פס"ד בעניין סילוק תובענה מחמת התיישנות על זכויות בנכס מקרקעין

1. בפניי בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנותה ולחלופין מחמת שיהוי ניכר.

2. בתמצית אציין כי התובעים הם יורשיה של א.א. ז"ל (להלן – המנוחה) והם עותרים לקבלת סעד הצהרתי על זכויות המנוחה בנכס מקרקעין מכוח "חזקת השיתוף" בינה לבין בעלה המנוח ר' ז"ל. כמו כן עתרו לסעדים נוספים שאין זה השלב להזכירם.

3. בשנות השישים של המאה הקודמת רכש המנוח דירה וזכויות בגג בניין ברחוב XXX בירושלים (הוצג חוזה הרכישה), ובני הזוג המנוחים, המנוחה ור' ז"ל, גרו בדירה. לבני הזוג לא נולדו ילדים משותפים, ברם למנוח היו ילדים מנישואים קודמים – הם הנתבעים (למען הדיוק נתבעת 2 איננה בתו של המנוח אלא יורשת של א' ז"ל – שהיה בנו של המנוח, אך היא באה בנעליו כיורשתו ועל כן ולמען הנוחות אתייחס לכל הנתבעים כמקשה אחת).

4. המנוח נפטר בשנת 1973.

המנוח הותיר אחריו צוואה בה ציווה בין היתר:

"א. את הדירה בה אני מתגורר ביחד עם אשתי המורכבת מחדר מטבח פרוזדור ושירותים ברחוב XXX ירושלים אני מוריש בזה מעכשיו ושעה אחת לפני פטירתי לאשתי גב' (המנוחה) ואחרי אריכות ימיה ושנותיה יעבור לחמשת בני.

ב. את הזכויות שיש לי בגג הבנין ברחוב  XXXירושלים אני מוריש בזה מעכשיו ושעה אחת לפני פטירתי לאשתי הגב' (המנוחה);

ג. את החדר והמרפסת שברח' XXX ירושלים בו נמצא כעת בית הכנסת .... והוא שייך לי אני מקדישו מעתה ושעה אחת לפני פטירתי למטרת בית כנסת.... "

5. בשנת 1974 ניתן צו קיום צוואה אחר עיזבון המנוח, ושניים מבניו – ג.א. ו-א' (ז"ל) – נתמנו למנהלי עיזבונו (אציין כי א' הלך בינתיים לעולמו בשנת 2017).

6. סביב שנת 1975 הגיעו מנהלי העיזבון להסכם מול המנוחה, ... ז"ל, בדבר ביצוע הוראות צוואת המנוח, ולא הועלתה במסגרת ההסכם כל טענה בדבר זכויות שלה בנכס.

7. בשנת 1983 מנהלי העיזבון נרשמו בפנקסי המקרקעין כבעלים של שני רבעים מכלל הזכויות בבנין, בעוד שהמחצית הנותרת של הזכויות בבניין בבעלות צדדים שלישיים. הבניין עדיין לא עבר פירוק שיתוף באמצעות רישום כבית משותף, ומשכך הבעלות בחלקה הינה לפי שעה "במושע" של כל הבעלים יחדיו. יצויין כי מנהלי העיזבון – ג.א. ו-א' – נרשמו בפנקסים בעצמם כבעלי הזכויות בנכס בצירוף הערה "מנהל עיזבון ר' ז"ל" בהתאם להחלטה שניתנה בבית המשפט המחוזי, בהליך למתן הוראות, שצורף לעיוני.

8. בנסח הטאבו אין אזכור לזכויות של המנוחה ... ז"ל בנכס.

9. עוד אציין כי בשנת 2000 המנוחה ... ז"ל הגישה כתב תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים כנגד מנהלי העיזבון – בטענה שהם נרשמו בפנקסי המקרקעין אך לא רשמו את זכויותיה בגג. לא הוזכרה כל טענה בדבר אי רישום זכויותיה בדירה.

