צדדי ג':
1. סאפי איוב
2. ודיע איוב
ע"י ב"כ עוה"ד אלי סבן ו/או פ. דאוד
פסק דין
לפני שתי תובענות להכרעה, האחת תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו בעקבות תאונת דרכים (ת.א 37540-01-14) והשנייה תביעת שיבוב שהגישה מדינת ישראל- משרד הביטחון (ת.א 11722-04-17).
1. רקע וטענות הצדדים
א. התובע 1, יליד x.x.93 מהישוב ג'וליס, היה במועד הרלוונטי לתובענה במהלך תקופת שירותו הצבאי כחייל ביחידה קרבית בצבא ההגנה לישראל, כשבמועד התאונה היה מצוי באי כושר זמני בעקבות ניתוח שעבר (להלן: "התובע") (ראו: בית משפט 1 5.2.20).
התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 10.8.13 (להלן: "התאונה"), בעת שנסע ברכב שהיה נהוג על ידי הנהג סאפי איוב (להלן: "סאפי") עם שני חיילים נוספים, ה.א ז"ל, יליד x.x.93 אשר נפגע גם הוא בתאונה ונפטר מפצעיו (להלן: "ה.א. ז"ל") וט.נ. ז"ל, יליד x.x.93 אשר נהרג בתאונה (להלן: "ט.נ ז"ל").
ב. ביום 19.1.14 הגיש התובע את התובענה בת.א 37540-01-14 בגין התאונה האמורה כנגד סאפי, שנהג ברכב בעת התאונה, ונוכח העובדה שהרכב לא היה מבוטח בביטוח חובה בעת התאונה גם כנגד קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית" ו/או "הנתבעת"), תאגיד סטטוטורי שהוקם מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
ג. בכתב התביעה בת.א 37540-01-14 טען התובע, כי כתוצאה מהתאונה הוא נפגע קשות במגוון רחב של פגיעות כשחייו תלויים מנגד ובזכות טיפולים רפואיים אינטנסיביים ניצל בנס. עוד טען כי הוא ושני חבריו המנוחים שנהרגו ז"ל, לא ידעו דבר לגבי העדר ביטוח או כל סיבה אחרת שאינה מכשירה את סאפי לנהוג ברכב.
ד. סאפי הגיש כתב הגנה מטעמו בת.א. 37540-01-14 וטען, כי הוא מכחיש חבותו מחמת העדר עילה והעדר זכאות של התובע על פי חוק הפיצויים וכן טען כי הנזקים הנטענים הינם מוגזמים ומופרזים ועם זאת הודה שהוא נהג ברכב במועד התאונה ללא תעודת ביטוח חובה.
ה. גם קרנית הגישה כתב הגנה מטעמה בת.א. 37540-01-14, במסגרתו טענה, כי מאחר שהתאונה ארעה במהלך שירותו הצבאי של התובע, על התובע למצות את זכויותיו לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), תשי"ט- 1959 (להלן: "חוק הנכים"), באופן שאין לו כל עילה על פי חוק הפיצויים.
בנוסף, שלחה קרנית במסגרת ת.א 37540-01-14 הודעה לצדדי ג', צד ג'1 סאפי, אשר נהג ברכב במועד התאונה (הוא גם כאמור הנתבע 1) וכן כנגד צד ג'2, אחיו של סאפי, ודיע איוב (להלן:"ודיע") (סאפי וודיע יכונו להלן ביחד גם:"צדדי ג'"), שהיה לטענתה, במועד הרלוונטי לתובענה הבעלים הרשום ו/או הבעלים ו/או המחזיק ו/או מתיר השימוש ו/או מי שלא נקט באמצעים סבירים למניעת נטילתו ו/או מניעת השימוש ברכב מבלי שהיה לרכב ביטוח תקף על פי פקודת ביטוח רכב ו/או מבלי שהביטוח שהיה לו בעת האירוע כיסה את השימוש והחבות הנדונים. לטענת קרנית, צדדי ג' אחראים ביחד ולחוד כלפיה.
ו. בכתב ההגנה שהגישו צדדי ג' בת.א 37540-01-14 נטען כי על התובע למצות זכויותיו לפי חוק הנכים ו/או למצות זכויותיו מול כל מיטיב אחר. צדדי ג' הכחישו את ההודעה ואת הנזק הנטען, למעט היות סאפי הנהג ברכב ללא תעודת ביטוח חובה בזמנים הרלוונטיים לתובענה. צד ג'2, ודיע, הודה כי הוא הבעלים הרשום והמחזיק ברכב, אך טען כי לא התיר את השימוש ברכב הנ"ל בכלל ובזמנים הרלוונטיים לאירוע התאונה בפרט, וכי הוא נקט בכל האמצעים הסבירים למניעת נטילת ו/או מניעת השימוש ברכב (סעיף 24 לכתב ההגנה מטעם הצדדים שלישיים).
ז. ביום 5.4.17 הגישה גם מדינת ישראל - משרד הביטחון (להלן: "המדינה"), תביעת שיפוי בגין הכספים ששילמה להורי החיילים המנוחים שנהרגו כתוצאה מהתאונה (ת.א 11722-04-17). התביעה הוגשה כנגד סאפי אשר נהג ברכב ללא תעודת ביטוח בתוקף וכנגד קרנית, שתפקידה לפצות נפגעי תאונות דרכים אשר לא היה כיסוי ביטוחי שיכסה את נזקי גופם מכח סעיף 12 לחוק הפיצויים. המדינה טענה בכתב התביעה, כי קרנית מחוייבת לשלם לה את כל הסכומים שהיא שילמה ותשלם להורי החיילים המנוחים על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י 1950 (להלן: "חוק משפחות חיילים שנספו במערכה") ו/או החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964 (להלן: "חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים"); ו/או חוק הפיצויים ו/או מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט"). כן נטען כי קרנית חייבת בתשלום ההוצאות הרפואיות ששולמו לצורך הטבת נזקי גופם של החיילים המנוחים.
ח. בכתב ההגנה שהגיש סאפי בת.א 11722-04-17, טען האחרון, כי דין התביעה כנגדו להידחות מחמת העדר עילה ו/או העדר זכאות של המדינה לפי החוק. עוד טען סאפי, כי עיון בכתב התביעה מגלה כי המדינה זנחה את כל טענותיה כנגדו לרבות בקשת סעד כלשהו כנגדו כולל אכיפתו.
ט. בכתב ההגנה שהגישה קרנית בת.א 11722-04-17, היא טענה בין היתר, כי דין התובענה כנגדה להידחות מחמת העדר עילה ו/או העדר יריבות משלא התקיימו התנאים הקבועים בחוק ובתקנון הקרן להגשת תביעה כנגד הקרן ו/או מחמת העדר זכאותם של המנוחים ו/או שאריהם על פי חוק הפיצויים. עוד טענה קרנית, כי הנהיגה והשימוש ברכב נעשה תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), התשכ"ד- 1964 וכי המנוחים ידעו ו/או שהיה עליהם לדעת שהרכב ניטל ונעשה בו "שימוש" ללא רשות בעליו, ועל כן לא קמה לנפגעים ו/או ליורשי עזבונותיהם וממילא למדינה (הנכנסת בנעליהם) כל עילת תביעה ו/או זכאות כלפי הקרן, ועל כן דין התביעה להידחות. לחלופין, טענה קרנית, כי זכאותה הנטענת של המדינה להיפרע, אם בכלל, בגין תשלומים ו/או כספים ו/או קצבאות ו/או הענקות ו/או הטבות ששולמו ומשתלמות על ידי המדינה לשארי ו/או קרוביהם של המנוחים, חיילים בשירות סדיר במועד התאונה שנפטרו בעקבות פגיעתם בתאונה, מכוח סעיף 21 לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה ו/או בכלל-מוגבלת בתקרת הפיצויים הקבועה בחוק הפיצויים ושאר עקרונותיו ומגבלותיו כפי שנקבעו בחוק ובהלכה הפסוקה, ובאופן שכל יתר עילות התביעה, הנטענות מכוח חוקי ההטבה ו/או עשיית עושר ו/או בכלל, חסרות כל בסיס משפטי, ודינן להימחק. כן הכחישה קרנית את הנזקים הנטענים והקשר הסיבתי לתאונה.
בנוסף, הגישה קרנית בת.א 11722-04-17, הודעה לצדדי ג' כנגד סאפי אשר נהג ברכב במועד התאונה וודיע שנטען, בין היתר, כי הוא הבעלים של הרכב ומתיר השימוש בו במועד התאונה.
י. צדדי ג' הגישו כתב הגנה גם בת.א 11722-04-17 במסגרתו שבו וחזרו על טענותיהם והכחישו את ההודעה והנזק, וכן טענו, כי ודיע לא התיר את השימוש ברכב הנ"ל בכלל ובזמנים הרלוונטיים לאירוע התאונה בפרט, וכי הוא נקט בכל האמצעים הסבירים למניעת נטילת ו/או מניעת השימוש ברכב.
יא. ביום 8.11.17 קבע כב' השופט שיינמן כי שני התיקים האמורים יידונו בפני, ואכן הדיונים בתיקים האמורים התנהלו במאוחד.
יב. בתיקים המאוחדים התקיימו מספר ישיבות הוכחות, וכעת לאחר שהצדדים הגישו סיכומיהם בכתב הגיעה העת למתן פסק דין. יצוין, כי בסכומי הנתבע 1 (סאפי) וצדדי ג' נטען רק לגבי חבות צד ג' 2, ובית המשפט התבקש לדחות את התביעה נגד צד ג' 2 בלבד.
דיון והכרעה
2. המסגרת הנורמטיבית
א. חוק הפיצויים
סעיף 2(א) לחוק הפיצויים קובע כי: "המשתמש ברכב מנועי (להלן- הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב".
סעיף 2(ב) לחוק הפיצויים מוסיף וקובע כך: "היה השימוש ברכב על פי התר מאת בעל הרכב או המחזיק בו, תחול האחריות גם על מי שהתיר את השימוש."
סעיף 7 לחוק הפיצויים מגביל את זכאותם של הנפגעים לקבל פיצוי לפי חוק הפיצויים וקובע כהאי לישנא:
"7.נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה:
"...
(2) מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שהנוהגים בו כאמור;
...
(5)מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;
(6)בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו.
...
סעיף 9 לחוק הפיצויים, קובע שמי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה, תהיה לו הזכות לחזור רק על אחד מאלה וביניהם, מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7 לחוק הפיצויים וכן מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה וכן לבעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א לחוק הפיצויים.
סעיף 12(א)(2) לחוק הפיצויים, קובע הוראות לעניין קבלת פיצוי מקרנית לפי חוק הפיצויים, כאשר אין בידו של הנפגע לתבוע פיצויים מהמבטח מחמת שאין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה.
לטענת קרנית בסיכומיה, אם בית המשפט ימצא ממש בטענה בדבר שימוש ברכב ללא רשות, וכאשר התובע נמנע מלהתייחס לטענות אלה, הרי שבשים לב ליחסי החברות בין צד ג' 1 לבין התובע ויתר הנוסעים ברכב ושאר נסיבות נטילת הרכב, יכול שיהיה בכך כדי לשלול את זכאותם של התובעים (לרבות מיטיביהם) לפיצויים, ויחול הסייג בסעיף 7(2) לחוק הפיצויים, והיא תהיה פטורה מתשלום פיצויים לתובע ולמדינה.
בהקשר זה נטל השכנוע מוטל על קרנית, בשל העובדה שמדובר בטענת הגנה השוללת את חבותה ועם זאת, עוצמת הראיות להעברת הנטל לצד שכנגד היא פחותה, ולו בשל כך שהעובדות מצויות בידי התובע (ע"א 4913/11 מוחתסב נ' איסמעיל (18.2.13), שם נדחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א 3272/09 (מח' י-ם) מוחתסב נ' סאלח (5.5.11)).
ב. התביעה של המדינה
המדינה הגישה תביעת שיפוי מכוח סעיף 21 לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה. מדובר בכספים ששילמה ותשלם המדינה על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה למשפחות המנוחים שהיו חיילים כאמור במועד התאונה.
