פלוני נ' כץ ואח'

צד שלישי

נתן יונתן (יהונתן)

ע"י ב"כ עו"ד ישועה

נגד

צדדים רביעיים

1. ר.כ. - ההודעה סולקה על הסף (18.6.17)

2. AIG חברה לביטוח בע"מ – ההודעה סולקה על הסף (18.6.17)

פסק דין

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים.

1.התובע, יליד 1994 (כיום בן 26). בתאריך 18.11.13, כשהוא בן 19, התובע עבד כשליח בפיצרייה שבבעלות הצד השלישי, נתן יונתן (להלן: "העסק" ו"המעסיק" בהתאמה). באותו היום התובע ביצע שליחות עבור מעסיקו כשהוא רוכב על אופנוע (מ.ר x, להלן: "האופנוע") שאותו החזיק המעסיק בעסק. שאז, ארעה תאונת דרכים בינו לבין רכב בו נהגה נתבעת 1 ונגרמו לו נזקי גוף (להלן: "התאונה").

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.

2. האופנוע שעליו התובע רכב לא היה מבוטח בביטוח חובה במועד התאונה. לפיכך, הוא עותר לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו מנתבעת 3 (להלן: "קרנית"), תאגיד שהוקם מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), שתפקידו, בין היתר, לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק פיצויים שאין בידו לתבוע פיצוי ממבטח, בשל היעדרו של ביטוח (סעיף 12(א)(2) לחוק הפיצויים).

3. אלא, שקרנית טוענת כי התובע אינו זכאי ממנה לפיצוי. סעיף 7(5) לחוק הפיצויים קובע במפורש שמי שנהג ברכב ללא ביטוח אינו זכאי לפיצוי לפי החוק. לכלל זה אמנם יש חריג, בסעיף 7א לחוק הפיצויים (הקובע שנפגע שנהג ברכב בהיתר מהבעלים/המחזיק, כשהוא אינו יודע ואינו צריך לדעת שאין ביטוח המכסה את שימושו ברכב יהיה זכאי לתבוע פיצוי מקרנית), אולם התובע לא עמד בתנאי הוכחתו של אותו החריג. הגם שכך, אם בכל זאת בית המשפט יקבע כי על קרנית לפצות את התובע, אזי יש לחייב את המעסיק לשפותה וזאת מכוח זכות השיבוב הנתונה לה בסעיף 9 לחוק הפיצויים. לשם כך אף שלחה למעסיק הודעה לצד שלישי.

4. המעסיק אינו מכחיש שהאופנוע היה בחזקתו, וכי התיר לתובע לרכב עליו, כשם שהתיר ליתר עובדיו לעשות בו שימוש, למרות שלא היה לו ביטוח. לטענתו, בתמצית, כל העובדים בעסק, כולל התובע עצמו, ידעו שלאופנוע אין ביטוח, ולכן הפציר בהם לרכב עליו בזהירות. לכן גם נהג להסיע אותם ברכבו לצורך ביצוע השליחויות, כדי להפחית את השימוש באופנוע. בהינתן האמור, הוא תומך בטענתה של קרנית כי יש לשלול מהתובע את זכות הפיצויים לפי חוק הפיצויים, תומך בכך שיש לדחות את תביעת התובע נגד קרנית ובהתאמה, משקרנית אינה מחויבת כלפי התובע, ההודעה לצד שלישי נגדו נדחית מאליה. לדידו של המעסיק, לתובע יש רק עילת תביעה אחת – נגד הנהגת ומבטחת רכבה (נתבעות 1-2), לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), ורק מהן הוא עשוי להיפרע על נזקיו.

5. ואכן, בכתב התביעה לתובע עילת תביעה חלופית – תביעת פיצויים מנהגת הרכב (נתבעת 1) וממי שביטחה במועד הרלוונטי את השימוש בו בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תשל"ה – 1970 (נתבעת 2), לפי פקודת הנזיקין. זאת לאחר שהנהגת גם הורשעה בבית המשפט לתעבורה בעבירות של אי מתן זכות קדימה לרכב הנע בכביש ביציאה מחצרים, נהיגה בקלות ראש ואי ציות לתמרור (המורה על פניה ימינה, בעוד הנהגת פנתה שמאלה) (לכתב האישום, הכרעת הדין וגזר הדין ראו נספחים ה[3], ו[1-4] לתיק המוצגים של התובע).

6. אולם גם נתבעות 1-2 (נהגת הרכב והמבטחת את השימוש בו, שיקראו להלן יחדיו, לצורך הנוחות, "הנהגת") כופרות בחבותן וטוענות כי התובע – שעשה שימוש באופנוע ברשותו של המעסיק – לא ידע ולא היה צריך לדעת שהמעסיק לא ערך ביטוח לאופנוע. מאחר שכך, חל החריג שבסעיף 7א לחוק הפיצויים, ועל התובע להיפרע על נזקיו מקרנית וממילא לא עומדת לו כל עילת תביעה חלופית לפי פקודת הנזיקין נוכח עקרון ייחוד העילה שבסעיף 8(א) לחוק הפיצויים.

7. בשולי הדברים; המעסיק, כצד שלישי, שלח הודעה לצד שלישי נגד הנהגת. הודעה זו סולקה על הסף בהחלטת בית המשפט מתאריך 18.6.17, לאחר שנקבע כי לפי חוק הפיצויים שמכוחו הוא נתבע אין לו זכות חזרה לנהגת, ולא עומדת לו עילת תביעה חלופית לפי פקודת הנזיקין לאור עקרון יחוד העילה שבחוק הפיצויים.

8. המחלוקת העיקרית בתיק היא איפוא החבות. לצידה, ולאחר שיוכרע מי חב בפיצוי התובע, האם קרנית לפי חוק הפיצויים (שבתורה זכאית לשיפוי מהמעסיק) או שמא הנהגת לפי פקודת הנזיקין, תקום מחלוקת משנית לעניין היקף הנזק שנגרם לתובע בתאונה, והפיצוי שיש לפסוק לו בעטיה.

לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט, שמעתי את התובע ואת המעסיק, וכן את כל העדים שהצדדים הזמינו לדיון, דין התביעה נגד קרנית להתקבל. כך גם ההודעה לצד שלישי ששלחה קרנית למעסיק. התביעה נגד הנהגת בעילה שלפי פקודת הנזיקין, נדחית.

להלן נימוקיי;

החבות

9. כרקע, אציין כדלקמן:

א. בשנת 2003 המעסיק פתח את העסק (פיצרייה) במרכז מסחרי שכונתי ברמת השרון. העובדים היו בעיקר צעירים מהשכונה, לפני או אחרי גיוס, שעבדו בעסק לסירוגין, במשמרות, הן במטבח הן כשליחים (התובע, בפרוטוקול הדיון מתאריך 9.10.18 בעמ' 56 שו' 12-17. כל ההפניות הן לפרוטוקול זה אלא אם צוין אחרת; ראו גם המעסיק בתצהיר עדותו הראשית). המקום היווה מקום מפגש לצעירים ולתושבי השכונה, והעובדים עצמם התערבבו להם עם קהל הלקוחות, כך שלא היו יחסי עובד-מעביד פורמאליים. העסק נסגר מספר חודשים לאחר התאונה (שארעה כזכור בתאריך 18.11.13) לאחר שהמעסיק נקלע לחובות (המעסיק, בעמ' 88 שו' 30-32; בעמ' 86 שו' 11-14).

ב. אין מחלוקת שהאופנוע שימש את העסק, כי המעסיק התיר לתובע (כפי שגם התיר לעובדיו האחרים) לרכב עליו לטובת ביצוע שליחויות עבור העסק (ראו תצהיר עדות ראשית של המעסיק), וכי בסוף היום נהגו לאחסן את האופנוע בתוך העסק עצמו. עוד אין מחלוקת כי לאופנוע לא היה ביטוח, לטענת המעסיק מאחר שהעסק נקלע לקשיים. אגב, האופנוע לא היה רשום על שמו של המעסיק משום שרבץ עליו עיקול בשל חובות של בעליו הקודמים. המעסיק למעשה קנה את האופנוע מצד שלישי, שקנה אותו מאותם בעלים קודמים, אך לא נעשתה העברת בעלות בשל אותו עיקול.

10. המחלוקת העיקרית היא, כאמור, ידיעתו של התובע באשר לאי-קיומו של ביטוח. בעוד שלקרנית ולמעסיק אינטרס משותף לפיו ייקבע שהתובע ידע שלאופנוע אין ביטוח או לכל הפחות הוא היה צריך לדעת זאת (וכך תשלל זכותו לפיצוי לפי חוק הפיצויים ותביעתו תדחה כמו גם ההודעה לצד שלישי), אזי לנהגת אינטרס להצביע על תום ליבו ועל העדר ידיעה בפועל או בכוח של התובע (כך שעילת התביעה היחידה שלו תהיה נגד קרנית לפי חוק הפיצויים ולא נגדה לפי פקודת הנזיקין). לשם כך, המעסיק והנהגת, משני עברי המתרס, הזמינו לאולם בית משפט עובדים לשעבר של העסק, אשר יתמכו בגרסתם, כזו או אחרת. חמשת העובדים שהתייצבו כדי ליתן עדות עשו זאת מכוח 'הזמנת עד' שנשלחה אליהם על ידי בית המשפט, לאחר שלא מסרו מראש למי שביקש להזמינם תצהיר עדות ראשית בכתב. ניכר בהם כי הם "הולכים בין הטיפות", ואינם חשים בנוח מהמצב אליו נקלעו, נוכח היכרותם עם כל הנפשות הפועלות, התובע והמעסיק.

המסגרת הנורמטיבית

11. סעיף 7 לחוק הפיצויים מונה רשימת נפגעים אשר אינם זכאים לפיצוי לפי החוק מקרנית. בכללם, גם "מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;" (ס"ק 7(5) לחוק). על פי סעיף זה התובע אינו זכאי לפיצוי.

אולם, לכלל זה שבסעיף 7(5) חריג הקבוע בסעיף 7א לחוק הפיצויים והוראתו כדלקמן:

"7א. על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או (מ)את המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12 (ב)" [הדגשה אינה במקור].

כדי להחיל את סעיף 7א לחוק, צריכים להתקיים שלושה תנאים:

(א) הנהיגה של התובע היתה בהיתר מהבעלים או מהמחזיק;

(ב) התובע לא ידע כי אין לאופנוע כיסוי ביטוחי (יסוד סובייקטיבי);

(ג) סבירות אי הידיעה (יסוד אובייקטיבי).

ההיגיון שבבסיס סעיף 7א נשען על טעמים של צדק ושל תקנת הציבור, בשילוב עם שיקולי התרעה - שוללים ממי שדבק בו רבב מוסרי, וממי שהתנהגותו פסולה או מסוכנת במודע את הזכאות לפיצוי מאחר שידע או שהיה צריך לדעת שהוא נוהג ברכב ללא ביטוח בתוקף (ראו ע"א 1777/03 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אגמי (2005) בפסקה 18).

הנטל להוכיח את קיומם של התנאים שבסעיף 7א לחוק הוא לפתחו של התובע, מאחר שהוא מבקש להיבנות מסעיף מהחריג את שלילת זכאותו לפיצויים (ע"א (חי') 16468-03-19 פלוני נ' פלוני (2019) בפסקה 56).

תנאי ראשון - היתר מהבעלים או המחזיק

12. נהיגתו של התובע באופנוע היתה בהיתר וברשות מהמחזיק, המעסיק. על כך אין מחלוקת, ומתקיים התנאי הראשון (ראו תצהירו עדותו הראשית של המעסיק עצמו וכן בעדותו בעמ' 87 שו' 10-16 ובעמ' 88 שו' 24-30).

