פלונית נ' הפניקס חברה לביטוח

עניינה של התביעה הוא עתירה לפסיקת פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), בעטיה של תאונת דרכים אשר אירעה לתובעת ביום 4.9.2016 (להלן: "התאונה"). במועדים הרלבנטיים לתובענה ביטחה הנתבעת את רכב התובעת בביטוח חובה.

התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (המל"ל) כתאונת עבודה.

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת גובה הנזק.

תמצית טענות הצדדים

התובעת, ילידת שנת 1978, טוענת בין השאר, כי ביום התאונה, היא נפצעה כאשר רכב שסטה לנתיב נסיעתה התנגש ברכבה באופן חזיתי בעוצמה רבה, רכבה הוטח לכיוון קיר בטון והועף חזרה לנתיב הנגדי. לדבריה, היא הייתה ברכב עם שני ילדיה, סבלה מחבלות ומהתקף פאניקה ופונתה באמבולנס לבית החולים. עוד לדבריה, היא נחבלה בראשה ובגופה, איבדה את הכרתה, סבלה מחבלות שונות לרבות חתך עמוק בקרקפת. לאחר התאונה, ממשיכה התובעת לסבול מכאבים עזים ומתחושה רעה. היא טופלה בבית החולים ושוחררה לביתה תוך המלצה להמשך מעקב רפואי, נטילת משככי כאבים וניתנה לה חופשת מחלה עד יום 31.10.2016.

עוד לטענת התובעת, עקב התאונה, היא נזקקת לטיפולים רפואיים באופן עקבי. בין היתר, היא עברה טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, רפואה משלימה, טיפול נפשי ותרופתי. למרות כל אלה, היא ממשיכה לסבול מכאבים ומהגבלות עד היום. נוכח זאת, נפגע הכושר התפקודי שלה וגם נגרע כושר השתכרותה; נגרמו לה נזקים ממוניים והוצאות כספיות לאחר שובה לעבודה עם היקף משרה מופחת, זאת בשל מצבה ופגיעתה בתאונה.

הנתבעת לעומת זאת, טוענת בין השאר, כי חוסר האמינות של התובעת והרצון שלה לזכות בכספים שאינם מגיעים לה, בולט מאוד בנסיבות ההליך דנן. התובעת נהגה בחוסר תום לב, לא הוכיחה את טענותיה, בעיקר, היא לא הוכיחה את פוטנציאל השתכרותה או שמא כי סבלה כתוצאה מהתאונה. בפועל, התובעת נעדרה מעבודתה חודש אחד בלבד לאחר התאונה, ובהמשך היא שבה לעבודתה כרגיל. הנתבעת סבורה כי אומדן נזקי התובעת הוא מופרז ואינו מבוסס, וכי בכל מקרה, סך נזקיה "נבלע" בתקבולי המל"ל.

ראיות הצדדים

מטעם התובעת הוגשו שלושה תצהירי עדות ראשית, שלה ושל שני עדים מטעמה, והם: מורה שעבדה עם התובעת בהוראה (להלן: "מזל"); עובד בענף המלונאות אשר עבד עם התובעת עת ניהל את בית המלון מ.ז. (להלן: "המלון") שבו היא עבדה במחלקת המכירות (להלן: "משה"). התובעת ועדיה העידו במשפט.

הנתבעת ביקשה לזמן במסגרת ראיותיה תעודות עובד ציבור של המל"ל, וכן הגישה חוות דעת אקטוארית של תקבולי המל"ל. חוות הדעת הרלבנטית (העדכנית) לענייננו, היא מיום 8.10.2020 (להלן: "חוות הדעת האקטוארית").

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי במכלול החומר הקיים בתיק, שמעתי את עדויות התובעת ועדיה, עדויות המומחים הרפואיים שהעידו לפנַי והתרשמתי מהן, וכן לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים בהליך, הגעתי לכלל דעה כי סך אומדן נזקי התובעת יהיה כפי שיפורט להלן.

הנכות הרפואית

לבחינת מצבה הרפואי של התובעת, מונו בהליך דנן שלושה מומחים רפואיים מטעם בית המשפט בתחומים אלה: האורתופדיה (ד"ר י' ברזילי); אף-אוזן-גרון (אא"ג) (ד"ר י' גורביץ) ותחום הפסיכיאטריה (ד"ר ר' דורסט).

תחום האורתופדיה

האורתופד בדק את התובעת ביום 27.8.2018 ונתן את חוות דעתו ביום 19.11.2018. לפי חוות הדעת, בעת בדיקתה, התלוננה התובעת לפניו בגין כאבים קבועים בכל הגוף, בצוואר, בחגורת הכתפיים, עם נימול ביד וברגל שמאל. היא התלוננה גם בגין כאבים קבועים לכל אורך הגב ומכאבים בשתי הרגליים עם מגבלת הליכה. התובעת התלוננה בגין הפרעות שינה, "סרטים" של התאונה וגם מחרדות ומצבי רוח.

לאחר עיון בחומר הרפואי שהוצג לו ולאחר בדיקת התובעת, ציין המומחה בחוות דעתו, כי התובעת נפגעה בתאונות דרכים גם בשנים 2003, 2004 ו-2007 ולאחר כל תאונה היא התלוננה בגין כאבים בצוואר, בגב תחתון ובחלק מהמקרים תועדו מגבלות תנועה. בנוסף, בחודש ספטמבר 2011 החליקה התובעת על שמן במקום העבודה, נפלה ונחבלה בצווארה ובגבה, וגם במקרה זה היא התלוננה בגין כאבים בצוואר ובגב התחתון. התובעת התלוננה בגין כאבים בגב התחתון ללא חבלה מקדימה גם בחודש מאי 2011. בכל האירועים האלה, הליך ההתאוששות של התובעת היה מהיר יחסית.

המומחה סבור, כי מבחינה אורתופדית, בדיקתה של התובעת התאפיינה בחוסר שיתוף פעולה בבדיקת עמוד השדרה הצווארי, ללא יכולת להגיע לטווחי תנועות "אמתיים" ובדיקה תקינה של עמוד השדרה המותני עם חוסר שיתוף פעולה בבדיקת כיפופי צד. המומחה התרשם מריבוי של נקודות הדק, עם ביטויי כאב וקופצנות (שמאפיינים מחלת הפיברומיאלגיה). עוד לדבריו, בלטה מאוד שפת גוף אחרת לחלוטין בהליכה במסדרון עם בעלה, מחוץ למרפאה, בדרכה למעליות.

בסיכום חוות דעתו ציין המומחה, כי אינו יכול לקבוע לתובעת נכות אורתופדית בעמוד השדרה הצווארי מאחר והיא לא אפשרה לו לבדוק אותה בצורה שמאפשרת הערכת נכות. כמו כן, לא נמצא כי נותרה אצלה נכות צמיתה בעמוד השדרה המותני. המומחה סבור, כי נגרמה לתובעת פיברומיאלגיה פוסט-טראומתית עם תיעוד של תסמינים קשים, מדובר בהבחנה שהיא "בת דוד" של הפרעת דחק בתר-חבלתית (PTSD) שנתונה להערכה פסיכיאטרית.

