וידברג ואח' נ' וידברג ואח'

לפני תביעה בגין לשון הרע ותביעה שכנגד.

1. התובע הוא בעל מניות ודירקטור בחברת "השחר אחים וידברג בע"מ". הנתבע גם הוא בעל מניות ודירקטור. שני הצדדים בני דודים. החברה היא חברה משפחתית. התובע טוען כי בשנים האחרונות הוא משמש כמנכ"ל החברה. לטענתו, במספר הזדמנויות הכפיש אותו הנתבע וטען לפני צדדים שלישיים כי התובע מושחת, מקבל שוחד, שקרן ועוד.

2. לטענת התובע, ביום 26/10/15 שלח הנתבע לבאת כוח החברה, העתק ממכתב אותו כתב התובע ועל גבי המכתב הוא כתב בכתב ידו בין היתר כי התואר מנכ"ל אינו שייך לתובע, כי התובע מעוניין להוציאו ממשרדו בו ישב כ 10 שנים, כי הנתבע חשף שחיתויות של התובע במסגרתן הוא מקבל עמלה מספק של החברה בסך של 250,000 ₪ בכל שנה וכי התובע מנסה להשתיק את הנתבע.

3. עוד טוען התובע כי בישיבת דירקטוריון מיום 8/9/16 בה נכחו כל חברי הדירקטוריון, כינה אותו הנתבע שקרן פתולוגי, "לוזר" אשר הפסיד כספים רבים, גנגסטר ומי אשר גונב מהחברה כספים.

4. לטענת התובע, הנתבע אמר לצדדים שלישיים נוספים המשמשים כספקים של החברה, כי התובע לוקח שוחד מספקי החברה, גונב מהחברה ומשלשל לכיסו הפרטי כספים המגיעים לחברה.

5. התובע טוען כי דברים אלו מהווים פרסומים אשר נעשו בידי הנתבע בתפוצה רחבה, כאשר הנתבע יודע שאין מאחוריהם אמת והכל במטרה לפגוע בתובע, במעמדו ובשמו הטוב. לטענת התובע, הפרסומים הללו יש בהם על מנת לפגוע בתובע, להשפיל אותו ולעשותו מטרה לשנאה לבוז וללעג. לטענת התובע, הדברים פורסמו בידי הנתבע מבלי שהתבקשה כלל תגובת התובע.

6. התובע טוען כי הביטויים בהם השתמש הנתבע כמתואר לעיל, מהווים לשון הרע. נסיבות אמירתם וכתיבת המכתב הנזכר לעיל עונות על דרישת הפרסום בהתאם לחוק איסור לשון הרע. הפרסום מציג את התובע באור שלילי ומבזה ומטרתם להשפילו ולעשותו מטרה לשנאה ולבוז ומשכך על הנתבע לפצות את התובע.

7. התובע טוען כי הפרסומים האמורים מזכים אותו בפיצוי ללא הוכחת נזק על פי חוק איסור לשון הרע ומאחר וטמונה בהם גם כוונה לפגוע הרי שיש להכפיל את סכום הפיצוי. לצרכי אגרה העמיד התובע את סכום הפיצוי הנדרש על סך של 400,000 ₪ ומכאן תביעתו.

8. הנתבע טוען כי דווקא התובע הוא אשר עלב ופגע בו במספר הזדמנויות. לטענת הנתבע הוא השמיע את דבריו לפני דירקטוריון החברה בשל חששותיו והביקורת הרבה אשר יש לו כלפי התובע. לטענתו, התובע התגרה בו ועלב בו וכן הורה על גירושו מהחדר במפעל אשר בו השתמש הנתבע שנים רבות, טען כי אינו יו"ר דירקטוריון החברה, סיכל את בחירתו כתעשיין השנה וכל זאת תוך הקנטת הנתבע לפני דירקטוריון החברה. לטענת הנתבע, כל אמירה מצדו, הייתה במענה לאמירה פוגענית מצדו של התובע.

9. הנתבע טען כי חילופי הדברים הקשים בין הצדדים, היו הדדיים ואף שגרתיים בחברה. עוד טוען הנתבע כי היה יסוד להאשמות אשר הטיח בתובע וכי הוא באמת ובתמים סבר כי בהנהגת התובע, משלמת החברה עמלות גבוהות מדי לספקיה. כן החזיק הנתבע בהצעת מחיר לייצור אריזות אשר הייתה נמוכה מהמחיר אותו שילמה החברה. לטענתו, על בסיס זאת, חשד הנתבע בתובע חשדות שונים אותם פרש בפני הדירקטוריון.

10. לטענת הנתבע, התובע נוהג להטיח בבני משפחתו השונים האשמות. אף בנתבע ובאשתו הטיח מילים קשות, כך שאמירותיו של הנתבע בישיבת הדירקטוריות בטלות ומתגמדות לנוכח התנהלות התובע. לטענת הנתבע הוא סייג את דבריו ואמר כי אינו בטוח בהאשמותיו ומכאן כי לא התכוון לפגוע בתובע וכן מעיד הדבר על תום ליבו בעת אמירת הדברים. הנתבע אף טוען כי התנצל על דבריו לפני הדירקטוריון.

11. לטענת הנתבע, אף האמירות אותן כתב על גבי העתק מכתבו של התובע לבאת כוח החברה, נבעו כתוצאה מהתנהגותו של התובע כלפיו. לטענתו, נבע הדבר מרצונו בטובת החברה בלבד וכן המדובר בדברים חסויים אשר הוחלפו בין הנתבע לבאת כוחו ואינם יכולים להוות לשון הרע.

12. הנתבע טען כי התבטאויותיו כלפי הספקים, הן חלק ממשא ומתן עסקי אשר התבסס על הצעות זולות יותר ממחירי הספקים הנוכחיים.

