פלוני ואח' נ' דניה סיבוס ואח'

צד ג': מנורה חברה לביטוח בע"מ

באמצעות ב"כ עו"ד עידו אמגור

פסק דין

לפניי תביעה לפיצויים, לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע 1 (להלן: "התובע") בתאונה מיום 19.2.12, בעת שנפל מפיגום במהלך ביצוע עבודות גבס (להלן: "התאונה").

התובע 2, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד לביטוח לאומי") הצטרף לתביעה כמטיב על-פי דין, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), והוא עותר לשיבוב מלוא התגמולים ששולמו וישולמו על-ידו לתובע בגין התאונה, אשר הוכרה כתאונת עבודה.

התביעה הוגשה כנגד הנתבע 1, מעסיק התובע במועדים הרלוונטיים לתאונה (להלן: "המעסיק"); כנגד הנתבעת 2, חברת דניה סיבוס בע"מ, הקבלנית הראשית באתר העבודה בו אירעה התאונה (להלן: "הקבלנית הראשית") וכנגד הנתבעת 3, הכשרה חברה לביטוח בע"מ, מבטחת הקבלנית הראשית במועדים הרלוונטיים בפוליסת ביטוח עבודות קבלניות (להלן: "הכשרה").

המעסיק הגיש הודעת צד שלישי כנגד הקבלנית הראשית; האחרונה הגישה הודעת צד שלישי כנגד המעסיק וכנגד מנורה חברה לביטוח בע"מ, מבטחתה במועדים הרלוונטיים בפוליסת ביטוח אחריות מקצועית ובפוליסת ביטוח צד שלישי (להלן: "מנורה") ומנורה שלחה הודעת צד שלישי כנגד הכשרה.

בישיבת הוכחות מיום 19.10.20 ומיום 26.10.20 נחקר המומחה מטעם בית-המשפט בתחום הנוירולוגיה; נשמעו עדויות התובע, מר ס.ב., אחיו של התובע, ומר א.ב., עובד נוסף של המעסיק, אשר במועדים הרלוונטיים נכח במקום התאונה (להלן: "העובד הנוסף"), ועדות מר ע.ג', מנהל מחלקת חבויות וסיכונים מיוחדים במנורה. בתום שמיעת העדויות, סיכמו באי-כוח הצדדים טיעוניהם בעל-פה ולהלן פסק-הדין.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. התאונה אירעה במהלך ביצוע עבודות לבניית תקרת גבס באולם בבית-מלון אדיב בתל-אביב (להלן: "בית-המלון" או "האולם" או "אתר העבודה" לפי העניין). בית-המלון התקשר עם הקבלנית הראשית בהסכם לביצוע עבודות שיפוץ והקבלנית הראשית התקשרה עם קבלני משנה ובכלל זה, בין היתר, התקשרה עם המעסיק בהסכם לביצוע עבודות גבס (להלן: "העבודות").

    

2. בהתאם לכך ולצורך ביצוע העבודות מטעם המעסיק, הגיעו התובע והעובד הנוסף בשעת בוקר לאתר העבודה; התובע עמד על רצפת האולם וסייע לעובד הנוסף שעמד על פיגום נייד שהוצב באתר (להלן: "הפיגום"); בהמשך, נדרש התובע לעמוד גם הוא על הפיגום לצורך הרמת לוחות גבס גדולים והתקנתם לתקרה (להלן: "לוחות הגבס"); על מנת להרים את לוחות הגבס על-גבי הפיגום, פירקו השניים חלק מהמעקה של הפיגום ובשעה שהתובע החזיק את אחד מלוחות הגבס והעובד הנוסף הבריג את הלוח לתקרה, איבד התובע שיווי משקל ונפל מהפיגום, מהצד ללא המעקה, על רצפת האולם. בעקבות הנפילה נחבל התובע בראש ובכתף שמאל.

    

3. התובע טוען, כי הפיגום שסופק על-ידי הקבלנית הראשית היה פגום, שכן הוא גודר במעקה רק בשני צדדיו ואף זאת בגובה של 30 ס"מ בלבד, רצפת הפיגום הורכבה מפלטות מאולתרות שלא עוגנו לשלד הפיגום ורצפת האולם לא הייתה מרוצפת בקרמיקה, כך שהפיגום גם לא היה יציב; מכל מקום, מדובר בפיגום בגובה של למעלה משני מטרים ועובר לתאונה, לא ניתנה לתובע הדרכת בטיחות כלל והדרכה לעבודה בגובה בפרט ולא סופקו לו כל אמצעי מיגון מתאימים, לא מטעם המעסיק ולא מטעם הקבלנית הראשית; מנהל העבודה מטעם הקבלנית הראשית לא נכח באתר העבודה, ממילא לא מנע מלכתחילה את ביצוע העבודה ולמצער, לא פעל להפסקתה.

    

4. לטענת התובע, המעסיק והקבלנית הראשית נושאים באחריות מלאה לתאונה הן מכוח עוולת הרשלנות והן מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה, זאת בשל הפרת החובות המעוגנות בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל – 1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה"), על תקנותיה, ובכלל זה בין היתר, תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז – 2007 (להלן: "תקנות עבודה בגובה"); תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז – 1997 (להלן: "תקנות ציוד מגן אישי"); תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט – 1999 (להלן: "תקנות מסירת מידע והדרכת עובדים") ותקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ממונים על בטיחות), התשנ"ו – 1996 (להלן: "תקנות הממונים על הבטיחות").

    

5. המוסד לביטוח לאומי טוען, כי בחלוקת האחריות בין הנתבעים, מירב האחריות לתאונה מוטלת על כתפי הקבלנית הראשית.

    

6. המעסיק טוען, כי דין התביעה כנגדו להידחות, שכן החובה הסטטוטורית הקבועה בדין בכל הנוגע לבטיחות בעבודה, מוטלת על הקבלנית הראשית באתר העבודה והוא הסתמך וסבר שהאחרונה עמדה בחובותיה, מינתה מנהל עבודה והעבירה הדרכות בטיחות מתאימות; התובע לא הוכיח איזו הדרכה נדרשה בנסיבות העניין ובפרט בשים לב לעובדה, שלא מדובר במתלמד אלא בעובד בעל ניסיון של כארבעה חודשים בעבודות גבס ומשעמידה על פיגום אינה אלא פעולה טריוויאלית, שאינה טעונה הדרכה מיוחדת.

    

7. מכל מקום טוען המעסיק, כי לא היה בידו למנוע את קרות התאונה, משאינו מומחה בפיגומים; משהפיגום לא היה בבעלותו, אלא סופק על-ידי הקבלנית הראשית, ומשאינו ממונה בטיחות וממילא לא היה מוסמך להעביר הדרכות בטיחות. לחלופין נטען, כי בשים לב לכך, שהתובע פירק חלק מהמעקה של הפיגום עובר לתאונה, ולא היה מספיק זהיר כמצופה מעובד סביר, הרי שיש להטיל עליו אשם תורם.

    

8. הקבלנית הראשית והכשרה טוענות, כי המעסיק הנהיג דרכי עבודה מסוכנות ופסולות ולא העביר כל הדרכת בטיחות מתאימה עובר לתאונה; בשום שלב התובע לא הועסק על-ידי הקבלנית הראשית ובעת שעבד באתר העבודה, היה זה מטעם ובהתאם להוראות המעסיק בלבד, אשר ברוב המקרים נהג להגיע לאתר למשך מספר דקות והותיר את העובדים לבדם; אין ולו ראיה אחת ביחס לזהות מרכיב הפיגום ומכל מקום, התובע נפל מהפיגום בשל כך שפירק את מעקה הבטיחות על דעת עצמו, היה עליו לדעת שפירוק מעקה בטיחות עלול לגרום לנפילה ובגין כך יש להטיל עליו אשם תורם.

    

9. עוד טוענות הקבלנית הראשית והכשרה, כי פוליסת הביטוח שהוציאה הכשרה היא פוליסה שיורית והביטוח על-פיה מהווה ביטוח משלים בלבד; משקיימות פוליסות ביטוח נוספות שהוציאה מנורה, המכסות את התאונה הנדונה, הרי שתחולת הפוליסה מטעם הכשרה היא בכל מקרה מעבר לפוליסות שהוציאה מנורה ובכפוף לכך שהפוליסות מוצו, ולחלופין ולכל היותר, משמדובר בכפל ביטוחים, הרי שחלוקת הכיסוי הביטוחי בין הכשרה למנורה תעשה בהתאם ליחס שבין הפוליסות.

    

10. מנגד טוענת מנורה, כי הן פוליסת צד שלישי והן פוליסת ביטוח אחריות מקצועית שהוציאה אינן מכסות את העבודות מושא התביעה, עבודות הבניה והשיפוצים בבית המלון; מכל מקום, הפוליסה כפופה לסייגיה וסכומיה לרבות סכום ביטוח והשתתפות עצמית, ולחלופין ולכל היותר, חלוקת הכיסוי תיעשה בהתאם ליחס שבין הפוליסות בשל כפל ביטוח.

     

11. עוד טוענת מנורה, כי מכל מקום, לא הוכחה אחריות הקבלנית הראשית לקרות התאונה; הן מנהל העבודה והן מפקח העבודה שהיה באתר העבודה הם מטעם חברת פורמה והפיגום סופק על-ידי חברת פורמה.

    סוגיית האחריות - דיון והכרעה

12. לאחר שנתתי דעתי לכתבי בי-הדין על נספחיהם, עיינתי בראיות ושמעתי את העדויות, מצאתי להטיל את האחריות לקרות התאונה על כתפי הקבלנית הראשית והמעסיק גם יחד. התביעה הוגשה כאמור הן מכוח עוולת הרשלנות לפי סעיפים 35-36 לפקודה והן מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודה. להלן אתייחס לכל אחת מהעוולות.

     

    עוולת הרשלנות

13. "על מנת להוכיח חבות מכוח עוולת הרשלנות יש להוכיח שלושה: קיומה של חובת זהירות בין המזיק לניזוק, הפרת אותה חובה בהתרשלות וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם [ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)]. דומה, כי אין עוד צורך להכביר במילים על ההלכה המקובלת, לפיה חובת הזהירות, המושגית והקונקרטית, נגזרת מן הצפיות, הטכנית והנורמטיבית, של הנזק" [ת.א. (מחוזי-מרכז) 52594-09-11 פלונית נ' חברת גני יהושע בע"מ ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 24.3.16)].

