פלוני נ' בליג שהואן ואח'

מבוא 

1. התובע, יליד 1991, נפגע לטענתו באגודלו במסגרת עבודתו אצל הנתבעות. התובע עותר במסגרת תביעה זו, לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מכך.

2. נתבעת 2 הייתה בזמנים הרלבנטיים לתביעה קבלן ראשי באתר הבנייה ברחוב פנקס בתל אביב. נתבע 1 שימש כקבלן משנה ומעסיקו של התובע.

3. בהתאם לנטען בכתב התביעה, במהלך עבודתו אצל הנתבעות התובע עסק בעבודות איטום. לצורך כך השתמש בכלי חיתוך חד ללא כפפות וללא אמצעי הגנה אחרים. במהלך ביצוע העבודה ביום 24.7.2016 נפצע התובע בכף ידו הימנית כאשר זו באה במגע עם חלקים מסוכנים של כלי החיתוך (להלן: "התאונה").

4. המוסד לביטוח לאומי, אליו פנה התובע בתביעה לקביעת דרגת נכותו מעבודה, הכיר בפגיעה כתאונה בעבודה. וועדה רפואית קבעה כי לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור של 20% לצמיתות והופעלה תקנה 15 בחלקה (רבע).

5. לטענת התובע הנתבעות נהגו כלפיו ברשלנות ובחוסר זהירות תוך הפרת חובותיהן שבדין כאשר, בין היתר, לא הנהיגו שיטות עבודה בטוחות בהתחשב בטיב העבודה וסיכוניה, לא הדריכו אותו לגבי אופן ביצוע העבודה, לא פיקחו על אופן ביצוע העבודה, לא הזהירו את התובע מפני הסכנה הטמונה בעבודתו והפרו את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה ותקנותיה ועוד.

6. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית בתחום האורתופדי ערוכה על ידי ד"ר קלצ'קו הרולד לפיה נגרמה לו בעקבות הפגיעה נכות בשיעור של 30% בגין קישיון לא נוח באגודל ימין.

7. הנתבעות כפרו בכתב הגנתן בעצם קרות הנזק ובקשר הסיבתי הנטען בינו לבין עבודת התובע אצלן ובאחריותן לו. נטען, כי האחריות לקרות הנזק רובצת לפתחו של התובע אשר פעל בניגוד להוראות ותוך התעלמות מכללי הזהירות וגרם לתאונה ברשלנותו.

   הנתבעות הגישו חוות דעת נגדית מטעמן ערוכה על ידי ד"ר משה לוינקופף לפיה, נכותו של התובע בעקבות התאונה בשיעור של 10% בגין קישיון נוח באגודל ימין.

8. לנוכח הפער בין חוות הדעת, מונה ד"ר מוריס אגסי כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר אגסי העריך את נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 20% לצמיתות. בחוות דעתו הציע המומחה שני ניתוחים הנכללים בסל הבריאות לשיפור מצבו של התובע. המומחה הוסיף וציין, כי במצב הנוכחי לא ניתן לתפקד עם האגודל הפגועה ולפיכך, התובע יתקשה בביצוע עבודות פיזיות ביד הימנית. כמו כן, העריך המומחה את נכויותיו הזמניות של התובע עד התייצבות הנכות הצמיתה.

   שלוש חוות הדעת הוגשו ללא חקירת עורכיהן.

9. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. אדון בדברים, דבר דבור על אופניו.

   א. נסיבות התאונה

10. על מנת לבחון את שאלת האחריות יש ראשית לבחון מהם נסיבות התאונה. בכתב תביעתו, תאר התובע את עבודתו כך:

    "ביום 24.07.2016 או בסמוך לכך התובע עבד באתר ועסק בעבודות איטום. לצורך זה הוא השתמש בכלי חיתוך חד (להלן "המכונה"), ללא כפפות וללא אמצעי הגנה אחרים על הידיים.

    במהלך ביצוע עבודה זו ומשום שהמכונה לא הייתה מוגנת לבטח באותה שעה ולא סופקו לתובע אמצעי הגנה, כף ידו הימנית של התובע באה במגע מקרי עם החלקים המסוכנים של המכונה. כתוצאה מכך התובע נפצע".

    בתצהירו חזר התובע על הדברים:

    "בתאריך 24.07.2016 עבדתי כרגיל באתר הבנייה של הנתבעת 2 ועסקתי בעבודות שיפוץ שנערכו בבניין. במהלך העבודה נדרשתי לבצע סגירת תפר באמצעות חומר מילוי (מסטיק). לעבודה זאת נדרשתי להשתמש בסכין יפנית חדה מאוד. העבודה חייבה מאמץ והיה עלי להפעיל כוח וללחוץ על הסכין על מנת להחליק את המילוי וליישר אותו. לא קיבלתי כפפות לצורך ביצוע העבודה לשם הגנה על הידיים. בפועל, מעולם לא קיבלתי כפפות ממעבידי לצורך ביצוע עבודתי. תוך כדי ביצוע העבודה הנ"ל עם הסכין, זאת פגעה באופן מקרי בכף היד הימנית שלי וגרמה לפציעתי. מן הראוי לציין, שלא נאמר לי דבר אודות הסיכונים במקום עבודתי ולא קיבלתי הדרכה. מעולם לא קיבלתי ממעבידי אמצעי אחר כלשהו להגנה על הידיים"(סעיף 6 לתצהיר).

    בעדותו בפני תיאר התובע את התאונה כך:

    "ת.בעבודה שלי נדרשת לשימוש בסכין הזה, אם אני רוצה לתקן תפר, לנקות אותו כדי למלא אותו בחומר מיוחד לתפר הזה,

    ש:מה זה התפר הזה?

    ת:בין בניין לבניין, בין קיר לקיר, סליחה, בין קיר לקיר יש קו תפר שצריך למלא בחומר מיוחד, חומר איטום מיוחד, אז אני מנקה אותו בסכין, ניקיתי אותו בסכין" (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 19-24).

    בהמשך חקירתו, תיאר התובע כך:

    "ת.לקחתי את כלי העבודה ועליתי לפיגום,

    ש:כן,

    ת:יש בבניין שתי קירות, בקיר, בין הקירות, שתי הקירות האלה בבניין, יש תפר,

    ש:כן,

    ת:צריכים לנקות אותו ואנחנו מנקים אותו עם סכין, התחלתי לנקום את התפר עם הסכין כדי לעבוד בו, הסכין זלגה ופגעה לי ביד. פצעה אותי ביד.

    ש:בסדר, הסכין זו סכין יפנית כמו שכולנו פה מכירים, נכון? כתומה.

    ת:כן. כן". (עמ' 32 לפרוטוקול שורות 29-34).