סעיף 21 לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה, קובע כהאי לישנא:
"21.(א)מגיעים לפי חוק זה בשל מותו של נספה תשלומים לפי חוק זה לבן משפחתו או בעד בן משפחתו של הנספה, ואותו בן משפחה זכאי בשל מות הנספה הזה לפיצויים על פי חוק אחר, יחולו הוראות אלה:
(1)מותר לנקוט בצעדים משפטיים, כדי לזכות בתשלומים לפי חוק זה וכן בפיצויים לפי החוק האחר, אך לא ייגבו תשלומים לפי חוק זה ופיצויים לפי החוק האחר כאחד;
(2)שולמו לבן-משפחה או בעדו תשלומים לפי חוק זה, זכאית המדינה להיות מפוצה בעד תשלומים אלה, או בעד כל תשלום אחר שהיא עלולה לחוב בו מכוח חוק זה מידי האדם שעליו מוטלת החובה לשלם לאותו בן-משפחה פיצויים לפי החוק האחר, עד לסכום אותם הפיצויים, או עד לסכום העולה בחלקו של אותו אדם כשהאחריות לפיצויים משותפת לו ולאחראים אחרים, הכל לפי הענין;
(ב)בסעיף זה –
'תשלומים לפי חוק זה' – תגמולים, מענקים, הענקות, הטבות וכל תשלום אחר הניתן לפי חוק זה;
'פיצויים לפי חוק אחר' – פיצויים על נזקים אזרחיים או פיצויים לפי פקודת הפיצויים לעובדים, 1947.
בהתאם לסעיף 21 כאמור, במקרה שבו מגיעים תשלומים לבן משפחה בגין מותו של חייל ואותו בן משפחה זכאי בשל המוות של החייל לפיצויים לפי "חוק אחר", אזי רשאי בן המשפחה או לנקוט בצעדים משפטיים כדי לזכות בתשלומים אלה לפי הוראות חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, או לנקוט בצעדים משפטיים לקבלת פיצויים לפי הוראות "חוק אחר". קרי, על אותו בן משפחה לבחור האם להגיש תביעה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה או תביעה לפיצויים על פי "חוק אחר". במקרה שבו בחר בן המשפחה לקבל תשלומים בהתאם להוראות סעיף 21(א)(2) לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה, תהא המדינה זכאית לפיצוי בגין תשלומים אלו מאותו גורם עליו מוטלת החובה לשלם פיצויים לבן המשפחה לפי החוק האחר, כאשר זכות זו של המדינה מוגבלת לסכום הפיצויים שייפסק על פי הוראות אותו חוק אחר.
3. שאלת החבות בתובענות
האם התובע והמנוחים ידעו כי השימוש ברכב בו נסעו ללא רשות
התובע לא התייחס לסוגייה זו בסיכומיו.
המדינה טענה בסיכומיה כי נטל ההוכחה בדבר קיומו של החריג בסעיף 7(2) לחוק הפיצויים מוטל על קרנית, מאחר שהיא הטוענת לתחולת החריג. אך קרנית לא הרימה את הנטל המוטל עליה ובין היתר את ידיעתם של המנוחים בדבר שימוש ברכב בו נסעו ללא רשות. קרנית לא הגישה ראיות לכך ולא הציגה עדויות לכך, ואף התובע והעדים לא נשאלו בדבר הנסיבות שהביאו לנסיעה ברכב וידיעתם של המנוחים. משלא הרימה קרנית את הנטל המוטל עליה לגבי ידיעת המנוחים, הרי שעליה החובה לשפות את המדינה בגין התשלומים ששולמו על ידה (עמ' 2 לסיכומי המדינה).
קרנית טענה בסיכומיה כי סאפי אישר בחקירותיו במשטרה כי נהג ברכב של אחיו ודיע, וכי היה מודע לעובדה שהרכב חסר ביטוח. כן טענה כי עולה מהודעותיו במשטרה כי נהג ברכב דרך קבע ולא באופן חד פעמי. בכתב הגנתו הוא הכחיש זכאות התובעים לפיצויים ובתצהירו רמז כי עשה שימוש ברכב בפעם זו ללא נטילת רשות מפורשת מצד ודיע. ודיע כפר גם הוא בזכאותה של קרנית לשיבוב ככל שתביעת התובעים תתקבל בטענה כי השימוש ברכב נעשה ללא רשותו. התובע עצמו נמנע מלהתייחס לכך בסיכומיו והמדינה טענה כי טענות אלו לא הוכחו. ככל שבית המשפט יימצא ממש בטענה זו בדבר שימוש ברכב "ללא רשות" הרי שבשים לב ליחסי החברות בין סאפי לתובע והמנוחים ושאר נסיבות נטילת הרכב, יכול שיהיה בכך כדי לשלול את זכאותם של התובעים לרבות מיטיביהם לפיצויים בהתאם להוראות סעיף 7(2) לחוק הפיצויים. מאידך, ככל שיקבל בית המשפט את התביעה נגד קרנית ביקשה קרנית לחייב את סאפי וודיע, צדדי ג' שניהם יחד וכל אחד לחוד, לשפותה בכל סכום שייפסק לתובעים בצירוף הוצאותיה ובתוספת שכר טרחת עו"ד בהליך זה ובהודעה לצדדי ג'. כן ציינה קרנית כי ודיע פתח לאחרונה בהליך על פי חוק חדלות פרעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 וכי ניתן לה היתר להמשיך את ההליכים נגדו בתיק זה.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בעניין זה ולאחר שעיינתי בראיות עולה, כי אביו של התובע מר ס.ח (להלן: "האב") ציין בתצהירו כי לתובע ולמנוחים לא היה שום מושג לגבי העדר ביטוח או כל מניעה אחרת לגבי הנסיעה ברכב (סעיף 10 לתצהיר), וכן כי התובע או סאפי או מי מיתר העדים לא נשאלו לגבי ידיעת התובע והמנוחים על כך שהשימוש ברכב נעשה ללא רשות, וכי סאפי גם לא טען זאת בתצהירו. משכך, אין לקבל טענה כללית כי בשים לב ליחסי החברות בין סאפי לתובע ולמנוחים ושאר הנסיבות, ניתן להסיק כי מי מהם ידע כי הרכב נעדר ביטוח או כי השימוש ברכב נעשה ללא רשות, ואיני סבור כי הוכח שחל בענייננו סעיף 7(2) לחוק הפיצויים, ומכאן שאין לשלול זכאותם של התובע ושל המדינה לפיצוי בגין התאונה מכוח סעיף זה.
המסקנה היא אפוא, כי התובע והמנוחים לא ידעו עובר לתאונה שהרכב היה ללא ביטוח או שהשימוש ברכב נעשה ללא רשות, ובנסיבות אלו זכאים התובע והמדינה לפיצוי מהנתבעים, בהתחשב גם בכך שהנתבע 1 זנח את הגנתו בסוגיית החבות בסיכומים מטעמו.
טרם אבחן את הטענות השונות בתביעת התובע ובתביעת המדינה, אציין כי בכל הנוגע לשאלת הנזק הצטרפו הנתבע 1 (סאפי) וצדדי ג' (סאפי וודיע) לטענות קרנית בסיכומיה, וטענו בסיכומיהם רק לעניין החבות של צד ג' 2.
תביעת התובע (ת.א 37540-01-14)
4. נכותו הרפואית של התובע בעקבות התאונה
ממקום התאונה הועבר התובע לבית החולים לגליל המערבי נהריה, כשהוא מחוסר הכרה, מונשם, בתת לחץ דם. הוא עבר החייאה קצרה עקב הפרעות קצב, חזר לקצב סינוס. בהמשך הוכנס נקז חזה מימין. בדיקת CT של המוח הדגימה שבר גולגולתי עם דחיסה, ודימום מוחי פרנכימטי ותת עכבישי. כמו כן סבל משבר בעצם הפמור מימין. התובע הועבר לחדר ניתוח לצורך קרניוטומיה אך עקב חוסר יציבות נשימתית לא ניתן היה לנתחו (ראו: טופס קבלה רפואית מיום 10.8.13 בבית החולים לגליל המערבי נהריה, נספח ז' לתצהיר האב). ביום 11.9.13 העובר התובע לבית החולים לוינשטיין למחלקת שיקום ה' וקיבל טיפול שיקומי רב מקצועי עד לשחרורו ביום 18.12.13 (ראו: טופס סיכום אשפוז מבית חולים לוינשטיין מיום 18.12.13, נספח ז' לתצהירו של האב).
בתיק מונו מספר מומחים רפואיים לשם הערכת נכותו של התובע בעקבות התאונה.
א. בתחום הריאות מונה ד"ר שבתאי ורסנו (להלן: "ד"ר ורסנו") שציין בחוות דעתו מיום 19.5.16, כי לא מצא פגימה צמיתה בריאותיו של התובע. עם זאת סבר, כי תפקודי הריאות שביצע התובע מעלים את הצורך בבדיקת רופא א.א.ג מיומן ויתכן וגם בדיקות ברונכוסקופיה, בכדי לשלול/להוכיח הצרות של קנה הנשימה כמצב לאחר הנשמה ופיום קנה סביב התאונה. במידה ותמצא הצרות כזו, שעשויה להסביר את תלונותיו על קוצר נשימה במאמץ, הרי שיש לטפל בה ובהתאם לבקש חוות דעת רופא א.א.ג.. תחושת קוצר הנשימה במקרה הנדון מעבר לאפשרות של הצרות משמעותית בקנה הנשימה, עלולה להיגרם גם בשל ירידה במצבו הכללי וכושרו הגופני עקב התאונה, אך לא בשל פגיעה בתפקוד ריאותיו. נוכח האמור, קבע המומחה כי לא נותרה לתובע כל נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה בתחום הריאות.
נכותו הזמנית בעקבות התאונה מצטמצמת לתקופת האשפוז בבית החולים בנהריה ועד לשחרורו מבית החולים לוינשטיין והיא בגובה של 100% לתקופת האשפוז, 75% לשלושה חודשים לאחר מכן, ו-50% לשלושה החודשים הנוספים לאחר מכן.
בסיכומיו טען התובע כי בחוות הדעת נקבעה לו נכות זמנית משמעותית בתחום הריאות ובנוסף טען, כי על מנת להשלים את חוות דעתו נדרש התובע על ידי ד"ר ורסנו לבצע פעולה ניתוחית פשוטה חודרנית בגרון לצורך אבחון ובדיקה לגבי מינוי מומחה א.א.ג, אלא שהתובע מפאת חרדותיו ומצבו הנפשי חשש מאד לבצע את הפעולה והגיב בחרדות חריפות, דבר שמנע מהתובע מינוי מומחה בתחום זה. על אף הטענות כאמור, בחר ב"כ התובע שלא לחקור את המומחה בתחום הריאות בעניין זה, ובנוסף גם מחוות דעתו של האחרון לא עולה שמקור התלונות על קוצר נשימה במאמץ הוא בהכרח בתחום א.א.ג. נוכח האמור, אין לי אלא לאמץ את הקביעות בחוות דעתו של ד"ר ורסנו לגבי הנכויות הזמניות וכן כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בתחום הריאות.
ב. בתחום העיניים מונתה פרופ' ענת לבנשטיין (להלן: "פרופ' לבנשטיין"), שקבעה בחוות דעתה מיום 20.10.15, כי לא מצאה כל בעיה משמעותית בעיניים ואין לה הסבר לכך שחדות הראיה בבדיקתה הייתה 6/20. בבדיקות קודמות שעשה התובע חדות הראיה הייתה טובה יותר. היא הוסיפה כי אם מתייחסים לחדות הראיה שבבדיקתה, בעין ימין 6/20 עם תיקון ובעין שמאל 6/20 עם תיקון, הרי שיש לתובע 30% נכות בתחום העיניים, אולם כאמור היא לא מצאה הסבר לראיה הירודה, והבדיקה תקינה. לדעתה מצבו של התובע תקין מבחינת העיניים ואין כל מנגנון בו חבלת ראש תגרום לירידה לא מוסברת בראיה בנוכחות בדיקה תקינה. כן הוסיפה כי מבחינת העיניים אין לו מגבלות תפקודיות והוא לא יהיה זקוק לטיפולים רפואיים בעתיד. לסיכום קבעה פרופ' לבנשטיין, כי לא מצאה פתולוגיה עינית ואין לה הסבר לראיה הירודה של התובע.
ב"כ התובע הודיע כי התובע אינו טוען לנכות בתחום העיניים (עמ' 39, שו' 14) וגם בסיכומיו לא טען לנכות בתחום זה. לפיכך, בהתחשב באמור לעיל, ומשבחרו הצדדים שלא לחקור את המומחית בתחום העיניים ומשהתובע אינו טוען לנכות בתחום זה, אזי אני מאמץ את האמור בחוות דעתה של פרופ' לבנשטיין וקובע כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום העיניים.
