פס"ד בתביעות רכוש הדדיות תוך בחינת השאלה מי ידועים בציבור ותחולת הלכת השיתוף

תביעות רכוש  הדדיות.

הצדדים וטענותיהם:

1. הצדדים בני זוג לשעבר אשר נישאו זל"ז ביום 02.04.2015, נפרדו בחודש ינואר 2017 ונישואיהם הותרו ביום 24.10.2017 (הואיל ותביעת האישה הוגשה ראשונה, יקראו הצדדים להלן: "התובעת" או "האישה" ו-"הנתבע" או "האיש").

2. הוסכם בין הצדדים כי מועד הקרע יהא ביום 01.01.2017.

3. לבני הזוג קטינה משותפת ילידת x.x.2017 שנולדה לאחר פרידתם.

4. האישה טענה בתביעתה כי הצדדים היו ידועים בציבור מחודש יולי 2009, עת התובעת הייתה בת 17 שנים לערך והנתבע כבן 18 שנים לערך. נטען כי הצדדים התגוררו יחד בשכירות משנת 2010 עד שנרכשה הדירה שברחוב ------ (להלן: "הדירה"). בהמשך חזרה בה מהטענה וטענה כי הצדדים התגוררו במשותף משנת 2011.

נטען כי הזכויות בדירה רשומות על שם אֵם הנתבע באופן פורמאלי אך הצדדים מימנו חלקית את רכישתה באמצעות הכנסותיהם שהועברו מחשבון הנתבע לצורך רכישת הדירה, ועל כן לתובעת זכויות בחלק מהדירה שנרכשה חלקית מכספי בני הזוג. נטען כי אימו של הנתבע טענה לא פעם כי הדירה היא דירת בני הזוג.

טענה דומה נטענה ביחס לכלי הרכב בו עשה השימוש נתבע, ואשר רשום על שם אימו. נטען כי אין ברישום הנכסים והזכויות על שם הנתבע בלבד ו/או על שם אחרים מטעמו כדי לשלול את כוונת השיתוף שהייתה קיימת בינה לבין הנתבע.

אשר לאופן ניהול החיים המשותפים נטען כי הנתבע נטל כ-90% ממשכורת התובעת חסך אותו בחשבונו וגרם לה לאבד את עצמאותה הכלכלית ולהנציח את התלות שלה בו. נטען גם כי עובר לפרידת הצדדים התגוררו הצדדים בדירת אֵם הנתבע והתובעת עזבה את הדירה רק עם חפציה האישיים, ובדירה נותרו כל המיטלטלין, הריהוט וחפצי הערך שרכשו הצדדים במהלך הנישואים.

עוד נטען כי התובעת עתרה לחלוקת רכוש ולאיזון משאבים בתכולת הדירה כמפורט בתביעה בשווי כולל של 100,000 ₪. פירוט זה כלל מחשבים, עמדה לייבוש כביסה, ארונות מקלחת, ריהוט חדר שינה, מגבות, מצעים, ריהוט סלון, כלי מטבח וכספי חתונה וכספי מתנה שקיבלו הצדדים מהוריהם. עוד נתבע חלוקת מיטלטלין בעין לפי רשימה.

התובעת עתרה למחצית מזכויות הנתבע שנצברו משנת 2009 ועד למועד הקרע, ממקום עבודתו, מחשבונות הבנק, מחלק מהזכויות בדירה (לא פורט מהו אותו חלק) משווי כלי הרכב ומחסכונות שהנתבע העביר לצדדי ג'. עוד נדרש בית המשפט להורות לנתבע למסור דו"ח מפורט וידיעות על כל הנכסים והזכויות שנצברו על שמו ממועד החיים המשותפים שנת 2009.

5. האיש טען כי הצדדים ניהלו מערכת יחסים משך 8 שנים, מתוכם שנתיים וחצי במקביל לשירות הצבאי – כאשר בעת השירות הצבאי יצא הנתבע אחת לשבועיים ל-3 ימים בלבד, וכל אחד התגורר אצל הוריו; נטען כי הצדדים עברו להתגורר יחדיו לאחר תום שירותם הצבאי, בשנת 2012, לשם בחינת הקשר ביניהם - ונפרדו בשנת 2014 למשך 6 חודשים, עד שחוּדש הקשר באוקטובר 2014, ואין להחיל את הִלכת השיתוף. אשר לאיזון המשאבים נטען כי תקופת הנישואין נמשכה 21 חודשים מיום הנישואין (אפריל 2015) וכי בשל נסיבותיו המיוחדות של המקרה, על בית המשפט להפעיל סמכותו שבסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973 ולערוך איזון משאבים שוויוני ולא שווה.

נטען כי התובעת, ללא ידיעת הנתבע או הסכמתו, נטלה הלוואות והעבירה אותן לדודתה ולהוריה וכך הבריחה כספים ופגעה במאמץ המשותף, ואין מקום להחלת הִלכת השיתוף. נטען כי הלוואות אלו הן בבסיס הקרע בין הצדדים שכן הנתבע, ללא ידיעתו וללא הסכמתו מימן החזר ההלוואות (שכן התובעת לטענתו השתכרה כ-4,000 ₪ לחודש בלבד). עוד נטען כי התובעת עזבה את הדירה על-מנת להפעיל עליו לחץ שיסכים להמשיך לשלם את ההלוואות עבור דודתה של התובעת.

אשר לדירה, נטען כי הדירה נרכשה בחודש אוקטובר 2015 על ידי אימו ונרשמה על שם אחיו והצדדים לא שילמו דבר לרכישתה. נטען כי הצדדים עברו להתגורר בדירה בחודש 11/2015 ועבור מגוריהם בדירה,  שילמו סך של 3,000 ₪ שכר דירה - והנתבע ממשיך ומשלם כך עד היום.

הנתבע הכחיש את טענות התובעת בדְבר העדר עצמאותה ו-"רודנותו" וטען כי מדי חודש העבירה התובעת מחצית ממשכורתה לנתבע לשם תשלום הוצאות הבית, והוצאות אלו שולמו מחשבון הנתבע. עוד נטען כי התובעת לא מימשה את פוטנציאל ההשתכרות שלה מטעמי נוחות.

אשר לכספי החתונה והמתנות. נטען כי הוצאות החתונה עלו על הכספים שהתקבלו והתובעת, שעזבה את הדירה מרצונה, נטלה עמה תכשיטים בשווי של כ-10,000 ₪. נטען כי הורי התובעת לא נתנו לצדדים מתנת חתונה ואילו אימו של הנתבע נתנה לו, חודש לאחר החתונה, שיק לפקודתו בלבד - ומתנה זו שימשה בחלקה למימון לימודיו והיתרה "נאכלה" במהלך החיים המשותפים.

נטען כי המחשבים שפורטו בתביעה הם רכוש חברת ---- שהוקמה על ידי הנתבע ביום 23.08.2012 ונחלה כישלון עסקי. לחברה יתרת חובה לאֵם הנתבע בסך של 26,000 ₪. נטען כי אִם מבקשת התובעת לחלוק מחצית החברה, שתתכבד ותישא גם בחובות. הנתבע הוסיף והתייחס למיטלטלין שפורטו וטען כי הם בבעלותו וגם התייחס לשוויים. עוד נטען כי לאחר שהתובעת עזבה את הדירה היא שבה אליה 4 פעמים לאיסוף חפציה. בהתייחס לכלי-הרכב נטען כי כלי-הרכב נרכש בשנת 2005 על ידי אימו של הנתבע עוד טרם הצדדים בכלל הכירו זה את זה והנתבע עושה שימוש בכלי הרכב ששוויו כ-3,000 ₪ משנת 2012.

עוד נטען כי אין לערוך איזון משאבים, שכן התרת הנישואין הייתה שלא בתום לב לאחר ניצול כלכלי מתמשך ובאופן שיטתי. נטען כי לאישה אין מנדט מוסרי לתבוע רכושו רק בשל מימוש זכותו החוקתית להתיר את הנישואין. לטענת הנתבע מדובר ב-"חריצותו" למול "בטלנות" האישה ואיזון המשאבים משמעו "הרצחת וגם ירשת". נטען כי ניצול כלכלי זה פגע בחיי הצדדים עד כי לא היה מנוס אלא להתיר את הנישואין. נטען כי בשל ניצול כלכלי זה, נותר הנתבע בגיל 28 עם רכושו המועט ולאור הניצול הכלכלי, ערכי צדק ומוסר - מחייב שלא לחלק רכוש מועט זה לתובעת, אלא להעבירו לקטינה למטרות נעלות כגון לימודים, הקמת עסק, רישיון נהיגה, דיור וכו'. עוד נטען כי בין הצדדים הייתה "שיתופיות מוחלשת" ולא התקיים "אורח חיים תקין" אשר מצדיק איזון משאבים, שכן התובעת העבירה רק 50% ממשכורתה לצרכי הבית המשותף. לחילופין נטען כי בשל כך, לכל היותר, זכאית התובעת לשיעור של 25% מהזכויות שנצברו על שם הנתבע, בעוד הנתבע זכאי לשיעור של 50%. הנתבע פירט את שעות עבודתו הרבות והמאמצים שהשקיע במשק הבית ובחיי הצדדים, לעומת התובעת שלא מימשה את הפוטנציאל שלה וגם לא הייתה עקרת בית. נטען כי האיש עשה "למען המאמץ הכלכלי" והאישה עשתה "למען הניצול הכלכלי".