    בהמשך הסביר התובע כי "זלגה" משמע "החליקה" (עמ' 35 לפרוטוקול שורה 11)

11. התובע הוסיף וציין בחקירתו, כי בעת התאונה היה לבד על הפיגום (עמ' 27 לפרוטוקול שורות 16-17) ולאחר שצעק לעזרה בעקבות התאונה, הגיע עובד נוסף שירד מהגג וסייע לו (עמ' 28 לפרוטוקול שורות 30-35). התובע טען, כי לא קיבל אמצעי מיגון לרבות כפפות לשימוש בעבודתו (עמ' 23 לפרוטוקול שורה 10) ולא קיבל כל הדרכה באשר לאופן העבודה (עמ' 39 לפרוטוקול שורות 27-28). יחד עם זאת, ציין התובע בחקירתו, כי "אפילו גם אם היו הדרכות, הייתי נפגע, כי הכל מאלוהים" (עמ' 40 שוורה 1).

12. מטעם נתבע 1 הוגש תצהירו. בתצהיר טען הנתבע 1 כי התובע נפגע בעת פתיחת "כלי המסטיק סיליקון", כאשר פתח את החומר בצורה לא נכונה ובניגוד להוראות השימוש. בנוסף, התובע גרם לתאונה ברשלנותו כאשר בניגוד להוראות הממונים עליו עבד ללא כפפות וללא אמצעי הגנה אחרים על הידיים (סעיף 3 לתצהיר). נתבע 1 הוסיף וציין, כי התובע הוזהר מספר פעמים טרם התאונה לבל יעבוד בצורה רשלנית וללא אמצעי מיגון תוך סיכון חייו (סעיף 6 לתצהיר).

13. בחקירתו חזר נתבע 1 על הדברים וציין, כי התובע היה רשלן בעבודתו ולא הקפיד על שימוש בציוד מגן (עמ' 74 לפרוטוקול שורות 7, 24-25). הנתבע 1 הסביר, כי ניתנות לעובדים כל סוגי הדרכות הבטיחות לרבות הדרכות בכל הנוגע לעבודה עם כלים חדים (עמ' 78 לפרוטוקול שורות 5-15 ועמ' 87 שורה 22). כמו כן, ניתנות לעובדים כל סוגי הכפפות לרבות כפפות שמגנות בפני סכין יפנית (עמ' 80 לפרוטוקול שורות 20-21, 27). הנתבע 1 הוסיף והסביר, כי כל יום מציינים בפני העובדים לא לעבוד עם סכין יפנית ללא כפפות ( עמ' 88 לפרוטוקול שורות 32-34) ואולם, לדבריו על העובד לשמור על עצמו ולדאוג לעשות שימוש בציון המגן אבל "לא רודף אחריו שיעשה את זה, זה החיים שלו" (עמ' 74 לפרוטוקול שורות 24-25) וכן: "עובד לא רוצה, מה אני אגיד לו?" (עמ' 113 לפרוטוקול שורה 28). הנתבע 1 ציין, כי מנהל העבודה והממונה על הבטיחות האתר היה מוהין מרעי, מטעם נתבעת 2 (עמ' 82 לפרוטוקול שורות 13-21) ואולם לדבריו מנהל העבודה "לא שומר צמוד לכל עובד" (שם, שורה 22).

    בכל הנוגע לנסיבות התאונה ציין נתבע 1 כי היו מספר גרסאות שכולן מפי התובע. הגרסה שנמסרה לו היא שהתובע נפצע כאשר פתח את שפורפרת המסטיק לכיוון גופו וכך נחתך (עמ' 97 לפרוטוקול שורות 5-6 ועמ' 98 שורות 24-25, 34, עמ' 101 שורות 21-23).

14. מטעם נתבעת 2 הוגש תצהירו של מר יוסי כהן, מנכ"ל החברה. בתצהירו ציין מר כהן, כי באתר העבודה היה מנהל עבודה כנדרש בחוק ומידי יום הועברו לעובדים הדרכות בטיחות וסופקו כפפות מגן. נטען, כי פגיעת התובע אירעה כתוצאה מכך שעבד בניגוד לנהלים ובניגוד להדרכות שניתנו לו (סעיפים 3-5 לתצהיר).

15. בחקירתו ציין מר כהן, כי על התאונה שמע מנתבע 1 וממנהל העבודה, שגם הם לא היו עדים לאירוע (עמ' 53 לפרוטוקול שורות 1-11). העד הסביר, כי כל עובד חדש עובר הדרכה ובהמשך ניתנת הדרכה לפי החוק (עמ' 66 לפרוטוקול שורות 32-34) כאשר ההדרכה ניתנת הן על ידי מנהל העבודה, בהתאם לנחיות משרד העבודה והן על ידי מעסיקו הישיר, נתבע 1 (עמ' 65 לפרוטוקול שורות 23-26). לדבריו, במסגרת ההדרכה נאמר לעובד אילו עבודות יש לבצע עם כפפות והעובד מקבל ציוד מיגון אישי הכולל כובע מגן, משקפי מגן וכפפות (עמ' 60 לפרוטוקול שורות 1-3 ועמ' 69 שורות 3-5).

    העד הוסיף וציין, כי נתבעת 2 סיפקה לעובדים את כל סוגי הכפפות הנדרשות לעבודה, לרבות כפפות לעבודה עם חפצים חדים (עמ' 59 לפרוטוקול שורות 30-33, עמ' 64 שורות 6-7, 16) אלא שהתובע "בחר שלא להשתמש בשום כפפה" (עמ' 64 לפרוטוקול שורות 18-20).

    העד ציין, כי מי שמוודא שהעובד יודע שעליו להשתמש בכפפות הוא מנהל העבודה, מוהין מרעי, אולם, מצופה "מהעובד המקצוען, המקצועי, לקחת את הכפפה המתאימה לו ולעבוד איתה. אם עובד בוחר שלא לעבוד עם כפפה זו סיכון שלו. מנהל העבודה לא יכול להימצא בכל רגע ליד כל עובד ולוודא שבאותו רגע הוא לקח את הכפפה. אנחנו מעמידים את השירותים והוא צריך להחליט אם הוא משתמש או לא. ככל שמנהל העבודה יראה שהוא עובד ללא, הוא מעיר לו" (עמ' 69 לפרוטוקול שורות 6-10).

16. מטעם הנתבעים הובא לעדות גם מוחמד אבו חומס, אשר עבד באתר בעת התאונה והגיע לסייע לתובע מיד לאחר קרותה.

    העד סיפר בעדותו, כי ראה את התובע מיד לאחר התאונה עם סמרטוט על היד והוא סיפר שנפצע מסכין יפנית (עמ' 134 לפרוטוקול שורות 24-31). בהמשך הוסיף העד וציין, כי התובע תיאר שנפצע בעת פתיחת שפורפרת חומר המסטיק (עמ' 136 שורה 25).

