ההליך
- לפניי תביעות רכושיות הדדיות אשר הוגשו בין הצדדים, ולנוחות הקורא תכונה האישה – "התובעת" והאיש – "הנתבע".
הסעדים אשר נדרשו על-ידי התובעת היו כאמור בסעיף 20 לתביעתה בתלה"מ 36965-04-20:
..........................
- הסעדים אשר נתבעו על-ידי הנתבע בתביעתו (תלה"מ 41858-05-20), אשר בירורה אוחד עם התובענה האחרת, היו גם כאמור בפתיח לכתב התביעה וגם מסעיף 39 לכתב התביעה - לאמור:
.........................
- יכולת לומר כי עיקר התובענה הוא בשאלת הבעלות בדירת המגורים ברחוב ...... (להלן: "הדירה") ואולם, כאשר תבעה התובעת "זכאות בכלל נכסי בני הזוג", תמרנה היא גם לשאלה מה נכלל בנכסי בני הזוג (וראה למשל סעיף 3 לסיכומי תשובת התובעת, המבקש להחריג כספי ירושה אותם קיבלה).
המעיין מסעיף 69 לסיכומי הנתבע ימצא כך:
- והרי לך צורך לקבוע לעניין מיטלטלין, גם מועד לחלוקת כספי פנסיה, שהרי הנתבע פרש כבר מעבודתו. לא כך התובעת.
- אם תרצה להבהיר את שלא הודגש בסיכומי הצדדים, תאמר כי למצער יש צורך בפסיקה בשאלות כדלהלן:
- מועד השיתוף.
- האם סך כספי של כ- 300,000 ₪ הוא סך משותף שמא פרי ירושה של התובעת שאינה עומדת לחלוקה.
- האם דירת המגורים משותפת היא.
- מה מועד חלוקת זכויות פנסיוניות.
טענות התובעת, בתמצית
- כספי ירושה אינם צריכים לחלוקה או לשיתוף ובכלל, מדובר בהרחבת חזית אסורה.
- האיזון צריך לכל שווי הכסף, למעט נכסים חיצוניים.
- סך 300,000 ₪ מקורם בירושה ואינם כספים משותפים.
- אין שום סיבה לבצע חלוקה לא שוויונית.
- דירת המגורים נתקבלה לבעלות התובעת טרם הנישואין וטרם הכירו הצדדים והנתבע לא תרם דבר להשבחתה וכל כולה מקורה מהורי הנתבעת בשעתו, שהרי בוצעו רק שיפוצים רגילים.
- אורך חיי נישואין אינו מעניין זכויות קניין והנתבע גם לא הוכיח כוונת שיתוף ספציפי.
טענות הנתבע, בתמצית
- הצדדים נישאו עוד בשנת .....וחיו יחדיו כ- 38 שנים ארוכות, למעשה עד פתיחת ההליכים באפריל 2020.
- הדירה שימשה למגורים למעשה ברציפות למעט שלוש שנים, אז התגוררו הצדדים בקיבוץ .....
- ילדי הצדדים גדלו בדירה וזוגיות הצדדים היתה טובה, תוך חברות וניהול משק בית משותף.
- התובעת מעולם לא סיפרה או הציגה לתובע כי אין בכוונתה לשתפו בדירה.
- אפילו דירות ירושה של הנתבע הניבו את שכרן לקופה המשותפת שנוהל עד ינואר 2020 וגם את אלו יש לראות כמשותפות.
- ירושת הנתבע הופקדה לחשבון המשותף ושכר דירה הופקד עוד משנת 1991.
- נעשו שלושה שיפוצים משמעותיים במועדים שונים.
- צוואות הדדיות שערכו הצדדים מעידות על כוונת שיתוף בשעתו.
- עם חלוקות זכויות פנסיוניות יש להמתין עד שתצא התובעת לפנסיה, אחרת ייווצר אי שוויון.
- כספי ירושת התובעת התנהלו מחשבון בנק משותף, סך 300,000 ₪ נשמרו על שם התובעת בחברת הביטוח "הראל" – הכספים שהופקדו שם היו כספים משותפים מחשבונות הצדדים.
דיון והכרעה
מועד השיתוף
- איש מן הצדדים אינו נוקב בכתבי טענותיו מועד מדויק לנישואיהם, אלא רק את שנת הנישואין. אמור מעתה כי השיתוף, ראשיתו ביום ....
- מועד קרע יכול וייקבע על-פי יום הגשת תובענה בעקבותיה נוצר קרע סופי (וראה: ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, מט(3) 529 {פמ"מ – 13.08.1995} {להלן: "פרשות יעקובי וקנובלר"}).
במקרה שלנו הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך ביום 09.12.2019, אותו קובע אני כיום הקרע (וראה י"ס 23490-12-19).
דירה ב....
- אכן פרשות "יעקובי" ו"קנובלר", גם מהלכות אחרות, למדנו כי דירת מגורים, גם כזו שבאה לידי בן זוג טרם הנישואין, היא גולת הכותרת של השיתוף.
- הוסף לכך את ההלכה ולפיה די בדבר מה נוסף על-מנת שנכס חיצוני שהוא דירת מגורים יהפוך לנכס משותף (ראה: בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני {פמ"מ – 26.12.2012}) ותוכל לסבור כי הדירה שבפנינו משותפת היא.
- עוד מעט קט נגיע להלכה שנתחדשה בבית המשפט המחוזי בימים אלו ואולם, כמה עובדות אינן שנויות במחלוקת וכדלהלן:
- 38 שנות חיים משותפים מתוכן 35 שנים בדירה המדוברת.
- קיום חיים הרמוניים, חשבונות משותפים, פרי בטן, גם הזרמת פירות ירושת התובע וכל שכרו לקופה המשותפת.
- סבירות קיומה של הסתמכות מצד הנתבע, לפיה אין הוא צריך לדאוג לדירת מגורים הרשומה במשותף, לאור משך חיי הנישואין וטיבם.
- עריכת שלושה שיפוצים שונים בדירה שאינם שיפוצים של מה בכך (וראה לעניין זה "פרשות "יעקובי וקנובלר").
- וכך כתב הנתבע (והדברים מתקבלים על הדעת) מסעיף 37 לסיכומיו:
.........................
