פרץ בוני הנגב (1993) בע"מ נ' ד. ואח'

לפני תביעה בגין הפרת חוזה מכר.

1. התובעת היא חברה קבלנית אשר הקימה על המקרקעין בעיר טירת הכרמל, פרויקט דיור למגורים המכונה "פרץ בוני הנגב בחותרים 2", במסגרת תכנית "מחיר למשתכן" (להלן: "הפרויקט"). הנתבעים הופנו לפרויקט זה, ע"י משרד הבינוי והשיכון לצורך חתימה על חוזה מכר בין התובעת לנתבעים, עבור דירה מספר 178, בת 5 חדרים בקומה 9 בבניין מספר C (להלן: "הדירה"), בסכום של 1,209,097 ₪, כולל מע"מ. נטען כי מאחר ומדובר במכרז "מחיר למשתכן", הרי שהחוזה על כל סעיפיו נבחן ואושר בכללים הקבועים במכרז מסוג זה ע"י הגוף המפקח- חברת י.ת.ב בע"מ ( להלן: "חברת הבקרה"), מטעם משרד הבינוי והשיכון (להלן: "החוזה").

2. במסגרת סעיף 8 לנספח א' לחוזה, הוסדר נושא התשלומים עבור הדירה, כך שביום החתימה על החוזה, ישולם סך של 120,000 ₪ (להלן: "התשלום הראשון"). אולם, הנתבעים לא עמדו בתשלום זה ובשיחות טלפוניות עימם, לטענת התובעת, התחמקו ממתן תשובה ברורה ולא שילמו את התשלום הראשון. משכך, נשלח ביום 2/4/19 לנתבעים מכתב מעם התובעת, המודיע להם כי באם התשלום הראשון לא ישולם עד ליום 9/4/19, ההסכם יבוטל וכי הדבר מהווה הפרה יסודית של החוזה, המזכה את התובעת בביטול ההסכם ובתשלום הפיצוי המוסכם. משלא התקבל כל מענה מהנתבעים, נשלח אליהם מכתב נוסף מעם התובעת מיום 10/4/19 ובו הודעה כי החוזה מבוטל לאלתר וכן כלל המכתב דרישת פיצוי מוסכם בסך של 120,910 ₪, כמצוין בחוזה.

3. לטענת התובעת, לאחר פנייה נוספת מצידה, נחתם ביום 17/4/19 בין הצדדים הסכם ביטול חוזה, בשל רצון הנתבעים לבטל את החוזה. לטענת התובעת, הנתבעים הפרו את החוזה עת לא עמדו בלוח הזמנים "וגררו רגליים" עם התשלום הראשון, כאשר בסופו של דבר גרמו במו ידיהם לביטול החוזה. התובעת מוסיפה וטוענת כי בהתאם לסעיף 117 בחוזה, נקבע כי במקרה של הפרת החוזה ע"י הקונה, ישלם הקונה למוכר פיצוי מוסכם בשיעור של 10% מהתמורה בתוך 15 יום ממועד ביטול החוזה. עוד צוין, כי המוכר יהא זכאי לפיצוי הנ"ל גם אם בוטל ההסכם עפ"י בקשת הקונה ומיוזמתו.

4. לטענת התובעת, רק ביום 20/5/19 עודכן החוזה ע"י חברת הבקרה, כך שהפיצוי הקבוע בסעיף 117 לחוזה יעמוד על 2% מהתמורה. בעקבות כך, נטען כי ביום 21/5/19 נשלח מכתב נוסף מטעם התובעת לנתבעים בו היא מיידעת את הנתבעים בדבר השינוי ודורשת מהם סכום פיצוי מעודכן בסך של 24,182 ₪, בתוך 7 ימים (להלן: "סכום הפיצוי"). בין הצדדים התקיימה חלופת מכתבים, שלאחריה לא שילמו הנתבעים את סכום הפיצוי ועל כן, הגישה התובעת את התביעה דנן. נוסף לסכום הפיצוי, עותרת התובעת לקבלת סכום נוסף של 5,000 ₪ בגין הפרת חובת תום הלב במו"מ ולאחר כריתת החוזה ובשל הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמו לה כתוצאה מביטול ההסכם ע"י הנתבעים.