     

14. חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובדיו הוכרה זה מכבר בפסיקה באופן גורף, במסגרתה נקבע, בין היתר, כי "על המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. בתוך כך, על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען" [ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 27.12.10)].

     

15. הפסיקה גם הכירה בחובת זהירות מושגית של קבלן ראשי כלפי אדם המבצע עבודה עבורו, אף שאינו בגדר עובד שלו, אלא עובד של אחר. ראו בהקשר זה, ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 2003, שם נקבע, כי "מהמסקנה שלא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין הצדדים לא נובעת, בהכרח המסקנה שלא קיימת חובת זהירות בין צד למשנהו... אכן תנעמי לא היה עובד של מינרב או של סולל בונה, אולם הוא ביצע עבודה עבורן ויש להכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית ביניהם. על מינרב וסולל בונה מוטלת חובה כללית להבטיח את שלומו וביטחונו של כל אדם שהן צופות, או צריכות לצפות, שעשוי להיות מושפע מן המתרחש בשטח המבנה" [ההדגשה אינה במקור].

     

16. חובת הזהירות הן של מעסיק והן של קבלן ראשי אף עוגנה מפורשות בחקיקה, כפקודת הבטיחות בעבודה על תקנותיה, לרבות בין היתר, תקנות עבודה בגובה; תקנות ציוד מגן אישי; תקנות מסירת מידע והדרכת עובדים ותקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח – 1988 (להלן: "תקנות עבודות בניה"), וכפי שיפורט להלן בהרחבה:

     

    • בתקנות עבודה בגובה, שעל-פיהן, "עבודה בגובה", היא "כל עבודה... שבשלה עלול עובד ליפול לעומק העולה על 2 מטרים..." הוטלו חובות אחריות על "המבצע", קרי הן על "קבלן לעבודות בגובה... המבצע עבודות אלה בעצמו או באמצעות עובדים מטעמו" והן על "מבצע בניה כהגדרתו בתקנות עבודות בניה", היינו "קבלן ראשי... המבצע את העבודה כולה או חלקה באמצעות עובדים שלו או באמצעות קבלנים העובדים עבורו".

       

      בגדר חובות אלו נקבע, כי המבצע אחראי למלא אחר הוראות התקנות ולנקוט באמצעים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר הוראות התקנות הנוגעות לעבודתו (סעיף 2 לתקנות); מבצע לא יעסיק עובד בעבודה בגובה, אלא בתנאי שהעובד הודרך על ידי מדריך עבודה בגובה והוא בעל אישור תקף המעיד על ההדרכה (סעיף 5(2) לתקנות); המבצע יחזיק אישור תקף לכל עובד, החתום בידי מדריך מוסמך ויצורף לפנקס (סעיף 6(ד) לתקנות); המבצע אחראי לאספקת כל הציוד והאמצעים הנדרשים לביצוע העבודות לפי דרישות התקן או תקנות ציוד מגן אישי (סעיף 7 לתקנות); המבצע לא יעסיק עובד בעבודה בגובה, אלא אם העובד מאובטח במשך כל זמן העבודה בגובה במערכת למניעת נפילה, אליה יהיה מחובר באמצעות רתמת בטיחות (סעיף 8 לתקנות) והמבצע יוודא שלצורך הגנת עובד המועסק בעבודה בגובה, עושה העובד שימוש בציוד מגן אישי כאמור, להגנה מפני נפילה מגובה (סעיף 9 לתקנות).

       

    • בתקנות ציוד מגן אישי, הוטלה על "המעביד... לרבות, ... 'מבצע בניה', קרי "קבלן ראשי... המבצע את העבודה כולה או חלקה באמצעות עובדים שלו או באמצעות קבלנים העובדים עבורו", החובה לספק לעובד ציוד מגן אישי, לשם מניעת סיכוני בטיחות.

       

      • בתקנות מסירת מידע והדרכת עובדים הוטלה על "מחזיק במקום העבודה", קרי "המעביד", "המנהל בפועל את מקום העבודה" ו- "מי שבהשגחתו או בפיקוחו פועל מקום העבודה", החובה למסור לעובד במקום העבודה מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום וכן למסור לו הוראות עדכניות לשימוש, להפעלה ולתחזוקה בטוחים של ציוד, של חומר ושל תהליכי עבודה במקום (סעיף 2 לתקנות) וחובה לקיים הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם, באמצעות בעל מקצוע מתאים, ולוודא שכל עובד הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושאי ההדרכה, בהתאם לתפקידו ולסיכונים שלהם הוא חשוף (סעיף 3 לתקנות).

         

      • בתקנות עבודות בניה המטילות על "מבצע הבניה", קרי "קבלן ראשי... המבצע את העבודה כולה או חלקה באמצעות עובדים שלו או באמצעות קבלנים העובדים עבורו", האחריות לכך שכל עבודת בניה תתבצע בהנהלתו הישירה והמתמדת של מנהל עבודה שהוא מינהו (סעיף 2 לתקנות); על מנהל העבודה לנקוט צעדים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו (סעיף 5(א) לתקנות); לבדוק כל פיגום לקביעת יציבותו והתאמתו למטרה שלה הוא נועד, זאת עם התקנתו ובטרם החל השימוש בו ולאחר מכן בתקופות הקבועות בתקנות ולרשום בפנקס הכללי דו"ח על כל בדיקת פיגום (סעיף 20 לתקנות).

         

        עוד על-פי תקנות עבודות בניה, רצפת הפיגום תהיה עשויה משטחים מחומר מתאים המותקנים באופן המונע עיתוקם ממקומם בעת השימוש בפיגום (סעיף 26(א) לתקנות) והשטח שעליו יוקם הפיגום ייושר ויהודק ולא יימצאו בו או בקרבתו הסמוכה שקעים או חללים העלולים לסכן את יציבותו (סעיף 35(א) לתקנות).

         

17. "אומנם רמת ההתנהגות הנדרשת על-פי עוולת הרשלנות, היא זו הנקבעת על-ידי האדם הסביר, בהתחשב בנסיבות המקרה ואילו רמת ההתנהגות, הנדרשת על-פי העוולה בדבר חובה חקוקה, נקבעת על-ידי החוק עצמו, והיא יכולה להיות חמורה, זהה או נמוכה מזו הנדרשת על-ידי האדם הסביר... אולם הלכה היא, כי החובה הסטטוטורית יכולה לשמש אינדיקציה לסטנדרט הזהירות הראוי שחייב בו האדם הסביר" [ההדגשה אינה במקור] (ע"א 7130/01 שלעיל).

     

18. משקמה חובת זהירות מושגית, נדרש בית-המשפט לבחון את קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, אשר כידוע נקבעת על-פי מבחן הצפיות, קרי האם אדם סביר, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק.

     

19. כידוע, בגדר החובה כאמור, אין המזיק נדרש למנוע באופן מוחלט כל סיכון, אלא לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין, עליו לפעול על-פי רמת זהירות אובייקטיבית הנקבעת על יסוד שיקולים שבמדיניות משפטית, וכבר נפסק, כי "אמות המידה לקביעת המדיניות המשפטית הראויה בעניין זה מבוססות על שקלול רמת הסיכון כנגד עלות אמצעי הזהירות, בהתחשב בערך החברתי של הפעילות שבגינה נוצר הסיכון. כלומר, הגורמים שיש לשקול הם: ההסתברות להתממשות הסיכון; גובה הנזק הצפוי; עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק והאינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון" (ע"א 3124/90 מאיר סבג נ' דוד אמסלם ואח', פ"ד מט(1) 102).

     

20. בנסיבות הנדונות מצאתי לקבוע, כי קיימת גם חובת זהירות קונקרטית לכל אחד מהנתבעים, זאת מששוכנעתי, כי היה בידיהם כעניין עובדתי והיה עליהם כעניין נורמטיבי, לצפות את התרחשות הנזק, לאמור, כי בהעדר הדרכת בטיחות ופיקוח נאותים ובהעדר סביבת עבודה בטוחה, קיימת אפשרות לנפילת עובדים מגובה וכתוצאה מכך, לגרימת נזקי גוף.

     

21. מכאן ולנוכח ההסתברות להתממשות התאונה ועלותם הנמוכה של האמצעים למניעת התאונה ביחס לגובה הנזק הצפוי, כפי שבסופו של יום נגרם בפועל, הוטלה על הנתבעים שניהם החובה לנקוט באמצעים סבירים, על מנת למנוע את קרות התאונה וחובה זו הופרה על-ידם. ואפרט.

     

22. מעדויות התובע והעובד הנוסף עולה, כי גובה הפיגום מושא התביעה עלה על שני מטרים (עמוד 29 לפרוטוקול בשורות 1-15 ועמוד 46 לפרוטוקול בשורה 31 – עמוד 47 לפרוטוקול בשורה 8).

     

23. תימוכין לאמור ניתן למצוא בתצהיר עדותו הראשית של מר ס.ב., אחיו של התובע, ממנו עולה, כי מספר ימים לאחר התאונה, הוא הגיע לאתר העבודה לצילום ומדידת הפיגום מושא התביעה וגובה הפיגום עמד על שני מטרים וארבעים סנטימטרים (עדות ס.ב. בעמוד 48 לפרוטוקול בשורות 9-28 ועמוד 49 לפרוטוקול בשורות 20-25).

     

24. העדויות כאמור מתיישבות גם עם התיעוד הרפואי מזמן אמת. כך, בדו"ח מחלקת מיון טראומה בבית-החולים, אשר נערך בסמוך לאחר התאונה, נרשם מפי התובע, כי הוא "... נפל מגובה 2-3 מטר..." וברשומה רפואית נוספת מיום התאונה, נרשם "נפילה בעבודה מגובה של 4 מטר.." [ההדגשה אינה במקור] (העתק התיעוד צורף לראיות מטעם התובע).