- נחה דעתי כי מדובר אכן בשיפוצים משמעותיים שיש בהם יותר מאשר להיות בבחינת דבר מה הדרוש לשם קביעת שיתוף בנכס חיצוני.
- אלא שנדמה שעד שלא יגיד בית המשפט העליון אחרת (אם יגיד), אזי ההלכה האחרונה שעמנו היא עמ"ש (ת"א) 29298-05-20 ש. כ. נ' נ. כ., אשר ניתנה ברוב דעות ביום 26.04.2021 (וראה לצורך יציקת תוכן להלכה, גם את עמודים 11-12 לעדות התובעת).
- מדובר בהלכה רחבה שיש בה סקירת הפסיקה והספרות, אך למעשה היא קובעת במפורש נטל הוכחה או נטל להודיע מראש על זה החפץ באי שיתוף בנכס חיצוני (גם לא בנכסי מגורים) להודיע כי אין רצונו בשיתוף, בבחינת כמעט ראיית השיתוף בנכסים חיצוניים כמעין ברירת המחדל, ואין די למחזיק בנכס חיצוני בנפרד כדי להימנע מן השיתוף.
במקרה שלנו אין עורר גם מפי התובעת בחקירתה, כי הודעה כזו לא ניתנה (וראה למשל חקירת התובעת בעמוד 7, מול שורות 8 ו- 30), שם אישרה התובעת כי סוגיית הבעלות בדירה לא עלתה בין הצדדים לדיון.
- גם על-פי דעת המיעוט של כבוד השופטת ע. רביד, עדיין היה הנתבע זוכה בדין לעניין הדירה, ועל זו להיחשב כמשותפת.
- וכך כתבה כבוד השופטת ע. רביד, מעמוד 19 לפסק הדין:
"
- מכאן, שהשאלה העומדת בפנינו היא האם "נכס חיצוני" (שאינו דירת המגורים או העסק המשפחתי) המוחזק כל השנים באופן מובהק בנפרד על ידי בן הזוג מקבל המתנה/ירושה, יהפוך למשותף, אך ורק מכוח שנות החיים המשותפות הרבות (58 שנים וחמישה ילדים), אשר יימחקו את ההפרדה. אבקש לצמצם את הכרעתי לשאלה העומדת לפנינו, דהיינו בתביעה כנגד עזבון ובסוגיית נכסים חיצוניים, שאינם דירת המגורים או עסק משפחתי.
- אתחיל ואומר שככל שעסקינן היה בדירת המגורים, או בנכסים חיצוניים שנוהלו ביחד כדוגמת "עסק משפחתי", כי אז ללא ספק היה מקום לאמץ את עקרון השיתוף על פי ה"גישה הקישורית קהילתית", כפי שמאפיין פרופ' ליפשיץ את הפסיקה הנוהגת לשתף גם נכסים חיצוניים בתנאים מסוימים [ראו פרופ' שחר ליפשיץ בספרו "השיתוף הזוגי" (2016) עמודים 145-112, להלן: ליפשיץ].
אולם כאשר עסקינן במקרה מובהק של תביעה כנגד עזבון לשיתוף בנכס מקרקעין (שאינו דירת המגורים ואינו עסק משפחתי) שנתקבל במתנה והוחזק בהפרדה גמורה כל חיי בן הזוג (ללא תחלוף או ערבוב), הרי שאין כל אינדיקציה בפסיקה לקביעת שיתוף בנכס שכזה. אסביר כי גם סוגיית הצדק אינה מתעוררת כאן, שהרי אין עסקינן במאמץ משותף ואף לא בסוגיה של שוויון מגדרי, משום שבן הזוג מקבל המתנה או יורש "הנכס החיצוני" יכול להיות גבר או אישה. הסוגיה היחידה היא סוגיית ההסתמכות של בן/ת הזוג על נכסי בן/ת זוגו, אליה אתייחס בהמשך.
- בסוגיית הנכסים החיצוניים, ניתן להביא כבר מפסק הדין קוטלר [ע"א 1937/92 משה קוטלר נ' חיה קוטלר, פ"ד מט(2) 233 (1995)] בגדרו אמנם שותפו בית המגורים וחשבונות בנק שנצברו במהלך החיים המשותפים, אך הוחרגו חשבונות הבנק שהתקבלו בירושה (ראו סעיף 11 לפסק הדין); כך בעניין בריל [ע"א 4151/99 בריל נ' בריל, פ"ד נה (4) 709 (2001)] נקבע במפורש בפסק הדין כי החלה "אוטומטית" של שיתוף על נכסים חיצוניים גם בנישואין ארוכים, אינה הדין, ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו; כך בעניין דרהם [ע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם, פ"ד נ(4) 865 (1997)] שבו דעת הרוב הכריעה לשיתוף משום שקבעו שנכסי המקרקעין הגיעו לידי הבעל כתוצאה מעיסוקו בתחום זה וכן משום שעסקינן בנכסי מקרקעין שנרכשו בתקופת הנישואין ממכירת נדל"ן שקדם לנישואין; כך בעניין אבולוף (ע"א 2280/91 רחמים אבולוף נ' מזל אבולוף, פ"ד מז(5) 596 (1993)] נדון העסק המשפחתי, שבו הושקע, כך נקבע, מאמץ משותף (חנות פרחים משפחתית); כך בבע"מ 5939-04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665 (2004) הדיון נסב על דירת המגורים; כך בעניין הדרי [ע"א 806/93 יהודית הדרי נ' שלום הדרי, פ"ד מח(3) 685 (1994)] עסקינן בדירת המגורים; כך בעניין עבאדה [ע"א 45/90 שמעון עבאדה נ' תקווה עבאדה, פ"ד מח(2) 77 (1994)] נקבעה כוונת הבעל לשתף את אשתו, משום שהבתים שנבנו על אותו מגרש, שנקנה מכספו שלו, נבנו במאמץ וכספים משותפים ומכאן שהמגרש נטמע ברכוש המשותף.
