מ.א. נ' אל על נתיבי אויר לישראל ואח'

1.התובעת, דיילת קרקע בנתב"ג, נפגעה בתאונת עבודה כאשר לטענתה היתה במהלך ירידה ממסוע המזוודות לעמדת העבודה שלה בדלפקי קבלת הנוסעים. המחלוקת בין הצדדים נוגעת הן לנסיבות הפציעה, הן לשאלת האחריות לרבות סוגיית האשם התורם, והן לגובה הנזק.

הרקע ותמצית טענות הצדדים

2.התובעת, ילידת x.x.1996, עבדה כדיילת קרקע אצל הנתבעת 1, והיא נפגעה במהלך עבודתה באולם הנוסעים בנמל התעופה בן גוריון, אשר הנתבעת 2 מחזיקה, מפעילה ומתחזקת (כאמור בסעיפים 2-3 לכתב התביעה, טענות שלא הוכחשו בסעיף 15 לכתב ההגנה).

אין מחלוקת כי על מנת להגיע ולצאת מהמקום בו יושבת התובעת במהלך קבלת הנוסעים בעמדת הצ'ק אין, צריכה התובעת לעלות על מסוע המוגבה מהרצפה, לעבור מרחק קצר על גבי המסוע ולרדת למקום בו נמצא השולחן וכיסא העבודה שלה.

3.ביום התאונה, 03.06.2017, לטענת התובעת בתצהירה, עלתה על המסוע כדי להגיע לעמדת העבודה שלה, וכאשר ירדה מהמסוע, בעוד רגל אחת על הרצפה והאחרת עדיין על המסוע, נתקעה הרגל הימנית במסוע ונגרמה לה חבלה סיבובית בברך ימין (להלן: התאונה).

לאחר התאונה נבדקה התובע בחדר המיון ובהמשך טופלה במסגרת קופת חולים, ובין היתר, עברה ניתוח של כריתה חלקית של המיניסקוס בברך הפגועה.

4.כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת רפואית, המעריכה את שיעור נכותה עקב התאונה. חוות הדעת מטעם התובעת העריכה את נכותה של התובעת בשיעור של 10%, וחוות דעת הנתבעות העריכה כי לא נותרה לתובעת נכות עקב התאונה.

בשל הפער בין חוות דעת הצדדים, מונה על ידי מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר ברוך עמרמי, אשר קבע כי לתובעת נכות בשיעור של 10% בגין הפגיעה בברך, לפי סעיף ליקוי 48(2)(ז)(IV).

5.התובעת טענה כי האחריות לתאונה מוטלת באופן מלא על הנתבעת הן בשל הפרת חובה חקוקה והן בשל רשלנותה הנובעת מהעדר מעבר בטוח למקום העבודה, העדר הדרכה מתאימה, והעדר אזהרה ואמצעי זהירות מתאימים. לעניין הנזקים, טענה התובעת כי יש לקבוע לה פיצוי בגין ראשי הנזק השונים, כפי שפורט בסיכומיה.

6.הנתבעת טענה כי לא הוכחו נסיבות האירוע, וכי מדובר בגרסה "מתגלגלת" שהשתנתה, כאשר ביום התאונה דיווחה התובעת בבית החולים על "תנועה לא טובה" עם הברך (ת/2), בהמשך דיווחה למעביד על התעקמות הברך בעת ירידה למקום הישיבה (ת/1 וכתב התביעה), ורק בתצהירה נטען לראשונה כי רגלה "נתקעה" במסוע.

הנתבעת כפרה בסכומי הנזק שלהם טענה התובעת וסברה כי יש להעמיד את נזקיה הממשיים בסכומים מופחתים בהרבה.

7.להשלמת התמונה יצוין כי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה את נכותה של התובעת בשיעור של 10% ושילמה לתובעת דמי פגיעה (באמצעות המעביד), גמלאות נכות זמניות ומענק נכות.

נסיבות התאונה

8.כפי שנפסק לא אחת, גרסה ראשונה בעת קבלת טיפול רפואי, הינה בעלת חשיבות בהערכת האותנטיות והמהימנות של הגרסה בתביעה (ע"א 8388/99, הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4), 689, 698-700 [2002]). אכן, בחדר המיון ציינה התובעת שביצעה תנועה לא טובה עם הרגל, בהמשך מסרה שהפגיעה אירעה תוך כדי ירידה מהמסוע למקום הישיבה ובתצהירה ציינה שהרגל נתקעה במסוע. יש בכך שינוי מסוים בגרסה, ולא רק ניסוח שונה של הדברים, אולם הם אינם סותרים זה את זה.