     

25. חרף האמור בכל הנוגע לגובה הפיגום והגם שהתובע החל לעבוד בשירות המעסיק מספר חודשים בלבד עובר לתאונה; מעולם לא עבד קודם על פיגומים והיה חסר ניסיון והכשרה מתאימה לעבודה בגובה; לא ניתנה לו, עובר לתאונה, כל הדרכת בטיחות והדרכה לעבודה בגובה בפרט, ובמועדים הרלוונטיים אף לא סופקו לו או לעובד הנוסף כל אמצעי מיגון, ובכלל זה בין היתר, רתמות בטיחות, למניעת נפילה מגובה (תצהיר עדותו הראשית של התובע ועדותו בעמוד 27 לפרוטוקול בשורה 29 – עמוד 28 לפרוטוקול בשורה 11; עמוד 33 לפרוטוקול בשורות 9-12 ועמוד 37 לפרוטוקול בשורות 15-24 וראו גם תצהיר עדותו הראשית של העובד הנוסף ועדותו בעמוד 46 לפרוטוקול בשורה 31 – עמוד 47 לפרוטוקול בשורה 8).

     

26. לא זו בלבד אלא, שאף גורם לא קיבל את פני התובע והעובד הנוסף עם הגעתם לאתר בתחילת יום העבודה, אף אחד לא פנה אליהם או שאל לפשר שהותם במקום וממילא לא בדק ודרש לקבל מהם אישור על קבלת הדרכה לעבודה בגובה; הן המעסיק והן מנהל העבודה מטעם הקבלנית הראשית לא נכחו כלל באתר במועדים הרלוונטיים לתאונה והגם שהממונה מטעם האחרונה נכח באתר והיה ער לאופן ביצוע העבודה, הוא לא הורה על הפסקתה המידית (עדות התובע בעמוד 29 לפרוטוקול בשורות 16-23 ובעמוד 33 לפרוטוקול בשורות 5-8 ועדות העובד הנוסף בעמוד 38 לפרוטוקול בשורות 25-29; בעמוד 39 לפרוטוקול בשורות 15-21; בעמוד 42 לפרוטוקול בשורות 8-9 ובעמוד 46 לפרוטוקול בשורות 17-26).

     

27. למעלה מכך, מהראיות שהונחו בפניי עולה, כי הפיגום מושא התביעה היה מגודר אך בשני צדדים ואף זאת במעקה בגובה של כ- 30 ס"מ בלבד, כששני הצדדים הנותרים שלו אינם מגודרים כלל; רצפתו הייתה מורכבת מלוחות עץ שאינם מעוגנים; הוא הוצב באתר העבודה על שטח שאינו מרוצף או ישר, ומשכך, גם התנדנד ולא היה יציב (תצהיר עדותו הראשית של התובע ועדותו בעמוד 33 לפרוטוקול בשורה 23 ועמוד 37 לפרוטוקול בשורות 5-6; תצהיר העדות הראשית של העובד הנוסף ועדותו בעמוד 39 לפרוטוקול בשורות 27-28 ובעמוד 40 לפרוטוקול בשורות 13-18).

     

28. תימוכין לאמור בכל הנוגע לפיגום ניתן למצוא בתמונות, אשר צולמו באתר העבודה על-ידי ס.ב., אחיו של התובע, ואשר מעיון בהן עולה, כי מדובר בפיגום נייד על גלגלים; שלד הפיגום עשוי מצינורות ברזל; הוא מגודר אך בשני צדדיו ורצפתו מורכבת משני לוחות עץ ארוכים, המונחים על-גבי הפיגום וחורגים בשטחם מאורכו (העתק התמונות הוצג וסומן ת/1).

     

29. אומנם המעקה שעל הפיגום, המופיע בתמונה, מגיע עד לגובה תקרת האולם והשטח עליו הוצב הפיגום, המופיע בתמונה, מרוצף בקרמיקה. עם זאת, בעדותו לפניי הדגיש העובד הנוסף, כי המעקה המופיע בתמונה לא היה בעת התאונה ומדובר אך בתוספת שמתחברת לבסיס המעקה, שגובהו עמד כאמור אותה העת על כ- 30 ס"מ בלבד וכי השטח עליו הוצב הפיגום כלל לא היה מרוצף בעת התאונה. כך מעדותו, "זה הפיגום, אבל זה לא אותה צורה שהוא היה מורכב... שני המעקות שבית המשפט מסמן ואני מצביע עליהם לא היו בכלל. הקרמיקה לא הייתה על הרצפה... לא איפה שעמד הפיגום בדיוק, אבל בגדול כך היא הייתה נראית... גובה המעקה "פחות מ- 30 ס"מ, מתחת לברך. זה מעקה ששמים עליו עוד מעקה, כמו שרואים בתמונה" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 40 לפרוטוקול בשורות 8-18).

     

30. באמרת אגב יוער, כי אומנם עובר לחתימתו על תצהיר העדות הראשית מטעם התובע, העובד הנוסף חתם על תצהיר עדות ראשית לטובת המעסיק, שם הוא מעלה גרסה שונה מהגרסה שהעלה בתצהיר העדות הראשית מטעם התובע. עם זאת, העובד הנוסף הסביר בעדותו, כי המעסיק הפעיל עליו לחץ על מנת שיעזור לו וימסור עדות, אשר תטיב עמו ולצורך כך אף לקח אותו במהלך יום עבודה לעורכת-דין מטעמו; הוא לא היה מוכן לשקר ורוב הדברים שמסר משקפים את האמת; לא קרא את התצהיר באופן יסודי לפני שחתם עליו, בדיעבד כשקרא אותו הבין שהושמטו ממנו פרטים מסוימים וחלקים ממנו אינם משקפים את האמת (עמוד 42 לפרוטוקול בשורה 18 – עמוד 43 לפרוטוקול בשורה 17 ועמוד 45 לפרוטוקול בשורות 2-5).

     

31. כך או אחרת, ההבדל בין הגרסה המופיעה בתצהיר העדות הראשית שנחתם לטובת המעסיק לבין הגרסה המופיעה בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעם התובע אינו מהותי והוא מתמצה בעיקר בכך שבתצהיר לטובת המעסיק, בשונה מהתצהיר מטעם התובע, טען העובד הנוסף, כי ניתנה לו הדרכת בטיחות עם תחילת עבודתו בשירות המעסיק; המעסיק סיפק לו ולתובע נעליים וקסדות לפני תחילת העבודה וכי התובע הוא שהסיר את המעקה, חרף התנגדותו והגם שביקש ממנו מספר פעמים להרכיבו בחזרה.

     

32. זאת, בעוד שיתר הפרטים, הרלוונטיים לענייננו, חוזרים ונשנים בשני התצהירים ולרבות בין היתר, כי מנהל העבודה מטעם הקבלנית הראשית לא נכח באתר העבודה; התובע החל בעבודה ללא הדרכת בטיחות קודמת לרבות לעבודה בגובה; הפיגום היה בגובה של למעלה משני מטרים; גובה המעקה של הפיגום נפל מגובה הברך; שום גורם לא סיפק להם רתמות בטיחות לעבודה בגובה והממונה באתר העבודה שהיה ער לאופן ביצוע העבודה, לא העיר להם.

     

33. מכל מקום ולעומת התובע, שכאמור הביא ראיות בתמיכה לתביעתו, הנתבעים לא הביאו ולו בדל ראיה לסתירת הטענות בדבר אחריותם הנטענת לתאונה.

     

34. כך, המעסיק לא הגיש תצהיר עדות ראשית או כל ראיות אחרות מטעמו ואף לא התייצב לדיוני ההוכחות וכך גם, הקבלנית הראשית לא הגישה כל תצהירי עדות ראשית, לרבות של עדים רלוונטיים מטעמה, כעובדים ששהו באתר העבודה במועדים הרלוונטיים לתאונה, כמנהל העבודה וכממונה על אתר העבודה.

     

35. כמו כן והגם שכבעלת השליטה באתר העבודה, הראיות החפציות מצויות בידי הקבלנית הראשית, היא נמנעה מלהגיש דו"ח תאונה ולא ברור אם נערך דו"ח כאמור; לא הביאה כל ראיה בנוגע לפיגום מושא התביעה, לרבות בנוגע לגובהו ועמידתו בכללי הבטיחות; לא הביאה ראיות המלמדות על שיטת העבודה הנהוגה אצלה ועל נקיטת אמצעי בטיחות וכן נמנעה מהצגת רישום בדבר מתן הדרכות בטיחות והדרכה לעבודה בגובה, רישום בדבר קבלת אישורים לעבודה בגובה מכלל העובדים הפועלים באתר העבודה, רישום בנוגע לבדיקות תכופות של הפיגומים שבאתר העבודה ועמידתם בכללי הבטיחות וכיוצא באלה ראיות רלוונטיות, אשר בהצגתן היה כדי לשפוך אור בסוגיה הנדונה.

     

36. כלל ידוע הוא שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה אותה הראיה, הייתה פועלת כנגדו (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לב(1)736 (1980)).

     

37. מכאן ומשהתובע הרים את הנטל להוכיח העדר הדרכת בטיחות מתאימה בכלל והדרכה לעבודה בגובה בפרט; העדר אספקת אמצעי מיגון מתאימים; הצבת פיגום שאינו בטיחותי באתר העבודה והעדר פיקוח נאות ואכיפת כללי הבטיחות, הן מצד המעסיק והן מצד הקבלנית הראשית, מצאתי לקבוע, כי אלה הפרו את חובת הזהירות כלפי התובע תוך הפרה בוטה של הוראות הדין המפורטות לעיל.

     

38. משלא תתכן מחלוקת, כי אילו הייתה הקפדה על כללי הבטיחות; הייתה לתובע הכשרה לעבודה בגובה והיו ניתנים לו אמצעי מיגון מתאימים ובעיקר רתמת בטיחות, המונעת נפילות מגובה; הפיגום מושא התביעה היה מוצב על שטח ישר והיה יציב ומגודר במלואו במעקה גבוה דיו; היה פיקוח נאות, וממילא שבהעדר הכשרה מתאימה, התובע מלכתחילה לא היה מיועד לבצע את העבודות ולמצער, הייתה ניתנת הוראה על הפסקה מידית של העבודות, הרי שהנפילה בהכרח הייתה נמנעת וממילא ניתן לקבוע, כי קיים גם קשר סיבתי בין הפרת החובות של המעסיק והקבלנית הראשית לבין קרות התאונה.

