צבי ואח' נ' ד'

זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקים שלטענת התובעים נגרמו להם עקב רשלנות הנתבע, עורך דין שייצג אותם בעסקת מכר של ביתם, שלא יצאה לפועל.

הרקע העובדתי

התובעים היו בעלי זכויות בבית בקיבוץ חניתה (להלן: "הבית" ו"הקיבוץ").

ביום 14.10.15 התקשרו התובעים בהסכם למכירת הבית (להלן: "ההסכם"), עם ערן ושני קאלי אגמון (להלן: "אגמון" או "הקונים").

הנתבע, עורך דין במקצועו, ערך את ההסכם וייצג את שני הצדדים. התובעים שילמו לו שכר טרחה בסך 10,500 ₪.

בהתאם לנהלי הקיבוץ, נדרשים הקונים לעבור ועדת קבלה, ורק אם זו מאשרת מועמדותם הם יכולים לרכוש בית בקיבוץ. לכן נקבע בפתיח להסכם תנאי מתלה שקובע:

"והואיל: והעסקה מותנית בקבלתם של הקונים למועמדות בישוב (וככל שקיימת ועדת קבלה כזו) ובהעדר קבלתם מכל סיבה לא תכנס העסקה לתוקף והיא תבוטל ללא קנסות הדדיים כלשהם והחזרת המקדמה שניתנה עפ"י האמור בהסכם זה (להלן – "התנאי המתלה")".

בעת מכירת הבית רבצה עליו משכנתא בסך 884,155 ₪.

לפני החתימה על ההסכם חתמו הצדדים על זכרון דברים בפני המתווך בעסקה, ואגמון העבירו לתובעים סכום של 10,000 ₪ כ"דמי רצינות".

בסמוך לאחר החתימה על ההסכם העבירו אגמון לתובעים סכום של 400,000 ₪ מהתמורה.

ביום 13.12.15 העבירו אגמון לתובעים סכום נוסף של 262,000 ₪.

הכספים שהתקבלו מאגמון שימשו את התובעים למימון דירה שרכשו כחצי שנה קודם לכן בפרויקט בפתח תקווה. הסכם הרכישה נחתם ביום 21.4.15 (להלן: "הדירה בפתח תקוה").

ביום 31.12.15 ניתנה החלטת הוועדה האזורית מטה אשר שלא להמליץ על מועמדותם של אגמון לקיבוץ (להלן: "החלטת הדחייה").

משלא התקיים התנאי המתלה בהסכם, לא נכנס ההסכם לתוקף, ולכן היה על התובעים להשיב לאגמון את הכספים ששילמו להם.

ואולם התובעים לא השיבו לאגמון את כספם. לטענתם, לא היה ברשותם הסכום, הואיל וזה שולם עבור הדירה בפתח תקווה.

התובעים שכרו את שירותיו של עו"ד חיים נוימן לצורך טיפול בעניינם מול אגמון.

בין התובעים לבין אגמון נחתם "הסכם לביטול הסכם המכר מיום 14.1.15, השבת הכספים וביטול משכון זכויות" (להלן: "הסכם ההשבה"). בעת החתימה מסרו התובעים שני שיקים, בסכומים של 672,000 ₪ ו-200,000 ₪, כבטוחה לקיום התחייבותם, שהוחזקו בנאמנות ע"י עו"ד תומר שובלי.

הואיל והתובעים לא עמדו בהתחייבותם לפי הסכם ההשבה, הוגשו השיקים לביצוע בלשכת ההוצל"פ.

התובעים שכרו את שירותיו של עו"ד אושרי שלוש.

בין התובעים לבין אגמון התנהל הליך משפטי (ת"ט 43448-09-16 בית משפט השלום בעפולה) שבעיצומו הגיעו להסדר פשרה, שקיבל ביום 24.11.16 תוקף של פסק דין. לפי הסכם הפשרה, ישלמו התובעים לאגמון סכום של 862,000 ₪.

ביום 9.10.16 מכרו התובעים את הבית לצד שלישי.

ביום 8.12.16 מכרו התובעים את הדירה בפתח תקוה.

בכתב התביעה עתרו התובעים לפיצויים בגין נזקים המסתכמים ב-1,523,800 ₪.