13. הנתבע טען כי בנסיבות העניין לא היה בדברים אותם אמר על התובע על מנת להוות דבר אשר פרסומו משפיל ומבזה. לטענתו, באו הדברים על רקע התנהלות התובע ומתוך דאגה כנה לטובת החברה. לטענתו, עומדת לו ההגנה האמור בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע ולפיו המדובר בפרסום אשר הוא חייב לעשותו על פי דין בהיותו דירקטור החברה החב לה אמונים. לכן אמר הנתבע, לטענתו, את אשר אמר לתובע.

14. עוד טוען הנתבע כי דבריו חוסים תחת ההגנה המצויה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע- הגנת תום הלב ולטענתו היה עליו לבטא את חששותיו בהם האמין. לטענתו, קביעה כי דבריו הם בגדר לשון הרע עשויה לפגוע בחופש הביטוי שכן דירקטורים יירתעו מהעברת ביקורת על נושאי משרה בחברה.

15. הנתבע טוען כי דבריו אודות התובע מהווים הבעת דעה המוגנת בהתאם להוראות ס. 15(4) לחוק איסור לשון הרע. הנתבע מוסיף וטוען כי דבריו חוסים תחת ההגנה המצויה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע – הגנת "אמת דיברתי" שכן הם היו נכונים לחלוטין. מפאת כל אלו, עתר הנתבע לדחיית התביעה כנגדו.

16. הנתבע (אוסיף ואכנה אותו הנתבע, למען הנוחות) הגיש תביעה שכנגד נגד התובע ובה טען כי בשלש הזדמנויות שונות בישיבות דירקטוריון בחברה השמיע כלפיו התובע אמירות משפילות ומבזות במסגרתן אמר התובע כי על הנתבע לפנות בתוך שבוע את חדרו, כי הנתבע "עשה בושות" לחברה ומכר את סודותיה, כי גרם נזקים במיליונים, כי הנתבע התפרע כמו משוגע, כי אינו עושה דבר לצרכי החברה וכי אשת הנתבע השתלטה על כספו של הנתבע. הנתבע טען כי אמירות אלו מהוות לשון הרע ונועדו על מנת להשפילו ולבזותו.

17. הנתבע טען כי התובע פנה אל התאחדות התעשיינים על מנת לפגוע בו ולמנוע ממנו לקבל את פרס "תעשיין השנה" דבר אשר הסב לו צער רב. דברים אלו זכו להד תקשורתי נרחב ופגעו קשות בשמו הטוב של הנתבע ואף בכך יש משום לשון הרע.

18. הנתבע טען כי ביום 23/2/16 הגיש התובע קובלנה פרטית כנגד הנתבע. לטענת הנתבע, במהלכה של קובלנה זו, העיד מר מרדכי קליין כיצד התובע, אמר לבעל תפקיד אחר בחברה כי יאמר למר קליין שלא להעיד לטובת הנתבע. לטענת הנתבע, מר קליין אף הציג פסקי דין אשר הועברו אליו בידי אותו בעל תפקיד מעם התובע, על מנת להרתיעו מלהעיד כאמור. הדבר אכן הרתיע את אותו בעל תפקיד (המכונה "משה הג'ינג'י"). לטענת הנתבע, בכך הטריד התובע עד ומעשהו מהווה הפרת חובה חקוקה המנויה בס. 249 לחוק העונשין.

19. מפאת אלו, עתר הנתבע כי התובע יפצה אותו בסך של 400,000 ₪ ללא הוכחת נזק בגין אמירותיו בישיבת הדירקטוריון ופניותיו להתאחדות התעשיינים וכן פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין הנזק אשר נגרם לו עקב הטרדת העד במסגרת הליך הקובלנה הפלילית. מכאן התביעה שכנגד אשר הוגשה בידי הנתבע.

20. התובע טען כי התביעה שכנגד נועדה אך על מנת לשמש משקל נגד לתביעה העיקרית. לטענתו, במסגרת הקובלנה הפלילית כבר נקבע כי אמירותיו של הנתבע הן בגדר לשון הרע וטענות ההגנה שלו נדחו ומשכך מנסה הנתבע בתביעה שכנגד להסיט את הדיון מחומרת מעשיו שלו.

21. לטענת התובע, אין בסיס לטענות בדבר נזק כתוצאה מהטרדת עד המופיעות בכתב התביעה שכנגד, משום שאותו העד אשר הוטרד לכאורה, העיד מטעמו של הנתבע, כך שלא נגרם לנתבע כל נזק. יתרה מזו , אין תימוכין לסכום הנתבע בסך 50,000 ₪, כך שיש לדחות טענות אלו.

22. לטענת התובע, האמירות המצוטטות מפיו בכתב התביעה שכנגד, אינן מהוות לשון הרע ולא הייתה בהעלאתן כל מטרה לפגוע או להשפיל את הנתבע. המדובר באמירות אשר נאמרו במסגרת דיון מקצועי, לשם הגנה על עניין אישי כשר של התובע והחברה המנוהלת על ידו. לחלופין, טען התובע כי אמירות אלו חוסות תחת הגנת תום הלב וההגנות המצויות בסעיפים 15(2),(3),(7),(9) ו 16(א) לחוק איסור לשון הרע. לטענתו של התובע, אמירות אלו הן אמת וחוסות תחת הגנת אמת בפרסום כאמור בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

23. התובע טוען כי המכתב להתאחדות התעשיינים באשר להענקת פרס מפעל חיים לנתבע, נחתם לא רק על ידו אלא גם על ידי דירקטורית נוספת בחברה. לטענתו, הנתבע הוא דירקטור אחד מתוך שישה נוספים ולתובע עומדת הזכות להביע עמדה בנוגע להענקת פרס מפעל חיים דווקא לנתבע ולהעמיד את הדברים אודות תפקיד הנתבע בחברה על דיוקם. התובע טען כי הוא אינו אחראי ל"הד תקשורתי" זה או אחר. התובע טען איפוא כי אין בסיס לא לעילות הנטענות לפי חוק איסור לשון הרע ואף לא בכל הנוגע להפרת חובה חקוקה ומשכך, יש לדחות כנגדו את התביעה שכנגד.