אני מוכנה להניח כי כאשר ניזוק מגיע לקבל טיפול רפואי ראשוני, בטרם ההבנה בדבר משמעות הנוסח המדויק של תיאור האירוע, יתמקד בפעולה המיידית שקדמה לפגיעה, ובענייננו, התנועה הסיבובית (תנועה לא טובה) של הרגל. בעת הדיווח למעביד, בהחלט אפשר שהתובעת מצאה לנכון להבהיר מעט יותר, קרי, כי אותה תנועה סיבובית אירעה כאשר היתה בירידה מהמסוע למקום הישיבה. כאשר נוסח תצהיר העדות הראשית של התובעת, מצאה לנכון (בעצמה או בעצת בא כוחה) לפרט מדוע בוצעה אותה תנועה לא טובה, ובחקירתה הנגדית ניסתה לפרט ולהסביר עוד, ואז בא לעולם ההסבר כי המסוע הוא מגומי המונע החלקה, כמו סוליית הנעל אותה נעלה, והחיכוך ביניהם גרם לתשובתה בדבר הידבקות רגעית.

9.לא הוגש מטעם התובעת טופס ההודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לדמי פגיעה (טופס בל/211), ובשל כך, אני דוחה את טענת התובעת (כפי שפורטה בסיכומיה, עמ' 27, שורות 17-18) כי הנתבעת חתמה על הטופס, הכולל את גרסת התובעת לאירוע, ללא הסתייגות. עם זאת, מראיות הנתבעות עולה שהנתבעת 1 ביצעה בירור של האירוע. עד הנתבעת מסר (בסעיף 9 לתצהירו), כי עודכן על המקרה "בזמן אמת" מנציגי הדלפק שהיו עדים לאירוע, והתברר כי המסוע היה סטטי בעת התאונה, וכי התובעת מעדה בשל דריכה לא נכונה. מכאן, שגם לגרסת הנתבעות המסוע היה מעורב במקרה, כאשר התובעת דרכה – לשיטתן – על המסוע (הסטטי), וגרסה זו אינה סותרת כלל את גרסת התובעת.

מצאתי את התובעת מהימנה. כאמור לעיל, התובעת נחבלה במהלך עבודתה, בעת שדרכה על המסוע. הדיווח שלה למעביד כי התנועה הסיבובית של הרגל היתה תוך כדי ירידה מהמסוע למקום הישיבה נעשה בסמוך לאחר התאונה, ובמקביל, כפי שהעיד מר טוכטרמן, ביצע האחרון – כנאמן בטיחות – בירור של הנסיבות. ברי כי לו נמצא בבירור זה כי הנסיבות שונות מאלו שנמסרו על ידי התובעת, היה הדבר מוצא ביטוי בכתב, אם בדיווח לממונה הבטיחות ואם בדו"ח כתוב, והנתבעת 1 לא היתה עוברת על כך לסדר היום. לפיכך, חרף השינויים בתיאור נסיבות האירוע על ידי התובעת, במועדים ובסיטואציות השונות, אני מקבלת את עדותה וגרסתה באשר לאופן קרות התאונה.

10.הלכה היא, כי "ככלל, איהעדתעדרלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו" (ע"א 641/87, זאב קלוגר נ. החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239, 245 [1990], וכן ע"א 548/78, נועה שרון נ. יוסף לוי, פ"ד לה(1)736 [1980]), וכי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו" (ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ. טלקאר חברה בע"מ, מ"ד (4)595, 602 [1990]).

במקרה דנן, שני הצדדים "חטאו" באי הבאת העדים לאירוע. מדובר בעובדי דלפק אחרים שבוודאי מוכרים לתובעת, ולא נטען כי נעשה על ידה ניסיון כלשהוא לאתרם, כי מדובר במי שעדיין עובדים אצל הנתבעת ואינם מעוניינים למסור עדות או כיו"ב טענות אחרות. מנגד, בוודאי לנתבעת יש את פרטי העובדים שעבדו במקביל לתובעת באותו מועד ובאותו תפקיד, וגם מצידן לא נעדה דבר כדי לאתרם ולהביאם למסור עדות. לפיכך, אינני מוצאת לנכון לזקוף לחובת מי מהן את המחדל, באופן שיחזק את עמדת הצד האחר.