ג. בתחום האורתופדיה מונה ד"ר חנן טאובר (להלן: "ד"ר טאובר"), אשר קבע בחוות דעתו מיום 19.3.15, בין היתר, כי בעת הבדיקה התלונן התובע על כאבים לאורך כל הרגל הימנית, בגב תחתון, בכתפיים ובזרוע שמאל וכן כי הוא הולך עם קביים בגלל ליקוי בשיווי משקל וצליעה. בבדיקה הוא מצא הגבלה קלה מאד בתנועות כתף שמאל, בדיקת על קול מיום 4.2.15 הדגימה שרוול סובבים שלם עם מבנה גרמי מעל לגיד ה-SSP השמאלי והצטברות קטנה של נוזל בבורסה הסובאקרומיאלית. בחוות הדעת אף צויין כי לא ניתן לבדוק את תנועות עמוד השדרה המותני בגלל אי יכולתו של התובע לעמוד ללא קביים. במפרק ירך ימין יש הגבלת תנועה בכל תנועות למעט יישור מלא. נוכח האמור, קבע המומחה כי נכותו האורתופדית של התובע בגין התאונה הינה 5% בגין הגבלת תנועות בפרק הכתף ו-25% בגין הגבלה בפרק הירך.
את סך כל נכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע בתחום האורתופדי – קבע ד"ר טאובר בשיעור של 28.75% וכן קבע, כי נכותו הזמנית הינה בשיעור של 100%, למשך כל תקופת אשפוזו בבית החולים בנהריה ובבית החולים לוינשטיין.
בחוות דעתו המשלימה מיום 3.5.17 קבע ד"ר טאובר, כי בבדיקתו מיום 26.4.17 מצא הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני עם סימנים לנזק קל בשורש L5 בירך ושוק ימין, ממצאים התואמים את ממצאי ה-CT מיום 30.1.17. לפיכך, ד"ר טאובר העריך את נכותו האורתופדית של התובע בגין הממצאים האמורים בשיעור של 10%. כך שתוספת נכות זו מעמידה את נכותו האורתופדית הצמיתה של התובע בגין התאונה על 36%.
כן השיב ד"ר טאובר במסגרת חוות דעתו המשלימה לשאלות הבהרה שנשאל ביום 10.1.17, ובין היתר נשאל האם לא נפלה טעות דפוס בקביעת הנכויות והוא השיב כי לנוכח הממצאים בבדיקה שערך, הוא השתמש בסעיפי הליקוי הרלוונטיים באופן חלקי ומותאם.
בחקירתו הנגדית בבית המשפט לשאלות ב"כ הנתבע 1 וצדדי ג' השיב המומחה כי הוא יצא לפנסיה ביום 1.3.11 אך הוא ממשיך לעבוד שלוש פעמים בשבוע כאורתופד בקופת חולים וכן כי ניתח פעם אחרונה כחודש וחצי לפני יציאתו לפנסיה, כ-9 שנים ממועד חקירתו. הוא העיד כי הוא אורתופד רב תכליתי, העוסק גם בטראומה, באורתופדיית ילדים, החלפת מפרקים וניתוחי עמוד שדרה. התואר שלו הוא מומחה בכירורגיה אורתופדית והתת התמחות שלו היא החלפת מפרקים. לגבי ניתוחי ירך הוא השיב, כי ניתח מספיק מקרים כאלה במשך קרוב ל-40 שנה. לגבי עמוד שדרה מדובר בתחום שהוא עדיין ממשיך לבדוק בקופת החולים גם כיום במסגרת עבודתו (עמ' 114). המומחה נשאל היכן במסמכים כתוב שהתובע נפגע בכתף, והשיב כי זה נאמר לו על ידי האב והוא אינו זוכר שדובר על פגיעת כתף כתוצאה מהתאונה במסמכים הרפואיים (עמ' 115, שו' 13-3). הוא אישר כי כל הבדיקה שלו לכתף הייתה תולדה של תלונות האב על כאב בכתף, לא כממצא שעולה ממסמך רפואי (עמ' 115, שו' 17-14), אין מסמך רפואי המבסס את הפגיעה בכתף שמאל ואת הנכות שקבע בגינה בשיעור של 5% הקושר אותה לתאונה (עמ' 116, שו' 9-6). הוא העיד כי המגבלה מאפשרת לתובע להרים את הזרוע גם מעל גובה השכם, גם הצידה וגם לפנים, אך יש לו הגבלה בסיבוב חיצוני, בצד אחד זה 60 מעלות ובצד שני 45 מעלות. התובע יכול להרים את היד לפנים עד לגובה של 110 מעלות (עמ' 117, שו' 24-15). ד"ר טאובר אישר בעדותו, כי אם התובע מצליח להרים את היד לגובה של 160 מעלות אזי נכותו פחותה מ-5% שקבע בחוות דעתו (עמ' 118, שו' 9-7). בהמשך חקירתו, נשאל המומחה האם התובע נפגע בגב בתאונה והשיב כי סביר להניח שכן. התאונה הייתה קשה והוא נפגע בראש ובירך ובין הראש לירך יש גב (עמ' 118, שו' 25-17). לא צריכה להיות פגיעה ישירה אבל התובע סבל ממכה קשה ואין ספק שגם הגב נפגע (עמ' 119, שו' 4-2). הוא נשאל אם לתובע היו בעבר תלונות בעניין הגב, והשיב שכן, הוא הפנה למסמך מיום 28.4.11, בעמוד מס' 2 שם צויין, כי התובע סבל מכאבי גב והופנה לפיזיותרפיה (נספח א' עמ' 16 למוצגי קרנית). עם זאת, טען המומחה, כי מדובר בבדיקה בקופת החולים, לא לצורך חוות דעת בית משפט, שם רופא שומע את התלונות ושולח לפיזיותרפיה, כשלדבריו, לו היו ממצאים הוא עצמו היה מציין זאת בחוות דעתו (עמ' 119, שו' 21-5). המומחה הופנה לנספח א, עמ' 17-16 למוצגי קרנית, שם נכתב במסמך מביקור בקופת החולים, ביום 16.5.11, כי התובע לאחר תאונת דרכים שארעה ביום 25.4.11, והוא מתלונן על כאבי גב תחתון. התובע נבדק ונמצא כך: "הליכה אנטלגית, כיפוף גב מוגבל לפנים ולאחור. עמידה על בהונות ועקבים תקינה. רגישות במישוש מעל שרירים פאראר-ורטברלים." המומחה ציין כי הוא סבור שמסמך זה לא עמד בפניו וכי בזמן הבדיקה לא ידע שהיו לתובע ממצא של הגבלה טרם התאונה כתוצאה מתאונה אחרת (עמ' 120, שו' 17-5). למומחה הוצג גם נספח א, עמ' 6 למוצגי קרנית. מדובר במסמך של מכון "נסיף" לפיזיותרפיה בירכא. שם ביום 11.5.11, צויין בין היתר, כי התובע מתלונן על כאבים בגב ונמצאו הגבלות בתנועות הגב. הערכת מצב לאחר 6 טיפולים קבעה כי יש שיפור קל במצבו, ירידת ספזם משמעותית באזורים הנ"ל. ד"ר טאובר אישר כי נקודת המוצא בחוות דעתו, הייתה כי לא היו ממצאים על הגב כתוצאה מאירוע התאונה (עמ' 122, שו' 5-3). הוא אישר כי סיפור של חבלה בגב באופן ישיר לא עלה מכל מסמך רפואי בעניין התובע (עמ' 122, שו' 25-23). ד"ר טאובר טען, כי הוא יכול לקבוע אחוזי נכות בהסתמך על בדיקתו שלו שהייתה מספיק קשה:
"כולל הסיטי שהוא בא איתו כדי לתת לו עשרה אחוז, התאונה וודאי גרמה לו נזק בגב, על זה אין ספק. כאב לו הגב, קיבל טיפול ועבר, אין לו מום מולד לא עשו בירור, לא עשו לו סיטי, זאת אומרת עשו לו משהו בנאלי, בהתאם לזה נתתי אחוזי נכות שקבעתי." (עמ' 123, שו' 12-6).
ד"ר טאובר נשאל אם הוא סבור שיש לחלק את הנכות עם התאונה הקודמת והשיב על כך בשלילה (עמ' 123, שו' 14-13). הוא נשאל גם אם הוא יכול לשלול שהייתה לתובע נכות, הגבלה מאירוע קודם בשנת 2011 והשיב "עובדה ששללתי. התיעוד בפניי לא מעיד על נכות, מעיד על אירוע כאבי גב שטופל בפיזיוטרפיה..." (עמ' 123, שו' 18-15). הוא הופנה למסמך נוסף, נספח א' עמ' 10 למוצגי קרנית, שם בביקור בקופת החולים ביום 23.11.06 צויין בין היתר כי התובע היה מעורב בתאונת דרכים לפני כחודש, חבלת ראש וגב, כשלדברי האב היה איבוד הכרה והתעורר בבית החולים ויש תלונות על כאבי ראש לעיתים לאחר מאמץ. ד"ר טאובר אישר כי היה מודע לכך שהייתה לתובע תאונה נוספת, והוא לא כתב שהתובע נחבל בגבו מאחר שהוא לא עף על הגב (עמ' 125, שו' 4-1). הוא נשאל אם לקח את זה בחשבון את אותן הפגיעות בגב בעת קביעת הנכות והשיב על כך בשלילה (עמ' 125, שו' 12-9). כן נשאל ד"ר טאובר האם בדק אם ההגבלה בגב משנת 2011 היא תולדה מתמשכת משנת 2006 וכיצד שלל זאת והוא השיב כי התובע נפגע כשהיה בן 13, בשנת 2006, נער צעיר, ואם היו לו שברים בגב או נזק כלשהו הוא החלים מזה. אין אחר כך שום מעקב רציני חוץ מביקור חד פעמי בשנת 2011 בגין כאבי גב שבגינם נשלח לטיפולי פיזיותרפיה והרגיש יותר טוב. בגיל 13 הגוף מתרפא יותר טוב (עמ' 125, שו' 25-13).
המומחה שב טען כי התובע בענייננו עבר תאונה קשה מאד, כאשר בשנת 2015 הוא לא יכול היה לבדוק את הגב כי הוא לא היה מסוגל לעמוד והוא הזמין אותו לבדיקה נוספת בשנת 2017. לדבריו:
"כל התלונות הקודמות לא מעלות ולא מורידות שום דבר מהנכות שקבעתי, כיוון שבגיל זה אנשים חוטפים מכות בגב, ובד"כ אם אין נזק נוסף לא בוצע צילום, לא סיטי, בטח לא אם אר איי, לכן ההנחה שלי הסבירה על סמך הניסיון שלי, די הרבה שנים באורתופדיה אני מומחה משנת 78'...אם לא הייתי חושב שזה קשור לתאונה, לא הייתי נותן אחוזי נכות." (עמ' 126, שו' 14-5).
המומחה נשאל גם מדוע התובע נזקק לקביים והשיב כי יש לו פגיעה לא קלה במפרק הירך וכשמוסיפים לזה את הנזקים הנוספים הוא חושש ליפול וקשה לו ללכת. הוא העיד כי התובע לא יכול היה לעמוד בעת בדיקתו אצלו והוא שכב על הספה (עמ' 128, שו' 23-17). הוא הסביר, כי ברגע שלאדם יש כאב ומגבלה בתנועה במפרק הירך, סביר שיבוא עם קביים (עמ' 129, שו' 22-21). הוא הסביר עוד, כי התנועה נבדקה בזמן מנוחה, התובע לא היה יציב ולא יכול לעמוד וללכת בלי קביים (עמ' 129, שו' 25-24). במקרה של התובע יש לו בעיה מורכבת, יש לו גם מגבלת תנועה משמעותית וגם ממצא רנטגני שמסביר חלק מהמגבלה (עמ' 130, שו' 11-10). ככל שיש הפרש יותר גדול בין שני הצדדים של ירך ימין וירך שמאל, כך גדל תיאור ההגבלה (עמ' 132, שו' 18-17). ד"ר טאובר הסביר כי לתובע יש הגבלה משמעותית בכיפוף, בסיבוב פנימי ובקירוב. זו הגבלה משמעותית ולא בינונית, בנוסף, יש לו הגבלה קלה בשני פרמטרים, "לכן עשיתי את החשבון לא נתתי לו את מלוא הסעיף אלא הורדתי לו 5 אחוז מהסעיף הזה, זה לפי דעתי מה שמגיע לו בגין מגבלות בירך." (עמ' 132, שו' 25- עמ' 133, שו' 3). הוא נשאל אם יש סיכוי שמצבו של התובע ישתפר והשיב על כך בשלילה (עמ' 136, שו' 2-1). לדבריו, לתובע קשה לקום מהכיסא, קשה ללכת, הוא יכול להרים תרמיל ואם התרמיל שוקל 10 קילו ויש לו רצועות הוא מניח שהוא יוכל להרים אותו. התובע יכול להרים על הכתפיים, אבל הוא לא יכול להרים מהרצפה משקל של 10 קילו כי הוא יצטרך להתכופף ויש לו מגבלה (עמ' 136).