הנתבע עתר לחייב את התובעת להשיב לנתבע את התשלומים ששילם ללא ידיעתו עבור החזר ההלוואות לדודתה ולהוריה, בסך של 85,000 ₪ או 856 ₪ לחודש בתקופת הנישואין + 17.5% לחודש ממשכורתה של התובעת; לחייב את התובעת במחצית מחובות החברה סך של 13,000 ₪; לחייב את התובעת בסך 5,000 ₪ עבור מחצית שווי תכשיטים שנטלה, למנות מומחה ולבחון את הברחות הנכסים, ולחייב התובעת להצהיר על הברחות הנכסים וכל רכושה ונכסיה.

6. במענה לטענות האיש השיבה האישה כי מתוך 20,000 ₪ כספי הלוואה שנטלה והעביר לדודתה, דודתה השיבה לה 14,000 ₪ בתשלום חודשי בסך של 1,000 ₪ מזומן, והצדדים עשו שימוש בו. התובעת ציינה כי היא מסכימה שבאיזון המשאבים תזוכה התובעת במחצית היתרה בסך של 3,000 ₪ בגין הלוואה שניטלה בחודש 11/2015 בסך של 20,000 ₪ ונטען כי מימנה גם את לימודיה מאותה הלוואה (כך במקור) עוד נטען כי הצדדים נטלו הלוואה למימון לימודים והחיים המשותפים (טענה שלא נטענה בכתב התביעה אלא רק בכתב ההגנה לתביעת הנתבע).

נטען כי טענות האיש בדְבר ניצול כלכלי והברחת רכוש, נטענו בחוסר תום לב והנתבע הוא שפעל להבריח נכסים בחיים המשותפים. האישה שבה וטענה כי העבירה לאיש כמעט את כל משכורתה החודשית והוא העביר את כספי הצדדים לאימו שעשתה בהם שימוש לרכישת הדירה. התובעת טענה כי סך-הכל היא מעריכה שהאיש הבריח כ-200,000 ₪ לאימו, אם לא למעלה מכך, ובהתייחס לדפי חשבון שצירף הנתבע הפנתה להעברה בסך של 108,000 ₪ מחודש 10/2015, סך של 39,500 ₪ שהועבר מכספי החתונה וסך של כ-3,000 ₪ לחודש משך כל תקופת הנישואין.

התובעת טענה כי "מילאה תפקידה כאישה, בישלה, ניקתה ויצאה לעבוד" והכחישה טענות הנתבע בדְבר ניצול כלכלי או שותפות מוחלשת, הואיל ושני בני הזוג תרמו לזוגיות על פי יכולתם.

נטען כי האיש מפרש את חוק יחסי ממון התשל"ג-1973 באופן שגוי וכי יש לדחות טענותיו לעניין איזון משאבים שאינו על דרך מחצה-על-מחצה.

7. על מנת לשום את זכויות וחובות הצדדים בתקופות הרלוונטיות, מוּנה כמומחה מטעם בית המשפט רו"ח ירון ואקנין. המומחה הגיש חוות דעת נושאת תאריך 06.02.2019.

8. עדויות ראשיות הוגשו בתצהיר.

מטעם התובעת הוגש תצהירה ת/1, תצהיר משלים ת/13, תצהיר חברתה גב' ק.ג. ת/2, גב' פ.נ. אֵם התובעת ת/3, גב' ל.י. אשר עבדה עם התובעת מספר שנים ת/4, מכרת המשפחה גב' ק.ל. ת/5, ,גב' ס.י. שהייתה שכנת הצדדים עת שהתגוררו בשכירות ברחוב ---- ת/6.

מטעם הנתבע הוגש תצהירו נ/5.

9. לבקשת הצדדים, מאחר ונטען כי לא הומצאו כל המסמכים שדרש המומחה במועד שהיה קבוע לראיות, נשמעו ראיותיהם של הצדדים בנוגע לשאלת תקופת השיתוף, הבעלות בדירה וההלוואות שניטען כי שימשו את התובעת להברחת נכסים. ראו פרוטוקול מיום 05.11.2018 עמוד 15 ואילך והחלטתי שם. בהמשך הסתפקו הצדדים בראיות אלו.

10. הנתבע ויתר על חקירת עדי התובעת ושני הצדדים נחקרו על תצהירים.

בהקשר זה אציין כי הנתבע בחר שלא להיות מיוצג לאורך ההליכים המשפטיים. ולבקשת הצדדים, על-מנת לנסות ולהביאם לידי הבנות, במיוחד בנוגע לשיתוף פעולה ביניהם בקשר לקטינה, פסה"ד עוכב ואף נעשו מספר ניסיונות להביא את הצדדים לפשרות. הדבר לא צלח.

דיון והכרעה:

האם הצדדים היו ידועים בציבור וחלה הלכת שיתוף על הרכוש שצבור מחודש 11/2011.

11. אציין כבר בראש פרק זה כי מצאתי לדחות טענת התובעת בעניין זה. אמנם התובעת חזרה בה מטענה כי יש להכיר בצדדים כידועים בציבור מעת החלו היחסים ביניהם בגיל 18, וצמצמה טענותיה רק לתקופה שלאחר שחרורם משירותם הצבאי – אך לא היה בכך להועיל לה.

12. ההכרה המשפטית בבני-זוג כ-"ידועים בציבור" נועדה להשוות את מעמדם של בני-זוג החיים יחד כנשואים, למעמדם של בני זוג נשואים.

נפסק כי הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסי בן זוגו הוא כבד יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן-זוג נשוי, במיוחד כאשר אין מדובר בנכס משפחתי מובהק (דברי השופט מצא בע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1) 337, פיסקה 14).

13. שני יסודות מצברים לשם הכרה בקשר של "ידועים בציבור" – הראשון, חיי משפחה, והשני ניהול משק בית משותף. המבחן הוא מבחן כפול ומשולב שמטרתו איתור אורח חיים שדומה במהותו לאורח חיים של זוג נשוי; ידועים בציבור משמעו: ידוע בציבור כבעלה וידועה בציבור כאשתו. ראו ע"מ(חי) 264/05 פלונית נ' אלמוני, מיום 04.05.2006.

נקבע כי שאלת קיומם של תנאים אלה מן הראוי שתיבחן על פי קריטריונים סובייקטיביים. כלומר כיצד ראו בני-הזוג עצמם את מערכת היחסים ביניהם. ראו: ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פד"י מג(1) 431; ע"א 79/83 היועמ"ש לממשלה נ' סוזן שוקרון, פ"ד לט(2) 690, 693.

התנאי של "חיי משפחה" - פוּרש כחיים אינטימיים, כמו בעל ואישה, אשר מושתתים על יחס של אהבה, מסירוּת ונאמנות המראה שהם קשרו את גורלם זו בזה, אורח חיים קבוע, דאגה זה לזו, הבטחת שלומו ובריאותו של השני. ראו ע"א 235/72 בירנבאום נ' עזבון לוין,  פ"ד כז(1) 645 וכן בג"צ 4178/04 פלוני נ' ביה"ד הגדול לערעורים, סב(1) 235.

התנאי של "ניהול משק בית משותף" – פוּרש כניהול חיי משפחה משותפים, כמקובל בין בעל ואישה הדבקים זו בזה. שיתוף במקום המגורים (במרבית המקרים), שיתוף בפעולות יומיום, כאשר כל אחד מבני הזוג תורם את חלקו כפי יכולתו. לא שיתוף מתוך צורך אישי או נוחות או כדאיוּת כספית או סידור ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה. ראו ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, כד (1) 617, 619 וכן ע"א 79/83 היועמ"ש נ' שוקרן  [פורסם בנבו] שאוזכר לעיל.

14. הכרה בבני זוג כידועים בציבור משליכה על זכויותיהם וחובותיהם של בני זוג במגוון נושאים – הן במישור היחסים הפנימיים ביניהם, והן במישור היחסים החיצוניים. ראו יהורם שקד בתמ"ש (ת"א) 43344-06-11 א' נ' צ' , מיום 15.08.13.

15. לא כל קשר שהוא בבחינת קשר רציני ולא "רומן סתם" עדיין הופך את הקשר לקשר של ידועים בציבור. יש לבחון האם הגיעו הצדדים לכלל גמירוּת דעת של שותפות גורל. בתמ"ש (ת"א) 5028-05-16 ק.ש נ' ע.א.פ מיום 08.06.17 מביא השופט ארז שני את הדברים שנפסקו בע"א 6434/00 דנינו נ' מנע, נו(3) 683 מיום 14.03.2002 וכותב:

"ההגדרה הקולעת מכל צריכה לנבוע מאשר קבע בית המשפט העליון בע"א 6434/00 דנינו נ' מנע, נו(3) 683 (פמ"מ – 14/3/2002), לאמור כי הצדדים התכוונו לקשור גורלם זה בזה ואם תרצה יש להוכיח כי הצדדים התכוונו להקים משפחה ולא הסתפקו בכוונה לחיות לעת עתה זה לצד זה עד שיחליטו אם להתקדם לכיוון של "משפחה" או של פרידה, כמו גם השארת המצב הקיים."

