פלוני נ' אמגזית פ.ק. בע"מ ואח'

לפניי תביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונה מיום 7.4.12, בעת שנכווה בגופו כתוצאה מהתלקחות אש, במהלך החלפת מכל גז ריק במכל גז מלא בכירה ניידת (להלן: "המכל הריק" או "המכל המלא" או "הכירה" או "התאונה" לפי העניין).

התביעה הוגשה הן כנגד הנתבעת 1, כיצרנית הכירה (להלן: "יצרנית הכירה") והן כנגד הנתבעת 2, כמשווקת המכל (להלן: "משווקת המכל").

בישיבת הוכחות מיום 27.5.20 ומיום 30.6.20 נשמעו עדויות התובע והעדות מטעמו; הגב' י.ב., בתו, והגב' ש.כ., בת זוגו דאז, אשר במועדים הרלוונטיים נכחו במקום התאונה; מר א.א., מנכ"ל יצרנית הכירה במועדים הרלוונטיים לתאונה ומר ע.ג., סמנכ"ל התפעול של משווקת המכל.

פסק-הדין ניתן לאחר שמיעת העדויות והגשת סיכומים בכתב.

רקע עובדתי וטענות הצדדים 

1. התאונה אירעה בחג הפסח במהלך טיול בחוף ים המלח, הכולל לינה בשטח עם בני-משפחה וחברים. התובע שביקש להכין קפה, באמצעות הכירה שהייתה ברשותו משך כעשר שנים עובר לתאונה, מצא שמכל הגז המחובר אל הכירה ריק והחל בביצוע פעולות להחלפתו במכל מלא, או אז אירעה התאונה. כתוצאה מהתאונה, נכווה התובע בפלג גופו העליון ובגפיו בדרגה שנייה ב- 20% משטח גופו.

    

2. בשל חשיבות העניין יובהר, כי הכירה מושא התביעה מורכבת משני חלקים: חלק תחתון, הכולל שרוול ושתי רגליים לאחיזת מכל הגז (להלן: "החלק התחתון") וחלק עליון, המתחבר בהברגה לחלק התחתון וכולל נוקר לנקירת מכל הגז וברז המיועד לפתיחה, סגירה וויסות הגז שבמכל (להלן: "החלק העליון" או "יחידת הברז העליונה").

    

3. אין חולק בין הצדדים, כי הוראות הבטיחות מחייבות, בין היתר, פירוק מוחלט של החלק העליון מהחלק התחתון באמצעות הברגתו כלפי חוץ, עובר לחיבור מכל גז לכירה, ורק לאחר מכן, הכנסת המכל לשרוול, סגירת הרגליים לצורך אחיזת המכל וחיבור החלק העליון לחלק התחתון באמצעות הברגתו כלפי פנים.

    

4. עוד אין חולק, כי הוראת הבטיחות המורה על פירוק מוחלט של החלק העליון מהחלק התחתון (להלן: "הוראת הבטיחות"), מופיעה על-גבי המכל בשפה האנגלית, אך אינה מתורגמת לשפה העברית, הגם שיתר ההוראות בשפה האנגלית תורגמו לשפה העברית, ולא תתכן מחלוקת, כי על-גבי הכירה המעורבת בתאונה, כלל לא מופיעה הוראת הבטיחות הנדונה.

    

5. כפי העולה מכתב-התביעה, התובע לא פירק לחלוטין את החלק העליון עובר להחלפת המכל הריק במכל המלא, אלא אך הבריגו במעט כלפי חוץ ובעוד החלק העליון מחובר לחלק התחתון, הכניס את המכל המלא לשרוול והחל לסגור את רגלי הכירה; תוך כדי כך ובשל הלחץ של רגלי הכירה, נדחף המכל המלא כלפי החלק העליון בצורה שאינה סימטרית, נוצר בו נקר; הוא נפלט ממקומו והתיז גז על התובע וסביבתו; אש שדלקה אותה העת, בכירה נוספת באזור, התלקחה לעבר התובע וכתוצאה מכך אירעה התאונה.

    

6. לטענת התובע, בהעדר הוראת בטיחות מתאימה על–גבי המכל או הכירה, כלל לא היה מודע לסכנה הכרוכה בהחלפת מכל גז, מבלי לפרק לחלוטין את החלק העליון ועוד לטענתו, הרגליים של הכירה מאפשרות טעינה לא סימטרית של המכל בכירה ואינן בטיחותיות, דבר שתרם אף הוא לניקור המכל המלא בטרם עת ולהתממשות הסכנה.

    

7. התובע טוען להיפוך נטל ההוכחה בנסיבות העניין, הן מכוח הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" המעוגן בסעיף 41 לפקודה והן משמדובר ב"דבר מסוכן" כהגדרת מונח זה בסעיף 38 לפקודה.

    

8. משווקת המכל טוענת, כי הגרסה לתאונה, כפי שהיא עולה מדו"ח מד"א, סותרת את גרסתו הנטענת של התובע לנסיבות התאונה; מיכל הגז שתמונותיו צורפו לראיות התובע ואשר הוצג בפני בית-המשפט, התברר כמיכל גז שנרכש על-ידי התובע אך לאחרונה, שכן המספר הסידורי שלו מלמד, כי מדובר במכל אשר יוצר רק בשנת 2019, זאת בניגוד למצג שלכאורה הוצג על-ידי התובע תחילה, כאילו מדובר במכל שהיה מעורב בתאונה וכן בניגוד לעדותו לאחר מכן, לפיה רכש מכל זה בסמוך לאחר התאונה. משטענת התובע, לפיה מדובר במכל ששווק על-ידה, היא בגדר עדות יחידה של בעל דין, שהתבררה כלא מהימנה, דינה להידחות.

    

9. מכל מקום טוענת משווקת המכל, כי הוראות הבטיחות בעברית, אשר הוטבעו על גבי המכל הן ההוראות שאישר והכתיב מכון התקנים בעבור כלל מכלי הגז המשווקים בארץ והן משקפות גם את הסטנדרט האחיד והיחיד התקף במדינת ישראל וממילא, אין אפשרות לבצע בהן כל שינוי.

    

10. לטענת המשווקת, מכלי הגז קטנים ומשמשים למכשירים צורכי גז שונים ומשמטבע הדברים, כל מכשיר מתאפיין באופן הרכבה שונה, לא ניתן להטביע את הוראות כלל המכשירים על גבי מכל קטן. לפיכך, ההוראה הראשונה על גבי המכל מורה להשתמש במכל רק על-פי הוראות השימוש המצורפות לכירה וככל שהיה כשל בהעברת הוראות השימוש בכירה או בשמירת אותן הוראות, הרי שאין להטיל את האחריות לכך על כתפיה.

     

11. עוד טוענת המשווקת, כי הסיבה לקרות התאונה נעוצה באופן סגירת רגלי הכירה על-ידי התובע ולא בהפרת הוראת הבטיחות, המורה על פירוק מוחלט של החלק העליון, שכן על-גבי המכל מוטבעות גם הוראות באנגלית ומוטבעים איורים מפורטים וברורים, המתאימים לכירה מושא התביעה והמדגימים את אופן הרכבת המכל, לרבות הדרישה להסיר לחלוטין את החלק העליון של הכירה (להלן: "האיורים").

     

12. משהתובע כלל לא טרח לעיין בהוראות או באיורים, לא בעת רכישת המכל ולא בעת השהייה בשטח, ממילא אין קשר סיבתי בין העדר תרגום הוראת הבטיחות מהשפה האנגלית לשפה העברית לבין קרות התאונה.

     

13. מכאן טוענת משווקת המכל,כי דין התביעה כנגדה להידחות ולחלופין טוענת, כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 50% לקרות התאונה, זאת משפעל להחלפת המכל מבלי שקרא את הוראות הבטיחות בעברית או באנגלית, עיין באיורים המופיעים על גבי המכל וסגר את שתי הרגליים של הכירה וכן משפעל להחלפת המכל בסמוך למקור אש, זאת בניגוד להוראות הבטיחות.

     

14. יצרנית הכירה טוענת, כי דין התביעה כנגדה להידחות, בהעדר הוכחת כל פגם בכירה המאושרת על-ידי מכון התקנים ומוסיפה וטוענת אף היא, כי הסיבה לקרות התאונה נעוצה במחדל התובע, אשר בחר לסגור רק רגל אחת של הכירה, תוך הפעלת כוח חריג על המכל, בניגוד לדרך הפעולה בה נקט במשך שנים רבות עובר לתאונה.

     

15. יצרנית הכירה מכחישה הטענה בדבר העדר הוראות בטיחות, ומכל מקום טוענת, כי אף בהנחה שלא צורפו הוראות בטיחות לכירה, הרי שהוראות כאמור ואיורים מוטבעים על גבי המכל. בשל ניסיונו רב השנים בשימוש בכירה, התובע בחר שלא לקרוא את הוראות הבטיחות או האיורים שעל גבי המכל; ממילא לא היה טורח לקרוא את ההוראות שעל גבי הכירה ומכאן שגם אין קשר סיבתי בין העדר ההוראות לבין קרות התאונה.

     

16. יצרנית הכירה מוסיפה וטוענת, כי ככל שתתקבל הטענה בדבר העדר הוראות מתאימות, הרי שהאחריות לכך מוטלת במלואה על כתפי משווקת המכל, זאת בשים לב להוראות השימוש המוטבעות על-גבי המכל, כמוצר שנרכש לעיתים תכופות, להבדיל מהוראות השימוש המצורפות לכירה בעת הרכישה, אשר לא ניתן לצפות שתשמרנה למשך שנים רבות ומהוראות השימוש המוטבעות על-גבי הכירה, אשר מטבע הדברים נשחקות במהלך השנים.

     

17. לחלופין טוענת יצרנית הכירה, כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 100% לקרות התאונה, זאת משבחר לפעול בניגוד להוראות הבטיחות והאיורים שעל גבי המכל ובניגוד לדרך בה פעל משך עשרות שנים.

     

    דיון והכרעה 

18. לאחר שנתתי דעתי לכתבי בי-הדין על נספחיהם, עיינתי בראיות ושמעתי את העדויות, מצאתי להטיל את האחריות לקרות התאונה על כתפי הנתבעות. ואפרט.

     

19. תחילה ובהתייחס לטענות משווקת המכל, אכן מעיון בדו"ח מד"א עולה, כי נרשמה בו גרסה עובדתית השונה מהגרסה הנטענת כיום על-ידי התובע. כך עולה מהדו"ח, כי לדברי התובע "... במהלך טיול באזור מצוקי דרגות, הדליק מנגל, שעובד על גז, לאחר שנגמר המכל הראשון החליף מכל וככל הנראה לדבריו המכל הקודם לא היה סגור כראוי ומהאדים נוצר פיצוץ" [ההדגשה אינה במקור].