24. הנתבע בתשובתו טען כי התובע הודה בכתב הגנתו בכל האמירות המיוחסות לו. אף אם בקובלנה הפלילית נקבע כי דברי הנתבע הם לשון הרע, אין פירושו כי דברי התובע אינם בגדר לשון הרע.

25. עוד טען הנתבע בתשובה כי אכן מר קליין העיד בתובענה אך מי שנמנע מעדות היה עד אחר שהוטרד – העד המכונה "משה הג'ינג'י". לטענת הנתבע, אין זה משנה אם העד שהוטרד העיד או לא העיד לעניין עבירת הטרדת העד. משכך שב הנתבע ועתר לקבל את התביעה שכנגד ולחייב את התובע בתשלום הסך של 450,000 ₪.

     

    דיון :

    המעשים נושא התובענה:

26. התובע טוען כי בשלושה מקרים שונים עוול הנתבע כלפיו בלשון הרע. האחד – בעת שכתב הנתבע על גבי מכתב התובע לבא כוח החברה המשפחתית, כי התואר מנכ"ל אינו שייך לתובע, כי התובע מבקש להוציאו ממשרד בו ישב כעשר שנים, כי הנתבע חשף שחיתויות של התובע במסגרתן הוא מקבל עמלה מספקי החברה בסך 250,000 ₪ בכל שנה וכי התובע מנסה להשתיק את הנתבע. המקרה השני – בישיבת הדירקטוריון מיום 8/9/16, כינה הנתבע את התובע שקרן פתולוגי, "לוזר" אשר הפסיד כספים רבים , גנגסטר ומי אשר גונב מהחברה המשפחתית כספים. המקרה השלישי – הנתבע אמר לצדדים שלישיים המשמשים כספקי החברה כי התובע לוקח שוחד מספקי החברה, גונב מהחברה ומשלשל לכיסו הפרטי כספים המגיעים לחברה.

     

    האם מעשים אלו מהווים לשון הרע כהגדרתה בס. 1 לחוק איסור לשון הרע ?

27. חוק איסור לשון הרע קובע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם או לבזות אדם בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו או לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. הפסיקה קבעה כי המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי, דהיינו משמעות האמירות נלמדת מתוך תוכנן, הן מתפרשות בצורה אובייקטיבית ופירושן אינו תלוי לא בכוונת המפרסם ואף לא באופן בו הובן הפרסום בידי הנפגע (ראה בע"א 1104/00 דוד אפל נ. איילה חסון פ"ד נו(2) 607). על פי המבחן האמור נבדקת מידת ההשפעה שיש לפרסום על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור (ראה בע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ. בלה אלמוג פ"ד מו(5) 555). נקבע עוד כי לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו (ראה בספרו של המלומד אורי שנהר "דיני לשון הרע" התשנ"ז 1977 ע"מ 121 ובע"א 89/04 דר' יולי נודלמן נ. נתן שרנסקי (ניתן ביום 4/8/08)).יש לבחון באשר לכל אחד ואחד מן המעשים המיוחסים לנתבע, באם אכן מדובר בלשון הרע בהתאם לקריטריונים האמורים בס. 1 לחוק.

28. הנתבע כתב לבאת כוחה של החברה המשפחתית על גבי העתק מכתב אותו שיגר לה התובע, הערות בכתב ידו. באותן הערות נאמר כי התובע אינו מנכ"ל החברה, כי התובע מעוניין להוציאו ממשרד בו ישב כעשר שנים, כי הנתבע חשף שחיתויות של התובע במסגרתן הוא מקבל עמלה מספק החברה בסך 250,000 ₪ וכי התובע מנסה להשתיקו. אמירות אלו נועדו על מנת להשפיל את התובע בעיני באת כוחה של החברה המשפחתית כמי אשר עושה שימוש בתואר מנכ"ל בעוד תואר זה אינו קנוי לו כדין. דברי הנתבע נועדו על מנת לצייר את התובע כמי אשר עושה שימוש בכוחו על מנת להשתיק את הנתבע ולנשלו מזכויות המגיעות לו בחברה המשפחתית, כמו גם לציירו כמושחת הנוטל עמלות לכיסו מספקי החברה המשפחתית. דברים אלו נועדו על מנת לבזות את התובע בעיני מי אשר נחשף למכתב ועשויים לפגוע במשרתו של התובע ובמקצועו. הערותיו של הנתבע על גבי המכתב לבא כוח החברה מהוות לשון הרע.

29. במקרה נוסף בישיבת הדירקטוריון, כינה הנתבע את התובע שקרן פתולוגי, מי שהפסיד כספים רבים, גנגסטר ומי אשר גונב כספים מהחברה. דברים אלו עשויים לבזות את התובע, להשפילו בפני יתר חברי הדירקטוריון ונוכחים נוספים בישיבה, ועשויים בהחלט בשל הקשרם לעבודת התובע בחברה המשפחתית לפגוע בעבודת התובע. משכך, הם מהווים לשון הרע בהתאם לחוק איסור לשון הרע.

30. במקרה נוסף, אמר הנתבע לספקי החברה כי התובע לוקח שוחד מספקי החברה, גונב מהחברה ומשלשל לכיסו הפרטי כספים המגיעים לחברה. הנתבע לא הסתייג מדברים אלו אותם אמר לספקי החברה, ברם אמירות אלו המציגות את התובע כגנב מהחברה המשפחתית ומושחת הנוטל שוחד מספקי החברה, עשויות להשפיל את התובע בעיני הספקים, לפגוע בעבודתו ובמקצועו ולעשותו מטרה לבוז ולשנאה. משום כך אף דברים אלו מהווים לשון הרע בהתאם לחוק אישור לשון הרע.