16. ונאמר גם כי החלטה שמקבלים שניים היכולים להינשא, שלא להינשא, מצביעה לכאורה על כי מדובר במי שהסכימו שלא ליטול על עצמם את אותן מחויבויות שיש לבעל ואישה. ראו ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי נא(1) 337 מיום 06.07.1997.

17. הנטל להוכיח את הטענה כי הצדדים היו ידועים בציבור, ועל כן חלה עליהם הלכת השיתוף, הוא על כתפי התובעת - ובנטל זה לא עמדה.

18. התובעת לא הציגה ראיות לחיי משפחה, קשירת גורל ועל אחת כמה וכמה דבר מה נוסף לשיתוף - מעבר למגורים המשותפים טרם הנישואין משך כשנתיים וחצי, משלהי שנת 2011–תחילת שנת 2012, לאחר שהשתחרר הנתבע משירות צבאי ועד תחילת שנת 2014, ולאחר מכן, כחצי שנה, טרם נישואיהם, מחודש נובמבר 2014 לערך (התובעת הציגה עמוד אחד בלבד מתוך הסכם שכירות שנחתם באוקטובר 2014). התובעת גם לא הביאה דבר מה נוסף המעיד על כוונת שיתוף.

יתר על כן, נתתי אמון בעדות הנתבע שהותיר רושם מהיימן. הנתבע העיד כי לאחר שחרורו משירות חובה בצה"ל (תקופה בה יצא מהבסיס אחת לשבועיים לסופ"ש), הצדדים התגוררו יחד כדי לבחון את הקשר, נפרדו בשנת 2014 למשך כ-6 חודשים, ושבו לקשר לקראת סוף שנת 2014.

התנהלות זו מצביעה על כך שהצדדים בחנו את הקשר ולא ניהלו חיי משפחה כבעל ואישה. הצהרתו זו תואמת גם את הסכם השכירות שהציגה התובעת לדירה ברחוב ר.ע., דירה בה התגוררו בני הזוג בשכירות, טרם הפרידה למשך 6 חודשים.

מנגד לא נתתי בעדות התובעת אמון כלל, לא בנושא זה ולא בנושאים נוספים. ראשית, מדובר בתובעת אשר חזרה בכתבי  הטענות מספר רב של פעמים על הטענה כי הצדדים היו ידועים בציבור מאז 2009, מועד תחילת הקשר ביניהם – כשזהו מועד בו התובעת הייתה קטינה והנתבע אך הגיע לגיל 18, וגם חרף העובדה כי לא הייתה מחלוקת כי התגוררו כל אחד אצל הוריו ושירתו בשירות חובה בצה"ל. שנית, התובעת הסתירה את הפרידה בין הצדדים משנת 2014 הגם שלא הכחישה את הטענה, ושלישית עדותה של התובעת בנושא זה הייתה מתחמקת ובמקומות בהם לא היה לה נוח, נמנעה מלתת תשובה.  בתצהירה ת/1 הצהירה התובעת כי הצדדים היו ידועים בציבור מחודש יולי 2009. בחקירתה הנגדית חזרה בה התובעת מהצהרתה זו והעידה כי המועד הוא סוף שנת 2011, עת עברו הצדדים להתגורר יחדיו. ראו עמוד 35 שורות 15-16. כאשר עומתה בחקירתה עם הסתירה, חזרה בה מעדותה וביקשה לטעון כי הבינה כי נשאלה לתחילת המגורים המשותפים. ראו עמוד 35 שורות 17-23.

בהמשך כאשר התברר כי בשנת 2009, המועד בו היא טוענת שהצדדים היו ידועים בציבור, התובעת הייתה קטינה והסבירה כי "היינו יוצאים יחד". עוד העידה כי אינה יודעת כלל מה משמעות הדבר "ידועים בציבור". ראו עמוד 35 שורות 25-31. בהמשך ניסתה להסביר כי מבחינתה (שלא לומר להבנתה) הצדדים היו ידועים בציבור מעת שהיא בגרה והגיעה לגיל 18 וזאת אף למשך כל תקופת השירות הצבאי-חובה של הצדדים! ראו עמוד 36 שורות 1-9. כך באו הדברים לידי ביטוי:

"ש.  מאיזה תאריך את טוענת שאנחנו נחשבים כידועים בציבור?

ת. משנת  2011 שהתחלנו לגור ביחד.

ש. את יכולה לראות מה כתוב בסעיף 73 לתצהירך את טוענת שם שאנו ידועים בציבור מחודש 7/09?

ת. כן.

ש. אבל לפני רגע אמרת שאנו ידועים בציבור משנת 2011.

ת. אנו ידועים בציבור משנת  2009.

כאשר בית המשפט מפנה אותי לכך שקודם אמרתי  2011 אני משיבה שהבנתי שהוא שאל אותי קודם מתי התחלנו לגור ביחד.

לשאלות בית המשפט :

ש. בת כמה היית בשנת 2009?

ת. 17.

ש. אז בגיל 17 היה לך ידוע בציבור אפילו יחסים אסור לקיים בגיל כזה או  16 וגם לא להתחתן?

ת. היינו יוצאים ביחד.

ש. מה זה ידועים בציבור את יודעת.

ת. לא.

ש. ככה את אומרת בתצהיר שלך את נשבעת שם שאת צריכה להגיד את האמת, יש לזה משמעות.

ת. זה הזמן שהתחלנו לצאת ביחד בשנת 2009.

ש. יש הבדל בין לצאת לבין ידועים בציבור? מאיזה גיל אתם כמו ידועים בציבור? 

ת. משנת 2011 הייתי בת  18.

ש. כל תקופת הצבא?

ת. כן.

ש. הייתם ידועים בציבור?

ת. לא מבינה את השאלה."

דומה שדי בכך להביא לדחיית הטענה כי הצדדים היו ידועים בציבור, וכפועל יוצא תביעת התובעת להחלת הִלכת השיתוף על  הרכוש או הנכסים שצברו הצדדים טרם נישואיהם.

19. לאמור יש להוסיף כי התובעת לא הוכיחה כי קודם לנישואי הצדדים הייתה לצדדים כוונה להקים משפחה. למעשה הוּכח ההפך, מעת שהנתבע הציע נישואין לתובעת בתאריך 31.12.2014 חלפו חודשים ספורים עד נישואי הצדדים בחודש אפריל 2015, כך שלא הייתה להם כל מניעה להתחתן ולהקים משפחה קודם לכן – והם בחרו שלא לעשות כן. גם התובעת בעדותה הודתה בכך. ראו עמוד 37 שורות 1-15 בחקירתה הנגדית, שם העידה:

"ש. מה מסקנה שבשנת  2012 עד  2015 לא גרנו ביחד לפי התצהיר שלך. מאשרת את העובדה הזו?

ת. כן. אבל זה טעות של שנים.

ש. האם בתקופה השירות שלי בצה"ל גרנו ביחד?

ת. לא.

ש. ב 2.4.2015 התחתנו?

ת. כן.

ש. ב 1.1.2015 הצעתי לך נישואין.

ת. כן.

ש. האם לפני  1.1.15 הצעתם לך נישואין.

ת. לא.

ש. האם אחד מאיתנו עבר טיפולי פוריות?

ת. לא.

ש. האם לאחד מאיתנו יש בעיה רפואית להביא ילדים לעולם.

ת. לא.

ש. האם היתה לנו מניעה להתחתן לפני  2.4.2015 עניין משפטי.

ת. לא.

ש. האם בתקופה שלפני החתונה היינו עמוסים ולא יכולנו להקים משפחה או להביא ילדים לא היה לנו זמן לטובת הקמת משפחה?

ת. לא מבינה את השאלה.

ש. האם לפני שהתחתנו היתה לנו מניעה להתחתן קודם לכן?

ת. לא."

20. למעלה מן הדרוש, אפנה גם לדברים שנאמרו בע"מ (ת"א) 1229/03 עזבון המנוח ב.ר. ז"ל נ' ב.ת. מיום 10.10.2005 בעמוד 15 לפסה"ד:

".. בית המשפט יטה " למתוח אחורה" את תקופת השיתוף, רק במקרים מיוחדים, בהם הוכיח צד כי מן הראוי שבית המשפט  יורה על חריגה מן הכלל, והחלת חזקת השיתוף בין בני זוג, על נכסים שרכשו הצדדים בהיותם "ידועים בציבור", טרם נישואיהם – חרף העובדה שחלים עליהם כללי איזון המשאבים מכח חוק יחסי ממון בין בני זוג".

ראו גם ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי , פד"י נא(1) 337 וגם בג"צ 4178/04 פלוני דלעיל.

