פלוני נ' מוסך פיוז בע"מ

תביעת נזקי גוף בגין תאונה מיום 23.1.14. התובע יליד x.65. התביעה הוגשה בעוולת הרשלנות. הנתבעת 1 הנה בעלת המוסך בו נפגע התובע, לגרסתו. הנתבעת 2 הנה מי שביטחה אחריות הנתבעת 1. אפתח בשאלת האחריות. אקדים ואציין כי ראיתי לקבל התביעה.

העדים יצוינו בשמם הפרטי. יגאל הנו בעל המוסך, ובנו מושיקו, מנהל את המוסך. שני עדים אלה נתנו תצהירים מטעם הנתבעות.

גרסת התובע בתצהירו ובחקירתו

1. התובע הסיע טנדר איסוזו של מעסיקו אל "מוסך פיוז" שבבעלות הנתבעת 1, לשם טיפול בתקלות.

2. יגאל שעבד במוסך, קיבל אותו. הוא היה מוכר לתובע מביקורים קודמים במוסך.

3. יגאל הפנה התובע לעמוד עם הרכב על מגבה הידראולי. עובד מוסך בדק אותו ואיתר תקלה. המוסך העביר למעסיקו של התובע הצעת מחיר לתיקון. המוסך, כמו התובע, המתינו לאישור המעסיק לביצוע התיקון. באותו זמן המתנה כמובן, לא היה התיקון אמור להתחיל.

4. התובע החליט לנצל זמן ההמתנה שעד לקבלת האישור, לשם תיקון צינור של מרסס, שהיה על ארגז הרכב. הוא ביקש וקיבל מיגאל כמה כלים: מברג, סכין ובנד מברזל. התובע מסר ליגאל שהוא ניגש לתקן את המרסס שבארגז הרכב, וכך עשה.

5. בשלב מסוים (כנראה עם קבלת האישור – י.פ) מי מן העובדים במוסך הפעיל את המגבה ההידראולי, והרים את הרכב לגובה שני מטר. התובע שהיה בארגז הרכב, והיה מרוכז בתיקון, לא שם לב לכך.

6. התובע ביקש לרדת מארגז הרכב ואז נפל מגובה 2 מטר, שכן לא היה מודע כאמור להגבהת הרכב, והופתע.

7. לאחר זמן מה טוען התובע שחזר למוסך כדי לקבל פרטי המבטחת, והמזכירה מסרה לו שלאחר התאונה בדקה את סרט המצלמה וראתה את הנפילה. התובע צירף גם מכתבי בא כוחו לב"כ הנתבעות שלא זכו לתשובה, ביחס להמצאת סרט הצילום מיום התאונה.

8. הערה שלי – י.פ:

א. ראיתי לציין כבר כאן (שכן הדברים משתלבים): במהלך שמיעת הראיות התברר, בחקירת מנהל המוסך מושיקו, בנו של יגאל, כי מזכירת המוסך הינה רעייתו. התובע לא ציין פרט זה בתצהירו (יכול שהדבר אף לא היה ידוע לו במועד עריכת תצהירו). הוא לא ציין גם מתי בדיוק הייתה שיחה זו, ורק בחקירה ציין שהיא התקיימה, לטענתו, כחודשיים לאחר התאונה.

ב. מושיקו מצדו ציין כי ממילא המצלמות (שאכן היו מותקנות בזמן המקרה) לא פעלו בזמן המקרה, וחלקן תוקנו רק לפני שנתיים. כך שממילא, לטענתו, לא יכולה הייתה רעייתו למסור לתובע כי ראתה את הנפילה בסרט המצלמה, כנטען על ידו.

ג. השאלה אם פעלו המצלמות אם לאו אותה עת, יש לה כמובן רלבנטיות. אולם גם בהנחה שפעלו, פנייתו של ב"כ התובע אל חברו, להמצאת סרטוני הצילום, הייתה ב-2018. התביעה הוגשה במרץ 2017, לא בשיהוי אך בחלוף שנתיים מן המקרה. גם ללא עדות בנושא זה, ברור לגמרי שסרטוני וידאו אינם אמורים להישמר שנים, כאשר כל סרטון כזה (ובכל יום נוצרים סרטונים חדשים), תופס נפח אחסון. כך שאם לא הייתה סיבה מיוחדת לשמור סרטון – כגון דרישה שהגיעה בימים שלאחר התאונה (ולא הייתה כזו) – הרי שגם אם פעלו המצלמות בזמן אמת, לא סביר שניתן היה להגיש סרטונים. עם זאת הייתה לעניין זה רלבנטיות, בשאלה האם אכן מסרה אשתו של מושיקו לתובע כי ראתה במצלמות את אירוע התאונה, היינו בטרם נמחקו הסרטונים. אם אכן ראתה התאונה היה מצופה ממנה להגיש תצהיר בו תציין נסיבותיה. הרי לא בכל יום נפגע אדם במוסך. אם לא ראתה – היה מצופה שתגיש תצהיר שבו תשלול גרסת התובע בדבר מה שמסרה לו.

ד. אלמלא ציין התובע בתצהירו כי שוחח עם מזכירת המוסך וזו ציינה בפניו, כטענתו, כי ראתה התאונה במצלמות, לא הייתי רואה משום הימנעות באי הגשת תצהיר של אותה מזכירה. אולם משעה שהמזכירה אינה אלא רעייתו של מושיקו במוסך המשפחתי, והוא מודע לכך, וגרסת התובע בדבר מה שמסרה לו לא נסתרה, היה מקום להגשת תצהיר שלה, שיבאר כי לא דובים ולא יער, והיא לא ראתה התאונה במצלמות, שכן אלו לא פעלו. הנתבעים היו מודעים לגרסה זו של השיחה עם המזכירה ולתוכנה הנטען, והיו מודעים לכך כי מזכירת המוסך אינה אלא רעייתו של מושיקו ולכן הייתה יכולה בהחלט ליתן תצהיר. יש לראות באי הגשת התצהיר משום הימנעות הפועלת לחובת הנתבעות בעניין רלבנטי, לאור ההכחשה הגורפת של נסיבות התאונה הנטענות.

9. א. התובע שב והעיד בחקירה על סדר ההתרחשות: הוא לקח את הרכב ממקום עבודתו והסיע אותו למוסך לתיקון. כאשר הגיע למוסך הנחה אותו יגאל לעלות על הליפט, הרכב הועלה ואז נמצאה הבעיה בסטרטר והרכב הורד בחזרה. או-אז ניגש אל יגאל במשרד כדי שמעבידו של התובע יעודכן בתקלה וישלח למוסך אישור תיקון. הוא החליט לנצל את הזמן שעמד לרשותו כדי לתקן את התקלה במרסס שבארגז הטנדר, שהייתה תקלה בצינור הלחץ. לפי הזכור לו, בהמשך היום היה אמור לבצע ריסוס. הריסוס היה מתבצע כמה פעמים בשבוע, לפי סידור עבודה. מעבידתו אז הייתה חברה שעיסוקה בריסוס וגינון.

