצבה בחווה"ד. יהא תחום המומחיות הנדרש אשר יהא, תזה בדבר תסמונת כאב כרוני שהתפתחה, יש להגיש כדין בחוו"ד. לא ניתן להציבה או להוכיחה בגדרן של תשובות הניתנות לראשונה בחקירה נגדית.

12. חוות הדעת של המומחה בתחום הנפשי מטעם הנתבעת – הפסיכיאטר ד"ר רוזיצקי:

א. המומחה סוקר נתוני הרקע המשפחתיים. התובע מתאר ילדות רגילה, 10 שנות לימוד. מאז גיל 16 עובד כגנן באותו מקום, התחתן לפני 10 שנים ומתאר מהלך נישואים יציב. מתאר עצמו עד לתאונה בריא ללא בעיות מיוחדות.

ב. המומחה סוקר את האירוע נשוא התביעה. על פי תיאור הנבדק סבל מנפיחות וכאבים באזור הלסת לאחר הניתוח והיה 5 עד 6 חודשים בחופשת מחלה. סבל מכאבים בלסת, קושי באכילה ומצוקה כלכלית. לאחר חצי שנה חזר לעבודה. סבל מהפרעות שינה עקב כאבים, התקשה באכילה, מתוסכל מכך שלא יכול לאכול אוכל רגיל, נטל תרופות משככות כאבים, תרופות הרגעה. לא פנה לטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי.

ג. ממשיך לעבוד כגנן שכיר, 8 שעות, משרה מלאה, באזור תעשיה תפן. מרוצה ממקום העבודה. בבית מתוסכל ועצבני, מתקשה לסבול את הילדים, קשיים בנישואים, טענה לחוסר תפקוד מיני, סובל מכאבים לאורך כל הפנים וראש בצד שמאל. מקווה לשיקום הפה, טוען שאין לו כסף בשביל זה. מתאר מצב כלכלי דחוק, קשרים חברתיים מצומצמים, בריא בדרך כלל, אך מרגיש עייפות. נוטל כיום תרופות משככות כאבים: אופטלגין ואדוויל. אשתו מדווחת כי לא ישן בשל הכאבים ועצבני בגינם, מתפרץ עליה ועל הילדים, קשיים בנישואים.

ד. בבדיקה הפסיכיאטרית קשר עין מלא, שיתוף פעולה מלא, שקט ורגוע פסיכומוטורית, חווה מצב רוח תנודתי, אפקט לבילי מלא תואם לתכנים, חשיבה סדירה, ללא הפרעות, הליך חשיבה ללא תסמינים פסיכוטיים, תכנים דיכאוניים הנובעים ממצבו הנוכחי ומצב סוציואקונומי. בעיקר סביב מצב כלכלי וחיכוכים בחיי נישואין. אין תכנים חודרניים הקשורים לאירוע עצמו. אין עוררות רגשית או גופנית. בוחן מציאות תקין. שיפוט ותובנה שמורים. שולל אובדנות.

ה. לא הוצגו בפני המומחה תימוכין לכך שהתובע סבל מכאבים ונפיחות לאחר הטיפול אצל הנתבע או שהיה בחופשת מחלה כמה חודשים. הדברים באו מפיו. מציין כי היה בטיפול רפואי וקיבל משככי כאבים. עובד באותו מקום כגנן, אותו מקום בו עבד מגיל 16. מציין כי מתפקד היטב ומרוצה ממקום העבודה והיה נראה כי מנהל חיי שגרה משפחתיים עם מסגרת נישואים ומשפחה יציבים. הוא מתאר חיכוכים ומריבות עם האישה על רקע כלכלי ומצוקה כלכלית. הוא עצבני יותר כיום בשל כאבים בלסת. מציין שהכאבים טורדים מנוחתו וגורמים להפרעות שינה. עם כל זאת, עדיין מקיים מסגרת נישואין, משפחה ותעסוקה יציבים, לא נמצא בטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי ולא בטיפול פה ולסת.