31. לא נעלם מעיני כי התובע הפנה לפרסומים כאלה ואחרים מתוך פרוטוקולי ישיבות הדירקטוריון וכי הנתבע טען שפרסומים כאלה ואחרים בהם עוסקים סיכומי התובע חורגים מגדר כתבי טענות הצדדים ומהווים הרחבת חזית אסורה. די באמור בכתבי הטענות על מנת ללמד כי מוטב היה לצדדים לצמצם את פרישת המחלוקות ביניהם, תחת להרחיבם שכן אין להתעלם מכך כי הצדדים בני דודים הם ומעבר להיותם משפחה אחת, הם אף נדרשים לעבודה משותפת במפעל המשפחתי. פסק דין זה תחום לגדרי טענות הצדדים בכתבי הטענות ואף בכך, יאמר בלשון עדינה, די והותר.

     

    האם מדובר בפרסום (כהגדרת ס. 2 לחוק איסור לשון הרע)?

32. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, קובע כלהלן:

    "פרסום מהו (א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב)   רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - (1)   אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע ; (2)   אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע. "

33. אשר למכתבו של הנתבע אל באת כוח החברה , המדובר בלשון הרע אשר פורסם בכתב בעת שהנתבע שלח את אותו המכתב אל באת כוח החברה וחשף אותו לעיניהם של אנשי משרד בא כוח החברה המשפחתית. הנתבע טען כי סבר שהוא מוגן מכוחו של חיסיון עורך דין לקוח , אך כאשר הנתבע הותיר את אותו המכתב במכשיר הפקס, הוא חשף אותו אף לעיניהם של עובדי החברה המשפחתית. זאת כעולה מעדותה של הגב' איטה גולדנברג ולפיה נותר מכתבו של הנתבע במכשיר הפקס חשוף לעיני כל עובדי החברה. כך שסברת חיסיון עו"ד לקוח, אינה עומדת לנתבע כמגן. בניגוד להליך הפלילי בו לא הוכח כי המכתב נותר במכשיר הפקס לעיני כל עובדי החברה, הרי שלפני הוכח בהתאם לעדות הגב' גולדנברג והתובע בעצמו כי התובע הותיר את המכתב חשוף לעיני כל, כאשר הוא אינו מוגן בחיסיון עו"ד לקוח ומכאן כי המדובר בפרסום לשון הרע.

34. אשר לאמירותיו של הנתבע בישיבת הדירקטוריון, הרי שמדובר בפרסום לשון הרע לכל מי אשר נכח באותה ישיבת דירקטוריון ואף לכל מי אשר נחשף לתמליל אותה הישיבה. הנתבע עצמו צירף לתצהירו כתבת שער מיום 1/7/16 של מוסף ממון – ידיעות אחרונות, בה מצויים שחור על גבי לבן הפרסומים המכפישים. דהיינו הדברים מהווים פרסום לשון הרע בע"פ ובכתב.

35. אשר לאמירותיו של הנתבע לספקי החברה בכל הנוגע לתובע, אותן לא הכחיש כלל הנתבע, המדובר בלשון הרע אשר פורסם בעל פה בעת שיחותיו של הנתבע עם ספקי החברה. הנתבע אמנם טען כי התובע ויתר על עדותם ומכאן כי אין ליחס לו לשון הרע בשיחותיו עמם, ברם הממצאים העובדתיים בקובלנה הפלילית קובעים אחרת והנתבע לא זימן את אותם העדים על מנת לסתור ממצאים אלו. מכאן כי ניתן לקבוע באשר לכל שלושת מעשי הנתבע כי המדובר בלשון הרע אשר פורסם בהתאם לקבוע בחוק איסור לשון הרע.

     

    האם עומדות לנתבע הגנות ?

36. משקבעתי כי כל שלושת המעשים האמורים לעיל מהווים לשון הרע וכי הם פורסמו בהתאם לאמור בחוק איסור לשון הרע, יש לפנות ולבחון האם לנתבע עומדות ההגנות הנקובות בחוק איסור לשון הרע.

     

    האם עומדת לנתבע הגנה לפי ס. 13(9) ?

37. הנתבע טען כי עומדת לו ההגנה הנקובה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע ולפיה פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשותו על פי היתר של רשות כאמור, הוא פרסום מותר. לטענת הנתבע הוא דירקטור בחברה המשפחתית וחב לה אמונים ומשום כך אמר את אשר אמר על התובע, בשלושת המקרים האמורים לעיל.

38. הנתבע לא הפנה לאותו דין המחייב אותו לפנות אל באת כוח החברה המשפחתית ולכתוב לה כי התובע עושה שימוש בתואר לא לו כמנכ"ל החברה, כי הוא מנסה להשתיקו וכי הוא אדם מושחת המקבל עמלות בסך 250,000 ₪ מספקי החברה. ככל שסבר הנתבע כי אכן כך הם פני הדברים היה עליו לפנות בהתאם למנגנוני הביקורת המצויים בחוק החברות. כך גם באשר להתבטאויותיו לפני הנוכחים בישיבת הדירקטוריון ובוודאי באשר לפניותיו לספקים בטענה כי התובע נוטל שוחד ומשלשל לכיסו מכספי החברה. אכן נקבע כי דברים הנאמרים במהלך בירור תלונה על חבר דירקטוריון חסינים ומהווים פרסום מותר , ראה למשל בע"א (ת"א) 76468-01-19 דבוש נ. צ'אליק או בע"ע 26198-07-13 דר' שוורץ נ. ד"ר אברמוביץ (ניתן ביום 30/4/15) ברם במקרה אשר לפנינו, אין המדובר בבירור תלונה, כי אם בהטחת האשמות בתובע לפני באת כוח החברה, חברי הדירקטוריון ונוכחים בישיבה וכן ספקי החברה. זאת נעשה בידי הנתבע לא לשם בירור תלונתו על חבר דירקטוריון, כי אם לצורך מטרה שלא הובהרה על ידו. הנתבע אינו מפנה לדין המחייב, אין הוא מפנה להוראת רשות כזו או אחרת או היתר מאותה הרשות אלא טוען בכלליות, כי כך היה אמור לעשות מתוך חובת האמונים לחברה. ניתן היה לקבל את הדברים לו אכן היה הנתבע פונה באפיקים המתאימים בהתאם לחוק החברות, אך הוא לא עשה כן. מכאן כי אין דברי הנתבע חוסים בהגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע.