המומחה העריך, כי לתובעת נגרמה נכות זמנית בשיעור 100% למשך שלושה חודשים לפי ימי מחלה; נכות זמנית בשיעור 50% למשך חודש ימים כביטוי לסערה של תסמונת הכאב עם PTSD לאחר התאונה. המומחה מעריך שלא נותרה כל נכות צמיתה בעמוד השדרה הצווארי והמותני.

לבקשת התובעת, זומן המומחה לעדות במשפט ועדותו נשמעה בדיון מיום 10.6.2020.

למקרא כתב סיכומי התובעת (סעיפים 21-19 על סעיפי המשנה), למעשה, היא אינה חולקת על השורה התחתונה שבמסקנת המומחה, לפיה לא נותרה אצל התובעת נכות אורתופדית צמיתה. עיקר הטרוניה שמעלה התובעת כנגד חוות הדעת, מצוי בהתייחסות המומחה לחוסר שיתוף הפעולה וחוסר האמינות (לפי התרשמותו) מצד התובעת, בבדיקתה אצלו. בנדון דנן, טוענת התובעת, כי קביעה זו של המומחה היא שגויה ומקוממת, ויש לדחות אותה. עוד לטענתה, המומחה הכאיב לה בבדיקה והלחיץ אותה, ומסיבה זו, היא התקשתה לשתף עמו פעולה בבדיקה. לדבריה, שני המומחים הרפואיים האחרים מטעם בית המשפט, לא נתקלו בכל בעיה של חוסר שיתוף פעולה מצד התובעת. אשר לדברי המומחה לפיהם התובעת בצאתה ממרפאתו עת פסעה לכיוון המעליות עם בעלה היא התנהגה באופן שונה מזה שהיה בבדיקה, טוענת התובעת, כי לא הייתה בליווי בעלה או כל אדם אחר אלא הייתה לבדה.

בסיכום הפרק הרלבנטי לכתב סיכומיה (סעיף 20), חולקת התובעת על התרשמות המומחה בדבר חוסר אמינות. עם זאת, אין מחלוקת כאמור לעניין מסקנתו המקצועית לפיה לא נותרה נכות אורתופדית. התובעת נשענת דווקא על דברי המומחה שלפיהם נראה שהיא סובלת מפיברומיאלגיה. אמנם התובעת לא הגישה כל בקשה למינוי מומחה בתחום רפואת הכאב (ואף הטעימה מדוע לא עשתה כן במסגרת ההליך - ראו סעיף 21), אך לדידה: "...אבחנה זו של האורטופד והפסיכיאטרית גם יחד - מאירה את הנכות הנפשית שנקבעה לתובעת באור של תפקודיות מלאה. היא מבהירה כי הפגיעה הפוסט-טראומטית ממנה סובלת התובעת היא משמעותית עד כדי כך שהיא גם מעצימה מאוד כאב פיזי" (ההדגשה בקו תחתון במקור).

שמעתי את טענות הצדדים בשאלות (אי) שיתוף הפעולה ו-(חוסר) אמינות התובעת בבדיקה האורתופדית. שמעתי גם את עדות המומחה.

• אינני מכריע בסוגיה דנן, ולדידי, אף לא ניתן להכריע בסוגיה כגון-זו בנסיבות העניין. במובחן מהתרשמות השופט היושב בדין מעדות של עד אשר מעיד לפניו, הרי בנסיבות לפנינו, זו היא התרשמותו הישירה והסובייקטיבית של המומחה בעת בדיקה שביצע לפי הפרוצדורות המקובלות לביצוע בדיקה רפואית; ניתן לחלוק על ההתרשמות שלו, ניתן לחלוק על הפרוצדורה שבה נקט, אך לטעמי לא ניתן "לבטל" את ההתרשמות.

   

• מזווית אחרת, ייתכן שהתובעת וגם המומחה, כל אחד בחן את אותו מצב הדברים אך באופן שונה; רוצה לומר, בעוד שלדעת הבודק הוא נדרש לנקוט בפעולה פיזית מסוימת לבדיקת המצב הרפואי של הנבדק אשר לעתים היא מכאיבה, ואולם פעולה זו נתפסת בעיני הנבדק כאגרסיבית ומכאיבה מדַי ולכן הוא נרתע מהבדיקה, מסרב להיענות לה, ואז נתפס חוסר שיתוף הפעולה מצדו (ואולי אף חוסר האמינות) בבדיקה (ראו השוו עם עדות האורתופד: עמוד 23).

   

• עוד אעיר בהקשר זה, כי אין זה מופרך בנסיבות העניין שהתובעת נרתעה או התקשתה בביצוע הבדיקה האורתופדית, במיוחד הזזת הצוואר, זאת מחשש לסחרחורת (עדות התובעת: שורה 32, עמוד 75; ראו גם עדות המומחה באא"ג: שורות 6-1, עמוד 54).

   

• אשר לסוגיה אם נצפתה התובעת עם בעלה מחוץ למרפאה אם לאו - גם כאן, איני נדרש להכריע. עם זאת, אעיר כי נתון זה צוין על-ידי המומחה בחוות דעתו עוד ביום 19.11.2018. ברם, התובעת, ככל שסברה כי המומחה המציא דברים מפרי דמיונו או שגה, לא מצאה לנכון בשום שלב בהליך (לפני דיון ההוכחות מיום 10.6.2020) להסב את תשומת לבו לטעותו כביכול בנקודה זו (עמודים 22-19). מה גם שבעלה של התובעת לא העיד במשפט כדי להפריך נתון זה שהציג המומחה. בכל אופן, המומחה מטעם בית המשפט הוא גורם אובייקטיבי בהליך ואין לו אינטרס ביחס למי מהצדדים. אני מתקשה לראות את המומחה "מתנדב" למסור אינפורמציה עובדתית לבית המשפט (דבר שראה במוֹ עיניו), ככל שהיה בלבו ספק בזה וכשהוא מודע לכך שאינפורמציה כזו ייתכן ולא תיטיב עם התובעת, בלשון המעטה. על כן, בנדון דנן, אסתפק בהערות אלו ללא הצורך בהכרעה.

   

• בסופו של יום, שעה שאין מחלוקת של ממש ביחס לשורה התחתונה שבמסקנת האורתופד, נקבע בזאת כי זולת הנכויות הזמניות, התובעת אינה סובלת מנכות אורתופדית צמיתה עקב התאונה.

   

  תחום אא"ג

   

כאמור, בית המשפט מינה את ד"ר גורביץ כמומחה רפואי מטעמו בתחום האמור. המומחה בדק את התובעת ביום 26.7.2018 ונתן את חוות דעתו הרפואית ביום 28.10.2018.