בחקירתו הנגדית לב"כ קרנית, המומחה הופנה לדו"ח של בית החולים לוינשטיין, סיכום אשפוז מיום 18.12.13, (סומן 3, 5.2.20), שם צויין בין היתר: "המצב כיום: מוטורי: ניידות: הולך ללא אביזר עזר." ונשאל האם כאשר התובע טוען שאינו יכול לקום הוא מקבל זאת, והוא השיב כי הוא לא יכול להכריח אותו לקום (עמ' 141, שו' 3-1). ד"ר טאובר העיד כי בדק את התובע פעמיים ולא התרשם שהוא עושה לו הצגה (עמ' 147, שו' 16-14). המומחה נשאל האם נוכח כך שבשנת 2013 התובע נגמל מהליכה עם קביים אך הוא מגיע עם קביים כעבור שנתיים לבדיקה, זה לא מעלה ספק לגבי עוצמת התלונות שלו (עמ' 147, שו' 26-24) ותשובתו לכך הייתה כי:
"...כאשר יש נזק למפרק הירך, הרבה פעמים הוא הולך רע יותר במשך הזמן שעובר. זאת אומרת שחיקה של הסחוס, הרי פה הייתה מכה קשה, זה לא בלתי סביר שנניח לוינשטן יצא בלי קביים ואחרי שנתיים המצב נעשה יותר גרוע." (עמ' 148, שו' 4-1).
הוא העיד כי על שבר פשוט בצוואר הירך הוא נותן בין 15-10 אחוזי נכות, אך במקרה זה התרשם שזה יותר חמור ונתן לו 25% (עמ' 148, שו' 14-11). הוא טען כי כאשר התובע הגיע אליו שנתיים לאחר אותו מסמך של בית לוינשטיין משנת 2013 (מסמך שסומן 3, 5.2.20), הוא ראה שהוא במצב גרוע יותר. הוא נשאל מדוע לא התייחס לכך בחוות דעתו וטען כי הוא לא צריך. הוא בדק את התובע והתרשם כפי שהתרשם והוא שב ועומד מאחורי חוות דעתו (עמ' 149, שו' 13-1). הוא נשאל איך הוא רואה את נכותו של התובע מבחינת חיי היום יום, והשיב כי הוא ישתמש בקב או מקל. הוא יכול ללכת כמה מטרים, אך הוא לא סבור שהתובע יכול ללכת קילומטר (עמ' 150, שו' 26-15).
על אף כל האמור לעיל, לאחר שהוצגו לד"ר טאובר סרטונים שונים בהם נראה התובע בסיטואציות שונות, הוא אישר כי התובע במצב הרבה יותר טוב ממה שתואר בחוות דעתו, ולדבריו:"אני הייתי מפחית מוותר על הנכות בעמוד שדרה המותנית ב-10 אחוז". ובהמשך הסביר: "מוריד 5 אחוז מהכתף," הוא נשאל אם הכוונה שהיה מבטל אותה והשיב :"כן, עכשיו הנכות בירך, הייתי מוריד ל-15 אחוז." כאשר למעשה הנכות העדכנית לדעתו לאחר שצפה באותם סרטונים עומדת על 15% (עמ' 153, שו' 26-19).
בחקירתו הנגדית לב"כ התובע אישר המומחה כי התובע לא היה מתגייס לצבא עם פרופיל קרבי אם היו לו תלונות בגב, ירך, קרסול, כלומר הוא התגייס בריא לצבא (עמ' 154, שו' 14-12). הוא נשאל לגבי אותם סרטונים בהם צפה, האם בהתחשב בכך שהתובע פגוע פסיכיאטרית ופעל מתוך התלהבות, לאחר ששתה בירה, מה זה אומר על נכותו, והשיב כי מצא הגבלה משמעותית במפרק הירך, אך כשהוא מסתכל איך התובע רוקד בסרטון, הוא רואה שהוא מנפנף עם הרגליים ומרים את הירך, הרבה יותר טוב ממה שהוא חשב: "זאת אומרת אני ציפיתי שלבן אדם עם המוגבלויות שמצאתי אצלו בבדיקה ראשונה, שהוא היה לא מסוגל לעשות את כל מה שהוא עשה בשני הריקודים האלה." (עמ' 155, שו' 7-1). הוא נשאל אם זה משנה מבחינתו, אם לאחר מכן התובע הולך עם כאבים, והמומחה השיב כי עדיין גם אם סובל מכאבים לאחר מעשה, הוא מוריד לו את אחוזי הנכות. הנכות נקבעת לפי מגבלת התנועה, כאן הוא לא ראה מגבלה כפי שמצא ולכן הוא חושב שהנכות היא ב-10% פחות ממה שהוא נתן. נכות בשיעור של 15% נראית לו סבירה לנוכח הפציעה, ובהחלט סביר שאחרי שהוא רוקד יש לו כאבים סבירים (עמ' 155, שו' 19-8).
הוא נשאל מדוע לא בדק את התובע לאחר שצפה בסרטון והשיב כי אינו צריך (עמ' 163). הוא נשאל שוב האם לא יתכן שאדם פגוע שכלית ירים את היד מעבר לנכות, והוא השיב כי זה אומר שהוא מסוגל לכך. אם הייתה בעיה מכנית שעוצרת אותו הוא לא היה מצליח לעשות זאת ואורתופדיה היא מכניקה (עמ' 164).
" ...הראו שלושה סרטים, שלושה אירועים שבהם כל פעם התנועתיות שלו, היא מעל ומעבר למה שאני מסרתי בדיקה, נקודה. זאת אומרת אם היו מראים לי סרט של שלוש שניות, על סמך זה לא הייתי מוריד לו אחוזי נכות." (עמ' 166, שו' 12-9).
התובע טען בסיכומיו כי הצפייה באותם סרטונים קצרים של עשרות שניות מתוך חתונה ואירוע משפחתי ביתי בו נראה התובע מרים יד ו/או מזיז רגליים תוך כדי שמחה ואף מוסיקה רועשת ומלהיבה מתוך התלהבות ואקסטזה להדמות לאחרים שרקדו שרו וצהלו, אינה צריכה לשנות מחוות דעתו של ד"ר טאובר, שעל סמך סרטונים של עשרות שניות בלבד הפחית נכויות ללא כל תוקף מקצועי רפואי, משפטי ומוסרי. התובע טען כי אין לקבל גישה זו מאחר שהמומחה שינה את דעתו בלא שערך לתובע בדיקה קלינית, לא בירר ולא שאל את התובע כיצד הרגיש וכיצד נשיאת הילד על הכתפיים השפיעה עליו מבחינת כאבים, וכל פורום רפואי אחר אינו קובע נכות דרך זו.
קרנית טענה בסיכומיה כי לאחר שהוצגה בפני ד"ר טאובר תשתית עובדתית השונה מהמצג שהונח על ידי התובע, הוא ביטל את עיקר הנכות האורתופדית והעמיד את נכותו בתחום האורטופדי בשיעור של 15% בגין מפרק ירך ימין.
מכל האמור לעיל עולה, כי ד"ר טאובר העריך בחוות דעתו (שתי חוות דעת) את נכותו של התובע בשיעור של כ-36% (5% בגין הפגיעה בכתף; 25% בגין פרק הירך; ו-10% בגין עמ"ש מותני).
בכל הנוגע לנכות בכתף, במסגרת חקירתו, הוא הודה שהפגיעה בכתף נמסרה לו על ידי האב, ולא זכור לו כי הופיעה אינדיקציה לכך במסמכים הרפואיים כממצא. גם לגבי הגב, אישר ד"ר טאובר כי דבר פגיעה בגב לא עלה במסגרת המסמכים הרפואיים, אך הוא טען, כי הגב נפגע כתוצאה מהתאונה, גם אם לא פגיעה ישירה וזאת מאחר שהתובע נפגע פגיעה קשה בתאונה. ד"ר טאובר אישר כי היו לתובע תלונות בגין הגב בעבר, אך הוא סבר כי לא היו ממצאים בגב כתוצאה מתאונות קודמות, וטען כי הפגיעה בגב כתוצאה מתאונות קודמות לא מעידה על נכות אלא על אירוע כאבי גב שטופל ועבר ולמרות התלונות הקודמות, אין לכך משמעות לקביעת הנכות בגין התאונה הנדונה. בכל הנוגע לנכות בגין הירך, הוא טען כי קיימת מגבלה משמעותית, נכות שלא תשתפר.
על אף כל האמור לעיל, לאחר שצפה ד"ר טאובר בסרטונים הקצרים בהם נראה התובע בסיטואציות שונות, הוא אישר כי התובע במצב הרבה יותר טוב ממה שסבר בחוות דעתו, וקבע כי יש להוריד את שיעור הנכות הרפואית הצמיתה שקבע בגין הירך בשיעור של 25% ל-15%, וכי את הנכויות בגין הגב בשיעור 10% ובגין הכתף בשיעור 5%, יש לבטל.
לאחר ששמעתי את עדותו של ד"ר טאובר, צפיתי עם הצדדים בסרטונים, עיינתי במסמכים הרפואיים ובטענות הצדדים, אני סבור, כי יש מקום לקבל את עמדתו המקצועית העדכנית של ד"ר טאובר לאחר שצפה בסרטונים. כאמור, עד להצגת הסרטונים בפניו, עמד ד"ר טאובר על מסקנות חוות דעתו אולם לאחר שצפה בסרטונים בהם נראה התובע מבצע פעולות שונות, גם אם באירועים משפחתיים, הוא שינה את קביעותיו מאחר וסבר שהתובע לאור ממצאי הבדיקה שלו בפניו, לא היה אמור להיות מסוגל לעשות את מה שעשה באותם סרטונים.
איני מקבל טענות התובע כי אין להסתמך על אותם סרטונים קצרים להפחתת הנכויות מאחר שהתובע לא נבדק, לא נשאל כיצד הרגיש מבחינת כאבים, וכי פורומים רפואיים אינם קובעים כך נכות.
ד"ר טאובר עמד על דעתו לאחר שצפה בסרטונים, כי אף אם התובע פגוע מבחינה נפשית, ברגע שהוא הצליח לבצע את אותן תנועות כאמור בסרטונים, הרי שהמוגבלות שקבע בחוות דעתו, אינה כה גדולה כפי שסבר, וזאת גם אם התובע אכן סבל מכאבים לאחר ביצוע אותן תנועות ולאחר הרמת הילד על הכתפיים. הוא שב והסביר כי הנכות נקבעת על סמך מגבלת תנועה ומשלא מצא כי לתובע מגבלה כפי שסבר לאחר צפייה באותם סרטונים, אין מנוס מלקבוע כי נכותו פחותה ממה שסבר בחוות דעתו.
ד"ר טאובר סבר כי אכן יש באותם סרטונים כדי לשנות ממסקנתו בחוות דעתו, ושוכנעתי כי בנסיבות הספציפיות האמורות, יש לקבל את עדותו של ד"ר טאובר בהסתמך על אותם סרטונים כאמור.
נוכח כל האמור לעיל, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בסיכומיהם, עיינתי בחוות הדעת של ד"ר טאובר, שמעתי את עדותו וצפיתי בסרטונים, אני מקבל את עמדתו העדכנית של ד"ר טאובר וקובע את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בתחום האורתופדיה בגין התאונה בשיעור של 15% בשל פגיעה במפרק ירך ימין.
כן אני קובע בהתאם לאמור בחוות דעתו של ד"ר טאובר כי לתובע נכות זמנית בשיעור של 100%, מיום התאונה ועד ליום 18.12.13.