5. הנתבעים, הם לטענתם זוג צעיר עם שני ילדים קטנים. לטענתם, ימים ספורים לאחר חתימתם על החוזה, החליטו הנתבעים להתגרש, עובדה ששיבשה את כל תכניותיהם, גם ביחס לרכישת הדירה. נטען כי הנתבעים חדלו למעשה להיות זוג לצורך התוכנית וגם משאביהם הכספיים ירדו לטמיון וכן, איבדו את יכולתם לקחת משכנתא למימון רכישת הדירה.

6. לטענת הנתבעים, לאחר זכייתם בהגרלה בפרויקט, זרזו אותם נציגי התובעת לבחור דירה ולחתום על חוזה המכר, אחרת יאבדו את זכאותם לבחירת דירה, לטובת נרשמים אחרים בהגרלה, אשר לא זכו בה. נטען כי חיפזון זה עמד לנתבעים לרועץ בשלב מאוחר יותר. ביום 19/3/19 נחתם החוזה בין הצדדים ואילו ביום 24/3/19, שהם כ 5 ימים ו-2 ימי עסקים בלבד לאחר חתימת החוזה- הודיעו הנתבעים לתובעת כי הם מבטלים את החוזה בשל החלטתם להתגרש (להלן: "הודעת הביטול"). נטען כי ההחלטה להתגרש סיכלה את רכישת הדירה וכי מדובר למעשה בכוח עליון שהנתבעים לא צפו אותו כלל, במיוחד כאשר מדובר בפרויקט מסוג "מחיר למשתכן" שבו הזכאות שיש לנתבעים כזוג נשוי, היא תנאי לזכייתם. כמו כן, נטען כי מששלחו הנתבעים את הודעת הביטול, הם היו בטוחים כי בכך תמה הפרשה והתובעת תתחשב במצב החריג שנוצר ותקצה את הדירה לזוג אחר, מבין משתתפי ההגרלה, לנוכח הזמן הקצר מרגע החתימה על החוזה ועד להודעת הביטול ובשים לב למיקום המבוקש של הפרויקט בסמיכות לעיר חיפה וכי מחלונות הדירות נשקף נוף לים. כמו כן, נטען כי גם עפ"י חוקי הצרכנות הנהוגים נתונה בידי התובעים הזכות לבטל את העסקה בתוך 14 יום מחתימתם על החוזה. אולם, הם הופתעו לגלות ביום 10/4/19 לקבל מן התובעת דרישה לפיצוי מוסכם בסכום דמיוני, כלשונם בגובה של 10% משווי הדירה בגין ביטול ההסכם.

7. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי התובעת ניסתה בכך לגזול כספים במרמה ובהטעיה, חרף ידיעתה את החוק ואת תנאי ההתקשרויות בפרויקט מחיר למשתכן וכי אסור לחברות קבלניות לגבות פיצוי מוסכם העולה על 2% מגובה שווי הדירה. נטען כי כבר בתחילת שנת 2017 נקבע ע"י משרד הבינוי והשיכון שיעור פיצוי בגובה זה וכי לא לחינם נקבע פיצוי נמוך, שכן הוא לוקח בחשבון את העובדה שעסקאות עלולות להתבטל בשל אופי העסקאות ומצבם הפיננסי הרעוע של המציעים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. נטען כי התובעת לא טרחה להסביר לנתבעים כי החוזה כולל פיצוי מוסכם שלא עפ"י נהלי משרד הבינוי והשיכון ולכן, החוזה נסמך על גזל ורמייה והוא בטל מעיקרו. במעשים אלה, לטענת הנתבעים, פעלה התובעת באופן מחמיר אשר יורד לשורש החוזה ומאיין אותו עד כדי כך שאין התובעת רשאית להסתמך עליו ויש לראותו כבטל ומבוטל.

8. עוד נטען, כי אחי הנתבע 1, פנה לב"כ התובעת וניהל עמה מספר שיחות טלפוניות, בהן בין היתר העמיד אותה על טעות התובעת בכל הקשור לגובה הפיצוי המוסכם, אך האחרונה דחתה את כל הטענות ועמדה על דרישת הפיצוי בהתאם לחוזה שנחתם. אולם, לאחר ימים ספורים, התקבלה במפתיע הודעה חדשה מטעם התובעת שעדכנה כי גובה הפיצוי המוסכם הוא 2% ולא 10%. נטען כי מדובר בחוסר תום לב של התובעת שניסתה לגבות כספים בניגוד לדין דווקא מזוגות צעירים בתחילת חייהם ומתקשים בחיי היום יום. לטענת הנתבעים, אכן הפרה יסודית של החוזה מזכה בביטולו, אולם הפיצוי המוסכם הוא תנאי בטל ומבוטל מאחר והוא שקרי ומטעה ולכן אין התובעת רשאית לתבוע בגינו, אלא את נזקיה הישירים עם הוכחת נזק, אשר כאמור מעולם לא נגרמה לה ועל כן, דין התביעה כנגדם להידחות.