לפי חוות הדעת, בעת בדיקתה, התלוננה התובעת לפני המומחה בגין סחרחורות שיכולות לפרוץ בכל מקום, בכל רגע ובפתאומיות ואז היא מרגישה שהכל מסתובב מסביב. התובעת התלוננה גם מפני רגישות לרעשים והעדר יכולת לסבול קולות מסוימים. כמו כן, לדבריה, היא התלוננה שהיא סובלת מצפצופים חדים וקבועים באוזניים למשך היום אבל הם נשמעים חזק יותר ומציקים במקומות שקטים.

לאחר עיון בחומר הרפואי שהוצג לו ולאחר בדיקת התובעת, מסכם המומחה כי תלונות התובעת מתמקדות בשלושה נושאים: שמיעה, טנטון וסחרחורת. בתחום השמיעה: תלונותיה היו לגבי רגישות לרעשים, טיעון שעולה מידי פעם בעת חבלת ראש. לדבריה, ההפרעה אינה קבועה אלא רק בעת חשיפה לאותם תדרי קול ספציפיים. תלונה זו הושמעה גם בפני קלינאית התקשורת שביצעה את בדיקת אפיוני הטנטון. לפי הערכת המומחה, אין יכולת להעריך אובייקטיבית את ההפרעה אם בכלל קיימת ומה היא מידת חומרתה, וככזה גם היא אינה נושאת נכות. על כן, מבחינת השמיעה גופה, לא נגרמה פגיעה אצל התובעת.

בתחום הטנטון: שלוש בדיקות השמיעה, השלישית במיוחד, מדגימות פגיעת שמיעה בתדרים גבוהים שנושאת אפיוני טראומה לשתי האוזניים. פגיעה בתדרים אלה אינה מזכה בנכות, ואולם עצם קיומה מעיד על הטראומה שקרתה לאוזניים. בדיקת אפיוני הטנטון (תדר ועוצמה) העלתה אפיונים שמתאימים לחבלת זעזוע של האוזן הפנימית. על כן, מאחר ולא קיימת סיבה אחרת לפגיעה זו, יש לקבוע קיומו של קשר סיבתי ישיר בין התאונה לבין הטנטון. המומחה העריך כי נכות התובעת בפרק זה היא בשיעור 10% לפי סעיף 72(4)(ד)(II) בתוספת שתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל").

בתחום הסחרחורות: שתי בדיקות ENG האובייקטיביות שעברה התובעת, מאשרות את קיומה של חבלה במערכת שיווי המשקל של האוזניים. בבדיקה הראשונה שנערכה מספר חודשים אחרי התאונה, מוצג ליקוי זמני אקטיבי שמקורו ככל הנראה באוזן ימין. הבדיקה השנייה שנערכה כמעט שנתיים אחרי התאונה, מועד בו מתקיימת התייצבות הליקוי, מעידה על מצב מתמשך של אותו ליקוי קודם ובעוצמה גדולה יותר. מאחר וחלפו כשנתיים ממועד החבלה, ליקוי זה נותר לצמיתות. המומחה מעריך, כי לתובעת נותרה נכות בגין סחרחורת ואי-יציבות בשיעור 20% לפי סעיף 72 (4)(ב) (II) בתקנות המל"ל.

לבקשת הנתבעת, המומחה העיד בדיון מיום 10.6.2020. בכתב סיכומיה, נטען על-ידה: "המומחה נחקר ארוכות בבית המשפט אולם לא חזר בו מהאמור בחוות דעתו. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שישנו שוני בין הבדיקות שביצעה התובעת ולא חוסר אמינותה, יש מקום לשקול בשנית את האמור בחוות דעתו של המומחה". ברם, לא מצאתי כל עיגון בטיעוני הנתבעת בנושא זה שמצדיק סטייה ממסקנות המומחה. על כן, ממצאיו ומסקנותיו מקובלות עליי.

התחום הנפשי

בית המשפט מינה את ד"ר דורסט כמומחית בתחום הפסיכיאטריה. המומחית בדקה את התובעת ביום 6.8.2018 ונתנה את חוות דעתה הרפואית ביום 23.12.2018.

לפי חוות הדעת, בעת בדיקתה, התלוננה התובעת לפני המומחית בגין חרדה, מתח רב, קשיי הירדמות ושינה, "פלשבקים", מחשבות חודרניות אודות התאונה וצמצום מגעים חברתיים. לדברי התובעת, היא ירדה בהיקף המשרה שלה בהוראה והיא מודעת לכך שהאפשרויות לקידום מקצועי בתחום זה הן מצומצמות. התובעת נוטלת תרופה נוגדת דיכאון והייתה בטיפול נפשי בבית החולים. כיום, היא עובדת בהיקף משרה חלקי, נוהגת במכונית ומתפקדת בבית בצורה פחות טובה ביחס לתקופה מלפני התאונה. התובעת מתלוננת בגין צמצום מבחינת חיי החברה וגם בקשר הזוגי עם בעלה.

לאחר עיון בחומר הרפואי שהוצג לה ולאחר בדיקת התובעת, מצאה המומחית כי התובעת סובלת מהפרעה נפשית פוסט-טראומתית ומהעצמת הקווים ההיסטוריונים שבאים לידי ביטוי לעיתים בחוסר תחושה של אחת הגפיים. כפי שמתארת (התובעת) לפני המומחית, מצבה אף הוחמר לאחר שהייתה עדה לשתי תאונות דרכים עוקבות בהפרש של שבועיים ביניהן. התאונות עוררו תגובות חרדה עם סימפטומים גופניים, רעד וחוסר תחושה של הגפיים. המומחית מעריכה, כי ייתכן שהתאונות הקודמות שעברה התובעת תרמו לתגובה הנפשית הקשה יחסית לתאונה דנן.

בגין ההפרעה הנפשית הטראומתית וההחמרה בקווי האישיות ההיסטוריונים עד תחושות שיתוק באחת הגפיים, וכן בגין הצורך בטיפול תרופתי נוגד דיכאון, מעריכה המומחית להעמיד את שיעור נכותה הרפואית של התובעת על 15% (מתוך 20% נכות כוללת לאחר שיוחָס שיעור של 5% בגין תאונות קודמות), בהתאם לסעיף 34(ב)(3) בתקנות המל"ל. זה המקום לציין, כי הסעיף האמור עניינו "רמיסיה, סימנים קליניים קלים, קיים צורך בטיפול תרופתי, קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה".

אמנם הנתבעת ביקשה בשעתו לזמן את המומחית לעדות במשפט. אך בהמשך, היא ויתרה על העדתה.

הנכות הרפואית המשוקללת

על-יסוד האמור, נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת עקב התאונה היא בשיעור 38.8%.

אומדן הנזקים

כאב וסבל

בהינתן גילה של התובעת, מועד התאונה ושיעור נכותה הרפואית, נפסק בזאת פיצוי לתובעת בראש נזק זה בסך (מעוגל) 65,300 ₪.