ב. אותה תקלה שביקש לתקן הייתה בצינור של המרסס, שהיה מתנתק, והוא ביקש, אפוא, לחזקו, כאשר לשם כך נזקק לבנד מתכת, סכין ומברג. הוא ביקש כלים אלה מיגאל, שנתן לו אותם כאמור (הוא אף זכר שהסכין הייתה סכין פירות). היינו יגאל ידע שהוא עומד לעלות לארגז הרכב כדי לתקן המרסס. במהלך עבודתו לא שמע, כאמור, את הרמת הרכב ולא שם לב שהרכב הורם. עבודת התיקון עצמה של המרסס הייתה אמורה להימשך בין 5 ל-10 דקות. הוא העיד כי ממילא יש רעש סביבתי והליפט המעורב שהרים הרכב, אינו מרעיש. אותו ליפט מצוי אכן ליד המשרד, אולם מן העמדה בה מצויים הכפתורים שאיתם מורידים ומעלים את הליפט, לא ניתן לראות את התובע כשהוא כפוף בארגז של הרכב מאחור. מי שיהא מאחוריו – יראה אותו. הוא אישר שהמוסך ובעליו (יגאל ומושיקו) מוכרים לו היטב.

ג. במהלך חקירתו הגישה הנתבעת תמונה (נ/1) שהתובע אישר שמייצגת טנדר איסוזו שהארגז שלו וחלקו האחורי זהים לארגז הטנדר המעורב. בתמונה ניתן לראות כי מדובר בארגז פתוח מכל העברים, כאשר דלת הארגז האחורית הינה בגובה הדפנות הצדדיות של הארגז. על הדפנות הצדדיות יש מוטות אחיזה לכל האורך. מאחורי הדלת האחורית, שאותה ניתן לפתוח כלפי חוץ, יש גם מעין דרגש עליה, שהינו הפגוש האחורי, הבולט אל מאחורי הארגז, לכל רוחבו.

ד. התובע הסביר כי בהיותו בתוך הארגז, המרסס אמנם אינו קטן, אך היה לו עדיין מספיק מקום לעבוד על תיקונו בתוך הארגז, כאשר המרסס היה בפנים, לערך באמצע הקבינה, לא צמוד לדלת האחורית. התיקון מבוצע כשהוא כפוף כלפי מטה ומגיע עם ידיו לערך כ-15 ס"מ מרצפת הארגז. או-אז, בסוף התיקון, ביקש לרדת מן הארגז כשירידתו הייתה בכיוון אחור (פניו בכיוון הקבינה). הוא הוריד את רגלו הימנית אל הדרגש שמאחורי הדלת האחורית, אחז בידו הימנית באותה דלת אחורית, וביקש להוריד את רגלו השמאלית אל הקרקע, שהניח שמצויה בגובה כמה עשרות ס"מ מתחת לרכב. הוא נתקל באוויר ריק בהפתעה. משקל גופו, בעקבות רגלו שהונחתה למטה, משך אותו כלפי מטה והפילו.

ה. התובע אישר, בתשובה לחקירה נגדית, כי יצר קשר לפני כמה חודשים עם מי שהיה עובד במוסך אותה עת, מר חראנבה, אלא שלא זימן אותו לעדות, שכן מר חראנבה מסר לו שהוא זוכר אירוע באופן כללי, אך לא זוכר את פרטיו. כמו כן הוא מסר לו שעבר אירוע מוחי. בין אם נכון הדבר שמר חראנבה עבר אירוע מוחי ובין אם לאו, התובע אינו אמור לדעת זאת, ודי בכך שאותו מר חראנבה מסר לו שכך היה, וכי גם אינו זוכר פרטי האירוע, על מנת שלא יהא טעם בזימונו. איני רואה, אפוא, באי זימונו משום הימנעות ראייתית מצד התובע.

ו. התובע שיער כי בזמן שעלה לרכב והחל לעבוד על תיקון המרסס, התקבל בינתיים במשרד אישור של מעסיקו לביצוע התיקון ואז נתן יגאל או מאן דהוא אחר הנחיה להרים את הטנדר, בלי שמי מן העובדים שם לב לנוכחותו של התובע בארגז מאחור.

10. לאחר שנפל ונפגע, הזמינו אנשי המוסך ניידת מד"א. לתצהירו של התובע צורף דו"ח הפינוי של מד"א, ושם נרשם מפי התובע התיאור הבא: "בן 47 שנפל במוסך מעל הרכב שלו, בהגיעו נמצא שכוב על הרצפה...". כתובת הפינוי צוינה כמוסכה של הנתבעת 1. גם בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה 6 יום אח"כ, נרשם "במהלך העבודה נפל מרכב מסחרי בו נהג".

התובע מצרף גם טופס ב"ל/250 חתום על ידי מעסיקו, ובו נרשמה (מפיו כמובן, שהרי המעביד לא נכח במוסך) גרסה התואמת גרסתו.

שלושת המסמכים הנזכרים בפסקה זו הנם הודעות חוץ, שמסר התובע. אכן אין חיזוק עצמי בהודעת חוץ של בעל דין. הודעה כזו אינה אלא עדות שמיעה, ואין אדם מרים עצמו (ראייתית) בשרוכי נעליו. עם זאת יש חשיבות לכך שכבר בדו"ח הפינוי של מד"א, בזמן אמת שלאחר הנפילה ובתכוף לה, נרשמה גרסה תואמת את גרסת התובע. וכעולה מדו"ח מד"א , נמצא הוא שכוב על רצפת המוסך.

גרסת מר יגאל אזואלס בעל המוסך

11. מדובר על מוסך ותיק לתיקוני חשמל רכב, שהקים העד, ומנוהל כיום על ידי בנו מושיקו. במוסך שתי עמדות מגבה הידראולי ("ליפט") בצד הדרום מערבי.

12. ממערב לעמדות אלה מצויה עמדת עבודה של העד לשיפוץ מערכות חשמל. המרחק בין עמדת העד לעמדות הליפט – מטרים בודדים.

13. המוסך אכן סיפק שירותי תיקונים למעבידה של התובע, חברת שירותי גינון וניקיון. התובע אכן ביקר במוסך בעבר, מטעם מעסיקתו.

14. ביום המקרה הגיע התובע עם טנדר שהיתה בו בעיית סטרטר. הטנדר הועלה על ליפט והורם, והסטרטר פורק על ידי מושיקו.

15. כל אותה עת עמד התובע בצד ולא על הטנדר.

16. לאחר פירוק הסטרטר, נלקח הוא לעמדת העבודה של העד, והוא החל לתקנו.

17. התובע לא ביקש, ופשיטא שלא קיבל, כלי עבודה לתיקון מרסס שעל ארגז הטנדר.

18. כעבור 20 דקות שמע העד צעקה, הסתכל, וראה שהתובע שוכב על הארץ. הוא טען שנפגע כאשר נפל בשטח המוסך.

19. העד מדגיש כי התובע לא הורם עם הטנדר, שכן העובדים בקשר עין עם הטנדר ואין אפשרות שלא היו מבחינים בכך.

20. יש אכן מצלמות במוסך, אך הן רק מצלמות ולא מקליטות.