ד. בתחום הנוירולוגיה מונה פרופ' דוד ירניצקי (להלן: "פרופ' ירניצקי") אשר מצא בחוות דעתו מיום 25.6.15 כי התובע סבל מחבלת ראש קשה. בבית החולים זוהו דימומים בתוך המוח כולל דמם פרונטלי ימני גדול, דמם תת עכבישי, שבר דחוס ובצקת מוחית. זוהה גם שבר בירך ימין. התובע אושפז בטיפול נמרץ ולאחר מכן בנוירוכירורגיה ובהמשך עבר לשיקום. במהלך האשפוז זוהו קשיים בתחום הקוגניטיבי, כולל הזנחת צד שמאל. במהלך המעקב התלונן התובע על כאבי ראש, סחרחורת, קשיי שינה וקשיי זיכרון. המומחה ציין, כי בביקורו במרפאתו התלונן התובע על הפרעות בזיכרון, התנהגות פסיבית, כאבי ראש וקושי בראיה בעין ימין. מעברו ציין המומחה כי היו מספר חבלות ותאונות, האחרונה שבהם כשנתיים לפני התאונה, בה נחבל בראשו והתלונן לאחריה על כאב ראש אך ללא רצף תלונות עובר לתאונה דנן. בבדיקתו מצא פרופ' ירניצקי ציון נמוך במבחן המנטלי הקצר, אלמנטים של אדישות בהתנהגותו, ללא חסרים נוירולוגיים סומטיים. פרופ' ירניצקי ציין כי לבקשתו נערך אבחון קוגניטיבי אשר במהלכו היה צורך לדרבן את התובע לשתף פעולה, נמצאו קושי ניכר בתפקוד הניהולי, קושי בקשב, ואיטיות ניכרת בביצוע. הבודקת התרשמה ממצב דכאוני. לסיכום קבע פרופ' ירניצקי כי מדובר במצב שלאחר חבלת ראש קשה, עם פגיעה פרנכימטית מוחית, ותמונה נוירולוגית פרונטלית, כפי שתואר באבחונים חוזרים במהלך המעקב ובאבחון ייעודי לאחרונה.
פרופ' ירניצקי קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 40% הכוללת את ההפרעה בתפקוד הניהולי, בקשב ואת השינוי ההתנהגותי המאפיין את הנזק הפרונטלי.
בחקירתו הנגדית לב"כ הנתבע 1 וצדדי ג', העיד פרופ' ירניצקי שהוא מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים רמב"ם, כי חוות הדעת הוכנה לאחר שבדק באופן אישי את הנפגע והיא בהסתמך על תלונות התובע, התרשמותו בבדיקת התובע והרשומה הרפואית. המומחה אישר כי בתאונות הקודמות היו תלונות על כאבי ראש, כך בשנת 2006 הייתה תאונה ויש תיעוד של כאבי ראש, קיים אזכור נוסף משנת 2007 ולאחר מכן, משך כמה שנים לא היו תלונות כאלה. בשנת 2011 הייתה תאונה נוספת ובאשפוז הייתה תלונה על כאבי ראש. לגישתו, "בעיני זה לא יוצר מצב של כאבי ראש קיים כרוני מתמשך בטרם התאונה נשוא התיק ב-10.8.13." (עמ' 213, שו' 21-15). המומחה הופנה לפרק דיון ומסקנות בחוות דעתו, שם ציין בין היתר: "בבדיקתו מצאתי ציון נמוך במבחן המנטלי הקצר..."הוא נשאל איזו בדיקה ערך שאלו היו ממצאיה והשיב כי מדובר במבחן מנטלי קצר, מבחן מובנה שיש בו 30 פריטים שנותן סריקה קוגניטיבית קצרה. התובע קיבל בו 9 מתוך 30. הנורמה זה 30-28, ו- 9 הוא הרבה מתחת לנורמה. נוכח תשובתו האמורה, נשאל פרופ' ירניצקי היכן הוא רואה את התוצאה האמורה והשיב כי היא באתר הממוחשב שלו, ברשומה שלו, אך הוא לא כתב זאת בחוות הדעת. הוא העיד כי הכין את עצמו לדיון וקרא את הרישומים הפנימיים שלו במחשב. כשנשאל מדוע לא צרף את החומר האמור לחוות דעתו ולא פירט את הבדיקה ותוצאותיה השיב: "אם היית שואל בכתב לפני הייתי נותן לך את זה. אתה שואל את זה עכשיו בחקירה הנגדית ואני נותן לך את התשובה לאחר שהתכוננתי לדיון." (עמ' 214, שו' 17-6). מדובר בבדיקה שערך ביום 4.2.15. את הבדיקה הנוירוקוגניטיבית עבר התובע ביום 4.5.15 במכון לנוירולוגיה קוגניטיבית ברמב"ם. המומחה נשאל אם היו סתירות בין שתי הבדיקות והשיב כי:
"הבדיקות הולכות באותו הכיוון. אני מוכרח לומר כי המבחן המנטלי הקצר שאני עושה אין לו כוח מאוד גדול מה שקובע המידה רבה זה האבחון הקוגניטיבי הנוירו פסיכולוגי שהוא מבחן של כמה שעות שכולל את כל האספקטים הקוגניטיביים." (עמ' 214, שו' 35-18).
המומחה אישר כי ללא ההערכה הנוירופסיכולוגית שקיבל, מסקנותיו בחוות הדעת היו הרבה יותר חלשות. הוא אישר שלא פיקח על הבדיקה הנוירופסיכולוגית וכי הוא אף פעם לא עושה זאת (עמ' 215). בהמשך חקירתו הוא שב ונשאל על המשקל של תלונות התובע, ומדוע זה חשוב לשמוע כאשר הוא מפנה להערכה נוירופסיכולוגית. המומחה הסביר כי הבדיקה הקוגניטיבית/האבחון הנוירופסיכולוגי הוא לא הרכיב העיקרי בחוות הדעת. בין שני המרכיבים של המבחן הקצר שהוא עושה שלוקח דקות לבין האבחון הנוירופסיכולוגי, ברור שהאבחון הנוירופסיכולוגי שאורך שעות מקבל משקל יותר גדול אפילו שהוא לא נעשה על ידו אלא על ידי איש מקצוע. "ועדיין ברור שיש משקל גם לאנמנזה שלי. אין רפואה בלי לקבל את תלונות הנפגע." (עמ' 215, שו' 24-14). המומחה אישר כי מצבו הנפשי של התובע משפיע על התחום ההתנהגותי (עמ' 216). בהמשך נשאל המומחה לגבי הערכת נכותו של התובע בשיעור 40%, האם במסגרת אותו סעיף אליו הפנה בתקנה 32א(1)(ד) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי") יש קשר למצבו הנפשי של התובע. פרופ' ירניצקי השיב לכך, כי המוח הוא מוח אחד. אי אפשר לחתוך בצורה חד משמעית שאינה נתונה למחלוקת בין החלק הנפשי לחלק האורגני/קוגניטיבי. הקוגניטיבי יכול להיות מושפע מהנפשי והנפשי מושפע מהקוגניטיבי:
"במקרה הספציפי שלנו יש פגיעה פרונטלית באונת המצח של התובע שהיא אורגנית לכל דבר, כלומר היה שם דימום ואחרי זה ניוון של הרקמה באזור הזה וזה גורם לשני דברים משמעותיים, אחד הפגיעה בתפקוד הניהולי בצורה קשה, יחד עם הפרעה בקשב, והשני, התנהגותי, הנזק הפרונטלי גורם לשינוי של האישיות. רואים בן אדם שהיה חיוני יזם פעיל שהפך להיות אדם פסיבי אדיש חסר יזימה ומזיז אותו משמעותית ממסלול החיים הקודם שלו. כל הפגיעה הזו שתיארתי כאן על שני הדברים המשמעותיים היא פגיעה נוירולוגית וציינתי את זה בפרק הדיון והמסקנות וגם רשמתי זאת כדי שבמידה שימונה פסיכיאטר שידע את בסיס הקביעה שלי. אני לא יודע כאן אם מונה פסיכיאטר או לא. כי בדר"כ האספקטים ההתנהגותיים נמצאים כולם במגרש של הפסיכיאטר אבל במקרה של פגיעה פרונטלית קדמית באונת המצח יש חריגה מקובלת שההתנהגות הופכה להיות נוירולוגית וזה בתחום המומחיות של הנוירולוג." (עמ' 216, שו' 33-17). (ההדגשות שלי- א.פ).
המומחה הבהיר כי העובדה שהתובע הגיע עם קב אינה ליקוי התנהגותי, אך העובדה שהוא פונה לאביו לעזרה בכל דבר שהוא לא יודע ואינו מוטרד במיוחד מכך שאינו יודע זה ליקוי התנהגותי. "אלו דברים שבלטו לי כעדות להפרעה התנהגותית שמעידה שנבעו מפגיעה פרונטלית ולזה תוסיף את הממצאים של האבחון הנוירו פסיכולוגי שקיבלתי בהמשך." (עמ' 217, שו' 15-3).
המומחה הופנה שוב לאותה תקנה שאליה הפנה במסגרת קביעת נכות התובע -תקנה 32א(1)(ד) לתקנות הביטוח הלאומי , הקובעת כך:
"32א(1)קיהיון (דמנציה) לסוגיו, כולל BPSD; תסמונת שכחה אורגנית שאינה תוצאה של שימוש בחומרים פסיכואקטיביים; אנצפלופתיה פוסט-טראומטית כתוצאה מפגיעה אורגנית במערכת העצבים המרכזית –
...
(ד)עם ליקוי קוגניטיבי בשניים לפחות מהתחומים המפורטים בהגדרה או ליקוי התנהגותי,המפריעים באופן משמעותי לתפקוד בעבודה ולהקשרים החברתיים; הליקוי מודגם בהערכה נוירוקוגניטיבית או נוירופסיכולוגית בדרגה התואמת בחומרתה סיווג אבחנתי של דמנציה קלה ובלא מסוגלות לתפקוד ברמת תפקודו הקודמת 40% "
פרופ' ירניצקי נשאל לגבי הבדיקה שערך מה ההקשרים החברתיים שהוא מצביע עליהם והשיב, כי לתובע הפרעה בתפקוד הניהולי ובקשב וזה ממלא מהצד הקוגניטיבי את הדרישה של התקנה, ומעבר לכך, יש לו את הפרעת ההתנהגות הפסיבית, חוסר היוזמה וההסתגלות לכל דבר. הוא אישר כי בהקשרים חברתיים המשמעות היא להישאר בבית, לבד, להימנע מלפגוש חברים, וגם בהקשר התעסוקתי (עמ' 217, שו' 25-16). הוא שב וטען כי הוא בונה על פרספקטיבה שבנה לאורך השנים מבדיקת הרבה אנשים ובחינת הרישומים והאבחונים כמו גם הצילומים וה- MRI שלהם, והרושם שלו הוא שההפרעה של התובע היא בשיעור של 40% (עמ' 217, שו' 33-26).