הפסדי שכר בעבר

כזכור, התאונה אירעה ביום 4.9.2016. אותה עת עבדה התובעת בהוראה. לפי ריכוז נתוני שכרה לשנת 2014 מכל מקומות העבודה שפורטו בדו"ח רציפות הביטוח מיום 6.1.2019 (להלן: "דו"ח רציפות הביטוח"), ממוצע שכרה החודשי עמד על סך כ-6,000 ₪; שנת 2015 - כ-7,000 ₪; ובשנת 2016 שהיא שנת התאונה, ממוצע השכר בעיקר מהמעבידים משרד החינוך והמועצה האזורית, עמד על סך כ-7,200 ₪.

כזכור גם, התאונה הוכרה כתאונת עבודה. לפי מסמך המל"ל מיום 2.8.2020, שכרה הרבע-שנתי של התובעת שקדם לתאונה הוא 11,318 ₪ (כ-3,800 ₪ חודשי). לא ברור מדוע קיים הפרש בין נתוני המל"ל במכתב האמור לבין אלה שבדו"ח רציפות הביטוח ביחס לשנת התאונה, שגם הוא מסמך של המל"ל. מכל מקום, לצורך פסק הדין, בסיס שכרה שקדם לתאונה מועמד על 7,200 ₪ נכון ליום התאונה (מוצמד להיום 7,300 ₪).

זה המקום לציין גם, כי לפי דו"ח רציפות הביטוח האמור, ממוצע שכרה החודשי של התובעת בשנת 2011 עמד על סך כ-7,500 ₪; בשנת 2012 עמד על סך כ-5,000 ₪ ובשנת 2013 עמד על סך כ-7,200 ₪.

עוד לפי הדו"ח האמור, בשנים העוקבות לשנת התאונה, ממוצע שכרה החודשי של התובעת בשנת 2017 עמד על סך כ-6,000 ₪, ובשנת 2018 (לפי תלוש חודש 12/18), עמד על סך כ-7,000 ₪. ביחס לשנת 2019, הוגש רק תלוש אחד (של חודש 08/19) ולפי נתוני השכר המרוכזים בו, ממוצע שכרה אותה שנה עמד על סך כ-7,700 ₪. ביחס לשנת 2020 לא הוגשו נתוני שכר כלשהם.

כפי שנראה, שכרה של התובעת פחת בשנת 2017 וכך גם בשנת 2018 אך במידות משתנות. בשנת 2019 השכר התייצב ואף עלה במעט, וביחס לשנת 2020 אין נתונים.

ובכן, רואים כי בשנים שקדמו לתאונה, עברה התובעת מענף המלונאות להוראה, שהוא תחום השכלתה האקדמית. בחירת התובעת בהוראה קדמה לתאונה כך שנראה, כי אין לתאונה כל השפעה על עצם בחירת התובעת בהוראה והעדפתה על ענף המלונאות אותה עת. התובעת נימקה את המעבר הזה בהתפתחויות בחייה האישיים (סעיף 12 בתצהירה). שאלה אחרת שאדון בה בהמשך, לפיה האם התאונה כן פגעה בשאיפותיה העתידיות של התובעת לשוב לענף המלונאות.

הפסדי השכר בגין העבר הם נזק מיוחד. מדובר בנזק שטעון הוכחה בראיות ממשיות ולרוב הוא בר-כימות על מסד נתונים מדיד.

ביחס לתקופה מיום התאונה ועד סוף שנת 2016, לפי חוות הדעת האורתופדית, סבלה התובעת מאי-כושר מלא למשך שלושה חודשים, וכן מנכות 50% למשך חודש נוסף. בגין אותה תקופה סך הפיצוי המגיע לתובעת הוא סך (מעוגל) 26,600 ₪. הסכום האמור משקף פיצוי מותאם לפי בסיס שכר 7,200 ₪ כשהוא מוכפל ב-3.5 (כשזה נותן ביטוי גם לאובדן ימי מחלה ככל שנוצלו), ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה מאמצע התקופה (1.11.2016) ועד היום.

ביחס לשנת 2017, קיים הפרש בשכר השנתי הכולל בסך 14,400 ₪ (1,200 ₪ * 12 חודשים). הסכום האמור, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (1.7.2017) הוא 15,000 ₪.

ביחס לשנת 2018, גם כאן קיים הפרש בשכר השנתי הכולל בסך 2,400 ₪ (200 ₪ * 12 חודשים). הסכום האמור, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (1.7.2018) הוא 2,500 ₪.

ביחס לתקופה שלאחר מכן, לא הוכח כי קיימים הפסדי שכר. על כן, סך הפיצוי המגיע לתובעת בגין תקופת העבר הוא 44,100 ₪.

גריעה מכושר ההשתכרות

התובעת טוענת, כי היא אישה שאפתנית בעלת כישורים גבוהים. עלתה לישראל בשנת 1990. התאמצה ולמדה. יש לה תואר ראשון בהוראה. לפני שהחלה לעבוד כמורה לאנגלית בשנת 2014, היא עבדה במשך שנים בעבודות שונות, בעיקר בתחום התיירות והמלונאות שבו התקדמה לתפקיד ניהולי. בין השנים 2011-2006 היא עבדה במלון יוקרתי כאשת שיווק ומכירות. במסגרת זו, היא התמקדה בשיווק עבור דיפלומטים ותיירים רוסיים. מנהליה של התובעת העריכו את עבודתה והשתכרה שכר גבוה. בשל נסיבות משפחתיות (גירושין, נישואין מחדש ולידה), היא עזבה את ענף המלונאות.

לטענת התובעת, למרות השינוי התעסוקתי, היו לה שאיפות רבות בקשר לקריירה שלה. היא צעירה ולפניה עוד שנות עבודה רבות. עם התבגרות ילדיה, תכננה התובעת לשוב ולהתמסר לקריירה. עברה התעסוקתי מעיד גם על עתידה. על כן, אומדן נזקיה לפי שכרה כיום, יש בו להפלות אותה לרעה, להמעיט בהערכת היכולות שלה ולקפח אותה.

נכון להיום, כך לטענת התובעת, עקב התאונה, היכולת שלה לתפקד בעבודה פחתה באופן משמעותי. היא מתעייפת מהר, כושר הריכוז שלה פחת, וכבר אין לה כוח וסבלנות להעניק לתלמידיה יחס ותשומת לב כפי שנהגה בעבר. היא ממשיכה לעבוד חרף הקשיים מהם היא סובלת, מתוך רצון להקטין את נזקיה ולפרנס את בני משפחתה בכבוד.

לדבריה, עבודתה כמורה היא קשה ותובענית. העבודה כרוכה בקשר שוטף עם בני נוער והדבר מחייב ריכוז מלא לצד מטלות פיזיות רבות ואחרות, לרבות עבודה מול המחשב, בדיקת מבחנים, עבודה מול צוות בית הספר והמורים, ועוד. על כן, הפגיעה הרפואית המשולבת ממנה היא סובלת, במיוחד הסחרחורות שנגרמו לה עקב תנועות פשוטות של הראש, הביאו את התובעת לוותר על תפקיד מחנכת, לוותר על השתלמויות שמביאות לשיפור השכר, וכן סיכוייה להתקדם במשרתה, פחתו. מבחינתה, בית הספר הוא מקום גדול, המוני ורועש והתפקוד שלה בכיתה הוא קשה מאד.