21. לעת חקירתו אישר גם הוא, כפי שהעיד בנו משה יום קודם, כי המצלמות שבמוסך לא פעלו בתקופת האירוע. לפיכך, לא הסריטו האירוע. הוא שב ואישר כי לא נתן כלי עבודה לתובע, והאחרון כלל לא ביקש ממנו כלים כאלה. לדבריו, אף לו היה התובע מבקש ממנו כלים אלה, לא היה נותן לו אותם, שכן אסור היה לתובע לעבוד בשטח עבודה, והוא לא היה מאשר הדבר. מן החקירה עלה שהתובע מוכר לו הן מביקוריו במוסך, והן מכך שאחיו היה ממונה עליו בעבר, כשעבד בבית אבות.

הוא אישר כי ביום המקרה העלה מושיקו את הרכב על ליפט, פירק את הסטארטר והביא אותו לעד. יגאל טוען כי מן העמדה בה עבד על הסטארטר יכול היה לראות את כל שטח החזית (הערה שלי – י.פ: עדיין שאלה היא האם יכול היה לראות את התובע בארגז הטנדר מאחור, כשהוא מכופף). כעבור 20 דקות שמע יגאל צעקה שלאחריה ראה את התובע שוכב, הוא לא ידע כיצד נפל ולאחר שראה שאנשים מתקהלים סביבו, שב לעיסוקיו. אין הוא זוכר האם הוזמן אמבולנס.

גרסת מר משה (מושיקו) אזואלס

22. העד מאשר כי קרא תצהיר אביו והיא משקפת את שאירע. משה הוא זה שהעלה את הטנדר על הליפט ופירק את הסטרטר. בשום אופן לא העלה את התובע יחד עם הטנדר. ולו היה התובע על הארגז של הטנדר – היה מבחין בו.

23. זאת ועוד הליך ההרמה כרוך בקולות שמקורם בפעולת ההרמה. מי שנמצא על הארגז היה שומע את הקולות, והיה חש שהרימו אותו עם הטנדר.

24. מושיקו לא זוכר היכן היה בזמן שהתובע נפגע. הוא היה במוסך, אך לא ליד התובע. הוא אישר, כאמור, כי המזכירה אותה עת הייתה רעייתו.

דיון

25. ראשית אציין כי לא יגאל ולא מושיקו טענו בתצהיריהם כי מקום בו ראו התובע שכוב לאחר שנשמעה צעקתו היה מרוחק פיסית מארגז הטנדר המורם. חזקה שהיו טוענים כך, לא אכן היה מרחק פיסי שלא הלם גרסת התובע של נפילה מארגז הטנדר המורם.

26. ניתן היה להתרשם בחקירתו הלא ארוכה (שקדמה לחקירת אביו), כי מושיקו מגמד את הפגיעה, בצורה תמוהה, כאשר ציין שלאחר שניגש אל התובע ראה אותו שוכב וצועק, ולהערכתו מדובר בהצגה, כאשר את הנפילה הנטענת עצמה – לא ראה, ואין הוא מאמין כי אירעה. הן משום שהיה משגיח בתובע לו היה בארגז והן כי אין זה הגיוני שהתובע לא ירגיש שהרכב מתרומם אם היה בו. אולם אציין כבר עתה כי מומחה מטעם בית המשפט קבע נכות בשיעור 10% בגין פגיעה בשורש כף יד ימין (דומיננטית), ו 10% נוספים בגין פגיעה בכתף ימין. ביחס לפגיעה בכתף – התובע התלונן על הכתף כבר במיון והכתף צולמה, ולאחר מכן היה רצף של תלונות ובוצעו אולטרסאונד ו-MRI שהדגימו קרע קטן מאוד בגיד. עם הימשכות הכאבים, בוצע ניתוח בספטמבר 2015. ביחס לפגיעה בשורש כף היד – כבר בדו"ח הפינוי של מד"א נרשם שיש תלונה על כאבים בגב, רגל ויד.

אמנם במיון לא התלונן התובע על כאב בשורש כף היד, אך החל להתלונן על כך בתכוף לאחר מכן, כבר בתעודה הראשונה לנפגע עבודה, שניתנה 6 ימים לאחר מכן, ב-29.1.14.

27. יש פגיעות אורתופדיות שלעתים הכאב בהן נותן אותותיו או מתגבר כמה ימים לאחר המקרה, ולעתים ממוסך על ידי פגיעות כואבות יותר. מעיון בתיעוד הרפואי, בתקופה שלאחר התאונה סבל התובע מכאב עז וקשיים בהליכה. המומחה ציין כי במיפוי עצמות נמצאו ממצאים של קליטה, המצביעים על פגיעה חריפה (במובן טרייה) בשורש היד. בהמשך נזקק התובע לניתוח בידו, כאשר כל הבירור והניתוח שבוצע בהמשך גם ביד, יוחס על ידי המומחה לתאונה, בין על דרך החמרה של מצב קיים ובין בפגיעה חדשה. הן ההגבלה בתנועות שורש היד והן ההגבלה בכתף יוחסו על ידי המומחה במלואן לתאונה, באין עבר רפואי רלבנטי.

28. גם אם סבור היה מושיקו כי התובע נפגע באופן אחר, יש אינדיקציות רפואיות לכך שבאותה תאונה שבמוסך, תהיינה נסיבותיה אשר תהיינה, נגרמה לתובע פגיעה של ממש, שהותירה נכות בשיעור 19% בגין פגיעה בכתף וביד, ואף פגיעות נוספות באיברים אחרים, גם אם לא הותירו נכות. התייחסותו של מושיקו לכאב של התובע בזמן אמת, כששכב על רצפת המוסך, כאל הצגה, רק המחישה שעמדתו של העד מוטה.

29. הרי לשיטת מומחה ביהמ"ש, שלא נסתרה, יש אינדיקציה רפואית במיפוי עצמות המלמדת על פגיעה טרייה, כלומר תאונתית. הנתבעים לא הפנו לכל פגיעה קודמת בזמן בחומר הרפואי שאספו. חזקה שפגיעות כואבות בכתף וביד יתנו אותותיהם בפניה לטיפול רפואי. אם מדובר אכן ב"הצגה" של התובע, ביהמ"ש מתבקש אפוא להאמין כי לא התלונן על בפני רופאיו על כאבים טריים, כבש אותן תלונות על כאבים עזים בכתף וביד שהחלו במועד לא ידוע לפני התאונה הנטענת, הגיע כרגיל לעבודה, נסע למוסך, חיכה עד שירימו הליפט, ואז פשוט נשכב על הרצפה במקום מתאים לנפילה מן הארגז, עד שנאסף משם על ידי מד"א (כזכור – יגאל ומושיקו לא טענו למקום אחר בו נמצא התובע שכוב, שאינו מתאים לגרסתו). הכל כדי להלביש פגיעות קיימות על תאונה בדויה כשיש פוטנציאל שמי מעובדי המוסך יבחין בהצגה. זה נחזה תסריט דמיוני. התובע לא נראה לי כה מתוחכם, וגם האפשרות לתפקד כרגיל עם פגיעות כואבות בכתף ובשורש היד נראית לי מוקשית. חרף התמיהות הנטענות על ידי הנתבעות ביחס להיתכנות התאונה (מיעוטן מובן), התמיהה שמעלה התרחיש הנגזר מעמדת הנתבעות – גדולה אף יותר.