10. בשנת 1995 המנוחה ערכה צוואה בה ציוותה את "כל זכויותיי שבבית ברחוב XXX ירושלים" ל-א.א., ש.א. ו- ע.א. – בחלקים שווים (הם התובעים בתובענה דנן, וכפי שהובהר הם האחיינים של המנוחה. יצויין כי ע.א.  הלך בינתיים לעולמו, ואינו צד להליך). המנוחה נפטרה בשנת 2005, וניתן צו קיום צוואה אחר עיזבונה בסמוך לאחר מכן.

11. לאחר פטירת המנוחה התנהלו בין הצדדים (יורשי המנוחה מזה ויורשי המנוח – לרבות מנהלי העיזבון שלו - מזה) הליכים שונים בערכאות שונות לאורך השנים בקשר לנכס, אך מעולם לא הוגשה קודם לכן תביעה לסעד הצהרתי בדבר זכויות המנוחה בנכס מכוח חזקת השיתוף, הגם שהטענה עלתה בעקיפין בוורסיות שונות בתוך ההליכים המשפטיים.

12. לבסוף הוגשה התביעה דנן לסעד הצהרתי שיקבע כי מחצית מן הזכויות בדירה הינה בבעלות המנוחה מכוח חזקת השיתוף, ועל כן ליורשיה – התובעים – יש זכות לרשת זכויות אלו בהתאם לצוואת המנוחה. התביעה הוגשה בשנת 2019, דהיינו, 46 שנים לאחר מות המנוח, ו-14 שנים לאחר מות המנוחה.

13. כעת מונחת בפניי בקשת הנתבעים לסלק את התובענה על הסף, ולאחר עיון מצאתי כי התובענה אכן התיישנה ויש לדחותה על הסף, בנוסף התובענה לוקה בשיהוי כבד וניכר, שיהוי אשר ניתן ללמוד ממנו על ויתור בעיקר מצד המנוחה עצמה ואף מצד יורשיה, והגשת התביעה בעת הזו תקשה על הנתבעים לברר את התובענה, באופן המצדיק דחיית התובענה אף בשל שיהוי.

דיון

14. חוק ההתיישנות, תשי"ח 1968 (להלן – החוק), קובע כי "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות" (סעיף 2 לחוק).

15. הטעמים בבסיס דיני ההתיישנות נדונו רבות בפסיקת בתי המשפט, ותמציתם (כפי שסוכמו בע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (19.4.2012)):

"טעם ראייתי הקשור בקושי ובהכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן, שכן דרכו של עולם שבחלוף השנים מסמכים הולכים לאיבוד, עדים מאבדים את זכרונם וכו'; אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו, כך שיוכל לכלכל את צעדיו ללא חשש שמא ייתבע בגין שנים עברו; ריח מחילה וויתור, באשר תובע "הישן על זכויותיו" תקופה ארוכה מבסס אצל הנתבע ציפיה כי לא ייתבע; ושיקול מערכתי מנקודת מבטה של מערכת המשפט, אשר ראוי שתקדיש את משאביה לעניינים שבהווה ולא לעניינים שאבד עליהם הכלח, כאשר קציבת תקופת ההתיישנות מתמרצת תובעים להגיש תביעתם במועד ולא בחלוף שנים רבות".

16. התביעה דנן הינה לקבלת סעד הצהרתי. בידוע, כי ככלל, ולמעט חריגים, גם תביעה לסעד הצהרתי נתונה להתיישנות (ע"א 2140/01 נחמיאס נ' מושקוביץ בע"מ (19.8.2002)), ואף הובהר כי "טענת התיישנות עשויה להתקבל גם ביחס לתביעה לקיום זכות שנטען לגביה כי היא קיימת ממילא".