התובעת טוענת, כי עובר לתאונה הוצעה לה עבודה ממשית ורווחית בענף התיירות. לפי עדות משה, הוצע לה לנהל מלון חדש תמורת שכר חודשי בגובה 15,000 ₪ עם רכב. לשם כך, הוא נפגש עמה פעמיים לפני התאונה. התובעת קיבלה את ההצעה. ואולם, המלון נפתח כחצי שנה לאחר התאונה והתובעת, נוכח מצבה הרפואי, לא הייתה מסוגלת לנהל את המלון. על כן, היא גורסת כי יש להעמיד את בסיס שכרה לחישוב הפסדיה על סך 15,800 ₪ כאשר שיעור הגריעה ממנו הוא 38.8%.

הנתבעת טוענת מנגד, כי טענות התובעת בדבר היקף העבודה "החדשה" שהוצעה לה הן טענות בעלמא שאינן מסתדרות עם האמור בעדות משה, וממילא נתוניה האישיים של התובעת עת קיבלה את הצעתה זו, לא היו שונות מאלה עת עברה לעבודה בהוראה. בנוסף, מלבד זאת שטענות התובעת בנדון לא גובו באמצעות מסמכים, אלא שגם, התובעת לא הודיעה למקום עבודתה על הצעת העבודה החדשה, ואף לא הייתה בטוחה אם סיפרה לבעלה על הצעה זו. בכל אופן, כך לגישת הנתבעת, אין שום אינדיקציה רפואית לכך שהתובעת אינה מסוגלת לנהל מלון.

עוד טוענת הנתבעת, כי שכרה של התובעת עלה ביחס למה שהיה לפני התאונה והתובעת לא הציגה נתוני שכר מהתקופה שקדמה לתאונה, וממילא, הנטען על-ידה בתצהירה לא עולה בקנה אחד עם השכר הרבע-שנתי לפי מסמכי המל"ל. לנכות הרפואית של התובעת אין משמעות תפקודית, זאת בשים לב לעלייה המתמדת בשכרה לאחר אירוע התאונה. הנתבעת גורסת, כי יש לאמוד את נזקי התובעת לפי בסיס שכר 4,000 ₪, אשר עלה משמעותית לאחר התאונה, ולכן היא מציעה פיצוי בראש נזק זה בסך 50,000 ₪ כולל פיצוי בגין אובדן זכויות סוציאליות.

לאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים בנדון ולאחר שהתרשמתי מעדויות התובעת ועדיה, סבורני כי יש לחשב את גובה הפיצוי בראש נזק זה, בהתבסס על בסיס השכר הממוצע במשק 9,800 ₪ (כפי שקדם למצב החירום שנבע עקב התפשטות נגיף הקורונה בישראל) ושיעור גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור 27.2%.

אנמק.

לשאלת בסיס השכר: כפי שניתן להתרשם מחומר הראיות, בכלל זה מתצהיר התובעת ומתצהיר העד מטעמה, התובעת בעלת מוטיבציה להתקדם בעבודה. אינה נרתעת ממעבר בין תחומי עיסוק שונים גם אם אין לה השכלה פורמאלית באחד מהם. לתובעת תואר ראשון בהוראה, עבדה ועובדת בהוראה. לפני כן, היא עבדה בענף המלונאות, ותצהירו של משה, שהיה מנהלה בעבר, למעשה, הרעיף עליה שבחים על איכות עבודתה (סעיף 5-4 בתצהיר; ראו גם עדותו: שורות 22-19, עמוד 61). יושם אל לב בהקשר זה, שהתובעת היא דוברת השפה הרוסית כשפת אם, ובאותה מידה, כפי שניתן להניח, היא דוברת השפה האנגלית (מורה לאנגלית), כל זאת לצד שליטתה בשפה העברית. אמנם נושא זה לא הודגש דיה בדיונים, אך ללא ספק, שליטתה המלאה של התובעת בשפות אלו, מעניקה לה יתרון תעסוקתי משמעותי, במיוחד בתחומי התיירות והשיווק.

על כן, הן עדות התובעת הן עדות משה, ביחס לרצונו של האחרון ושאיפתה של הראשונה לשלב כוחות שוב בענף התיירות והמלונאות (מפגש רצונות שהתגבש מספר חודשים לפני התאונה), לא מצאתי לפקפק באמינותן. לדברי משה בתצהירו: "מבחינתי ..[התובעת].. היתה האדם האידאלי לתפקיד" (סעיף 5 בתצהירו), כשכוונתו היא לתפקיד ניהול מלון. התובעת מצדה העידה כי זה היה חלום שהתגשם (שורה 7, עמוד 84).

לעומת זאת, ביחס לשכר "המובטח" על סך 15,000 ₪ "ברוטו" לתפקיד ניהול, סבורני כי עתירת התובעת מעוררת קושי ממשי. הרי מלבד זאת שדובר על הצעה עתידית, ספקולטיבית מטבעה ולא קרמה מעולם עור וגידים, אלא שהיא אינה נתמכת בתשתית ברורה ומספיקה. כך למשל: לא הוצג תימוכין כתובים בין הצדדים לשכר שהוצע; לא הוצגה דוגמה לגובה שכר מקובל של מנהל מלון וכו'. אעיר בהקשר האחרון, כי אין מחלוקת שהמלון כבר פעיל ולא נראה כי הייתה מניעה מיוחדת להציג, לצורך ההליך בלבד, שכרו של מנהל. יש לציין, כי האמור יפה גם לעצם הגדרת תפקידה של התובעת שהוצע, אך גם אם אניח כי ההצעה הייתה מוגדרת (ניהול המלון בכל היבטיו התפעוליים ולא רק ניהול הפן השיווקי של המלון כפי שהיה בעבר או אף באופן מורחב יותר), לטעמי, בסיס השכר הנטען על-ידי התובעת עודנו לוט בערפל ואינו מבוסס דיה.

אשר לעיסוקה הנוכחי של התובעת בהוראה במשרד החינוך, סביר ביותר כי עם התקדמות העובד בוותק ובגיל, שכרו עולה (עדות התובעת: שורות 31-29, עמוד 103). זה מהלך טבעי והגיוני. בנוסף, סוגיית העלייה בשכרו של העובד עקב צבירת גמולי השתלמות או נטילת תפקידים נוספים במסגרת ההוראה (כגון: חינוך כיתה, חברות בצוות הניהולי כתפקיד סגן מנהל וכו'), אף היא סבירה ביותר. סביר בעינַי כי במסלול הרגיל של התקדמות התובעת בתפקידה הנוכחי, אילולא מגבלותיה הרפואיות, ומבלי שהדבר היה דורש ממנה מאמצים מיוחדים ומורכבים, זאת גם בשים לב לגילה (42) ולהשכלתה האקדמית, היא הייתה מגיעה לשכר הממוצע במשק לפי ערכו שקדם למצב החירום [לעניין גובה השכר הממוצע במשק לצורך אומדן הנזקים כיום, ראו והשוו: פסיקה שניתנה לאחרונה בבית המשפט המחוזי בירושלים מפי כבוד השופט א' דראל בעניין ת.א. 24237-02-15 פלונית נ' אלמוני (12.8.2020), סעיף 70].