   דיון:

9. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ולשם הכרעה במחלוקת עליי להידרש תחילה למספר סוגיות. הראשונה, האם בביטול החוזה ע"י הנתבעים בנסיבות המתוארות עומדת לתובעת הזכות לקבל פיצויים מוסכמים אל נוכח הפרת חוזה. ככל והתשובה לכך תהא חיובית, הרי שהשאלה השנייה שיש לבחון היא, האם גובה הפיצוי המוסכם הנדרש, עומד בדרישות הדין. ככל והתשובה גם לשאלה השנייה תהא חיובית, השאלה השלישית אליה עליי להידרש היא האם ביטול החוזה עקב פנייה להליך גירושין הוא בבחינת סיכול חוזה כמשמעו בסעיף 19 לחוק החוזים חלק כללי. לבסוף אתייחס באופן כולל לכלל הטענות שהעלו הנתבעים כנגד החוזה ומנגד דרישת התובעת לפיצוי נוסף בגין נזקיה.

   האם ביטול החוזה כחמישה ימים לאחר חתימתו מקנה לתובעת זכות לדרוש פיצוי מוסכם בהתאם לחוזה

10. החוזה בין הצדדים נחתם ביום 19/3/19 ולטענת הנתבעים בוטל כחמישה ימים לאחר מכן בהודעת ביטול מטעמם ביום 24/3/19 באמצעות הדוא"ל, כאשר יצוין כי הודעה זו לא הוגשה במלואה, אלא הובאו חלקים ממנה. עיון בטענות הצדדים מגלה שתי עמדות שונות במעט. לשיטת התובעת, הנתבעים "גררו רגליים" כלשונה, התחמקו ולא שילמו, למרות הפצרות מטעמה, את התשלום הראשון ובכך הפרו הפרה יסודית את החוזה, הפרה אשר זיכתה את התובעת בזכות לביטול החוזה ובזכות לקבלת הפיצוי המוסכם. לעומת זאת, הנתבעים לא רואים עצמם כלל כמי שהפרו חוזה, אלא כמי שבעצמם הודיעו ודרשו לבטלו ימים ספורים לאחר חתימתו.

11. הנתבעים אומנם הודיעו על רצונם לבטל את החוזה שחתמו רק מס' ימים קודם לכן, אולם בסעיף 8.1 שבנספח א' לחוזה נקבע כי: "סך של 120,910 ₪ (10% מהתמורה) בתוספת הפרשי הצמדה למדד ישולם ביום החתימה על הסכם זה". אין חולק כי סכום זה לא שולם במעמד החתימה על החוזה ולמעשה לא שולם כלל. כלומר, עוד בטרם התקבלה הודעת הביטול, הנתבעים הפרו בפועל את החוזה. הפרה זו עולה מתוך אחד מהתנאים המהותיים ביותר בחוזה, סעיף 115 לחוזה, ולפיו: "מועדי תשלום התמורה למוכר הינם תנאי עיקרי בהסכם ואיחור בפירעון התמורה או חלק ממנה לתקופה העולה על עשרה (10 ימים) תיחשב כהפרה יסודית של ההסכם ותזכה את המוכר בביטול ההסכם לאלתר....". לכאורה ניתן היה לומר כי ההפרה המתוארת לא תחשב כהפרה יסודית שכן עוד בטרם חלפו אותם עשרה ימים, הודיעו הנתבעים על ביטול החוזה. אך את סעיף 115 יש לקרוא יחד עם סעיף 117 להסכם, הקובע כי:" במקרה של הפרת הסכם על ידי הקונה המזכה את המוכר בביטול ההסכם, ישלם הקונה למוכר פיצוי מוסכם מראש בשיעור של 10% מהתמורה וזאת בתוך 15 ימים מדרישת המוכר או בתוך 15 ממועד ביטולו של החוזה, לפי העניין..... המוכר זכאי לפיצוי האמור אף אם בוטל ההסכם על פי בקשת הקונה או מיוזמתו, למעט אם ביטל הקונה את ההסכם כדין, מחמת הפרה יסודית מצד המוכר". (ההדגשה אינה במקור, מ.ק.נ). כלומר, גם אם נניח שההפרה אינה יסודית ואינה מזכה את התובעת בביטול החוזה ובקבלת פיצוי מוסכם, הרי שבהתאם לסעיף 117 לחוזה, גם אם הקונה מבטל את החוזה מיוזמתו, תהא זכאית תובעת לדמי הפיצוי המוסכם. מכאן, שבין אם המדובר בהפרה יסודית של הנתבעים או רק ביטול החוזה מטעמם, התשובה זהה ובהתאם לחוזה, התובעת זכאית לקבלת פיצוי מוסכם.