ו. הרושם הוא של אדם דל במשאבים נפשיים, המתמודד עם מצוקות כלכליות ומשפחתיות, בלי עדות להפרעה דיכאונית וללא רושם של הפרעת PTSD. מדובר באדם נורמטיבי, איש עבודה ומשפחה, אשר לאורך השנים מילדותו משאביו הנפשיים חלשים, התקשה בהתמודדות עם מסגרת בית ספרית והתבסס בעבודה מקצועית פשוטה. עם זאת, הצליח להתמיד בתעסוקה יציבה, התחתן, הקים משפחה ללא רקע של תחלואה פסיכיאטרית מוכרת מעברו. מאז האירוע המצער נשוא התביעה, חזר לעצמו ולתפקוד רגיל בעבודה ובמשפחה ונראה כי מקיים חיים שגרתיים עם קשיי התמודדות רגילים עם דחק כלכלי ומשפחתי. לא נזקק לטיפות פסיכיאטרי או פסיכולוגי עד היום ואין עדות להפרעה דיכאונית או הפרעת PTSD בעקבות האירוע. מצוקתו כיום נובעת מכשלים כוללניים בחייו בלי קשר לאירוע. גם על רקע משאביו הנפשיים המצומצמים, המקשים על התמודדות בחיים. האירוע עצמו אינו משפיע על מצבו הנפשי ולא גורם לתחלואה נפשית. אין עדות להפרעת PTSD או הפרעה אחרת הקשורה לאירוע הנדון מ-10.3.16.

ז. חקירת המומחה מטעם הנתבעים:

בחוות הדעת מטעם המומחה לא נזכר חומר רפואי כלשהו. באופן תמוה לחלוטין, אכן אושש בחקירתו, כי לא זו בלבד שלא הוצג בפניו תיק רפואי כלשהו של התובע, אלא שאפילו חוות הדעת של המומחים בתחום הפה ולסת, ואפילו חוות הדעת של המומחה הפסיכיאטרי מטעם התובע – ד"ר טל, לא הוצגו בפניו. אודה כי לא זכור לי מקרה בו נחקר מומחה, שהכין חוות דעת לאחר בדיקה של הניזוק, מבלי שעמד בפניו ולו מסמך אחד לרפואה. לא כל שכן, חוות הדעת של הצד שכנגד. המומחה הגיע למעשה לחקירה כאשר בפניו מסמך אחד בלבד – חוות דעתו.

כפי שכבר רמזתי קודם, המומחה טרח ושלל בחוות דעתו קיומה של הפרעת או תסמונתPTSD . זאת על סמך התרשמותו בבדיקה הקלינית מתגובותיו של התובע, כאשר אין סימני עוררות, שחזור וכיו"ב. מקובל עלי לחלוטין כאמור, כי אכן אין PTSD . אולם, מומחה התובע לא טען בכלל ל-PTSD. מומחה התובע טען להפרעת הסתגלות נפשית לנכות הגופנית בתחום הפה ולסת ולתסמיני הנכות האמורה, ממן כאב והפרעה בפתיחת הפה, וקושי בלעיסת מזון קשה. איננו יודעים מה הייתה התייחסותו של המומחה מטעם הנתבעים, לשאלה של הפרעת הסתגלות כרונית בגינה אכן קובעים לעתים מומחים פסיכיאטרים נכות. אולם, בחוות דעתו לא שלל ולא אישר קיומה של תסמונת כזו. הוא פשוט לא התייחס אליה כלל, והסתפק בכמה מילים קצרות שאין תסמונת PTSD ואף לא הפרעה נפשית אחרת הנובעת מן הטיפול נשוא התביעה.

אין די בשלוש ארבע מילים שאין גם הפרעה נפשית אחרת, כדי לשלול נכות בשל הפרעת הסתגלות. צריך להתייחס לתזה שיש כזו ולהסביר מדוע אינה נכונה. נכון לומר שהמומחה כלל לא היה מודע לטענה של מומחה התובע כי נותרה הפרעת הסתגלות כרונית המזכה בנכות, ולא טרח אפוא להתייחס אליה. במצב דברים זה, קשה לומר שיש כאן התמודדות לגופה ובכלל, עם התזה שהציב ד"ר טל.