     

20. אומנם התיעוד האמור הוא מהמועד הסמוך ביותר למועד התאונה ואודות חשיבות רישום רפואי, בסמוך לאחר אירוע תאונתי, כבר נפסק לא אחת, כי הגרסה הראשונית מהווה תגובה ספונטנית מידית לאירוע מרגש או מסעיר, בנסיבות שאינן מקיימות יסוד לחשש, כי האמרה כוזבת, ומכאן משקלה הראייתי הגבוה של הגרסה בהיותה אותנטית ושעה שנמסרה בסמוך לאירוע ובטרם היה למוסר הגרסה ספק לשקול את השלכותיה של הגרסה על מצבו המשפטי [ראו למשל ע"א (מחוזי ת"א) 1715/01 הכט ברקו נ' מנורה (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 11/04/02)].

     

21. עם זאת, הגרסה המפורטת בדו"ח מד"א, אינה אלא בגדר השערה בלבד, שכן על-פי לשון הדו"ח, "ככל הנראה ... המכל הקודם לא היה סגור כראוי ומהאדים נוצר פיצוץ" [ההדגשה אינה במקור].

     

22. תימוכין למסקנה כאמור ניתן למצוא בעובדה שהגרסה המתוארת בדו"ח מד"א לא נשנתה בתיעוד נוסף, הסמוך אף הוא למועד התאונה, ומשלהבדיל מהאמור בדו"ח מד"א, לפיו התאונה אירעה בעת שימוש ב"מנגל", בתיעוד הנוסף נרשם, כי התאונה אירעה בעת שימוש ב"גזייה".

     

23. כך, ברשומה הרפואית מיום התאונה, אשר נערכה על-ידי בית-החולים הדסה, עם קבלת התובע נרשם, כי "ביום קבלתו הגיע לחדר טראומה עקב כוויה אחרי פיצוץ גזיה..."; במכתב שחרור מבית-החולים תל-השומר מיום 13.5.12 נרשם, כי "טרם קבלתו נכווה כתוצאה מפיצוץ בלון גז" וכך גם בכתבה מיום 7.4.12, אשר פורסמה באתר החדשות של "ידיעות אחרונות" וסיקרה, בין היתר, את האירוע מושא התביעה, נרשם כי "פרמדיק ממד"א סיפר, כי 'מצאנו במקום גבר ... שסבל מכוויות בגפיים... במקום הייתה גזיה שכנראה התפוצצה בעת ניסיון להכין קפה" [ההדגשה אינה במקור] (העתק המסמכים צורף לראיות מטעם התובע).

     

24. הגרסה המתועדת בדו"ח מד"א, לפיה התאונה אירעה בעת שימוש במנגל, אף אינה מתיישבת עם העדויות, לפיהן התאונה אירעה בשעת בוקר, בעת שהתובע ביקש להכין קפה.

     

25. למעלה מכך שוכנעתי, כי לנוכח מצב התובע בסמוך לאחר התאונה, אותה גרסה, ולו בחלקה, לא נרשמה מפיו אלא מפי אחרים, אשר מטבע הדברים, לא היו בקיאים בפרטי פרטים.

     

26. מתצהיר העדות הראשית של התובע עולה, כי הגרסה המפורטת בדו"ח אינה נכונה; אינו זוכר שמישהו מאנשי מד"א שאל אותו לגבי נסיבות התאונה והוא ממילא לא היה במצב מתאים למסירת גרסה מפורטת. כך גם על-פי עדותו, "אולי הייתי פיזית, אבל לא הייתי שם, הייתי פצוע" [ההדגשה אינה במקור]; הגב' ש.כ. ובנה התלוו אליו באמבולנס והם שפגשו את אנשי מד"א ויתכן ששוטרים ממעלה אדומים, שתגברו את האזור באותה העת והזעיקו אמבולנס למקום, הם שמסרו את אותה גרסה (עמוד 104 לפרוטוקול בשורות 13-30 ועמוד 105 לפרוטוקול בשורות 13 – עמוד 105 לפרוטוקול בשורה 5).

     

27. עדות התובע עולה בקנה אחד עם עדות הגב' ש.כ., אשר נכחה במקום התאונה במועדים הרלוונטיים והתלוותה אליו עם פינויו באמבולנס לאחר התאונה, ולפיה הוא "היה עם כאבי תופת, הוא צרח כמו, הוא צרח..." [ההדגשה אינה במקור], הוא לא דיבר וכלל לא יתכן שבאותו מצב, הוא מסר לאנשי מד"א גרסה מפורטת לתאונה (עמוד 120 לפרוטוקול בשורות 30-34).

     

28. הגב' ש.כ. אף הדגישה בעדותה, כי למיטב זיכרונה מסרה לאנשי מד"א, "שזה כתוצאה מגזיה שנדלקה" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 121 לפרוטוקול בשורה 24) וכי אין זה יתכן, שהגרסה המפורטת בדו"ח נרשמה מפיה, שכן לדבריה, "לא היה שום מנגל. מנגל לא היה.. אין מצב שאני אגיד מנגל כי לא היה מנגל בשטח..." [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 121 לפרוטוקול בשורה 25 – עמוד 122 לפרוטוקול בשורה 4).

     

29. התובע אף העיד בקשר לנסיבות התאונה, כי "לא היה פיצוץ... המכל נוקב טרם זמנו.. אני נשרפתי... הפעם הגז נשפך עלי ונדלקתי כמו סנה בוער..." (עמוד 9 לפרוטוקול בשורות 19-23).

     

30. מעבר לאמור יצוין, כי הגרסה העולה מדו"ח מד"א, לפיה "לאחר שנגמר המכל הראשון החליף מכל וככל הנראה לדבריו המכל הקודם לא היה סגור כראוי ומהאדים נוצר פיצוץ" [ההדגשה אינה במקור], אינה עומדת במבחן השכל הישר, שהרי "משנגמר המכל הראשון" הוא ממילא ריק; אין כל הוראה כתובה או כל צורך לסגור אותו וגם לא אמור להיפלט ממנו גז, ולמצער לא בכמות, שאמורה לגרום להתלקחות האש, בעטיה אירעה התאונה.

     

31. אומנם, התובע נמנע מלהביא לעדות את בנה של הגב' ש.כ., אשר התלווה אליו אף הוא באמבולנס, כמו גם את המטיילת הנוספת שהדליקה את הכירה ממנה התלקחה האש (להלן: "המטיילת הנוספת"), אולם משפעל להבאת הראיות האחרות, לרבות עדות הגב' ש.כ., התומכות בגרסתו בעניין זה, אני סבורה, כי הימנעותו כאמור אינה עומדת לחובתו.

     

32. אציין גם, שספק רב בעיניי, אם היה בעדויות העדים כאמור כדי להוסיף על הראיות בסוגיה הנדונה, שכן מהעדויות שכבר שמעתי עולה, כי מי שעמד בקרבת התובע במועדים הרלוונטיים, היו רק הגב' ש.כ., הגב' י.ב. והמטיילת הנוספת, ולעומת הראשונות, שעמדו שתיהן מעברו השני של אותו השולחן לידו עמד התובע, עמדה האחרונה בשולחן אחר, במרחק של כשניים וחצי – שלושה מטרים מהתובע (עדות הגב' ש.כ. בעמוד 113 בשורה 23 – עמוד 114 לפרוטוקול בשורה 17; עדות הגב' י.ב. בעמוד 108 לפרוטוקול בשורות 29-30; התובע בעמוד 36 לפרוטוקול בשורות 25-26).

     

33. עוד עולה מהעדויות, כי חרף העובדה שהגב' ש.כ. והגב' י.ב. עמדו במקום הקרוב ביותר לתובע במועדים הרלוונטיים, הן לא ראו בדיוק באלו פעולות הוא נקט עובר לתאונה. כך, על-פי עדות הגב' ש.כ., "אני ממש לא שמתי לב.. ראיתי שהוא מתעסק מתפעל את הגזיה ופתאום ראיתי אותו בוער... לא ראיתי בדיוק מה קרה כמו שפתאום בשנייה ראיתי אותו בוער ..." וכך על-פי עדות הגב' י.ב., "ראיתי אותו מתעסק עם הגזיה מעבר לזה לא" (עמוד 112 לפרוטוקול בשורות 12-19, עמוד 120 לפרוטוקול בשורות 14-15 ועמוד 108 לפרוטוקול בשורה 31 – עמוד 109 לפרוטוקול בשורה 2).

     

34. מכאן ומשהתאונה אירעה כתוצאה מהתלקחות שמקורה באש, אשר דלקה בכירה של אותה מטיילת, ניתן להניח שהאחרונה הייתה עסוקה אף היא בתפעול הכירה שלה אותה העת ומשמדובר בפעולות קצרות ומהירות, אף היא לא ראתה בדיוק באלו פעולות נקט התובע עובר לתאונה והדברים נאמרים ביתר שאת, בעניינו של בנה של הגב' ש.כ., שעל-פי העדויות, כלל לא נמנה עם האנשים שנכחו בקרבת התובע בעת התאונה.

     

35. משווקת המכל מוסיפה וטוענת, כי המכל שהיה מעורב בתאונה אינו מכל ששווק על-ידה. גם טענה זו דינה להידחות. התובע אישר אומנם בעדותו, כי המכל שתמונתו צורפה לראיות מטעמו ואשר הוצג על-ידו בדיון ההוכחות, אינו המכל שהיה מעורב בתאונה. עם זאת העיד, כי מדובר במכל הזהה למכל שהיה מעורב בתאונה, אשר נרכש על-ידו מאותה סוכנות של משווקת המכל בצומת בית דגון, בה רכש את המכל מושא התביעה, שכן זה נשרף ונזרק על-ידו בעת התאונה (עמוד 83 לפרוטוקול בשורה 34 – עמוד 84 לפרוטוקול בשורה 1, עמוד 84 לפרוטוקול בשורות 10-28, עמוד 85 לפרוטוקול בשורות 21-30 ועמוד 87 לפרוטוקול בשורות 8-15).

     

36. עדות התובע נתמכת בחשבונית מס/ קבלת רכישה של מכל גז מהסוג הנטען המשווק על-ידי משווקת המכל, ואשר הונפקה בסוכנות שלה בבית דגון ביום 5.4.12, כיומיים בלבד עובר לתאונה [העתק מהקבלה צורף לראיות מטעם התובע].