    העד ציין עוד שניתנו הדרכות על שימוש בכלים חדים (עמ' 135 לפרוטוקול שורות 31-34) וצוין בפני העובדים ש"חובה לחבוש כפפות בזמן שעובדים עם כלים חדים" (עמ' 140 לפרוטוקול שורות 32-33) אבל "אף אחד לא מכריח" (שם, שורה 3). העד תיאר את התובע כעובד טוב אך בעייתי מבחינת הקפדה על שימוש באמצעי מיגון (עמ' 136 לפרוטוקול שורות 25-32).

17. לנוכח האמור לעיל, ולאחר שהתרשמתי מהעדויות, בחנתי את הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע הרים את הנטל במידה המספקת להוכיח את גרסתו לאופן התרחשות התאונה לפיה נפצע מסכין יפנית בעת עבודתו כאשר עסק בעבודת איטום.

18. אמנם עדות התובע בכל הנוגע לאופן קרות התאונה היא עדות יחידה של בעל דין, אך היא נתמכת בעדותו של מוחמד אבו חומס שהגיע אל התובע מיד לאחר קרות התאונה וראה את התובע פצוע בידו ושמע ממנו על פציעתו מהסכין. גם העובדה שהמעביד חתם ואישר את גרסת התובע לקרות התאונה ללא כל הסתייגות (טופס בל/250) אף היא תומכת בגרסת התובע. אמנם חתימה כזו אינה מהווה הודאת בעל דין שהרי לחותם אין ידיעה אישית בדבר נסיבות תאונה והוא ניזון מדברי העובד, אך מצופה מהמעביד לבדוק את טענת העובד בדבר אופן קרות האירוע וככל שיש מחלוקת לגביה להסתייג מאישור גרסת העובד.

19. אל מול גרסתו של התובע עומדת עדותם של מר כהן ונתבע 1 שלא היו עדים לאירוע וטענו בעדותם, כי התובע מסר גרסה שונה מהנטען על ידו בתצהירו ולפיה, נפצע בעת פתיחת שפורפרת המסטיק. ראשית, גם הגרסה הנטענת הזו עניינה פציעה במהלך העבודה מסכין יפנית בעת פתיחת שפורפרת חומר האיטום. שנית, גרסה זו לא הוצגה לתובע בעת חקירתו הנגדית ולא ניתנה לו ההזדמנות להתייחס אליה, ואיני רואה שוני מהותי בין הגרסאות.

20. לפיכך, אני מקבלת את גרסת התובע וקובעת, כי הוא נפצע בידו מסכין יפנית במהלך עבודתו אצל הנתבעים, כאשר ביצע עבודות איטום.

21. מכאן, יש לבחון את שאלת אחריות הנתבעים.

    ב. שאלת האחריות – המצב המשפטי

22. לטענת התובע, הנתבעים התרשלו והפרו חובות חקוקות (תקנה 6 לתקנות ארגון ופיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט – 1999, תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) תשנ"ז - 1997) עת לא סיפקו לו תנאי עבודה הולמים ולא הדריכו אותו לגבי שיטת עבודה בטוחה ואפשרו לו לעבוד ללא שימוש בציוד מגן, לרבות כפפות.

23. המסגרת הנורמטיבית לאורה תיבחן שאלת האחריות היא עוולת הרשלנות שיסודותיה מוגדרים בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן : "פקודת הנזיקין").

24. דומה, כי כיום אין עוד צורך להכביר מילים בשאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובדו. במובן זה, על המעביד ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות עבודת בטוחות, וכן לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים. חובה נוספת המוטלת עליו היא החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה. הכל במטרה לאכוף את נהלי הבטיחות (ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף, פס' 9 והאסמכתאות שם (פורסם במאגרים, 14.6.2011)).

    ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכה לעובדים), תשנ"ט–1999, מבטאות את החובה למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה ולהדריכו בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם; החובה היא חובה כללית וגורפת לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. המעביד אינו יוצא ידי חובתו אך מעצם אספקת האמצעים המגנים והעברת ההדרכה. עליו לפקח גם באופן יעיל על בצוע ומילוי כראוי של כל ההנחיות (ראו ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (1993); ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980); ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172 (1999); ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345 (1993); ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 (1982)).

    בהתאם לפסיקה, המעביד חייב להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות וגהות. הוא אינו רשאי להניח, כי העובדים ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות: "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785 (1982)). המעביד חייב להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988)). המעביד נדרש להביא בחשבון שהעובד עשוי להתרשל ולשגות ולכן עליו ליצור סביבת עבודה שתגן עליו ותקשה את התרשלותו.

    עם זאת, כמובן, לעיתים נותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה. קיימים גם סיכונים רגילים שיש להכיר בהם ולחיות איתם בחיי היום יום, אשר המעביד אינו נושא באחריות להם, שכן הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 (1984)). ההוראות הקבועות בחקיקה מהוות אמצעי עזר לבירור האמצעים שעל מעביד לנקוט כדי ליצור עבור עובדיו הגנה סבירה מפני תאונות, אם כי לעיתים יידרש המעביד לנקוט סטנדרט זהירות גבוה אף יותר.

25. הנה כי כן, בהתאם לדין, לנתבע 1 כמעבידו של התובע בזמנים הרלבנטיים לתביעה קמה חובת זהירות מושגית ואף קונקרטית בנסיבות העניין כלפי התובע למנוע סיכון של פגיעה בגופו הנובע מעבודתו. ההלכה הפסוקה בעניין זה מחמירה ומדקדקת מאד עם המעביד. בהתאם לחקיקה הרלוונטית, חובות הזהירות המוטלות עליו הן חובות מוגברות. על המעביד בהתאם לחוק החובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, הדרכה בדבר שיטת העבודה, הסיכונים הטמונים בה וכללי הזהירות הנדרשים וחובות וידוא ופיקוח. על המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות, גם אם מדובר בסכנות שאינן בלתי רגילות או יוצאות דופן במקום העבודה.

26. על נתבעת 2, כקבלן ראשי וכממונה על הבטיחות באתר בין היתר באמצעות מנהל עבודה מטעמה, חלה על פי פקודת הבטיחות חובת פיקוח והחובה ליצור סביבה בטוחה.