21. על כן, אני דוחה את טענת התובעת כי הצדדים היו ידועים בציבור.

22. לא נעלם מעיני כי הנתבע ויתר על חקירות העדים שהעידו כי הצדדים היו בני-זוג עוד קודם לנישואיהם והתגוררו יחדיו. אין בעדותם לשנות מהמסקנה אליה הגעתי. החלת הלכת השיתוף – וכפועל יוצא חזקת השיתוף, תלויה בתנאים נוספים שלא הוכחו ולמעשה, מהראיות כאן עלה כי מגורי הצדדים יחדיו היו לשם "בחינת הקשר" – ולראיה הצדדים נפרדו לתקופה של כ-6 חודשים ושבו לקשר כחצי שנה טרם חתונתם.

האִם לצדדים זכויות בדירה והאם הועברו כספים משותפים לאם הנתבע לשם רכישתה.

23. גם טענה זו של התובעת דינה דחייה.

24. ראשית, התובעת לא צירפה כבעל דין לתביעתה את בעל הדירה הרשום – אחיו של הנתבע, וגם לא את אימו אשר אליה, לטענתה, הבריח הנתבע כספים לשם רכישת הדירה, ועל כן די בכך להביא לדחיית התביעה על הסף בשל העדר יריבות.

25. שנית, לגוף הנטען, התובעת לא הוכיחה טענותיה. הרושם הוא שטענותיה נולדו לשם הגשת התביעה, התובעת שינתה גרסתה הן אשר לטענה כי לצדדים רכוש וזכויות בדירה והן אשר לשיעור הזכויות הנתבע. אפרט בתמצית גרסאותיה:

טרם הגשת התביעה הנוגעת לענייני הרכוש, הגישה התובעת תביעת מזונות עבור הקטינה,  תלה"מ 26969-01-18. בכתב התביעה שם, הצהירה התובעת כי הצדדים התגוררו בדירה השייכת לאימו של הנתבע. בעלותם הנטענת של הצדדים בזכויות בדירה לא אוזכרה ולוּ ברמז.

בתלה"מ 69063-01-18 נטען בסעיף 8 לכתב התביעה, כי זו דירת אמו של הנתבע. בסעיפים 7+ 23 נכתב כי הדירה רשומה פורמאלית על שם אימו של הנתבע מבלי לבאר או להסביר לְמה הכוונה ומי הבעלים. בסעיף 24 נטען כי רכישת הדירה מומנה חלקית על ידי הצדדים שחסכו 9 שנים והנתבע העביר לאימו את חסכונותיהם המשותפים לשם רכישת הדירה, וכך גם בסעיף 26.  בהמשך נטען כי ברכוש המשותף נכלל "חלק בדיק(ר)ה ברח' ------- אשר נרכשה חלקית מכספי בני הזוג כאשר אימו של הנתבע טענה לא פעם בפניי התובעת כי הדירה למעשה שייכת לבני הזוג במשותף", ונתבע בפרק הסעדים "חלק מהדירה".

בכתב ההגנה לתביעת הנתבע שהוגשה בתלה"מ 26270-10-18 הועלתה גרסה חדשה. נטען כי הנתבע הבריח כספים לאימו ללא ידיעת התובעת. נטען שם, בין היתר, בסעיף 5 כי הנתבע העביר לאמו מדי חודש את משכורת התובעת וגם העביר את מתנות החתונה, ואמו השקיעה את הכספים ברכישת הדירה. עוד נטען שם כי התובעת "משא(ע)רת" כי הנתבע הבריח לאמו כ-200,000 ₪.  בסעיף 56 פירטה התובעת את ההעברות הנטענות והפנתה להעברה מחודש אוקטובר 2015 בסך של 108,000 ₪, סך של 39,500 ₪ שנטען כי היו כספי החתונה וסך של 3,000 ₪ לחודש ממועד הנישואין וטענה כי העברות שנעשו לפני רכישת הדירה היו לא בידיעתה. סה"כ כ-200,000 ₪. הטענה בדְבר הברחת נכסים והעברתה לאֵם הנתבע נטענה גם בסעיפים 12, 20, 21, 32, 40 ועוד.

בהמשך, בסעיף 61 לתצהיר התובעת ת/1, חזרה בה התובעת מהטענה להברחת נכסים והעלתה גרסה חדשה לפיה הזכויות בדירה נרכשו "ביחד עם אמו של ד.ג.". בסעיף 63 טענה כי הצדדים חסכו "במשותף לרכישת דירה שתשרת אותנו בעתיד ובטענה זו גם נרכשה הדירה אך נרשמה לטענתו ע"ש אימו כפי שנהוג במשפחתו". בסעיפים 67 ו-73 נטען כי יש להצהיר שלתובעת 1/3 מהזכויות בדירה. בסעיף 74 נטען לראשונה כי הנתבע "פיברק" חובות שהוא חב לאמו על-מנת להתחמק מתשלום חלקה של התובעת בדירה.

בחקירתה הנגדית, עמוד 19 שורות 17-23 העידה התובעת שלא ידוע לה איזה חלק מהדירה בבעלותה ויש להמתין לחוות דעת המומחה. בהמשך, שורות 26-28, העידה כי בתצהירה טעות ו- 1/3 מהזכויות שייך לצדדים במשותף. בעמוד 20 שורות 1-3 העידה כי לא ידוע לה למי שייכים 2/3 הזכויות הנותרות. בעמוד 20 שורה 23 הועלתה גרסה חדשה לפיה הדירה היא בבעלות הנתבע אך רשומה על שם אחיו, ובשורה 26 אישרה כי לאימו של נתבע זכויות בדירה ובהמשך העלתה גרסה נוספת לפיה אימו של הנתבע "אמרה שהדירה בסופו של דבר תהיה שלנו". באותה עדות גם אישרה התובעת כי היה ידוע לה שהזכויות בדירה או  חלקן אינן בבעלותם הצדדים – ראו שורות 5-8 עמוד 24, וגם אישרה כי ידוע לה שאימו של הנתבע רכשה את הדירה עבור הנתבע ואחיו. ראו עמוד 28 שורות 5-11, והדירה נרשמה על שם אח הנתבע על-מנת לחסוך מס רכישה.

אשר לרכישת הדירה, התובעת העידה כי הדירה נרכשה על ידי הצדדים יחד עם אמו של הנתבע – עמוד 23 שורות 22-23 אך לא ידעה את פרטי הסכם המכר, זהות המוכר, עורך-הדין שייצג ואף לא את תאריך הרכישה.

עוד עומתה התובעת בחקירתה עם טענתה כי הצדדים חסכו לדירה משך 9 שנים – היינו משנת 2006, עת היו בני 16 וטרם הכירו. ראו עמוד 26 שורות 7-27 שם הופנתה לטענה שבסעיף 14 ו-16 לבקשה לצו עיקול זמני, נ/3 כי " הדירה בה מתגורר המשיב רשומה על שם אחיו הקטן אך מומנה בעיקר מהכנסותיהם של הצדדים אשר חיו וחסכו במשך 9 שנים אלפי שקלים שהועברו לצורכי רכישת הדירה". ולאחר שהופנתה לכך שיוצא כי לשיטתה התחילו הצדדים לחסוך לצורך רכישת הדירה עוד בשנת 2006, קרי כשהיו בני 16, שלוש שנים טרם היכרותם, חזרה בה מטענה זו והעידה כי הצדדים חסכו כספים עבור הדירה משנת 2011. בהמשך לא ידעה התובעת להסביר כיצד ממשכורת של קופאית ומאבטח יכלו הצדדים לחסוך מידי חודש בחודשו סך של 3,700 ₪ לשם רכישת דירה. ראו עמוד 27 שורות 1-8, והעידה כי כלל לא ידוע לה אם הצדדים הצליחו לחסוך אך יש לה "תחושה" שכך היה. ראו עמוד 30 שורות 25 ואילך וגם עמוד 31 שורות 1-10.

בסיכומיה, חזרה התובעת על הטענה כי הדירה נרכשה במשותף מכספים שהצדדים חסכו "ביחד עם אימו של ד.ג.", וגם על הטענה כי טרם הקרע אימו של ד.ג., "...הבטיחה כי למעשה כל הדירה שייכת לז.ג. ולד.ג." (-לצדדים) ולא הזכירה, ולוּ ברמז, כי הנתבע פעל להברחת נכסים. עוד נטען שם כי הצדדים שילמו "חלק ניכר מהרכישה". נטען גם שהתובעת תחזור בה מהטענה כי יש להחיל על התקופה שקדמה לנישואי הצדדים את הִלכת השיתוף אם יפסקו לזכותה מחצית מהכספים שהעביר הנתבע לאימו. ראו סעיף 75 לסיכומים. אמירה זו משמעה ויתור על כל טענות התובעת ביחס לזכויות בדירה.

26. שינוי גרסאות התובעת מעיד על אי-מהימנות טענותיה. על כן, ובשים לב שבעל הדין הנכון לא צורף (הבעלים הרשום), יש לדחות טענתה התובעת כי בבעלותה זכויות בדירה.