     

37. למעלה מן הצורך אציין, כי בנסיבות התאונה ובמצב התובע לאחריה, בהחלט ניתן להבין את העובדה שהמכל לא נאסף מהשטח ונשמר על-ידו לצורך הצגתו כראיה. אומנם, הכירה, שבדומה למכל הייתה מעורבת אף היא בתאונה, נאספה ונשמרה ואף הוצגה על-ידי התובע בפני בית-המשפט, אולם קיים לטעמי הבדל בין השניים. כך, בעוד שהמכל הוא מוצר מתכלה, אשר על-פי העדויות, נפלט בעת התאונה מהכירה לידי התובע, החל לבעור ונזרק על-ידו לשטח פתוח, הרי שהכירה שהיא מוצר רב שימושי, עמדה בעת התאונה על-גבי השולחן, ומטבע הדברים, נאספה על-ידי מי מבני-המשפחה או החברים שנותרו בשטח (עדות התובע בעמוד 14 לפרוטוקול בשורות 6-7, עמוד 19 לפרוטוקול בשורות 23-26 ועמוד 84 לפרוטוקול בשורות 16-19; עדות הגב' י.ב. בעמוד 108 לפרוטוקול בשורה 17 – עמוד 109 לפרוטוקול בשורה 34 ועדות הגב' ש.כ. בעמוד 112 לפרוטוקול בשורה 34 – עמוד 113 לפרוטוקול בשורה 1 ובעמוד 118 לפרוטוקול בשורה 4).

     

38. משווקת המכל מוסיפה וטוענת כאמור, שאין לקבל את טענת התובע, לפיה מדובר במכל שצולם בסמוך לאחר התאונה, שעה שעל-פי המספר הסידורי שלו מדובר במכל שיוצר בשנת 2019, בעוד התאונה אירעה בשנת 2012. דין הטענה להידחות מהסיבה הפשוטה, שתמונת המכל צורפה גם לכתב-התביעה, אשר הוגש כבר בחודש מרץ שנת 2017. מכל מקום, מצאתי לקבל את עדות התובע בעניין זה, הנתמכת בקבלת הרכישה, אשר הונפקה כיומיים בלבד עובר לתאונה ובשים לב לכך שממילא לא מדובר במכל שהיה מעורב בתאונה, אין כל משמעות למועד בו הוא נרכש או צולם.

     

39. לנוכח מסקנותיי דלעיל הן בנוגע לנסיבות התאונה והן בנוגע למכל מושא התביעה, להלן אפנה לבחינת סוגיית האחריות.

     

    העברת נטל ההוכחה – האמנם?

40. בקצרה יוער, כי אין מקום להעברת נטל ההוכחה בנסיבות העניין שלפניי לא מכוח סעיף 38 לפקודה ולא מכוח 41 לפקודה.

     

41. על-פי סעיף 38 לפקודה, הקובע העברת נטל הראיה מקום שהנזק אירע על ידי דבר מסוכן, "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה" [ההדגשה אינה במקור].

     

42. לא תתכן מחלוקת, כי החיבור בין המכל לבין הכירה מביא לשחרור גז, שהוא בגדר "דבר מסוכן". עם זאת, הגז הוא דבר ש"נמלט" ומכל מקום, המכל לא היה בחזקת או בשליטת משווקת המכל, אלא בחזקת ובשליטת התובע שעה שנרכש כיומיים עובר לתאונה וביתר שאת נאמרים הדברים ביחס לכירה, אשר נרכשה על-ידי התובע כעשר שנים עובר לתאונה. מכאן, שאין מקום להחיל את הכלל הקבוע בסעיף 38 לפקודה.

     

43. גם סעיף 41 לפקודה, הקובע את הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" אינו רלוונטי בענייננו, שהרי העברת הנטל אל כתפי הנתבעת מכוח הסעיף האמור, מותנית בהוכחתם של שלושה תנאים מצטברים ובכלל זה, בין היתר, כי "לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שהביאו למקרה אשר הביא לידי הנזק" וכי "הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו".

     

44. התובע בענייננו אינו טוען לעמימות עובדתית, נהפוך הוא, בפיו גרסה מפורטת לנסיבות שהביאו לידי הנזק וממילא לא מתקיים התנאי הראשון - תנאי אי-הידיעה; כאמור, גם התנאי השני של שליטה מלאה בנכס, אינו חל בנסיבות העניין ובהינתן, כי מדובר בתנאים מצטברים, די במסקנה זו כדי לקבוע, כי אין להחיל את הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה.

     

45. מכאן, שנטל ההוכחה היה ונותר על כתפי התובע ועל בית-המשפט לבחון האם עלה בידו להרים את הנטל האמור.

     

    סוגיית האחריות – עוולת הרשלנות

46. "על מנת להוכיח חבות מכוח עוולת הרשלנות יש להוכיח שלושה: קיומה של חובת זהירות בין המזיק לניזוק, הפרת אותה חובה בהתרשלות וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם [ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)]. דומה, כי אין עוד צורך להכביר במילים על ההלכה המקובלת לפיה, חובת הזהירות, המושגית והקונקרטית, נגזרת מן הצפיות, הטכנית והנורמטיבית, של הנזק" [ת.א. (מחוזי-מרכז) 52594-09-11 פלונית נ' חברת גני יהושע בע"מ ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 24.3.16)].

     

47. בענייננו, לא תתכן מחלוקת באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית, מששומה על יצרן או משווק של מוצר כלשהו המספק ממוצריו לציבור, כי ינהג בזהירות סבירה ולא ישווק מוצר שיש בו כדי לסכן את בריאותו של המשתמש באותו מוצר [ע"א 487/66, 500/66 שמשון חברה לצמיגים ולגומי בע"מ; חברת אכטמן להנדסה בע"מ נ' יהודה מרדכי, ואח', פ"ד כא(1); ע"א 557/77 מנחם שפס נ' "פרימה" פריזנר ושות' בע"מ, פ"מ לב(3) 119].

     

48. אלא שבכך לא סגי ועל בית-המשפט להוסיף ולבחון קיומה של חובת זהירות קונקרטית, קרי האם אדם סביר, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק. כידוע, בגדר החובה כאמור, אין המזיק נדרש למנוע באופן מוחלט כל סיכון, אלא לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין, עליו לפעול על-פי רמת זהירות אובייקטיבית הנקבעת על יסוד שיקולים שבמדיניות משפטית, וכבר נפסק, כי "אמות המידה לקביעת המדיניות המשפטית הראויה בעניין זה מבוססות על שקלול רמת הסיכון כנגד עלות אמצעי הזהירות, בהתחשב בערך החברתי של הפעילות שבגינה נוצר הסיכון. כלומר, הגורמים שיש לשקול הם: ההסתברות להתממשות הסיכון; גובה הנזק הצפוי; עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק; האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון" (ע"א 3124/90 מאיר סבג נ' דוד אמסלם ואח', פ"ד מט(1) 102).

     

49. בנסיבות המיוחדות של העניין הנדון, מצאתי לקבוע, כי קיימת גם חובת זהירות קונקרטית לכל אחת מהנתבעות, זאת מששוכנעתי, כי היה בידיהן כעניין עובדתי והיה עליהן כעניין נורמטיבי, לצפות את התרחשות הנזק, לאמור, כי בהעדר אזהרת הצרכנים אודות הסכנה הכרוכה בהחלפת המכל ללא ניתוק החלק העליון של הכירה, המכל עלול להינקר בטרם קובע במקום המתאים ולגרום להתלקחות ופגיעה בגופם.

     

50. בפרט נאמרים הדברים, משמדובר בגז שכבר הוכר כ"דבר מסוכן" וממילא משמוטלת על הנתבעות כיצרניות או כמשווקות סבירות החובה לנקוט באמצעים סבירים המתאימים למניעת התממשות הסכנה הכרוכה בשימוש בו, וכפי שכבר נפסק, כי "עובדת היותו של דבר מסוכן, מלמדת גם על היקף שונה של אמצעי הזהירות אשר הם למעשה תולדה של הסיכון הצפוי. כמו כן נאמר שככל שהסיכון גדול יותר, יש להרבות באמצעי זהירות" [ההדגשה אינה במקור] (ע"א 410/83 פטרול גז חברת הגז הישראלית נ' רחל קאסרו פ"ד מ(1) 505).

     

51. מכאן ולנוכח ההסתברות להתממשות הסיכון ועלותם הנמוכה של האמצעים למניעת הנזק, הוטלה על הנתבעות החובה לנקוט באמצעים סבירים, על מנת למנוע את הסיכון הכרוך בהחלפת המכל בכירה וחובה זו הופרה על-ידן, כפי שיפורט להלן בהרחבה.

     

    משווקת המכל

52. לאחר שנתתי דעתי למכלול הראיות, מצאתי לקבוע, כי משווקת המכל הפרה חובתה כאמור זאת משהשמיטה את הוראת הבטיחות, המורה על פירוק מוחלט של החלק העליון מהחלק התחתון ולא פעלה לתרגומה לשפה העברית ולהבלטתה והדגשתה באותיות קידוש לבנה, זאת הגם שבחרה לתרגם את יתר הוראות הבטיחות מהשפה האנגלית לשפה העברית והגם שאין חולק בין כל הצדדים, כי מדובר בהוראת הבטיחות הכי חשובה, ולמצער, בין הוראות הבטיחות החשובות ביותר (עדות מר ג.ע., מטעם משווקת המכל, בעמוד 43 לפרוטוקול בשורות 13-25 ועדות מר א.א., מנכ"ל יצרנית הכירה, בעמוד 14 לפרוטוקול בשורות 25-28).

     

53. בהקשר זה יודגש, כי אין בעובדה שהמכל מאושר על-ידי מכון התקנים, כדי לסייע בידי משווקת המכל. הלכה פסוקה היא, כי עמידה בתקן אינה קובעת את סף הבטיחות וכבר נדחתה הטענה, כי תקן יכול לשמש טענת הגנה כנגד רשלנות (ת"א (מחוזי מרכז) 1073-05-09 צרפתי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 17.12.12).

     

54. משווקת המכל טוענת, כי מכון התקנים לא מאשר לבצע שינויים בהוראות האחידות שעל-גבי כלל מכלי הגז המשווקים בארץ וממילא, כי לא הייתה בידה כל אפשרות להוספת הוראת הבטיחות הנדונה על-גבי המכל. דין הטענה להידחות משלא בא זכרה בתצהיר העדות הראשית מטעם משווקת המכל וכן בהעדר הוכחה. מכל מקום, אין בטענה ממש, זאת משמעיון בהוראות התקן הרלוונטי ת"י 844 (להלן: "התקן") עולה, כי אינו מגביל הוספת הוראות בטיחות, כי אם אך מפרט את הסימונים ההכרחיים הנדרשים, כתנאי לעמידה בתו התקן. כך על-פי הוראות התקן, "המכלים יסומנו כלהלן: בסימון קריא ובר קיימא, בשפה או בשפות הרשמיות של ארץ השיווק. הסימון יכלול פרטים אלה: המילה 'דליק'... המילים: 'הגן על המכל מפני אור-שמש ישיר', 'אל תחשוף את המכל לטמפרטורות גבוהות... שם החברה האחראית לשיווק המוצר..." [העתק מהתקן צורף לראיות מטעם משווקת המכל].