11.לא הוגשה חוות דעת באשר לגובה המסוע מעל הרצפה, אולם צורפו תמונות המראות דיילת העומדת בסמוך למסוע (במסגרת ת/21) על בסיסן ניתן להעריך שמדובר בגובה של 30-40 ס"מ. אציין כי כמו רבים אחרים, גם מותב זה נסע מפעם לפעם לחו"ל ועבר בדלפקי הצ'ק אין, והניסיון האישי (שיש למיליוני אנשים בשנה "רגילה") מלמד כי מדובר בגובה העולה על מדרגה רגילה בגרם מדרגות מקובל.

12.לסיכום פרק זה: אני קובעת כי בעת שהתובעת היתה בדרך למקום ישיבתה, עלתה על המסוע המוגבה (בגובה העולה על מדרגה סטנדרטית) וביקשה לרדת ממנו לעמדת עבודתה, הניחה רגל אחת על הרצפה וביצעה תנועה לא טובה עם הרגל השנייה, שהיתה עדיין על המסוע, שגרם לנזק בברך.

שאלת האחריות – הנתבעת 1

הפרת חובה חקוקה

13.פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 קובעת בסימן ג' העוסק בבטיחות הגישה והמעבר, בסעיף 49 את חובת המעביד לדאוג כי:

"אמצעי גישה בטוחים לכל מקום שאדם צריך לעבוד בו אי-פעם יותקנו ויקויימו ככל שהדבר מעשי במידה סבירה; בלי לגרוע מכלליות הוראה זו –

(1)בחדר עבודה יותקנו ויקויימו מעברים נאותים;

(2)המעברים בחדרי העבודה ויתר המעברים והמדרגות בבנין יהיו ללא הפרעה של חמרים, חפצים, ציוד או כלים;

(3)המקום שבו מבצע העובד את עבודתו יותקן ויקויים במצב בטוח."

קשה לראות בצורך של עובד לטפס על מסוע מוגבה ולרדת מהמסוע למקום ישיבתו (שם עליו לעבור עוד "מעקה" קטן, הבולט מגובה המסוע), כאמצעי גישה בטוח, כמעבר נאות או כמעבר שהוא נקי מהפרעה של חמרים, חפצים או ציוד.

עוולת הרשלנות

14.עוולת רשלנות מותנית בקיומם של חובת זהירות מושגית, חובת זהירות קונקרטית, הפרת חובת זהירות, וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם.

במקרה דנן אין ספק שהנתבעת 1, בהיותה המעסיקה של התובעת, חבה כלפיה חובת זהירות מושגית. לפי הדין, היה על הנתבעת חייב לספק לתובעת סביבת עבודה בטוחה, להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך אותה ולפקח על עבודתה באופן שהוא מביא בחשבון את הסכנות הנובעות מאופי העבודה [ע"א 9073/09, אסותא – מרכזים רפואיים בע"מ נ' מיכאל שרף (14.06.2011); ע"א 7895/08, קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין (31.08.2011)]. אוסיף לעניין ההליך דנן, כי המעביד חייב להביא בחשבון את הסכנות הנובעות גם מצורת המעבר לעמדת העבודה וממנה, פעולה הנדרשת על ידי דיילי הקרקע מספר פעמים בכל משמרת.

כפי שנקבע בע"א 145/80, שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1)113 [1982] (להלן: הלכת ועקנין): "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו".

השאלה היא אם כן, אם הנתבעת התרשלה או הפרה חובה חקוקה, באופן המטיל עליה אחריות לפיצוי התובעת בגין נזקיה.

15.על הנתבעת בענייננו מוטלת גם חובת זהירות קונקרטית, מאחר שהסיכון של נפילה מהמסוע, מעליו נדרש עובד בתפקיד דייל קרקע לעבור פעמים רבות ביום, כל כניסה ויציאה לעמדת הצ'ק אין, הוא סיכון בלתי סביר, שבהחלט ראוי לדרוש כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו. אפנה לעניין זה לעדות עד הנתבעות, לפיהן נדרשת הדרכת בטיחות בנוגע לכניסה ויציאה מהדלפקים "מאחר ולא מדובר במקום עבודה שהוא יומיומי ורגיל כמו כניסה ויציאה מחדר, מדובר על עליה וירידה, משהו שהוא לא נהוג ביום יום... מקום העבודה הנ"ל הוא לא עבודה רגיל, יש עליה ויש ירידה. כמו שאנחנו ידועים עליה וירידה יכולים למעוד וליפול" (עמ' 20, שורות 2-3 ושורות 9-10).