27. לשם הזהירות אציין כי גם מעבר לאי-מהימנות גרסת התובעת וסתירתה את גרסתה שלה לגופה, יש לדחות את הטענה כי הועברו כספים של הצדדים לאֵם הנתבע לשם רכישת הדירה.

28. ראשית, גם בהתייחס להעברות הכספים עצמם ולסכומם, השתנו גרסאות התובעת ודי בכך להביא לקריסת טענותיה כי הועברו כספים וכדלקמן:

בכתב התביעה תלה"מ 69063-01-18, סעיף 21, נטענה טענה כללית לפיה הנתבע חסך כספים בחשבונו והעבירם "לצדדים שלישיים". בסעיף 24 נטענה טענה כללית לפיה הועברו כספים לרכישת הדירה. בחלק שפירט את הסכומים טענה התובעת לסך של 20,000 ₪ מתנת חתונה מהורי הנתבע וסך של 16,000 ₪ כספי חתונה מחברים. סה"כ 36,000 ₪.

בכתב ההגנה לתלה"מ 26270-10-18, נטען כי הנתבע העביר לאימו בחודש אוקטובר 2015 סך של 108,000 ₪, סך של 39,500 ₪ כספי חתונה וכ-3,000 ₪ משך 21 החודשים ממועד הנישואין ועד למועד הקרע. סה"כ 210,500 ₪. לא צורפו אסמכתאות.

בתצהיר ת/1 כלל לא הייתה התייחסות לשאלת העברות הכספים לאֵם הנתבע, למעט טענה כללית כי הצדדים חסכו בחשבון הנתבע כספים והעבירו אותם לאֵם הנתבע, לרכישת דירה במשותף יחד עימה - ולא צורפו אסמכתאות אשר להעברות כספים.

בסיכומים, הפנתה התובעת לדפי חשבון הנתבע ת/10-16 וטענה למחצית מסך של 226,500 ₪.

סכום זה כולל את כספי חתונה בסך של 39,500 ₪, תשלומים חודשיים ששילמו הצדדים כשכר דירה 63,000 ₪ לפי 21 חודשים  X3,000 ₪ לחודש, 52,000 ₪ החזר הלוואה שניתנה לחברה, העברה על סך 64,000 ₪, העברה על סך 4,000 ₪ ושתי העברות על-סך 2,000 ₪ כל אחת.

29. שנית, התובעת לא הוכיחה כי נעשו העברות כספים משותפים לאם או כי הועברו כספים שנועדו לרכישת הדירה, למעט סך של 52,000 ₪ שהנתבע הודיע מתחילת ההליכים כי העביר לאימו, וטען כי מדובר בהחזר הלוואה של החברה, ולמעט תשלומים ששולמו כדמי שכירות שהתובעת הודתה בחקירתה כי שימשו כדמי שכירות - ולא לשם רכישת הדירה, ואפרט.

אשר לסך של 52,000 ₪, מצאתי עדותו של הנתבע בעניין ההלוואה לחברה על ידי האֵם,  והחזר החוב לאֵם לבקשתה, אכן סמוך לרכישת הדירה, מהימנה. אלא שמדובר בחוב החברה ובחוב שנוצר טרם החיים המשותפים. משזה המצב, הרי שהיה על הנתבע לשלם את החוב מכספי החברה או כספו שלו, ולא מכספים משותפים. מאחר ובמועד נישואי הצדדים הייתה יתרת חשבון הנתבע סך של 17,296.95 ₪ בזכות, הרי שההפרשו הוא מכספים משותפים. ראו בהקשר זה חקירת הנתבע בעמוד 51 שורות 1-9 והפנייתו של הנתבע בחקירתו למסמכים שהציג ביום 24.05.2018, שם פורט רישום ההלוואות שנתנה אימו לחברה. ראו עמוד 51 שורות 20-29 והמסמכים שהוגשו ביום 24.05.18, וגם עדותו בעמוד 52 שורות 12-21:

"...על נושא ה-52,000 ₪ אני רוצה להבהיר כי לחודש אפריל 2015, כאשר התחתנו, הייתה לי יתרה בסך 19,000 ₪. זה מה שהבאתי למוסד הנישואין. התובעת עצמה טוענת כי אמי נתנה לנו צ'ק, ואני טוען כי הצ'ק על שמי בלבד. 19,000 ₪ לפני שהתחתנו ועוד 20,000 ₪, יחד זה 39,000 ₪. כעבור חצי שנה אמי רכשה את הדירה, ביקשה כי אחזיר את הכסף שהשקיעה בחברה, אמרתי לה 'בבקשה, קחי' אך אם ניקח את ה-52,000 ₪ ונפחית את ה-19 וה-20 שהיו קודם, נגיע לכך שהכספים המשותפים במהלך החתונה היו רק 13,000 ₪, כי היו 19 לפני החתונה ו-20 שקיבלתי לפני שהחזרתי את הכסף, ומתנות זה לא משהו שמתחלק אלא זה רק לצד אחד ואין לה בעלות על הצ'ק. לכן 52 פחות 39 זה 13,000 ₪ שהעברתי על כספים משותפים. "

וגם בעמוד 57 שורות 11-14.

אציין כי מאחר והנתבע לא היה מיוצג ומאחר והתובעת היא זו שטענה כי אֵם הנתבע קיבלה כספים משותפים לשם רכישת הדירה, יש לזקוף לחובת התובעת את אי-זימונה לעדות של אֵם הנתבע, ולא לחובת הנתבע שגם אינו מיוצג. הלכה פסוקה היא כי כאשר בעל דין נמנע מהלציג ראיה או להביא עד, יש להניח כי המדובר בראיה או עדות הפועלת לרעתו ותשמש כנגדו.  ראו ע"א 465/88 הבנק למימון מסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח', פד"י מ"ה (4) 651, ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיל פד"י נ"ד (3) 107, ועל כן התובעת לא הוכיחה כי הועברו כספים לאֵם הנתבע  למעט הסך 52,000 ₪ וכספי השכירות.

אשר לתשלומי החודשים, 21 תשלומים בסך 3,000 ₪ כ"א (מספר חודשים שולמו 2,000 ₪), התובעת הודתה כי מדובר בכספי שכירות עבור הדירה. ראו עדות התובעת בחקירתה הנגדית עמוד 24 שורות 8-10 שם העידה כי "2,000 ₪ בחודש שילמו שכירות", וגם ראו עדותה בעמוד 24 שורות 15-17 וגם הפנייתה לתשובתה זו בעמוד 88 שורות 7-11 בחקירתה בעניין ביטול העיקול שם העידה כי "אנו שכרנו דירה אצל אח שלו ולא אצל אמא שלו", וגם בעמוד 28 שורות 9-11, שם שבה ואישרה כי שילמו שכר דירה חודשי. מעדות זו עולה כי כיום, לצרכי התביעה, התובעת מנסה, בחוסר תום לב, לטעון כי דמי השכירות ששולמו עבור המגורים בדירה, הועברו ללא ידיעתה לשם רכישת זכויות בדירה. והשווה עם עדות הנתבע, ונספח ז לתצהיר ת/1 שם צירפה התובעת שיקים ששילמה עבור שכירות. אמנם התובעת, בחוסר תום לב, ביקשה לטעון כי המדובר בשכירות עבור הדירה ברחוב ----, אלא שמצילומי השיקים עולה כי הם שימשו לשכירות עבור חודשים 2/16 -5/16, בעוד הדירה ר.ע. נשכרה על ידי הצדדים בנובמבר 2014 ובחודשים 2/16 -5/16 הם התגוררו בדירה נשוא התביעה. יתר על כן, בדפי החשבון של התובעת לא נפרע ולו שיק אחד מכל אותם שיקים שהעתקם הספח שלהם הוצג. האמור מעלה חשש כי אין מדובר בשיקים שנמשכו בזמן אמת.

לאמור יש להוסיף כי התובעת לא הוכיחה כי הצדדים הצליחו לחסוך כספים, וכל טענותיה בעניין זה נעשו על הערכות, השערות ותחושות. ראו עדותה בעמוד 30 שורות 25 ואילך.

30. לא זו אף זו, אלא שמתמליל שיחה בין התובעת ובין אֵם הנתבע, א.ג., שצרפה התובעת, עולה כי התובעת מודה שהדירה לא בבעלות הצדדים וכי שילמו שכירות עבורה, ויתרה מכך, היא אומרת לאֵם הנתבע כי הפעם הראשונה בה היא שומעת שאולי בעתיד הדירה יכולה הייתה להיות שלהם, היא באותה שיחה! ראו נספח יא לתצהיר ת/1, עמוד 2. ההדגשות שלי:

א.ג.: עד כדי כך? אם אמא שלך הייתה קונה לכם דירה, הייתם

ז.ג.: קודם כל, קודם כל הדירה לא שלנו

א.ג.: מה זה קשור?

ז.ג.: אז מה? למה את אומרת שאם היא הייתה קונה את לנו דירה? הדירה שלנו?

א.ג.: הדירה לא שלכם, ברור.