     

55. הטענה, לפיה לא הייתה בידי משווקת המכל כל אפשרות להוספת הוראת הבטיחות, אף נסתרה בעדות מר ע.ג., העד מטעם משווקת המכל בעצמה, אשר נשאל, האם מכון התקנים היה אוסר לרשום הוראה שמהנדס החברה היה מחליט שהיא לטובת בטיחות המשתמשים והשיב, "זה לא מה שאני אמרתי... מה שאני אמרתי זה שאם מכון התקנים קבע שצריכים להיות דברים מסוימים כתובים והוא כותב במפורש את המילים אסור לשנות את המילים... " [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 46 לפרוטוקול בשורות 11-28).

     

56. היינו, שההגבלה אינה אלא לביצוע שינויים בהוראות ובסימונים ההכרחיים הנדרשים על-פי התקן, להבדיל מהוספת הוראות מעבר לאותן הוראות וסימונים.

     

57. הטענה אף אינה עומדת במבחן המציאות, זאת משעל-גבי המכל מוטבע הלוגו של משווקת המכל באותיות קידוש לבנה מודגשות, הגדולות ביותר ביחס לאותיות יתר ההוראות ובשטח נרחב על-פני המכל. בהקשר זה אישר מר ע.ג. בעדותו, כי מכון התקנים הוא אינו הגורם שהכתיב את גודל האותיות, כי אם המהנדס מטעם המשווקת, שמחליט בעניין, "לפי המקום שיש" (עמוד 58 לפרוטוקול בשורות 16-21) והוסיף בעדותו, "אני לא רואה בזה קידום מכירות... מצאנו לנכון לומר ללקוח שאנחנו ממליצים לו להשתמש לטובת בטיחותו ולא לטובה אחרת במכשירי קמפינג גז. אתה רואה בזה פרסומי אני רואה בזה בטיחות" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 57 לפרוטוקול בשורה 25 – עמוד 58 לפרוטוקול בשורה 11).

     

58. הנה כי כן, בידי משווקת המכל הסמכות ושיקול הדעת בהוספת כיתוב מעבר להוראות והסימונים המחויבים על-ידי מכון התקנים; האפשרות הטכנית להוסיף על-גבי המכל עצמו אזהרות והוראות שימוש כתובות קיימת ולא תתכן מחלוקת, כי מדובר באפשרות פשוטה ליישום, שאינה כרוכה בהשקעה או בעלויות מיוחדות.

     

59. אומנם, על גבי המכל מוטבעת הוראה בשפה העברית, לפיה "יש להשתמש במכל רק ע"פ הוראות השימוש המצורפות למכשיר", אולם הלכה למעשה וכפי שיפורט להלן בהרחבה, שוכנעתי, כי לא צורף לכירה דף הוראות בטיחות וגם לא הוטבעו על גבי הכירה כל הוראות בטיחות רלוונטיות, כך שההוראה המפנה להוראות המצורפות למכשיר ממילא נעדרת כל משמעות בנסיבות העניין. בהקשר זה יצוין, שמשמשווקת המכל הטביעה על-גבי המכל איורים המתאימים לשני סוגי כירות, לרבות מסוג הכירה המעורבת בתאונה, הרי שהיא בעצמה צפתה שהוראות השימוש שבאריזת הכירה לא תשמרנה לאורך זמן ולמצער לא תהיינה בהישג ידם של המשתמשים בעת השימוש בשטח.

     

60. כך גם אני סבורה, כי אין די בהוראות הבטיחות בשפה האנגלית ובאיורים המפורטים שעל-גבי המכל, חלף ההוראה הכתובה בעברית. משמשווקת המכל כבר פעלה לתרגום הוראות הבטיחות לשפה העברית, היה עליה לצפות שהצרכן מסתמך על אותן הוראות ומניח, בצדק יש לומר, כי אלו כוללות את כל הוראות הבטיחות שבשפה האנגלית, ולמצער, את הוראות הבטיחות המהותיות והחשובות ביותר.

     

61. גם באיורים המדגימים ניתוק של החלק העליון מהחלק התחתון, אין די בנסיבות העניין, זאת, משאינם עומדים לבדם אלא אמורים לבוא במשולב ובנוסף להוראות הכתובות; לא ניתן ללמוד מהם אודות החשיבות המכרעת של פעולת הניתוק וממילא אין בהם תחליף לאזהרה ברורה, מפורשת ומודגשת בכתב. כך גם עולה מעדות התובע, כי "אני מאמין... שאם יש משהו חשוב אז לא שמים לי אותו בציורים שאני יכול להבין כך או אחרת" (עמוד 88 לפרוטוקול בשורות 18-19).

     

62. משווקת המכל מוסיפה וטוענת, כי בהוספת ההוראה הנדונה המתייחסת לכירה מהסוג הספציפי היה כדי להטעות את הצרכנים, שעה שקיימים מכשירים צורכי גז שונים, אשר אופן השימוש בהם שונה וכי בנסיבות אלו גם לא היה מקום להוספת אותה הוראה. אלא שהיצרן המכיר את המוצר טוב יותר מכולם, מצא להטביע את ההוראה הנדונה בשפה האנגלית על גבי המכל וממילא עשה כן לאחר ששקל את מלוא השיקולים הרלוונטיים לעניין. מכל מקום, אני סבורה, שניתן היה לנסח הוראה מתאימה, אשר אין בה כדי להטעות בכל הנוגע לאופן השימוש בסוגי המכשירים השונים, כך למשל הוראה המורה באופן כללי על ניתוק והפרדת החלק הנוקר מהחלק הנוסף של הכירה.

     

63. מהטעמים המפורטים לעיל בהרחבה, מצאתי לקבוע, כי משווקת המכל הפרה את החובה המוטלת עליה ולהלן אמשיך בדיון בהתייחס ליצרנית הכירה.

     

    יצרנית הכירה

64. הכירה שהייתה מעורבת בתאונה ואשר הוצגה בפני בית-המשפט, שימשה את התובע במשך כעשר שנים עובר לתאונה (עמוד 5 לפרוטוקול בשורות 6-7 ובשורות 21-22), סימני השריפה ניכרים עליה, היא מפויחת במעט, מקולפת מצבעה וחלודה בחלקה ועל-גביה מופיע הלוגו "אמגזית קמפינג", מספר מק"ט ו"אזהרה" באותיות דהויות ושחוקות, ולפיה "יש להשתמש במכשיר במקום מאוורר בלבד".

     

65. יצרנית הכירה טוענת, כי לכירה צורף דף הוראות עם רכישתה וכי עובר לתאונה, היו מוטבעות על-גביה גם הוראות כתובות ומכאן שעמדה בחובת הזהירות המוטלת עליה. אין בידי לקבל הטענה כאמור. ואנמק.

     

66. כפי העולה מעדותו המהימנה של התובע, הוא אינו זוכר שצורף דף הוראות לכירה עם רכישתה ומניח שככל שהיה מצורף, היה קורא את ההוראות בשימוש הראשוני ונוהג על-פיהן. כך על-פי עדותו, "... אני לא זוכר שקיבלתי יחד עם זה, נדמה לי שלא, אבל אני לא זוכר, נדמה לי שלא... אני חושב שאם היה כתוב, אני חושב שבשימוש ראשוני כן הייתי עושה את זה והופך את זה לנוהג... אני לא זוכר שקיבלתי נייר מזה... אני רק משער שאם הייתי מקבל הוראות שימוש ... שהייתי קורא אותן ואם אכן היה כתוב להוציא אני משער שהייתי נותן לזה משקל ומוציא, זה עוד סיבוב אחד או שניים להוציא זה כלום, אבל פשוט לא הייתה לי מודעות שצריך להוציא... לא היו הוראות... לא קיבלתי... אני חושב שאין, אני לא יודע, לא קיבלתי" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 27 לפרוטוקול בשורה 27 – עמוד 28 לפרוטוקול בשורה 3, עמוד 44 לפרוטוקול בשורות 2-5 ועמוד 66 לפרוטוקול בשורות 18-31).

     

67. עוד העיד התובע, כי למיטב זכרונו, גם לא היו כל הוראות כתובות על-גבי הכירה ומשנשאל האם הייתה מודבקת מדבקה על-גבי הכירה בעת רכישתה, השיב, "אמרתי לא, אני לא יודע.... מדבקה לא יודע, אני לא זוכר שהיה... זה שנים לא ראיתי פה מדבקה, שנים רבות לא אצלי... ולא אצל חברים שלי... אני לא זוכר שהייתה מדבקה... אולי הייתה מדבקה, אולי, אני לא זוכר באמת. שנים רבות... לא זוכר שהייתה מדבקה לחלוטין לא" (עמוד 5 לפרוטוקול בשורות 29-32 ועמוד 25 לפרוטוקול בשורה 7 – עמוד 27 לפרוטוקול בשורה 1).

     

68. במהלך דיון ההוכחות אף הציג בפניי התובע כירה במצב חדש, הזהה לכירה שהייתה מעורבת בתאונה, בעלת אותו מספר מק"ט ומתוצרת "אמגזית קמפינג", על-גביה מופיע הלוגו של "אמגזית קמפינג" באותיות קידוש לבנה; שמו של המפעל שבו יוצרה הכירה "קיבוץ כפר עציון" והוראה יחידה, לפיה "אין להשתמש במקום סגור". הא ותו לא.

     

69. אומנם, מר א.א., מנכ"ל יצרנית הכירה במועדים הרלוונטיים, העיד, "אני יודע בבירור ... שהיו הוראות שצורפו וזה מה שחייב התקן ואם אני זוכר ואני לכן כתבתי למיטב זכרוני, כי היו כאלה כמה כירות בחדר תצוגה שהיה עליהם כיתוב ..." (עמוד 16 לפרוטוקול בשורה 29 – עמוד 17 לפרוטוקול בשורה 8).

     

70. דא עקא, שהגם שכיצרנית הכירה, הראיות החפציות בהקשר זה מצויות בהישג ידה, היא לא הביאה ולו בדל ראיה להוכחת טענתה.

     

71. בתצהיר עדותו הראשית טען מר א.א., כי אין ברשות היצרנית כירה דומה, משמדובר בכירה שיצורה הסתיים בשנת 2000. עוד בעדותו, העלה מר א.א. לראשונה הטענה, לפיה המפעל בו יוצרה הכירה היה בבעלות קיבוץ כפר עציון. משהמפעל נסגר ויצרנית הכירה נרכשה בשנת 2001 על-ידי חברה אחרת עם מערכת מחשוב אחרת, כל שנשאר מהתקופה בה יוצרה הכירה מושא התביעה הן הוראות כתובות בדף A4, אותן הורה לזרוק לפח (עמוד 20 לפרוטוקול בשורה 33 – עמוד 22 לפרוטוקול בשורה 1).

     

72. עדות מר א.א. כאמור הועלתה לראשונה אך בחקירתו ורק בעת שעומת עם העובדה שלא צורפה כל ראיה מטעם יצרנית הכירה בהקשר זה ולמעלה מכך, בהעדר ראיות חיצוניות, היא אינה אלא בבחינת עדות יחידה של בעל-דין שנותרה ללא כל סיוע.