30. בהמשך חקירתו נשאל מה ההשתתפות העצמית של הנתבעת 1 בפוליסת הנתבעת 2, והשיב כי אינו זוכר. גם אביו יגאל לא זכר את ההשתתפות העצמית, אך הפוליסה הוגשה ועולה ממנה כי ההשתתפות העצמית בנזקי צד ג' עומדת על 6,844 ₪.

31. איני סבור כי ההשתתפות העצמית הייתה גורמת ליגאל ובנו להטות עדותם, לפחות במה שקשור לנסיבות הנפילה. אולם, עדותו של התובע ביחס לנסיבות, הותירה רושם אמין. אפשרי שמי שמרוכז בעבודתו ומבטו מופנה כלפי מטה לא שם לב שהרכב שבארגז שלו הוא כפוף ועובד, הורם כלפי מעלה. באותה מידה אפשרי הדבר כי מושיקו לא ראה את התובע כאשר ניגש לחזית הרכב והרים אותו באמצעות הליפט, שכן התובע היה כפוף בארגז מאחור. מקל וחומר שהדבר אפשרי במה שקשור ליגאל, חרף דבריו, שכן אותם דברים שאמרתי לגבי התובע נכונים גם לגביו. כפי שהיה התובע עסוק בעבודה על המרסס, היה יגאל עסוק בעבודה על הסטארטר ולא מדובר בחצי שעה או שעה שעברה מאז טיפס התובע לארגז, אלא בכמה דקות. יגאל עצמו העיד כי בטרם מרים מושיקו את הליפט הוא מוודא כי השטח פנוי, וכי יגאל עצמו לא היה מאשר לתובע לעלות על הארגז בשטח עבודה. לטעמי, היה פה "קצר בתקשורת": כאשר יגאל נתן לתובע את כלי העבודה וידע אכן שהוא מתכוון לעלות על הארגז. אולם, הניח הוא כנראה, שהתובע ירד מן הארגז בטרם תחילת העבודה; וכי מושיקו מכל מקום יבדוק, כפי שהוא נוהג לעשות, כי שטח העבודה נקי מבני אדם, בטרם ירים הרכב עם הליפט.

אלא שלא כך ארע. יגאל נתן לתובע את כלי העבודה, חזר לעיסוקיו בסטארטר ולא הוסיף להשגיח בנעשה, אלא היה מרוכז בעבודה בסטארטר ממש כפי שהתובע היה מרוכז בעבודה על המרסס שבארגז הרכב. מושיקו מצדו לא ווידא שהרכב פנוי מבני אדם ושדה הראייה שלו לא כלל את התובע שבארגז, היות והאחרון היה כפוף בארגז הרכב, וככל הנראה הוסתר מעיניו של מושיקו בעמדת ההרמה של הליפט, לכן כשהרים מושיקו את הליפט לא שם לב שהתובע מצוי שם.

32. ב"כ הנתבעת טען לחוסר הסבירות של מנגנון התאונה, הכיצד לא מבחין אדם שמרימים אותו באויר בארגז רכב שבו הוא נמצא, לגובה 2 מטר. לעניין זה כבר התייחסתי. אכן מנגנון התאונה אינו שגרתי. אולם יש תאונות נדירות, שמתרחשות במנגנון לא שגרתי, ודווקא לכן התרחשו. כאשר מרוכז אדם בפעולה ספציפית המצריכה ריכוז (במקרה דנן תיקון המרסס), לעתים, כמובן לא תמיד, יחמקו מתודעתו נתונים סביבתיים חשובים, ולכאורה בולטים, למרות שהקלט החושי שלו – מעביר לו אותם ברמה "הטכנית". הדוגמא, אולי המפורסמת ביותר, הנה ניסוי הגורילה הנעלמת מ- 1999 (לקורא שטרם נחשף לניסוי - מתנצל על הספוילר הטמון בעצם התיאור, ו"הורס" ההמחשה הבלתי אמצעית. להסבר עיין למשל באתר,WIKIPEDIA תחת הערך Daniel Simons . הניסוי המקורי וניסויים דומים כמותו ואחריו זמינים לצפייה ביוטיוב). למעשה, לא אחת, מוחנו מסנן חלק ממה שמבחינתו הנם "רעשי רקע" שאינם רלבנטיים למטלה או מטלות שבהן הוא מרוכז. סינון רעשי רקע שהינם חשובים לשרידה או בריאות יכול שהינו נדיר יותר , אך אפשרי. ברמה זו או אחרת כולנו מודעים לכך. זו הרי חלק מן הסיבה מדוע נאסר למשל על נהגים לעסוק במשלוח מסרונים תוך נהיגה.

השגה אחרת של ב"כ הנתבעת שניתן להבינה, מתייחסת למרחק שבין המרסס לדפנות הארגז שעמד לתיאור התובע על כעשרים ס"מ לערך (עמ' 10 לתמליל הישיבה בה נחקר התובע). לא ברור לכאורה כיצד אפשר מרווח זה עבודה, או אפילו כיפוף בתוך הארגז, ומדוע לא היה נוח יותר פשוט לעמוד מבחוץ, להושיט ידיים קדימה ולבצע התיקון, במקום לעלות על הארגז, וכיוצ"ב השגות. יש אכן הגיון בהשגה זו, אולם הצד השני של המטבע הנו שיכול בהחלט שהתובע לא דייק כאשר ציין 20 ס"מ בתורת המרחק שבין הדפנות למרסס, ומדובר באומדן מספרי של מרחק, ממרחק של זמן. אומדן שהינו שברירי וספק אם מדויק. מכל מקום, סביר כי התובע עלה לארגז שכן היה נוח יותר מבחינת גישה לצינור המרסס שביקש לחבר, לבצע את התיקון כשהוא בתוך הארגז, מאשר מחוצה לו. חלק מן התאונות אכן נראות בלתי סבירות כאשר מנסים לשחזרן ממרחק של זמן. מה לעשות שהסטטיסטיקה מכה מדי פעם, וגם תאונה שאין סבירות גדולה שתקרה – אכן מתרחשת. תיאורו של התובע אפשרי, והתרחיש המקביל שנגזר כאמור מהשגות הנתבעים – סביר פחות, מן הסיבות שציינתי בפסקאות

28-29. איני טוען שבהכרח אין משקל להשגות מעין אלה, או לנתונים סביבתיים שסביר לצפות שאדם ישים לב אליהם ברגיל. אולם המשקל הוא תלוי נתונים.