ז.ג.: יופי. אז לא צריך להגיד שאת קנית את הדירה הזאת לנו.

א.ג. : עם הזמן היא הייתה יכולה להיות שלכם

ז.ג.: בסדר.

א.ג.: זה היה ברור לכולם.

ז.ג.: לא, זה לא היה ברור כי אני זוכרת שעוד ד.ג. בהתחלה     כשעברנו לדירה הזאת, ד.ג. אמר שאת קנית את הדירה לבנים שלך ובנתיים, בגלל ש-ז' היה לדעתי בצבא, אנחנו הינו יכולים לגור שם, כאילו, במקום לגור בשכירות של 2000 ₪ בדירה שגרנו, נגור בשכירות של 2,000 ₪ בדירה שקנית.אני שקרתי משהו? אולי מה אתם דיברתם שם עם ד.ג., יכול להיות. אולי תכננתם שם אבל לי אף אחד לא אמר על זה כלום. הנה,(ף) עכשיו פעם ראשונה שמעתי שרצתי בעתיד משהו שם..."

31. על כן, לגופו של טענה, מאחר ותמורת רכישת הדירה הייתה 810,000 ₪. ראו הסכם מכר מיום 27.10.15 נ/2 ולמעט סכום זניח של כ-34,700 ₪ לא הועברו כספים משותפים, ולא הוכח כי הסך הנ"ל הועבר על מנת לרכוש עבור הצדדים זכויות בדירה, לפיכך כלל טענות התובעת בהתייחס לזכויות בדירה נדחות.

חלוקת המיטלטלין:

32. אין חולק כי בדירה נותרו מיטלטלין שרכשו הצדדים במהלך חיי הנישואין, אך גם אין מחלוקת כי התובעת נטלה עמה חפצי מיטלטלין. טענת הנתבע כי התובעת הגיעה לדירה בארבע מועדים שונים, לאחר הפרידה, ונטלה עמה חפצים שונים לפי בחירתה לא נסתרה, אך לא התובעת ולא הנתבע פירטו מה נטלה. ראו עמוד 60 שורות 15-32.

33. טענת התובעת בתביעה הייתה לחלוקה בעין של מיטלטלין מסוימים ותשלום בשווי למיטלטלין אחרים. מיטלטלין אלו הוערכו על ידה בתצהיר ת/1 בשווי 200,000 ₪ והיא חזרה על הטענה בחקירתה נגדית עמוד 20, שורות 20-21.
34. בסיכומיה חזרה בה התובעת מעתירתה לחלוקה בעין ולשווי מיטלטלין נוסף בסך של 200,000 ₪ ועתרה לחלוקה בשווי בלבד - כטענתה בסיכומיה היא כי יש לחייב את הנתבע לשלם סך של 50,000 ₪ בגין מחצית שווי המיטלטלין שנותרו לשימוש.

35. גם הסכום הנתבע בסיכומים נטען בעלמא. לא הונחה בפני כל ראייה בדבר שוויו של המיטלטלין הנטען למעט דף חשבון ת/16 ממנו עולה כי הצדדים רכשו ריהוט באיקאה ביום 17.12.15 בסך של 4,443 ₪. הפחתה זו, בהבל פה, של השווי הנטען, מעניקה מִשנה תוקף בדבר אי-מהימנות הטענה.

36. התובעת בסיכומיה טענה לשיתוף ספציפי במיטלטלין שנרכשו טרם הנישואין אך לא פירטה לאיזה מיטלטלין כוונתה.

37. על כן, וכסמכותי, אעריך את המיטלטלין שהוכח כי קיים, לפי מיטב ניסיוני ועל דרך האומדנא.

38. בחקירתה בעמוד 21 פירטה התובעת את המיטלטלין נשוא התביעה, כך העידה בשורות 25-30:

"ש. אחדד את השאלה: אני מצביע על שולחן, אני מצביע על כיסא. תפרטי לי את תכולת הדירה שנשארה בדירה בחודש ינואר 2017 בדירה, אשר עולים 200,000 ₪.

ת. יש שידה בכניסה לדירה, כמו ארון. יש 2 ספות בסלון. שולחן זכוכית בצבע כתום. ויטרינה בסלון, טלוויזיה, יש במטבח שולחן אוכל, כלי-מטבח, מקרר, מכונת כביסה, מיקרוגל, ארונות במקלחת מתחת לכיור ועוד ארון בצבע אפור-ורוד. בחדר שינה יש מיטה זוגית, שתי שידות ושידת איפור וארון בגדים גדול. סדינים, כלי-בית, כלי מטבח. נראה לי שזהו. "

39. יוּער כי התובעת זנחה תביעתה לעניין כלי-הרכב וגם כי כלי-הרכב הורד מהכביש, והתובעת הודיעה כי אין לה טענות בגין כך. ראו הודעה מיום 24.05.2018 והודעה מיום 12.06.2018.

40. במקרה כאן מדובר בשוויו של המיטלטלין, שנעשה בהם שימוש ושנצבר על-ידי שני אנשים צעירים, שנישאו כשנתיים וחצי טרם הקרע, עבדו, התובעת כקופאית / זבנית בחנות תכשיטים והנתבע כמאבטח בבית חולים - עבודות שידוע כי השכר בצידן אינו גבוה.

41. בשים לב לטענה כי ניטלו מיטלטלין על ידי התובעת ורשימת המיטלטלין פורטה בעדות התובעת ולא נסתרה, אני אומדת את שווי המיטלטלין שנותרו, בסך של 6,000 ₪.

חלוקת כספי החתונה:

42. גם בעניין זה היו שינויים בגרסאות התובעת. בכתב התביעה טענה לסך של 16,000 ₪ כספי חתונה ועוד סך של 20,000 ₪ כספי מתנה מאֵם הנתבע, בהמשך ההליך בכתב הגנתה טענה כי מדובר בסך של 39,500 ₪ שהעביר הנתבע לאמו עבור רכישת הדירה (סכום שלא הוכח כי הועבר) ובסיכומיה טענה כי מתנות החתונה בסך של 39,500 ₪ הועברו לאימו של הנתבע

43. בסיכומיה לא עתרה התובעת לסעד בעניין זה – למעט בנוגע לטענה כי הכספים הועברו לאימו של הנתבע לשם רכישת הדירה.

44. למרות זאת אציין כי התובעת לא הוכיחה לא את סכום מתנות החתונה ולא את הוצאות החתונה. וניתן היה ללמוד על הסכומים מעדות הנתבע, שהעיד במהימנות כי הפקיד סך של 10,000 ₪ במזומן, ועוד סך של 29,150 ₪ בשיקים. ראו עמוד 56 שורות 14-18 וגם דף חשבון, מוצג ת/13.

ועל סמך עדות זו למעשה טענה התובעת את שטענה. מנגד לא הוכחו הוצאות החתונה וגם לא הוצאות משק הבית, הוצאות שאין מחלוקת ששולמו מחשבון הנתבע בלבד. ראו בהקשר זה עמוד 53 שורות 18-29 עמוד 58 שורות 1-10.

כך או כך אין מחלוקת כי הכספים הופקדו בחשבון הנתבע וחשבון זה שימש את הצדדים, כך שכל הסכומים שהופקדו בו משותפים. הואיל ויתרות החשבון נבחנו במסגרת חוות דעת המומחה שמונה, הרי שהפקדה זו תיבחן בעת הדיון בחוות דעת המומחה ואיני מעניקה כל סעד בקשר לטענה זו במיוחד כאשר מדובר בסכומים ששימשו את הצדדים לחיים המשותפים ובמהלכם. ובסיכומים לא התבקש סעד בגינם. ראו בהקשר זה עמ"ש 9598-12-14 מ.פ נ' א.פ מיום 6.8.15 מפי השופט ג'יוסי סארי.

45. להשלמת התמונה אבהיר כי אין לקבל את טענת הנתבע שהסך של 20,000 ₪ שניתן לו על-ידי אמו, ניתן לו בלבד. מעת שהנתבע הפקיד את השיק שניתן לפקודתו בחשבון ממנו כִלכלו הצדדים את הוצאות הבית, הכסף הפך לכסף משותף. אך גם בהקשר זה, עניין זה נבחן וייבחן על פי היתרות במועד הקרע כפי שיובאו בחוות דעת המומחה.

איזון משאבים האם על מחצה על מחצה או שמא לא שיווני כטענת הנתבע.

46. על הצדדים חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. סעיף 3(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973קובע כי:

"(א)  לא עשו בני הזוג הסדר ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2."

47. סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, קובע כי, עם פקיעת הנישואין, באיזון המשאבים, יהיה זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית משוויים של כלל הנכסים שצברו בני הזוג במהלך החיים המשותפים - למעט נכסים שהיו לבני זוג ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. אלו ההוראות הרלוונטיות:

• עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

(1)   נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

(2)   גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;

(3)   נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.

• ...
• בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג" – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות."