     

39. למען הסר ספק יוער, כי אין בידי לקבל הטענה, כפי שהועלתה במסגרת הסיכומים הן על-ידי הקבלנית הראשית והכשרה והן על-ידי מנורה, לפיה האחריות לתאונה אינה נופלת לפתחה של הקבלנית הראשית, זאת משמנהל העבודה באתר העבודה והממונה על האתר היו מטעם חברת "פורמה" וכך גם הפיגום נבנה על-ידי עובדים מטעמה.

     

40. הטענה הועלתה לראשונה אך במסגרת הסיכומים ולא נטענה מפורשות קודם לכן ומכל מקום, הקבלנית הראשית היא שאמונה על הפיקוח ואכיפת כללי הבטיחות באתר העבודה בנוגע לכלל הגורמים והעבודות המבוצעות שם ובהעדר ראיות מטעמה בהקשר זה, ממילא לא הוכח אחרת.

     

41. למעלה מכך, מעיון בתמונת השלט שבאתר הבניה [הוצגה וסומנה ת/1] עולה, כי "חברת פורמה" אינה אלא "מקבוצת דניה סיבוס בע"מ" ובהעדר הוכחה אחרת, לא ניתן לומר שקיימת הפרדה מוחלטת בנוגע לעובדים של השתיים.

     

42. נוכח מסקנותיי דלעיל, בהינתן קיומה של חובת זהירות בין המעסיק והקבלנית הראשית לתובע; הפרת אותה חובה בהתרשלות וקיומו של קשר סיבתי בין ההפרה לבין קרות הנזק, הרי שאלה חבים כלפי התובע מכוח עוולת הרשלנות.

     

    עוולת הפרת חובה חקוקה

43. בהינתן מסקנתי דלעיל בדבר קיומה של אחריות המעסיק והקבלנית הראשית מכוח עוולת הרשלנות, מתייתר הצורך בבחינת סוגיית האחריות מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה.

     

44. עם זאת ולמעלה מן הצורך יצוין בקצרה, כי דין התביעה להתקבל אף מכוח העוולה כאמור, המעוגנת בסעיף 63 לפקודה, לפיו "מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק... והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק...".

     

45. בענייננו ולנוכח הקביעות העובדתיות שלעיל בנוגע להעדר הדרכה מתאימה, העדר אמצעי מיגון והעדר פיקוח נאות ובהעדר ראיות מטעם הנתבעים וממילא בהעדר הוכחת ניהול רישום מתאים הן בנוגע לקבלת אישורים תקפים מכל עובד לעבודה בגובה והן בנוגע לבדיקת הפיגומים באתר העבודה, הרי שהמעסיק והקבלנית הראשית ממילא הפרו גם את החובות החקוקות המעוגנות בתקנות עבודה בגובה; תקנות ציוד מגן אישי; תקנות מסירת מידע והדרכת עובדים ותקנות עבודות בניה, כמפורט לעיל בהרחבה ובהתאמה לכל אחד מהם, ומשההפרה גרמה לתובע בדיוק את אותו הנזק שביקש המחוקק למנוע באמצעות התקנות, הרי שאלה חבים כלפי התובע גם מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה.

     

    חלוקת האחריות בין המעסיק לקבלנית הראשית

46. בנסיבות העניין אני סבורה, כי מירב האחריות נופלת לפתחה של הקבלנית הראשית, המהווה מטבע הדברים מונעת הנזק הטובה ביותר, זאת בהיותה מבצעת הבנייה ובעלת השליטה באתר העבודה לרבות בפיגום מושא התביעה ומששומה עליה להשכיל לקדם פני סכנות באתר באמצעות נקיטת אמצעי בטיחות נאותים, לרבות בין היתר, לוודא שכל עבודת הבניה תתבצע בהנהלתו הישירה והמתמדת של מנהל עבודה שמינתה ולנקוט בצעדים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו, ובכלל זה, לוודא שלעובדים בגובה קיים אישור תקף על קבלת הדרכה לעבודה בגובה; לספק את כל הציוד והאמצעים הנדרשים לביצוע העבודות לרבות רתמת בטיחות, למניעת נפילה מגובה; לוודא שהעובד עושה שימוש בציוד למניעת נפילה; לבדוק כל פיגום לקביעת יציבותו עם התקנתו ובטרם החל השימוש בו וכן לקיים רישום על כל בדיקת פיגום.

     

47. בפרט נאמרים הדברים בשים לב לכך שעל-פי העדויות, הממונה על אתר העבודה מטעמה נכח באתר העבודה והיה ער לביצוע העבודות, תוך הפרה ברורה ונראית לעין של כללי הבטיחות הבסיסיים, כהעדר אמצעי מיגון מתאימים, והגם שהייתה בידו הזדמנות ממשית להורות על הפסקת העבודות הוא לא עשה כן ולא מנע את הנזק.

     

48. זאת, להבדיל מהמעסיק, שנעדר שליטה מוחלטת באתר העבודה וממילא חסר שליטה בפיגום מושא התביעה, הגם שכאמור אינו חף מאחריות, זאת משהיה מצופה ממנו לנוכח קרבתו לתובע, שלא יסתמך על הקבלנית הראשית בהקשר זה, אלא ימלא חובתו כלפיו ויפעל למתן הדרכה מתאימה עוד בטרם שליחתו לביצוע העבודות, ולחלופין, יוודא שבהעדר הכשרה מתאימה הוא לא יבצע עבודה בגובה וכן יוודא שהתובע עובד בסביבת עבודה בטוחה דיה.

     

49. מכאן מצאתי לקבוע, כי ביחסים שבין המעסיק לבין הקבלנית הראשית, המעסיק נושא ב- 30% מהאחריות לתאונה והקבלנית הראשית נושאת ב- 70% מהאחריות לתאונה.

     

     

     

    אשם תורם

50. הן הקבלנית הראשית והכשרה והן מנורה טוענות, כי בשים לב לעובדה שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים, כי התובע פירק את מעקה הפיגום במהלך ביצוע העבודות, הרי שיש להטיל עליו אשם תורם לקרות התאונה.

     

51. בסוגיה זו כבר נפסק, כי "במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו" [ההדגשה אינה במקור] [ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592]. דברים אלו נכונים מקל וחומר מקום בו העובד אינו מנוסה בעבודה מסוג זה שנתבקש לבצע [ע"א 4446/06 רוברט וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 23.12.09)].

     

52. עוד נפסק, כי "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, הייתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים ..." [ההדגשה אינה במקור] [בע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נגד שרותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד י"ט (3) 205 וראו גם ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415];

     

53. מטעמים אלה, קיימת נטייה שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל אשם תורם, אלא במשורה ואך במקרים בהם אשמו של אותו עובד כגורם לתאונה בולט לעין.

     

54. אני סבורה, כי המקרה שלפנינו אינו נופל בגדר אותם החריגים המצדיקים הטלת אשם תורם על העובד, זאת משפירוק המעקה נועד להרמת לוחות הגבס ולא הייתה דרך אחרת להרמתם לגובה לצורך בניית התקרה, בשים לב לשטח הצר של הפיגום. ראו בהקשר זה תצהיר עדותו הראשית של התובע וכן עדות העובד הנוסף, שאישר, כי גם היום ובמידת הצורך הוא נוהג לפרק מעקה של פיגומים לצורך העלאת לוחות גבס. כך על-פי עדותו, "בשביל להעלות פלטות גבס אני מוריד את המעקה מעלה את הפלטות ומחזיר את המעקה ובדרך כלל נעשה עם עוד מישהו... אני אמור להיות קשור לפיגום. בעת האירוע לא הייתי קשור" (עמוד 45 לפרוטוקול בשורות 17-22).

     

55. מכל מקום אני סבורה, כי פירוק המעקה על-ידי התובע אינו הגורם לתאונה, זאת בשים לב לכך שגובה מעקה הפיגום מושא התביעה עמד על כ- 30 ס"מ בלבד, קרי מתחת לגובה הברך, וממילא שלא היה במעקה שפורק כדי לבלום את נפילת התובע מהפיגום (ראו בהקשר זה עדות העובד הנוסף בעמוד 40 לפרוטוקול בשורות 8-22).

     

56. מכאן, שאין מקום להטיל על התובע כל אשם תורם לקרות התאונה, ובפרט נאמרים הדברים, בשים לב לעובדה שהוא לא עבד קודם על פיגומים והיה חסר ניסיון והכשרה מתאימה לעבודה בגובה וממילא לא היה בקיא בהוראות הבטיחות הנוגעות לעבודה מסוג זה.

     

    הכיסוי הביטוחי

57. במועדים הרלוונטיים לתביעה הייתה הקבלנית הראשית מבוטחת בשלוש פוליסות ביטוח, האחת, פוליסת ביטוח עבודות קבלניות שהוציאה הכשרה ושתיים נוספות, פוליסת ביטוח אחריות מקצועית ופוליסת ביטוח צד שלישי, שהוציאה מנורה. המחלוקת בין הכשרה ומנורה נסבה בשאלה אלו מהפוליסות מכסה את העבודות מושא התביעה בגינן אירעה התאונה.

     

58. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ועיינתי בפוליסות הביטוח, מצאתי לקבוע, כי פוליסת עבודות קבלניות מטעם הכשרה היא הפוליסה היחידה שכיסתה את העבודות מושא התביעה. ואנמק.

     

59. בפוליסת עבודות קבלניות שהוציאה הכשרה הוגדר המבוטח כ- "מלון אדיב בע"מ ו/או ... קבלנים ו/או קבלני משנה ו/או מנהל הפרויקט..." והעבודות המבוטחות הוגדרו כ- "עבודות הריסה פנים וחוץ שיפוץ חזיתות לרבות חידוש מערכות ותשתיות במבנה בן 7 קומות" [ההדגשה אינה במקור] (העתק הפוליסה צורף לראיות מטעם הקבלנית הראשית והכשרה).

     

     

60. לעומת זאת, מעיון בפוליסת ביטוח צד ג' שהוציאה מנורה עולה, כי במפרט שלה, המהווה חלק בלתי נפרד הימנה, נקבע, שהביטוח על-פי הפוליסה "... מתייחס לאחריותו החוקית של המבוטח בקשר עם ... פעילות המותרת למבוטח לרבות ... שיפוצים..", תוך החרגת "עבודות בנייה, הריסה, פיתוח וכיו"ב..." [ההדגשה במקור] (העתק הפוליסה צורף לראיות מטעם הקבלנית הראשית והכשרה).