13.א. לטעמי, יש להעמיד את הנכות הנפשית הנובעת מן הטיפול הרשלני על 10%, בגין הפרעת הסתגלות רגשית שאין לה נפקות תעסוקתית, וביטויה הממשי הינו ביטוי חברתי. יש נכויות נפשיות שלעיתים השלכתן התעסוקתית גבוהה מן הנכות הנפשית, ויש מיני נכויות נפשיות שהשלכתן רק במישור החברתי והאישי, ואין להן השלכה תעסוקתית ממשית. להלן נימוקי לקביעה זו.

ב. מקובלת עלי באופן כללי התזה שהציג ד"ר טל, כי רוב האנשים שסובלים ממצב סטרסוגני כלשהו, לרבות נכות גופנית או כאב בעטיה, לא יפתחו הפרעת הסתגלות: בכלל או הפרעה קבועה. אולם, מיעוטם אכן יפתחו הפרעה כזו. לא נסתרו דבריו כי הפרעה כזו יכולה להתפתח לא רק כתולדת נכות או כאב גופני או מחלה גופנית, אלא גם כתוצאה לתגובה לאירועים סטרסוגניים שבחיים. אולם אכן לא הומחש כי היה אירוע סטרסוגני כזה בחייו של התובע ,בעטיו פיתח נכות נפשית כלשהי, לבד מן הטיפול נשוא התביעה והנכות שהותיר, על תסמיניה.

צורף חומר רפואי ניכר על הטיפולים והבעיות בתחום הפה ולסת בעקבות חדירת המחט והניתוח להוצאתה. ניתן לקבל כי התובע נותר עם הגבלה בפתיחת הפה, קושי בלעיסת מזון קשה, וכאבים. הנפיחות ירדה משכבר , הפנים סימטריות, והתובע אף הודה כי אין לו קשיי דיבור. הוא גם העיד עדות שוטפת, וברור כי אין לו קשיי דיבור או הבעה. אולם הקשיים שנותרו אכן יכולים היו פוטנציאלית לגרום הפרעת הסתגלות שעברה כרוניפיקציה, ולא נסתרה כאמור חוות הדעת של ד"ר טל שכך אכן ארע, כפי שכבר רמזתי כאשר דנתי בחוות הדעת של ד"ר רוזיצקי וחקירתו.

ג. עם זאת, העובדה שלא הוצבה למעשה תזה שכנגד, אינה מונעת התייחסות לחולשה שבשורה התחתונה המסקנית אשר בחוות דעת. זאת ככל שאותה חולשה נובעת מתוכה וברה של חווה"ד עצמה, אף בלי תזה רפואית נגדית. ד"ר טל זיכה ב-20% הפרעת הסתגלות, אך מחקירתו כאמור נובע כי יש תועלת בטיפול פסיכיאטרי אשר בהתוויה תרופתית מתאימה, יכול בהחלט להפחית מן הסבל. כפי שציין הוא עצמו בסיפא של חווה"ד, יש להבדיל בין הנכות הרפואית בפן הרגשי לבין השלכתה התפקודית, כאשר התובע מוסיף לעסוק במקצועו כגנן כל השנים ועד היום, באותו מקום עבודה.

לאשורה, כאשר מדובר בהפרעת הסתגלות שביטויה העיקרי בעצבנות, גם בשל כאב והפרעת שינה, הרי כאשר מסכים המומחה שניתן להפחית ממשית את הסבל ע"י טיפול פסיכיאטרי ותרופות מתאימות שיסייעו בשינה, ובהפחתת תסמיני דכאון (החופפים חלקית את הפרעת ההסתגלות אצל התובע), הרי שקשה להפריד בין הפחתת הסבל לבין הפחתת התסמינים בפן הקליני. כפי שנרמז, לא מקובל עלי שהתובע פטור מפעולה פשוטה של פניה לטיפול נפשי, רק משום ששייך הוא למגזר זה או אחר.