48. החריג לכלל הקובע שיתוף בכל הנכסים מחצה על מחצה, מצוי בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון התשל"ג-1973, המאפשר לבית המשפט, במקרים מתאימים, לסטות מהכלל הקובע חלוקה שווה, על-מנת לבצע חלוקה צודקת בין בני הזוג וכך לשון ההוראה:

"ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

(1)  .....

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג..."

49. השימוש בחריג הקבוע בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, ייעשה במקרים מיוחדים ובמשורה, כאשר המטרה היא יצירת איזון בין בני הזוג. השימוש בסמכות זו תעשה במשורה בלבד, לא כעניין שבשגרה ומבלי שייערך תחשיב מדויק. ראו פסק דיני בתמ"ש (חי') 52556-07-15 י.ה נ' ל.ה.ע מיום 24.01.18.

50. לא בכל מקרה בו מתקיים חוסר שוויון בעת עריכת איזון המשאבים, יש לפנות לסמכות הנתונה בסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון וזו תעשה במקרים מיוחדים.

51. על בית המשפט ליתן דעתו לחלוקת הנכסים כולה ולא רק לחלוקת נכס אחד בלבד. ראו תמ"ש 33489-03-13 פלונית נ' פלוני מיום 12.03.15, סעיף 19 לפסק הדין של כב' השופט יהורם שקד. וראו גם ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט (3)529, 532:

"המטרה הניצבת מול עיניו של הפרשן של הוראות חוק יחסי ממון היא מימוש מטרתו של המחוקק ליצור איזון בין בני הזוג מתגרשים ולצמצם את חוסר השוויון הגלום ביחסי ממון בין בני-זוג מסיבות שהן ברובן חיצוניות ליחסים בין בני הזוג הספציפיים."

וגם בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני מיום 07.01.2014, סעיף 2 לפסק הדין של כב' השופט הנדל:

" ברירת החלוקה הלא חציונית של הנכסים מכוח סעיף 8(2) לחוק נועדה למנוע תוצאה בלתי שוויונית ושאינה צודקת ולאפשר שוויון הזדמנויות מהותי לבן הזוג "החלש" (בג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, [פורסם בנבו] חוות דעתו של השופט י' עמית (26.10.11)). הוצגה הגישה לפיה הסדר החלוקה צריך להתמקד לאו דווקא בחלוקה שווה בשווה; אלא חלוקה שתקנה לכל אחד מבני הזוג שוויון הזדמנויות בחיים שלאחר הפירוד, כך שכל אחד כשלעצמו יוכל לבנות את עתידו (ש' שוחט "הלכת השיתוף - מחלוקה שווה לשוויוניות בחלוקה" ספר שמגר ג 731, 739 (תשס"ג))".

52. וגם, על בית המשפט לשקול שיקולים כלכליים ולבחון האִם עלה בידי הצד המבקש לסטות מעיקרון האיזון השוויוני, להראות כי בן-הזוג האחר לא תרם למאמץ המשפחתי, לחובותיהם הכלכליות של הצדדים, האִם פגע בצבירת הנכסים המשותפים וכיוצ"ב (כגון הימורים). ראו תמ"ש 20964/02 פלוני נ' אלמוני מיום 28.12.2009, סעיף 17 לפסק הדין. עוד נעשה שימוש בחריג, לחלוקה שוויונית אם על פי הכלל, החלוקה תביא לתוצאה בלתי צודקת. לשם כך בודקים גם אמצעים כספיים שייוותרו לכל צד, או קיומו של פער ממשי מבחינת כושר ההשתכרות - ועוד.

53. לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים ומכלול הנסיבות אני דוחה עתירת הנתבע שלא לערוך איזון משאבים מחצה-על-מחצה, למעט בעניין החזרי ההלוואות כמפורט להלן.

54. הטענה כי התובעת לא תרמה למאמץ המשפחתי, או כלשונו של הנתבע, תרמה מאמץ משפחתי מוחלש - אין לה על מה שתסמוך; הנתבע העיד כי התובעת מסרה לו ממשכורתה לשם תשלום הוצאותיהם. ראו עמוד 53 שורות 18-29. ועוד העיד הנתבע כי התובעת העבירה לחשבונו את מענק השחרור שלה בסך של 3,780 ₪ עמוד 53 שורות 9-14, מענק שהתקבל לצרכי החתונה, ראו בת/12. והפער הקיים בהשתכרות הצדדים אין בו די לשמש עילה לחריגה מהכלל.

ראו בהקשר זה תמ"ש 1501/08 פלוני נ' אלמונית מיום 15.09.2003, סעיפים 16-21 לפסק הדין של השופט ניצן סילמן:

"המשטר הרכושי החל על בני זוג בעת פירוד, בין אם מדובר בחוק יחסי ממון בין בני זוג, ובין אם בהלכת השיתוף, אינו פוגע בזכות צדדים נשואים לערוך עסקאות בינם ובין עצמם, ולנהל משק ביתם וחשבונותיהם השוטפים כראות עיניהם. הרעיון הוא כי באופן טבעי, קיימת התנהלות בין חשבונות, זכויות וכספים של בני זוג, אשר "מתגלגלת" מעת לעת. משכך, לא יתכן לבחון כל משיכה ומשיכה במנותק מניהול החיים השוטף שכן כל עוד חיי הנישואין תקינים, חזקה כי שני הצדדים פועלים לצורך קימום התא המשפחתי, רווחתו, וצבירת נכסים וזכויות עבור שני הצדדים גם יחד. נסיבות אלו מצדיקות, כי ככלל, ימשוך ביהמ"ש ידו, מבחינת זכויות הצדדים לתקופה שהינה רחוקה מהמועד לאיזון, או מועד הקרע, שכן הקושי הקיים בבחינת תנועות כספיות לתקופה זו הינו כפול – קושי ראייתי לגבי בחינת טיב ההוצאה, וקושי הסכמי, לבחינת ידיעת הצדדים והסכמתם באשר להוצאה. כאשר צדדים, או מי מהם, טוענים למועד קובע לאיזון זכויות, או מועד קרע, עליהם להביא בחשבון כי קביעת המועד תמנע טענות לגבי כספים וזכויות שהוצאו זמן רב לפני המועד הקובע, שכן תיוחס לצדדים הסכמה להתנהלות כספית לגבי מועדים רחוקים כאמור. אין בכך כדי לפגום בזכות הצדדים לטעון להברחות שאירעו סמוך לקרע, ברם, לא יעלה על הדעת לנסות ולגלגל הגלגל אחורנית שנים רבות, מבלי שתהיה ראיה יוצאת דופן שתלמד על הברחת כספים, בתקופה בה היו אמורים הצדדים לחיות יחד כזוג יונים. כך, לדוגמא, מתנה שנתן מי מהצדדים לילדי הצדדים, שנים רבות לפני מועד האיזון, תחשב כמתנה שניתנה על דעת בן הזוג ובהסכמתו. מנגד, אותה מתנה, אם ניתנה סמוך למועד הקרע, עלולה להיחשב כניסיון הברחה. זוהי המשמעות של התנהלות משותפת, וזוהי המשמעות של מועד קרע; מועד זה הוגדר בפסיקה כמועד בו 'הפסיקו הצדדים לנהל קופה משותפת, ולאחריו החלו נוהגים בכלל 'שלי-שלי, שלך שלך' (ראה תמ"ש (כ"ס) 2481/04 על שלל האסמכתאות, וכן תמ"ש 1430/06). עד אותו מועד, יחשבו הכספים, כקופה משותפת, וכל הוצאה תיחשב ככזו שנעשתה על דעת שני הצדדים, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן. לפיכך, משנקבע מועד קרע, בהסכמת הצדדים, יש לבחון את התנהגותם הכלכלית סמוך למועד איזון זה; טענה כי סכום, אף נכבד, אשר הוצא לפני 5-10 שנים מהווה 'הברחה', דורשת נטל הוכחה יוצא דופן בגובהו; לא יעלה על הדעת כי בני זוג יערכו התחשבנות ופנקסנות על אשר אירע כל מהלך נישואיהם- לא יעלה על הדעת כי כל החלפת רכב תחייב שמירת קבלות ואסמכתאות וכל השקעה בני"ע תחייב הסכם ממון; חיוב כאמור יעקר מתוכן את מושג חיי הנישואין והשיתוף הכלכלי."

ראו גם דברי השופט ג'יוסי בעמ"ש 9598-12-14 מ.פ נ' א.פ סעיף 39 לפסה"ד שאוזכר לעיל – שם הפנה בהסכמה לדברים אלו.

החזר ההלוואות שנטלה התובעת האִם יש לחייב מי מהצדדים להשיב התשלום לצד שכנגד.

55. אלא שביחס לפסיקה שפורטה לעיל, הדברים לא יחולו מקום בו מדובר בהלוואות שניתנו בניגוד לדעתו המפורשת של הנתבע, כפי שגם לא חל בעניין החזר ההלוואות של החברה, לאֵם הנתבע.

56. אין מחלוקת כי ההלוואה שניטלה על ידי התובעת עבור דודתה, בחודש נובמבר 2015, ניטלה ללא ידיעתו של הנתבע ולמעשה בניגוד לדעתו. ראו עדות התובעת עמוד 44 שורות 1-6.