התובעת העידה בתצהירה (סעיף 20): "אמנם, שכרי כמורה עלה במשך שנות עבודתי והיה צפוי להמשיך ולעלות בהתמדה במשך השנים עם צבירת ותק. אך אלמלא נפגעתי בתאונה, הייתי יכולה להתקדם ולהשביח מאוד את שכרי. יכולתי לעבור גמולי השתלמות, ליטול על עצמי תפקידים נוספים בבית הספר, לעבוד כמחנכת וגם לעבוד בהיקף משרה מלא ולא בהיקף חלקי. אך אני לא עושה זאת משום שאני מתקשה מאוד לתפקד". עדות זו של התובעת לא נסתרה בצורה כלשהי על-ידי הנתבעת, בין בראיות נגדיות או בחקירה הנגדית.

זה המקום להעיר כי ביחס לחקירת התובעת במשפט, היא מלינה בכתב סיכומיה על התנהלות הנתבעת (מכוונת לחקירה הנגדית) ואף עותרת לפסיקת הוצאות מיוחדות, שכן לדבריה "ראוי לשלוח לנתבעת מסר חד משמעי שאין חוטא יוצא נשכר מהתנהגות בריונית וחסרת תום לב, כפי שנאלצנו המעורבים בתיק זה לחוות" (סעיף 45).

ובכן, חלקים מחקירתה הנגדית של התובעת לא התנהלו על-מי מנוחות והדבר הביא להתערבות בית המשפט במספר הזדמנויות (ראו עמודים 34, 81, 93-90, 98). אכן, ככלל, וכפי שהערתי בדיון, חקירה נגדית כל שכן בתיק נזק גוף, מעצם טבעה יכולה להיות לא נעימה וניתן להטיח בעד שאלות קשות ומאתגרות על-ידי בא-כוחו של יריבו במשפט. המבחן לשאלות המופנות לעד, הוא מבחן הרלבנטיות והענייניוּת. סגנון השאלות משתנה משואל לשואל, אך אין חולק כי על השואל לשמור על כבוד הנשאל ושאלות פוגעניות או מעליבות אין מקומן באולם בית המשפט. אעיר עוד, ומבלי שחלילה ישמע בכך - במפורש או במרומז - כי קיימת הצדקה כלשהי לכל סגנון פוגעני בחקירה הנגדית, במקרה שלפנַי, תגובות התובעת לשאלות הקשות שהופנו לה חיזקו את מהימנות עדותה, ואידך זיל גמור.

לשאלת שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות: טענות התובעת בדבר קשייה התפקודיים בעבודה כמורה - מהימנים. תיאורי התובעת נתמכים בעדותה של מזל. כעולה מתצהירה של התובעת, בין השאר, היא מתקשה בריכוז, סובלת מסחרחורות בכל תנועה של הראש וגם מכאבי ראש, כל זאת לצד מצבה הנפשי הירוד שהביא לפגיעה ומתיחות ביחסי אנוש בינה לבין הצוות הניהולי בבית הספר. בין השאר, התובעת העידה בתצהירה: "עם צוות בית הספר והנהלה התעמתתי מספר רב של פעמים. אין לי סבלנות, רצון או כוחות נפשיים להתמודד גם איתם. רכזת האנגלית של התיכון אפילו השעתה אותי כעונש מהתיכון החל משנה זו בשל יחסים מתוחים בינינו ואי עמידה בדרישות של התוכנית" (סעיף 18). עדות זו נתמכת גם בתצהירה של מזל (ראו סעיפים 9-7 בתצהירה). הן עדות התובעת בהקשר זה, הן עדות מזל, לא נסתרו על-ידי הנתבעת בראיות מטעמה או בחקירות הנגדיות של העדוֹת.

לדברי התובעת, איכות עבודתה נפגעה, והדבר התבטא בתפקוד ירוד, תלונות של הורים ותלמידים לעניין איכות עבודתה, מבחנים ועבודות שהוחזרו באיחור, אי-נטילת תפקידים בהוראה, אי-יציאה להשתלמויות וכו'.

ללא ספק, עבודה בהוראה, כל שכן בחטיבה עליונה (סעיף 13 בתצהיר התובעת), כרוכה במאמצים פיזיים ונפשיים. יש לצפות ממורה כאמור, רמה גבוהה של ידע ושליטה מלאה בחומר הנלמד, ריכוז וקשב רב לצורכי התלמידים המתבגרים והקשיים הלימודיים ואחרים עמם הם מתמודדים, עמידה ממושכת לפני התלמידים, וגם יכולות נפשיות ורגשיות של המורה להתמודד באופן מאופק, מרוסן ומושכל עם אתגרים שכרוכים אינהרנטית בכל תחום עיסוק שיש בו אינטראקציה בין-אישית ונדרשים בהם יחסי אנוש.

התובעת תיארה בתצהירה גם את הקשיים הפיזיים בתנועה ובריכוז נוכח הסחרחורות שהיא עוברת בכל תנועה פיזית של ראשה בכיתה, עוד תיארה את כאבי הראש מהם היא סובלת, הרעש בכיתה והשפעתו עליה (ראו סעיפים 16-14 בתצהיר של התובעת). טיעוני התובעת אינם מופרכים והם עומדים בקנה אחד עם נכויותיה הרפואיות.

המומחה מטעם בית המשפט בתחום אא"ג הטעים בעדותו, כי אדם שסובל מסחרחורת אמנם יכול לתפקד באופן רגיל וסביר שעה שעיניו הפקוחות נאחזות במרחב שמסביבו, ואולם שינוי קטן באחיזה הראייתית של העיניים (כגון חשיכה וכו'), יכול להבליט את הנכות הרפואית במלוא עוזה (עמודים 40-39). כך למשל, כפי שניתן היה להבין מדברי המומחה, אדם שסובל מסחרחורת יכול לתפקד באופן סביר, אך עת הוא מאבד קשר עין עם הסביבה, בשונה מאדם בריא - הוא עלול ליפול. לפי דוגמא שהציג בדיון לפנַי (שורות 13-7, עמוד 50):

"שוב אנחנו דנים בזה בחוק שלנו האם לאשר לאנשים עם הפרעה להמשיך לנהוג. אנחנו נוטים לתת לאנשים לנהוג מהסיבה שהנהג הוא פוקח עיניו כל הזמן, כי הוא מסתכל על הרמזור ועל הרכב שלפניו ועל עוברי האורח. האדם החולה אם הוא יהיה נוסע ולא הנהג, הוא יחוש סחרחורת כי עיניו שטות, דווקא נהג יותר בטוח מבחינת נהיגה, אז אני בקליניקה אומר אתה יכול לשוב לנהיגה מאד בזהירות, לשים לב לא להניע את הראש (ל.ב.-רעש) אבל אתה הנוהג"