תנאי שני – ידיעה סובייקטיבית

13. התובע החל לעבוד בפיצרייה כ - 5 חודשים לפני התאונה. תחילה - ללא תלוש שכר מסודר, והחל מתאריך 1.11.13 (3 שבועות לפני התאונה), יש רישום על תחילת העבודה בתלוש השכר של חודש נובמבר 2013. בתצהיר עדותו הראשית התובע לא פירט דבר על אודות ידיעתו או אי ידיעתו בנושא ביטוח האופנוע (למרות שהדבר היה מתבקש אם כי לא הכרחי כפי שעוד יובהר), אולם בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ הנהגת הוא העיד כי לא העלה על דעתו שהמעסיק לא יעשה ביטוח -

"הייתי עובד אצלו כשליח פעם פה, פעם שם, ממש בטיפין ואז הגענו להסכם שבתאריך 1.11 אני אתחיל להגיע עם תלוש מסודר, הכל כמו שצריך, אני לא העליתי בדעתי, בדעתי לא העליתי, שלא יהיה ביטוח, שבעל עסק יסכן את עצמו בלי ביטוח? זה היה בשבילי, לא האמנתי..." (עמ' 24 שו' 20-23).

14. אני מקבלת את עדותו זו של התובע כי לא ידע, סובייקטיבית, שלאופנוע אין ביטוח. זאת מאחר שלו התובע היה מודה, בניגוד לגרסתו בבית המשפט, כי ידע שלאופנוע אין ביטוח, אמנם היתה נשללת זכאותו לפיצוי מקרנית לפי חוק הפיצויים, אך היתה נסללת דרכו (הבטוחה לא פחות) לקבל פיצוי מהנהגת, ואף פיצוי גבוה יותר מהפיצוי שלפי חוק הפיצויים. שכן בחישוב ראש הנזק של הפסדי שכר [עבר ועתיד] בעילה שלפי חוק הפיצויים יש לנכות מס הכנסה מבסיס השכר, לעומת תביעה לפי פקודת הנזיקין נגד הנהגת שבה אין מנכים מס הכנסה. ובראש הנזק שעניינו כאב וסבל אין תקרה בפיצוי לפי פקודת הנזיקין בניגוד לחישוב שנעשה לפי חוק הפיצויים והתקנות מכוחו. אמנם, בתביעה לפי פקודת הנזיקין על תובע להוכיח אחריות, ולנתבע עשויה להיות גם טענה של אשם תורם מצד התובע, אולם במקרה דנן תביעתו של התובע היתה נשענת על אדנים מוצקים לאחר שהנהגת הורשעה בהליך הפלילי שהתנהל נגדה בגין התאונה בעבירות שונות לפי דיני התעבורה. בהתאם סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971, הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט הפלילי המרשיע את הנאשם (היא הנהגת) קבילים במשפט כאן כראיה לאמור בו. הוסיפו לכך כי הנהגת לא מסרה תצהיר בהליך שלפניי ולא הגיעה ליתן עדות (ראו בפרוטוקול הדיון מיום 10.12.17), ממילא היא (והמבטחת) לא יכולות היו לבסס טענה לאשם תורם. מכל האמור עולה כי עדותו של התובע לפיה לא ידע שאין לאופנוע ביטוח היא בניגוד לאינטרס שלו לקבל פיצוי גבוה יותר, דבר שיש בו כדי להשליך על קבלת גרסתו כמהימנה. כך או אחרת התובע זכאי לפיצוי, וכפי שהוא ציין בפשטות "מה שאני רואה פה שאחד משניהם מתווכחות מי צריך לשלם לי את הכסף" (התובע, בעמ' 22 שו' 1-2).

15. זאת ועוד; המעסיק עצמו וכן כל אחד מהעובדים לשעבר של העסק שהגיעו לבית המשפט ליתן עדות מטעמו, לא הצהירו בפה מלא כי התובע ידע פוזיטיבית שאין לאופנוע ביטוח. אפנה בהקשר זה להבדל בניסוחים בתצהיר עדותו הראשית של המעסיק, בין הצהרתו לגבי ידיעתו של התובע ועובדים נוספים שהאופנוע אינו בבעלותו והוא מעוקל, לבין הצהרתו הכללית יותר כי "במקום העבודה ידעו שאין ביטוח" או "אמרתי לעובדים סעו בזהירות כי אין ביטוח...", ללא התייחסות ספציפית לתובע. ראו גם בעדותו לפיה הוא משער שהתובע ידע שאין ביטוח (המעסיק, בעמ' 106 שו' 32 ובעמ' 107 שו' 11-12). אפנה גם לעדותו של ע' שעל אף האווירה "סעו לאט – אין ביטוח", אינו זוכר שיחה אישית שלו על כך עם התובע (עמ' 71 שו' 9-23 ובעמ' 81 שו' 9-11); לעדותו של ד"ש לפיה "אני לא יודע מה קרה בין נתן [המעסיק – הערה שלי מ.א.ק] למ' [התובע – הערה שלי מ.א.ק.], כבר זה לא בתקופה שלי" (עמ' 120 שו' 27-26). העד ד"פ הוזמן להעיד גם כן על ידי המעסיק. חוסר הנכונות של ד"פ לשתף פעולה ולבוא ליתן עדות בלט עוד לפני עדותו, משלא התייצב לדיון לאחר שטס לחו"ל יום קודם לכן וחזר לישראל יום לאחר הדיון. לצורך שמיעתו נקבע מועד נוסף, במיוחד (ראו פרוטוקול מתאריך 8.11.18 [להלן: "פרוטוקול 2"]). המעסיק טוען כי התובע ואמו ניסו להניא את ד"פ מלבוא ולהעיד בבית המשפט עד שביכר לטוס לחו"ל. אולם כאשר העד התייצב בבית המשפט התברר מעדותו כי אמו של התובע והתובע אמרו לו שעדיף שלא יתערב מאחר שאין זה עניינו (פרוטוקול 2, בעמ' 179 שו' 9-11). לא היה זה דבר שהוא עצמו לא חש, וכבר כאשר המעסיק פנה אליו להעיד הוא סירב מיוזמתו "לא רציתי להתערב, לא עניין שלי..." (שם, עמ' 181 שו' 24-31). וגם במהלך עדותו הוא לא רצה להציב את עצמו בין התובע לבין המעסיק (ד"פ, שם, בעמ' 183 שו' 11-12). לגופה של השאלה שבמחלוקת, כשישבו בפיצרייה, עלה נושא העדר הביטוח באופן כללי "כולנו יושבים יחד, מפטפטים, אומרים זה וזה כך, עלה כמה פעמים הנושא שאין ביטוח לאופנוע, זה לא היה מוסתר או משהו... אני חושב שהוא באמת... הוא ידע, למיטב הבנתי ידע, כולנו, הוא היה חלק מהחבר'ה, לא היה עובד שמסתגר עם עצמו" (שם, בעמ' 177 שו' 20-21). אולם כאשר השאלה חודדה, התשובה קיבלה תפנית אחרת "האם אני יודע שמ' [התובע – הערה שלי מ.א.ק.] ידע שאין ביטוח? (העד חושב), לא יודע בדיוק, לא דיברתי איתו אישית שאין ביטוח, אני מאמין" (שם, בעמ' 183 שו' 17-19). חוסר העקביות, העמימות עליה ביקש ד"פ לשמור, הערות תמוהות במהלך עדותו (פרוטוקול 2 בעמ' 178 שו' 12-14 ובעמ' 184 שו' 26-30, לדוגמא), בכל אלה אין כדי לתמוך בגרסת המעסיק.