27. ראו בעניין זה את דברי כבוד השופט י' עמית, בע"א 1062/15 והבי והבי נ' חאלד כמאל נזאל, [פסקה 10, החלטה מיום 10.5.16 (פורסם בנבו)]:

    "פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: פקודת הבטיחות) ותקנות הבטיחות בעבודה שהותקנו מכוחה, באו לעולם כדי להבטיח שסביבת העבודה תהא מקום מוגן ובטוח עבור כלל הנפשות הפועלות במקום העבודה, וזאת בין אם מדובר בעובד שכיר, ובין אם מדובר בקבלן עצמאי. כוונתו של המחוקק שלא להבחין בין אלה לאלה לעניין ההגנה על שלמות גופם וביטחונם האישי ניכרת בסעיף ההגדרות בפקודת הבטיחות הקובע כי "עובד" בגדרי הפקודה הינו גם עובד עצמאי (ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי פ"ד נח (1) 1, 15 (2003) להלן: עניין סולל בונה). האחריות להבטיח את קיומן של הוראות הבטיחות ואת יישומן בשטח על ידי כל הנמצאים באתר מוטלת על "מבצע הבניה", כלשון תקנות הבטיחות. משעה שבעל נכס או מי שבעל הנכס ייפה את כוחו ("המזמין" בתקנות הבטיחות) הטיל את ביצוע הבניה על קבלן ראשי אחד, יראו בקבלן הראשי כמבצע הבניה ובהתאם, תעבור האחריות הנגזרת מכוח תואר זה לכתפיו (תקנה 6 לתקנות הבטיחות). תקנה 6 מוסיפה וקובעת כי מינויים של קבלני משנה לא תיגרע מאחריותו של הקבלן הראשי, שיוסיף להיחשב מבצע הבניה. כן קובעות תקנות הבטיחות כי על מבצע הבניה למנות מנהל עבודה שכל עבודת בניה "תתבצע בהנהלתו הישירה והמתמדת" (תקנה 2(א) לתקנות הבטיחות), ומנהל העבודה יהיה "חייב למלא אחר הוראות תקנות אלה ולנקוט צעדים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו" (תקנה 5(א)). 

    כפי שניתן לראות, תקנות הבטיחות מבטיחות כי בכל רגע נתון יהיה גורם שיישא באחריות למילוי הוראות הבטיחות. הטעם לכך הוא כפול. ראשית, קביעתו של גורם ייעודי ומוגדר נועדה להביא לתיאום מרבי בין הגורמים השונים הפועלים באתר הבניה ולהבטיח את השמירה על הוראות הבטיחות באתר. שנית, ריכוז האחריות בתחום הבטיחות משמעו יצירת "כתובת" ברורה ממנה ניתן יהיה להיפרע מקום בו נגרם נזק כתוצאה מהפרתן של הוראות הבטיחות".

28. לאחר שבחנתי את הראיות ואת טענות הצדדים סבורני, כי הנתבעים במקרה שלפני, הפרו את חובות הזהירות המוטלות עליהם כלפי התובע ולפיכך, אחראיות להתרחשות הנזק שנגרם לו במהלך עבודתו וכתוצאה הימנה.

29. התובע טען בתצהירו ובעדותו כי לא ניתנו לו הדרכות בטיחות באשר לאופן ביצוע העבודה ושימוש באמצעי מיגון. מנגד טענו הנתבעים, כי הדרכות כאלה ניתנות לכל עובד באתר בתחילת עבודתו על ידי מנהל העבודה, מוהין מרעי ואף ניתן לתובע ציוד אישי הכולל אביזרי בטיחות לרבות כפפות.

30. אסמכתה המאשרת קבלת הדרכת בטיחות חתומה על ידי התובע לא הוצגה. מר כהן ציין בחקירתו, כי בתקופה הרלבנטית לתאונה החתימו כל עובד על טופס המאשר שקיבל הדרכה. טפסים אלה נשמרו בקלסר ייעודי אך נזרקו עם סיום הפרויקט (עמ' 66 לפרוטוקול שורות 3-22). כיום לדבריו הטפסים נסרקים למחשב ונשמרים. מנהל העבודה, אשר על פי הטענה העביר את הדרכת הבטיחות לתובע ואשר עובד עד היום אצל נתבעת 2 - לא הובא לעדות (עמ' 71 לפרוטוקול שורות 2,8).

31. לטענת התובע לא סופק לו כל ציוד מגן בעת ביצוע עבודתו ואף לא כפפות. מנגד, טוענים הנתבעים, כי סופק לתובע כל ציוד המגן הנדרש, לרבות כפפות מכל סוג, אלא שהתובע בחר שלא לעשות שימוש בכפפות ולסכן את עצמו.

32. גם אם אקבל את גרסת הנתבעים כי אכן הועברה לתובע הדרכת בטיחות והועמדו לשימושו כפפות ייעודיות לעבודה עם כלים חדים, אין מחלוקת כי לא קוימה חובת הפיקוח על עבודתו של התובע והחובה לוודא שהוא עושה שימוש בציוד המגן.

33. אין מחלוקת כי בעת התאונה לא עשה התובע שימוש בכפפות. על פניו וכעולה גם מעדותו של מר כהן היה בשימוש בכפפות ייעודיות כדי למנוע את התאונה שהייתה כאמור פציעת האגודל (עמ' 59 לפרוטוקול שורות 17-18). הן מר כהן והן נתבע 1 העידו כי לא הייתה הקפדה ופיקוח על התובע לבל יעבוד ללא כפפות ומנהלי העבודה הסתפקו בציפייה שהעובד ידאג לשמור על עצמו ויעשה שימוש בציוד שניתן לו.

34. תשובת הנתבעים כי היה באתר ציוד מגן, לרבות כפפות מתאימות לעבודה עם כלים חדים אינה מספקת שכן, אמצעי בטיחות אינם בגדר דרישות פורמאליות בלבד, אלא יש לוודא שהעובדים עושים בהם שימוש, ולא רק אם הם בוחרים לעשות כן, כל אחד לפי בחירתו ולפי ראות עיניו. במקרה שלפני שימוש בכפפות ייעודיות היה יכול למנוע את התאונה. ולפיכך, משלא פיקחו הנתבעות על עבודת התובע ואפשרו לו לעבוד ללא שימוש בכפפות הגדילו באופן משמעותי את הסיכון הכרוך בעבודה עם כלי חד, במקרה זה סכין יפנית, ולפיכך, יש לטעמי להטיל עליהן את האחריות להתממשות הסיכון.

35. לאור האמור לעיל, בהיעדר קיומה של חובת הפיקוח יש לראות את הנתבעים כמי שהפרו את החובות המוטלות עליהם כמעביד וקבלן ראשי כלפי התובע ועל כן, אחראים הם לקרות נזק הגוף שנגרם לתובע כתוצאה מכך.

    ג. אשם תורם

36. הנתבעות טוענות, כי לתובע אשם תורם ממשי ומכריע לאירוע התאונה מאחר שהתובע היה עובד מקצועי אשר לא עבד בהתאם להוראות הבטיחות שניתנו לו.

37. שני המבחנים המקובלים לבחינת אשמו התורם של נפגע הם מבחן האדם הסביר, לאמור, האם האדם הסביר היה נזהר יותר מהתובע, ומבחן מידת האשמה, כלומר, בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982); ע"א 417/81).