     

    האם עומדת לנתבע הגנה בהתאם לס. 14 לחוק ?

39. הנתבע טען כי עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 14 ולפיה, אם הדבר אשר פורסם היה אמת והיה בו עניין ציבורי, אזי המדובר בפרסום מותר. לשונו של סעיף 14 ברורה וקובעת כי תהא זו הגנה טובה כנגד תביעת לשון הרע באם הדבר אשר פורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי. עוד מוסיף הסעיף וקובע כי הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתות פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. הנטל הוא על הנתבע להוכיח ראשית כי אותו הדבר אשר פורסם אמת הוא ושנית, אף אם הוא מהווה לשון הרע, הרי שהייתה הצדקה ועניין ציבורי לפרסמו. הפסיקה בעניין זה קבעה כי המבחן הוא אובייקטיבי וכי על בית המשפט לבחון באם המשמעות והתוכן הכללי של הפרסום, תואם את המציאות העובדתית הרלבנטית למועד הפרסום (ראה בע"א 3199/93 קראוס נ. ידיעות אחרונות בע"מ פ"ד מט(2) 843).

40. הנתבע כתב לבאת כוח החברה כי התובע מתהדר בתואר לא לו כמנכ"ל, כי הוא מבקש להוציאו ממשרד בו ישב כעשר שנים וכי הנתבע חשף שחיתויות של התובע במסגרתן הוא מקבל עמלה מספק של החברה בסך 250,000 ₪. הנתבע לא הוכיח כי התובע אינו מנכ"ל החברה המשפחתית. אדרבא, העדים אשר העידו על מהלך הדברים בחברה המשפחתית דוגמת הגב' איטה גולדנברג , התייחסו אל התובע כאל מנכ"ל החברה ואף העידו כי זה תפקידו. התובע עצמו העיד "אני מנהל את העסק הזה אחרי אבא שלי באופן עקרוני משנת 1997. כל הנושא של מנכ"ל ולא מנכ"ל וזה, הדברים האלה לא היו חשובים לנו... אני מנהל את כל הנושא של הייצור, של השיווק, של כל הדברים, חוץ מהנושא של הכספים ...". התובע הוסיף והעיד כי הייתה אף החלטה פורמלית בעניין זה החל משנת 2009. אשר לעניין המשרד בו ישב הנתבע, העיד התובע, כי הוא ישב בחלל הפתוח של משרדי החברה ונתן לנתבע את משרדו. כעולה מהעדויות אשר נשמעו לפני, המשרד ניתן לנתבע על מנת לעודדו בזמנים בהם מצב רוחו היה שפוף וזאת על מנת לנסות ולשלבו בכל זאת בעבודת החברה שמא תהא לכך השפעה חיובית על מצב רוחו. המדובר במשרד המוקצה מתחילה לאבי התובע לצורך ניהול החברה ומשום כך נאמר לנתבע לעזבו, כך שהטענה כי מבקשים להוציא את הנתבע ממשרדו שלו, אינה נכונה. אשר ללקיחת השוחד מהספקים – די בכך אם אפנה לממצאי הליך הקובלנה הפלילית (ק"פ 49445-02-16) אשר בסופה הורשע הנתבע ולפיהם בכל הנוגע לעניין השוחד מספקים, לא טרח הנתבע לבסס את חשדותיו, לא ערך בירור ולא הציג את ראיותיו לעניין זה בפני אחרים. כך אף בהליך זה, לא הוצגה כל ראיה לעניין השוחד הנטען מספקים.

41. מכלל זאת ניתן להסיק כי טענותיו של הנתבע, אין בהן אמת וכי לא עומדת לו ההגנה המצויה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

     

    האם חלות על הנתבע ההגנות האמורות בס. 15 לחוק

42. הנתבע טען כי אמר את אשר אמר על התובע בתום לב, כי הייתה עליו חובה לבטא חששות בהם האמין, כי הביע דעתו בעת שאמר את אשר אמר וכי קביעה לפיה מדובר בלשון הרע, תרתיע דירקטורים מהבעת דעתם.

43. לעניין תום הלב, מצאתי מהעדויות אשר נשמעו לפני, כמו גם מאלו של הנתבע אשר אך הוגשו בהסכמה והנתבע לא נחקר בעניינם כי דברי הנתבע לבאת כוח החברה, דבריו בישיבת הדירקטוריון ודבריו לספקים, לא נאמרו בתום לב. העובדה היא כי בשלש הזדמנויות שונות ולא באופן חד פעמי בעידנא דריתחא, מצא הנתבע לנכון לפרסם לשון הרע כנגד התובע. כך אף התרשם בית המשפט בממצאיו במסגרת ק"פ 49445-02-16, שם נקבע כי "אני מעדיף את עדותו של הקובל על עדות הנאשם, ממנו התרשמתי כי הוא "מכופף" את העובדות לפי צרכי ההליך, אינו מדייק או אינו זוכר דברים לפי נוחותו. כפי שיפורט להלן, אינני מקבל את טענתו כי האמין באמת כי "חשף שחיתות" של הקובל וכי העלה את הטענות נגדו בתום לב". ההגנה החלה על פרסום שנעשה בתום לב, צריכה להינתן לפרסום אשר נעשה ללא כוונת זדון ומבוצע על פי כל סטנדרט אחראי, זהיר והוגן. ראה בדנ"א 2121/12 פלוני נ. דר' אילנה דיין (ניתן ביום 18/9/14). לא ניתן לאמר כן על פרסומיו של הנתבע. הנתבע לא טרח לבדוק את הדברים בטרם מיהר וכתב אותם לבאת כוח החברה המשפחתית והותיר אותם לעיון יתר עובדי החברה. אף בישיבת הדירקטוריון לא הוצגו כלל ראיות לטענות שהוטחו בתובע וכך גם לא לספקים. לא ניתן לומר כי הנתבע ביצע פרסום אחראי זהיר והוגן בנסיבות אלו. מכאן כי אין עומדת לו הגנת תום הלב.