עד הנתבעות אישר שהיו מקרים נוספים שבהם עובדים נפלו מהמסוע (עמ' 26, שורות 1-3), וכי לא נעשה דבר עד לנפילת התובעת כדי לשנות את המצב, שכן "זאת התשתית הקיימת, יש הדרכת בטיחות כדי למנוע מקרים כאלה". חרף דברים אלה, הבהיר אותו עד כי ההדרכה לעניין המעבר מעל המסוע משמעה "להרים את הרגל, להוריד את הרגל", וכפי שברור לכל בר דעת, אין זו הדרכת בטיחות, אלא אמירת המובן מאליו. לא נטען שהתובעת (או עובדים בכלל) הודרכו לעלות או לרדת מהמסוע בדרך מיוחדת בשל גובהו, אופיו או צורתו.

16.בהלכת ועקנין (עמ' 132), קבע בית המשפט את המבחן בנוגע לאמצעי הזהירות אשר יש לצפות כי מעביד ינקוט בהם, למניעת נזק. נקבע כי "מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין? על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה".

נתתי דעתי לאילוצי המקום, לאופי ההפרדה הנדרש בין העובדים לבין קהל הנוסעים, ואף לעלות השינוי ביצירת מעבר נפרד לעובדים, כפי שטענה התובעת שנעשה במקומות אחרים בעולם. לעניין זה, לא הוכח בראיות קבילות מה נעשה בשדות תעופה אחרים, מה המקובל והרגיל ואיך נוהגים במרבית נמלי התעופה.

אין די בתמונות מהאינטרנט המתייחסות לנמלי תעופה שלא הובאו פרטיהם, כדי להוכיח כי מדובר בצורת עבודה מקובלת. לא מן הנמנע כי נמל תעופה חדש, או אגף חדש בנמל תעופה קיים, יערוך "חשיבה מחדש" ויאמץ נהלי בטיחות מחמירים, ואף חריגים מהמקובל. אין בכך כדי לחייב כי ייעשה כך על ידי הנתבעת 1, שהיא אף אינה בעלת המקרקעין שבהם עבדה התובעת. עם זאת, הובהר כי ניתן לצמצם את הסיכון באמצעות התקנת אמצעי בטיחות נוספים ופשוטים.

17.עד הנתבעת 1 אישר כי לאחר התאונה הותקן מעקה נוסף וכן ידית אחיזה כפי שנראה בתמונות ת/29 (עמ' 24 שורות 9-12 ועמ' 25, שורות 25-26). הנתבעת לא טענה למניעה להוסיף לפחות אחד מאמצעי הבטיחות שנוספו לאחר התאונה, עוד קודם לכן. לא נטען כי הוספת מעקה נוסף או ידית אחיזה היו כרוכים בעלות כספית ניכרת. מכאן נובע, כי היה באפשרות הנתבעת למנוע באופן זמין, פשוט וזול את הסיכון בחוסר יציבות של עובד שעולה או יורד מהמסוע שיביא לפגיעה, סיכון שהתממש בענייננו.

18.לסיכום, אני סבורה כי הנתבעת 1 פעלה באופן שאינו סביר, כאשר הסיכון שפציעה בעת עליה או ירידה על המסוע המוגבה הוא סיכון ברור וידוע שהתממש בעבר וניתן היה להימנע ממנו, באמצעות התקנת אמצעי בטיחות פשוטים. על כן, קמה אחריותה של הנתבעת 1 לפציעת התובעת ולנזקים שנגרמו לה בשל כך.

שאלת האחריות – הנתבעת 2

הפרת חובה חקוקה

19.בסעיף 5 לחוק רשות שדות התעופה, תשל"ז-1977, הקובע את תפקידי הרשות (היא הנתבעת 2), נקבע בין היתר בס"ק (3), כי על הרשות "לנקוט אמצעים לבטחונם של ... בני האדם", ובוודאי שבכלל זה, גם העובדים במקום.

עוולת הרשלנות

20.סעיף 37 לפקודת הנזיקין מטיל חובת זהירות מושגית על בעל מקרקעין ועל תופס מקרקעין, למעט כלפי מסיג גבול שאינו עומד בנטל להוכיח שנכנס למקרקעין בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה.

בהלכת ועקנין (עמ' 124-125), קבע בית המשפט כך: "הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת מבקרים במקרקעין. אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין, בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו. הבעלות במקרקעין יוצרת לעתים אפשרות למנוע סיכונים, גם לאחר שהשליטה נסתיימה. מכאן הצידוק בהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין. עם זאת, האחריות בגין נזק ספציפי תיקבע, אך ורק לאחר שתוכר ותופר חובת זהירות קונקרטית. אכן, בעלים, שלא יצר סיכון ושאין בכוחו למנעו, אינו נושא באחריות בגין אותו סיכון, שכן לא הופרה חובת זהירות קונקרטית".