38. בתאונות עבודה מקובל לאמץ את המבחן השני, נוכח אי השוויון ביחסי הכוחות בין העובד והמעביד. בידי המעביד אמצעי השליטה והייצור וביכולתו לנקוט צעדים מפני רשלנותו של העובד (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593 (1991)). מטעם זה מקובל להקל עם העובד, בנוגע לייחוס רשלנות למעשיו והפסיקה אימצה גישה מקלה ביחס להתנהגותו של עובד אשר נפגע:

    "...נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטייה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי עבודה ושל שיטות עבודה נאותים, תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטוא בהתרשלות" [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 598 (1991); ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (2009), פיסקה [י]; ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה (2009) פיסקה 7).

    אשם תורם ייזקף לחובתו במקרים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין.

    טעם נוסף שלא להחמיר עם העובד מוסבר בכך, ש"בלהט העבודה עלול עובד להיכשל באי מתן תשומת לב מלאה לכל הסכנות מסביב. לא אחת עובדים נחפזים ומבצעים קיצורי דרך, על מנת להספיק ולהשלים את עבודתם במהירות, בין אם לפי דרישת המעביד ובין אם מיוזמתם. מטרתם היא טובת המעביד והעבודה, מבלי להידרש יתר על המידה לבטחונם האישי. דווקא אצל עובד טוב ומסור קיים הרצון לעשות מלאכתו היטב ולהשביע את רצון המעביד, הכל – תוך נטילת סיכונים על עצמו, מבלי לשקלם ביישוב הדעת" (ת"א (י-ם) 1519/96 בן ישי נ' לוי (פורסם במאגרים, 19.2.2001).

39. עם זאת, אם בנסיבות העניין מתגלה רשלנות ברורה, יהיה נכון להטיל על העובד אשם תורם. בעניין זה יש משמעות גם לשאלת הפרת חובות הקבועות בחוק על ידי המעביד. אם נמצא, כי המעביד הפר חובות המוטלות עליו בנושא בטיחות עובדיו, מידת האשם העצמי פוחתת (ע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 197 (1973)). עוד נפסק, כי גם אם מדובר בעובד ותיק ואחראי, אין בכך כדי להסיר את חובת הזהירות מהמעביד: "גם עובדים ותיקים ומיומנים חשופים לפגיעות... יש להביא בחשבון שעובד ותיק, אשר בצע את אותה העבודה פעמים רבות, עלול ללקות בשגרה קלוקלת ועתירת סיכונים" (ת.א. (י-ם) 1519/96 הנ"ל).

    ממצים בהקשר זה, הדברים שנאמרו בע"א 7/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205, 212-211 (1965):

    "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים".

40. במקרה דנן סיבת פגיעתו של התובע נבעה, כעולה מהראיות, מהעובדה שהתובע נדרש במסגרת עבודתו לעבוד עם סכין יפנית חדה ועבד ללא כפפות.

41. לטענת התובע לא ניתנו לו כלל כפפות ואילו לטענת הנתבעים ניתנו לתובע כל ההדרכות ואמצעי המיגון, לרבות כפפות, אלא שהתובע בחר שלא לעשות בהן שימוש ולפיכך, הוא האשם בתאונה ולחילופין, יש להשית עליו אשם תורם משמעותי ו/או מכריע.

42. לאחר ששמעתי את העדויות והתרשמתי מהן שוכנעתי כי ניתנו לתובע הדרכות בטיחות במסגרת עבודתו אצל הנתבעות. אומנם לא הומצא טופס חתום על ידי התובע המאשר כי עבר הדרכות שכאלה, אך מקובל עלי הסברו של מר כהן, כי טפסים אלה הושמדו עם גמר הפרויקט. על תוכן ההדרכות ועל כך שהן כללו הדרכה לעבודה עם כלים חדים ושימוש בכפפות העידו מר כהן (עמ' 65 לפרוטוקול שורות 23-26 ועמ' 66 שורות 32-34) ומר בליג שוהן (עמ' 78 לפרוטוקול שורות 5-15 ועמ' 87 שורות 15-27). בנוסף העיד על כך מוחמד אבו חומס, אשר עבד אצל נתבע 1 במשך חמש שנים (עמ' 135 לפרוטוקול שורות 31-34 ועמ' 140 שורות 32-33). אומנם העדים לא ידעו לציין את סוג הכפפות הייעודיות לעבודה על כלים חדים אך אני מקבלת את עדותם כי כפפות כאלה היו באתר לשימוש העובדים.

    עדים אלה אף העידו, כי במהלך עבודתו של התובע אצל נתבע 1 היו מקרים בהם נמנע התובע משימוש באמצעי מגן ואף עבודתו הופסקה למשך חודש בשל כך (סעיף 6-7 לתצהיר נתבע 1 וכן עמ' 74 לפרוטוקול שורה7 ועמ' 136 שורות 25-32).

43. בנסיבות העניין, שעה שהועמדו לרשותו של התובע כפפות היה עליו לפעול לפי ההנחיות שקיבל ולהימנע מסיכונים מיותרים בעבודה והיה עליו לבצע את עבודתו תוך תשומת לב למעשיו ולפיכך, נכון להטיל עליו אשם תורם, אם כי בשיעור נמוך של 15%.

    ד. חלוקת האחריות

44. נמצא כי המעביד – נתבע 1, והקבלן הראשי – נתבעת 2 אחראים שניהם לתאונה, ואחריותם היא יחד ולחוד. בהתאם לדין יש לקבוע גם את חלוקת האחריות, אשר נקבעת לפי מידת האשם של כל אחד מן המזיקים. במקרה הנוכחי דומה כי האשמה מוטלת לפתחם של המזיקים בחלוקה שווה. כעולה מהראיות ההדרכה שניתנה לעובדים ניתנה הן על ידי מנהל הבטיחות מטעם נתבעת 2 והן על ידי נתבע 1 (עמ' 65 לפרוטוקול שורות 23-26). הן על המעביד והן על ממונה הבטיחות מטעם נתבעת 2 החובה לפקח על קיום הוראות הבטיחות ושימוש באמצעי המיגון. שניהם הפרו את חובתם זו משלא פיקחו על התובע ולא מנעו את עבודתו מניגוד להוראות הבטיחות וללא כפפות. לפיכך, לאחר שקילת הדברים מצאתי להטיל על נתבע 1 ונתבעת 2 את האחריות לקרות התאונה בחלוקה שווה ביניהם.

45. משהכרעתי בשאלת האחריות אעבור לכימות הנזק.

    ה. הנזק

46. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

    התובע יליד: x.1991.

    מועד התאונה: 24.7.2016.

    גיל התובע: בן 25 ביום התאונה, בן 30 כיום.

    הנכות הרפואית והפגיעה התפקודית

47. כאמור, לאור הפער בין חוות הדעת אשר הוגשו מטעם שני הצדדים, מונה ד"ר אגסי כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר אגסי העריך את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 20% לפי סעיף 43(1)ב' חלקי מותאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. כמו כן, קבע המומחה בחוות דעתו נכויות זמניות לתקופה של כשנה.