33. לאור האמור במצטבר, עדיפה עליי גרסתו של התובע כמאזן ההסתברויות. על כך שנפל או נמצא שוכב ליד עמדת הליפט – קשה לחלוק. על כך שמושיקו ויגאל ראו אותו בעודו שוכב וכואב – קשה לחלוק. על כך שפונה מן המוסך באמבולנס וגרסתו שנמסרה הולמת גרסתו כאן – גם כן קשה לחלוק. על כך שמדובר על פגיעה טרייה – ניתן ללמוד מדברי המומחה ביחס למיפוי העצמות. אוסיף, שלא כנימוק עיקרי אך בכל זאת, בבחינת טיעון מיגו, אם ביקש התובע לבור לעצמו גורם מכשיל רשלני שלא היה ולא נברא במוסך, קל היה בהרבה להמציא גרסה כגון החלקה על נוזל או שמן וכיוצ"ב. המקרה שתיאר אמנם נדיר, אולם במצרף הנתונים שלעיל, אני מתקשה לקבל עדותו של יגאל ומושיקו שממרחק של שנים טוענים כי זכור להם פוזיטיבית שהתובע לא עלה על ארגז הרכב. לכך יש להוסיף את ההימנעות מהגשת תצהיר רעייתו של מושיקו להפרכת גרסת התובע ביחס למה שמסרה לו. אוסיף גם שטענת יגאל שאין הוא זוכר אם הגיע אמבולנס למוסך אשר פינה התובע – אינה סבירה. גם ממרחק של זמן – הגעת אמבולנס המפנה לקוח מן המוסך הנה אירוע שטבעו להיחרט בזיכרון, וקשה לחלוק על כך שהתובע אכן פונה מן המוסך (ראה דו"ח מד"א על כתובת הפינוי הנזכרת בו).

34. לטעמי "התחפרו" יגאל ומושיקו בעמדתם, לאור רשלנותם המשותפת, כאשר שניהם אכן לא ראו את רגע הנפילה, אך ידוע להם שהתובע ביקש קודם מיגאל וקיבל ממנו כלי עבודה. שכן, יגאל עצמו הודה כי לא אמור היה ולא היה מאשר לאנשים להיכנס לשטח העבודה. ככל הנראה במקרה דנן, חרג ממנהגו לאור היכרותו את התובע, ובהמשך גרם חוסר התיאום בינו לבין מושיקו להרמת הרכב כשהתובע בארגז מאחור.

35. א. ענין נוסף המחזק במידה מסויימת גרסת התובע, הנו "שיתוף הפעולה" של יגאל ומושיקו עם ההליך. לא מדובר כזכור בעדים חיצוניים אלא אב ובנו שהנם בעלים של הנתבעת 1, בעלת המוסך ובעלת הדין הנתבעת. בתחילה עם ההנחיה להגשת תצהירים לא שיתפו העדים פעולה עם בא כוחם עד שנאלץ הוא לבקש שחרור מייצוג, לבסוף התרצו ו"הואילו" ליתן תצהיר. עד כאן – לכאורה לא יותר מאשר מבוטח שיש לו עיסוקים דחופים יותר מבחינתו, מאשר שיתוף פעולה עם מבטחת, מטעמה הוא מיוצג. אולם בוטה יותר הייתה הסאגה לקראת ישיבת ההוכחות. אותה ישיבה שנקבעה שנה מראש הייתה כמובן ידועה. יום לפני המועד, לקראת השעה 15:00, הגיש ב"כ הנתבעות הודעה נתמכת בתיעוד רפואי, ששני העדים מטעמו לא יוכלו להתייצב. אותו תיעוד כלל תעודות אי כושר שכללו אכן מועד השמיעה שלמחרת, ותיעוד רפואי שילמד על הבעיה ממנו סבל כל אחד מהם. החלטתי כי באין הודעה עד שעה מסוימת, תהפוך הישיבה לקדם משפט, שהרי יכול וכל אדם יקלע למצב רפואי המונע ממנו להעיד. אלא שעוד באותו היום הגיש ב"כ התובע הודעה בחלוף פחות משלוש שעות, לפיה לאור הודעת חברו פנו התובע ובתו בדחיפות למוסך, והבת הסריטה את שני העדים כשהם עובדים במוסך (להזכיר: יום לפני מועד השמיעה כשהם מצויים בתקופת אי כושר, בשל אותו גורם רפואי שכביכול מונע התייצבותם למחרת למתן עדות). הוא התנגד אפוא לדחייה ועמד על שליפת תצהירו של כל עד שלא יתייצב.

ב. החלטתי הייתה שאם אכן עבדו העדים במוסך יום לפני השמיעה עליהם להתייצב, שאחרת נוטלים הם סיכון לשליפת תצהירם. במועד השמיעה התייצב מושיקו והתברר כי אכן הוא ואביו היו במוסך יום לפני מועד השמיעה. מדובר על התנהלות בוטה, שנועדה לזרות חול בעיני ביהמ"ש. להסרת ספק – אין שום טענה לב"כ הנתבעים, ומדובר בהתנהלות של העדים עצמם. ואותם מסמכים ששלחו העדים לבא כוחם בטענה לפיה לא יוכלו להתייצב כביכול, אכן יכולים להצדיק, במבט מלמעלה, תקופת אי הכושר שניתנה. והרי ביהמ"ש אינו רופא.

ג. אך יש להבדיל בין תקופת מחלה שמונעת מאדם לעבוד על פס יצור או לבצע מלאכות פיסיות, לבין מניעה רפואית וימי מחלה שמסתבר שאינה מונעת ממנו להתייצב לעבודתו ולשגרת יומו, ולעסוק בעיסוקים, ולו לא פיסיים, כגון ניהול או פיקוח. ענין זה אינו בידיעה אפריורית של ביהמ"ש, שכאמור – אינו רופא. אולם כאשר מתברר שאותו אי כושר לא מנע מיגאל ובנו להתייצב למוסך, ולו לעבודה לא פיסית בטבעה, יום לפני מועד השמיעה, מקל וחומר שיכולים היו להתייצב לעדות, שאינה כרוכה בעבודה כלל, אלא במתן עדות בישיבה.

מדובר בניסיון שקוף של שני העדים להתחמק מעדות, שמועדה נקבע ושוריין כאמור שנה תמימה מראש, תוך הסתמכות על מצב רפואי אולי אותנטי כשלעצמו, אך כזה שלא מנע ולא היה אמור למנוע מן העדים ליתן עדות באולם ביהמ"ש.

ענין זה אינו בבחינת עיקר, אולם יש לו השלכה עקיפה על מהימנות העדים, המציגים בפני ביהמ"ש מצג של מניעה רפואית ממתן עדות ומתייצבים לעבודה, ולו עבודה לא פיסית במוסך. ניתן להביא גם ענין זה בחשבון, לא בבחינת ענישה דיונית, אלא כשיקול עקיף ומצטבר, לעניין הערכת המהימנות.

ד. לאור החלטתי התייצב מושיקו לעדות ונחקר. אביו יגאל לא התייצב והתברר כי הוא מצוי אכן בטיפול שנקבע מראש, ונוגע לבעיה רפואית אחרת (לא קשורה לפרוצדורה בגינה אושרו ימי מחלה לתקופה הכוללת מועד השמיעה, ובגינה ביקש שלא להתייצב כלל לעדות). הוא התייצב למחרת היום ונחקר, לאחר שנחשף כאמור שהוא ובנו היו במוסך, וניתנה החלטתי.

ה. אשוב ואדגיש: לא מדובר על נימוק עיקרי להעדפת עדותו של התובע (חרף היותה עדות יחיד של בעל דין), ואלו נסקרו כבר. אולם כאשר בענייני מהימנות עסקינן, ניתן להביא בחשבון גם התנהלות דיונית זו של הצגת מצג מטעה כלפי בית המשפט, לגבי חוסר יכולת להתייצב לעדות בישיבה שנקבעה משכבר.