בחקירתו הנגדית לב"כ קרנית, העיד המומחה כי כיום מלבד חוות הדעת אין לו טיוטות במחשב למעט התיעוד של התוצאות של המבחן המנטלי הקצר שנמצא אצלו במחשב בענן שיש לו גישה אליו באמצעות הפלאפון (עמ' 218). הבדיקה של התובע ארכה בסביבות 45-30 דקות וכללה את הבדיקה, והמבחן המנטלי, ואנמנזה וכו'. הוא הודה בהגינותו כי כאשר התכונן לדיון בבית המשפט הוא לא זכר את התובע (עמ' 219, שו' 4-1). המומחה נשאל ממי קיבל את עיקר האנמנזה של התובע והשיב כי סביר להניח שמהאב שנכח בבדיקה. התובע דיבר עמו בעברית והוא עשה לו מבחן מנטלי בעברית (עמ' 219, שו' 9-5). הוא נשאל אם קיבל את הנתונים שמסר התובע או האב כנתונים עובדתיים אותנטיים והשיב כי לא הייתה סיבה שלא (עמ' 219, שו' 16-14). הוא הסביר כי הנחת העבודה שלו מבחינת הליקויים ההתנהגותיים שמצא אצל התובע, הייתה שקיימת פגיעה באונות המצח של התובע שגורמת לתבנית התנהגותית מוכרת שעיקרה אדישות וחוסר יזימה. זו לא כל התמונה ההתנהגותית, יש עוד אספקטים אצל כל אדם של התנהגות. האספקט הזה מאחר שהוא מעיד על פגיעה אורגנית, הוא הכניס אותו לנכות הנוירולוגית שקבע וציין אותו (עמ' 219, שו' 30-25). האבחון הנוירופסיכולוגי שקיבל מרמב"ם ומסקנותיו היו מקובלות עליו במידה רבה (עמ' 219, שו' 32-31). הוא לקח את רוח הדברים (עמ' 219, שו' 34). הוא אישר כי מהצד הגופני לא מצא כל בעיה נוירולוגית (עמ' 220, שו' 6-2). הבעיות שמצא היו בצד ההתנהגותי והקוגניטיבי (עמ' 220, שו' 13-11). הוא הסביר כי ההגדרה המרכזית של הפגיעה הקוגניטיבית היא פגיעה בתחום הניהולי, איך אתה מבצע ומארגן דברים ומשיג את מטרותיך ומתנהג מול כל העולם. בלי תפקוד ניהולי אתה לא יכול לעשות שום דבר (עמ' 220, שו' 25-23). בנוסף התובע סובל מהפרעת קשב ואלו שני הדברים הקוגניטיביים המרכזיים (עמ' 220, שו' 29-28). המומחה הבהיר כי מבחן הקשב הוא חלק מהמבחן המנטלי. הוא אישר כי העניין הקוגניטיבי נבחן על בסיס המבחן המנטלי שהוא כולל את מבחן הקשב, אבל יש גם את האבחון הפסיכו נוירולוגי (עמ' 221, שו' 9-3). פרופ' ירניצקי העיד כי המבחן המנטלי שערך לוקח מספר דקות וכן אישר כי תוצאותיו תלויות בשיתוף הפעולה של הנבדק, וכך גם הבדיקה הגופנית והבדיקה הקוגניטיבית. הוא נשאל האם קיבל פחות או יותר את הדברים שאמרו לו התובע והאב והשיב כי כרופא הוא יושב עם הנבדק ושומע את הנתונים, והוא מבין שזה לא הקשר רפואי תמיד, כשאומרים לו דברים שעולים מהרשומה הרפואית הוא מביא את זה בחשבון ובמקרה הזה הדברים תאמו (עמ' 221, שו' 24-10). בהמשך נשאל כיצד מבחינת ההיבט הקוגניטיבי הוא מצא מתאם בין מה שנאמר לו לבין מה שמצא בבדיקה לבין התיעוד והוא השיב, כי מדובר על פגיעת ראש קשה בסיווג המקובל שהסיכוי לפגיעה קוגניטיבית לאחר פגיעת ראש קשה הוא גבוה יותר מאשר לאחר פגיעות בינוניות. בנוסף, המהלך יותר מורכב, שכן הייתה החייאה באמצע, ירידה בלחץ הדם, הייתה אחר כך מחלה חריפה של דרכי הנשימה וכל אלו עלולים להיות סיבה לחוסר חמצן במוח ופגיעה נוספת. כמו כן, פיזור הפגיעות המוחיות, היה דימום יחסית גדול פרונטלי, דימומים נוספים באזורים שונים של המוח, כולל גרעין שנקרא טלמוס, הייתה בצקת מוחית, הייתה חריגה קלה של קו האמצע, וכל אלה הם פקטורים שבהחלט מחזקים את הסבירות והסיכוי להתרחשות של נזק קוגניטיבי בעקבות החבלה בתאונה. כן הוסיף, כי יש אבחונים שנעשו לאורך הדרך במהלך השיקום שהתובע עבר ש"הולכים פחות או יותר לאותו כיוון. יש גם את האבחון הקוגניטיבי של רמב"ם שאני שלחתי אליו." (עמ' 221, שו' 35-25). המומחה אישר בחקירתו כי האבחון הנוירופסיכולוגי מבחינת התקפות שלו הוא הרבה יותר אמין מהמבחן המנטלי הקצר שהוא ביצע בקליניקה (עמ' 222). פרופ' ירניצקי הופנה לאבחון הנוירופסיכולוגי מיום 4.5.15 (בית משפט 2 5.2.20), שם בעמוד 2, תחת הכותרת לימודי צויין כי לדברי האב לא היו בעיות למידה ו/או התנהגות אך דיווחיו של התובע עצמו שונים מכך. הוא השיב כי הדבר אכן כתוב אך אין פירוט והוא אינו יודע מה הכוונה. כן ציין כי בהקשר זה של הפגיעה הפרונטלית הוא לא בטוח עד כמה הדיווחים של התובע עצמו אמינים (עמ' 222, שו' 13-5). הוא הופנה לעמוד 3 להערכה הנוירופסיכולוגית האמורה, שם צויין בין היתר תחת הכותרת של "הבדיקה הקוגניטיבית", כי "לאורך כל הבדיקה בלט העדר יזימה/פסיביות" וכן בהמשך צויין עוד כי "יתכן שחלק ממצאי אבחון זה מהווים אומדן נמוך כלשהו של יכולותיו הנוכחיות, וזאת על רקע מוטיבציוני בעיקרו." פרופ' ירניצקי טען בהקשר זה כי לכך בדיוק התכוון כשנשאל קודם לכן אם הוא מקבל את הדו"ח, בנקודה הזו הפירוש שלו היה שחוסר היזימה והמוטיבציה אצל התובע הם חלק מהתסמונת של הנזק הקוגניטיבי שנגרם לו, ולא הטיה מכוונת מצידו (עמ' 222, שו' 29-19). הוא הופנה לנתונים בעמוד 4 להערכה הנוירופסיכולוגית מיום 5.4.15, תחת הכותרת "ממצאים" מהם עולה כי תחום הנורמה משתרע בין 13-7 כאשר ציוני התובע נעו בין 8-6, כלומר נמצא בגבול התחתון. לפיכך הוא נשאל כיצד זה עולה בקנה אחד עם התוצאות עליהן דיבר במבחן המנטלי. פרופ' ירניצקי השיב כי אלה לא אותם דברים שנבדקים במבחן המנטלי ובאבחון הפסיכודיאגנוסטי. "הנזק שהתייחסתי אליו בסוף חווה"ד בתפקוד הניהולי עם אלמנט מסויים של קשב כשתפקודים אחרים קוגניטיביים הם תקינים. הממצאים האלה באבחון היו בפני." (עמ' 222, 223). הוא הסביר כי המבחן המנטלי שערך הוא מבחן סריקה, הוא לא בוחן לעומק הוא משקיף מלמעלה, הוא קצר ולא בודק את רמת שיתוף הפעולה של התובע, הוא לא עושה דופליקציה של מבחנים כדי לאמת את התוצאות כמו שמקובל באבחון הקוגניטיבי ולכן משקלו קל "ואני לא רואה למה כל הזמן לחזור ולהתמקד במבחן המנטלי כשיש לפנינו הערכה נורופיסיכולוגית עם טסט קוגניטיבי מפורט ומלא ושהוא הקובע." (עמ' 223, שו' 14-5). פרופ' ירניצקי נשאל מדוע לא צויין באבחון הנוירופסיכולוגי האמור בפרק של יכולת קוגניטיבית כי יש לתובע בעיה בצד הניהולי כפי שקבע. בתשובה לכך הוא הפנה לעמוד 5 לאבחון האמור, באמצע העמוד ליד כותרת המשנה "תחום התכנון ופתרון בעיות" שם ניתנה התייחסות ונרשם לגבי התפקוד הניהולי (Executive Functions) שהודגמה חולשה כמעט גורפת בתחום זה, וזו הפגיעה הפרונטלית. אין לתובע את הכוח והמוטיבציה ואין לו את הכוח להביא את עצמו לעשות את הדברים האלה ולכן הבהיר המומחה כי הוא אינו מסכים עם האבחון שנתנה לזה המעריכה שביצעה את האבחון הנוירופסיכולוגי של חוסר שיתוף פעולה. לדעתו מדובר בנזק של התובע ואותה מאבחנת גם כותבת את זה בהמשך, כשציינה כי באופן כללי עבודתו הייתה חסרת ארגון ותכנון והוא כמעט ולא ניטר צעדיו ולא בדק את תוצאות עבודתו. לדעתו "זה קלאסי לפגיעה פרונטלית." (עמ' 223, שו' 28-18). הוא שב ואישר כי אינו מקבל את קביעת המאבחנת שקבעה כי התובע הדגים מוטיבציה ירודה שלוותה בשיתוף פעולה תת אופטימלי בחלק מהאבחון (עמ' 223, שו' 34-29). לפיכך, נשאל מדוע בתחילת חקירתו אישר כי הדוח הפסיכודיאגנוסטי מקובל עליו וכעת הוא מסתייג מהמסקנה המרכזית שלו והשיב, כי בעיניו העיקר הוא ההגדרה שישנה חולשה אקסקוטיבית ניהולית כמעט גורפת (עמ' 224, שו' 4-1). פרופ' ירניצקי הוסיף כי:
"אני עומד בסוף התהליך. יש לי את התמונה הקלינית והאם אר איי והסי טי וכל המהלך הקליני והבדיקה של רופאים אחרים והבדיקה שלי והאבחון הקוגניטיבי שנעשה לו תוך כדי הטיפול והאבחון הפסיכו דיאגנוסטי שאני הפניתי אליו, אז אני לא מסכים שנקודת המבט שלי היא שטחית, אני שומע שלא אמרת את זה אז אני גם אומר גם הבדיקה המנטלית שעשיתי היא לא שטחית אלא אחד הפרמטרים שהובילו אותי למסקנה שלי בחוות הדעת." (עמ' 224, שו' 31-20).
לבסוף נשאל המומחה האם כעת לאחר שהוא רואה את אי ההתאמה בין הדברים שאמר האב לבין מה שאמר התובע למאבחנת, ולקביעות שלה במספר מבחנים בדבר העדר שיתוף פעולה, האם הוא עדיין סבור כי מה שהאב מסר לו או מה שהתובע מסר לו הייתה אנמנזה מלאה ואותנטית מצידם והוא שב והבהיר: "התמונה תואמת להרבה מקרים שראיתי במשך השנים של פגיעה פרונטלית גורמת לשינויים התנהגותיים כפי שתיארתי קודם והתמונה בעיניי היא קוהרנטית." (עמ' 225, שו' 30-22). פרופ' ירניצקי נשאל האם היה מצפה שהתובע יהיה במעקבים רפואיים נוירולוגיים או פסיכיאטריים והוא השיב כי קיים מגוון רחב, ויש מקרים שאנשים בגיל הזה נכנסים לסיטואציה של הסתגרות ביתית והעדר פניה לטיפול שיכול להיות שזה תמוה אבל זה קורה (עמ' 225, שו' 34-31). הוא הוסיף כי הוא חושב שזה על רקע החוסר של הצורך שלו בגלל הנזק שיש לתובע אז לא אכפת לו, הרכב שלו מגיע בזמן, יש לו איפה לישון, לא קר לו, הוא אפתי וזה כתוצאה מהתאונה (עמ' 226, שו' 2-1). פרופ' ירניצקי העיד כי לתובע יש פגם בקשב ובתפקודים ניהוליים ולכן הוא עונה על הליקוי הקוגניטיבי בשני תחומים ולכן הוא נכנס לאותו סעיף קטן ד' שמקנה 40% נכות וכן הוא עונה על הליקוי ההתנהגותי (עמ' 226, שו' 9-3). הוא נשאל האם בכך שהתובע עמד והעיד בבית המשפט במשך מספר שעות וענה למרבית השאלות בצורה עניינית יש כדי להפתיע אותו והוא השיב שהתובע יכול להשיב לשאלות כי התפקוד השפתי שלו תקין והשאלה מה הייתה המורכבות של התשובות, האם היה צריך לתכנן מהלך או שמדובר בתשובות לשאלות עובדתיות שזה היגד אחד פשוט. הוא טען כי לא ניתן על סמך התשובות בפרוטוקול לעשות מחדש אבחון, זה רק נותן ראיה אגבית מסוימת על מצבו של התובע (עמ' 226, שו' 24-10). עוד הוסיף, כי הנזק הפרונטלי קיים, החוסר ברקמה המוחית שאינה צומחת מחדש. "הירידה בפונקציה הקוגניטיבית שיש לנו בתקופה המתועדת במהלך הטיפול והאבחון, יש ירידה בתפקודים. קשה לי להאמין שבחלוף הזמן גם אם חלפו 5 שנים צמח מוח." (עמ' 226, שו' 33-31). גם לאחר שהוצג בפניו, כי האורתופד מטעם בית המשפט הוריד את גובה הנכויות בשל סרטונים בהם ראה את התובע, הוא שב וטען כי הוא נשאר בעמדתו. לטענתו, יש קוהרנטיות ברורה של התמונה על כל מרכיביה וההערכה בחוות הדעת לנכות בשיעור של 40% לפי הסעיף שקבע היא נכונה (עמ' 227).