     

73. מכל מקום, עדות מר א.א., לפיה כל שנותר מהתקופה עובר לסגירת המפעל הן ההוראות הכתובות בדף A4 בלבד, אינה מתיישבת עם עדותו, לפיה למיטב זכרונו, ראה בחדר תצוגה מספר כירות מסוג הכירה המעורבת בתאונה שעל-גביהן הוראות כתובות, שהרי אישר, כי החל לעבוד אצל יצרנית הכירה רק לאחר סגירת המפעל (עמוד 13 לפרוטוקול בשורות 20-21) וממילא כשראה את אותן כירות בחדר התצוגה, היה זה רק לאחר סגירת המפעל.

     

74. מכאן ניתן להסיק, כי בניגוד לעדותו של מר א.א., בתקופה שלאחר סגירת המפעל היו בידי יצרנית הכירה כירות הדומות לכירה מושא התביעה, ולא רק הוראות כתובות בדף A4 וכאמור, אלו לא הובאו על-ידה כראיה בתיק.

     

75. בהקשר זה יוער גם, כי אין זה סביר בעיניי, שלעומת התובע, אשר השכיל להציג כירה הדומה לכירה המעורבת בתאונה, לא היה בידי יצרנית הכירה ולו בדל ראיה לתמיכה בטענתה ואני סבורה, כי אילו הייתה פועלת בשקידה סבירה, לבטח היה בידה לאתר ראיות מתאימות ולו כתמונה של ההוראות הכתובות בדף A4 או של הכירות, בין באמצעות הספקים עמם היא עובדת ובין בכל דרך אחרת.

     

76. כמו כן ובשים לב לטענתה, לפיה גם בכירות המיוצרות והמשווקות על-ידה כיום מחויבת פעולת ניתוק מוחלט של החלק העליון, הרי שלמצער, היה עליה להציג הוראות של אותן כירות ובכך להוכיח, כי היא נוהגת דרך-כלל לתרגם את הוראות הבטיחות החשובות על-גבי הכירות שהיא משווקת.

     

77. יצרנית הכירה לא עשתה דבר מהאמור, לצורך הוכחת הטענה בדבר קיומן של הוראות בטיחות רלוונטיות בכלל והוראת הבטיחות הנדונה בפרט, וכלל ידוע הוא, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לב(1) 736 (1980)).

     

78. למען הסר ספק יוער, כי אף אם היה מוכח שלכירה צורף דף הוראות עם רכישתה, לא היה די בכך, שכן אני סבורה, שאין בדף כזה כדי להחליף הוראות כתובות ומודגשות המוטבעות על-גבי הכירה. זאת, לנוכח טיבה של כירת גז ניידת, המיועדת לשימוש מחוץ לבית, בשטח פתוח, במהלך פיקניק, טיול או נופש, לשימושים חוזרים ונשנים במשך "עשרות שנים" (עדות מר א.א. בעמוד 33 לפרוטוקול בשורות 33-34) ומשעל היצרן לצפות, כי הדף שבאריזת הכירה לא ישמר לאורך זמן ולמצער, כי לא יהיה בהישג ידם של המשתמשים בעת השימוש הספציפי בשטח ועובר לכל שימוש ושימוש.

79. בעדותו, אישר מר א.א., העד מטעם יצרנית הכירה, כי "יש חשיבות לפעם הראשונה והשנייה... אני קורא את הפעם הראשונה, אני לא קורא כל פעם...אני קורא, יודע איך להפעיל ... אני לא חוזר כל פעם..." [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 35 לפרוטוקול בשורות 1-17). מכאן שממילא לא היה בדף הוראות כדי להחליף הוראות כתובות באותיות קידוש לבנה, המוטבעות על-גבי הכירה עצמה ואשר מטבע הדברים, הצרכן היה ער להן אגב כל שימוש ושימוש בכירה.

     

80. מששוכנעתי, כי לא הוטבעה על-גבי הכירה ההוראה הנדונה; משאין חולק בין הצדדים, כי מדובר בהוראת הבטיחות הכי חשובה ולמצער, בין הוראות הבטיחות החשובות ביותר (עדות מר ג.ע. העד מטעם משווקת המכל בעמוד 43 לפרוטוקול בשורות 13-25 ועדות מר א.א. מנכ"ל יצרנית הכירה בעמוד 14 לפרוטוקול בשורות 25-28) ומשהלכה היא, כי אין בעמידה בתקן כדי ללמד בהכרח על עמידה בחובת הזהירות, מצאתי לקבוע שגם יצרנית הכירה הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי התובע.

     

81. לנוכח מסקנותיי דלעיל, ממילא מתייתר הדיון בטענה בדבר הליקוי הבטיחותי ברגליים של הכירה ואינני נדרשת לדון בה.

     

    קשר – סיבתי בין ההפרה לבין קרות הנזק

82. הנתבעות שתיהן טוענות להעדר קשר סיבתי בין ההפרה הנטענת לבין קרות התאונה, הן בטענה, כי הסיבה לתאונה נעוצה באופן סגירת רגלי הכירה, להבדיל מהפרת הוראת הבטיחות המורה על ניתוק החלק העליון והן בטענה, לפיה התובע כלל לא טרח לעיין בהוראות או באיורים שעל-גבי המכל, לא בעת רכישת המכל ולא בעת השהייה בשטח, כך שאף אם ההוראה הנדונה הייתה מצורפת או מוטבעת על-גבי המכל או הכירה, הרי שממילא לא היה טורח לקרוא אותה.

     

83. טענת הנתבעות, לפיה הסיבה לתאונה נעוצה באופן סגירת רגלי הכירה, אין בה ממש. אומנם מעדות התובע עולה, כי הוא זוכר בוודאות שהספיק לסגור רגל אחת, ומניח שלא סיים לסגור גם את הרגל השנייה, אולם זאת, על-פי עדותו, משהמכל כבר נפלט מהכירה לידיים שלו לאחר שננקר מהחלק העליון (עמוד 14 לפרוטוקול בשורה 27 – עמוד 15 לפרוטוקול בשורה 19 ועמוד 70 לפרוטוקול בשורות 11-17). למעלה מכך יוער, כי בהעדר הוראה כתובה מתאימה על-גבי המכל או הכירה, המורה על אופן סגירת שתי הרגליים בו זמנית, הנתבעות ממילא אינן יכולות להישמע בטענה כאמור.

     

84. מכל מקום אני סבורה, כי "הסיבה בלעדיה אין" לקרות הנזק אינה אלא העדר ניתוק החלק העליון, שהרי אילו היה זה מנותק לחלוטין, ממילא המכל לא היה ננקר ולא הייתה נגרמת התאונה, והרי זו למעשה כל התכלית בהוראת הבטיחות הנדונה, אשר כל ייעודה הוא למניעת מצבים צפויים כגון דא.

     

85. התובע נשאל בעדותו מהו לדעתו הגורם לתאונה והשיב, כי "... עשרות פעמים אני והחברים שלי רק הרחקנו ולא הוצאנו לחלוטין את הברז מהמתקן, וזה עבד פחות או יותר בסדר גמור, לא קרה לנו כלום, הפעם כנראה לא הרחקתי את זה מספיק בהברגה... כי לא הייתה שום הוראה שצריך להרחיק... אולי הייתי צריך לעשות עוד סיבוב והכל היה רגיל כמו תמיד... לא פעלתי שונה. כנראה שהייתי צריך לסובב עוד סיבוב. הכל היה אקראי, אני עשיתי אותו דבר כמו תמיד..." [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 9 לפרוטוקול בשורות 2-16).

     

86. עוד העיד התובע, "אם הייתי יודע שהיה צריך להוציא את היוניט והייתם כותבים שצריך להוציא את היוניט באותיות קידוש לבנה... לא היה קורה לי... אם זה היה כתוב שם הכל היה בסדר גמור. זה לא הרגליים, הבעיה היא לא ברגליים הבעיה היא לא אם סגרתי לפני או אחרי ... הבעיה היא שלהוציא את היוניט החוצה נורא פשוט זה עוד שניים שלושה סיבובים זה הכל..." [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 20 לפרוטוקול בשורות 14-26).

     

87. ראו בהקשר זה את עדותו של מר ע.ג., העד מטעם יצרנית הכירה, אשר נשאל בעדותו האם במצב שבו ראש הכירה היה מנותק, לא הייתה נגרמת נקירה של המכל והשיב, כי "הנקירה לא יכולה להתרחש" (עמוד 43 לפרוטוקול בשורות 13-15) וכן ראו גם עדות מר א.א. מטעם משווקת המכל, שאישר, כי ההוראה הכי חשובה היא לפרק את החלק העליון בעת החלפת המכל "ואז יבוא לציון גואל" (עמוד 14 לפרוטוקול בשורות 25-28).

     

88. כך הם פני הדברים אף באשר לטענה, לפיה התובע לא קרא את ההוראות וממילא, לכאורה, לא היה טורח לקרוא את ההוראה הנדונה.

     

89. מעדותו הכנה של התובע עולה, שאינו זוכר אם עובר לפעם הראשונה בה עשה שימוש במכל, קרא את ההוראות שעל-גבי המכל. כך מעדותו, "אני לא זוכר, סביר להניח, את שואלת אותי שאלות שאני לא יכול סליחה אם אני רוצה להיות ישר אני יכול לענות את התשובות הטובות והנכונות... יכול אבל סביר להניח שלא קראתי אבל יכול להיות גם שכן קראתי ... אני לא יכול לערוב על כך..." (עמוד 74 לפרוטוקול בשורות 4-8 ובשורות 23-25 ועמוד 91 לפרוטוקול בשורות 1-11).

     

90. כך או אחרת ומשלנוכח חשיבותה של ההוראה הנדונה, שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים, אני סבורה, כי היה על הנתבעות להטביע את אותה הוראה על-גבי המכל והכירה במקום בולט ובאותיות קידוש לבנה, הרי שממילא אין אנו מדברים עוד במונחים של "קריאה" או "עיון" בהוראות, שכן ככל שההוראה הייתה בולטת דיה, לא היה כל צורך "לקרוא" או "לעיין" בה ודי היה במבט חטוף, תוך כדי ביצוע פעולות החלפת המכל, על מנת לראותה ולהיות ער לקיומה.

     

91. זאת, כשם שהלוגו של יצרנית הכירה מוטבע על-גבי הכירה והלוגו של משווקת המכל מוטבע על-גבי המכל, על-פני שטח נרחב, בהדגשה ובאותיות קידוש לבנה, הגדולות באופן משמעותי מאותיות יתר ההוראות.

     

92. באופן דומה, גם ההערה שעל-גבי המכל, ולפיה "להגברת בטיחותך השתמש במכלים... עם מכשירי 'קמפינג גז'" ואשר כל ייעודה הוא לקידום מכירות של משווקת המכל, מופיעה על-גבי שטח נרחב בחלקו העליון של המכל, בהדגשה ובאותיות קידוש לבנה ופותחת במילה "חשוב!", באופן שלא ניתן להתעלם ממנה ולו במבט חטוף, תוך כדי ביצוע פעולות החלפת המכל בכירה.