כפי שמסכם זאת ליפשיץ בעמוד 140-139:
"הנה כי כן, כיום יש בישראל שני סוגים של הסדרי שיתוף כחלק מחזקת השיתוף: סוג אחד עוסק בנכסים שהופקו מהמאמץ המשותף של בני הזוג. בהקשר זה הפסיקה מאמצת בעיקר את מודל המאמץ המשותף הנורמטיבי, ולכן תנאי הסף לתחולת החזקה והיקף הנכסים הכלולים בה נקבעים בעיקר באמצעות מבחנים נורמטיביים שאינם תלויים בכוונת הצדדים. בדומה לכך, ככל שמדובר בנכסי המאמץ המשותף, התיוג הדיספוזיטיבי מתמצה ביכולת להתנות על החזקה באמצעות הסכם ממון. בכל מקרה אחר תוחל החזקה – גם כנגד אומד דעתו הברור של הבעלים הרשום או אפילו אומד דעתם של שני הצדדים.
לעומת זאת כאשר מדובר בנכסים החיצוניים, שלא הופקו ממאמץ משותף, חזקת השיתוף מתבססת על מודל הקהילה המשפחתית. מודל זה רגיש לכוונת הצדדים, ומשום כך הפסיקה העוסקת בעניינים הללו משתמשת במקרים רבים במבחנים הסכמיים הנותנים משקל לאורח החיים המשפחתי ולכוונה הספציפית של הצדדים."
- על-פי דעת הרוב קשה מצבה של עמדת התובעת עוד יותר, כך לימדנו וכתב כבוד השופט נ. שילה, בדעת הרוב:
"4. ביחס להחלת חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים, אין אחדות דעים בפסיקה. קיימת גישה הנוטה לכלול גם נכסים חיצוניים בגדרי חזקת השיתוף בתנאים מסוימים וקיימת גישה מסויגת יותר השוללת הכללתם. בע"א 2280/91 רחמים אבולוף נ' מזל אבולוף, פ"ד מז(5) 596 (1993) דן ביהמ"ש בזוג שהיה נשוי 44 שנים ובמסגרתו נקבע שגם חנות שנרכשה זמן קצר לפני הנישואין מכספו של האיש בלבד, נכללת בגדרי הנכסים שחלה עליהם חזקת השיתוף. כב' השופט בך ציין (עמ' 602-603) כי:
"נראה לי, כי באותם המקרים שבהם משתכנע בית המשפט שחלה על בני הזוג חזקת השיתוף לגבי הנכסים שנרכשו במהלך נישואיהם, ומסתבר כי התכוונו השניים ליצור שיתוף מלא ברכושם, אזי יש להניח, כי כוונה זו אינה מוגבלת לרכוש שנצבר לאחר עריכת הנישואין. הרוב המכריע של זוגות נשואים אינם עורכים, לדעתי, חשבונות כאלה ואינם מנהלים "פנקסנות" בדבר הנכסים שכל אחד מהם רכש לפני החתונה... אין אפוא הבדל עקרוני בין סוגי הרכוש. ההבדל הוא רק בקלות ובקושי היחסיים בהרמת נטל ההוכחה, אם בן זוג מנסה לסתור את החזקה. כאשר תא משפחתי מתפרק לאחר קיום חיי נישואין הרמוניים, הרי קיימת לדעתי, הנחה, שהרכוש המצוי בידי שני בני הזוג הינם בבעלות המשותפת ונטל הראייה חייב לרבוץ על הצד המנסה להכחיש זאת".
- בע"א 45/90 שמעון עבאדה נ' תקווה עבאדה, פ"ד מח(2) 77 (1994) נדון מקרה בו הבעל טען שמגרש שנרכש סמוך לאחר הנישואין באמצעות כספי ירושה וכספים שחסך לפני הנישואין מוחרגים מהרכוש המשותף. כב' השופט חשין קבע (עמ' 86) כי:
"גם לו היו דברים כטענתו של שמעון, הנה במשך השנים הרבות שעברו מאז רכישת הנכס – ובהיעדר אינדיקציה כי שמעון אמר לשמור את המגרש כנכס נפרד מן הרכוש המשותף – נטמע המגרש בכלל נכסי בני הזוג והפך לאחדים עמהם כנכס משותף".
ראו גם: ע"א 3563/92 עיזבון המנוח מאיר גיטלר ז"ל נ' דבורה גיטלר ואח', פ"ד מח(5) 489 (1994).
- בע"א 806/93 יהודית הדרי נ' שלום הדרי, פ"ד מח(3) 685 (1994) קבע הנשיא שמגר (עמ' 692-3) כי:
"חזקת השיתוף איננה פרי של אירוע נקודתי אלא היא עולה מתוך תהליך שביטויו בחיים המשותפים ובמאמץ משותף וככל שמשך הנישואין מתארך, הופכת טענה מאוחרת בדבר המשך קיומה של הפרדה למלאכותית יותר ולבלתי אמינה יותר... חזקת השיתוף היא ביטוי לאורח החיים הבין אישי הנוצר לפי תפיסותינו ביחסים בין בני זוג המקיימים משק בית משותף ומשלבים מאמציהם לכדי מערכת מאוחדת. ברבות השנים נעלמים תחומי ההפרדה והנכסים – יהא מקורם אשר יהא – הופכים ל"בשר אחד".. לא הוכח כי הרישום הנפרד בדירת המגורים נעשה במטרה מפורשת וברורה של יצירת הפרדה ברכוש".
בע"א 1937/92 משה קוטלר נ' חיה קוטלר, פ"ד מט(2) 233 (1995) ציין כב' השופט אור (עמ' 243) כי:
"מגמת הפסיקה היא לאפשר קביעת שיתוף בדירת מגורים ואף בנכסים אחרים, גם על נכסים שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין, כאשר הנסיבות מאפשרות להסיק כי חזקת השיתוף מתקיימת אף לגבי נכסים אלה".
ראו גם: ע"א 4151/99 בריל נ' בריל, פ"ד נה (4) 709.
- בע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם, פ"ד נ(4) 865 (1997) ציינה כב' השופטת דורנר כי:
"על פי השקפתי, יש להחיל את חזקת השיתוף בהיקפה המלא גם על רכוש שמלפני הנישואין".
בבע"מ 5939-04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665 (2004) ציין כב' השופט רובינשטיין כי:
"מהו אפוא שיעור הדברים? רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה פורמלית בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובמיוחד דירת המגורים".