(ההדגשה אינה במקור)

זאת ועוד, העובדה שהתובעת אינה מתלוננת בגין סחרחורות באופן יום-יומי, "ייתכן והיא מרגישה יחסית טוב והיא לא מתלוננת כי נמאס לה, היא כבר 3 שנים מתלוננת. להגיד לה שאין פתרונות" (שורות 8-7, עמוד 48). בכל אופן, לדברי המומחה, גם אם התובעת בחיי היום-יום היא "קלינית" ללא נכות, אך "יכול ביום אחד להשתנות להחמיר" (שורות 6-4, עמוד 51). עוד לפי עדות המומחה (שורות 6-1, עמוד 54):

"עו"ד מוריס אלון: זה מה ששאלתי. האם נכון שאדם שסובל מסחרחורת ברמה שהתובעת סובלת ממנה, עלול להתקשות בביצוע בדיקה אורתופדית שכרוכה בשינויי תנוחה רבים ותכופים של הצוואר ושל הגב.

ד"ר יורם גורביץ': אם התנועה האורתופדית הנבדקת כן? היא תנועה מהירה, היא תתחיל את התנועה והיא תעצור. אם התנועה היא תנועה איטית, לא צריכה להיות מגבלה"

(ההדגשות אינן במקור)

בהמשך העיד בתשובה לשאלת בית המשפט (שורות 33-23, עמוד 54):

"כב' הש' מ. חאג' יחיא: לא, השאלה אדוני, אני אגדיר את זה במילים שלי. סליחה עורך דין אלון שאני שואל באמצע החקירה, אם אני מבין נכון במקרה של התובעת זה מצב שהגוף יוצר לעצמו נקודת איזון חדשה שהיא יכולה לתת השלמה או תיקון לחוסר שנוצר בגלל הנכות. עכשיו, אדוני אומר שנקודת האיזון החדשה יכולה להביא את הנבדק או את הנכה בגרשיים שהוא יתפקד כפי שהיה, אבל זה לא מעלים את עצם קיומה של הנכות. זה לא מעלים את עצם קיומה של הנכות, ואני שואל האם אדם כזה סף הרגישות שלו לשינוי נקודת האיזון ולחזרה שוב, הנסיגה למשמעות של הנכות הוא יותר גבוה מאדם אחר, מאדם שהוא בריא.

ד"ר יורם גורביץ': כן, בהחלט. הוא מועד. זה נכה שאין לו רגל. הוא ברגע יכול לאבד את הפרוטזה ואז הוא נשאר ללא רגל"

המומחה העיד בנוסף, כי עוד במהלך בדיקתה של התובעת הוא העיר/האיר את החולי שלה ומצא אובדן שיווי משקל (שורות 25-24, עמוד 48). בחוות דעתו הצביע המומחה על קיומו של "ניד" לשמאל שנתמך גם בבדיקת ENG. בעדותו במשפט הסביר כי עשיית "ניד" בעיניים (שהוא תנועת עין מהירה לצד אחד וחזרה אל המבט ישר - "מבט וחוזר"), היא ספונטנית ולא ניתנת לזיוף, לדבריו: "אם הוא קיים הוא פשוט קיים" (שורות 24-14, עמוד 55).

כפי שאישר המומחה בעדותו, הן הסחרחורות הן הטנטון אלה דברים "מציקים" לסובל מהן. לדבריו: "מה שמתאים לנבדקת מתאים כמובן באופן עקרוני להכל. סחרחורת זה מצב שהוא (מינוח רפואי) קשה להסתדר איתו. הוא כל יום קיים איתך כל הזמן, אם הוא קיים. וטנטון באוזניים זה טנטון באוזניים, כולם יודעים, קשה לחשוב ולתת שאלות כשיש לנו טנטון באוזניים" (שורות 33-32 ו-2-1, עמודים 56-55).

יוצא אפוא, כי התנועתיות הפיזית שנדרש לה המורה בכיתתו, כפי טענת התובעת ותיאורה בתצהירה, עלולה לחדד ולהבליט את חוסר היציבות שלה והסחרחורות מהן היא סובלת. הדברים יפים שבעתיים עת עסקינן בתנועות שלעתים הן מהירות, ועלולות להביא לאובדן אחיזה של הראיה במרחב מסביב ולנפילה. דבר זה ללא ספק, יש לו השפעה ישירה על תפקודה של התובעת, על כל הנגזר מכך.

כזכור, לפי חוות הדעת הרפואיות, התובעת סובלת מסחרחורות ואי-יציבות בשיעור 20%, נכות בשיעור 10% בגין טנטון וגם מהפרעה נפשית טראומטית והחמרה בקווי אישיות היסטוריונים בשיעור 15%. סבורני כי לנכויות אלו ישנה השפעה תפקודית. מלבד זאת שחוסר יציבות וטנטון רציף, פוגעים באיכות החיים של הסובל מהן (והדבר מתבטא בקשיי ריכוז, חוסר סבלנות - ראו תצהיר התובעת), אלא שגם כזכור, התובעת סובלת מחרדה, מתח רב, קשיי הירדמות ושינה, מחשבות חודרניות על התאונה וצמצום מגעים חברתיים (ראו פרק דיון וסיכום בחוות הדעת בתחום הפסיכיאטרי).

התובעת הסבירה בתצהירה, כי מצב זה מקשה עליה להיות סבלנית או מכילה, היא חריפה בתגובותיה, דבר שמשליך גם על יחסיה עם הזולת.

אמנם שכרה של התובעת לאחר התאונה פחת בשנה הראשונה, עלה בהמשך, התייצב ואף עלה על שכרה שקדם לתאונה, כפי שרואים מדובר בעלייה מדודה וצנועה כאשר שכר זה היא השתכרה במומה הרפואי ששיעורו גבוה יחסית. לאור זאת, סבורני כי ראוי וצודק להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על 27.2% שמשקף שקלול 2/3 (שני שלישים) הן של הנכות בתחום אא"ג הן של הנכות הנפשית). בהקשר זה, לא מצאתי כי קיימת הלימה מלאה בין נכותה הרפואית של התובעת לבין שיעור הגריעה מכושר השתכרותה, שכן נראה כי התובעת, חרף מגבלותיה הרפואיות, אך בגילה (בת 42) מתאמצת להמשיך לעבוד בהוראה ואף להשתכר לא פחות ממה שהשתכרה לפני התאונה.

לאור כל אלה, נפסק בזאת לתובעת פיצוי בראש נזק בסך מעוגל 562,100 ₪. הסכום האמור משקף חישוב של שכר ממוצע במשק (9,800 ₪) כשהוא מוכפל ב-27.2%, ואלה מוכפלים במקדם היוון מתאים עד גיל 67.