     

93. ראו בהקשר זה, תצהיר עדותו הראשית של התובע, אשר הטיב להסביר, כי "... אתה ממילא חייב להחזיק את גוף המכל כך שאם היו עליו הוראות בטיחות בולטות, היה ניתן לראותן בכל פעם שמשתמשים במוצר או מחליפים מכל" [ההדגשה אינה במקור] (סעיף 2.29 לתצהיר); עדותו, לפיה "... אם היה כתוב באמת ... בגדול ובולט כן אני מאמין ורואים, אפילו לא צריך לקרוא, רואים את זה..." (עמוד 74 לפרוטוקול בשורות 10-11) וכן עדותו בהתייחס לאותה הערה, אשר ייעודה לקידום מכירות, לפיה "מי לא קורא את זה איך שלוקחים את המכל... שלוקחים את זה ליד, להכניס את זה לפה, אי אפשר לא לראות מה כתוב פה" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 77 לפרוטוקול בשורה 33 – עמוד 78 לפרוטוקול בשורה 2).

     

94. נוכח מסקנותיי דלעיל, בהינתן קיומה של חובת זהירות בין הנתבעות לתובע; הפרת אותה חובה בהתרשלות וקיומו של קשר-סיבתי בין הפרת החובה לבין קרות הנזק, הרי שהנתבעות חבות כלפי התובע מכוח עוולת הרשלנות.

     

95. בנסיבות המפורטות לעיל בהרחבה, משמדובר בחובות זהירות השלובות אחת בשנייה, שכן ככל שאחת מהנתבעות הייתה עומדת בחובת הזהירות כלפי התובע, יתכן וניתן היה למנוע את התאונה, מצאתי לקבוע, כי על הנתבעות לשאת בנזקי התובע ביחד ולחוד.

     

    אשם תורם

96. הנתבעות טוענות, כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 50% או 100%, זאת משלא קרא את הוראות הבטיחות בעברית או באנגלית, לא עיין באיורים המופיעים על-גבי המכל, משסגר רגל אחת בלבד של הכירה ופעל להחלפת המכל בסמוך למקור אש.

     

97. הכלל המשפטי הוא, כי במקרה שבו הנזק נגרם בעטיו של הניזוק, "הפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית-המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק (סעיף 68(א) לפקודה). בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר). ככל שהתשובה לשאלה זו שלילית, הרי שאז תחולק האחריות לפגיעה על-פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידת ומשקל מעשיו ומחדליו של כל צד (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד ל"ח (1)72).

     

98. בפסיקה התפתחה גישה המנחה לקבוע את שיעור האשם התורם בהתאם למבחן כפול: מבחן פיזי-סיבתי של גרימת הנזק, קרי – האם בפועל הוסיפה התנהגותו של הניזוק על הנזק שהסב המזיק ומבחן נורמטיבי של מידת האשם בהתנהגותו של הניזוק" [ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד סב(1) 803 ות.א. 47523-05-14 מאיר דוידי נ' מועצה אזורית לב השרון (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 10.2.20)].

     

99. כאמור, ההוראה המורה על ניתוק מוחלט של החלק העליון של הכירה מופיעה על-גבי המכל בשפה האנגלית ולא תורגמה לשפה העברית וקיימים על-גבי המכל איורים המדגימים ניתוק של החלק העליון. התובע אישר בעדותו, כי כלל לא קרא את ההוראות בשפה האנגלית או עיין באיורים שעל-גבי המכל (עמוד 90 לפרוטוקול בשורה 27 ועמוד 95 לפרוטוקול בשורות 15-30).

     

100. אני סבורה, כי אין להטיל על כתפיו כל אשם תורם בשל כך, שכן כמפורט לעיל, שוכנעתי, כי בנסיבות בהן ההוראות בשפה האנגלית תורגמו לשפה העברית, יכול היה התובע להניח כצרכן סביר, שתורגמו מלוא ההוראות לשפה העברית. כמו כן וכמפורט לעיל, משהאיורים אינם עומדים לבדם אלא אמורים לבוא במשולב ובנוסף להוראות הכתובות; משלא ניתן ללמוד מהם אודות החשיבות של פעולת הניתוק וממילא אין בהם תחליף לאזהרה ברורה, מפורשת ומודגשת בכתב, הרי שגם בכך שהתובע לא עיין בהם אין כדי להטיל עליו כל אשם תורם.

      

101. כך גם אני סבורה, שאין באופן סגירת הרגליים כדי להטיל על התובע אשם תורם בנסיבות העניין, משההוראות שעל-גבי הכירה אינן כוללות כל הוראה, המורה על סגירת הרגליים בו זמנית.

      

102. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לביצוע פעולות החלפת המכל בסמוך למקור אש. ואפרט.

      

103. התובע אישר בעדותו, כי במרחק של כשניים-שלושה מטרים מהמקום בו הוא עמד ותפעל את הכירה, עמדה מטיילת נוספת שהדליקה אותה העת כירה אחרת (עמוד 36 לפרוטוקול בשורות 18-25 וראו גם עדות הגב' ש.כ. בעמוד 114 לפרוטוקול בשורות 27-31).

      

104. בעדותה, משנשאלה הגב' ש.כ, האם היא יכולה לאשר שתוך כדי ההתעסקות של התובע בכירה, הכירה של המטיילת הנוספת הייתה כבר על השולחן, השיבה "אני חושבת שכן" ועוד אישרה, כי "בוודאות" אותה מטיילת "הייתה שם" עוד לפני קרות התאונה (עמוד 114 לפרוטוקול בשורות 19-26).

      

105. אומנם משהתובע נשאל האם ראה שהמטיילת הנוספת הדליקה כירה, השיב, כי "באותו זמן לא... באותו רגע אף אחד לא הדליק גזיה, בזמן שאני תפעלתי את הגזיה אף אחד לא ראיתי... שמתפעל גזיה. שאין גזיה לא שמדליקים ולא דולקת ולא כלום באותו רגע... יכול להיות שהגזיה נדלקה היא הדליקה תוך כדי התפעול שלי גם..." (עמוד 36 לפרוטוקול בשורה 9 – עמוד 37 לפרוטוקול בשורה 31).

      

106. עם זאת, אישר התובע בעדותו, כי הוא הסתכל "עם הפנים לכיוון האנשים או מרחב שאנשים נמצאים" אך ורק בעת שהעביר את הכירה מהמקום בו היה מונח ציוד הבישול אל השולחן, עובר לתפעול הכירה; הוא לא הסתובב לאחור לבדוק האם מדליקים כירה נוספת, בסמוך לפני תפעול הכירה והוא לא הסתכל מסביב בעת תפעול הכירה אלא היה מרוכז בפעולות החלפת המכל (עמוד 38 לפרוטוקול בשורות 12-31 ועמוד 39 לפרוטוקול בשורה 28 – עמוד 40 לפרוטוקול בשורה 8).

      

107. זאת, הגם שבמועדים הרלוונטיים הוא ידע שיש לבצע החלפת מכלים ולתפעל כירות במרחק של כשניים-שלושה מטרים ממקור אש (עמוד 37 לפרוטוקול בשורות 15-23).

      

108. מכאן עולה המסקנה, שהתובע שהיה מודע לסכנה הכרוכה בתפעול כירה בסמוך למקור אש, היה אדיש לאפשרות התממשות הסכנה, שכן כאמור, לא בדק לפני ביצוע הפעולות האם דולקת אש בסמוך וככל שהיה בודק ובהינתן העובדה שהמטיילת הנוספת עמדה אותה העת בסמוך והכירה שלה כבר הייתה מונחת על-גבי השולחן, אני סבורה שהיה בידו למנוע את התממשות הסכנה. משלא עשה כן, תרם לקרות הנזק.

      

109. בבחינת מידת האשמה של התובע למול מעשה הרשלנות של הנתבעות, אני סבורה שנכון וצודק בנסיבות העניין להטיל עליו אשם תורם בשיעור של 30%.

      

     סוגיית הנזק

     הנכות הרפואית

110. בעטיה של התאונה, נכווה התובע בפלג גופו העליון ובגפיים; הוא הובהל ממקום התאונה לבית-החולים הדסה עין-כרם, שם אובחנו כוויות בדרגה שנייה ב- 20% משטח גופו והוא אושפז במחלקת כירורגיה פלסטית עד ליום 9.4.12; משם הועבר לבית-החולים תל-השומר וטופל באופן שמרני משך כחודש וחצי עד לשחרורו ביום 13.5.12; בהמשך, טופל במסגרת הקהילה בריפוי בעיסוק, בחבישות לחץ למניעת היווצרות צלקות בולטות ובמרפאת כאב. כמו כן, בעקבות התאונה, חלה החמרה במצבו הנפשי והוא טופל במרכז לבריאות הנפש ובתרופות נוגדות דיכאון.

      

111. הצדדים הגישו חוות-דעת רפואיות מטעמם הן בתחום הכירורגיה הפלסטית והן בתחום הפסיכיאטריה.

      

112. בתחום הכירורגיה הפלסטית, הסכימו הצדדים על הגשת חוות-הדעת ללא חקירת המומחים, זאת תוך שמירה על זכותם לטעון לעניין ההשפעה התפקודית של הנכות הפלסטית ולהלן תמצית חוות-הדעת.

      

113. בחוות-דעת המומחה מטעם התובע בתחום הכירורגיה הפלסטית נקבע, כי בעקבות התאונה נותרה לו, בין היתר, היפרפיגמנטציה עם צלקת קלואידלית פעילה, מציקה, מגרדת ורגישה על-פני עור הבטן וכתמים כהים ובהירים על-פני האמות; נקבעו לו נכויות זמניות בשיעור של 100% החל ממועד התאונה ועד ליום 12.5.12; 70% החל מיום 12.5.12 ועד ליום 10.8.12 ו- 40% החל מיום 10.8.12 ועד ליום 27.12.15 וכן נקבע, כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 20% בגין צלקות נרחבות בבטן, בהרות וכתמים באמות, לפי סעיף 75(1)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי").

      

114. בחוות-דעת המומחה מטעם הנתבעות בתחום הכירורגיה הפלסטית נקבע, כי בעקבות התאונה נגרמו לתובע שינויי צבע בגפיים העליונות ובבטן, כולל צלקות קטנות בעור הבטן, שאינן רגישות למגע; אלה אינם מונעים מהתובע לעסוק בפעילות גופנית ומכאן שכתוצאה מהתאונה נותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 15%, לפי שילוב הסעיפים 75(1)(ב) ו- 75(1)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי.

      

115. זאת ועוד, לנוכח הפער בין חוות-דעת הצדדים בתחום הפסיכיאטריה, מונה המומחה ד"ר אלכס קליין, כמומחה בתחום זה מטעם בית-המשפט (להלן: "המומחה מטעם בית-המשפט") והצדדים הסכימו על הגשת חוות-הדעת ללא צורך בחקירת המומחה.