36. משעה שקיבלתי גרסת התובע כמאזן ההסתברויות, לא אתקשה לקבוע כי הייתה כאן התרשלות מצד יגאל ומושיקו שגרמה לתאונה ולנזק. יגאל מצדו לא היה אמור לאשר לתובע לעלות על ארגז הרכב שנמצא בשטח עבודה, כדי לבצע שם תיקונים (כפי שעלה מדבריו שלו). ואם כבר אישר, היה אמור לפחות ליידע את בנו שהתובע עולה על ארגז הרכב כדי למנוע הסיכון שהתממש. מושיקו מצדו, כפי שציין יגאל בעדותו, אמור היה לוודא כי שטח העבודה נקי מאנשים. גם אם נסתר התובע מעיניו כאשר עלה לארגז הרכב והתכופף, אין קושי לוודא לפני שמרימים הרכב (על ידי הקפת הרכב), כי אין אנשים בסמיכות או בתוך הרכב. כך הרי אמור היה לעשות ממילא. אני קובע אפוא כי הנתבעת 1 התרשלה והתנהלותה הלא זהירה גרמה לתאונה. בנסיבות המקרה אין מקום להטלת אשם תורם. התובע לא היה מודע לכך כי לעת עבודתו הרימו הרכב בו שהה מאחור, והופתע מפער הגובה הלא צפוי, כאשר ניסה לרדת מן הרכב. אפילו הייתי מקבל כי היה טבעי יותר לנסות ולתקן המרסס מחוץ לרכב במקום לעלות על הארגז (וסביר כאמור שלא כך היה שאחרת היה התובע פועל כך), הרי נתון זה אינו קשור לגורמי התאונה. לו כך היה, ניתן היה להטיל אשם תורם, לו למשל מחמת דוחק המקום שבין דפנות הארגז למרסס, נתקל התובע בדופן ומעד, בלי קשר להרמת הרכב. לא כך אירע.

נזק

37. הנכות , וסכום הניכויים בגין גמלאות הביטוח הלאומי:

א. בענף נפגעי עבודה הוכרה נכות בשעור 23.5%, וכולל תק' 15 – 36%. קביעה זו אינה מחייבת לכאן.

ב. מאידך מונה מומחה מטעם ביהמ"ש, לאור פער בין חוו"ד הצדדים. המומחה, ד"ר אבי שזר, קבע כאמור נכות משוקללת בשיעור 19%: 10% בגין מגבלת תנועה בשורש כף יד ימין, ועוד 10% בגין הגבלת תנועה בכתף ימין (התובע נותח כאמור, לתיקון הקרע). המומחה צין כי אין תיעוד לבעיית כתף קודמת, והתובע מסוגל אמנם להרים היד מעל לשכמה, אולם יש מגבלת תנועה.

ג. לתובע בעיות רפואיות שאינן קשורות לתאונה. לאחר הקביעה בענף נפגעי עבודה ולאחר שקיבל התובע דמי פגיעה וקצבת נכות, פנה הוא לנכות כללית, והחל לקבל שם גמלה גבוהה יותר, לאחר שקלול מגבלותיו השונות.

ד. בנכות כללית נקבעה נכות משוקללת 71.74%, כאשר שקלול הנכויות שאינן קשורות לתאונה מניב 58.447%. הצדדים קיבלו הצעתי שהחלק היחסי מתגמולי נכות כללית שייוחס לתאונה, ואותו יש לנכות, יעמוד על 18.5%.

ה. אציין בקיצור נמרץ כי התובע זכאי לבחור בגמלה הגבוהה מבין השתיים, ומקום בו הנתבעת אינה המעבידה, כמו בענייננו, אין תחולה להלכת סגרון (ע"א 4084/04). הלכה זו מבוססת על זכות המעביד, שמן הפיצוי שהוא משלם לעובד ינוכו תגמולי נכות מעבודה, לו בחר בהם הניזוק, גם אם בחר הוא בפועל בתגמולי נכות כללית. הנתבעת 1 אינה המעביד. מצויים אנו אפוא במישור הלכת פרלה עמר (רע"א 3953-01) על גלגוליה, המורה אותנו כי יש לחלץ החלק היחסי בתגמולי הנכות הכללית, אותו יש לייחס לתאונה. וחלק יחסי זה, ינוכה מן הפיצוי. במקרה דנן הסכימו כאמור הצדדים להצעתי לנכות 18.5% מתגמולי הנכות הכללית.

ו. הנתבעות הגישו חוו"ד אקטוארית, מהוונת כנדרש על 3%, לפיה עומדים תגמולי הנכות הכללית על 793,986 ש"ח (גמלאות העבר כולל הפרשי הצמדה, וקצבת נכות כללית לעתיד, כשהיא מהוונת). על פי חווה"ד, שולמו בנוסף קצבאות עבר מענף נפגעי עבודה בסך 61,082 ₪ (כולל הפרשי הצמדה). אין מדובר על היוון רעיוני של קצבאות נכות מעבודה, לו בחר התובע בקצבת נכות מעבודה, אלא על תשלומים ששולמו בפועל בעבר מענף נפגעי עבודה (דמי פגיעה וגמלת נכות) עד שהתחיל התובע לקבל גמלת הנכות הכללית ועבר לגמלה זו, הגבוהה יותר.

תגמולי המל"ל העומדים לניכוי עומדים אפוא על 18.5% מ 793,986 ש"ח: 146,887 ₪, ועוד 61,082 ₪ (סכום נוסף זה התקבל במלואו בגין התאונה מענף נפגעי עבודה). סך התגמולים שיש לנכות הנו 207,969 ₪. במהלך השמיעה לאור הגשת חוו"ד אקטוארית עדכנית ומחלוקות לגביה, שהיקפן הכספי לא ניכר, הצעתי להוסיף עוד 6,500 ₪ לסכום הניכויים, וייתר מחלוקות. הצעתי התקבלה. סכום הניכוי עומד אפוא על 214,469 ₪.

38. בסיס שכרו של התובע עובר לתאונה והיסטוריה תעסוקתית :

עד שנת 2010, מעיון בדו"ח רציפות ביטוח, השתכר התובע שכר נמוך (בממוצע), במקומות עבודה שונים, ולא עבד ברצף. עם זאת בשנים שלפני התאונה הייתה מגמת שיפור.

ב-2010 השתכר התובע ב-12 חודשים 77,716 ₪, כלומר 6,476 ₪ לחודש.

ב-2011 השתכר התובע ב-12 חודש סך של 86,355 ₪, היינו 7,196 ₪ לחודש.

ב 2012 השתכר התובע שכר ברוטו שנתי של 76,804 כלומר 6,400 ₪, בממוצע לחודש.

ב-2013 השתכר התובע בשני מקומות, כולל המקום בו עבד בעת התאונה, סך מצטבר של 26,591 ₪, כאשר עבד רק בחלק מחודשי השנה. ממוצע השתכרותו לאותה שנה, היא השנה שלפני התאונה, עמד על 2,216 ₪ לחודש.