התובע טען בסיכומיו, כי מסקנתו של פרופ' ירניצקי בהתאם לעדותו הקוהרנטית הינה שנזקיו החמורים של התובע הינם אותנטיים ואין שום ניסיון להאדרה של מצבו.
קרנית טענה מנגד בסיכומיה כי מסקנותיו של פרופ' ירניצקי אינן מתלכדות עם האבחון ומצבו של התובע. לשיטתה, חלק מקביעותיו וממסקנותיו של המומחה בתחום הנוירולוגי הופרכו באופן שהנכויות הרפואיות שנקבעו בחוות דעתו אינן משקפות את מצבו של התובע. לטענתה גם קיימת חפיפה בין הנכות בתחום הנוירולוגי לזו שנקבעה על ידי ד"ר גיא אור בתחום הנפשי ולכן הציעה קרנית להעמיד את הנכות בתחומים אלה, הנוירולוגי והנפשי, בשיעור כולל ומרבי שבין 20% ל-25% (סעיף 8 לסיכומי קרנית).
דיון והכרעה- עיון בחוות דעתו של פרופ' ירניצקי מעלה, כי התובע קיבל ציון נמוך במבחן המנטלי הקצר שערך לו והיו אלמנטים של אדישות בהתנהגותו. כן ציין בחוות דעתו כי באבחון הקוגנטיבי היה צורך לדרבן אותו לשתף פעולה וכי נמצאו קושי בתפקוד הניהולי, בקשב ואיטיות ניכרת בביצוע. פרופ' ירניצקי העמיד את נכותו של התובע על 40% וזאת בגין הפרעה בתפקוד ניהולי, בקשב ושינוי התנהגותי המאפיין את הנזק הפרונטלי.
מדובר במומחה, שהעיד כי הוא מנהל מחלקה נוירולוגית בבית החולים רמב"ם, שהסתמך על הבדיקה שערך לתובע, כאמור לעיל, וכן על נתונים ועל הרשומה הרפואית. במבחן שהוא ערך לתובע, המבחן המנטלי הקצר (שנערך ביום 4.2.15), קיבל התובע את הציון 9 מתוך 30. אמנם, הציון אותו קיבל התובע אינו מופיע בחוות הדעת וכך גם טווח הציונים עצמו, אך בהקשר זה העיד פרופ' ירניצקי כי תוצאות הבדיקה המנטלית נמצאות אצלו ברשומה על המחשב וטרם הדיון עיין בהן, ואין פסול בכך שבחוות הדעת בחר להסתפק בציון העובדה שהתובע קיבל ציון נמוך במבחן המנטלי בהסתמך על האמור באותה בדיקה וזאת מבלי לציין מהו הציון עצמו ומה טווח הציונים כולו. איני סבור שיש בכך שלא נקב בציון במפורש במסגרת חוות דעתו כדי לפגום במסקנותיו בהקשר זה. ביום 4.5.15 עבר כאמור התובע אבחון קוגניטיבי בבית החולים רמב"ם בהוראת פרופ' ירניצקי. פרופ' ירניצקי הבהיר בעדותו כי האבחון הקוגנטיבי מקבל משקל גדול יותר מהבדיקה המנטלית הקצרה שערך ועדיין יש משקל לאנמנזה שלו. פרופ' ירנציקי שב ועמד על עמדתו בחוות דעתו, ולפיה התובע סובל מפגיעה פרונטלית באונת המצח שגרמה לשני דברים משמעותיים, האחד, פגיעה בתפקוד הניהולי בצורה קשה יחד עם הפרעת קשב והשני, התנהגותי, כאשר יש שינוי באישיות והתובע הפך בעקבות כך לפאסיבי, אדיש וחסר יזימה, וכל האמור הוא בגדר פגיעתו הנוירולוגית. פרופ' ירניצקי טען בחקירתו כי נכותו של התובע הינה בשיעור של 40% וזאת מאחר שחלה בענייננו תקנה 32 לתקנות הביטוח הלאומי כאמור לעיל. הוא הסביר כי התובע סובל מהפרעה בתפקוד הניהולי והקשב, וזו הדרישה הקוגניטיבית של התקנה האמורה וכן יש הפרעת התנהגות פסיבית, חוסר יזימה ומכאן קבע את גובה נכותו של התובע.
קרנית טענה כאמור לעיל, כי למרות שהמומחה עמד על חשיבות האבחון הנוירו קוגניטיבי ועדיפותו על פני המבחן המנטלי הקצר שערך, משעומת עם ממצאי האבחון שלא התלכדו עם מסקנותיו בחוות הדעת, הוא נסוג לפתע מדבריו וטען כי הוא חולק על מסקנות האבחון בנקודות אלה. טענות אלו איני מקבל. פרופ' ירניצקי אכן אישר כי קיבל את מסקנות האבחון הנוירופסיכולוגי וגם אישר כי אבחון זה יש לו משקל גבוה יותר מהמבחן המנטלי הקצר שהוא עצמו ערך לתובע. עם זאת, הוא הסביר כי העיקר בעיניו מהאבחון, זו ההגדרה לגבי התחום הניהולי שקיימת חולשה כמעט גורפת. הוא הסביר כי על אף שהוא מקבל את תוצאות האבחון הנוירופסיכולוגי שנערך לתובע בבית החולים רמב"ם ואת המסקנות ממנו, לפיהן התובע סובל מבעיות בצד ההתנהגותי והקוגניטיבי הרי שהוא אינו מסכים עם מסקנת המאבחנת כי חוסר המוטיבציה והיזימה הם בגדר חוסר שיתוף פעולה מצד התובע בחלק מהאבחון, והוא סבור, כי חוסר היזימה וחוסר המוטיבציה שהיא מצאה במהלך האבחון הם חלק מהנזק הקוגניטיבי ממנו סובל התובע בעקבות התאונה. מכאן שאין במסקנותיו משום סתירה לתוצאות האבחון הנוירופסיכולוגי שנערך לתובע, אלא שהוא, כמומחה רפואי בעל ניסיון רב בתחום, כמי שערך גם בדיקה מנטלית קצרה, עיין ברשומות ושמע את תלונות התובע והאב (אף אם היו בתלונות גם אי דיוקים) מפרש את חוסר שיתוף הפעולה וחוסר היזימה של התובע כחלק מהפגיעה. לשם כך בדיוק מונה מומחה רפואי מטעם בית משפט, על מנת שיחווה דעתו בהסתמך על מלוא המידע המונח בפניו. פרופ' ירניצקי הוא מי שיש בפניו את כל התמונה הקלינית, לרבות תוצאות הבדיקות שהתובע עבר, האבחונים השונים, כאשר על סמך כלל הדברים הגיע למסקנה לפיה התמונה תואמת למקרים שראה בהם פגיעה פרונטלית שגרמה, בין היתר, לשינוי התנהגותי ובהתאם קבע את נכותו של התובע. המומחה שב ועמד על דעתו כי יש קוהרנטיות מאד ברורה של התמונה על כלל מרכיביה ולפיכך העריך נכותו של התובע בשיעור של 40%. מכאן, שאין לקבל טענת קרנית לפיה הנכויות הרפואיות שקבע בחוות דעתו אינן משקפות את מצבו של התובע. אין גם מקום לקבל את הטענה כי קיימת חפיפה בין נכות זו שקבע המומחה לבין הנכות שקבע ד"ר גיא אור בתחום הנפשי, כאמור לעיל ובפרט כשחוות דעתו של פרופ' ירניצקי הייתה מונחת בפני המומחה שמונה בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר גיא אור, בעת שהאחרון כתב את חוות דעתו והוא היה מודע לה ולא סבר כי קיימת חפיפה כלשהי בין הנכויות, כפי שמיד יובהר בהרחבה.
לסיכום- נוכח חוות דעתו ועדותו של פרופ' ירניצקי שלעניות דעתי לא נסתרו, אני קובע כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בתחום הנוירולוגיה בגין התאונה בשיעור של 40%.
ה. בתחום הפסיכיאטריה מונה ד"ר גיא אור (להלן: "ד"ר אור") שקבע בחוות דעתו מיום 30.10.15, כי מדובר במצב שלאחר פגיעת ראש עם מאפיינים של פגיעה פרונטלית הבאים לידי ביטוי בפגיעה קוגנטיבית עם הפרעה גדולה בתפקודים הניהוליים, ועם הפרעה התנהגותית אופיינית המתבטאת באפאטיות והעדר יוזמה מחד ובסף תגובה נמוך עם חוסר סבלנות והתפרצויות מאידך. גם הרגרסיה בתפקוד האישיותי קשורה לפגיעה המוחית. בנוסף, ציין המומחה, כי נראה שהתובע סובל מתסמיני חרדה המתאימים לאבחנה של הפרעת חרדה לא ספציפית, והוא העריך כי גם חלק מהתסמונת ההתנהגותית ובה למשל התלותיות העזה בהוריו, קשורה בחלקה גם לתגובה הסתגלותית. ד"ר אור ציין עוד בחוות דעתו כי הנוירולוג שחיווה דעתו במקרה זה כבר התייחס ללקות הקוגניטיבית ולהפרעה ההתנהגותית הנובעת ישירות מן הפגיעה המוחית, וקבע בגינן נכות בשיעור של 40%, נכות שנראית לו סבירה ולכן הוא אינו מוצא שיש להתייחס לכך בחוות דעתו. עם זאת, הוא סבור כי התובע סובל מהפרעת חרדה וכן כי חלק מקשייו ההתנהגותיים והביטויים הרגרסיביים הינם תולדה של תגובה הסתגלותית (לא מספיק יעילה). לדעתו, קשר הגרימה בין הפרעות אלו לבין התאונה הנדונה הוא ברור. ד"ר אור ציין עוד, כי בהתייחס לשיעור הנכות, אמנם החרדה הקשורה לנסיעה אינה גדולה, יקיצותיו בלילה מתוך חרדה הקשורות לתכני התאונה מתוארות כמטרידות והחרדה בגינה הוא חושש להישאר לבד היא בעוצמה משמעותית כפי שניתן היה לראות בבדיקה. ישנה השפעה גם של המרכיב ההסתגלותי על ההפרעה ההתנהגותית והאישיותית, אם כי הוא העריך שעיקרה נובע ישירות מן הפגיעה המוחית. עוד ציין כי ההפרעה התפקודית קשורה בעיקרה לפגיעה המוחית וההפרעות הנובעות ישירות ממנה. בשקלול הדברים ובהם גם ההגדלה המסוימת של קשייו הקוגניטיביים כפי שהתרשם בבדיקה וכפי שנמצא באבחון הנוירופסיכולוגי שעבר והעובדה שהתובע אינו נמצא בטיפול פסיכיאטרי, העריך ד"ר אור את נכותו הנפשית של התובע בשיעור של 12.5% לצמיתות. כן ציין כי נכות זו היא נוספת לנכות הנוירולוגית שניתנה במקרה זה ואינה חופפת לה.
הצדדים בחרו שלא לחקור את המומחה בתחום זה, ונוכח עמדתו של ד"ר גיא אור שהיה מודע לנכות הנוירולוגית שנקבעה על ידי פרופ' ירניצקי וסבר כי אין חפיפה בין התחומים, אזי אני מאמץ את האמור בחוות דעתו של ד"ר גיא אור וקובע כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 12.5% בתחום הפסיכיאטריה עקב התאונה.
לסיכום- נוכח כל האמור לעיל, אני קובע את נכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע עקב התאונה בשיעור של 55% (במעוגל) (15% בתחום האורתופדיה, 40% בתחום הנוירולוגיה, 12.5% בתחום הפסיכיאטריה).