44. מקרא פרוטוקול ישיבת הדירקטוריון (נספח ב לת/3) בכללותו מעלה כי בין הצדדים שררה מערכת יחסים עכורה במיוחד וכי הנתבע ביקש להרע לתובע. על רקע זה נכתבו אותם דברים לבאת כוח החברה, ברקע זה נאמרו הדברים שנאמרו בישיבת הדירקטוריון ומשום כך נאמר גם מה שנאמר לספקי החברה, בידי הנתבע.

45. לא שוכנעתי ממקרא עדות הנתבע, כי היו אלו חששות בהם האמין. לו אכן היה הנתבע מאמין באותם חששות כי אז היה מציג את הבסיס לאמונתו זו. ראיות אלו לא הוצגו במכתב לבאת כוח החברה, לא הוצגו לפני הדירקטוריון ולא מצאתי כי מטעמו של הנתבע העיד מי מספקי החברה כי הוצגו לו ראיות לאותה אמונה. גם לתצהירו (נ/3) לא צירף הנתבע ראיות המהוות בסיס לאותם חששות. בשפה רפה מפרט הנתבע את שיחתו עם הספק "פוליכד" ומכחיש, על אף עדות אותו הספק, כי רמז למעשים פליליים של התובע. הכחשה זו מעידה כי לא היו כלל חששות בליבו של הנתבע והדברים נאמרו כלשון הרע.

46. לא מצאתי כי הפרסומים שביצע הנתבע הם בגדר הבעת דעה. כאשר מטושטש הגבול בין קביעת עובדה להבעת דעה כשם שעשה הנתבע, הן כאשר כתב את הדברים לבאת כוח החברה המשפחתית, הן כאשר אמר אותם בישיבת הדירקטוריון והן כאשר אמר אותם באזני הספקים של החברה המשפחתית, בעוד מתברר כי אין באמירות אלו אמת, הרי שאין עומדת לנתבע הגנת הבעת הדעה. ראה בע"א 698/77 ועד עדות הספרדים נ. יעקב ארנון (פורסם ב 4/4/78).

47. הנתבע טען כי לו יקבע כי פרסומים שעשה הם בגדר לשון הרע, הדבר ירתיע דירקטורים מהבעת דעה. טענה זו אין בידי לקבל. כאמור, טשטש הנתבע את הגבול בפרסומיו בין הבעת דעה לקביעת עובדה. דבריו לבאת כוח החברה ולדירקטורים האחרים כמו גם לספקים, הובאו כעובדה מוגמרת. קביעה כי הם לשון הרע תרתיע מפרסמים מביצוע פרסום אשר לא בוצע בהתאם לכל סטנדרט אחראי זהיר והוגן. דירקטור המבקש להביע חשש או דעה יבחן היטב באחריות, בזהירות ובאופן הוגן את דבריו בטרם יפרסמם ובכך תושג מטרת חוק איסור לשון הרע.

48. הנה כי כן, קבעתי כי דברי הנתבע אשר נכתבו לבאת כוחו באשר לתובע, דבריו בישיבת הדירקטוריון ודבריו לספקי החברה, מהווים פרסום לשון הרע ולא עומדת לנתבע אף לא אחת מן ההגנות אשר להן טען להגנתו. משכך, יש לקבל את התביעה כנגדו במלואה.

     

    שיעור הנזק:

49. התובע טוען כי הפרסומים האמורים מזכים אותו בפיצוי ללא הוכחת נזק על פי חוק איסור לשון הרע ומאחר וטמונה בהם גם כוונה לפגוע הרי שיש להכפיל את סכום הפיצוי. לצרכי אגרה העמיד התובע את סכום הפיצוי הנדרש על סך של 400,000 ₪. בק"פ 49445-02-16 נקבע כי הנתבע פעל מתוך כוונה לפגוע בתובע וזוהי אף התרשמותי לאחר ששמעתי לפני את עדותו של התובע, עדותה של הגב' איטה גולדנברג ועדותה של הגב' רחל מלכה לבקוביץ. הטענה כי הנתבע התנצל אך הדבר לא נדון במסגרת הקובלנה הפלילית, אין בו על מנת לסייע לנתבע שכן כאמור התרשמתי כי לנתבע הייתה אף הייתה כוונה לפגוע בתובע. מכאן כי יש לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי לתובע, בהתאם להוראות ס. 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, כלומר ניתן לחייב את הנתבע בפיצוי אשר לא יעלה על כפל הסכום בו נקב המחוקק כפיצוי ללא הוכחת נזק.

50. בעת פסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, על בית המשפט לשקול את נסיבות המקרה. בכלל זאת יש לשקול את התנהגות הצדדים לפני ואחרי הפרסום, לרבות אם התנהגות המפרסם הייתה זדונית או משולחת רסן, היקף הפגיעה, מעמדו של הניזוק, טיב הפרסום, היקפו, אמינותו ומידת הפגיעה בצדדים. ראה ברע"א 10520/03 בן גביר נ. דנקנר (ניתן ביום 12/11/06).

51. הפרסומים שביצע הנתבע, הן אמירות חריפות ובוטות והן נאמרו בישיבת הדירקטוריון אל מול כל חברי הדירקטוריון ויתר הנוכחים בישיבה. חלקם בני משפחתו של התובע ואף של הנתבע. כך גם הפרסום שביצע הנתבע מול ספקי החברה ועורכת הדין של החברה המשפחתית. התרשמתי כי הנתבע עשה כן על מנת לפגוע בתובע ולהעליבו על רקע סכסוך ביניהם בגין רווחי החברה המשפחתית. הנתבע אכן השיג את מטרתו כפי שהתרשמתי מפרוטוקול ישיבת הדירקטוריון ומעדותו של התובע, באשר לטיול אשר ערך ביפן וממנה עלה כי נפגמה הנאתו בשל אותה ישיבת דירקטוריון סוערת. גם אם ניסה הנתבע להתנצל, כאמור, לא היה בכך על מנת להפחית מעוצמת הדברים הקשים שאמר ויש לקחת בחשבון אף את סירובו, תחילה, לעשות כן. לא הוכח כי נעשה ניסיון בידי הנתבע לפנות אל עורכת הדין של החברה או אל מי מהספקים ולחזור בו מדברי לשון הרע אשר השמיע באזניהם.