במקרה דנן אין ספק שהנתבעת 2, בהיותה האחראית על התשתית הפיזית של תנאי עבודתה של התובעת, שהיא בבחינת "מוזמנת", חבה כלפיה חובת זהירות מושגית. במיוחד נכון הדבר כאשר ניתן היה לצפות את התרחשות האירוע, או אירוע דומה לעובד במקום, לנוכח ניסיון העבר.

21.מדברי מר טוכטרמן עולה כי התשתית המבנית במקום היא באחריות הנתבעת 2, וכי הרשות היא שהחליטה לעשות את השינויים של הוספת המעקה וידית האחיזה בסמוך למקומות הישיבה של דיילי הקרקע בדלפקי הצ'ק אין (עמ' 24, שורות 10-19), שכן הדלפקים שייכים לרשות שדות התעופה. מכאן עולה שטרם התקנת אמצעי הבטיחות הנוספים, וכפי שפורט לעיל, לא עשתה הרשות די כדי לשמור על ביטחונם של העובדים באותם דלפקים.

לעניין זה יפים דברי בית המשפט העליון בע"א 3573/15, פלוני נ' יפים פרידמן ובניו בע"מ [04.06.2017]: "במקרה זה הקבלן הוא יוצר סיכון מובהק, ועל כן צריך לשאת באחריות... אמצעי הזהירות הננקט צריך להיות מתאים לסיכון ולנסיבותיו, ובענייננו אין לומר שתליית שלט שהוא בר-הסרה ובן חלוף או הצבת מכשולים מסוימים בדרך אל הסכנה עונות על דרישות אלה. הסיכון הכרוך בבור או בגג ללא מעקה הוא ברור והוכר, בשינויים המחויבים, גם במקורותינו..."

22.לסיכום פרק זה נקבע כי גם הנתבעת 2 אחראית כלפי התובעת, הן בגין הפרת חובת הזהירות המוטלת עליה באופן המהווה רשלנות, והן בשל הפרת חובה חקוקה לדאוג לביטחונה בתחום המבנה שבשליטת הרשות.

אשם תורם

23.לאחר שנתתי דעתי למכלול הנסיבות, הגעתי למסקנה כי בשים לב לנסיבות הפציעה, ולמרות שמדובר הן בהפרת חובה חקוקה מצד הנתבעות והן בהתרשלותן, יש להשית על התובעת אשם תורם. נקודת המוצא, כפי שקבע בית המשפט העליון, היא שלא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו, ובמיוחד כאשר בוצעה עוולה של הפרת חובה חקוקה.

עם זאת, במקרה דנן, מצאתי כי נכון לחזור ולהפנות להלכת ועקנין, שם נקבע (בעמ' 127), כי "מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק... אלה הם סיכונים סבירים. אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום." כפי שנפסק שם, בסיכונים מעין אלו אין מקום להטיל אחריות שכן אין קמה חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים, אולם בענייננו קבעתי, כי הסיכון היה בלתי סביר בשל גובה המדרגה, ובשים לב לצורך לעבור במקום זה פעמים רבות כדי להגיע ל"תחנת" עבודה. עם זאת יש לתת את הדעת לכך כי מדובר בסיכון ברור, לכל עובד לרבות התובעת, אשר צריכה היתה להבין כי עליה לנקוט משנה זהירות כאשר היא מטפסת על גבי המסוע או יורדת ממנו, שכן גובהו בוודאי מוכר לה, כמו גם הקושי הנובע מצורתו, מאופיו ומהגומי שעל גביו.

לאחר שנתתי דעתי למכלול הנתונים והנסיבות ושקלתי את מידת האשמה המוטלת על כל אחד מהצדדים, אני מקבלת את עמדת ב"כ התובעת בסיכומיו, וקובעת את כי התובעת נושאת באשם תורם בשיעור (נמוך) של 15%.

הנזקים

הנכות הרפואית

24.כאמור, מומחה בית המשפט קבע את נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה בשיעור של 10%. המומחה הוזמן להיחקר על חוות דעתו והנתבעת טענה כי על פי עמדתו, נכותה של התובעת נקבעה בשיעור המייצג את ההחמרה הצפויה בנכותה של התובעת בעתיד, עם הופעתם של סימנים ניווניים, ואולם אינה מייצגת את מצבה כעת.