מפסקי הדין הנ"ל עולה שקיימת מגמה של הרחבת היקף הנכסים הכלולים בחזקת השיתוף והכללת נכסים חיצוניים תחת כנפי חזקת השיתוף.
- הפרופ' שחר ליפשיץ בספרו "השיתוף הזוגי" (2016) דן ארוכות בעמדת הפסיקה בנושא החלת חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים ולשיטתו, בנוסף למודל המאמץ המשותף הנורמטיבי הפועל באופן מעין קוגנטי ומוחל על נכסי המאמץ המשותף, קיים גם מודל שהוא מכנה "גישה קישורית קהילתית" (ראו עמ' 112-145). לפי גישה זו, מטשטשת ההבחנה בין נכסים חיצוניים לנכסים משותפים ובנסיבות מסוימות השיתוף הזוגי עשוי לכלול גם נכסים חיצוניים, נכסים שלפי מודל המאמץ המשותף אין לראותם כחלק מהנכסים המשותפים. לדבריו:
"לפי מודל זה, החשיבה האינדיבידואלית – מסחרית המקובלת, שבמרכזה הבחנה ברורה בין צדדים נפרדים, מפנה בשלב מסוים בחיי הנישואין את מקומה לצורת חשיבה זוגית, שעל בסיסה מתפתחת אצל הצדדים תודעת ה"יחידה" או הקהילה המשפחתית. התודעה המשפחתית מעודדת תפיסה ברוח "שלי שלך ושלך שלי" ביחסים הזוגיים, ובמקרים מסוימים פנייה למקורות "ההיסטוריים" של כל נכס, תוך הבחנה בין נכסים משפחתיים לבין נכסים אינדיבידואלים, הופכת לבלתי רלוונטית ואף בעייתית... הקול החדש בפסיקה טרם גובש למודל קוהרנטי ומבוסס תיאורתית, אך נראה כי הוא משלב תפיסה קוגנטית של מודל הקהילה המשפחתית ואינטואיציה סוציאלית המבקשת להגן על בן הזוג הביתי באמצעות הכרה בזכויותיו בנכסים החיצוניים" (עמ' 143-145).
- הפרופ' ליפשיץ מציין גם כי:
"מודל הקהילה המשפחתית אינו מצדיק החלה של השיתוף על הנכסים החיצוניים על אף כוונתו המנוגדת של הבעלים הרשום.... לפחות במקרים של משפחות שקיימו אורח חיים קישורי (חיים ממושכים, יחסים תקינים פחות או יותר ואווירה של שיתוף במשפחה) על הבעלים הרשום מוטל להבהיר לבן זוגו כי אין הוא מתכוון לשתפו בנכסים החיצוניים. אסביר ואנמק: במקרים של חיים משותפים לאורך זמן, המלווים בדינמיקה של מאמץ משותף, ביחסים תקינים פחות או יותר ובאווירה של שיתוף במשפחה, בן הזוג שהנכסים אינם רשומים על שמו נוטה להסתמך כלכלית על הנכסים של בן זוגו, גם אם לא מדובר בנכסים שנצברו במאמץ משותף. בחלק מהמקרים הללו הסתמכות זו גורמת לבן הזוג הביתי להזניח את האינטרסים האישיים הצרים שלו ולפעול לרווחתה המצרפית של המשפחה או אף לטיפוח הנכסים של בן זוגו, בהנחה שכל נכסי המשפחה, לרבות הנכסים החיצוניים הפרטיים "לכאורה" של בן זוגו, ישרתו גם אותו ביום סגריר... מכיוון שכך, אני סבור כי במצבים שבהם המשפחה חיה בדרך קישורית המעודדת הסתמכות, לא יהיה הוגן לשלול את תחולת השיתוף בשל כוונות סובייקטיביות שלא קיבלו ביטוי חיצוני ברור. על כן אי החלת השיתוף על הנכסים החיצוניים חייבת להתבסס על מצגים אובייקטיביים של הבעלים "הפורמלי", שיבהירו לבן זוגו כי אין הוא יכול להסתמך על הנכסים הללו" (עמ' 76-77).
- אני סבור שיש לאמץ את עמדתו של פרופ' ליפשיץ ולקבוע כי כאשר מדובר בנישואין ראשונים שהתקיימו עשרות שנים ללא "מהמורות" מיוחדות ובמצב בו שני בני הזוג תרמו לתא המשפחתי, מי באמצעות עבודה מחוץ לבית ומי בעבודה במשק הבית ובטיפול בילדים, יש להחיל את חזקת השיתוף אף על נכסים חיצוניים. זאת, אלא אם כן גילה דעתו בן הזוג שהרכוש רשום על שמו לבן זוגו באופן ברור, שאין לו כל כוונה לשתפו בנכסים אלו והוא אינו יכול להסתמך עליהם לעת פרידה או פטירה."
- אמור מעתה כי השיפוצים, המגורים הארוכים, עירוב ירושות בחשבונות בנק משותפים, רוח הצוואות ההדדיות, השיתוף הכולל ובעיקר אי האמירה המפורשת של התובעת לנתבע, כהודאתה – "דע כי אינך שותף" – די בהם לקבוע כי עסקינן לעניין דירת המגורים בנכס משותף.
סך 300,000 ₪
- בסעיף 17 לתביעתה ביקשה התובעת באופן כללי להחריג סך 300,000 ₪ לטובתה, לשיטתה כספים אלו הם פירות ירושה שקיבלה.
- הבה נזכור כי הדין קובע בשניים:
- כספי ירושה או מתנה אשר עורבבו בנכסי הצדדים, למשל על דרך הזרמתם לחשבון משותף, משותפים הם (וראה: בע"מ 1581/06 פלוני נ' פלוני {פמ"מ – 25.04.2006}).
- כסף המצוי בחיסכון ביטוחי או אחר נחשב כמשותף, אלא אם הוכח אחרת, יהא רישומו כאשר יהא (וראה: תלה"מ (נצרת) 561-07-20 פלונית נ' אלמוני {פמ"מ – 13.11.2020}).
- הסבר מפורט לעניין סך 300,000 ₪ תמצא בסיכומי הנתבע, מסעיף 64, לאמור כך:
........................