17. בענייננו מדובר בתביעה לקבל סעד הצהרתי בדבר זכויות במקרקעין מוסדרים – תקופת ההתיישנות ביחס לתביעה כזו היא 25 שנה מתחילת מרוץ ההתיישנות (סעיף 5 לחוק) (במאמר מוסגר אעיר כי בכך יצאתי מתוך הנחה המקלה עם התובעים היות שעלה, אף לטענת התובעים, כי לאחר פטירת המנוח ר' היתה תקופה שבה טרם נרשמו הזכויות לפי חוזה הרכישה, משכך באותה עת היו בידי המנוח רק זכויות אובליגטוריות – התחייבות לעסקה במקרקעין - זכויות הנתונות להתיישנות בת 7 שנים בלבד, ולא מן הנמנע כי התביעה התיישנה עוד טרם הרישום בפנקס הזכויות כאשר רק עם השלמת העסקה ברישום הפכו לזכויות במקרקעין).

18. מאחר שמדובר בתביעה שבין בני זוג – רלבנטי לעניינו גם סעיף 13 לחוק, אשר קובע כי "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היו בעלי הדין נשואים זה לזה".

19. השאלה המרכזית היא אפוא מהו המועד שממנו מתחיל מרוץ ההתיישנות להגשת תביעה מטעם המנוחה בדבר זכויות במקרקעין מכוח חזקת השיתוף. בע"א 8438/09 הנזכר נקבע: "מועד לידתה של עילת התובענה לצורך מירוץ ההתיישנות, הוא המועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע. במילים אחרות, מירוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות - היה זוכה בפסק דין" .

20. התובעים בתביעה דנן אינם עומדים על זכות עצמאית משל עצמם, אלא מבקשים להיכנס לנעלי המנוחה ולתבוע את תביעתה כיורשיה (סעיף 27 לכתב התביעה המתוקן). הפסיקה הכירה בזכותם של יורשים להיכנס בנעלי המורישה ולתבוע בשמה זכויות מכוח חזקת השיתוף (ע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח (2.6.1994)), אך עם כניסתם לנעלי המנוחה אין זכות התביעה שלהם טובה יותר מזו שהיתה למנוחה עצמה, וככל שתביעת המנוחה התיישנה בעודה בחיים, ברי כי אין ליורשיה הזכות לתבוע שנים רבות לאחר פטירתה.

21. בענייננו קמה למנוחה עילת תביעה, לכאורה, מכוח חזקת השיתוף, עוד בחיי נישואיה עם המנוח. אלא, שנוכח סעיף 13 לחוק אין להתחשב בתקופה שבה היו נשואים זה לזה, ומשכך מתחיל מרוץ ההתיישנות עם פטירת המנוח. פקיעת נישואין מחמת מוות הינו מועד "קריטי" לצורך גיבוש הזכויות המשותפות של בני הזוג (רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ (13.12.2006)).

22. משכך, מועד תחילת מירוץ ההתיישנות לעילת התביעה שעמדה למנוחה כנגד עיזבון המנוח בגין זכויותיה הנטענות מכוח חזקת השיתוף החל במועד פקיעת הנישואין – הוא גם מועד תום השיתוף בנכסים – התחיל להימנות במועד פטירת המנוח בשנת 1973 (ור' למשל תמ"ש 35773-02-12 (21.10.2018); תה"ס 29906-02-17 (6.4.2017); תמ"ש 57051/08 א.ד. נ' י.ג. (28.12.2009)).

23. אלא, שהמנוחה, בחייה, לא עמדה על זכויותיה ולא הגישה כל תובענה להכרה בזכויותיה עד יום פטירתה בשנת 2005 – 32 שנים לאחר מות בעלה המנוח. משכך, בחלוף למעלה מ-25 שנים ממועד פטירת המנוח ואף למעלה מכך, ללא שהוגשה כל תביעה להכרה בזכויות המנוחה בדירה מכוח חזקת השיתוף – כי אז אין מנוס מן המסקנה כי תביעת המנוחה מכוח חזקת השיתוף, ככל שעמדה לה, התיישנה עוד בחייה.