בשולי הדברים אפנה גם לעדותו של ג' מטעם הנהגת, שכאשר נשאל האם שמע את המעסיק אומר לתובע שאין ביטוח השיב "לא שאני זוכר" (ג', בעמ' 169 שו' 31 - עמ' 170 שו' 2). אמנם ג' התחיל לעבוד בפיצרייה, באופן רשמי ועם תלוש שכר, רק בחודש דצמבר 2013, לאחר התאונה (טופס 106 שצורף לסיכומים של צד שלישי), אולם היו מספר ימים שעבד במקביל לתובע (ג', בעמ' 162 שו' 5).

16. חלק מהעובדים העידו כי המעסיק היה מסיע אותם ברכב בעיקר בחורף (העד א' מטעם הנהגת בעמ' 152 שו' 26 – עמ' 153 שו' 6). אלא שהתובע החל לעבוד שם לאחר חודשי החורף, בחודשים מאי-יוני 2013, כך שלא יכול היה לחזות בהתנהגות יוצאת דופן זו של המעסיק (ד"ש, בעמ' 115 שו' 1-9)ולהסיק ממנה שאין ביטוח.

17. לאחר התאונה, כשהמעסיק פגש את אמו של התובע (המכירה אותו מאז היה ילד) בבית החולים, הוא אמר לה שיש לאופנוע ביטוח (האם, בעמ' 64 שו' 28-29). אמירה זו לא היתה אמת, ורק לאחר מכן, בהתערבות המשטרה (ראו מזכר מתאריך 9.12.13, נספח ה[31] לתיק המוצגים של התובע) המעסיק הודה בפני האם שאין לאופנוע ביטוח וכי הוא התבייש לומר לה זאת קודם לכן (האם, סעיפים 7-8 לתע"ר; בעמ' 61 שו' 6-9, ובשו' 20-24; המעסיק בעמ' 107 שו' 19-20). המעסיק הרגיש, ובדין, אחראי. אדם המעסיק בני נוער הלהוטים להשתכר, אולם מזניח את חובותיו כמעביד ומסכן את עובדיו ואף אינו דואג לכך שיהיה מבוטחים, ראוי שיחוש כך. יודגש כי המעסיק לא התגונן ולא הטיח באם כי בנה ידע שאין ביטוח לאופנוע.

אחותו של התובע היא שוטרת, והיא הגיעה יחד עם האם לבית החולים לאחר קרות התאונה. המעסיק מלין על כך כי האחות לא התייצבה בבית המשפט ליתן עדות על דברים שהוחלפו לאחר התאונה בינה לבין אחיה התובע, אם הוחלפו, בנושא הביטוח. אלא שאיני סבורה כי היה בעדותה של האחות כדי להועיל, מאחר שעולה ברורות מהראיות כי המשפחה לא ידעה שאין לאופנוע ביטוח – המעסיק עצמו העיד כי לא אמר לאם את האמת בבית החולים, ורק מספר שבועות לאחר התאונה מסר לראשונה, למשטרה, כי לאופנוע לא היה ביטוח (עמ' 107 שו' 23 – 108 שו' 9). האם לא היתה מתקשרת למעסיק פעם אחר פעם כדי לקבל מסמכים (האם, בעמ' 61 שו' 6-9) לו בתה היתה יודעת את התשובה העגומה לכך.

18. המסקנה מכל האמור לעיל היא שהתובע, סובייקטיבית, לא ידע על העדרו של ביטוח, כך מגרסתו שלו אשר מנוגדת לאינטרס הכלכלי שלו לקבל פיצוי גבוה יותר, כך מעדותם של עובדים נוספים שלא העידו בפה מלא שהוא ידע שאין ביטוח, גם כך מהתנהגות המעסיק עצמו לאחר התאונה כאשר ניסה להסתיר מאמו של התובע את העובדה שאפשר לבנה לרכב ללא ביטוח.

תנאי שלישי – יסוד אובייקטיבי

19. גם מהפן האובייקטיבי, התובע לא היה צריך לדעת שלאופנוע אין ביטוח.