48. ד"ר אגסי לא הוזמן לחקירה על חוות דעתו ולאחר שעיינתי בחוות הדעת מטעם הצדדים ובחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ראיתי לאמץ את קביעת האחרון, אשר חוות דעתו היא אף העדכנית ביותר ולפיה, נכותו הרפואית של התובע הינה כאמור בשיעור של 20%.

49. יצוין, כי נכות רפואית בשיעור זהה נקבעה לתובע גם במסגרת תביעתו למוסד לביטוח לאומי.

50. התובע טוען, כי בעקבות נכותו הוא אינו מסוגל להשתמש בידו הימנית לכל מטרה שהיא ולכן, לא חזר לעבוד בבניין. לטענתו, עקב הפגיעה הוא מוגבל מאוד ונזקק לעזרה בכל פעולה המחייבת כוח ואחיזה ביד ימין וכן, בפעולות עדינות ולכן, אינו יכול לעבוד בכל עבודה פיזית המוצעת לפועלים כמוהו. התובע ציין כי לאחר תקופת אי כושר ממושכת ניסה לעבוד במשרה חלקית בעבודות ניקיון קלות אך התקשה גם בכך ולאחר מספר חודשים פוטר מעבודתו והוא אינו עובד מאז. את נכותו התפקודית מבקש התובע להעמיד על שיעור של 30%.

51. הנתבעות טוענות מנגד, כי מספר ימים לאחר הפגיעה חזר התובע לעבודתו אצל הנתבע 1 ולאחר מכן, הפסיק את העבודה. לפיכך, נטען, כי אין מניעה שהתובע יחזור לעבודתו במועד התאונה כמקודם ואם העדיף להחליף עבודה הסיבה לכך נעוצה בהעדפותיו האישיות ולא מהתאונה. את נכותו התפקודית מבקשות הנתבעות להעמיד על שיעור של 5%.

52. מושכלות יסוד הן, כי הנכות הרפואית מהווה תרגום של הפגיעה הגופנית לאחוזים. אך בצד קביעת נכות זו הנעשית על ידי מומחה רפואי, נדרש בית המשפט גם להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד, מידת ההגבלה, שהנכות הרפואית גרמה לתובע. זוהי הנכות התפקודית. היא עשויה להיות לעזר כאשר בית המשפט יבוא לחשב את הפסד כושר השתכרותו של נפגע, אשר מושפע מהנכות הרפואית, ממקצועו של הנפגע וממקום עבודתו.

    הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל לרבות לשינויים שחלו בשכר (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (פורסם במאגרים, 21.12.1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 23.8.2010)).

53. מהעדויות והראיות שנשמעו עולה, כי לאחר שתאונה פונה התובע לבית החולים, שם נוקה מקום הפגיעה נתפר ונחבש וצוין, כי לא נמצא חסר תחושתי או פגיעה בגידים. רק לאחר כשלושה שבועות אובחנה פגיעה תחושתית וכחודש לאחר התאונה נותח התובע וטופל בהמשך בפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. האמור לעיל עולה בקנה אחד עם טענת הנתבעים כי התובע שב לעבודה מספר ימים לאחר הפגיעה וסמוך לאחר מכן עזב בטענה שעליו לעבור ניתוח (עדות מוחמד אבו חומס, עמ' 135 לפרוטוקול שורות 10, 25-26).

54. המומחה קבע בחוות דעתו כי בעקבות הפגיעה מוגבל התובע בביצוע מאמצים פיזיים וללא ספק התובע מוגבל בביצוע העבודה בה עבד עובר לתאונה. יחד עם זאת, קיימים שלל מקצועות בהם יכול התובע להשתלב, גם בהינתן נכותו, ואין כל הצדקה לכך שהתובע אינו עובד כלל.

55. בחקירתו בבית המשפט התברר, כי לאחר תקופת אי הכושר אשר במהלכה קיבל התובע דמי פגיעה וגמלאות, הופנה התובע לעבודה בניקיון בה עבד לטענתו במשך תשעה חודשים. בהמשך, לדבריו, פוטר ומאז אינו עובד בכל עבודה. יצוין, כי הטענה כי בעבודת הניקיון התקשה התובע ועל רקע זה פוטר לא הוכחה ומלבד הטענה, לא הובאה כל ראייה לאישושה.

    לאור האמור לעיל, בשים לב למכלול הנסיבות, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ומכלול הראיות שהובאו, התרשמותי היא שהפגיעה התפקודית זהה בשיעורה לזו הרפואית.

    חישוב נזקי התובע

    בסיס השכר

56. התובע מבקש בסיכומיו להעמיד את שכרו עובר לתאונה ואשר על פיו יחושבו הפסדיו, על הסך של 13,300 ₪ על בסיס שכר יומי של 400 ש"ח. לטענתו, בתקופת עבודתו אצל נתבע 1 הוא קיבל את שכרו במזומן בסכום האמור, והשכר הנקוב בתלושי השכר שהנפיק נתבע 1 אינו משקף את שכרו בפועל, כפי ששולם.

57. הנתבעות טוענות מנגד, כי השכר הנקוב בתלושי השכר הוא הוא השכר ששולם לתובע בפועל וממילא התובע לא הביא כל ראייה להוכחת שכר אחר.

58. אקדים ואומר, כי טענת התובע, כי השכר הנקוב בתלושי השכר שהונפקו לו אינו משקף את השכר שקיבל בפועל - לא הוכחה. לטענת התובע השכר ששולם לו בפועל, במזומן, עולה עשרות מונים על השכר הנקוב בתלושי השכר. חרף טענותיו אלה והנטל להוכחתן, התובע בחר שלא להזמין עדים אשר יכולים היו להעיד על שכרו עובר לתאונה ובכלל זה, עובדים נוספים של נתבע 1 על מנת להוכיח שכך היה נהוג גם לגביהם. המעביד, נתבע 1 הכחיש בחקירתו בתוקף את הטענה והדגיש, כי השכר ששולם לתובע זהה לזה הנקוב בתלושי השכר (עמ' 102 לפרוטוקול שורות 19-21). התובע מנסה לתלות יהבו בדברי המעביד כי כיום הוא משלם לעובד מקצועי בין 300 ל- 350 ₪ ליום עבודה ויש אף עובד אחד שמשולם לו 400 ₪ ליום עבודה. מנגד, ציין המעביד שיש אחרים שמקבלים 180 ₪ ליום (עמ' 108 לפרוטוקול שורות 19, 24-33). ואולם, אין בדברים כללים אלה די כדי להוכיח שבמועד התאונה שולם לתובע שכר העולה על הנקוב בתלוש. העובדה שלעובד אחד משולם כיום שכר חריג של 400 ₪ ליום עבודה, אינה מעידה כשלעצמה שלתובע שולם עובר לתאונה שכר בשיעור זה.