52. טענת הנתבע כי התובע התעמר בו ופנה להתאחדות התעשיינים במטרה לסכל זכייתו של הנתבע בתואר בו חשק, אין בה די על מנת להצדיק את התנהלותו ומתן דרור ללשונו של הנתבע בהפצת לשון הרע. טענותיו אלו של הנתבע הועלו במסגרת טענת "הגנה מן הצדק" בקובלנה הפלילית , ברם נדחו אף שם בידי בית המשפט.

53. הוראותיו של ס. 7א(ד) קובעות כי בגין אותה לשון הרע לא יקבל אשם פיצוי ללא הוכחת נזק יותר מפעם אחת. בעק"פ 61273-02-19 נפסקו לתובע פיצויים בסך 35,000 ₪ בגין הפרסומים ויש לקחת פיצויים אלו בחשבון במסגרת פסיקתי זו, בדיוק כפי שנקבע ברע"פ 228/05 יאגודייב נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 25/1/05). שם נפסק כי ראוי לנכות פיצוי מכוחו של ס. 77 לחוק העונשין, כשם שנפסק בבית המשפט המחוזי בעניינם של צדדים אלו, במסגרת תביעה נזיקית נפרדת המוגשת על ידי אותו קורבן בגין אותם מעשים וזאת באופן שלא יעלה על גובה הנזק אשר נגרם לניזוק. מצאתי כי בגין כל פרסום מהשלושה אשר ביצע הנתבע, יש לחייבו בפיצוי ע"ס 45,000 ₪. מסכום הפיצוי הכולל, יש להוריד את הסכום אשר נפסק לתובע כפיצוי בהליך הפלילי ובסה"כ אני מקבלת את התביעה ואני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע כפיצוי סך של 100,000 ₪.

    התביעה כנגד:

    תוכן הפרסום

54. הנתבע הגיש תביעה שכנגד נגד התובע ובה טען כי בשלש הזדמנויות שונות בישיבות דירקטוריון בחברה השמיע כלפיו התובע אמירות משפילות ומבזות במסגרתן אמר התובע כי על הנתבע לפנות בתוך שבוע את חדרו, כי הנתבע "עשה בושות" לחברה ומכר את סודותיה, כי גרם נזקים במיליונים, כי הנתבע התפרע כמו משוגע, כי אינו עושה דבר לצרכי החברה וכי אשת הנתבע השתלטה על כספו של הנתבע. הנתבע טען כי אמירות אלו מהוות לשון הרע ונועדו על מנת להשפילו ולבזותו. הנתבע טען עוד כי התובע פנה אל התאחדות התעשיינים על מנת לפגוע בנתבע ולמנוע ממנו לקבל את פרס "תעשיין השנה" דבר אשר הסב לו צער רב. דברים אלו זכו להד תקשורתי נרחב ופגעו קשות בשמו הטוב של הנתבע ואף בכך יש משום לשון הרע.

     

    האם הפרסום מהווה לשון הרע בהתאם להגדרתה בס. 1 לחוק

55. כאמור, קובע חוק איסור לשון הרע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם או לבזות אדם בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו או לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. הפסיקה קבעה כי המבחן בעניין זה הינו אובייקטיבי, דהיינו משמעות האמירות נלמדת מתוך תוכנן, הן מתפרשות בצורה אובייקטיבית ופירושן אינו תלוי לא בכוונת המפרסם ואף לא באופן בו הובן הפרסום בידי הנפגע (ראה בע"א 1104/00 דוד אפל נ. איילה חסון פ"ד נו(2) 607). יש לבחון באשר לכל אחת ואחת מן האמירות המיוחסות לתובע באם אכן מדובר בלשון הרע בהתאם לקריטריונים האמורים בס. 1 לחוק.

56. עיקרן של האמירות המיוחסות לתובע עניינן בפינוי המשרד אשר שימש את הנתבע בחברה בתוך שבוע, גילוי סודות החברה לאחרים בידי הנתבע והנזק העשוי לצמוח מגילוי זה, הטענה כי הנתבע "עשה בושות" לחברה המשפחתית, הנתבע היה "מתפרע וצורח כמו משוגע" במשרדי החברה וכן אמירה כי הנתבע אינו עושה דבר וכי אשת הנתבע "השתלטה על כספו".

57. לא מצאתי כי הטענות אשר עניינן בפינוי המשרד בחברה הן דבר אשר פרסומו עלול להשפיל את הנתבע כי אם היה בהן הסבר לנתבע מדוע זה ניתן לו המשרד ומדוע זה כעת יש בו צורך לניהול החברה המשפחתית. לא מצאתי כי הסברים אלו עשויים לעשות את הנתבע למטרה לשנאה לבוז או ללעג . האמירות בדבר גילוי סודות החברה והנזק מגילוי זה, כמו גם האמירה כי הנתבע "עשה בושות" "התפרע וצרח כמו משוגע" וכי הוא אינו עושה דבר כבר שנים, עשויות להשפיל את הנתבע כאשר כאמור אמירות אלו מתפרשות בצורה אוביקטיבית ופירושן אינו תלוי אף לא באופן בו הובן הפרסום בידי הנפגע. ראה בע"א 1104/00 אפל נ. חסון אשר צוטט לעיל. אמירות אלו אף עשויות לפגוע במשרתו של הנתבע בחברה המשפחתית.