הפסיקה הכירה במספר מצבים מיוחדים המאופיינים ביחסי הקרבה בין הנהג לבין בעל הרכב אשר הצדיקו הסתמכותו של הנהג או אמון בבעלים באופן שהנהג יופטר מחובת הבירור. כך למשל  יחסי קרבה משפחתית (ע"א 8380/03 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עבדאלולי (2005)) או קרבה חברתית-ידידות אמיצה רע"א 2853/96 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח, פ"ד נג(1) 680, 694 (1999). וגם – ביחסים של עובד-מעביד במסגרתם התובע יכול היה לסמוך על המעסיק שקיים ביטוח (שם, בעמ' 692-693).

עם זאת, מאחר שסעיף 7א לחוק הפיצויים עושה שימוש בלשון כללית של סבירות, יישום הסעיף הוא תלוי נסיבות. מכאן, שאין יסוד זה של סבירות מוגבל רק למצבים בהם קיימים יחסי קירבה, כפי שגם יתכנו מקרים שבהם חרף קיומם של אותם יחסי קירבה מיוחדים, הנהג לא יצא פטור אם לא ערך בירוריו כדבעי עובר לנסיעתו (רע"א 9478/12 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אי.איי.ג'י חברה לביטוח בע"מ (2013) בפסקה 8 והאסמכתאות שם).

20. במקרה דנן, התובע לא בירר על אודות הכיסוי הביטוחי עובר לשימושו באופנוע (עמ' 25 שו' 31-32), איני סבורה כי גם היה מודע לאפשרות קונקרטית כי לרכב אין ביטוח נוכח רכישתו בעקיפין בהיותו מעוקל, כשבספק אם ידע בשעתו את משמעותו של המונח "עיקול" (התובע, בעמ' 55 שו' 4-6). כמו כן, האופנוע היה מתוחזק - היו על ארגז האופנוע מדבקות של הפיצרייה והתובע ראה עובדים אחרים עושים באופנוע שימוש לצרכי העבודה (התובע, עמ' 25 שו' 19-20, עמ' 32 שו' 9-10, שו' 25, עמ' 35 שו' 9-21). הנחה הגיונית היא שבעל עסק לא יפעל בניגוד לדין ולא ימנע מלבטח רכב שנמצא בשימוש עסקו ועל ידי עובדיו (התובע, בעמ' 26 שו' 6-12; עמ' 27 שו' 7-12, עמ' 30 שו' 13-17).

א' מטעם הנהגת העיד כי הוא עצמו לא ידע אם יש או אין ביטוח לאופנוע, אך תיאר לעצמו שיש ביטוח מאחר שמדובר במקום עבודה (א', בעמ' 135 שו' 30-32; עמ' 136 שו' 7). גם א', כמו התובע, העיד שכאשר בא לעבוד לא שאל יותר מידי שאלות, שהרי הוא צריך עבודה. הוא בא ועבד (עמ' 149 שו' 30-31). תימוכין נוסף גם בעדותו של העד ג', גם כן מטעם הנהגת, לפיה נושא הביטוח לא העסיק אותו במיוחד (או בכלל), והוא יצא מנקודת הנחה שיש ביטוח מאחר שמדובר בעסק הקיים מזה שנים (ג', בעמ' 163 שו' 3-4).

21. מטעם המעסיק, ד"ש ידע שאין לאופנוע ביטוח ומי שרוצה – שיעבוד, ומי שלא – לא (ד"ש, בעמ' 112 שו' 12-13 ובעמ' 114 שו' 21-22). כך גם ע' (בעמ' 70 שו' 21-30) וד"פ (פרוטוקול 2 בעמ' 176 בשו' 18-19). אולם בכלל נסיבות המקרה, אין בידיעתם הסובייקטיבית של אלו, ככל שהיתה, כדי להעיד על כך שהתובע היה צריך גם הוא לדעת על כך. לא היו נורות אזהרה, בעטיין הוא היה צריך לשאול את המעסיק על אודות הביטוח.

22. אין זה גם מיותר לציין כי בעוד שמסירת גרסה על אודות ביטוח האופנוע היתה מתבקשת ככל שמדובר בתובע, אך עדיין לא הכרחית להוכחת תביעתו בכללותה (שכן עומדת לו עילת תביעה בין אם כלפי קרנית בין אם כלפי הנהגת), אזי כאשר מדובר במעסיק גרסה עובדתית נדרשה, שכן עליה הוא מבסס את כל הגנתו. ובכל זאת, לא נמצא בכתב ההגנה שלו כל גרסה עובדתית מעין זו. כל שעשה המעסיק היה להפנות לכתב ההגנה של קרנית (שאכן טענה שהתובע אינו זכאי לפיצוי משלא התקיימו תנאי סעיף 7א לחוק הפיצויים). אין זה מופרך לומר כי המעסיק לא מסר גרסה עובדתית מהטעם הפשוט שבמועד הגשת כתב ההגנה הוא עצמו לא היה בטוח בכך שעובדיו ידעו שאין ביטוח (המעסיק, בעמ' 104 שו' 1-8, ובעמ' 106 שו' 10-17).

23. סיכומה של נקודה זו, קרנית אחראית לתשלום פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע שאמנם נהג באופנוע ללא ביטוח, אך לא ידע בפועל ולא היה עליו לדעת על מחדל זה של המעסיק.

מכאן לנזק אשר יחושב בהתאם לעילה שלפי חוק הפיצויים.

הנזק

הנכות הרפואית

24.מהתיעוד הרפואי עולה כי ממקום התאונה התובע פונה לבית החולים שם אובחן, שבר בירך ימין שקובע בניתוח (ראו מכתב שחרור מתאריך 22.11.13 מבית חולים בלינסון, נספח ג לתיק מוצגי התובע).

25. מאחר שהתאונה ארעה בעבודה, התובע הגיש למוסד לביטוח לאומי (ענף נפגעי עבודה) תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כ"תאונת עבודה", וועדה רפואית (לעררים) קבעה כי בגין שבר בירך ימין נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה משוקללת, החל מתאריך 1.9.14, בשיעור של 11% (10% לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956 ("קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות") (להלן: "התקנות"), ו – 1% לפי סעיף 75(1) לתקנות בין (א-ב) בגין צלקת). לפני הנכות הצמיתה, נקבעו לתובע תקופות אי-כושר ונכויות זמניות למשך כ – 9 חודשים (19.11.13-31.8.14) בשיעורים משתנים של בין 100%-30% (נספח ד [32-36] לתיק מוצגי התובע).