     

61. הנה כי כן, בשונה מפוליסת הביטוח שהוציאה הכשרה, המכסה עבודות הריסה פנים וחוץ שיפוץ חזיתות, לרבות חידוש מערכות ותשתיות, פוליסת ביטוח צד ג' שהוציאה מנורה מכסה עבודות שיפוצים בלבד ומחריגה מפורשות עבודות בנייה, הריסה ופיתוח.

     

62. הכשרה טוענת, כי העבודות שבוצעו במסגרת הפרויקט בבית-המלון הן בגדר שיפוצים וממילא שהפוליסה שהוציאה מנורה חלה בענייננו. לחלופין היא טוענת, כי נדרשת פרשנות של הפוליסה מטעם מנורה בנוגע להגדרת המונח "שיפוצים" ובהינתן הכלל המורה על פרשנות כנגד המנסח, הרי שיש לפרש את הפוליסה לרעת מנורה ולהחיל את הפוליסה גם על העבודות מושא התביעה.

     

63. אין בידי לקבל הטענות כאמור. אומנם, בכותרת המופיעה בדף הראשון של הסכם ההתקשרות לביצוע העבודות בין בית-מלון אדיב לבין הקבלנית הראשית (להלן: "ההסכם") נרשם "שיפוץ מלון אדיב". עם זאת, מעיון בגוף ההסכם עולה, כי עבודות השיפוץ שהוזמנו במסגרת הפרויקט בבית-המלון "... כוללות, בין היתר, אך לא רק, הריסה, בינוי, מערכות אלקטרומכניות ועבודות גמר..." [ההדגשה אינה במקור] (העתק צורף לראיות מטעם הקבלנית הראשית והכשרה).

     

64. כך גם ניתן ללמוד על טיב העבודות משלט אתר העבודה, המופיע בתמונות שהוגשו וסומנו ת/1, בו נרשם ברחל בתך הקטנה, "עבודות הבניה והגמר באתר זה מבוצעות ע"י FORMA מקבוצת דניה" [ההדגשה אינה במקור]. מכאן שלא תתכן מחלוקת על כך, שהעבודות שבוצעו בפרויקט בבית-המלון כוללות גם עבודות הריסה ובניה, שכאמור מוחרגות, ושאינן מכוסות בפוליסת הביטוח מטעם מנורה.

     

65. כך הם פני הדברים אף בנוגע לפוליסת ביטוח אחריות מקצועית שהוציאה מנורה, זאת מששוכנעתי, שכל תכליתה אינו אלא לבטח את הקבלנית הראשית מפני סיכונים הנובעים מנזק רכושי להבדיל מנזק גוף. הפוליסה מגדירה "מקרה ביטוח" כ- "הפר חובה מקצועית או טעות שמקורם או שנטען שמקורם ברשלנות, בטעות, מחדל, או השמטה של המבוטח, במסגרת מקצועו או משלח ידו..." ובמפרט שלה, המהווה חלק בלתי נפרד הימנה נקבע, ש"המוצרים בגינם ניתן כיסוי ביטוחי" הם "מבנים ומוצרי בניה... אלמנטים מבטון, אלמנטים טרומיים, זוויות ופרופילים, תשתיות, עבודות ציבוריות וכל מוצר אחר בתחום עיסוקו של המבוטח" וכי הביטוח "מתייחס לאחריותו החוקית של המבוטח בקשר עם ו/או עקב ו/או הנובע מכל פעילות המותרת למבוטח לרבות... רכישה, מכירה, פיתוח, בניה והריסה של נדל"ן, פיתוח תשתיות..." [ההדגשות אינן במקור].

     

66. חיזוק למסקנה כאמור ניתן למצוא גם בסעיף 14 לפרק ה"סייגים לחבות המבוטח", המחריג מהחבות על-פי הפוליסה "הוצאות שהוצאו ע"י המבוטח לשם תיקון ו/או השבה לקדמות של העבודה עצמה שבוצעה וכן תקבולים שנתבע המבוטח להחזיר ללקוחותיו" [ההדגשה אינה במקור]. למעלה מכך, סעיף 9 לפרק הסייגים מחריג מפורשות מהחבות על-פי הפוליסה "היזק גופני, מוות או מחלה הנגרם לכל אדם תוך כדי ועקב העסקתו ע"י המבוטח" [ההדגשה אינה במקור] והרי ניתן לראות בקבלנית הראשית גם כמעסיקת התובע במועדים הרלוונטיים לתביעה. ראו למשל, הגדרת המונח "מעביד" בתקנות ציוד מגן אישי, כמפורט לעיל.

     

67. כך או אחרת וכפי העולה הן מפוליסת ביטוח צד ג' והן מפוליסת ביטוח אחריות מקצועית שהוציאה מנורה, תנאי הכיסוי בפוליסות הם בהתאם להרחבות ושינויים כפי שסוכמו בין מנורה לבין משרד אורי אורלנד יועצים לניהול סיכונים בע"מ (להלן: "יועץ הביטוח"), היינו שהקבלנית הראשית הסתייעה במומחה לייעוץ ביטוחים, אשר לקח חלק בניסוח הפוליסות וממילא לא ניתן לומר, שלמנורה עומד היתרון כמי שניסחה את הפוליסות וכי קיימים פערי מידע וכוחות בין הצדדים בפוליסות. מכאן שהרציונל העומד ביסודו של הכלל בדבר הפרשנות כנגד המנסח, לפיו לצד שניסח את פוליסת הביטוח, קרי חברת הביטוח, ישנו יתרון בניסוח ובעיצוב תנאי הפוליסה, ולכן הוא זה שצריך לשאת באחריות לניסוחים עמומים ודו משמעיים, אינו מתקיים בענייננו.

     

68. בפרט נאמרים הדברים משהקבלנית הראשית והכשרה, אשר הנטל מונח על כתפיהן, כשולחות הודעת צד שלישי למנורה, לא הביאו את יועץ הביטוח לעדות בהקשר זה או כל עד אחר, אשר היה בעדותו כדי לשפוך אור בסוגיה הנדונה, ממילא לא הוכיחו, כי הפוליסות נועדו לכסות חבות הנובעת מהעבודות בפרויקט בבית-המלון או חבות הנובעת מנזקי גוף וההימנעות כאמור אף פועלת לרעתן.

     

69. אומנם, מנורה הביאה לעדות את ע.ג'. מנהל מחלקת חבויות וסיכונים מטעמה, שאינו משמש כחתם וממילא אינו החתם שהוציא את הפוליסות הרלוונטיות (עמוד 53 לפרוטוקול בשורות 27-32), אולם הנטל מונח על כתפי הקבלנית הראשית והכשרה כשולחות ההודעה כנגדה וכאמור, נטל זה לא הורם.

     

70. מכאן הגעתי לכלל מסקנה, כי הפוליסות שהוציאה מנורה אינן חלות בנסיבות העניין ודין ההודעה שנשלחה כנגדה להידחות.

     

    סוגיית הנזק

    הנכות הרפואית

71. בעקבות התאונה נחבל התובע בראש ובכתף ימין; איבד הכרתו, הובהל לבית-החולים וולפסון והועבר בבהילות למחלקת מיון כירורגית בבית-החולים איכילוב; שם אובחן כלוקה בתסמונת בתר זעזוע מוח ובדימום תוך גולגולתי מוחי; הוא נותח לצורך ניקוז הדימום ואושפז עד לשחרורו ביום 26.2.12.

     

72. התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת-עבודה, בגינה נקבעה לתובע תקופת אי-כושר מלא ממועד התאונה ועד ליום 31.3.13 ונכות צמיתה משוקללת בשיעור של 50%, הכוללת נכות פסיכיאטרית בשיעור של 30%, לפי סעיף 34(ב)(4) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"); נכות נוירולוגית בשיעור של 20%, לפי סעיף 72(4)(ב)II לתקנות הביטוח הלאומי; נכות בשיעור של 5% בגין מצב לאחר קרניאוטומיה וצלקת, לפי סעיף 72(2)(ב) במחצית ונכות אורתופדית בשיעור של 5% בגין הגבלה בתנועות כתף שמאל, לפי סעיף 35(1)(א-ב) לתקנות הביטוח הלאומי.

     

73. הצדדים הגישו חוות-דעת מטעמם בתחום האורתופדיה, הנוירולוגיה והפסיכיאטריה. בתחום האורתופדיה הודיעו הצדדים על הסכמתם למיצוע נכויות, העומד על שיעור של 7.5%, בגין מצב לאחר פריקת כתף שמאל, כולל סימנים קליניים לחוסר יציבות של הכתף, לפי סעיף 35(1)(א'-ב') לתקנות הביטוח הלאומי וביתר התחומים ולנוכח הפער בין חוות-הדעת, מונו מומחים מטעם בית-המשפט: פרופ' דוד ירניצקי בתחום הנוירולוגיה (להלן: "המומחה בתחום הנוירולוגיה") ופרופ' משה קוטלר בתחום הפסיכיאטריה (להלן: "המומחה בתחום הפסיכיאטריה").

     

74. בחוות-דעת המומחה בתחום הנוירולוגיה נקבע, כי מדובר במצב שלאחר חבלת ראש עם דמם תוך גולגולתי חוץ מוחי שעבר ניקוז כירורגי ותלונות על הפרעות סומטיות גופניות והתנהגותיות, המתועדות לאורך תקופה קצרה בלבד. מכאן נקבעו בחוות-הדעת, נכות זמנית בשיעור של 10% למשך שנה וחצי ממועד התאונה ונכות צמיתה בשיעור של 5%, לפי סעיף 29(5)א1 לתקנות הביטוח הלאומי.