      

116. מחוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט עולה, כי על-פי התיעוד בעניינו של התובע, קודם לתאונה ובמשך שנים רבות, הוא סבל מבעיות שונות בתחום הנפשי, אובחן כסובל מהפרעות חרדה ודיכאון כרוניות והפרעות קשב וריכוז, טופל בתרופות פסיכיאטריות נוגדות חרדה ודיכאון, תרופות שינה וריטלין וכתוצאה מהתאונה, חלה החמרה מסוימת במצבו הנפשי והוא סובל כיום מהפרעת הסתגלות חרדתית דכאונית.

      

117. על-פי חוות-הדעת, התובע לקה בנכות נפשית זמנית בשיעור של 20% ממועד התאונה ועד לתום שנת 2014 ונכות נפשית צמיתה בשיעור של 15%, לפי סעיף 34(ב)(3) לתקנות הביטוח הלאומי; עם זאת לנוכח עברו בתחום, רק מחצית מהנכויות קשורה לתאונה, כך שהנכות הנפשית הזמנית כתוצאה מהתאונה עומדת על שיעור של 10% והנכות הנפשית הצמיתה כתוצאה מהתאונה עומדת על שיעור של 7.5% בלבד.

      

118. עוד על-פי חוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט, התובע אינו מטופל נפשית כבר שנים – לא במעקב פסיכיאטרי ולא בטיפול פסיכולוגי ואינו נוטל תרופות פסיכיאטריות (לדבריו משתמש רק בקנאביס רפואי); הטיפולים הנפשיים ממילא כלולים בסל הבריאות וניתן לקבלם בקופת-חולים; הירידה הקוגניטיבית עליה התובע מתלונן, אינה קשורה לתאונה ואין לייחס את הפסקת פעילותו הנטענת למצבו הנפשי בעקבות התאונה.

      

119. מכאן, שבעטיה של התאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה פסיכיאטרית בשיעור של 7.5% [חוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט] ונכות רפואית צמיתה בתחום הכירורגיה הפלסטית העומדת על שיעור של 15% - 20% [חוות-דעת המומחים מטעם הצדדים].

      

     הנכות התפקודית 

120. התובע טוען, כי לנוכח נכותו הרפואית כתוצאה מהתאונה, נגדע באחת עיסוקו בתחום האימון האישי, בו החל לעסוק כשנה עובר לתאונה, ומאז ועד היום הוא לא שב לתחום זה או לכל עבודה אחרת. מכאן טוען התובע, כי שיעור נכותו התפקודית עולה על שיעור נכותו הרפואית ועומד לכל הפחות על שיעור של 30%. הנתבעות טוענות מנגד, כי נכותו הרפואית של התובע נעדרת כל משמעות תפקודית.

      

121. הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת אומנם נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 [1995]).

      

122. התובע בענייננו, יליד 19.12.48, נפגע בתאונה בהיותו בן שישים ושלוש שנים וחצי; נכותו הרפואית הפסיכיאטרית בשיעור של 7.5% כתוצאה מהתאונה, נקבעה בגין החמרה בהפרעת הסתגלות חרדתית דכאונית ונכותו בתחום הכירורגיה הפלסטית, בשיעור של 20%, על-פי חוות-הדעת מטעמו, ובשיעור של 15%, על-פי חוות-הדעת מטעם הנתבעות, נקבעה בגין צלקות בבטן ובהרות וכתמים בבטן ובגפיים העליונות.

      

123. מתצהיר עדותו הראשית של התובע עולה, כי השפעת נכותו הרפואית כתוצאה מהתאונה באה לידי ביטוי, בין היתר, ברגישות קשה על-פני העור, גירוד בלתי נסבל כתוצאה מחיכוך וכאבים קשים, עצבנות, חוסר ריכוז, חוסר סבלנות, קושי בקריאה, פגיעה בזיכרון, מצב רוח ירוד והימנעות מקשרים חברתיים.

      

124. עוד על-פי התצהיר, בעקבות מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה, נגדע עיסוקו בתחום האימון האישי על-פי תורת הבודהיזם, בו החל לעסוק, לטענתו, כשנה עובר לתאונה, ומאז ועד היום הוא לא שב לעבודה ולימודים בתחום או לכל עבודה אחרת.

      

125. דא עקא, שהתובע, אשר הנטל מונח על כתפו, לא הביא כל ראיה המלמדת על הכנסה כלשהי עובר לתאונה בתחום האימון האישי או בכל תחום אחר; חרף עדותו, לפיה פתח עוסק זעיר בתחום, כשנה עובר לתאונה (עמוד 48 לפרוטוקול בשורות 11-14), הוא לא צירף כל אסמכתא מתאימה בדבר פתיחת עסק ולמעלה מכך, אישר בעדותו, כי לא עבד ולא השתכר מעבודה משך כעשר שנים עובר לתאונה (עמוד 47 לפרוטוקול בשורות 14-16).

      

126. בהקשר זה יוער, כי גם עדות התובע, לפיה למד במשך שנים רבות, התמחה והתנדב בתחום האימון האישי (עמוד 47 לפרוטוקול בשורה 1 – עמוד 48 לפרוטוקול בשורה 33), לא נתמכה בכל ראיה אובייקטיבית וגם בתצהירי העדות הראשית של הגב' י.ב., בתו של התובע, והגב' ש.כ., בת זוגו במועד התאונה, שהיו מטבע הדברים הנשים הקרובות אליו במועדים הרלוונטיים, אין כל התייחסות לעיסוק או ההכשרה הנטענים. משהתובע נמנע מלהביא ראיות רלוונטיות המצויות בהישג ידו בפועל או בכוח, הימנעותו פועלת לחובתו.

      

127. אף המומחה מטעם בית-המשפט ציין בחוות-דעתו, כי מהתיעוד שנמסר עולה חוסר בהירות באשר לתמונה התעסוקתית המלאה והמדויקת של התובע בשנים שקדמו לתאונה ולאחריה, ובכלל זה, לא ידוע מה היה היקף העבודה באימון אישי, קודם לתאונה, כמה זמן עבד בתחום זה ובאיזו אינטנסיביות והאם מדובר בעבודה מפרנסת.

      

128. מעבר לכך יוער, כי על-פי חוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט, התובע סבל במשך שנים רבות עובר לתאונה מהפרעות חרדה ודיכאון כרוניות והפרעות קשב וריכוז, טופל בתרופות נוגדות חרדה ודיכאון, תרופות שינה וריטלין; הירידה הקוגניטיבית הנטענת על-ידו אינה קשורה לתאונה ואין לייחס את הפסקת פעילותו הנטענת למצבו הנפשי בעקבות התאונה.

      

129. לנוכח עדות התובע, לפיה משך כעשור עובר לתאונה הוא לא עבד ולא השתכר מעבודה; בהעדר הוכחה בדבר התמחות או עיסוק בתחום האימון האישי, ולו בהתנדבות, ובהינתן התחלואה הקודמת בתחום הפסיכיאטריה, שוכנעתי, כי כושר העבודה וההשתכרות של התובע ממילא היו נמוכים עובר לתאונה.

      

130. יתרה מכך, מעדות התובע עולה, כי בסמוך לאחר התאונה הוא החל בשיפוץ בניין שנרכש על-ידו עובר לתאונה והסב אותו מבניין עם שתי דירות מגורים ומחסנים לבניין עם חמש דירות מגורים; עבודות השיפוצים היו כרוכות, בין היתר, גם בשבירת קירות פנימיים ומאז הוא משכיר את הדירות ומתפרנס מדמי השכירות (עמוד 49 לפרוטוקול בשורה 20 – עמוד 59 לפרוטוקול בשורה 15).

      

131. אומנם, התובע עמד בעדותו על כך, שלנוכח מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה, נבצר הימנו לבצע את עבודות השיפוצים בעצמו והעבודות בוצעו בפועל בסיוע חברים, בני-משפחה ופועלים שהביא מידי פעם (עמוד 51 לפרוטוקול בשורות 1 ו-15; עמוד 59 לפרוטוקול בשורות 19-20 ובשורות 28-30). עם זאת, עדותו כאמור נותרה ללא כל סיוע; הוא נמנע מהבאת אותם בני-משפחה או חברים לעדות וכך גם הוא לא הביא כל אסמכתאות, כהסכמי עבודה, כקבלות או לחלופין העתק מהמחאות או דפי חשבון בנק, המלמדים על העברות בנקאיות או משיכות מזומנים, בגין העבודות שבוצעו על-ידי הפועלים. מכל מקום ואף בהנחה שהתובע לא ביצע בעצמו את עבודות השיפוצים, הרי ששימש לכל הפחות כמנהל עבודות השיפוצים בשטח, על כל המשתמע מכך.

      

132. לא זו בלבד אלא שמשנשאלה הגב' ש.כ., בת זוגו לשעבר, כיצד התובע הגיע לבית אימה בלעדיה וצילם שם, כטענתו, את תמונות המכל לאחר התאונה, השיבה "הוא עזר לי לתקן כל מיני דברים בבית, היה לו מפתח מידי פעם" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 117 לפרוטוקול בשורות 5-8).

      

133. באשר לטיב הנכות הרפואית בתחום הכירורגיה הפלסטית, בחוות-דעת המומחה מטעם התובע נקבע, כי בעקבות התאונה נותרה לו, בין היתר, צלקת קלואידלית פעילה, מציקה, מגרדת ורגישה על-פני עור הבטן, בעוד שבחוות-הדעת מטעם הנתבעות נקבע, כי הצלקות בעור הבטן הן קטנות ואינן רגישות למגע. התובע טוען אומנם, כי הצלקות רגישות ובחיכוך גורמות לו לגרד וכאבים עזים עד היום. דא עקא, שמעיון בתיעוד הרפואי עולה, כי תלונות אודות כאבים וגרד באזור הכוויה בבטן, תועדו אך בתקופה הסמוכה לאחר התאונה ולא מצאתי כל תיעוד אותנטי בדבר תלונות כאמור מהשנים האחרונות. גם בתצהיר העדות של הגב' י.ב., בתו של התובע, כל שצוין בהקשר זה הוא שהתובע "התלונן על כאבים קשים... לאורך כל תקופת האשפוז..." [ההדגשה אינה במקור] ולא נטען כן לגבי התקופה שלאחר מכן ועד היום. משכך ומשלא הוכח אחרת, אני סבורה, כי הנכות בתחום זה נעדרת משמעות תפקודית.