- אמור אפוא, כי משהועברו הכספים לחיסכון ביטוחי דרך חשבון משותף (ועל כך אין התובעת חולקת), צריכה התובעת להוכיח כי הכספים לא נטמעו בקופה המשותפת וכי הסך שנחסך הוא דווקא מכספי הירושה וכי ניתן לאפיינו ככזה – כזאת לא עשתה.
- ביום 26.04.2021 ביקש הנתבע (בקשה מס' 7) אפילו להוסיף ולצרף מסמכים בנקאיים אשר ישובו ויבססו טענתו המקובלת עלי ושלא נסתרה, כי הכספים שהו בחשבון משותף כשש שנים ונוהלו על-ידי הצדדים.
- ביום 28.04.2021 הביעה התובעת התנגדותה הנמרצת, עיקרה בנימוקים פורמאליים.
- למעשה ביקשה התובעת למנוע הבאת עדות שתוכל אולי לבסס טענתה ולפיה מדובר בכספים מובהקים פרי הירושה. ניסיון כזה (אשר צלח לאור השלב הדיוני) פועל כנגד עמדת התובעת (וראה: ע"פ 5783/12 גלם נ' מדינת ישראל {פמ"מ – 11.09.2014}).
- ברור לי (ולנתבע) כי גם התובעת קיבלה ירושה בסכום שיש בו אולי גם יותר מ- 300,000 ₪ ואולם, לא הוכח בפני כי הסך שב"הראל", מקורו דווקא רק בכספי הירושה, שכן סך זה הגיע מחשבון משותף והוכח להנחת דעתי, כי דמי הירושה הוטמעו בחשבון המשותף (אם תרצה גם בבחינת מתנה שנתנה התובעת לנתבע בשווי מחצית ירושתה).
- משכך, אין לי אלא לקבוע כי אין להחריג את סך ה- 300,000 ₪ מכלל האיזון ויש להביאם בחשבון.
מועד חלוקת כספי פנסיה
- הכלל בפסיקה הוא שכספי פנסיה מחולקים במועד הראשון לגמילתם ואין חובה להוונם קודם לכן (וראה: בע"מ 4860/16 פלונית נ' פלוני {פמ"מ – 05.09.2017}).
- אי זהות המועדים לפרישה בין בני זוג העסיקה את הפסיקה ואולם, נאמר כי עיכוב ביצוע חלוקת כספי פנסיה (לעניין תקבולים חודשיים) עד אשר יפרשו שני הצדדים אינו מקטין מהיקף החיוב להתחלק גם בכספים שתשלומם עוכב.
- קיצור פסיקתו של כבוד סגן הנשיא (כתוארו דאז), כבוד השופט א. זגורי אמר כי כך, ונקבע:
"סוגיית אופן עריכת איזון הזכויות הפנסיוניות והסוציאליות: בסוגיה זו המחלוקת העיקרית היא האם כספי הפנסיה המוקדמת (עד הגיע הנתבע לגיל 67) הם בבחינת שכר עבודה שאין לאזנו או שמא עסקינן ברכיב של העתודה הכלכלית של הצדדים (כגון חיסכון) שהוא בר איזון לכל דבר ועניין?
אכן, במרץ 2010 פורסם דו"ח הועדה לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו בראשות כב' השופט שאול שוחט, אשר סברה כי יש לראות בכספי הפנסיה המוקדמת כתחליף שכר לעובד ולא לקצבת פרישה ובהתאם המליצה כי חלוקת קצבת פרישה מוקדמת בין בני זוג שנפרדו לא תחול עד למועד הפרישה. המלצות ועדת שוחט שטרם התקבלו כחקיקה מחייבת, אך בוודאי שיש להם מעמד פרשני חשוב.
יחד עם זאת, בית המשפט העליון (בבע"מ 3514/13) אשר היה בהחלט ער לאותן המלצות, קבע לאחרונה, כי רכיב של פנסיה מוקדמת הוא חלק מהעתודה הכלכלית ומהחיסכון המשותף לשני הצדדים ואין לראותו "כשכר עבודה". לפיכך, יש לדחות את עתירת הנתבע ולקבוע כי פנסיה מוקדמת הינה בבחינת זכות בת איזון ולא בגדר שכר עבודה.
ברם, יישום מעשי של איזון כספי הפרישה המוקדמת, עלול להביא בענייננו לחוסר שוויון בולט וקיצוני בין הצדדים. זאת בשל העיוות הכלכלי שנוצר – התובעת תמשיך לקבל שכר עבודתה ועוד מחצית תשלומי הפרישה המוקדמת (בסה"כ 13,000 ₪) בעוד הנתבע ייוותר עם כספי הפרישה המוקדמת בלבד (כ- 3,000 ₪ בלבד). עיוות זה הופך לחמור עוד יותר לאור העובדה שיתר נכסי הצדדים מחולקים בחלקים שווים וכאשר מועד הפרישה של התובעת מרוחק (13 שנה) ועל כן גם מימוש זכותו וחלקו של הנתבע בפנסיה של התובעת אינו וודאי כלל.
עיוות קיצוני זה מצדיק שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון לשם חתירה לאיזון שוויוני מיידי, באופן שחלקו של הנתבע בפנסיה העתידית של התובעת יקוזז רעיונית כבר כיום. היינו, יש לערוך תחשיב רעיוני של חלקו של הנתבע בפנסיה של התובעת אילו היתה פורשת ביום הקובע ולקזז מחלקה של התובעת בפנסיה המוקדמת את חלקו של הנתבע בפנסיה העתידית והרעיונית של התובעת. הודגש כי אין מדובר בחתירה לאיזון בלתי שוויוני בסכומים או בהיקפים אלא לאיזון בלתי שוויוני במועדים".
וראה תמ"ש (נצרת) 55595-02-12 ח. נ. נ' ד. נ. {פמ"מ - 03.03.2013}).