24. אולם, דינה של התביעה להידחות אף מטעם נוסף, והוא ויתור של המנוחה לתבוע את זכויותיה על אף נסיבות מרובות שנקרו בדרכה לעשות כן, וכפי שיפורט להלן. משעולה מהתנהגותה של המנוחה שהיא ויתרה על זכויותיה אין יורשיה רשאים לעמוד עליהן. תביעה המוגשת לאחר שנים רבות מאוד, שנים שבהן ניתן ללמוד על ויתור על הזכות, דינה להידחות מחמת שיהוי, ובמקרה הנדון שיהוי משמעותי וניכר.

25. הגם שמועד פטירת המנוח היה המועד הראשון שהצדיק עמידת האישה על זכויותיה, היו אירועים נוספים אשר "איימו" על זכויותיה מכוח חזקת השיתוף, והצדיקו שמירה על האינטרסים שלה, ואעפ"כ לא פעלה ולא עמדה על זכויותיה בכל דרך, באופן המלמד על ויתור: ראשית, צוואת המנוח, שבה נקבע מנגנון של "יורש אחר יורש" ביחס לדירה ולגביה ניתן צו קיום צוואה - משעה שנקבע מנגנון של יורש אחר יורש קם צורך רכושי של המנוחה להבחין בין זכויותיו של המנוח בדירה, אשר הן בלבד יהיו כפופות למנגנון של יורש אחר יורש, לבין זכויותיה שלה בדירה אשר לא יעברו ליורשיו הבאים. אילו הוריש המנוח את כל רכושו למנוחה ז"ל בלבד, ללא קביעת יורש אחר יורש, או אז יתכן שלא היה למנוחה תמריץ חזק לעתור לקביעת זכויותיה, היות שבין כך ובין כך הדירה תירשם על שמה בלבד, והיא רשאית להוריש אותה במלואה למי שתחפוץ; אך היות שחלקו של המנוח הובטח ליורשים אחרים אחר פטירתה – אזי בעצם קביעת מנגנון של יורש אחר יורש  התעורר צורך להגדרת זכויותיה הנפרדות בדירה.

מועד "קריטי" נוסף הוא ההסכם שערכה עם מנהלי העיזבון בשנת 1975 ובו אין כל אזכור ולו ברמז לגבי זכויותיה בנכס. במועד זה ובהקשר שלגביו נערך ההסכם, היה בהחלט מצופה כי יוזכרו בהסכם זכויותיה בדירה מכוח הלכת השיתוף, וכי המנוחה תעמוד על אי פגיעה בהן.

גם רישום הזכויות בנכס בפנקסי המקרקעין על שם מנהלי עיזבון המנוח בלבד, בשנת 1983, ללא כל רישום של זכויותיה בנכס – הקים לה אינטרס מובהק לעמוד על זכויותיה ולקבל סעד הצהרתי לגבי הנכס שעה שנערך רישום המנוגד להן. אציין כי המנוחה אמנם פעלה כנגד הרישום בפנקסי המקרקעין, אלא שהיא פעלה באופן שמחזק בצורה  ברורה את ההבנה כי היא ויתרה על זכויות מכוח חזקת השיתוף ביחס לדירה: בשנת 2000 המנוחה הגישה תביעה כנגד מנהלי העיזבון (ה"פ XXX/00, שצורף לבקשה) – ובה עתרה כנגד אופן הרישום שבוצע בפנקסי המקרקעין בטענה שמנהלי העיזבון לא רשמו את זכויותיה בגג הבניין, וטענותיה התמקדו בגג ובו בלבד.  מכאן שהוגשה בפועל תובענה מטעם המנוחה לשם עמידה על זכויותיה, והיתה לה הזדמנות להביא טענותיה לשם שינוי הרישום הקיים בפנקסי המקרקעין כך שישקף את זכויותיה בנכס – אך היא בחרה להתייחס לרישום של גג הבניין בלבד, בהתאם לזכויות שירשה על פי צוואת המנוח, ללא כל התייחסות לזכויות בדירה וללא כל התייחסות לזכויות מכוח חזקת השיתוף – שתיקה המלמדת על אי עמידה על זכויות בדירה מכוח חזקת השיתוף, אלא מכוח ירושת המנוח בלבד. יצויין כי התביעה הוגשה באמצעות עורך דין מטעמה, ונמחקה בהסכמה.