26. מאחר שהחלטת הוועדה הרפואית באשר לדרגת הנכות היא קביעה "על פי כל דין", המחייבת גם לצורך תביעה זו בהתאם להוראות סעיף 6ב לחוק הפיצויים - נכותו הרפואית הצמיתה של התובע עומדת על 11% (במעוגל).

בסיס שכר

27.בחישוב פיצויים בגין נזקי גוף לקטינים חזקה היא כי בסיס השכר המשמש לחישוב הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות הוא השכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא פ"ד ס(3) 13 (2005)). חזקה זו הוחלה גם על צעירים שחצו את גיל הקטינות, על נפגעים המשרתים בצבא, על מי שהחלו בלימודיהם ועל צעירים בתחילת דרכם המקצועית (רע"א 7490/11 פחרי נ' חאג' (2011) בפסקה 6; ע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' צ'יבוטארו (2009) בפסקה 9; ת"א (חי') 19489-10-10 מלכה נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") (2015) פסקה 22).

28.המגמה היא ליצור האחדה של הפיצוי, ועל כן נקבע כי אין מסתמכים על מגדר, מגזר או רקע סוציו-אקונומי כדי לבחון את נזקי העתיד של הקטין או הצעיר. פוטנציאל אישי של נפגע, כישורים ושאיפות (או העדרם) אינם נתונים היכולים להוות עוגן או סימן מובהק למסלול בו יבחר הנפגע הצעיר בבגרותו (ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו [פורסם בנבו] (2009) בפסקה 3 (להלן: "פרשת פפו")).

לכן, כדי לחרוג מהחזקה בדבר השכר הממוצע במשק, יש להוכיח נתונים אישיים של הנפגע עצמו המלמדים בהסתברות גבוהה כי הוא היה (או לא היה) משתלב בעתיד במקצוע מסוים בעל הכנסה כזו או אחרת (ע"א 9980/06 עיזבון המנוח אטינגר, ז"ל נ' עיריית ירושלים [פורסם בנבו] (2009) בפסקה 6 [להלן: "פרשת אטינגר"]).

29. בענייננו, אין לפניי נתונים עובדתיים שיהא בהם כדי להצדיק סטייה מחזקת השכר הממוצע במשק.

אכן, לאורך שנותיו של התובע ביסודי ובחטיבת הביניים, הוא למד לסירוגין במסגרות מיוחדות (נספח ב לתיק מוצגי קרנית, חוות דעת קצין בריאות הנפשי במסגרת צבאית מתאריך 6.1.13). אכן, את לימודיו התיכוניים (פרוייקט היל"ה) עזב בכיתה י (התובע, עמ' 41 שו' 18-26) והחל לעבוד בעבודות מזדמנות שונות, מבלי להשלים את לימודיו ומבלי להוציא תעודת בגרות. בהמשך, מספר חודשים לפני התאונה, הוא התגייס לשירות צבאי (8.7.13), אולם שוחרר כעבור זמן קצר בגין אי-התאמה לאחר שהיה נפקד וישב בכלא. אכן, לחובתו של התובע אף ניתן לזקוף אירוע של הסגת גבול בגיל 14 כאשר המתין עם חברים למונית ובינתיים נכנסו לאוטובוס שהיה סגור (עמ' 48 שו' 3-14), ואירוע אלימות בו היה מעורב כשהוא בן 18 אל מול בן משפחה.

אך לזכותו של התובע, וזכות זו גוברת על החובה, יש להדגיש כי הוא התעשת וגייס את כוחותיו כדי לקדם את עצמו. כך, החל מחודש דצמבר 2015 שירת במשך שנה שירות לאומי-אזרחי (נספח ז[2] לתיק מוצגי התובע); בשנים 2016-2017 עבד כרכז בטיחות אש בתחנת הכיבוי בהרצליה של הרשות הארצית לכבאות, חילוץ והצלה. חוות הדעת על תכונותיו של התובע, מסירותו ויכולותיו הניהוליות באה לידי ביטוי במכתב המלצה שניתן לו על ידי רמ"ד בטיחות אש (נספח ז[1] מתאריך 11.1.17 לתיק מוצגי התובע); בשנת 2017 אף החל ללמוד במסגרת מרכז ההשכלה של עיריית פתח תקווה כדי להשלים 12 שנות לימוד, וסיים את לימודיו בחודש 3/2018 (מכתב האגף לחינוך מבוגרים בעיריית פתח תקווה מתאריך 26.3.17 נספח ז[2] לתיק מוצגי התובע, עדותו של התובע בעמ' 58 שו' 9). גם לאחר התאונה המשיך לעבוד במה שנראה כעבודות שאין צורך בהכשרה עבורן, אולם לא ניתן לראות בעבודות אלו כבחירה ארוכת טווח. יש לזכור כי מטרת הפיצוי היא "להשיב לו את אופק האפשרויות שהיה פתוח בפניו אלמלא התאונה, את היכולת להתוות את סיפור חייו המקצועי" (פרשת אטינגר, בפסקה 9) [הדגשה אינה במקור]. לדברי התובע מטרתו, ויש תימוכין לדבריו אלו, היא להיות לוחם אש, ולמועד עדותו הוא בסיום הליך קורס חובשים של איחוד והצלה (עמ' 46 שו' 1-13), כך שנראה שהוא מכוון את דרכו המקצועית לאפיקים שונים, מועילים יותר מאלו בהם בחר בעבר.

30. אשר על כן, בסיס השכר של התובע יעמוד על השכר הממוצע במשק (11,242 ₪) ובניכוי מ"ה, 10,500 ₪ (במעוגל).