לאחר שהוגשו ראיות, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, שקיבל ביום 28.4.21 תוקף של החלטה. בהתאם להסדר, צומצמה התביעה לסכום של 310,500 ₪ בגין ראשי הנזק המנויים בסעיפים 80-83 לכתב התביעה, הוגשו סיכומים בכתב ללא חקירות העדים, הוסכם כי ההימנעות מחקירה לא תפורש כהודאה בטענות הצד שכנגד, וכי יינתן פסק דין רגיל.

ראשי הנזק שנותרו לדיון, בהתאם להסדר הם: החזר שכר טרחת הנתבע – 10,500 ש"ח, החזר שכר טרחת עו"ד חיים נוימן – 10,000 ₪, החזר שכר טרחת עו"ד אושרי שלוש – 100,000 ₪, והחזר הפיצוי המוסכם ששולם לאגמון – 190,000 ₪.

דיון והכרעה

התובעים טוענים כי הנתבע נהג ברשלנות, שגרמה לנזקיהם, במעשים ו/או במחדלים הבאים:

• הכספים ששילמו אגמון הועברו במישרין לידיהם, ולא בנאמנות לנתבע, מבלי שהנתבע התריע, עצר את ההעברות והצביע על הפרת ההסכם.

• הנתבע לא הסביר להם את משמעותו של התנאי המתלה בהסכם, ולא הזהיר אותם לגבי התוצאות האפשריות של נטילת הכספים לידיהם בניגוד להסכם.

• הנתבע הסכים לשחרר את כספי הקונים לצורך תשלום עבור הדירה בפתח תקווה, ולא עמד על כך שהמשכנתא שרבצה על הבית תסולק תחילה.

• הנתבע התייחס לוועדת הקבלה כאילו מדובר בהליך אוטומטי, ואמר כי הסיכויים שהקונים לא יאושרו על ידיה הם נמוכים.

• הנתבע לא הכניס להסכם תנאי המחייב את הקונים לפנות לוועדת ערעור אם מועמדותם לא תאושר על ידי ועדת הקבלה.

   

  תשלום התמורה לתובעים במישרין

בסעיף 6 להסכם, שעניינו התמורה, נקבע כדלקמן:

"1. סך של 400,000 ₪ (ארבע מאות אלף ₪) ישולם ע"י הקונים בשיק בנקאי לפקודת המוכרים במעמד חתימת הסכם זה וחתימה על ההסכם מהווה אישור המוכרים לקבלת סכום זה - הסכום יישאר בנאמנות אצל עו"ד ד' עד לאישור קבלת הקונים לישוב (להלן "הנאמן") ו/או ימסר צ'ק נגדי לידי עו"ד ד' להבטחת ההשבה ככל שהעסקה תתבטל בגין אי קיום התנאי המתלה - כנגד תשלום זה ירשם משכון אצל רשם המשכונות לטובת הקונה.

2. בכפוף להתקיימות התנאי המתלה ישלמו הקונים סך של 1,500,000 ₪ (מיליון וחמש מאות אלף ₪) וזאת תוך 45 יום מיום התקיים התנאי המתלה וכנגד מכתב כוונות שימציאו המוכרים תוך _______ מתוך הסכום הנ"ל יועבר תחילה הסכום הנדרש לסילוק המשכנתא ורק היתרה הנותרת תועבר למוכרים. כנגד המצאת אישור זכויות מרשות מקרקעי ישראל נקי ממשכנתא וביטול משכון ברשם המשכונות.

4. היתרה, בסך של 200,000 ₪ (מאתיים אלף ₪) תשולם ע"י הקונים לידי המוכרים עם מסירת החזקה בבית לידי הקונים וזאת עד ליום 15/01/16 וכנגדה. התשלום ישולם בצ'ק בנקאי או העברה בנקאית.

....".

בניגוד לכך, שולם התשלום הראשון, בסך 400,000 ₪ (להלן: "התשלום הראשון"), לידי התובעים ולא לידי הנתבע בנאמנות. סכום נוסף שולם לידי התובעים לפני שהתקיים התנאי המתלה (להלן: "התשלום השני").

לטענת התובעים, הנתבע "בחר לשחרר את הכספים בניגוד לאמור בחוזה", והם האמינו בו ונטלו את הכסף (סעיף 18 לתצהירי התובעים).

לגבי התשלום השני מסרו התובעים, כי "גם כסף זה שוחרר לנו ע"י הנתבע והשתמשנו בו לרכישת נכס בפ"ת בידיעה מלאה של הנתבע שלא הזהיר אותנו" (סעיף 25 לתצהיריהם).