59. הלכה היא, כי על הטוען להכנסה לא מדווחת נטל ראייה גבוה במיוחד להוכחת טענתו. ראו לעניין זה למשל בע"א 264/11 אסייג נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) [פורסם בנבו] (25.9.2011) שם נפסק, כי:

    "לא למותר לציין, כי על פי הפסיקה דהיום על נפגע הטוען להכנסה לא מדווחת נטל ראיה גבוה במיוחד, מן הטעם ש 'מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת' (ע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח, פ"ד נא(3), 489 (1995). לכך יש להוסיף, כי מטבע הדברים יש לניזוק אינטרס להגדיל את גובה ההכנסה, ולכן בתי המשפט נוטים לנהוג זהירות יתרה כאשר מועלית טענה מעין זו בתביעות נזקין (ראו - ע"א 9813/07 טובה נעים נ'  סהר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 16.8.2009) (להלן: 'עניין נעים'); השוו ע"א 8639  אריה חברה לביטוח בע"מ נ'  מרדכי קרדוניס (לא פורסם, [פורסם בנבו], 18.8.1998). אף יש לקחת בחשבון את שקלול הסיכוי, או שמא הסיכון, כי הנפגע היה נתפס בסופו של יום ברשתן של רשויות המס, שאז היה לוקה ב 'עשר מיתות בית דין', החל משומות וקנסות למיניהן וכלה בהליכים פלילים (ראו פסק דיני בתא (חי') אורפלי נ'  ג'ובראן (לא פורסם, [פורסם בנבו], 12.4.2005.). יש קולות המהרהרים שמא הגיעה העת לדחות כליל את הטענה להכנסה לא מדווחת מטעמים של מדיניות שיפוטית שלא יצא חוטא נשכר ובטעמים של מעיין 'השתק שיפוטי' (ראו דברי השופט רובינשטיין בעניין נעים לעיל, ובפסק דיני בת"א (מחוזי חיפה) 355/07 עזבון המנוח נ' פלוני (לא פורסם, [פורסם בנבו], 13.9.09). למצער, יש הסבורים כי יש להשתיק את הניזוק-החי מלטעון להכנסה לא מדווחת, להבדיל מעיזבונו או תלויו של הניזוק-המת, מקום בו התאונה גרמה למות הניזוק. במקרה דנן, לאור הסכום הנמוך שנפסק למערער בגין הסיכוי להשתכרות כלשהי בעיסוקו כתקליטן אותיר את הדברים בצריך עיון, ואף איני רואה להידרש גם לערעור שכנגד שהגישה המשיבה בנקודה זו"

    וראו לאחרונה ממש בע"א 4816/20 יאן לסקוב ואחר נ' פלונית (10.3.2021).

60. נוכח היעדר ראיות או עדים לשכר הנטען והסתירה בין גרסת התובע לשכר הנקוב בתלושי השכר שהוא גם השכר שדווח למוסד לביטוח לאומי ועל בסיסו חושבו הגמלאות, מביאים אותי למסקנה, כי התובע לא הוכיח את השכר הנטען על ידו בראיות כלשהן. לאור היעדר ראיות, אני קובעת על בסיס תלושי השכר שצורפו לראיות התובע, כי שכרו של התובע עובר לתאונה היה הסך של 6,486 ש"ח, סך זה בצירוף הפרשי הצמדה להיום הינו הסך של 6,624 ₪.

61. בהקשר זה אעיר, כי השכר האמור לעיל תואם לבסיס השכר שנקבע במוסד לביטוח לאומי ואשר בהתאם לו חושבו הגמלאות בעניינו של התובע (15,085 ₪). חרף טענתו האמורה של התובע לשכר גבוה בהרבה מהנקוב בתלוש השכר הוא כלל לא טען טענה זו במסגרת תביעתו למוסד לביטוח הלאומי ולא עתר לשינוי בסיס השכר שנלקח בחשבון במוסד לביטוח לאומי לחישוב גמלאותיו, עובדה אשר יש גם בה כדי ללמד על היעדר ביסוס לטענה.

    הפסד שכר – עבר

62. המומחה אשר מונה מטעם בית המשפט, ד"ר אגסי, העריך את נכותו הזמנית של התובע בשיעור של 100% למשך שמונה חודשים, 50% למשך חודשיים ו-30% למשך חודשיים נוספים.

63. לטענת התובע הוא לא עבד כלל במשך שנה וחצי לאחר התאונה, בהמשך עבד תשעה חודשים מסוף שנת 2017 בעבודות ניקיון ומסיום עבודתו בתחילת 2019 ועד היום אינו עובד בכל עבודה. בעדותו ציין התובע כי נעדר מהעבודה למשך שנה וחצי ולאחר מכן פנה למחלקת שיקום במוסד לביטוח הלאומי שם הפנו אותו ללשכת התעסוקה ובמסגרת זו הופנה לעבודות הניקיון (עמ' 24 לפרוטוקול שורות 10, 18). בתקופה שלא עבד קיבל לטענתו דמי אבטלה (שם שורה 23). לטענת התובע הוא אינו עובד, כי "אני לא יכול ללחוץ על היד שלי, אני צריך למצוא עבודה מתאימה" (עמ' 40 לפרוטוקול שורה 32). על פי תלושי השכר שצירף התובע עולה, כי בעבודות הניקיון לאחר התאונה השתכר, במשרה חלקית, שכר חודשי ממוצע של 3,152 ₪.

64. על פי קביעות המומחה מקובל עלי שהתובע לא יכול היה לעבוד בעבודות פיזיות למשך שנה. מעבר לכך, אין כל הצדקה רפואית לכך שהתובע לא יעבוד כלל. כפי שעבד התובע במשך תשעה חודשים לאחר התאונה, אין מניעה שהתובע לא יעבוד באופן סדיר בעבודה מתאימה למגבלתו במשרה מלאה. אם לא עשה כן התובע ועבד במשרה חלקית ללא כל הצדקה רפואית, איני רואה לכך קשר לתאונה. ודוק: התובע לא הוכיח שעבודתו בניקיון הופסקה בשל נכותו ולא ברור מדוע לא המשיך לעבוד באותו מקום או במקום אחר. במצב דברים זה, אין לקבל את טענת התובע להפסדי שכר מלאים בתקופה שמעבר לתקופת אי הכושר האמורה לעיל.

65. לאור האמור לעיל, יחושבו הפסדיו של התובע בראש נזק זה כלהלן:

66. בתקופת הנכויות הזמניות יחושב הפיצוי לפי שכרו של התובע עובר לתאונה משוערך כאמור לעיל, למשך 12 חודשים. סכום הפיצוי הוא הסך של 79,448 ₪ סכום זה בתוספת ריבית מאמצע התקופה הוא הסך של – 81,391 ₪.