12. לאחר שתשובה לשאלה הראשונה נמצאה חיובית, נעבור עתה לבחינת השאלה השנייה

    האם גובה הפיצוי המוסכם הנדרש, עומד בדרישות הדין.

    בהקשר זה יש להבהיר כי תחילה דרשה התובעת מהנתבעים פיצוי מוסכם בגובה 10% מעלות הדירה, כאשר תנאי זה נקבע בסעיף 117 לעיל והנתבעים הסכימו לכך במעמד החתימה על החוזה. בהמשך, ביום 21/5/19 שינתה התובעת דרישתה והפחיתה את סכום הפיצוי המוסכם לגובה של 2% בלבד מגובה הרכישה, וזאת בהתאם לשינוי עליו הודיעה חברת הבקרה. בסופו של דבר, התובעת דורשת לקבל פיצוי מוסכם בגובה 2% מגובה הרכישה ומכאן גם תביעתה. לטענת הנתבעים, השינוי בגובה הפיצוי המוסכם נעשה כבר בשנת 2017 ומכאן שכל דרישותיה הראשונות היו שלא כדין ובניסיון להתעשר על גבם. להוכחת טענותיהם, מצרפים הנתבעים העתקי כתבות מאתרים כלכליים, הנושאים תאריכים משנת 2017 בהן הוצגו שינויים שמתכנן משרד בינוי והשיכון בתוכנית "מחיר למשתכן" ובין היתר, הפחתת סכום הפיצוי המוסכם. התובעת מצידה טענה כי כל החוזים שבפרויקט "דיור למשתכן" מפוקחים ומאושרים מראש. מאחר והתביעה היא לתשלום פיצוי מוסכם בגובה 2% בלבד, כאשר על גובה פיצוי זה אין חולק כי נבדק ואושר, השאלה האם הדרישה לפיצוי בגובה 10% הייתה כדין הופכת לשאלה תיאורטית בלבד ואין דרכו של בית המשפט להכריע בסוגיות מסוג זה. על כן, גם התשובה לשאלה השנייה הינה חיובית.

13. בהקשר זה ראוי להתייחס גם לעצם חוקיות הדרישה לפיצוי מוסכם, שכן הנתבעים העלו שלל טענות בעניין זה. הפיצוי המוסכם נועד בעיקרו לחזות את נזקי ההפרה הצפויים בעת כריתת החוזה ולא להעניש את המפר. לכן, מוקנית לבית המשפט – בסעיף 15(א) סיפא לחוק התרופות –סמכות להפחית פיצויים מוסכמים. אולם, הפסיקה קבעה כי מידת ההתערבות של בית המשפט בתנית פיצויים מוסכמים היא מוגבלת. כל עוד קיים יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק אותו ניתן היה לחזות בעת כריתת החוזה-יש להותיר את הפיצוי המוסכם על כנו. ח"א (י-ם) 702/06 היועמ"ש נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ ( ניתן ביום 6/12/11). סבירות הפיצוי המוסכם נמדדת בעיני האדם הסביר, ללא כל קשר לשאלה האם נגרמו לתובעים נזקים בפועל ומה היחס בין הנזקים כאמור לבין הפיצוי המוסכם. ראה בת.א 15895-10-13 אספיר נ. כהן ואח' (ניתן ביום 6/12/15). לפי מבחן מצמצם זה, נראה שהפיצויים שנקבעו במקרה דנן (בשיעור של 2% מסכום התמורה) צולחים בהצלחה את הוראות סעיף 15(א) לחוק החוזים תרופות.