ואילו הנתבע מסר, כי הצדדים הגיעו למשרדו ומסרו לו את ההסכמות ביניהם, והוא ניסח את ההסכם בהתאם. על פי תנאי ההסכם, היו הקונים אמורים להביא עמם בעת חתימת ההסכם שיק בנקאי בסך של 400,000 ₪ לפקודת התובעים, ושיק זה אמור היה להישאר בידיו הנאמנות, ולהימסר לתובעים רק לאחר אישור קבלתם לקיבוץ. ואולם ביום החתימה הגיעו הצדדים למשרדו, ומסרו כי תחת המצאת השיק הבנקאי הגיעו להסכמה לשנות את תנאי ההסכם, וזאת לנוכח רצונם של התובעים לקבל סכומי כסף לידיהם. בהתאם לרצונם של הצדדים תוקנה טיוטת ההסכם, וההוראה בדבר תשלום באמצעות שיק בנקאי הושמטה ממנו.

הנתבע מסר, כי הסביר לצדדים את משמעות הדברים, דהיינו שאם ההסכם לא ייכנס לתוקף, יהיה על התובעים להשיב לאגמון את המקדמה לאלתר. למרות זאת שולם הסכום לתובעים. להבטחת כספיהם של אגמון אם יבוטל ההסכם, השאירו התובעים שיק בסכום של 400,000 ₪ לפקודת אגמון, אשר נותר אצלו בתיק על מנת שיעבירו לאגמון אם הדבר יידרש. שיק זה נמצא אצלו עד היום.

לגבי התשלום השני מסר הנתבע, כי זה שולם על ידי אגמון לתובעים עוד בטרם ניתנה החלטת ועדת הקבלה, ללא ידיעתו. זאת בניגוד לתנאי ההסכם, שקובע כי התשלום השני ישולם על ידי אגמון רק לאחר אישור ועדת הקבלה וכניסת ההסכם לתוקף, וישמש לסילוק המשכנתא של התובעים (סעיפים 17-18 לתצהירו).

אני מקבלת את גרסת הנתבע, כי הצדדים הגיעו אליו ומסרו לו את ההסכמות ביניהם, והוא ניסח את ההסכם בהתאם. גרסה זו נתמכת בעדות התובעים עצמם, שמסרו כי קודם לחתימת ההסכם נחתם ביניהם לבין אגמון זכרון דברים בפני המתווך בעסקה, ושולם להם סך של 10,000 ₪ (סעיף 7 לתצהיריהם). התובעים לא הגישו את זכרון הדברים כראיה, דבר הפועל לחובתם.

לגבי התשלום הראשון טוענים התובעים, כי הנתבע בחר לשחררו לידיהם. ואילו הנתבע טוען, כי הצדדים הגיעו למעמד החתימה ללא שיק בנקאי, כנדרש בהסכם. גם בעניין זה נתמכת גרסת הנתבע בראיות חיצוניות – התשלום הראשון שולם לתובעים ארבעה ימים לאחר החתימה על ההסכם, ולא במעמד החתימה, כך לפי גרסת התובעים עצמם. גם השיק שמסרו התובעים לידיו של הנתבע, לפקודת אגמון, תומך בכך. לפיכך אני דוחה את גרסת התובעים, כי הנתבע "בחר לשחרר" את התשלום הראשון לידיהם.

אני דוחה גם את גרסת התובעים, כי התשלום השני "שוחרר להם" גם הוא על ידי הנתבע. תשלום זה שולם במישרין לידי התובעים, בניגוד להסכם, שלפיו ישולם התשלום רק לאחר קבלתם של אגמון לקיבוץ. אין כל ראיה שהנתבע ידע על כך. יתירה מכך: בסעיף 4ב להסכם קבעו הצדדים, כי ניתן להקדים תשלומים בתנאי שתמסר הודעה על כך למוכרים (התובעים) 24 שעות לפני כן.

מסקנתי היא כי התובעים ואגמון הם שקבעו את תנאיו של ההסכם, ואף הסכימו שהתשלומים יבוצעו במישרין לתובעים.

באשר לטענת התובעים כי הנתבע לא הסביר להם את משמעות הדברים, והם לא הבינו אותה, הרי שגם טענה זו אין בידי לקבל. מה בדיוק לא הבינו התובעים – האמנם לא הבינו כי אם אגמון לא יתקבלו לקיבוץ וההסכם לא יצא לפועל – יהיה עליהם להשיב להם את כספם?? הרי ההגיון והשכל הישר מחייבים זאת. לצורך כך לא נדרש יעוץ משפטי.