ד. אזכיר ההלכה כי מי שנפגע כקטין זכאי לחזקת השכר הממוצע במשק כחזקה שתשמש לצורך קביעת בסיס ההשתכרות לעתיד. מדובר בחזקה ניתנת לסתירה אם יש נתונים אינדיבידואלים לקטין עצמו שיש בכוחם לפעול גם על דרך העלאה וגם על דרך הפחתה. אולם כדי לסתור אותה יש להצביע אכן על נתונים אינדיבידואליים של הקטין עצמו. השתייכות מגדרית או מגזרית או קבוצתית אחרת, אינה בבחינה נתון אינדיבידואלי, והיא לא תעלה או תוריד (ראה עא 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא; רעא 7490/11 ‏ ‏ חטיב פחרי נ' מוחמד חאג'‏).

לא נעלם ממני כי התובע לא נפגע כקטין , אך ציינתי הדברים באנאלוגיה, לשם המחשת העיקרון. איני מבקש לטעון כי לעולם אין חשיבות להשתייכות מגדרית או מגזרית, ככזו שעשויה במקרים מסוימים ליצור נתונים אישיים בהם יש להתחשב לטובתו של הניזוק. אני כן מבקש לטעון כי יש גבול לטיעון בדבר השתייכות מגזרית או מגדרית או קבוצתית כטיעון שיצדיק באופן גורף כל מהלך, כגון הצדקה לא מובנת והימנעות מכל פעולה פשוטה שיש בכוחה להקטין הנזק. החשיבות העיקרית היא לנתוניו האינדיבידואליים של הניזוק ולא להשתייכותו הקבוצתית. להשתייכות זו יכולה להיות לעתים רלבנטיות עקיפה. אך אין להגזים, ואין לקבוע כי פטור הניזוק מחובת הקטנת נזק בפעולה סבירה של פניה דיסקרטית לטיפול נפשי אצל בעל מומחיות, רק בשל השתייכות מגזרית וסטיגמה כביכול. לא ברור למה יכול התובע לפנות בלא קושי לקבל חוות דעת אצל מומחה בתחום הנפשי, לצרכים משפטיים, שאף יקבע שסובל הוא מנכות, אך מטיפול דיסקרטי אצל מומחה בתחום הנפשי מנוע הוא, כפעולה סבירה שיכולה להקטין נזקו.

ה. לקביעתי לא קיים התובע את חובת הקטנת הנזק. עוד לקביעתי, הנתמכת בעדות מומחה התובע, לו קוימה החובה, היה ניתן להפחית סבלו ועוצמת התסמינים הנפשיים הנובעים מהפרעת ההסתגלות, ובהתאמה גם הנכות הנפשית. אני אומד את נכותו הנפשית לו קיים התובע את חובת הקטנת הנזק, בסך של 10%. קביעה זו, לפיה יש להפחית משיעור הנכות שקבע ד"ר טל, זוכה לאישוש נוסף גם מחולשה מסוימת שלגוף חוות הדעת. הספיקה לד"ר טל פגישה אחת עם התובע ושיחה טלפונית עם אשתו, על מנת לקבוע נכות בשיעור 20% בלי שהתובע הועבר כל מבדק שאלון או מבחן, בלי שנשלח לאבחון פסיכודיאגנוסטי. אמנם יש חשיבות בתחום הנפשי להתרשמות הקלינית של המומחה הבודק, אך עדיין יש תחושה לא נוחה כאשר התרשמות זו הינה חזות הכל. נראה ששעורה של הנכות מופרז.

ו. זאת ועוד, גם לו קיבלתי כי נכותו של התובע עומדת על 20% כפי שקבע ד"ר טל, הרי שאיני סבור כי לנכות זו, ותהי היא בשיעור 10% או 20% נודעת השפעה תעסוקתית. התובע עובד ברצף מגיל 19 ועד היום באותו מקום, כגנן. העד מטעמו מר רותם כהן, שעבד עימו עד 2016 או 2018, העיד על ההערכה הרבה למסירותו וכישוריו. הוא ציין כי התובע, לאחר המקרה, כבר לא חזר לתפקודו הקודם, ולא קודם. אהדתו של מר רותם לתובע והערכתו לתפקודו כעובד מסור לפני האירועים נשוא התביעה, היתה ברורה. אולם להבדיל מסיסמאות כלליות, לא יצקו תוכן לאותן סיסמאות. התובע הרי לא החל לעבוד אצל אותה מעבידה בשנה שלפני התאונה.