26. מכל אלו עולה כי המנוחה ויתרה על זכותה בדירה מכוח חזקת השיתוף, ומשכך אין יורשיה רשאים לעמוד על זכות שהיא עצמה ויתרה עליה:

"הזכות לפנות לבית המשפט בבקשה להפעיל את חזקת השיתוף ולהכיר בזכויותיו של בן הזוג התובע, היא, בראש ובראשונה, זכותו של בן-זוג זה, שהרי הלכת השיתוף באה, במקורה, לאפשר לו לזכות בהכרה בזכויות אשר שלו הן. בהיותו בעל הזכות כאמור, רשאי הוא גם לבחור שלא לממשה ולוותר עליה. לאור דברים אלה, ובשל כל הטעמים שאפרטם בהמשך, אם הייתה לו לבן הזוג הזדמנות סבירה לפעול למימוש השיתוף הנטען בנכסים והוא לא עשה כן, כי אז יש לראותו כאילו בחר לוותר על זכותו....  נראה את בן הזוג כמוותר על זכותו רק כאשר הייתה לו הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים והוא נמנע מלעשות כן, היינו, מקום שעמדה לו אפשרות הבחירה והוא בחר שלא לממש את זכותו. כפועל יוצא מכך מובן כי לא יוכלו גם יורשיו לטעון לתחולתה של חזקת השיתוף, שהרי מכוח ויתורו מנועים הם מלעשות כן" (ע"א 5774/91 הנ"ל).

27. היבט זה מלמד כי אילו הגישה המנוחה בעצמה תובענה בערוב ימיה – יש להניח כי התביעה היתה נדחית אף מחמת שיהוי ניכר (תמ"ש 55578-05-11 (15.11.2011)), וראייתה כמי שוויתרה על זכויותיה, כמפורט לעיל.

28. כשאלו הם פני הדברים ביחס למנוחה עצמה, בעלת הזכות המקורית, הדברים נכונים שבעתיים כאשר מדובר ביורשיה, אשר בעצמם פעלו באופן המלמד על ויתור ושיהוי מצידם: שהרי הגישו כתב התביעה דנן בשנת 2019 – בחלוף 14 שנים (!) מאז נפטרה המנוחה, וזאת הגם שידעו על הצורך בפניה לערכאות לשם בירור זכויותיה בנכס (כפי שעולה למשל, ובבירור, מן ההסכם שערכו יורשי המנוחה עם מר YYY בשנת 2011 – שמונה שנים לפני הגשת התובענה: ור' ה"הואיל" השמיני במבוא להסכם, שם הוסכם כי יפנו לערכאות על מנת לברר האם המנוחה בעלת זכויות בדירה מכוח חזקת השיתוף) – ולא עשו כן.

29. להיבט השיהוי ניתן עוד להוסיף כי בעקבות אי עמידת המנוחה על זכויותיה בעודה בחיים, הדבר הביא להרעה במצבם של הנתבעים, היות שכיום, 47 שנים לאחר פטירת המנוח והמנוחה גם יחד, יתקשו להביא ראיות על חיי הזוגיות של בני הזוג על מנת לנסות לסתור את חזקת השיתוף ביחס לתקופת נישואיהם.

30. מכל האמור מסקנתי היא כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנותה, ואף מחמת שיהוי ניכר וראיית המנוחה  כמי שוויתרה על זכותה; וכן מחמת שיהוי של היורשים עצמם המתווסף על השיהוי של המנוחה. 

31. התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים בסך כולל של 6000 ₪, לכולם יחדיו, אשר ישולם להם בתוך 30 ימים ממועד החלטתי זו (החלטה שעל פי מהותה היא פסק דין בתובענה).

מזכירות תודיע ותסגור את התיק.

ניתנה היום,  כ"ט סיוון תש"פ, 21 יוני 2020, בהעדר הצדדים.