זאת ועוד: התובעים הרי מסרו שיק שלהם לנתבע, במעמד חתימת ההסכם, על מנת שהנתבע יעבירו לאגמון אם לא יתקבלו ליישוב, וההסכם לא יצא לפועל.

ומעבר לכך – התנאי המתלה, הכולל התחייבות להשבת הכספים אם העסקה לא תצא לפועל, מנוסח בלשון פשוטה וברורה. והרי הלכה ידועה היא, כי:

"חזקה על אדם שיודע על מה הוא חותם וכי "אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" ...

מי שמבקש לסתור חזקה זו מוטל עליו נטל כבד להוכיח את גרסתו, וכוחה של החזקה יפה במיוחד כאשר מדובר במסמך מהותי (ע"א 9538/06 סגל נ' בנק לפיתוח ומשכנתאות בע"מ (לא פורסם, 10.6.2008) [פורסם בנבו] , בפסקה 6 והאסמכתאות שם)" (ע"א 2503/11 עזבון המנוחה בועז בתיה ז"ל נ' בנק אוצר החייל בע"מ (18.12.11) בסעיף 14 ג לפסק הדין).

במקרה זה מדובר במסמך מהותי – חוזה מכר של בית. לא מתקבל על דעתי כי התובעים לא הבינו את תנאיו, ולמרות זאת חתמו עליו מבלי שביקשו הסבר.

אוסיף, כי הפקדת הכספים בנאמנות אצל עורך הדין נועדה בראש ובראשונה להגן על הקונים, ולא על המוכרים, ולהבטיח כי כספם יוחזר אם העסקה לא תצא לפועל. שינוי התנאי חשף את אגמון לסיכון (שאכן התממש), והעובדה שהם לא תבעו את הנתבע, מצביעה גם היא על כך ששני הצדדים פעלו כפי שרצו תוך הבנת ההשלכות.

ביצוע התשלום לידיהם של התובעים נעשה מטעמיהם של התובעים, ולצרכיהם, הואיל והיו זקוקים לכסף לצורף תשלום עבור הדירה בפתח תקווה, שאותה רכשו כחצי שנה לפני החתימה על ההסכם. עובדה זו גם מנתקת כל קשר בין המחדל המיוחס לנתבע לבין נזקיהם של התובעים. שהרי לתובעים לא היה כיצד לשלם עבור הדירה בפתח תקווה אלמלא קיבלו כספים במישרין מאגמון. מה היו עושים במקרה כזה? התובעים אינם מתייחסים לכך בראיותיהם. לנוכח טענתם, כי משלא יצאה העסקה לפועל לא היה להם מהיכן להחזיר לאגמון את כספם, יש להניח שהיו נאלצים כבר אז למכור את הדירה בפתח תקווה. ואם אכן כך, היו, מן הסתם, באים בטרוניה לנתבע על שמנע מהם לקבל את הכספים לידיהם.

לסיכום: אני דוחה טענתם של התובעים לרשלנות כלשהי מצד הנתבע בנושא קבלת התשלומים לידיהם במישרין.

אי הסברתו של התנאי המתלה

התובעים טוענים כי הנתבע לא הסביר להם את התנאי המתלה שבהסכם ואת חשיבותו, והתייחס לקבלת הקונים לקיבוץ כעובדה מוגמרת. ואילו הנתבע טוען, כי התנאי המתלה הוסבר לתובעים והם אישרו זאת בסעיף הצהרת המוכרים בהסכם, ובחתימתם על ההסכם.

מן הטעמים שפורטו לעיל, אני דוחה את טענת התובעים שלא הבינו את משמעות התנאי המתלה.

אי סילוק המשכנתא טרם העברת תשלומים לתובעים

התובעים טוענים כי הנתבע שחרר את הכספים ששילמו אגמון לידיהם בידיעה שישמשו אותם לתשלום עבור הדירה בפתח תקוה, ולא דאג לסילוק המשכנתא, דבר שפגע ביכולתם להשיג מימון כדי להשיב את כספי אגמון.