- עוד הביא ופירט כבוד השופט זגורי, מעמוד 14 לפסק הדין שם, כך:
"לשני הצדדים ואין לראותו "כשכר עבודה". אלה היו דברי בית המשפט העליון בבע"מ 3514/13 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (18/12/13 לעיל):
"לא מצאתי מקום לקבל את הבקשה גם ככל שהיא נוגעת לחלוקת מענק הפרישה והזכויות הפנסיוניות בין בני הזוג שנפרדו. בית משפט זה אמר דברו בעניין חלוקת זכויות פנסיוניות במספר הזדמנויות (ראו למשל: בג"ץ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים, [פורסם בנבו] בפס' 12-11 (13.12.2006); בג"ץ 7716/05 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (27.8.2007)). נקבע, כי זכויות פנסיוניות נכללות בחלוקת הרכוש בין בני זוג. כיום מופיע הדבר באופן מפורש בסעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון) אשר מורה על חלוקה שוויונית של כלל נכסי בני הזוג עם התרת נישואיהם. כלשונו של סעיף 5(ג): "בסעיף זה, 'כלל נכסי בני הזוג' – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות". אמנם, טענתו של המבקש מתייחסת לאיזון משאבים של זכויות פנסיוניות כאשר מדובר בפרישה מוקדמת, אך בכך לא מצאתי הצדקה להחלת דין שונה. זאת לנוכח לשון החוק, הפסיקה הקיימת כאמור בסוגית איזון זכויות פנסיוניות בכלל וכן אף בהצטבר הפסיקה המתייחסת לשאלה זו בפרט לפיה מדובר במשאבים בני איזון.
כך למשל נקבע בתמ"ש 16600-02 (קריות) ק.צ. נ' ק.י. [פורסם בנבו] (1.2.2011), כי תשלומי הפנסיה המוקדמת הם הטבה סוציאלית שהינה חלק מתנאי העבודה. נאמר כי אין לראות בגמלה זו כתחליף לשכר עבודה שכן העובד אינו נדרש ליתן תפוקת עבודה כנגדה. גם בתמ"ש (ת"א) 42338-03-10 צ' נ' צ' [פורסם בנבו] (16.3.2011) נפסק, כי לעניין זכותו של בן זוג לאיזון משאבים דינה של פנסיה מוקדמת כדין פנסיה רגילה. פסקי דין אלה מייצגים קטע אחד מקו פסיקה ארוך יותר המלמד על גישה זו (ראו למשל: תמ"ש (ת"א) 99783/99 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (25.11.2004); תמ"ש (ת"א) 48482/07 ש.מ נ' א.מ [פורסם בנבו] (30.11.2011)). גם בית משפט זה החליט לצעוד בקו המתואר (ראו: בע"מ 1018/04 פרטוש נ' פרטוש [פורסם בנבו] (18.5.2005) – השופטת א' פרוקצ'יה). אותו מקרה עסק בשאלה האם קצבה שקיבל המבקש לאחר פרישה מוקדמת מעבודתו בשב"ס עקב מצב בריאות לקוי היא קצבת פנסיה או קצבה הניתנת בשל נזקי גוף. נקבע שבהתאם לסעיף 15(2) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 מדובר בקצבת פרישה רגילה. אף שעולה כי סלע המחלוקת היה שונה ובשונה מענייננו על בני הזוג חלה חזקת השיתוף, הרי שאין להתעלם מהקביעה לפיה מדובר בהטבה סוציאלית רגילה שנועדה לאפשר למי שהפסיק את עבודתו ליהנות מקצבת פרישה רגילה וככזו היא נכס בר חלוקה.
סבורני כי ככל שהעניין נוגע לחלוקת נכסי בני זוג שנפרדו, ככלל לא יהיה זה נכון להבדיל בהחלת הדין בין פנסיה שמקבל אדם בהגיעו לגיל פרישה לבין פנסיה שמקבל אדם בעת פרישה מוקדמת ועד גיל הפרישה מכוח החוק. לעצם הכללת הזכויות הפנסיוניות בחלוקה בהתאם לחוק ולשונו – אם אומר פנסיה בגיל פרישה או אם אומר פנסיה בטרם גיל פרישה עדיין אומר פנסיה. ניתן אמנם לחשוב על הבדלים מסוימים ביניהן כמו משך הצבירה של הזכויות, הגורם הנושא במימון וגם על הבדלים פנימיים בהתאם לסוג הפנסיה הרלוונטי, אך בשתי הקבוצות – מוקדמת ורגילה – הפנסיה נועדה להבטיח את יכולתו של העובד להתקיים לאחר שפרש מעבודתו. בשני המקרים למעשה הסתיימו יחסי העבודה וקיים מעין קשר סיבתי בין העבודה שבוצעה על ידי העובד לבין ההטבה הכספית. הזכויות לא ניתנות לעובד בעבור עבודה שהוא יספק לאחר שפרש מעבודתו. הזכויות צמחו לנוכח יחסי העבודה שהיו בטרם מועד הפרישה."
- הנה כי כן, הדברים ברורים היינו, הפסיקה שבה ושנתה (ולאחרונה בערכאה שפסקי דינה מחייבים ערכאה דיונית זו), ועל כן, פנסיה מוקדמת הינה בבחינת זכות בת איזון ולא בגדר שכר עבודה. לכאורה, ניתן היה לסיים הדיון כבר בנקודה זו ולחתום פסק הדין תוך אימוץ אחת החלופות שנקבעה בחוות דעת המומחה.
- ויחד עם זאת, דומני כי הכל יסכימו שהדבר יוביל בנסיבות העניין שלפניי לתוצאה בלתי צודקת מבחינה מעשית. תוצאה של איזון כאמור תביא לכך שמעבר לאיזון ביחס לשווי העסק, הרי האשה תמשיך לקבל שכר עבודתה ממשרד החינוך בסך 9,000 – 10,000 ₪ בחודש ועוד מחצית תשלומי הפרישה המוקדמת (כ-3,000 ₪ נוספים) ואילו הנתבע ייוותר עם פחות מ-3,000 ₪ בחודש מכספי הפרישה המוקדמת (לא נתייחס בעניין זה לעסק שהרי הוא מאוזן בנפרד לפי חוות דעת השמאי).