על כן,  ביחס להלוואה זו (השנייה בזמן) התובעת הודיעה כי היא מסכימה לשאת לבדה ביתרתה, סך של 6,000 ₪. אלא שבנסיבות כאן כאשר הוכח שההלוואה נלקחה על דעתו החולקת של הנתבע, בהסתר, ולא הוּכח כי דודתה של התובעת השיבה את החזרי ההלוואה לקופה המשותפת,  אני סבורה שיש לחייב את התובעת במלואה.  הדבר יובא בחשבון בעת איזון המשאבים.

57. אשר להלוואת הנוספות, התובעת העידה כי נטלה הלוואה (שלישית בזמן) על סך 45,000 ₪ כדי לכסות את החיוב החודשי, ולמחזר הלוואות שנטלו הצדדים לחיים המשותפים, נוסף על ההלוואה שניתנה לדודתה בנובמבר 2015 (השנייה בזמן).

בסעיף 103 לסיכומיו, אישר הנתבע כי ההלוואה על סך 45,000 ₪ נועדה לכיסוי ומחזור הלוואה שנטלה התובעת עובר לנישואיהם (הראשונה בזמן) והלוואה נוספת לצורך כיסוי המינוס בחשבונה והלוואה נוספת לדודתה (השנייה בזמן). לא הוּכח מה הייתה יתרת ההלוואה שקדמה לנישואי הצדדים. כל שהוכח הוא כי ניטלה הלוואה ראשונה על סך 20,000 ₪ בעת פרידת הצדדים בשנת 2014. המידע אודות יתרת ההלוואה היה בידיי התובעת והיא לא הניחה אותו בפני בית המשפט. הדבר פועל לחובתה.

לאור כך, בשים לב לכך שהמחלוקת הנוגעת להלוואה הראשונה הייתה בתחילת שנת 2014, אני מעריכה כי יתרת ההלוואה כשנה וחצי לאחר מכן במועד הנישואין, הייתה מחצית.

מאחר ועבור ההלוואה הראשונה בזמן והשנייה בזמן שנטלה התובעת עבור דודתה, בסך של 20,000 ₪ כל אחת, שילמה התובעת מכספים משותפים ללא הסכמת הנתבע, ויתרתן מוחזרה, פעם אחת בהלוואה השניה בזמן ופעם נוספת בהלוואה השלישית בזמן, יש לחייב התובעת במלוא ההחזרים ממועד הנישואין ועד מועד הקרע. על כן, נוסף על מחצית ההלוואה השנייה שאוזכרה בסעיף 57 לעיל, יש לחייב את התובעת לשאת במלוא היתרה שהייתה במועד הנישואין בהלוואה הראשונה. יתרה זו אני מעריכה אותה כי הייתה כאמור במחצית, היינו סך 10,000 ₪.

לסכומים אלו יש להוסיף את ריבית ההלוואה ודמי הקמת הלוואה. סכום זה, על פי דפי החשבון של התובעת הוא בסך של כ-3,000 ₪ לכל הלוואה. משמעות הדבר הוא כי עבור ההלוואה הראושנה יש לפחית סך נוסף של 750 ₪ ועבור ההלוואה השניה סך נוסף של 1,500 ₪.

עתירת הנתבע להשתתפות התובעת במחצית חובות החברה.

58. עתירה זו של הנתבע אני דוחה.

מדובר בחוב חברת ----, חברה שהוקמה ביום 23.08.2012, כ-3 שנים לפני נישואי הצדדים וצברה חובותיה לפני הנישואין. טענת הנתבע כי מאחר והתובעת עתרה לחלק את נכסי החברה, כאשר ציינה כרכוש משותף 3 מחשבים ניידים שנרכשו על ידי החברה לפעילותה, ועל-כן עליה לשאת במחצית יתרת החוב לאימו בסך של 26,000 ₪ - אין בה די.

59. החברה היא אישיות משפטית נפרדת ולא הוכח כי הכנסות החברה שימשו לתא המשותף, ולא הוכח כי החוב נצבר במהלך הנישואין. משנדחתה העתירה להחיל על הצדדים את הלכת השיתוף טרם נישואיהם, כפי עתירת הנתבע, יש לדחות גם טענותיו אלו בעניין השיתוף בחובות החברה.

חוות דעת המומחה ויישומה.

60. על פי חוות דעת מומחה בית המשפט בהתאם לחלופה א' (איזון נוכחי), על הנתבע להעביר לתובעת כיום סך של 39,498 ₪ לאיזון כולל של עודף זכויותיו ובהתאם לחלופה ב' (איזון הזכויות על בסיס מימושן בפועל) על הנתבע להעביר לתובעת במידי סך של 28,017 ₪ וסך של 14,969 ₪ בעת פרישתו מעבודתו. נוסף על כך, נוכח כי חלק נכבד מההפרש בין הצדדים נבע מיתרות הלוואות בחשבון התובעת - המליץ המומחה על תשלום לשיעורין כמפורט בחוות הדעת.

61. הנתבע עתר כי המומחה יוסיף חלופה שעניינה טענותיו מדוע אין לערוך איזון משאבים כפי חוות הדעת בשל הברחות כספים, וטענות אחרות אשר יש בהן כדי לפטור מי מהצדדים בחובות שנצברו על שם הצד שכנגד. בהחלטתי מיום 26.06.19 קבעתי כי אין זה מתפקידו של המומחה לבחון את הטענות לעניין זה אלא לאחר הכרעת בית המשפט אם בוצעו הברחות נכסים.

62. הצדדים לא ביקשו לחקור את מומחה ועל כן, כפוף לשינויים על פי פסק דין זה, אני מאמצת את חוות דעת המומחה.

63. אשר לחלופות, דרך המלך היא איזון זכויות על בסיס מימוש בפועל. ראו פסק דיני בתלה"מ (חי') 42376-02-17 סט.ל נ' סב.ל, מיום 15.12.2019; ע"א 809/90 מרדכי לידאי נ' דברוה לידאי פד"י מ"ו (1) 602, 611; שצוטט בהסכמה בג"צ 7716/05 פלונית נ' פלוני, בפסקה 7 לפסה"ד מיום 27.08.2007; בע"מ 4355/15 פלוני נ' פלונית, מיום 23.07.2015, והאיזכורים בתמ"ש (י-ם) 69984-11-16 פ.כ נ' מ.כ, השופט גורודצקי סעיפים 21-22 לפסה"ד מיום 11.02.2018. עוד ראו, גייפמן, זכויות פנסיה ונכסי פרישה אחרים – הם נכסים בני חלוקה  או בני איזון בין בני זוג, הפרקליט מ"א, 124-125.

64. אלא שבמקרה כאן שני הצדדים ביקשו לקיים את החלופה הראשונה – על בסיס ערכן נוכחי.

על כן, כך אני מורה כפוף לסייגים לפיהם:

מהחיוב החל על הנתבע על פי חוות הדעת יש להפחית לזכותו: סך 5,000 ₪  + 750 ₪ הסכומים נכון למועד הנישואין בגין מחצית ממחצית ההלוואה הראשונה בזמן שניתנה לדודתה של התובעת בניגוד לדעתו של הנתבע ובהסתר; סך 10,000 ₪ + 1,500 ₪ הסכומים נכון ליום 10.06.2015, בגין מחצית ההלוואה השניה בזמן שניתנה לדודתה של התובעת בניגוד לדעתו של הנתבע ובהסתר.

לחיוב החל על הנתבע על פי חוות הדעת יש לזקוף לחובתו גם: סך 3,000 ₪ נכון למועד הקרע בגין מחצית שווי המיטלטלין; סך 17,351.50 ₪ בגין המחצית מהכספים המשותפים שהעביר לאמו (מתוך סך כולל של 52,000 ₪) נכון ליום 29.10.2015.

כל הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית ממועדם.

סוף דבר:

65. הטענה להחלת הלכת השיתוף נדחית.

66. איזון המשאבים של הצדדים בגין הנכסים שנצברו על שמם ממועד נישואין (02.04.2015) ועד מועד הקרע (01.01.2017) יעשה על פי המופרט בסעיפים 62-64 לעיל.  הצדדים יגישו פסיקתא לחתימתי לצורך פניה למומחה לערוך את החישוב על פי המפורט שם.

67. לאור דחיית עיקר טענות התובעת, והעובדה כי טענות שנטענו מטעמה התגלו כחסרות בסיס ממשי, יש לחייב את התובעת בהוצאות הנתבע. עם זאת, מאחר והתובעת מיוצגת על ידי הלשכה לסיוע משפטי והנתבע ייצג עצמו, אני מחייבת את התובעת סך הוצאות מופחת של 8,000 ₪ . התשלום יקוזז מהסכום שעל הנתבע יהא לשלם לתובעת מתוך איזון המשאבים.

מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים, תיקוני הגהה ועריכה.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיקים שבכותרת.

ניתן היום,  כ"ג תשרי תשפ"א, 11 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.