דין הטענה להידחות. כפי שצוטט לעיל, התשלום השני על פי ההסכם, בסך 1,500,000 ₪, היה אמור להיות משולם רק לאחר קיום התנאי המתלה, ולשמש תחילה לסילוק המשכנתא. זה התשלום הראשון שאמור היה להיות משולם לאחר קיומו של התנאי המתלה. איני מוצאת כי הייתה התרשלות כלשהי מצד הנתבע, הואיל וסביר לקבוע כי המשכנתא תסולק רק לאחר קיומו של התנאי המתלה והוצאתה של העסקה לפועל, ולא קודם לכן.

לכך מצטרפים הטעמים שפורטו לעיל ביחס לדחיית טענת התובעים לגבי ביצוע התשלומים לידיהם במישרין.

התייחסות הנתבע אל ועדת הקבלה כאל הליך אוטומטי

התובעים טוענים כי הנתבע התייחס לנושא ועדת הקבלה בזלזול, כאילו מדובר בהליך אוטומטי, וכי הם הסתמכו על כך.

ואילו הנתבע טוען שהתובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם, הואיל ולא הזמינו את אגמון לעדות, והואיל וטענתם היא טענה בעל פה נגד מסמך בכתב. הנתבע מוסיף, כי אפילו תתקבל הטענה כי אמר דברים ברוח זו, מדובר בהערכה בלבד, שאינה מתיימרת לבוא במקום הסכם מפורש.

עדותם של התובעים היא עדות יחידה של בעל דין, לגבי דברים שלטענתם אמר הנתבע בעל פה, ואין להם ביטוי בהסכם הכתוב. הנתבע מכחיש את הדברים. אף אחד מהצדדים לא הזמין לעדות את אגמון. הואיל ונטל ההוכחה מוטל על התובעים, פועל הדבר לחובתם. לפיכך אני קובעת כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח טענה זו.

יתירה מכך: אף בהנחה שהדברים נאמרו, אינני סבורה כי הדבר מבסס חבות של הנתבע. התובעים הם תושבי הקיבוץ. הליך הקבלה מוכר להם, וניתן להניח שהם עברו אותו בעצמם. הם יודעים שהנתבע אינו בר סמכא בעניין החלטותיה של ועדת הקבלה, וברור כי דעתו היא בגדר הערכה גרידא, ואין לה משמעות או משקל לגבי החלטת ועדת הקבלה. הערכה זו אף לא הייתה חלק מן השירות שלשמו פנו התובעים ואגמון לנתבע, הפניה לנתבע הייתה לצורך עריכת הסכם המכר, על בסיס תנאים שהוסכמו בין הצדדים, ולאחר שנחתם ביניהם זכרון דברים שלא הוגש כראיה.

אי הכללת תנאי מתלה המחייב הגשת ערעור

התובעים טוענים כי הנתבע התרשל בכך שלא כלל בהסכם תנאי המחייב את אגמון להגיש ערעור אם ועדת הקבלה לא תאשר קבלתם ליישוב.

כפי שכבר פורט לעיל, קיבלתי את טענת הנתבע כי ניסח את ההסכם בהתאם לתנאים שהוסכמו בין הצדדים.

זאת ועוד: התובעים לא הוכיחו, כי אגמון היו מסכימים להכניס תנאי כזה להסכם. העובדה שלאחר דחייתם על ידי ועדת הקבלה בחרו אגמון שלא להגיש ערעור, אלא לוותר על העסקה, מהווה אינדיקציה לכך שלא היו מסכימים לתנאי כזה.

אוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי הנתבע מסר שלאחר החלטת ועדת הקבלה זימן את הצדדים למשרדו, ואף הציע לאגמון להגיש ערעור, אך הם לא רצו לטפל בעניין (סעיפים 30-31 לתצהיר הנתבע). דברים אלה לא נסתרו.

לפיכך אני דוחה גם את טענת התובעים שעניינה אי הכללתו של תנאי בדבר הגשת ערעור.

הקשר הסיבתי והנזקים הנטענים

אף שלא מצאתי כי הנתבע התרשל בייצוג התובעים, אתייחס להלן לטענות הצדדים לגבי הנזקים הנטענים, והקשר הסיבתי ביניהם לבין ההתרשלות המיוחסת לנתבע.

אין חולק כי משלא יצאה העסקה לפועל, היו התובעים חייבים להחזיר לאגמון את כספם. אילו עשו זאת, היה העניין מסתיים בכך, ולתובעים לא היה נגרם כל נזק (פרט לשכר ששילמו לנתבע בסך 10,500 ₪).