    האם מדובר בפרסום (כהגדרת ס. 2 לחוק איסור לשון הרע)

58. אמירות אלו נאמרו בישיבת הדירקטוריון בעל פה, כאשר בישיבה נכחו מעבר לנתבע בני משפחה נוספים דירקטורים ובעלי תפקיד בחברה המשפחתית. מכאן כי בוצע פרסום אשר הגיע לאדם אחר זולת הנתבע.

    האם עומדת לתובע הגנה הקבועה בס. 14 לחוק ?

59. התובע טען כי עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון ולפיה תהא זו הגנה טובה ככל שדבר הפרסום היה אמת. כעולה מעדויותיהם של התובע והגב' גולדנברג, הנתבע אכן גילה סוד מסחרי לספק מספקי החברה המשפחתית. הנתבע לא הכחיש את הדברים בישיבת הדירקטוריון. וודאי כי דברים אלו עשויים לגרום לנזק לחברה המשפחתית. עוד עלה מהעדויות השונות ובעיקר מעדויותיהן של ה"ה רחל לבקוביץ מלכה ואיטה גולדנברג כי הנתבע נהג לצעוק ולהתנהג בגסות, לא רק כלפי עובדות החברה אלא כלפי עובדי משרד הפרסום שעבד עם החברה המשפחתית ואחרים. מכאן כי הטענה "עושה בושות" ו"התפרע וצרח כמו משוגע" , אמת הן. אשר לטענה כי הנתבע לא עשה דבר במשך שנים , התברר מעדות הגב' גולדנברג והתובע כי הנתבע לא עבד באופן סדיר בחברה המשפחתית ובמשך תקופות ארוכות נמנע מלהגיע לעבודתו ככל הנראה בשל מצב נפשי ירוד. על מנת לעודדו ניתן לו אותו משרד בחברה ממנו נדרש פינויו. מכאן כי גם האמירה ולפיה הנתבע לא עשה דבר במשך שנים כתרומה לחברה המשפחתית, אף היא אמת.

     

    האם עומדות לתובע הגנות בס. 15 (2,3, 7,9) וס. 16(א)?

60. התובע טען כי עשה את הפרסומים האמורים מאחר והיחסים בינו לבין הנתבע הטילו עליו חובה חוקית מוסרית או חברתית לעשות את אותו הפרסום. לטענתו, נעשה הדבר על מנת להגן על עניין אישי כשר של התובע, הפרסום היה הבעת דעה על התנהלות הנתבע בעניין בו היה התובע ממונה על הנתבע והפרסום היה מוצדק מכוח היותו ממונה, הפרסום היה דין וחשבון הוגן על ישיבה של תאגיד אשר לציבור הייתה גישה אליה והיה בפרסום עניין ציבורי. עוד טען התובע כי הפרסומים האמורים נעשו בתום לב שכן נעשו באחת מהנסיבות האמורות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע ולא חרגו מתחום הסביר באותן נסיבות.

61. בחנתי היטב את נסיבותיהן של אמירות התובע ומצאתי כי אכן בוצעו בישיבת הדירקטוריון בעת שהתובע היה המנכ"ל והיה ממונה על הנתבע ומכוחו של אותו מינוי אמר את אשר אמר באשר לגילוי הסודות המסחריים בידי הנתבע ובאשר להתנהלותו של הנתבע. הדבר מגן על האינטרסים של החברה המשפחתית ומשכך מהווה הגנה על עניין כשר של התובע כמנכ"ל החברה. לא מצאתי כי היה בדברים על מנת להקניט בכוונה תחילה את הנתבע, אלא כי היה בהם משום הבעת דעה לגיטימית על התנהלותו של הנתבע אשר חרגה באופן שבו נעשתה מגבולות הסביר והראוי.

62. מכלל אלו עולה כי אף אם מהווים הפרסומים אשר ביצע התובע לשון הרע, הרי שהם חוסים תחת ההגנות מחוק איסור לשון הרע אשר פורטו לעיל והיה בהם אמת. מכאן כי יש לדחות את תביעת הנתבע בגין רכיב זה.

     

    האם הפר התובע חובה חקוקה שלא להטריד עד?

63. הנתבע טען כי התובע הפר חובה חקוקה הקבועה בסעיף 249 לחוק העונשין וזאת בהתאם לעדותו של מר מרדכי קליין בהליך הקובלנה הפלילית, בה העיד כי התובע פנה למשה (בן שאול) וידברג, משה הג'ינג'י, על מנת שלא יעיד לטובת הנתבע והציג לו פסקי דין אשר תכליתם להרתיעו מעדות.

64. בתצהירו של מר משה (בן שאול) וידברג, אשר הוגש בהסכמה (נ/5) הוא אינו מעיד כלל כי התובע ביקש להניאו ממתן עדות כזו או אחרת. די בכך על מנת לקבוע כי לא הוכחה לפני אותה הפרה של חובה חקוקה שלא להטריד עד ואיני נזקקת כלל לשאלה האם מדובר בעדות יחידה או שמא נמצא לה חיזוק או סיוע, שהרי המדובר בעדות אותו עד שלכאורה אמור היה להיות מוטרד ולא העיד כי אכן כך היה.

65. משלא הוכח ביצוע אותה עוולה, מתייתר מאליו הדיון בנזק הנטען כנובע מאותה עוולה. אציין בבחינת למעלה מהנדרש, כי לא רק שהנתבע לא הוכיח נזק שכזה, הוא אף לא הוכיח את הקשר הסיבתי בין ביצוע העוולה לנזק הנטען. הנה כי כן, יש לדחות את תביעת הנתבע בגין רכיב זה.

66. מכלל האמור לעיל עולה כי יש לדחות את התביעה שכנגד ולקבל את התביעה העיקרית.

67. סוף דבר,

    אני מקבלת את התביעה העיקרית ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע 100,000 ₪. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (9/3/17) ועד ליום התשלום המלא בפועל.

    התביעה שכנגד נדחית במלואה.

    הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 17,500 ש"ח. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

     

    ניתן היום, א' טבת תשפ"א, 16 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.