הוא עבד שם כ-16 שנה לפני הטיפול נשוא התביעה, והוסיף לעבוד שם 4 שנים אחריה. הוא העיד כי עבד אצל חברה בעלת שם אחר ובמהלך חופשת המחלה שלו בגין האירועים נשוא התביעה, הועבר לחברה בה הוא עובד כיום, אך מדובר למעשה על אותם מעסיקים. כפי שהתברר בעדותו של מר כהן, חל פיצול בין השותפים שהקימו חברות שונות, או שמאותה חברה התפצלה חברה אחרת, כך שבסופו של יום נותרו שתי חברות.

14. א. דווקא לאור דברי אותו ממונה לשעבר, מר רותם כהן, ניתן היה לצפות כי יוצגו תלושים שימחישו כיצד עלה השכר באופן ריאלי לאור ההערכה לתפקודו של התובע, ולא רק בשל עליית השכר האוטומטית הנובעת מן ההסכם הקיבוצי לאורך 16 שנה. שהרי מר רותם העיד כי התובע היה מוערך מאוד, והוא אף מינה אותו כראש צוות במפעל שבו הגננות היא הראשונה במעלה בארץ. התובע מאידך העיד כי הינו עובד יומי. כלומר, שכרו החודשי נגזר מכמות הימים בהם עבד, ולכל יום יש שכר קבוע בלי קשר לכמות השעות ביום. השכר לדבריו התעדכן מ-240 ₪ ל-270 ₪ ליום, על פי התעריף שבהסכם הקיבוצי. דבריו של מר רותם על עליית שכר ריאלית מעבר למקובל, לא נתמכו בדבר וחצי דבר, שכן התובע ראה לצרף תלושים רק מ-2017.

לא הוכח אפילו הפסד לתקופת אי הכושר בה נעדר התובע 4 חודשים לדבריו, עד שחזר (לדבריו ולדברי מר כהן, הסכים הוא לחזור לאור בקשת מר כהן, למרות שאושרו לו ימי מחלה נוספים, אך הדבר לא מעלה או מוריד, שכן התובע אישר כי שכרו שולם ע"ח ימי מחלה. אם היה הפרש שלא שולם, הרי היה צריך לצרף את התלושים כדי להמחישו, שכן מדובר בנזק מיוחד). החשוב כרגע הינו כי טענות לחוד והמחשתן לחוד. כדי לצקת תוכן לסיסמאות הכלליות היה צריך לצרף תלושים שימחישו כי עד לתאונה עלה שכרו של התובע ראלית מעבר להצמדה או עליית השכר שבהסכם הקיבוצי, מהלך 16 שנים תמימות עד לטיפול נשוא התביעה. ומעדות מר כהן ניתן להתרשם כי אין הוא בקיא כלל בענייני שכר.

אני מוכן בהחלט לקבל כי התובע הוערך ואף מוערך כיום במקום עבודתו, אולם להבדיל מטענות כי כבר אינו עובד באותו אופן כמו בעבר, לא הומחש כי עת שהוערך מאוד שופר שכרו לאורך 16 שנה תמימות, ולא הומחש כי נגרע משכרו הריאלי ב-4 השנים מאז הטיפול נשוא התביעה.

המסקנה היא כי הוא מוסיף ועובד בלא שהמחיש כל פחיתה בשכרו, ואף בלא שהמחיש שקודם בשכרו לפני המקרה מעבר לעליות המקובלות של גנן שכיר באותה חברה בה הועסק, על פי ההסכם הקיבוצי; וכי הוא מוסיף להשתכר כפי שהשתכר וכפי שמקובל אצל המעבידה. יוסף שהתובע גם לא זימן לעדות אדם או בעל תפקיד מטעם המעבידה, המעסיקה את התובע כיום.