ואולם התובעים לא עשו כן. הם פנו לעורך דין, ושילמו לו 10,000 ₪ לצורך ייצוגם מול אגמון. הם חתמו על הסכם עם אגמון, שלפיו יחזירו לידיהם את הכספים שקיבלו מהם, דהיינו סכום של 672,000 ₪, בתוך שישה חודשים. ההסכם אינו כולל רכיב של פיצויים, אלא השבה בלבד. אילו קיימו התובעים את ההסכם שעליו חתמו, היו נזקיהם מסתכמים בסך של 10,000 ₪ ששילמו לעורך הדין, בנוסף לסך של 10,500 ₪ ששילמו לנתבע.

ואולם התובעים הפרו הסכם זה, וכתוצאה מכך ננקט נגדם הליך משפטי על ידי אגמון. ואת תוצאותיה של הפרה זו – תשלום עבור ייצוג, ותשלום פיצוי לאגמון בסך 190,000 ₪ - הם מבקשים לייחס לנתבע.

טענתם היא, כי לא היה להם מקור כספי שממנו היו יכולים להשיב את הכספים לאגמון, שכן בכספים שקיבלו מהם השתמשו לשלם עבור הדירה בפתח תקווה. את הדירה בפתח תקווה רכשו, כזכור, כחצי שנה לפני ההסכם עם אגמון, וללא קשר אליו. נשאלת, איפוא, השאלה איך היו התובעים משלמים עבור הדירה בפתח תקווה אלמלא היו ברשותם הכספים מאגמון (כי אלה היו נשארים בנאמנות בידיו של הנתבע)? אין בתצהירי התובעים התייחסות לשאלה זו.

מדובר בשאלה משמעותית, שכן התובעים היו יכולים להחזיר לאגמון את הכספים, מאותם מקורות שבהם היו משתמשים למימון הדירה בפתח תקווה אילו כספי אגמון היו מוחזקים בנאמנות בידי הנתבע (ולא מועברים לידיהם ישירות). ואם במצב כזה לא היה להם איך לשלם עבור הדירה והם היו מבטלים את עסקת רכישתה או מוכרים אותה, היה עליהם לעשות כך מיד כאשר העסקה עם אגמון לא יצאה לפועל. ולפי הסכם ההשבה שעליו חתמו עם אגמון, עמדו לרשותם שישה חודשים לעשות זאת (שכן אגמון הסכימו שכספם יוחזר תוך שישה חודשים).

מכאן שהתובעים הם אלה שגרמו למרבית הנזקים, בכך שלא החזירו לאגמון את הכספים, אפילו לאחר החתימה על הסכם ההשבה, שהעניק להם תקופה משמעותית של שישה חודשים לעשות זאת.

גם הסכומים הנתבעים עבור שכר טרחת עורכי הדין נוימן ושלוש לא הוכחו כדבעי.

לגבי עו"ד נוימן – לטענת התובעים שילמו לו 10,000 ₪, ואולם צרפו לתצהיריהם קבלה על סך 4,680 ₪ בלבד.

לגבי עו"ד שלוש – לטענת התובעים, שילמו לו 100,000 ₪. לתצהיריהם צרפו התובעים שתי קבלות, האחת – על סך 27,500 ₪ מיום 5.12.16, ששם התיק עליה: "צבי איתן ומירי – מכירת דירה בקיבוץ חניתה". מראיות התובעים עולה כי ביום 9.10.16 הם מכרו את הבית בחניתה, ועו"ד שלוש ייצג אותם בעסקה. נראה כי קבלה זו היא עבור שכר טרחתו, ולא קשורה לאירועים נשוא התביעה.

הקבלה השניה היא על סך 57,500 ₪ מיום 12.12.16, ושם התיק עליה: "צבי איתן ומירי מכירה בפתח תקווה לגרוס". מעיון בחוזה מכירת הדירה בפתח תקווה לגרוס עולה כי עו"ד שלוש ייצג את התובעים. אין, איפוא, קשר בין תשלום זה לבין האירועים נשוא התביעה.

סוף דבר

מן הטעמים המפורטים לעיל, אני דוחה את התביעה.

התובעים ישלמו לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. אציין כי קבעתי שכ"ט בשיעור מתון לנוכח ההסדר הדיוני בין הצדדים, שהוביל להקטנת סכום התביעה, ולצמצום בזמן ובהוצאות הכרוכים בשמיעתה.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"ז אב תשפ"א, 26 יולי 2021, בהעדר הצדדים.