     

75. בדיון ההוכחות נחקר המומחה בתחום הנוירולוגיה על חוות-דעתו ולאחר שהוצג בפניו תיעוד נוסף וניתנה לו שהות לבחינת התיעוד האמור, הגיש חוות-דעת משלימה, במסגרתה הגדיל את הנכות הצמיתה הנוירולוגית והעמידה על שיעור של 9%, לפי סעיף 29(5)א I-II לתקנות הביטוח הלאומי, זאת לנוכח מכלול השיקולים, לרבות לקיומו של רישום ברציפות סבירה על פני השנים מאז התאונה ועד היום ופניות לעזרה רפואית בגין כאבי ראש; משהתיעוד בדבר השימוש בתרופות בהיקף נמוך מכפי שהיה ניתן לצפות לו הייתה היצמדות מלאה להמלצות הרפואיות; בהינתן רקע של חבלה בעצימות לא קטנה, עם דמם תוך גולגולתי וצורך בניקוזו ומשקיים תיעוד בשנתיים האחרונות בדבר המלצה לשימוש בתרופות כבדות יחסית, דבר המלמד על כך שהרופא המטפל התרשם מכאבי ראש בעוצמה לא מבוטלת.

     

76. בחוות-דעת המומחה בתחום הפסיכיאטריה נקבע, כי בעקבות התאונה פיתח התובע הפרעת דחק בתר חבלתית, מלווה בדיכאון משני וזאת לצד תסמונת לאחר זעזוע מוח; ההפרעה כאמור הייתה פעילה יותר בארבע השנים הראשונות לאחר התאונה והתסמינים הבתר חבלתיים פחתו עם החלת הטיפול התרופתי וניכר שקיים שיפור גם במצב רוחו. לפיכך, נקבעו לתובע נכות זמנית בשיעור של 20% למשך ארבע שנים לאחר התאונה, בגין תסמינים פעילים ולקות תפקודית ברמה בינונית, לפי סעיף 34(ב)(4) לתקנות הביטוח הלאומי ונכות צמיתה בשיעור של 15% בשל הזדקקות לטיפול תרופתי קבוע המשמר את השיפור שחל במצבו, לפי סעיפים 34(ב)(2-3) לתקנות הביטוח הלאומי.

     

77. מכאן, שבעטיה של התאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 28.45% [מיצוע נכויות בתחום האורתופדיה וחוות-דעת המומחים מטעם בית-המשפט בתחום הנוירולוגיה והפסיכיאטריה].

     

    הנכות התפקודית

78. התובע טוען, כי נכותו התפקודית עומדת על שיעור של 50% (עמוד 62 לפרוטוקול בשורות 34-35), בעוד הנתבעים טוענים, כי שיעור נכותו התפקודית נופל משיעור נכותו הרפואית (עמוד 69 לפרוטוקול בשורות 10-24).

     

79. הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת אומנם נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 [1995]).

     

80. התובע בענייננו, יליד 29.3.89, נפגע בתאונה בהיותו בן עשרים ושלוש שנים ונכותו הרפואית המשוקללת בשיעור של 28.45%, כתוצאה מהתאונה, נקבעה בגין חוסר יציבות של כתף שמאל, כאבי ראש והפרעת דחק בתר חבלתית, מלווה בדיכאון משני וזאת לצד תסמונת לאחר זעזוע מוח.

     

81. מתצהיר העדות הראשית של התובע עולה, כי נכותו הרפואית כתוצאה מהתאונה באה לידי ביטוי, בין היתר, בהגבלת תנועות וכאבים בכתף שמאל, סחרחורות וכאבי ראש תמידיים, מתח רב, עצבנות יתר וחרדות; נבצר הימנו לבצע פעולות פיזיות כעובר לתאונה, הוא אינו מסוגל לשאת משאות כבדים, אינו מסוגל לבצע תנועות מהירות וחדות עם הגוף, המחמירות את הסחרחורות וכאבי הראש והוא נלחץ מאוד כשהוא נמצא במקומות סגורים או בסביבת התקהלות אנשים.

     

82. עוד עולה מתצהיר עדותו הראשית של התובע, כי הוא בעל הכשרה בתחום מכונאות רכב מטעם משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה; במסגרת שירותו הצבאי הוא עבד כמכונאי רכב; לאחר שחרורו מהצבא, הוא החל לעבוד בעבודות גבס בשירות המעסיק כעבודה זמנית בלבד; תכנן לחפש עבודה בתחום מכונאות רכב, להמשיך ללמוד ולהתקדם במקצוע זה ואף לשמש כמנהל מוסך; בשל מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה, נבצר הימנו לעשות כן או לעסוק בכל עבודה פיזית אחרת ומשכך, החל מחודש אוגוסט 2012 ועד היום, הוא עובד כמאבטח בחברת עמישב שירותים בע"מ (להלן: "חברת עמישב"), עבודה שאינה פיזית, ונאלץ לעבוד שעות נוספות רבות, בשבתות ובחגים, על מנת להשתכר בשכר שלכל הפחות אינו נופל משכרו ערב התאונה (העתק מתעודת מקצוע מיום 23.9.06 בתחום מכונאות רכב צורף לראיות מטעם התובע).

     

83. תימוכין לקשר-הסיבתי הנטען בין המעבר לעבודה בתחום האבטחה, כעבודה שאינה פיזית, לבין מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה, ניתן למצוא בגזר-הדין מיום 14.10.13, אשר ניתן כנגדו בנוגע לעבירת פריצה שביצע בשנת 2010, שם בין יתר השיקולים לקביעת העונש, ציין בית-המשפט כי "... בתחילה עבד הנאשם משך כשישה חודשים בעבודות גבס, אולם עקב פציעה קשה בראשו... נאלץ הנאשם לשנות את משלח ידו לעבודה שאינה כרוכה בעבודה כה פיזית והנה משך כ- 14 חודשים הנאשם עובד כשומר בחברה מסודרת בפי גלילות" [ההדגשה אינה במקור] (העתק גזר-הדין צורף לראיות מטעם הקבלנית הראשית והכשרה).

     

84. כך גם, האמור בתצהיר עדותו הראשית של התובע בכל הנוגע לנכונותו להמשיך להתמקצע ולעסוק בתחום מכונאות רכב, נתמך בשאלון אישי שהוא מילא עם קבלתו לעבודה בחברת עמישב, שם נרשם מפיו, "הייתי בצבא במקצוע מכונאות רכב ואני אוהב את המקצוע ... להמשיך ללמוד את המקצוע שלי..." [ההדגשה אינה במקור] (העתק השאלון צורף לראיות הקבלנית הראשית והכשרה).

     

85. התובע נשאל בעדותו מדוע אם כן עד היום לא המשיך ללמוד בתחום מכונאות רכב והטיב להסביר בעדותו המהימנה, "זה שהתחלתי לעבוד זה כסטודנט... בשנה האחרונה... איך שנפלתי, בשנה הראשונה, שניה, שלישית, הייתי בפוסט טראומה ולא מצאתי את עצמי, רק בשלוש השנים האחרונות התאפסתי על עצמי, אני לומד, אני רוצה להמשיך את המקצוע שלי ולהתקדם ולא להיות באבטחה" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 36 לפרוטוקול בשורות 1-3). ראו בהקשר זה גם אישור מיום 15.7.20 מטעם מכללת בת-ים, ממנו עולה, כי התובע למד במסלול 12 שנות לימוד במכללה, החל מחודש פברואר 2019 ועד לחודש פברואר 2020 (העתק האישור צורף לראיות מטעם הקבלנית הראשית והכשרה).

     

86. אומנם מנתוני השכר של התובע עולה, כי שכרו החודשי הממוצע ערב התאונה עמד על סך של 4,320 ₪ ולמעט השכר החודשי הממוצע בחודשים אוגוסט עד דצמבר 2012, אשר עמד על סך של 3,960 ₪ ונפל מהשכר הממוצע ערב התאונה, ביתר התקופה שלאחר התאונה, היינו מאז שנת 2013 ועד היום, משך למעלה משבע שנים, חלה השבחה בשכרו החודשי הממוצע של התובע לעומת שכרו החודשי הממוצע ערב התאונה. כך, בשנת 2013 עמד שכרו על סך של 4,745 ₪; בשנת 2014 על סך של 4,675 ₪; בשנת 2015 על סך של 5,053 ₪; בשנת 2016 על סך של 5,088 ₪; בשנת 2017 על סך של 5,693 ₪; בשנת 2018 על סך של 7,766 ₪ ובחודשים ינואר עד ספטמבר 2019 על סך של 8,045 ₪ [הסכומים לאחר שערוך] (העתק תלושי השכר ודו"ח תקופות דיווח והכנסות במוסד לביטוח לאומי צורף לראיות מטעם הקבלנית הראשית והכשרה).

     

87. עם זאת, על מנת להגיע לאותו שכר מעבודה בתחום האבטחה, נאלץ התובע לעבוד שעות נוספות רבות וכן לעבוד בשבתות ובחגים. מכל מקום, בשים לב להכשרתו ומקצועו בתחום מכונאות הרכב, עיסוקו בתחום זה במסגרת שירותו הצבאי והעובדה, כי החל לעבוד בעבודות גבס כחודש וחצי בלבד לאחר שחרורו מהצבא, כעבודה זמנית, ואף זאת במשך כשלושה חודשים בלבד עד לקרות התאונה, ממילא שבמועד התאונה הוא טרם החל לכתוב את סיפור חייו התעסוקתי, שכרו ערב התאונה אינו משקף את פוטנציאל השתכרותו ואין בו כדי לשמש אינדיקציה של ממש לבחינת השינויים שחלו בשכרו במשך כל התקופה שלאחר התאונה.

     

88. בנסיבות העניין אף לא ניתן לשלול, כי אלמלא התאונה, היה התובע פונה לעסוק בתחום מכונאות רכב או למצער ממשיך לעסוק בתחום עבודות גבס ולו לתקופת מה, זאת בשכר העולה על השכר ששולם לו בפועל מעבודתו בתחום האבטחה; בעקבות נכויותיו כתוצאה מהתאונה, נבצר הימנו לעשות כן וככל שיממש שאיפותיו המקצועיות וישתלב בעבודה בתחום מכונאות רכב, נכויות אלו תקשינה על תפקודו באותה העבודה, הכרוכה, בין היתר, בעבודת כפיים, כולל הרמת משקלים כבדים, פעולות ידיים מאומצות, מוטוריקה גסה ועדינה וכן ריכוז רב.

     

89. בפרט נאמרים הדברים, בשים לב לטיב ושיעור הנכויות שנקבעו לתובע כתוצאה מהתאונה, ובכלל זה, נכות בשיעור של 7.5% בגין חוסר יציבות, הגבלת תנועות וכאבים בכתף שמאל; נכות בשיעור של 9% בגין כאבי ראש ונכות בשיעור של 15% בגין הפרעת דחק בתר חבלתית, מלווה בדיכאון משני וזאת לצד תסמונת לאחר זעזוע מוח והדברים נאמרים ביתר שאת משמדובר בנכויות מצטברות.