14. אוסיף לעניין זה כי הגם שהנתבעים טוענים כי לא נגרם כל נזק לתובעת וכי היא וודאי מכרה את הדירה לקונים אחרים, הרי שנקבע בפסיקה כאמור, כי אין קשר בין שאלת הפיצוי המוסכם לשאלת הנזק שנגרם לתובעת. ככל הנראה היא אכן מכרה את הדירה לאחרים ובכך צמצמה נזקיה, אולם אין בכך כדי לרפא את ההפרה של הנתבעים ואת התחייבותם בחוזה לתשלום פיצוי מוסכם בגין כך.

15. השאלה השלישית היא- האם ביטול החוזה עקב פנייה להליך גירושין הוא בבחינת סיכול חוזה כמשמעו בסעיף 18לחוק החוזים (תרופתו בשל הפרת חוזה) תשל"א- 1970.

    בפסיקה ובספרות דנו לא אחת בשאלות מהו סיכול ובאילו מקרים בהם הופר הסכם, ניתן להכיר כסיכול חוזה לפי ס' 18 לחוק החוזים. דין הסיכול קובע מה תהיה השפעתם של אירועים בלתי צפויים המתרחשים בין מועד כריתת החוזה לבין ביצועו בפועל. כאשר מועלית טענת סיכול יש לבחון כיצד אירוע ספציפי משפיע על חוזה ספציפי. ראוי לומר כי נקודת המוצא של המשפט הישראלי היא כי האחריות החוזית היא אחריות מוחלטת. עם זאת, קיימות נסיבות בהן למרות שהחוזה לא קוים, המפר לא חויב לקיימו. כך לדוגמא, עקרון תום הלב, האשם התורם החוזי וסיכול משפיעים על האחריות המוחלטת בחוזים. ההכרה באפשרות של סיכול חוזה נובעת ממגמה מודרנית בדיני חוזים, מגמה המשלבת גמישות, גישות מוסריות, צדק ותום לב. ככל שהדגש הוא על אינטרס הסתמכות וקיום חיובים, כך תהיה הנטייה לא להכיר בסיכול חוזה כמשפיע על ההתחייבות. אך, אם הדגש הוא על החיוב המוסרי וקיום הבטחות, הנטייה תהיה לא להטיל על חייב את התחייבויותיו שאין באפשרותו לקיים, שלא באשמתו. ראו לעניין זה: ת"א (ת"א) 1072/07 מורן גדעון נ' צקי פוקס (ניתן ביום 7/3/10) ו- ת"ת (ח'י) 30154-1015 הודיה רוחמה דהן נ' אסתר הוכמן (ניתן ביום 7/12/15).

16. סעיף 18 לחוק החוזים ( תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970 קובע שלושה תנאים מצטברים שבהתקיימם תתאפשר הגנת סיכול לצד המפר. הראשון, העדר ידיעה או ציפייה של המפר על הנסיבות המסכלות בעת כריתת ההסכם. השני, חוסר יכולתו של המפר למנוע את הנסיבות המסכלות את קיום החוזה. השלישי, התרחשות הנסיבות המסכלות אינה מאפשרת את קיום ההסכם או משנה אותו באופן יסודי.

17. בענייננו, הנתבעים טענו את טענת הסיכול באופן כללי בלבד ללא כל פירוט ונראה כי מלבד התנאי השלישי שמתקיים, שכן מצבם המשפחתי של הנתבעים היה אחד מן הקריטריונים לזכאותם להשתתפות בתוכנית "מחיר למשתכן" ובעקבות השינוי חל גם שינוי בזכאותם וכן ביכולתם האובייקטיבית לקיום החוזה, יתר התנאים אינם מתקיימים כלל. ניסיון החיים מלמד כי גירושין וההחלטה עליהם, אינם בדרך כלל בבחינת גזירת גורל אלא הם חלק מתהליך קבלת החלטות, המצוי בשליטתם הבלעדית של המעורבים, בידיעתם ומקובל שנעשה לאחר מחשבה מרובה ולא בהינף יד. כלומר, ככל הנראה כבר במעמד החתימה על החוזה, ידעו הנתבעים על כוונתם להתגרש, גם אם ההחלטה הסופית גמלה בליבם ביום הודעתם על ביטול ההסכם. יש בכך משום חוסר תום לב כלפי התובעת ובעיקר כלפי זוגות אחרים שהשתתפו בהגרלה וממתינים לזכייה בזכאות לרכישת דירה בפרויקט.