67. עבור התקופה שמתום תקופת הנכויות הזמניות ועד היום מצאתי לפצות את התובע לפי חישוב אקטוארי המבוסס על שכרו של התובע עובר לתאונה משוערך ונכותו הרפואית. סכום הפיצוי למשך 44 חודשים הוא הסך של 58,291 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה, סך של 59,419 ₪.

68. סך כל הפסדי השכר בעבר, כולל הפסדי פנסיה, הוא הסך של - 158,411 ₪.

    גריעה מכושר ההשתכרות לעתיד והפסדי פנסיה

69. התובע יליד 1991, כיום בן 30. עד הגיעו לגיל פרישה נותרו לו כ-37 שנות עבודה. לאור העובדה שנותרה לתובע נכות אורתופדית שהיא בעלת השלכה תפקודית בפרט בעבודות פיזיות בהן התובע עבד בהיעדר השכלה או הכשרה אחרת ומאידך, לא הוכח בפני שהתובע עבד לאורך השנים עובר לתאונה באופן רציף ואף לא נטען וממילא לא הוכח, כי הייתה לו אפשרות להשבחת שכרו. בנסיבות אלה ראיתי להעריך את הפסד שכרו בעתיד לפי חישוב אקטוארי על בסיס שכרו עובר לתאונה והנכות הרפואית. הפיצוי הוא על הסך של 397,938 ₪ כולל הפסדי פנסיה.

    עזרת הזולת לעבר ולעתיד

70. התובע טוען בתצהירו כי בחודשים הראשונים לאחר התאונה היה מוגבל ונזקק לעזרה מלאה אשר הושטה לו על ידי בני משפחתו. נטען, כי גם כיום נזקק התובע לעזרה בביצוע פעולות עדינות ופעולות הדורשות כוח ואחיזה ביד ימין.

71. התובע לא הביא לעדות אף אחד מבני משפחתו שלטענתו סייעו לו לרבות רעייתו. יחד עם זאת, לאחר הניתוח ובעקבותיו סביר שנדרש התובע לעזרת הזולת בביצוע פעולות מסוימות וגם כיום ובעתיד יתכן שיזדקק מידי פעם לסיוע בפעולות מסוימות.

72. אשר על כן, בשים לב לתקופת אי הכושר, להיות התאונה תאונה בעבודה ולפגיעתו של התובע שעשויה להצדיק עזרה כלשהי מפעם לפעם, ראיתי להעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסכום גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 35,000 ₪, נכון להיום.

    הוצאות רפואיות, נסיעות ואחרות לעבר ולעתיד

73. התובע טוען, כי בעקבות התאונה הוא נזקק ויזקק לטיפול תרופתי ונגרמו לו הוצאות בגין כך.

    בהיעדר כל קבלה על הוצאות שנגרמו ולהיות התאונה תאונה בעבודה, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד באופן גלובלי על הסך של 5,000 ₪, נכון להיום.

    נזק לא ממוני

74. בהתחשב בגילו של התובע, במהות הפגיעה ושיעור הנכות הרפואית ראיתי להעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 110,000 ₪, נכון להיום כולל ריבית.

    ניכויים

75. התובע קיבל ויקבל בעקבות התאונה תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 314,430 ₪ (כולל ריבית) כעולה מחוות הדעת האקטוארית ופירוט התשלומים אשר צורפו לראיות נתבעת 2. סכום זה בהתאם להלכה יש לנכות מהפיצוי שיפסק לתובע בעקבות התאונה.

    סכום זה כולל ריבית והצמדה מיום חוות הדעת הוא הסך של - 317,848 ₪.

    מערכת היחסים בין נתבע 1 לנתבעת 2

76. נתבע 1 טוען, כי בהתאם להסכם שנחתם בינו לבין נתבעת 2 התחייבה נתבעת 2 בין היתר לדאוג למינוי מנהל עבודה וכל הביטוחים בתמורה לקיזוז 25% מהתמורה (עמ' 114 לפרוטוקול שורות 30-32 ועמ' 115). נתבע 1 מפנה בהקשר זה לסעיף 4 להסכם אשר צורף למוצגי נתבעת 2.

77. הנתבעת 2 מנגד מפנה לסעיף 14.1 להסכם אשר במסגרתו הוסכם בין הצדדים כי על נתבע 1 לדאוג לעריכת ביטוח מעבידים לעובדיו.

78. עיון בהסכם מלמד על פניו, כי קיזוז חלק מהתמורה כאמור סעיף 4 להסכם לא כלל עריכת ביטוח חבות מעבידים. סעיף 4 עצמו נוקט בלשון כללית "ביטוחים" ללא פירוט לאילו ביטוחים התכוונו הצדדים להסכם. ואולם, סעיף 14.1 משלים נקודה זו ומפרט, כי נתבעת 2 לוקחת על עצמה עריכת ביטוח "כל הסיכונים קבלנים" ומצוין כי היא מתחייבת לבטח את הנתבע 1 "בביטוח זה". ובהמשך מצוין מפורשות כי על נתבע 1 לדאוג לביטוח חבות מעבידים לעובדיו.

79. במצב דברים זה, לאור לשונו המפורשת של סעיף 14.1 להסכם לא ניתן לדעתי לומר, כי נתבעת 2 התחייבה לבטח את עובדי נתבע 1 בביטוח חבות מעבידים. פרשנות אחרת הייתה מחייבת הוכחה מעבר לעדותו של נתבע 1 וכזו לא הובאה. ראשית, נתבע 1 נמנע מלחקור את מר כהן מטעם נתבעת 2 על כוונת הצדדים בהסכם. שנית, לא צורפה פוליסת הביטוח של נתבעת 2 ללמד שמא כוללת פוליסה זו פרק חבות מעבידים המכסה את עובדי נתבע 1.

80. לאור האמור, לא ניתן לקבוע כי נתבעת 2 חבה בתשלום חלקו של נתבע 1 בהתאם לחלוקת האחריות ביניהם.

    סיכום סכום הפיצויים

81. סיכום סכום הפיצויים הוא כדלקמן:

    א. הפסד השתכרות לעבר -158,411 ₪

    ב. אבדן כושר השתכרות - 397,938 ₪

    ג. עזרת הזולת - 35,000 ₪

    ד. הוצאות רפואיות ונסיעות -5,000 ₪

    ה. נזק לא ממוני - 110,000 ₪

    סה"כ נזק 706,6349 ₪  

    בניכוי אשם תורם600,397 ₪

    בניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי317,848 ₪

    יתרה282,549 ₪ 

82. לסכום הפיצוי בסך של 282,549 ₪ יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.4% והחזר עלות חוות הדעת לפי קבלות.

83. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

    המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, א' אייר תשפ"א, 13 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.