דעתי שונה. המומחה הבהיר כי התלבט בקביעת הנכות בין סעיף הליקוי שנקב בו לבין סעיף ליקוי (I) שם, אותו אף ציין בנייר העבודה שלו, המקנה אף הוא 10% בשל נזק למניסקוס בצורה קלה. המומחה הבהיר שמקרה של התובעת "נתלש לה כל החלק הפנימי של המניסקוס... השאירו לה בעיה לא פשוטה" (עמ' 7, שורות 30-31), וכי בשל המבנה האנטומי של הברך גם לאדם צעיר מצב זה גורם להפרעה כעת, ולא רק בעתיד, שכן "למניסקוס יש תפקיד מאד חשוב בשמירה על שלמות הברך" (עמ' 8 שורות 1-3). המומחה הבהיר כי גם היום אפשר לקבוע לתובעת נכות לפי ס"ק (I) שם, "שגם הוא נותן 10%", ולא הסכים לעמדת ב"כ הנתבעות כפי שהוצעה, לפיה נכותה של התובעת תתממש רק בעתיד שכן לשיטתו, "היום יש לה נזק במיניסקוס. נקודה. עשו לה כריתת מיניסקוס חלקית, נשאר לה עדיין מניסיקוס חלקי וגדם. לא תפרו אלא כרתו אל החלק הקרוע".

על בסיס חוות דעת המומחה ועדותו, וההסבר הברור והפשוט שניתן, אני מקבלת את עמדתו וקובעת כי עקב התאונה נותרה לתובעת נכות בשיעור של 10% בגין הנזק למניסקוס בברך ימין.

הנכות התפקודית

25.הלכה היא כי בעניינם של קטינים וצעירים בראשית דרכים המקצועית, שטרם החלו "לכתוב את סיפור חייהם", ובהיעדר קריטריון חילופי אחר שישמש לשומת הפיצוי, תיקבע הנכות התפקודית בשיעור הנכות הרפואית (ע"א 5148/08, ליאור קוגלמס נ' אביתר לוי [20.02.2008]; ע"א 9873/06, כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מיכל פפו [22.03.2009]).

בשים לב לאופי הנכות, ברי כי היא עשויה להשפיע על מכלול תפקודה של התובעת בכל תחומי החיים, לרבות בתחום המקצועי/תעסוקתי.

מכאן, אני רואה את הנכות כבעלת משמעות תפקודית ממשית. מאחר שמדובר בתובעת שהיתה צעירה בעת התאונה, יש לראות את הנכות התפקודית כזהה בשיעורה לנכות הרפואית (10%).

הפגיעה בכושר ההשתכרות

26.בענייננו, הנכות היא בשיעור של 10% וכאמור, יש לה משמעות תפקודית. עם זאת, התובעת חזרה לעבודתה – והיא ממשיכה לעלות ולרדת מהמסוע כדי להגיע למקום ישיבתה, ולמלא אחר כל המטלות הנדרשות – גם לאחר התאונה ועל אף הפגיעה הפיזית והתפקודית. שכרה של התובעת לא נפגע, אלא עלה עם הזמן. התובעת העידה כי "מה שקרה לא מונע ממני להמשיך לעבוד שם. עשיתי המון להתקדם בתפקידים ולעשות המון משמרות כדי לעזור כמה שאני יכולה למקום הזה" (עמ' 16, שורות 11-13). כל עוד המשיכה התובעת לעבוד, משמרות רבות ותוך שיפור בתפקודה עד ליציאתה לחל"ת, לא נפגע שכרה, והדבר מעיד על פגיעה בכושר ההשתכרות, שהיא נמוכה משיעור הנכות הרפואית-תיפקודית.

בסיס השכר

27.הלכה פסוקה היא, כי בסיס השכר של קטינים, כמו גם צעירים בתחילת דרכם, שטרם החלו "לכתוב את סיפור חייהם", יחושב לפי השכר הממוצע במשך, כפי שנקבע בע"א 10064/02, "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, ס(3) 13 [2005], פסקאות 13-14:

'השכר הממוצע במשק – '...כפי שהיה ידוע, על-פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ביום פסק-הדין'... – הפך אפוא לאדן המרכזי בחישוב הפסד השתכרותו של קטין ... פניית בית המשפט לפסיקה הגלובלית נשמרה למקרים חריגים. הלכה זו הוחלה גם על עניינם של צעירים בראשית דרכם שנפגעו בטרם גיבשו מסלול מקצועי מוגדר... זוהי חזקה עובדתית המבוססת כאמור על ניסיון החיים, אך גם על המציאות הנורמטיבית...