אצל מעבידו האחרון, אצלו עבד כשנפגע במוסך, החל לעבוד ב-12/13, היינו הספיק לעבוד אצלו פחות מחודשיים. לחודש הראשון השתכר 4,434 ₪.

בחודש התאונה, שהיה חלקי (לאור התאונה), כבר הרוויח 6,254 ₪.

מאז התאונה לא עבד התובע תקופה ממושכת, עד חודש יוני 2017, כאשר הסביר שבין היתר טיפל בבתו החולה. ביוני 2017 ועד 12/18 עבד בחברת "המשקם". אם נתייחס לשכר ב-2018, הרוויח הוא במצטבר לכל השנה 28,755 ₪, כאשר מדובר על תעסוקה מוגנת, ומ-2015 זוכה הוא כאמור לקצבת נכות כללית, כאשר קודם זכה לגמלת נכות מעבודה בעקבות התאונה נשוא התיק.

בשנת 2019 עבד חודשיים בסה"כ, בחודשים יולי ואוגוסט, כשוטף כלים בחברת קייטרינג, כאשר אחי אשתו עבד שם, והיה אחראי עליו.

בשנת 2019, החל מאוגוסט אותה שנה ועד לדצמבר 2019, עבד בחברה אחרת, אצל טאהא סודקי, והשתכר 30,682 ₪, כלומר 6,136 ₪ לחודש, לחודשים אלה.

בשנת 2020 עבד עד למרץ (תחילת משבר הקורונה במשק) בחברת קייטרינג, שלפי הדיווח מעסיקה אותו עד היום פורמאלית, אולם ממרץ 2020 הוא מצוי בחל"ת, לאור הקורונה.

לעת פגיעתו בתאונה נשוא התביעה, היה התובע כבן 49. לצורך החישוב אני מאמץ בסיס השכר של 2012 ומחשב לפי 6,400 ₪ ערך דהיום: לא השכר הגבוה ביותר אליו הגיע התובע מעולם, אך מאידך אין סיבה להביא בחשבון השכר הגבוה ביותר, בהינתן ההיסטוריה התעסוקתית ביחס לרצף ההשתכרות ובסיסי שכר שונים, לא אחת נמוכים מסך זה.

39. לאור כל האמור, להלן חישוב הפסדי ההשתכרות לעבר:

תקופה א': ממועד התאונה עד 22.5.14 – 4 חודש. מומחה ביהמ"ש הכיר לתקופה זו בנכות רפואית זמנית של 100% ולאחר מכן 50%. לאור העיסוק הפיסי אני רואה גם בנכות הזמנית הגבוהה, שבשיעור 50%, כמשקפת אי כושר תעסוקתי מלא. לתקופה זו ההפסד עומד אפוא על 25,600 ₪.

תקופה ב' – מאז ועד לניתוח הראשון ב 22.6.15 (בשורש כף היד הפגועה) קבע מומחה ביהמ"ש נכויות זמניות בשיעור 30% ו-20%. בתקופה זו, אין הצדקה לאי תעסוקה מעיקרא, לפחות בגין הנכות הרפואית הזמנית. אני פוסק כאן (באומדן) הפסד חלקי, ככזה הנובע מן הנכות, בשיעור 17,000 ₪.

תקופה ג': מאז 22.6.15 ועד הניתוח השני שעבר התובע בכתף הפגועה (ב 21.9.15) – אישר מומחה בית המשפט תקופת אי כושר מלאה, בעקבות הניתוח הראשון. לכך הוסיף תקופת נכות זמנית מלאה (100%) וחלקית (50%), בעקבות הניתוח השני, עד 21.12.15 (3 חודשים). כאמור, לאור העיסוקים הפיזיים המתחלפים של התובע בשנות השתכרותו, והעובדה שיכולותיו אינן בתחום המנהלי, אני רואה להכיר באי כושר תעסוקתי מלא לכל התקופה, היינו מ-22.6.15 ועד 21.12.15. מדובר על 6 חודשים וההפסד כאן (לפי שכר של 6,400 ₪), יעמוד על 38,400 ₪.

תקופה ד': מ-21.12.15 ועד 21.6.16 קבע מומחה בית המשפט נכות זמנית בשיעור 30%. נכות זו אינה מצדיקה בעיניי אי תעסוקה מעיקרא, אך הינה תפקודית, בעיסוק פיזי, ואני רואה אפוא לפצות לפי שיעור הנכות הרפואית במכפלת בסיס השכר (6,400 ₪). ההפסד לתקופה זו יעמוד, אפוא, על 11,520 ₪.

תקופה ה': מ-21.6.16 ועד היום – 55 חודשים בקירוב. לתקופה זו עומדת בעינה הנכות המשוקללת שקבע מומחה בית המשפט, בשיעור 19%. לתובע נכויות נוספות שלא ניתן לקבוע שיעורן המדויק (הוסכם אמנם על שיעור הניכוי של תגמולי מל"ל, המשקף החלק היחסי המיוחס לתאונה), שכן לא מונו מומחים מטעם בית המשפט (לבד מן התחום האורטופדי), ולא הוצגו חוות דעת בתחומי רפואה נוספים.

אולם ניתן לציין הבעיות הרפואיות כפי שהשתקפו בענף נכות כללית, בגינן נפסקו נכויות בשיעורים ובתחומים הבאים: 10% בגין מחלת לב, 40% בגין סכרת, 10% -בגין צהבת B, 10% נכות נפשית ו-5% בעיה אורתופדית.

כאמור, נכויות אלה אינן מחייבות לכאן ולו בבחינת נכויות שאינן קשורות לתאונה, אולם הבעיות הרפואיות בגינן נפסקו – שרירות וקיימות. ניתן, אפוא, להתרשם כי הנכות האורתופדית המשוקללת, בשיעור 19% תולדת התאונה, הינה נכות תפקודית, אולם אין היא הנכות היחידה המגבילה את כושר התעסוקה. בגין נכות של 19% לבדה לא הייתה הצדקה לאי תעסוקה מעיקרא, ואכן התובע עבד במשרות שונות, באופן חלקי, עם נכותו התאונתית ונכויותיו הנוספות. את השפעת הנכות הרפואית בשיעור 19%, הנובעת מן התאונה, אעמיד באומדן על 25%, כלומר נכות תפקודית גבוהה מן הרפואית. זאת בשים לב לעיסוקיו של התובע בעבודת כפיים פשוטה, ובעבודות מתחלפות לאורך השנים. נכות תפקודית זו תשמש אותי גם לצורך חישוב ההפסד לעתיד.

ההפסד, אפוא, לתקופה זו, אותו יש לייחס לתאונה:

88,000 ₪ = 6,400 * 25%* 55

ו. סך הפסד ההשתכרות לעבר הנובע מן התאונה, לרבות בתקופות הנכות הזמנית והמלאה, ממועד התאונה ועד היום, מסתכם בסך 180,520 ₪. אלא שמסכום זה יש לנכות את הסכום המצטבר, אותו השתכר התובע בפועל בעבודות שונות בחברת "המשקם", "אלגלי", "טאהא סודקי" וחברת הקייטרינג, בשנים שמאז התאונה (למעשה מ- 2017) ועד היום. על פי דו"ח ענף רציפות ביטוח, לכל השנים שמאז התאונה השתכר נומינלית 101,461 ₪ במצטבר. הפסד העבר עד היום, לאחר ניכוי סכום זה, עומד אפוא על 79,059 ₪, ועם אובדן תנאים סוציאליים – 88,546 ₪.