- יישום מעשי איפוא של איזון כספי הפרישה המוקדמת, עלול לטעמי להביא לחוסר שוויון בולט וקיצוני בין הצדדים ; התובעת בעלת משרה קבועה, שכר ופנסיה מובטחת ממקום עבודתה תקבל איפוא מדי חודש כ-12,000 עד 13,000 ₪ בחודש לעומת הנתבע שכבר פרשה פרישה מוקדמת ויידרש להסתפק ב-2,500 עד 3,000 ₪ בחודש. העיוות הופך לחמור עוד יותר לאור העובדה שאת יתר נכסי הצדדים מחלקים אנו בין הצדדים בחלקים שווים וכאשר מועד הפרישה של התובעת מרוחק (שנת 2027) ועל כן גם מימוש זכותו וחלקו של הנתבע בפנסיה של התובעת אינו וודאי כלל.
- כיצד יתוקן העיוות הקיצוני לעיל? לטעמי באמצעות חתירה לפתרון של איזון שוויוני מיידי. לשם כך אני רואה לנכון לעשות שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, שמטרתו להקנות לבית המשפט שיקול דעת לביצוע איזון משאבים צודק בין בני זוג, מתוך גמישות והתחשבות בשיקולים של צדק והוגנות (השווה ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 614). מדובר בסוג המקרים שבהם השוויון המהותי מצריך הפעלת סמכותו החריגה של בית המשפט. כידוע, יש ושוויון מהותי מושג רק באמצעות חלוקה בלתי שוויונית והכל על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, כאשר השיקולים הם כלכליים, אך גם שיקולי צדק והוגנות נכנסים למשוואה (ראו בג"ץ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים [פורסם בנבו] (13.12.2006) ; בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, [פורסם בנבו] (08/10/2008) ; והשוו: ע"מ (חי') 614/07 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (16/04/2008) פסקה 12 לפסק הדין של כב' השופט עמית ; ע"מ (י-ם) 577/04 י.ב.ח נ' א.ב.ח [פורסם בנבו] (11/11/2004)). במקרה הנוכחי, אין חתירה לאיזון בלתי שוויוני בסכומים או בהיקפים אלא לאיזון בלתי שוויוני במועדים: בעוד שהפנסיה המוקדמת של הנתבע מתחלקת כבר כיום ואין מנוס מכך, יש לקבוע כי חלקו של הנתבע בפנסיה העתידית של התובעת יקוזז רעיונית כבר כיום. כך גם תושג הפרדה מידית יותר בין הצדדים.
- הנה כי-כן, בשל פערי השכר המשמעותיים אשר ייווצרו במידה ותיושם חוות הדעת במלואה, נכון יהיה במקרה דנן להחיל את סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון באופן שנצא מנקודת מוצא רעיונית לפיה האשה הייתה מקבלת במועד הקרע את תשלומי הפנסיה ולאחר חישוב הזכויות המגיעות לנתבע מפנסיה זו, יקוזזו הסכומים הללו מהסכום החודשי אותו אמור הנתבע להעביר לידי גרושתו.
- חברי, כב' השופט יהורם שקד התייחס בדיוק למצב דברים זה במקרה שנדון על ידו באומרו:
"ברירת המחדל הינה חלוקת משאבי הצדדים חלוקה שווה במועד קבלת הזכויות. אין אנו נתקלים בבעייתיות מיוחדת שעה שמועד פרישתם של בני הזוג קרוב האחד למשנהו, אולם סוגיה זו שבה ומתחדדת כל אימת שקיים פער משמעותי בין פרישתו של צד א' לבין פרישתו של צד ב'. טול מקרה בו צד א' יצא זה עתה לגמלאות, בעוד שצד ב' יצא לגמלאות בעוד 15 שנים. במצב זה, צד ב' יקבל לידיו את חלקו בגמלתו של צד א', בעוד שכלל לא בטוח שצד א' יזכה לקבל את חלקו בגמלתו של צד ב'. ברירת המחדל המשפטית מתעלמת מהבעייתיות הנוצרת במצב כגון דא, ומורה על חלוקת כספי הפנסיה בין הצדדים כפי חלקו של כל אחד מהם. במקרה דנן, יש היגיון מה בדברי התובע כי מצב עובדתי לפיו הוא יאלץ לכלכל עצמו באמצעות כ 5,400 ₪ לחודש בעוד שלרשות הנתבעת יעמוד סך של כ 10,600 ₪ איננו צודק. לשיטתו של התובע, אין לחלוק את כספי הפנסיה המתקבלים לידיו, אלא להתחיל ולחלוק בהם במועד בו תצא הנתבעת אף היא לפנסיה. ממשיך התובע וטוען, כי רק כאשר שני הצדדים יצאו לגמלאות, ניתן יהיה לאפשר לכל אחד מהם לקבל ממשנהו את חלקו וכך נביא לתוצאה צודקת. כאמור, הנתבעת מבקשת לדחות שיטת חלוקה זו וטוענת כי מאחר וכספי הפנסיה הינם כספים ברי איזון שמועד קבלתם הגיע, הרי שאין להמתין ואין לכרוך את קבלת חלקה במועד קבלת חלקו של התובע מתגמולי הפנסיה שלה." (תמ"ש (ת"א) 48482/07 ש.מ. נ' א.מ. (30/11/2011, פורסם במאגרים [פורסם בנבו]).