      

134. מכאן ולנוכח המסקנה, לפיה כושר העבודה וההשתכרות של התובע ממילא היו נמוכים עובר לתאונה; בהינתן העובדה שלאחר התאונה, הוא פעל לשיפוץ הבניין ולכל הפחות שימש כמנהל עבודות השיפוצים, ומשלא ניתן לשלול גם, שהסיבה לכך שלא עבד מאז תום תקופת הנכויות הזמניות ועד הגיעו לגיל הפרישה, אינה נעוצה אלא בעובדה שממילא התפרנס מהשכרת הדירות בבניין, אני סבורה, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח את ההשפעה התפקודית הנטענת של הנכות הרפואית כתוצאה מהתאונה ובשים לב לטיב הנכויות הרפואיות, ובכלל זה, הנכות בתחום הכירורגיה הפלסטית שלא הוכחה השפעתה התפקודית וגילו של התובע ערב התאונה [שישים ושלוש שנים וחצי], מצאתי להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 7.5%, כשיעור הנכות הרפואית בתחום הפסיכיאטריה.

      

     הפסדי שכר לעבר [כולל פנסיה] 

135. התובע עותר לפיצוי גלובאלי בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד בסך של 150,000 ₪, בעוד שהנתבעות טוענות, כי בהעדר הוכחה, אין מקום לכל פיצוי בראש נזק זה.

      

136. התובע טוען, כי לנוכח מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה, נגדע עיסוקו בתחום האימון האישי. אלא שכמפורט לעיל, הוא לא הוכיח כל הכנסה עובר לתאונה וכן לא הוכיח התמחות או עיסוק בתחום האימון האישי, ולו בהתנדבות, וממילא לא הרים את הנטל להוכיח פוטנציאל השתכרות. עם זאת אני סבורה, כי לא ניתן לומר שלא היה לו כל פוטנציאל השתכרות ערב התאונה וממילא לא ניתן לשלול סיכוי, ולו נמוך, כי היה משתכר אלמלא התאונה וכי התאונה פגעה באותה השתכרות.

      

137. מכאן ובשים לב לגילו של התובע ערב התאונה [שישים ושלוש שנים וחצי]; תקופת האשפוז ומצבו הרפואי בסמוך לאחר התאונה; מסקנתי בדבר שיעור הנכות התפקודית; התקופה שחלפה מאז התאונה (למעלה משמונה שנים) והריבית המתאימה שיש לפסוק בגינה, מצאתי לפסוק לו פיצוי המשקף אפשרות לפגיעה בכושר ההשתכרות על דרך האומדנה, ממועד התאונה ועד הגיעו לגיל שישים ושבע, בסך גלובאלי של 25,000 ₪ [כולל פנסיה].

      

     עזרת הזולת לעבר ולעתיד 

138. התובע טוען, כי בעקבות התאונה הוא שהה בתקופת אי-כושר מלא, בה נדרש לעזרת בת זוגו ובני-משפחה והוא עותר לפיצוי בסך של 150,000 ₪ או לחלופין, לפיצוי חודשי בסך של 3,000 ₪ למשך תקופה בת שנה ממועד התאונה ולפיצוי חודשי בסך של 500 ₪ מתום שנה ממועד התאונה ולעתיד. יצרנית הכירה טוענת, כי בהעדר הוכחה ומשהנכות הרפואית נטולת כל משמעות תפקודית, לכל היותר, התובע זכאי לפיצוי בסך של 5,000 ₪ בגין התקופה הסמוכה לאחר התאונה, ומשווקת המכל טוענת, כי אין מקום לכל פיצוי בראש הנזק האמור.

      

139. מתצהירי העדות הראשית של התובע ושל הגב' ש.כ. והגב' י.ב. עולה, כי לנוכח מצבו הרפואי בעקבות התאונה ומאחר וידיו היו חבושות ומקובעות, הוא לא היה מסוגל לתפקד באופן עצמאי; בתקופת האשפוז בבית-חולים הוא נזקק לעזרה בכל פעולה והגב' ש.כ. שהתה לצדו במשך כל אותה תקופה; החל מתום תקופת האשפוז ולמשך מספר חודשים לאחר מכן, הוא שהה בדירת הגב' ש.כ.; היא טיפלה בו באופן אינטנסיבי בהחלפת חבישות, מתן תרופות, הסעות לביקורות וכן סייעה בידו בביצוע כל הפעולות הכרוכות בשימוש בידיים, זאת עד אשר הוא היה מסוגל לשוב להתגורר בדירתו וגם אז, המשיכה לסייע בידו ככל יכולתה.

      

      

140. מכאן ובהינתן תקופת האשפוז ומצבו הרפואי של התובע בתקופה הסמוכה לאחר התאונה, מצאתי, כי בנסיבות העניין יהא זה נכון וראוי לפצותו בראש נזק זה בפיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד על דרך האומדנה בסך של 50,000 ₪.

      

     הוצאות לעבר ולעתיד 

141. התובע טוען, כי בעקבות התאונה נגרמו לו הוצאות בגין טיפולים רפואיים, נסיעות לטיפולים, תרופות ומשככי כאבים, אביזרים רפואיים, טיפולים פרטיים, טיפולים פסיכיאטריים, יעוץ רפואי וקנאביס רפואי ועותר לפיצוי גלובאלי בסך של 25,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ונסיעות; סך של 50,000 ₪ בגין טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים; סך של 25,220 ₪ בגין קנאביס רפואי בתקופת העבר, לפי עלות חודשית בסך של 260 ₪ לחודש, וסך של 32,134 ₪ בגין קנאביס רפואי בתקופת העתיד, לפי עלות חודשית בסך של 260 ₪.

      

142. הנתבעות טוענות מנגד, כי בשים לב לעובדה שהתובע אינו מטופל מזה שנים בתחום הפסיכיאטריה והטיפולים בעבר ניתנו לו במסגרת הרפואה הציבורית; בהעדר הוכחת ההוצאות הנטענות, לרבות בגין הקנאביס הרפואי ומכל מקום משההוצאות מכוסות במלואן במסגרת סל הבריאות, אין מקום לפיצוי בראש נזק זה.

      

143. באשר להוצאות הנטענות בגין הקנאביס הרפואי העיד התובע, כי "בגלל הכוויה... הגירודים והכאבים... קיבלתי רישיון רופא המליץ לי... רופאת כאב" (עמוד 45 לפרוטוקול בשורות 9-24). אלא שכמפורט לעיל, אין בתיעוד מזמן אמת, כמו גם בתצהיר העדות הראשית של הגב' י.ב. בתו של התובע, כל תימוכין לעדות בכל הנוגע לסימפטומים הנטענים בשנים האחרונות.

      

144. כך או אחרת, כל שהתובע הביא להוכחת טענתו, בעניין זה, הוא רישיון לשימוש בקנאביס לתקופה מוגבלת, החל מיום 21.4.15 ועד ליום 21.10.15, בלבד; הוא לא הביא כל אסמכתא או התוויה רפואית לשימוש כאמור בעקבות מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה; לא צורפה חוות-דעת רפואית בעניין; אף בחוות-הדעת מטעם התובע הן בתחום הכירורגיה הפלסטית והן בתחום הפסיכיאטריה אין המלצה לשימוש כאמור וצוין שם רק כהערה, כי בשל כאביו הוא נוטל כיום קנאביס באישור וגם בחוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט בתחום הפסיכיאטריה אין כל המלצה לשימוש בקנאביס רפואי. מכאן שהתובע לא הרים הנטל המונח על כתפו להוכיח את השימוש הנטען בקנאביס רפואי בעקבות מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה.

      

145. התובע אף לא הביא, ולו חלק מהקבלות, בגין רכישת הקנאביס, ממילא לא הוכיח את שיעור ההוצאות וכי הוצאות אלו אינן מכוסות במסגרת סל הבריאות.

      

146. לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים, לרבות בין היתר לקבלות, כפי שצורפו לראיות התובע; לחוות-דעת המומחה מטעם בית-המשפט, ממנה עולה, כי התובע אינו מטופל מזה שנים בטיפולים פסיכולוגיים או פסיכיאטריים ומכל מקום, כי עלות הטיפולים כלולה בסל הבריאות; בהעדר הוכחת השימוש הנטען בקנאביס רפואי בעקבות מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה כמו גם שיעור ההוצאות, הטיפול לו נדרש התובע בגין מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה וההנחה הסבירה, כי נדרש ויידרש לשאת בהוצאות כאלו ואחרות עבור משככי כאבים, תרופות, טיפולים ונסיעות, אני מוצאת לאמוד הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 30,000 ₪.

      

     כאב וסבל

147. התובע עותר לפיצוי בסך של 400,000 ₪ בשים לב לסבל וההצטלקות הקשה כתוצאה מהתאונה; תקופת השיקום הארוכה והאשפוז במשך שלושים ושישה ימים; הכאבים בעטים, לטענתו, נדרש ליטול קנאביס רפואי; החלפת תחבושות יום יומית במשך חודשים ארוכים; התלות המוחלטת בזולת וההימנעות מחשיפה לשמש. יצרנית הכירה טוענת, כי לכל היותר יש להעמיד הפיצוי בראש נזק זה על סך של 50,000 ₪ ומשווקת המכל טוענת, כי לכל היותר יש להעמיד הפיצוי בראש נזק זה בסך של 80,000 ₪.

      

148. לאחר שנתתי דעתי לנסיבות התאונה; שיעור נכותו הרפואית המשוקללת של התובע כתוצאה מהתאונה, העומד על 23.69% [7.5% נכות בתחום הפסיכיאטריה + מיצוע הנכויות בשיעור של 17.5% בתחום הכירורגיה הפלסטית]; טיב הנכויות, ובכלל זה, הנכות בתחום הכירורגיה הפלסטית בגין צלקות מכערות; בהתחשב בגילו, אשפוזו במשך שלושים ושישה ימים ובטיפולים להם נדרש, מצאתי לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה בסך של 180,000 ₪.

      

     סוף דבר

149. מכאן שנזקי התובע בגין התאונה עומדים על סך כולל של 199,500 ₪, כמפורט לעיל ולהלן:

     • הפסד שכר לעבר [כולל פנסיה] - 25,000 ₪

     • הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד - 30,000 ₪

     • עזרת הזולת לעבר ולעתיד - 50,000 ₪

     • כאב וסבל - 180,000 ₪

       _____________________

       285,000 ₪

     • אשם תורם -30% (-)

       _____________________

       199,500 ₪

        

150. למען הסר ספק יוער, כי בסיכומים מטעם הנתבעות, לא נטענו טענות באשר לתגמולים ששולמו לתובע כתוצאה מהתאונה ולניכוי אותם תגמולים, וממילא, אין מקום לנכות תגמולים כלשהם מהסכום שנפסק.

      

151. הנתבעות תשלמנה לתובע, ביחד ולחוד, פיצוי בסך כולל של 199,500 ₪ כמפורט לעיל, בתוספת שכ"ט עו"ד כדין והוצאות משפט לרבות אגרה ויתרת האגרה השנייה.

      

152. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מקבלת עותק פסק-הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום תשלומם המלא בפועל.

      

     המזכירות תעביר העתק פסק-הדין לבאי-כוח הצדדים ללא דיחוי 

      

      

      

      

      

      

      

     ניתן היום, ז' כסלו תשפ"א, 23 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.