40. הפסד השתכרות לעתיד

לאור ההיסטוריה התעסוקתית, איני סבור שיש להביא בחשבון עליית שכר. הסכום של 6,400 ₪, אותו הבאתי בחשבון כבסיס השכר, אינו מקפח, כוחו יפה גם לעתיד, והוא מניח תקופות של אי תעסוקה או תעסוקה בשכר גבוה מעט יותר או פחות, לאור שנות ההשתכרות שנותרו עד גיל 67, הכל אלמלא התאונה. התובע כבן 55 כיום ולפניו עוד 12 שנות השתכרות עד גיל הפרישה במשק. הנכות התפקודית שהבאתי בחשבון ככזו הנובעת מן התאונה לבדה, עומדת כאמור על 25%. חישוב ההפסד:

193,280 ₪ =6400*25%*120.80.

41. אובדן תנאים סוציאליים לעתיד (12.5%):24,160 ₪.

42. עזרת צד ג' – עבר

התובע העיד כי הוא נשוי, אך חי בנפרד מרעייתו עם ידועה בציבור, והיא שסייעה לו לאחר התאונה. כאשר נשאל, השיב כי היא עובדת בסופר. אם נשוב ונפנה מבטנו לתקופת הנכות הזמנית, הן זו שלאחר התאונה והן זו שבעקבות שני הניתוחים להם נזקק התובע בעקבותיה, נמצא שמדובר על 10 חודשים של אי כושר תעסוקתי מלא בגין מגבלות פיזיות באופיין. לתקופה זו אני רואה להכיר בגין עזרת הידועה בציבור של התובע, בסך של 10,000 ₪. אמת שאותה ידועה בציבור, שהעניקה את העזרה, לא העידה, אולם מקובלת עלי גרסת התובע כי נזקק לעזרתה והדברים הרי מסתברים לגופם. ברור שלאור חומרת הפגיעה הראשונית נזקק התובע לעזרה. מדובר על אומדן שווי העזרה של מיטיב כעזרה החורגת, לתקופות אלה, מעזרה קלה שמקובל להעניק לבן זוג בלא שתקום זכאות לפיצוי.

בגין יתרת תקופות העבר, וכך גם לעתיד, אני רואה לחשב לפי שעה בשבוע. לתובע מגבלה בתנועות שורש כף היד הדומיננטית ומגבלה נוספת בתנועות הכתף, במה שקשור להרמה מעל לגופה השכמה. אני סבור כי לתקופות הנכויות הזמניות בעבר, וגם לעתיד, לא היה זקוק לעזרה אישית, אולם אותה שעה בשבוע משקפת פחיתה יחסית, הנובעת מן התאונה, ביכולתו של התובע לעסוק בעבודות משק הבית שנושאות אופי פיזי יותר. לא נעלם ממני כי לתובע נכויות נוספות, וכאמור – אותה שעה בשבוע משקפת אך הפחיתה היחסית הנובעת מן הנכות האורתופדית המשוקללת שבשיעור 19%, תולדת התאונה.

מן התאונה ועד היום חלפו 84 חודשים, ובניכוי אותם 10 חודש בהם פסקתי עזרת צד ג' בשווי מוגבר – 74 חודש. בגין תקופה זו אפסוק באומדן סך של 9000 ₪. אומדן זה משקף שווי עזרת הידועה בציבור שאינה כרוכה בהפסד ממון, בגין עבודות שקודם היה התובע אמור לבצע, וכעת הוטלו עליה.

סה"כ 19,000 ₪ בגין שווי עזרת הידועה בציבור, כמיטיבה לתקופת העבר.

43. עזרת צד ג' לעתיד

יש לפסוק אותו שווי רעיוני של שעה שבועית. אולם יש לפסוק אותו בסכום כספי שיאפשר לתובע לשכור עזרה ביתית בשכר, שחלק ממנה, בשווי שעה בשבוע, משקף תרומת התאונה.

גם אם לא נזקק התובע עד היום לעזרה בשכר, הנתבעות, כמזיקה ומבטחתה, אינן יכולות להוסיף ולהיבנות מכך עד סוף תוחלת חייו. אניח תוחלת חיים של עוד 26 שנה עד גיל 81. חישוב שווי עזרה לשעה יעמוד על 60 ₪, כולל החלק היחסי שעניינו בתנאים סוציאליים לעוזרת ובשווי נסיעות. לפי חישוב של 4.2 שבועות לחודש, היינו 4.2 שעות חודשיות: 54,545 ₪=4.2*216.45*60

44. הוצאות רפואיות ונסיעות – עבר ועתיד

התובע הוכר כנפגע עבודה, גם אם בחר בהמשך לקבל קצבת נכות כללית. כנפגע עבודה זכאי הוא לכיסוי ההוצאות הרפואיות הנובעות מן התאונה והנסיעות לקבלתן מאת המוסד לביטוח לאומי (ובפועל מטעם הקופה בה הוא חבר במסגרת הסכמי מל"ל-קופ"ח). לרבות הוצאות הנסיעה לטיפולים ומעקבים. עיין: תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה). בנוסף, אף אלמלא בתאונת עבודה עסקינן, ממילא מדובר בפגיעה שהטיפולים בגינה היו אמורים להיות מכוסים במסגרת הרפואה הציבורית. איני פוסק כאן פיצוי.

45. כאב וסבל

נותרה, כאמור, נכות רפואית משוקללת בשיעור 19%. התובע אדם לא מבוגר והשפעות הנכות תלווינה אותו עד סוף ימיו. לכך יש להוסיף שני ניתוחים, בכתף וביד, ותקופות נכות זמנית, מלאה וחלקית ארוכות. אני פוסק כאן סך של 80,000 ₪.

46. סך הנזקים בהם ראיתי להכיר, מסתכמים בסכום של 459,531 ₪.

מכאן יש לנכות 18.5% מתגמולי נכות כללית עבר ועתיד, ותגמולי נכות מעבודה במלואם, עד שהחל התובע לקבל קצבת נכות כללית. הסכומים לניכוי מסתכמים כאמור, ב-214,469 ₪.

היתרה לפיצוי – 245,062 ₪.

47. אני מחייב הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע בתוך 30 יום את הסכומים המצטברים הבאים:

א. 245,062 ₪.

ב. 57,345 ₪ בסכום כולל בגין שכ"ט עו"ד.

ג. 705 ₪ החזר אגרה ראשונה.

ד. החזר חלקו של התובע בשכר מומחה ביהמ"ש.

ה. מחצית מעלות חוו"ד המומחה מטעם התובע (מחצית – לאור הפער הניכר בינן תוצאת אותה חוות דעת, לזו של מומחה ביהמ"ש. איני דורש חפיפה מלאה כדי להשיב מלוא ההוצאה, אולם כאשר הפער ממשי, ניתן להתחשב בכך לעניין שיעור ההוצאות).

ניתן היום, ו' אייר תשפ"א, 18 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.