נקודת המוצא היא אפוא כי הפיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות של הקטין מבוסס על ההנחה כי אלמלא התאונה היה הקטין משתכר בשיעור השכר הממוצע במשק."

28.עם זאת, בעייתיות מיוחדת קיימת כעת באשר לבסיס השכר לפי השכר הממוצע במשק, שעלה בשנה האחרונה באופן משמעותי, ובין היתר בשל העלייה הניכרת בשיעור האבטלה, עקב מגפת הקורונה והמצב הרפואי והכלכלי המיוחד שנוצרו בגינו.

על פי סעיף 2 לחוק השכר הממוצע (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש), תשפ"א-2020 (ס"ח תשפ"א מס' 2891, 29.12.2020), "בשנת הכספים 2021 יקראו את ההגדרה "השכר הממוצע במשק" שבסעיף 4(א)(1) סיפה לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, כך שבמקום "ערב קביעת הפיצוי" יבוא "ביום ד' בניסן התש"ף (29 במרס 2020)".

לפי הנתונים המפורטים בת/22, שכרה של התובעת טרם יציאתה לחל"ת (בשל משבר הקורונה) אצל הנתבעת 1, היתה בסכומים הדומים – ולעיתים אף עולים – לסכום השכר הממוצע במשק כאמור לעיל, כך שהסברה כי התובעת מסוגלת להשתכר סכומים אלה, אינה רחוקה מהמציאות.

29.לפיכך, ולמרות שהתובענה דנן נדונה לפי פקודת הנזיקין ולא חוק הפיצויים, מצאתי כי נכון לערוך את חישוב נזקיו של התובע על בסיס השכר הממוצע במשק טרם התפשטה באופן ניכר מגיפת הקורונה, לפי הנתון התואם לחודש 3/10, שעמד על 10,589 ₪ (כפי שנעשה, בין היתר, בת"א (מחוזי ת"א) 16552-03-16, פלונית נ' מרכז רפואי ע"ש שיבא-תל השומר [24.02.2021]).

הפסדי השתכרות

30.התובעת, מסיבה לא ברורה, בחרה שלא לצרף לתיק המוצגים מטעמה תלושי שכר שלה, לא לפני התאונה ולא אחריה. אני מקבלת את בקשת התובעת לראות בנתוני השכר כפי שהוצהרו על ידי הנתבעת 1 למל"ל כמייצגים את שכרה לפי התאונה, משלא הובאו נתונים אחרים. עם זאת, אין בכך כדי להוכיח כי נגרמו לתובעת הפסדי שכר בפועל. כפי שעולה מאישורי המל"ל, דמי הפגיעה שולמו לתובעת על ידי המעביד ולא ניתן לקבוע כי שכרה נפגע בתקופה זו, או בתקופה שבה נעדרה בשל הניתוח שעברה.

הפסדי שכר בעבר הם בבחינת "נזק מיוחד" הטעון הוכחה. נפסק כי במקרים שבהם התובע יכול היה להביא נתונים מדויקים באשר לסכום הנזק ולא עשה כן, לא יוכל לזכות בפיצויים בגין נזק זה (ר' ע"א 9656/05, שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ [27.07.2008]).

זאת, אף לא בדרך של אומדנה, כפי שנפסק ברע"א 10124/17, עבדאללה אשקר נ' פאדי סלימאן [30.01.2018], "במצבים שבהם קיים קושי – מובנה או פרטני – בהוכחה מלאה ומדויקת של שיעור הנזק, ניתן יהיה להסתמך על התשתית הראייתית החלקית שהוצגה בפני בית המשפט לצורך עריכת אומדנה... אולם, במצבים שבהם טיבו ואופיו של הנזק מאפשרים להוכיח אותו באמצעות נתונים מדויקים, תובע שלא השכיל להרים את הנטל לא יזכה בפיצוי 'על אף תחושת אי הנוחות' שבהותרתו בידיים ריקות".

31.באשר לתקופת החל"ת, לא נטען – לא כל שכן, לא הוכח – כי התובעת עשתה מאמץ כלשהו לחפש עבודה, וכי בשל הנכות נמנע ממנה לעשות כן. התובעת החלה בלימודים, ולא ניתן לקבוע כי הנכות מנעה ממנה, בדרך כלשהי, להשתכר. מאחר ומדובר בנזק מיוחד ולא הובאו ראיות, ואף לא הועלו טענות בנוגע לתקופה זו, אין התובעת זכאית לפיצוי בגין הפסדים במהלכה.