הפגיעה בכושר ההשתכרות

31. מידת השפעתה של הנכות הרפואית על תפקודו של נפגע בכלל, ועל תפקודו במישור התעסוקתי בפרט מוטלת לפתחו של בית המשפט. פגיעה זו מושפעת לא רק מנכותו הרפואית של הנפגע, אלא יש ליתן משקל גם להיקף הפגיעה, אופייה, מיקומה ולהתייחס לנתוניו האישיים של הנפגע: גילו, השכלתו, עיסוקו, מקום עבודתו והשינויים שחלו בשכרו (ע"א 2577/14 פלוני נ' האגר הישראלי לביטוחי רכב (2015) בפסיקה 6; ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995)).

במספר פסקי דין שיצאו תחת ידו של בית המשפט העליון בקשר עם קטינים, נקבע כי "...על רקע המגמה הגוברת והולכת להאחדה של הכללים לפיצויים בגין נזקי גוף, מסתמנת גישה לפיה קיימת מעין חזקה כי שיעור הנכות הרפואית משקף גם את שיעור הנכות התפקודית, וליתר דיוק, משקף את הפסד כושר ההשתכרות". זאת כאשר לכל רכיבי הנכות הרפואית יש משמעות תפקודית (ע"א 7008/09 אל רחים נ' אל קאדר (2010) בפסקה 14; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2010) בפסקאות 10-11; פרשת פפו). כקטין, כך גם התובע בן ה - 19 במועד התאונה שטרם החל את דרכו המקצועית, ועל כן הנכות הרפואית-אורתופדית (10%) תהא הנכות התפקודית. לתובע גם 1% נכות בשל צלקת, אך זו אסתטית בלבד ואין לה משמעות תפקודית.

סיכומה של נקודה זו, הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע תעמוד על 10%.

בשולי הדברים; התובע עבר תאונת דרכים נוספת, לאחר התאונה מושא ההליך כאן, בחודש מאי 2015 כאשר רכב על אופנוע. בתאונה הנוספת הוא נפצע באברים אחרים (גב וכתף) ועבר טיפולי פיזיותרפיה והכאבים לדבריו עברו בהדרגה (עמ' 44 שו' 1-2; עמ' 45 שו' 21-22). סכום הפיצוי אותו קיבל בגין תאונה נוספת זו ("עניין של שקלים, ממש אלפים מועטים", התובע בעמ' 36 שו' 13) מצביע על כך כי היא לא היתה משמעותית כתאונה הראשונה, לא התבקש מינוי מומחה מטעם בית המשפט כדי להעריך נכות נוספת, ככל שקיימת, והמסקנה היא כי אין בתאונה נוספת זו כדי להשפיע על היקף הפיצוי בתיק זה.

הפסדי שכר בעבר

32. התאונה ארעה בתאריך 18.11.13, כשהתובע בן 19 ולאחר ששוחרר משירות צבאי. מאז התובע המשיך לעבוד בעבודות זמניות שונות, החל להשלים את לימודיו, עבד בכבאות והצלה, השתתף בקורסים מקצועיים, הכל כדי לקדם את עצמו ולהשלים את הפערים אותם צבר ללא קשר לתאונה ועוד לפניה. למועד עדותו, 9.10.18, הוא עבד כשליח במסעדה כשמשכורתו לדבריו, בצירוף תשר, עשויה להגיע לשכר של 5000-6000 ₪ לחודש כשבמקביל הוא לומד פעמיים בשבוע, 4-5 שעות בקורס חובשים (התובע, עמ' 57 שו' 8-20; עמ' 58 שו' 16-18). היטיב לבטא זאת התובע, כאשר העיד כי "התקופה כרגע היא תקופה של לימוד, אחרת ממזמן הייתי הולך ועושה משהו אחר, אני כרגע בתקופה עצמית בשבילי אני יודע שבלי לימודים, בלי שום דבר אני לא אוכל להתקדם ..." (עמ' 57 שו' 2-22).

בהתחשב בנתונים לעיל, מהם עולה כי על התובע להשלים פערים, ללא קשר לתאונה, נכון יהיה לפסוק לו פיצוי על תקופת העבר, ממועד התאונה ועד למועד פסק הדין (כ – 7 שנים) על דרך האומדן, והוא מוערך בסכום של 21,000 ₪.

אובדן כושר השתכרות

33. התובע יליד 1994 (כיום בן 26). לעתיד, עד לפרישתו בגיל 67 נותרו לו 41 שנות עבודה (ע"א 1972/03 שרון נ' רקובה (2005) בפסקה 7). יש לפצותו, בהתאם לחישוב אקטוארי, בהתחשב בבסיס שכרו, בשיעור נכותו (ללא הצלקת האסתטית) ובתוחלת שנות עבודתו, בסכום של 297,000 ₪ (10,500 ₪ * 10% * 282.9034 מקדם היוון) (במעוגל).

פנסיה

34. על פי הפסיקה וצו ההרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016 לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז – 1957, הפסדי הפנסיה יחושבו לפי 12.5% מהפסדי השכר בעתיד (בנסיבות כאן, רק מהעתיד) (ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (2014); ת"א (חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (2013)). סכום זה עומד על 37,000 ₪ (12.5%* 297,000 ₪) (במעוגל).