עזרת הזולת

התובעת טוענת, כי נוכח פגיעתה הקשה שנפגעה בתאונה, היא נזקקה לעזרה וסיעוד מבני משפחתה. עד היום היא מתקשה בביצוע עבודות משק הבית. התובעת עותרת לפיצוי בגין ראש נזק זה ביחס לעבר סך של 40,000 ₪. באשר לעתיד, טוענת התובעת, כי היא סובלת מתופעות שמקשות עליה מאוד בתפקוד היום-יומי, פוגעות בכושרה ויכולתה לעבוד, ולטפל בילדיה (שנפגעו גם הם בתאונה) ולבצע את עבודות משק הבית וגורמות לה אי-נוחות מתמדת. לטענתה, היא נזקקה ועודה נזקקת לעזרה בביצוע עבודות הבית. השילוב של החבלה האורתופדית עם הסחרחורות מגביר את הקושי שלה בביצוע עבודות אלו, מכיוון שכל תנועה של הגוף עלולה לגרום לסחרחורות שמצידה גורמת לתחושה רעה וחולשה, וכך גם החבלה האורתופדית שמקשה אף היא. התובעת עותרת לפיצוי לעתיד בסך כ-315,000 ₪.

הנתבעת טוענת מנגד, כי בכל הנוגע לתקופת העבר, התובעת לא העסיקה עזרה בשכר ולא הביאה לעדות אף אחד מבני משפחתה שיעיד על העזרה אותה היא קיבלה. עוד גורסת הנתבעת, כי התובעת ממשיכה בעבודתה כרגיל וללא כל פגיעה בשכרה על כל המשתמע מכך לעניין תפקודה. בכל הנוגע לתקופת העתיד, אופי ומהות נכותה של התובעת שחסרת כל משמעות תפקודית, אינם מצדיקים פסיקת פיצוי בראש נזק זה.

לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים בנדון דנן, סבורני כי הסומים הנקובים בעתירת התובעת מעוררים קושי הן ביחס לעבר הן ביחס לעתיד. התובעת סובלת מנכות רפואית גבוהה יחסית (38.8%). חרף האמור, לא העידה אף אחד ממי מהסמוכים על שולחנה, בעיקר בעלה, כדי שיתמוך בטענתה בדבר השינוי בתפקודה עקב התאונה. בנדון דנן, החוסר הראייתי הוא בולט ומשמעותי, שכן זולת עדות התובעת, אין בנמצא כל תימוכין ראייתי. אמנם עזרה שניתנת על-ידי בן משפחה היא בת-פיצוי, אך כאמור גם היא טעונה הוכחה.

סביר בעיניי להעמיד את גובה הפיצוי שמגיע לתובעת בראש נזק זה, על דרך האומדנה בלבד, על סך 20,000 ₪. מחצית סכום זה מתייחס לעבר, במיוחד נוכח הנכויות האורתופדיות הזמניות למשך ארבעה חודשים והצורך להתאושש. סביר ביותר כי במהלך תקופה זו נעזרה התובעת בבני משפחתה באופן מוגבר יותר. המחצית השנייה, כאמור, היא ביחס לעתיד זאת בהעדר נתונים ברורים שסיפקה התובעת, עליה מוטל הנטל להוכיח את כל רכיבי תביעתה, אך מנגד התחשבתי גם בגובה נכותה הרפואית שיש לה ביטוי תפקודי כאמור.

הוצאות רפואיות וניידות

התובעת מעריכה את הוצאותיה בראש נזק זה ביחס לעבר בסך 10,000 ₪. לטענתה, היא נוסעת לטיפולים הרפואיים ולבדיקות ברכבה ולכן אין בידיה קבלות. ביחס לעתיד, נוכח הנכות המשמעותית שנגרמה לה, העובדה שנזקקה לטיפולים ברפואה משלימה שאינם כלולים בסל הבריאות והעובדה לפיה נזקקה לטיפולים נפשיים, עותרת התובעת לפיצוי בסך 50,000 ₪. באשר לרכיב הניידות בעתיד, עותרת התובעת לפיצוי בסך כ-63,000 ₪.

הנתבעת גורסת מנגד, כי אין לפסוק לתובעת כל פיצוי בגין ראש נזק זה בהעדר הוכחה. התובעת אינה מצויה בכל טיפול רפואי, ובכל מקרה אופי הנכות וטיבה אינם מצדיקים פיצוי בראש נזק זה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בנדון, וגם עיינתי בקבלות שצורפו לתחשיב הנזק מטעם התובעת (סך כ-7,000 ₪; ראו סעיף 33 בתצהיר התובעת), לעובדה לפיה מדובר בתאונת עבודה כך שמרבית ההוצאות מכוסות במסגרת המל"ל, לגובה הנכות הרפואית והצורך בטיפולים בהמשך, במיוחד טיפולים נפשיים - נפסק בזאת פיצוי בגובה 20,000 ₪ כאשר סך 10,000 ₪ מתייחס לעבר והיתרה נפסקת עבור העתיד דרך האומדנה.

זכויות סוציאליות

לתובעת מגיע פיצוי בגין אובדן פנסיה וזכויות סוציאליות בשיעור 12.5% מהפסדי השכר שלה ובסך (מעוגל) 75,800 ₪.

ניכוי תקבולי המל"ל

אין מחלוקת, כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה בגינה קיבלה ומקבלת התובעת תקבולים מאת המל"ל. לפי חוות הדעת האקטוארית, סכום תקבולי המל"ל שהוא בר-ניכוי הוא בסך (מעוגל) 179,900 ₪. הסכום האמור ינוכה מסך הפיצויים שייפסקו לתובעת.

סיכום

סך נזקי התובעת הוא כמפורט להלן:

• פיצוי בגין כאב וסבל:65,300 ₪

• הפסדי שכר בעבר:44,100 ₪

• אובדן כושר השתכרות:562,100 ₪

• פיצוי בגין עזרת הזולת:20,000 ₪

• הוצ' רפואיות וניידות: 20,000 ₪

• זכויות סוציאליות: 75,800 ₪

  ___________________________

• סך אומדן הנזק: 787,300 ₪

• ניכוי תקבולי המל"ל: (179,900 ₪)

  ___________________________

  סל הפיצוי המגיע לתובעת:607,400 ₪

   

הנתבעת תשלם לתובעת את הסך 607,400 ₪. לסכום האמור יתווספו הוצאות משפט (לרבות האגרה ששולמה ושכר העדים) בסך כולל 7,500 ₪ וכן שכר טרחת עורך-דין בשיעור 13% בצירוף מע"מ כדין.

הסכומים האמורים ישולמו לתובעת, על-ידי הנתבעת, תוך 30 יום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

זכות ערעור כקבוע בדין.

המזכירות - להודיע לצדדים ולהמציא להם את פסק הדין בדואר רשום.

ניתן היום, י' כסלו תשפ"א, 26 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.