ב. מר רותם כהן הפסיק להיות ממונה על התובע, לדבריו ב-2018. זאת כאמור לאור העובדה כי השותפים שניהלו את החברה הקימו שתי חברות שונות והוא עבר לחברה בה אינו ממונה עוד על התובע. אלא שהתלושים שכן צירף התובע מלמדים שתחילת העסקתו הינה ממאי 2016. הדבר לא יתכן, שכן הוא עובד אצל אותו מעסיק, לדבריו, המקובלים עלי, כבר מגיל 19.

מכאן נובע, שכל הנראה טעה מר רותם כהן והפיצול היה במאי 2016, ולאורו כנראה נפתחה חברה עם שם חדש או מספר חברה חדש, למרות שבפועל נותר התובע כפוף לאותו מעסיק פרסונלי (בעל שליטה בחברה), באותה עבודה. כלומר, שכבר 4 שנים לא ממונה מר כהן על התובע. מדובר בתקופה ממש לאחר האירועים נשוא התביעה, במאי 2016, כשהיה עדיין התובע בתקופת אי כושר וטרם חזר לעבודה. הוא עצמו אישר בחקירתו שאכן הועבר (רישומית) למעביד החדש (אותו מעביד אך תחת חברה או רישום אחר) כשהיה בתקופת המחלה. היה מקום לכך שאכן מי ממוניו בחברה החדשה יבוא ויעיד על כך כי תפקודו נפגע או שכרו נגרע, לבד מעדות מלאת אהדה של מר כהן. כאמור: מקובל עלי שהתובע אכן עובד מסור והוערך ע"י ממוניו, ומר רותם אף שיבץ אותו כראש צוות באותו מפעל, אך מעבר לשיבוץ לא הומחש ששכרו עלה ריאלית עד למקרה נשוא התביעה (והתובע כמי שעליו רובץ נטל ההוכחה, יכול היה אכן להוכיח הדברים על נקלה ולצקת תוכן לטענות), ואף לא שתפקודו בפועל נגרע או קידומו נעצר לאחר המקרה.

גם לשם כך היה צריך להשוות את העבר עם ההווה באמצעות עדות של מי ממוניו שיכול להעיד על פוטנציאל קידומו ושכרו אלמלא נכותו, בהשוואה לעבר. יש לייחס לחובת התובע הימנעות ראייתית זו מהמצאת תלושי העבר וזימון מי ממעסיקיו שיכול להעיד על השינויים בשכרו . חזקה אפוא, שלו הוצגו הנתונים המלאים שבשליטת התובע היו הם פועלים לחובתו וממחישים כי אין הפסד ראלי.

ז. אני קובע אפוא שהתובע עובד בלא פחיתה בשכרו ושומר על אותה רמת שכר המתעדכנת ועולה על פי ההסכם הקיבוצי, מאז גיל 19 ועד היום, בלא שינוי. יש לכך נפקות שכן מן העבר , וחלפו כבר 4 שנים , יש ללמוד גם על העתיד. גם טיב הנכות חשוב. יש מקרים בהם עובד אדם בלא פחיתה ושכרו אף מושבח, אך עדיין לאור שנות ההשתכרות הארוכות שעוד נותרו יש לפצותו על פחיתה בכושר ההשתכרות. אלא שבענייננו לא מדובר על נכות נוירולוגית או אורטופדית.

מדובר על נכות נפשית קלה שהשפעתה במישור המשפחתי והאישי, וגם אם ייפלט התובע מחר לשוק העבודה, מסיבות שלא קשורות בנכותו הנפשית, איני סבור שנכות זו תגביל אותו תעסוקתית או תגרע ולו קלות מכושר השתכרותו. הנכות הנפשית תמצא אפוא ביטויה באב הנזק הלא ממוני. יוער כי במסקנתי זו אין כדי לגרוע מהשפעתן האפשרית של נכויות נפשיות. יש ונכויות רפואיות בתחום הנפשי, השלכתן התעסוקתית גבוהה מנכות רפואית אורטופדית או נוירולוגית שבאותו שיעור. זה פשוט לא המקרה בענייננו. ואלו הנכות בתחום פה ולסת ודאי שלא מגבילה את התובע בעבודתו. היא מציקה בחיי היומיום שכן כרוכה היא בהגבלת לעיסת מזון קשה שיכולים לייצר כאבים, ופתיחה חלקית של מפתח הפה, אך לא בהגבלת תנועה או דיבור.