18. לאחר בחינת שלוש השאלות עולה כי הדרישה לפיצוי מוסכם בדין יסודה וכי על הנתבעים לעמוד בהתחייבותם החוזית ולשלמה. במעמד זה אוסיף ואתייחס גם למגוון הטענות שהעלו הנתבעים אותן ניתן לכנות בשם כולל כ"אוירת לחץ והטעייה" במעמד החתימה על החוזה ומנגד דרישת התובעים לקבלת פיצוי נוסף בסך 5,000 ₪ בגין הפרת חובת תום הלב במשא ומתן וכן, נזקים נוספים.

19. על אף הביקורת אשר הטיחו הנתבעים בדבר תכנית "מחיר למשתכן" ויחסי הכוחות הלא שיוויוניים בין הצדדים, אין בידי לקבל את טענות הנתבעים. השתתפות בתוכנית זו, אינה דומה לאדם הרוכש דירה באופן פרטי מקבלן, מאחר וקדמה להשתתפותם בתוכנית הכנה מרובה, מילוי טפסים, עמידה בקריטריונים, הגשת מועמדות להגרלות, הודעה על זכייה בחירת דירה, בהתאם לתוצאות ההגרלה וחתימה על החוזה. אין המדובר בחובה כי אם בהטבה כספית משמעותית ברכישת דירה, הניתנת לזכאים לה. ראו עניין זה בהרחבה באתר ההרשמה להגרלות מחיר למשתכן של משרד הבינוי והשיכון. כלומר קדמה לחתימה על החוזה, הכנה מרובה וכן, ציפייה לזכייה ובחירת הדירה. במצב דברים זה, היה לנתבעים די והותר זמן לבחון היטב את תנאי ההתקשרות בתוכנית, לברר, להתייעץ ולהתעניין בתנאי החוזה, כמו גם לקבל החלטה מושכלת. משהנתבעים בחרו לחתום מרצונם החופשי על החוזה, יראה בית המשפט את חתימתו של אדם על חוזה כביטוי לגמירות דעתו להתקשר בהסכם וידחה בד"כ טענות של צד לחוזה בדבר אי קריאה של ההסכם או רשלנות בקריאת פרטים, כאשר חתימתו מתנוססת על הסכם. ראו ספרם של דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א (1991) בעמ' 172:"הכלל הוא כי מתקשר החותם על החוזה או מקבלו בצורה אחרת, מביע הסכמה לתניותיו. הוא יוצר מצג של הסכמה, שעליו רשאי להסתמך הצד האחר. הסטיה מהחזקה שחתימה שווה הסכמה תיעשה רק במקרים, שבהם הצד האחר אשם, במידה זו או אחרת, בכך שביטויה החיצוני של ההסכמה שונה מכוונתו של המתקשר האחר, שכן במקרה זה אין הוא מסתמך על מצג ההסכמה החיצוני. במקרה זה עשויים בתי המשפט להתעלם מאשמתו של המתקשר הרשלן, שלא קרא את החוזה, ולסטות מהמבחן האובייקטיבי". מכאן, שבענייננו, הנתבעים הביעו את גמירות דעתם ביחס להתקשרות בחוזה בחתימתם עליו תוך הסכמה לתנאיו.

20. באשר לדרישת התובעת לקבלת פיצוי נוסף בסך של 5,000 ₪ בגין הפרת חובת תום הלב במשא ומתן ונזקים נוספים, התובעת לא פירטה ולא צירפה כל אסמכתא המעידה על קיומם של נזקים נוספים שנגרמו לה ועל כן, דינה של טענה זו להידחות. כמו כן, התובעת לא הצליחה להוכיח ברף ההוכחה הנדרש כי הנתבעים ניהלו מו"מ מולה בחוסר תום לב, הגם שציינתי כי ככל הנראה במעמד החתימה ידעו הנתבעים על כוונתם להתגרש, טענה זו לא הוכחה במלואה ואין הכרח כי כל המשא ומתן שנוהל ע"י הנתבעים עד לחתימת החוזה נוהל בחוסר תום לב ועל כן, אין בידי לקבל גם טענה זו.

    סוף דבר,

21. התביעה מתקבלת.

    הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 24,182 ₪. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (25/6/19) ועד ליום התשלום המלא בפועל.

    כן, יישאו הנתבעים בהוצאות התובעת בסך 1200 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 3500 ₪. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

    ניתנה היום, י"א חשוון תשפ"א, 29 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.