 עזרת הזולת

35. התובע לא צירף ראיות היכולות ללמד כי לאחר התאונה הוא נדרש להוצאות כספיות בגין עזרת הזולת, מעבר לעזרת בני משפחה. אולם, סביר להניח כי בתקופת אי-הכושר והנכויות הזמניות (9 חודשים לאחר הפגיעה), הוא התקשה במידת מה בביצוע פעולות בסיסיות. לעתיד, יש להתחשב בגילו של התובע (26), בהשפעת הנכות על תפקודו (10%), ולפיכך אני מעריכה את העזרה (לעבר ולעתיד עד תוחלת חיים) על דרך האומדן בסכום של 15,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

36. הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד – 1994, כמו כן זוהי תאונת עבודה והתובע זכאי לפנות למוסד לביטוח לאומי לקבל החזר על הוצאותיו אלו בהתאם לסעיפים 87-88 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה– 1995 ותקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) תשכ"ח - 1968. התובע אינו נוטל טיפול תרופתי קבוע, התיעוד הרפואי מסתיים בשנת 2015 (לאחר 12 טיפולי פיזיותרפיה, נספחים ג[14-17] לתיק מוצגי התובע), כשלמועד עדותו בשנת 2018 הוא אינו מטופל עוד (התובע, בעמ' 36 שו' 21-31). אשר לנסיעות, אמנם יש לתובע נכות בירך, אולם לא הונחה תשתית ראייתית לכך כי הוא נזקק ויזדקק להוצאות נסיעה מיוחדות.

לאור כל האמור, אני פוסקת לעבר ולעתיד בגין השתתפות עצמית בתרופות, היטלי רופאים, נסיעות וכיוצ"ב סכום של 2,000 ₪ (מעבר לסכומים אותם יכול התובע לקבל מהמוסד לביטוח לאומי).

נזק לא ממוני

37. נכותו הרפואית של התובע עומדת על 11%. על פי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976 הפיצוי בגין נכות זו ו – 5 ימי אשפוז (לאחר ניכוי גיל) הוא בסכום של 22,400 ₪ (במעוגל).

ניכויים

38. המוסד לביטוח לאומי שילם לתובע תגמולים כדלקמן:

א. בתאריך 14.12.14 שולמו דמי פגיעה בסכום של 8,664 ₪ שהם, בצירוף הצמדה וריבית, מגיעים לסך של 9,200 ₪;

ב. במהלך שנת 2014 שולמו לתובע קצבאות נכות זמנית ומענק נכות בסכום כולל של 52,530 ₪. סכום זה צמוד להיום ונושא ריבית מגיע לסך של 56,200 ₪;

ג. בתאריך 29.3.15 לתובע שולם מענק בגובה של 2,709 ₪. סכום זה צמוד להיום ונושא ריבית מגיע לסך של 2,900 ₪.

סה"כ שולמו לתובע תגמולי ביטוח בסכום כולל של 68,300 ₪ שאותם יש לנכות מסכום הפיצוי (נספח ד לתיק המוצגים של קרנית).

סיכום סכום הפיצויים

39. סכום הפיצויים הוא כדלקמן:

א. הפסדי השתכרות לעבר21,000 ₪

ב. הפסד כושר השתכרות297,000 ₪

ג. פנסיה 37,000 ₪

ד. עזרת הזולת (עבר ועתיד) 15,000 ₪

ה. הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד) 2,000 ₪

ו. נזק לא ממוני 22,400 ₪

ז. ניכוי תגמולי מל"ל (68,300 ₪)

סה"כ ביניים  326,100 ₪

בצרוף שכ"ט עו"ד (13% ומע"מ)49,600 ₪

סה"כ 376,000 ₪  (במעוגל)

הודעה לצד שלישי

40. זכות החזרה של קרנית מותנית בקיומו של אשם בהתנהגותו של מי שהתיר את השימוש ברכב, והיא משקפת אינטרס ציבורי שנועד להרתיע מפני שימוש ברכב ללא ביטוח או בניגוד לתנאיו. זכות החזרה מאפשרת לקרנית לקבל את מלוא הסכומים ששילמה בגין מחדלם של אחרים, ומונעת את הטלת נטל הפיצויים על יתר ציבור המבוטחים (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 543 (מהדורה רביעית, 2012).

41. זכות החזרה בהליך זה של קרנית למעסיק, שהיה המחזיק באופנוע ללא ביטוח, מעוגנת בסעיף 9(א)(3) לחוק הפיצויים ("בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א"; ריבלין, בעמ' 546-547). אין למעסיק הגנה מפני זכות זו, בהיותו מי שהתיר את השימוש באופנוע למרות שידע שאין לו ביטוח. אסור היה לו להתיר לתובע (או ליתר עובדיו) לרכב על האופנוע ולפיכך הוא חב בשיפויה של קרנית.

סוף דבר

התביעה העיקרית

42. התביעה נגד נתבעת 3 (קרנית), מתקבלת.

נתבעת 3 תשלם לתובע סכום של 376,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט, כשהם צמודים ונושאי ריבית מיום ההוצאה ועד למועד פסק הדין.

הסכומים ישולמו על ידי נתבעת 3 תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

43. התביעה נגד נתבעות 1-2, נדחית.

עובר להגשת התביעה, נתבעת 3 דחתה את דרישת התובע לפיצוי לאחר שטענה כי אינו עומד בתנאי סעיף 7א לחוק הפיצויים (ראו מכתבה מתאריך 1.2.15 שצורף לכתב התביעה). לאור עמדה זו, התובע נדרש לנהל את ההליך כאן לא רק נגד נתבעת 3, אלא גם נגד נתבעות 1-2. בנסיבות אלו נתבע 3 היא זו אשר תישא בהוצאותיהן של נתבעות 1-2 (על יסוד קבלות או רשומת ממוחשבת) ובשכר טרחת עורכת דינן בסכום של 15,000 ₪.

ההודעה לצד שלישי

44. ההודעה לצד שלישי מתקבלת במלואה. הצד השלישי (נתן יונתן) ישפה את נתבעת 3 (קרנית) בגין הפיצוי שתשלם לתובע. בנוסף, הצד השלישי ישא בהוצאותיה של קרנית (על יסוד רשומה ממוחשבת או קבלות), בשכר טרחת עורך דינה בסכום של 15,000 ₪, וכן ישפה אותה על כל תשלום שתבצע לנתבעות 1-2.

הסכומים ישולמו על ידי הצד השלישי תוך 30 ימים מיום קבלת הדרישה מנתבעת 3, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הדרישה ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, כ"ז כסלו תשפ"א, 13 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.