     

90. אומנם, הוועדה הרפואית במוסד לביטוח לאומי קבעה, כי אין מקום להפעיל בעניינו של התובע את תקנה 15, זאת משלא נמצאה לדעתה כל מגבלה רפואית – תפקודית שתמנע הימנו לעבוד במקצועו כמכונאי רכב ואף להתקדם במקצוע זה ובפסק-דין בערעור על החלטת המוסד לביטוח לאומי בבית-הדין לעבודה הותיר בית-הדין ההחלטה על כנה (העתק פרוטוקול הוועדה הרפואית ופסק-הדין של בית-הדין לעבודה צורף לראיות מטעם הקבלנית הראשית והכשרה), אולם קביעת המוסד לביטוח לאומי אינה מחייבת בענייננו וכאמור, שוכנעתי אחרת.

     

91. בהתייחס לקביעת בית-הדין לעבודה אף העיד התובע, "יש לי הגבלות. לפני התאונה הייתי בן אדם נורמטיבי, מתאמן, ספורט, הייתי ספורטאי, היה לי כושר כוח, התאונה הגבילה אותי אני לא יכול להפעיל מאמץ פיזי, כשאני מפעיל מאמץ פיזי, יש לי לחץ חזק בעין ובראש. יש לי הגבלות בכתף שמאל, אם אני עושה תנועה גדולה אני מרגיש שהכתף יוצאת לי מהמקום. לא היה לי את זה קודם לתאונה" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 35 לפרוטוקול בשורות 23-28).

     

92. מכאן ובשים לב לטיב ושיעור הנכויות הרפואיות כתוצאה מהתאונה; הפסיקה הנוהגת, לפיה הנכות האורתופדית משקפת על-פי רוב גם את מידת הפגיעה ביכולת התפקוד הכללית [ע"א 5175/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אסרף (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 30.1.08)]; אופי מקצוע מכונאות הרכב, הכרוך מטבע הדברים בעבודת כפיים, כולל הרמת משקלים כבדים, פעולות ידיים מאומצות, מוטוריקה גסה ועדינה וריכוז רב או לחלופין אופי העבודה בתחום עבודות הגבס, הכרוכה במאמצים גופניים; בהינתן גילו של התובע ערב התאונה [עשרים ושלוש שנים] וגילו כיום [שלושים ואחת שנים]; ההנחה, כי לא לעולם חוסן והאפשרות הסבירה, כי נכויות אלו תקשינה עליו בעתיד, מצאתי להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 29%, כשיעור הנכות הרפואית המשוקללת (במעוגל).

     

     

    בסיס השכר

93. התובע טוען לבסיס שכר בסך של 5,500 ₪ בתקופת אי-כושר מלא במשך חמישה חודשים לאחר התאונה ולבסיס שכר בסך של 11,600 ₪, כשיעור השכר הממוצע במשק, בתקופה החל מחודש אוגוסט 2012 ועד היום ובתקופת העתיד (ב"כ התובע בעמוד 63 לפרוטוקול בשורות 4-13).

     

94. הקבלנית הראשית והכשרה טוענות מנגד, כי בשים לב לנתוניו האישיים של התובע, לרבות עברו הפלילי ושכרו במשך השנים, אשר עמד בממוצע על סך של 5,500 ₪, הרי שאין מקום לקבוע, כי בסיס שכרו יעמוד על שיעור השכר הממוצע במשק; לכל היותר, יש להעמיד את בסיס השכר על סך של 6,500 ₪, המשקף את הממוצע בין השכר בפועל לבין השכר הממוצע במשק ולחלופין, ככל שיקבע שיש לחשב לפי השכר הממוצע במשק, הרי שיש להביא בחשבון את העלייה החדה בשכר זה בשל מצב החירום בעת האחרונה, ולכל היותר, לחשב לפי השכר הממוצע במשק בחודשים שקדמו למצב החירום, קרי לפי שכר בסך של 10,650 ₪ (עמוד 68 לפרוטוקול בשורות 14-16 ועמוד 70 לפרוטוקול בשורות 7-19; העתק הרישום הפלילי צורף לראיות מטעם הקבלנית הראשית והכשרה).

     

95. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, מצאתי לקבוע, כי בסיס השכר לצורך חישוב הפסד השכר לעבר יעמוד על סך של 4,320 ₪, כשיעור השכר ערב התאונה [לאחר שערוך] בתקופה החל ממועד התאונה ועד לתום שנת 2014; סך של 7,500 ₪, בתקופה החל משנת 2015 ועד לתום שנת 2017 ובסיס שכר בשיעור השכר הממוצע במשק בתקופה החל משנת 2018 ועד היום ובתקופת העתיד. ואנמק.

     

96. הלכה פסוקה היא, כי "אין להגביל את החזקה בדבר השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק לקטינים בלבד, והגיונה עשוי להיות יפה גם ביחס לאדם צעיר שטרם ביצע בחירות עצמאיות של ממש. יחד עם זאת, הפסיקה לא שללה הישענות על אינדיקציות ממשיות הנוגעות לנפגע הספציפי, במיוחד מקום בו מדובר בבחירות תעסוקתיות שביצע באופן עצמאי" [רע"א 7490/11 חטיב פחרי נ' מוחמד חאג' (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 28.12.11)].

     

97. בשים לב להכשרת התובע ומקצועו בתחום מכונאות הרכב עובר לתאונה; עיסוקו בתחום זה במסגרת שירותו הצבאי והעובדה, כי החל לעבוד בעבודות גבס כחודש וחצי בלבד לאחר שחרורו מהשירות הצבאי, כעבודה זמנית, ואף זאת במשך כשלושה חודשים בלבד עד לקרות התאונה, בהיותו בן עשרים ושלוש שנים, הרי שלא ניתן לומר שהוא ביצע בחירות תעסוקתיות של ממש וממילא שטרם החל לכתוב את סיפור חייו התעסוקתי במועד התאונה ושכרו ערב התאונה אינו משקף את פוטנציאל השתכרותו.

     

98. עם זאת, להבדיל מקטינים, אשר בעניינם יש להחיל את החזקה בדבר ההשתכרות בגובה השכר הממוצע במשק החל מגיל עשרים ואחת, בענייננו, מדובר בתובע, אשר כבר החל בעבודה עובר לתאונה וביצע בחירה מסוימת, הגם שאין מדובר בבחירה תעסוקתית של ממש אלא לתקופה זמנית בלבד. בנסיבות אלו, מצאתי לקבוע, כי בסיס שכרו יעמוד על שיעור השכר הממוצע במשק החל משנת 2018 ועד היום ובתקופת העתיד.

     

99. הקבלנית הראשית והכשרה טוענות, כי פוטנציאל השכר של התובע ממילא היה נמוך ערב התאונה, זאת לנוכח עברו הפלילי. הגם שאין להקל ראש בביצוע העבירות הפליליות, ובכלל זה על-פי תדפיס מידע פלילי במשטרה, עבירות של פריצה לרכב, היעדרות משירות צבאי שלא ברשות, הפרעת שוטר במילוי תפקידו, החזקה/שימוש בסמים לצריכה עצמית, פריצה לרכב בכוונה לגנוב, חבלה במזיד לרכב, החזקת כלי פריצה לרכב וגניבה מרכב, אני סבורה, כי אין בכך כדי להשפיע על קביעת בסיס השכר של התובע, זאת משמדובר בעבירות בודדות שמרביתן בוצעו על-ידו בהיותו קטין ומשיתר העבירות, קרי פריצה לרכב והיעדרות משירות צבאי בוצעו כשנתיים עובר לתאונה; מאז ועד היום לא נפתחו כנגדו כל הליכים פליליים; מיד לאחר שחרורו מהשירות הצבאי, הוא השתלב במעגל העבודה ומאז ועד היום, משך למעלה משבע שנים, הוא מתמיד ברציפות בעבודה.

     

100. מכאן ולנוכח גילו הצעיר של התובע, ההשכלה שרכש בתחום מכונאות רכב והיותו בתחילת דרכו התעסוקתית ערב התאונה, מצאתי לקבוע, כי בסיס השכר בתקופה החל משנת 2018 ועד היום ובתקופת העתיד יעמוד על שיעור השכר הממוצע במשק.

      

101. עם זאת, מקובלת עליי טענת הקבלנית הראשית והכשרה, לפיה אין מקום להישען על נתון השכר הממוצע במשק, כפי שהתפרסם לאחרונה, אלא להיזקק לשכר ממוצע במשק הנמוך ממנו והמשקף את הממוצע לאורך זמן ולא את הממוצע לתקופה מוגדרת של מצב חירום, זאת בשים לב לעובדה שנתון השכר כפי שהתפרסם לאחרונה גבוה ב- 14% לעומת השכר בחודש שלפני כן, כאשר הגורם לעלייה זו הוא ההנחה ששכרם של העובדים שפוטרו או הוצאו לחל"ת בשל מצב החירום הוא נמוך מהממוצע [ראו ת.א. (מחוזי ירושלים) 24237-02-15 פלונית נ' אלמוני (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 12.8.20)]. משכך הם פני הדברים, נראה, כי בתקופה החל משנת 2018 ועד היום ובתקופת העתיד, נכון להישען על השכר הממוצע בחודשיים שקדמו למצב החרום, העומד על סך של 10,650 ₪.

      

     הפסד שכר לעבר [כולל פנסיה]

102. התובע טוען, כי יש לחשב את הפיצוי בראש נזק זה לפי הפסד שכר חודשי מלא בסך של 5,500 ₪ בתקופה שממועד התאונה ועד לחודש אוגוסט 2012 ובהינתן ההנחה הסבירה, כי שכרו היה משביח אלמלא התאונה, לחשב את ההפסד בתקופה החל מחודש אוגוסט 2012 ועד היום, לפי הפסד שכר חודשי בסך של 5,500 ₪ (עמוד 63 לפרוטוקול בשורות 4-9).