ובהמשך מביא כב' השופט שקד דרכו לפתרון העיוות לעיל בקובעו:
"נכון הדבר כי משכורתה של הנתבעת, בעבורה היא עמלה חודש שלם בעיתותיה ובכוחותיה – הינה קניינה המלא, קניין החף מכל שיתוף או זכות של התובע. יחד עם זאת, בבוא בית המשפט ליתן הוראות לאיזון משאבים, בסמכותו לשקול שיקולים של צדק והגינות, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. סעיף 8 לחוק מסמיך את בית המשפט להורות על דרכי חלוקה לאו דווקא בצורתה הקלאסית (מחצה על מחצה, במועד התגבשות הזכות), אלא בצורה אחרת, כזו שתגשים מטרות צודקות והוגנות, לאו דווקא על דרך של החרגת נכס מסוים, בשים לב להערותיי לעיל. לאחר ששקלתי את נסיבותיו של המקרה, אני בדעה כי דרך המלך הינה לקבוע את זכאותה העקרונית של הנתבעת בכספי הפנסיה של התובע ואולם באותה נשימה לקבוע כי הנתבעת תהא זכאית לקבל את חלקה זה, מתוך חלקו של התובע מהכספים אשר אמור הוא לקבל מכספי הפנסיה שלה. רוצה לומר; ייערך תחשיב ובמסגרתו ישיב המומחה על השאלה, אם וככל שהנתבעת הייתה יוצאת לפנסיה ביום הקובע, מה היה גובה הגמלה שהייתה משולמת לה בהנחה שהייתה פורשת מעבודתה באותו מועד. אמנם, תחשיב זה הינו רעיוני ולא מוחשי, באשר הנתבעת טרם יצאה לפנסיה, אולם יש בתחשיב זה להעריך את שווי הגמלה החודשית שהייתה משולמת לנתבעת, אם וככל שהייתה יוצאת לפנסיה במועד הקרע. בעשותי כן, אציע לקזז את חלקו של התובע בתגמולי הפנסיה של הנתבעת, משל היו משולמים לה כעת, מהסך הנזקף כעת לטובת הנתבעת מתוך כספי הפנסיה של התובע. אם לצורך הדוגמא, חלקו של התובע בפנסיה הרעיונית של הנתבעת עומד על A, אזי התובע ישלם לנתבעת את ההפרש שבין חלקה של הנתבעת בפנסיה שלו (כ 1,600 ₪) לבין A. בדרך זו, אני מסלק מהמשוואה את שכרה של הנתבעת והופך אותו לבלתי רלוונטי לצורך התחשיב, להבדיל מהרלוונטיות שלו לעצם התחשיב. הפערים בהכנסות הם העילה לתחשיב ולקיזוז ואולם אין הם חלק מהמשוואה של אותו תחשיב ושל אותו קיזוז. יחד עם זאת, אם וככל שחלקו של התובע בפנסיה הרעיונית של הנתבעת גדול מחלקה של הנתבעת בפנסיה הממשית של התובע, אזי לא תשלם הנתבעת לתובע הפרשים כלשהם, והפרשים אלו ישולמו לתובע במועד קבלת כספי הפנסיה בפועל לידיה של הנתבעת. יש לזכור כי התחשיב הנ"ל נועד להקל על התובע, אולם הוא לא נועד להכביד על הנתבעת כלל ועיקר.
יש לזכור כי המטרה שלשמה קיימות קרנות פנסיה הינה לאפשר לעובדים, בפרישתם, להמשיך ולחיות בכבוד מתוך קצבה שיזכו לה עד לאריכות ימיהם. האינטרס החברתי-כלכלי הינו לאפשר לכל עובד לקבל לידיו מנה גדולה יותר במועד פרישתו על חשבון שכר עבודתו הנוכחי, שאם לא כן, לא היו מוענקות הטבות מס לחוסכים בקרנות פנסיה. דווקא משום כך, התחשבנות עכשווית בין כספי הפנסיה הרעיונית של הנתבעת לבין כספי הפנסיה של התובע, תגשים את האינטרס המגולם בבסיס רעיון הפנסיה. קיזוז עכשווי, יאפשר לתובע ליהנות ממנה גדולה יותר מעתה ואילך, ובאותה נשימה הוא יאפשר לנתבעת ליהנות אף היא ממנה גדולה יותר של קצבה שתעמוד לרשותה במועד פרישתה.
הנה כי כן, על ידי קיזוז עכשווי, כאמור לעיל, אין אנו פוגעים במי מהצדדים וההיפך הוא הנכון. בעשותי כן, אני מקיים גם אחר אינטרס ההסתמכות של שני הצדדים, באשר סביר להניח כי כל אחד מהם הסתמך על כך כי בבוא היום כספי הפנסיה שישולמו לו ישמשו לרווחתו. אין זה סביר בעיני כי מי מהצדדים פיתח ציפייה מיוחדת כי הצד השני יפרוש בטרם הגיעו לגיל פרישה לגמלאות ובכך יעשיר את קופתו שלו.
- אין לי אלא לסמוך שני ידיי על הניתוח המאלף של חברי לעיל ולאמץ במלואו את הפתרון שהוצע על ידו ביישום על המקרה שבפניי (הן מכוח סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 והן מכוח הוראות סעיפים 6, 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה – 1995)".
- הבה נזכור כי, פער זמני הפרישה בין הצדדים אינו משמעותי כדי שצריך יהא להצביע על חלוקה בלתי שוויונית בשיקול דעת בית המשפט, גם לא לעניין מועד תחילת התשלומים, שהרי כל שימוש בסעיף 8(2) עניין שבשיקול דעת הוא.
- כתב הנתבע בסעיף 57 לסיכומיו, כך:
"
"
- כלל אינני בטוח כי התובעת תוכל להמשיך לעבוד ובאיזה היקף משרה.
- בנסיבות אלו עדיף שלא להכביד על הצדדים בהתחשבנות יתר. לטעמי לא נוצר פער קריטי דיו על-מנת לעשות שימוש בסעיף 8(2) לחוק (על השימוש בסעיף 8(2) לחוק כך בפער משמעותי ראה: בג"צ 1370/18 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה {פמ"מ – 29.04.2018})).
דמי שימוש ופינוי
- תובענה זו נזנחה גם בסיכומי התובעת.
אשר על כן
- משעה שאני קובע כי סך 300,000 ₪ והדירה ב.... הם נכסים משותפים, אזי הצדדים יחלקו בשווה כל זכות או חיוב שיש להם או למי מהם ובכלל זאת הדירה ב.... וסך 300,000 ₪, ואשר נצברו עד למועד הקרע שקבעתי לעיל.
- אני ממנה את רואה חשבון רונן קידר כמומחה כלכלי, אשר יחווה דעתו על דרך ביצוע האיזון בשווה וזאת בתוך 90 ימים מהיום.
הצדדים יצייתו לדרישות המומחה ויישאו בשכרו בשווה.
יחלקו הצדדים על חוות דעת המומחה – ינוהל לעניין זה הליך נפרד מכוח סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה.
- התובענה לעניין תחילת מועד השיתוף והחלוקה בתקבולי פנסיה נדחית.
- לאור התוצאה אליה הגעתי תישא התובעת בהוצאות הנתבע בסך 40,000 ₪.
- ניתן היתר לפרסם פסק דין זה ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים.
- המזכירות תסגור התיק.
ניתן היום, כ"ח סיוון תשפ"א, 08 יוני 2021, בהעדר הצדדים.