בנסיבות אלו, לא ייפסק לתובעת פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר.

32.באשר לעתיד: ב"כ התובעת הפנה בסיכומיו לפסק הדין שניתן ברע"א 7798/18, פלונית נ' עדי שושנה [22.11.2018]. באותו מקרה דחה בית המשפט העליון ערעור על קביעת בית המשפט המחוזי, אשר הפחית מהפיצוי שנגרם לנפגעת, שנפגעה בסמוך להגיעה לגיל 18, כך שנקבע לה פיצוי גלובלי בשיעור של כ-70% מהחישוב האריתמטי. נפסק כי "אכן, מקום בו מדובר בקטינים הנטייה היא לזהות את הנכות התפקודית עם הנכות הרפואית, וליתר דיוק, עם הגריעה מהשכר... אך כאשר הנכות הרפואית היא נמוכה ועומדת על 5%, ההנחה היא שמידת ההגבלה וההשפעה על התפקוד היום-יומי אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית, והפרקטיקה הנוהגת היא לפסוק סכום גלובלי. כך עשה בית המשפט המחוזי, ודומה כי כערכאת ערעור, אף נמנע "מלמצות" את מידת התערבותו."

בע"א 4837/92, "אליהו" חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה, מט(2) 257 [1995], נקבע כי "מקובל הדבר לקבוע הפסד השתכרות בעתיד לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות, מפני החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשייפלט מאותו מקום עבודה. בית המשפט קמא אמד הפסד זה לפי מחצית שיעור הנכות, ואין מקום להתערב בכך."

33.חישוב אקטוארי המבוסס על השכר הממוצע במשק ושיעור הנכות הרפואית, מביא לתוצאה של 306,431 ₪. בשים לב לחזרתה של התובעת לעבודתה ללא פגיעה בשכר ולהתייחסות לעניין זה לעיל, וכן להלכה הפסוקה שהובאה, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד, בסכום גלובלי של 150,000 ₪.

הפסדי פנסיה 

34.התובעת זכאית לפיצוי בשיעור של 12.5% מהפסדי השכר שנקבעו, בגין הפסד הפרשה לפנסיה, דהיינו, 18,750 ₪

עזרת הזולת

35.התובעת לא הוציאה כספים בפועל עבור עזרה, והיא מתגוררת כפי שנטען בסיכומיה, בבית הוריה. בשים לב למצבה הרפואי, לתקופת השיקום והחלמה שנדרשה, למגבלותיה ולהשפעת הנכות על תפקודה הכללי, מצאתי כי יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין שווי עזרה שניתנה לה על ידי בני משפחה או שתינתן לה בעתיד, למשך תוחלת חייה.

אני מעמידה את הפיצוי בגין הצורך בעזרת הזולת בסכום גלובלי, בשים לב לנתונים שפורטו, הן לעבר והן לעתיד, בסכום של 20,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

36.התובעת טענה להוצאות שונות ואולם, אין מחלוקת כי מדובר בתאונת עבודה וכי התובעת זכאית להחזר בגין הוצאותיה מהמל"ל. לא צורפו קבלות המעידות על הוצאות מוגברות לניידות, לתרופות או לטיפול רפואי.

אינני פוסקת לתובעת פיצוי בראש נזק זה.

נזק בלתי ממוני 

37.אני קובעת כי התובעת זכאית לפיצוי בגין כאב וסבל, בהתחשב בסוג הפציעה, הניתוח, אופי הנכות, שיעורה, גילה והשפעתה של הנכות על חייה בכל התחומים, בסך של 50,000 ₪. הסכום נפסק בערכים להיום, כולל הפרשי הצמדה וריבית.

38.ריכוז סכומי הפיצויים

סוף דבר

39.אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 129,100 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% בסך 30,209 ₪.

מעבר לסכומים אלה, ישלמו הנתבעות לתובעת הוצאות משפט בגין ההוצאות שהוציאה לצורך ניהול ההליך כפי שיפורט להלן, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה: 3,500 ₪ בגין חוות דעת רפואית (בהתאם להצהרת ב"כ התובעת בסיכומיו, וככל שיידרש, יעביר אסמכתא מתאימה), 2,955 ₪ בגין חלקה של התובעת בשכר מומחה בית המשפט (ת/20), ואגרת בית המשפט בסך 712 ₪ (מיום 04.06.19).

40. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ' אדר תשפ"א, 04 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.