15. לסיכום: לא מצאתי כי יש פחיתה בכושר ההשתכרות, ואף הפסד עבר לא הומחש. שכן התובע הודה כי שכרו שולם על חשבון ימי מחלה בתקופת שלושה או ארבעה חודשים בהם נעדר מן העבודה בעקבות הטיפולים להם נזקק. ולא הומחשה אחת החלופות המזכות בפיצוי בגין ניצול ימי מחלה (זכות לפדיון לעת היציאה לגמלאות, שאם הוכחה, יש להוכיח גם שעור הזכאות; או מיצוי הימים העומדים לרשות העובד כך שנגרעו ממנו ימי מחלה להם היה זקוק, ולו על מנת שלא יגרע משכרו בשל מחלה או תאונה אחרת).

חלופה אחרונה זו גם אינה מציבה סיכון ריאלי לאור הותק הצבור (ומעבר לדרוש: מר כהן העיד שבפועל לא מדובר בחברה "המתחשבנת" עם עובד מסור, מה שרק מחזק שאין הוא צפוי לסבול מחסר של ימי מחלה בשל ניצולם החלקי).

16. הפגיעה מטבעה מציקה אך לא הצריכה עזרת צד שלישי, שכן תנועותיו של התובע לא הוגבלו, ואין גם סיבה שתצריך עזרה כזו בעתיד.

17. הוצאות רפואיות ונסיעות: בגין העבר אפסוק באומדן 4000 ₪. בגין העתיד ראיתי כאמור לפסוק 40,000 ₪ כסכום המשקלל העלויות העודפות בגין הצורך בסדציה בטיפולים מסוימים בשנים מסוימות, אך לא כל שנה, ולא בגין כל טיפול, ולעתים תוך אפשרות לרכז מס' טיפולים בפגישה אחת בה יש צורך בנוכחות מרדים. יש לזכור גם שלגבי טיפולי עתיד נכון להוון עלות כל טיפול לפי טבלה ג', מה שממילא מפחית ממשית הסכומים החד פעמיים המתקבלים. בשורה התחתונה איני סבור כי הסכום שנפסק מקפח.

18. הנכות המשוקללת שקבעתי (10% נפשית, ו 20% פה ולסת) עומדת על 28%. אולם חשובה ממנה השלכתה. מקובל עלי שהתובע סובל מעצבנות מסוימת ביחסיו עם חבריו ומשפחתו, בשל הכאב. מקובל עלי כאמור כי יש פגיעה ממשית באיכות חייו בשל כאבים ואי נוחות באכילה, גם אם לא רציפים, ובשל הקושי ללעוס מזונות קשים (כגון בשר על האש, שציין כמה פעמים שהוא כה אוהב). נכות זו והשלכתה תלווה אותו לאורך שנים ארוכות לאור גלו, ואני סבור כי יש לתן לה ביטוי ממשי בנזק הלא ממוני, אותו אעמיד על 130,000 ₪.

19. סיכום ראשי הנזק בהם ראיתי להכיר:

הוצאות רפואיות ונסיעות עבר: 4000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות עתיד : 40,000 ש"ח

כאב וסבל: 130,000 ₪.

20. סה"כ 174,000 ₪. אני מחייב הנתבעים לשלם לתובע בתוך 30 יום סכום זה, וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 40,716 ₪, החזר אגרה ראשונה בסך 705 ₪, החזר עלות חווה"ד בתחום הפה ולסת ובתחום הנפשי מטעם התובע, וחלקו של התובע בשכרו של ד"ר אבניאלי.

ניתן היום, ט' חשוון תשפ"א, 27 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.