      

103. הנתבעים טוענים, כי הפיצוי לו זכאי התובע עומד על סך של 20,896 ₪ בלבד, לפי הפסד חודשי בסך של 4,179 ₪, כשכרו ערב התאונה ולמשך חמישה חודשים בלבד, שכן מאז ועד היום לא חלה כל ירידה בשכרו (עמוד 70 לפרוטוקול בשורות 3-6).

      

104. בהינתן העובדה שהתובע לא עבד כלל במשך חמישה וחצי חודשים לאחר התאונה ובשים לב לשיעור השכר בפועל בתקופה שלאחר מכן ועד לחודש ספטמבר 2019, כמפורט לעיל בהרחבה, מסקנותיי דלעיל בכל הנוגע לבסיס השכר בתקופות השונות; בהעדר נתוני שכר בחודשים אוקטובר 2019 ועד היום וממילא בהעדר הוכחת ירידה בשכר ביחס לבסיס השכר בתקופה כאמור; התקופה שחלפה מאז התאונה (למעלה משמונה שנים) והריבית המתאימה שיש לפסוק בגינה, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד השכר לעבר בסך של 171,147 ₪, המשקף את הפער בין השכר בפועל לבין בסיס השכר בתקופות השונות ובהתאמה לפסוק לתובע פיצוי בסך של 21,393 ₪ בגין הפסד פנסיה לעבר.

      

     הפסד שכר לעתיד (כולל פנסיה)

105. התובע עותר לפיצוי בראש נזק זה לפי הפסד בשיעור של 50% מהשכר הממוצע במשק ולחלופין לפי ההפרש בין שכרו כיום, לבין השכר הממוצע במשק (עמוד 63 לפרוטוקול בשורות 11-14).

      

106. נוכח מסקנותיי דלעיל, מצאתי לחשב את הפיצוי בראש נזק זה לפי שכר בסך של 10,650 ₪ ו- 29% נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה עד גיל שישים ושבע ולפסוק לתובע פיצוי בסך כולל של 805,750 ₪ [לפי מקדם היוון בשיעור של 260.8873 לפי 3% ריבית] בגין הפסד שכר לעתיד ובהתאמה לפסוק לו פיצוי בסך של 100,718 ₪ בגין הפסד פנסיה לעתיד.

      

     עזרת הזולת לעבר ולעתיד

107. התובע עותר לפיצוי בראש נזק זה בעיקר לעבר בסך של 100,000 ₪ (עמוד 63 לפרוטוקול בשורה 17), בעוד הקבלנית הראשית והכשרה טוענות, כי התובע לא הוכיח שנזקק לעזרה לאחר התאונה או שהוציא הוצאות בגין כך וממילא נכונים הדברים גם ביחס לתקופת העתיד, בפרט לנוכח עדותו, לפיה הוא שמספק עזרה לבני-משפחתו (עמוד 69 לפרוטוקול בשורה 30 – עמוד 70 לפרוטוקול בשורה 2).

      

108. מתצהיר עדותו הראשית של התובע עולה, כי לאחר התאונה ועד היום הוא נזקק לעזרת הזולת; מסתייע באמו המבוגרת ואחיו מסייע לו בניהול ענייניו הרפואיים והכספיים; בתקופה הסמוכה לאחר התאונה בני-המשפחה סייעו לו בכל פעולות היום יום הפשוטות כהלבשה, רחצה, ניקיון, הסעה לבדיקות ולטיפולים רפואיים והכנת אוכל [ראו גם תצהיר העדות הראשית של ס.ב., אחיו של התובע].

      

109. דא עקא, שבעדותו לפניי אישר התובע, כי לנוכח מצבה של אמו, הוא מתגורר עמה ועוזר לה בתשלום שכר-הדירה, חשמל ומים, בעריכת קניות, ניקיון וכביסה; הגם שאחיו התגורר עמם במועד התאונה, הוא היה עסוק בניהול מסעדה שפתח ורוב שעות היום שהה מחוץ לבית, כך שרוב הזמן התובע הוא שטיפל באמו ועם עזיבת אחיו ומאז שאינו מתגורר עמם, הטיפול באמו "נפל" עליו (עמוד 35 לפרוטוקול בשורות 5-22 ועמוד עמוד 36 לפרוטוקול בשורות 22-31).

      

110. עם זאת, בהינתן תקופת אי-כושר מלא במוסד לביטוח לאומי משך כשנה לאחר התאונה; הנכות הזמנית הפסיכיאטרית בשיעור של 20% למשך ארבע שנים לאחר התאונה, טיב ושיעור הנכויות הרפואיות ומסקנתי בדבר נכותו התפקודית של התובע כתוצאה מהתאונה, נכונה אני להניח, כי הוא נדרש לעזרה החורגת מעזרה רגילה של בני-משפחה ובפרט בתקופה הסמוכה לאחר התאונה. לפיכך, אני סבורה, כי בנסיבות העניין יהא זה נכון וראוי לפצות את התובע בראש נזק זה לעבר ולעתיד בפיצוי גלובאלי על דרך האומדנה בסך של 50,000 ₪. 

      

     הוצאות לעבר ולעתיד

111. התובע טוען, כי הגם שמדובר בתאונת-עבודה, הוא זכאי לפיצוי גם בראש נזק זה, לרבות בגין הוצאות עבור טיפולים נפשיים, שאומנם ניתנים במסגרת קופת החולים, אך זאת בכמות מוגבלת (עמוד 63 לפרוטוקול בשורות 18-21), בעוד הנתבעים טוענים, כי משמדובר בתאונת עבודה, אשר ההוצאות בגינה מכוסות על-ידי המוסד לביטוח לאומי וקופת החולים ובשים לב להסכם שבין המוסד לביטוח לאומי לבין קופות החולים ותעודת עובד ציבור מטעם קופת החולים, לפיה התובע היה זכאי והיה צריך לפנות לקבלת החזרים בגין כל הוצאה שהוציא ועדותו, לפיה הוא לא עשה כן, הרי שאין מקום לפיצוי בראש נזק זה (עמוד 69 לפרוטוקול בשורות 25-29).

      

112. לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הנוגעים לעניין, לרבות בין היתר לקבלות כפי שצורפו לראיות התובע; לחוות-דעת המומחה בתחום הפסיכיאטריה ממנה עולה, כי מסקירת תיקו הרפואי של התובע, הוא נפגש פעמיים בלבד עם פסיכיאטרית מטעם קופת-החולים ואף זאת בהפרש של למעלה משנה וכי אינו מטופל פסיכיאטרית באופן קבוע ואינו מטופל פסיכולוגית ובהעדר אסמכתאות בדבר הוצאות בגין אותם טיפולים לרבות שיעורם; לעובדה שמדובר בתאונת עבודה והתובע זכאי לתשלום הוצאותיו מהמוסד לביטוח לאומי ולהנחה הסבירה, כי בכל זאת נדרש ויידרש לשאת בהוצאות כאלה ואחרות מכיסו עבור משככי כאבים, תרופות וטיפולים, אני מוצאת לאמוד הפיצוי בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, בסך של 10,000 ₪.

      

     כאב וסבל

113. התובע עותר לפיצוי בסך של 300,000 ₪ (עמוד 63 לפרוטוקול בשורה 16), בעוד הנתבעים טוענים, כי לכל היותר הוא זכאי לפיצוי בסך של 50,000 ₪ (עמוד 70 לפרוטוקול בשורה 21).

      

114. בהינתן שיעור נכותו הרפואית המשוקללת של התובע כתוצאה מהתאונה הנדונה, העומד על 28.45% ובהתחשב בגילו, במשך אשפוזו ובטיפולים להם נדרש, מצאתי לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה בסך של 150,000 ₪.

      

     ניכויים

115. בהתאם לחוות-דעת אקטוארית מעודכנת, כפי שהוגשה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, שיעור התגמולים ששולמו וישולמו לתובע עומד על סך כולל של 659,379 ₪ [לפי ריבית היוון של 3%] (עמוד 63 לפרוטוקול בשורות 24-27 ועמוד 70 לפרוטוקול בשורות 22-23).

      

     סוף דבר

116. מכאן שנזקי התובע בגין התאונה עומדים על סך כולל של 1,309,008 ₪, כמפורט לעיל ולהלן:

     • הפסד שכר לעבר [כולל פנסיה] - 192,540 ₪

     • הפסד שכר לעתיד [כולל פנסיה] -906,468 ₪

     • עזרת הזולת לעבר ולעתיד - 50,000 ₪

     • הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד - 10,000 ₪

     • כאב וסבל - 150,000 ₪

       _____________________

       1,309,008 ₪

     • בניכוי תגמולים-659,379 (-)

       _____________________

       649,629 ₪

        

117. הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בסך כולל של 649,629 ₪ מעבר לתגמולי המוסד לביטוח לאומי, כמפורט לעיל, כל אחד בהתאם לשיעור חלקו היחסי באחריות לתאונה, זאת בתוספת שכר-טרחת עו"ד בסך של 129,925 ₪, אגרה, שכר-טרחת המומחים מטעם התובע וחלקו של התובע בשכר-טרחת המומחים מטעם בית-המשפט, כפי ששולמו בפועל ובכפוף להצגת אסמכתאות מתאימות. כמו כן, יישאו הנתבעים ביתרת האגרה השנייה וישלמו את שכר העדים מר א.ב. ומר ס.ב. מטעם התובע בסך של 800 ₪ לכל אחד מהם (בהתאם להחלטה מישיבת ההוכחות מיום 19.10.20).

      

118. הקבלנית הראשית תוסיף ותשלם למוסד לביטוח לאומי סך של 461,565 ₪, מתוך סכום התגמולים ששולמו על-ידו לתובע, זאת כשיעור חלקה היחסי באחריות לתאונה, בתוספת שכר-טרחת עו"ד בסך של 92,313 ₪.

      

119. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מקבלת עותק פסק-הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום תשלומם המלא בפועל.

      

120. כמפורט לעיל, מצאתי לדחות את הודעת צד שלישי ששלחו הקבלנית הראשית והכשרה כנגד מנורה ומשכך הן תישאנה בהוצאות מנורה בסך כולל של 10,000 ₪.

      

     המזכירות תעביר העתק מפסק-הדין לבאי-כוח הצדדים ללא דיחוי 

      

      

      

      

      

      

      

      

      

     ניתן היום, ב' טבת תשפ"א, 17 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.