5. הפגיעה התפקודית של התובע עקב התאונה
א. האב טען בתצהירו, כי מאז התאונה התובע סובל מכאבים מורכבים נוירולוגיים ואורתופדיים, מכאבי ראש חזקים וממושכים, סחרחורות, קשיי שינה וקשיי זיכרון, דיכאון, חרדות, פחדים, עצבנות יתר, הפרעות ניתוק וריכוז, כאבים ברגל ימין, בגב תחתון, בכתפיים ובזרוע שמאל וזקוק להשגחה ועזרה בכל תחומי החיים עקב הנזקים והפגיעות הנ"ל. כושר השיפוט שלו לקוי עם ניתוקים רגשיים ושכליים ובמודעות בכלל (סעיף 18). האב הצהיר כי התובע מתקלח לבד אך יש לו חרדות מלעשות הכל לבד והוא מעדיף שאימו תעזור לו למרות גילו המבוגר יחסית (סעיף 23) . האב הצהיר עוד, כי עקב מצבו הנפשי של התובע וחוסר שמחת החיים הוא מסתגר בבית, רואה טלוויזיה ולעיתים רחוקות מגיעים אליו חבריו ומבקרים אותו בבית, אבל הוא לא אוהב לשוחח איתם, מחשש שידברו על התאונה דבר שגורם לו ללחצים עוד יותר קשים, ולכן הוא מעדיף לא לפגוש את חבריו. הוא תמיד עם בני המשפחה ובני דודים שבאים לבקרו בתדירות של פעם פעמיים בשבוע וסיכוייו להתחתן לאור הנסיבות אפסיים (סעיף 25). עוד הצהיר האב כי ההורים וקרובי משפחה לוקחים אותו מדי פעם כשמתאפשר לטיולים בארץ ומבקרים את בנותיהם הנשואות בביתן בכפר ג'וליס ובכפר יאסיף, ולעתים למסעדה ולחתונות כדי שלא יתנתק לגמרי מהחברה וזאת חרף סירובו (סעיף 30).
בתצהירו המשלים של האב, בהתייחס לאותם סרטונים שצולמו בארועים פרטיים בהם צולם התובע, טען האב כי אין בכך דבר חדש והפנה לתצהירו שם התייחס למקומות שונים אליהם הוא לוקח את בנו לרבות ביקורים אצל בני משפחה. כן טען לגבי כך שבאחד הסרטונים נראה התובע מחייך, צוחק ומוחא כפיים, כי הצחוק או חיוך רחב של התובע ברוב המקרים אינו מתאים כלל לנסיבות מפאת פגיעותיו המוחיות והוא יכול לצחוק או לחייך ללא סיבה. הוא עצמו לוקח את התובע לחתונות ומשתדל להוציאו מהבית ודבר לא הוסתר (סעיפים 3-2). כמו כן, ביקור התובע בחדר הכושר היה כמובן בעידודו וידיעתו. הוא שכנע אותו שהאימון בחדר כושר בתרגילים שיתאימו לו יתרמו לחיזוק שריריו ואולי גם לחרדות, הוא ליווה אותו והמתין לו ברכב. התובע היה כארבע פעמים בחדר הכושר ואז עזב בשל חוסר מוטיבציה וקשיים שונים בשל מצבו (סעיף 4).
בעדותו בבית המשפט נשאל האב מה מסוגל התובע לעשות והשיב, כי הוא מסוגל לישון, לקום, לשבת, לדבר, אך לא במובן של אדם נורמלי, אלא במובן של אדם פגוע. יש לו הרבה נכויות ומוגבלויות. כשהוא מבקש משהו זה מינימלי. הוא לא עושה כלום, כל הזמן בבית צמוד לאימו ולאחים שלו. מעבר לכך אין עוד דברים שהוא מסוגל לעשות (עמ' 18). האב נשאל על כך שהתובע הגיע לבית המשפט עם קב אחד וטען כי ההמלצה בשיקום מבית לוינשטיין הייתה ללכת עם קביים, זה היה לפני שלוש שנים ואחרי שקיבל טיפול בקהילה, הרופא אמר שבשביל האיזון ילך עם קב אחד ואם יזדקק לקב השני שייקח אותו וזו ההמלצה כרגע (עמ' 18, 19). הוא טען כי כאשר התובע הולך עם קב אחד הוא עלול ליפול. הוא נשאל אם ראה אותו הולך בלי קביים בכלל והשיב: "הוא בבית שלי. כשהוא קם מהמיטה הוא לוקח את הקב, הוא עומד קצת לפני ההליכה כשהוא מתאזן הוא הולך עם קביים. הוא נכנס לשירותים עם קביים. מדי פעם הוא בלי." (עמ' 19, שו' 11-9). למרות שציין כאמור כי מידי פעם התובע בלי קביים, בהמשך העיד: "נכון, לא ראיתי אותו אף פעם בלי קביים, וגם בלי קב אחד לפחות." (עמ' 19, שו' 13-12). הוא נשאל על האמור בתצהירו לגבי הקושי של התובע לטפס במדרגות וטען כי יש מעקה על המדרגות והתובע מחזיק בו כאשר עם היד השנייה שמחזיקה את הקב הוא עולה ויורד לאט לבד במדרגות (עמ' 22, שו' 33-28). לדבריו, לפעמים קשה לתובע לעלות והוא נשאר לישון למטה עם אחיו. לוקח לו 3-2 דקות לעלות את המדרגות. הוא נשאל אם התובע יכול לעזור לסחוב שקיות לקומה למעלה והשיב כי הוא יכול לעשות כן רק אם מדובר בשקית במשקל נמוך, פחות מקילו. הוא העיד כי התובע אינו יכול לרוץ מאחר שהוא לא מאוזן (עמ' 23). האב העיד, כי התובע מתקשה להתנהל ולפתח שיחה ארוכה כמו בני גילו, הוא מעדיף להיות בבית עם המשפחה. הוא טען כי התובע צמוד אל בני המשפחה, הוא לוקח אותו איתו לאחיות שלו ואחיו לוקח אותו לאירועים או למסיבות. כשהוא בעבודה, התובע הולך עם אימו להורים שלה, והם לא משאירים אותו לבד (עמ' 24, שו' 17-10).
הוא נשאל על הסרטונים שלגביהם הצהיר בתצהירו המשלים כאמור לעיל, ואישר כי באחד הסרטונים רואים את התובע עומד ללא קב, אך לטענתו הוא לא זז והקב שלו היה ליד הקיר. הוא עומד ומוחא כפיים ולא זז מהמקום (עמ' 26, שו' 8-6). בסרטון נוסף אישר כי התובע הרים ילד על הכתפיים כשלדבריו: "הוא לא מודע למעשיו והוא לא יודע מה הוא עושה." הוא תמיד רוצה לחקות אחרים כי כולם הרימו ילדים על הכתפיים. הוא חיקה אחרים והוא העיר לו על כך והוריד ממנו את הילד (עמ' 26, שו' 34-30). הוא העיד כי ראה את התובע מרים את הילד על הכתפיים ומבחינתו זה היה ממש לא בסדר שהוא עשה את זה והוא עצר זאת תוך פחות מדקה. הוא טען כי התובע לא היה יציב כשהרים את הילד על הכתפיים (עמ' 27, שו' 8-1). הוא אישר כי לא התייחס בתצהירו לכך שהתובע הרים ילד על הכתפיים וטען כי שכח (עמ' 27). מבחינת הזיכרון של התובע, העיד האב כי יש דברים שהתובע זוכר ויש דברים שלא (עמ' 29, שו' 3-1). הוא לא סיפר לו כיצד ארעה התאונה אבל הוא זוכר שקרתה תאונה והוא התאושש בבית החולים. יש דברים מלפני התאונה שהוא זוכר ויש דברים שאינו זוכר (עמ' 29, שו' 10-1).
במהלך חקירתו של האב צפו הצדדים בסרטון בו רואים אנשים רוקדים ואת התובע בחולצה אדומה ועל כתפיו ילד והוא היה ללא קב. התובע רקד לצלילי מוזיקה, הזיז את רגליו וגם הרים אותן מהקרקע. ביד שמאל חלק מהזמן ייתכן שאחז בסיגריה בוערת. התובע זז כשהילד על כתפיו ורואים אותו מעת לעת בסרטון עם הילד על כתפיו מוחא כף בעצמו. התובע אף פרס ידיו לצדדים בצורה של T (עמ' 29, שו' 26-21). הצדדים הסכימו כי הסרטון האמור צולם בחודש אוגוסט 2017 (עמ' 29, שו' 30-29). האב העיד כי מי שהיה על הכתפיים של התובע הוא ילד שהיה בעת הצילום בן 11 לערך (עמ' 29, שו' 33-32). האב נשאל כיצד מצליח התובע להרים את הילד על כתפיו כדקה וחצי בהתחשב בכך שהוא טוען, כי התובע אינו יכול לסחוב שקית ובקושי עולה מדרגות. הוא השיב, כי התובע אוהב לחקות אחרים וחיקה מישהו אחר שהרים ילד על כתפיו. לטענתו, הוא דמיין לעצמו שהוא בצבא לוקח חייל על הכתפיים והם העירו לו שיוריד את הילד מהכתפיים ועזרו לו להוריד אותו (עמ' 30, שו' 9-4). האב טען שהילד שקל אז בקושי 20 קילו (עמ' 30, שו' 12).
בסרטון נוסף בו צפו הצדדים במהלך הדיון, נראה התובע בחולצה אדומה בקצה השולחן, רוקד ומוחא כף יחד עם אחרים. רואים אותו מזיז רגליים ומרים אותן ומוריד אותן חזרה. כולם עומדים במקום בזמן הריקוד, אבל רואים שהתובע מרים כל פעם רגל אחת בזמן הריקוד ומוחא כף (עמ' 30, שו' 27-23).
כמו כן צפו הצדדים באותה ישיבה בסרטון נוסף, אירוע מקדים לחתונה. רואים את התובע מגיע לקראת חבורת רוקדים בשורה, כשהוא בחולצה כחולה ומכנסי ג'ינס דהויים ומצטרף לשורת הרוקדים כשהוא מתנועע בתוך השורה ורוקד תוך הזזת רגליו ונע יחד עם כולם בשורה שזזה לצלילי המוזיקה. לאחר מכן בסרטון נוסף, רואים אותו גם רוקד ומתנועע יחד עם אחרים על הרחבה, יחסית בצורה מינורית (עמ' 30, שו' 30- עמ' 31, שו' 1).
לאחר שצפה בסרטונים ציין האב, כי הוא לא מכחיש שהתובע מזיז את הרגליים, ושהוא עולה ויורד במדרגות והוסיף כי לתובע רגל אחת בריאה שלא נפגעה כלל והוא הוא לא משותק על כסא גלגלים בבית (עמ' 31, שו' 4-3). בסרטון קצר נוסף, נראה התובע צועד במקביל לאחרים לצלילי המוזיקה, תוך מחיאת כפיים והזזת רגליים ותנועות קדימה (עמ' 31, שו' 9-6). בסרטון אחר נראה התובע באירוע בחולצה לבנה, מרים ידיים לצלילי המוזיקה ורוקד בצורה מינורית במקום תוך הזזת הידיים וכן נראה משוחח עם אחר (עמ' 31, שו' 16-12). האב אישר שראה את הסרטונים לפני שחתם על תצהירו המשלים וציין כי אינו מכחיש אותם (עמ' 31, שו' 22-21).
בהמשך חקירתו, נשאל האב האם יש מסמך עם המלצה שהתובע צריך ללכת עם קביים והוא השיב: "אצלי כאן לא. אבל בסיכומי אשפוז בית לוינשטיין רשום שבמשך תקופה מסוימת הוא צריך להיעזר עם שני קביים." (עמ' 32, שו' 10-6). האב טען כי האורתופדים שבדקו אותו לאחר השחרור המליצו לו ללכת עם קב אחד או שניים, וזה צריך להיות בהמלצות הרפואיות. לדבריו, גם בפיזיותרפיה המליצו על איזון הליכה. הוא טען שלאחר השחרור מבית החולים המליצו על קב ובהמשך הוא היה אצל אורתופד של קופת החולים, וכשנשאל אם קיבל מסמך כדי לתמוך בטענה זו בדבר הליכה עם קב השיב "יש את זה בתיק הרופאים.". על אף האמור, כשהתבקש להציג מסמך כלשהו לגבי המלצה שניתנה לתובע ללכת עם קב, לאחר השחרור מבית לוינשטיין בחודש דצמבר 2013, הודה שאין לו מסמך כזה (עמ' 32). האב הופנה לסיכום אשפוז מיום 18.12.13 מבית לוינשטיין, בעמוד 4 (צורף לתצהירו של האב, כחלק מנספח ז') שם נאמר כי התובע מתהלך ללא אביזרי עזר באופן עצמאי, ואף תואר כי התובע רץ על הליכון 300 מ' וכי הוא הולך עצמאית ללא אביזרי עזר. הוא השיב: "מה שכתוב כתוב, אני לא מכחיש. אני ליוויתי אותו בבית החולים. בשבועיים הראשונים היינו מורידים אותו בכיסא גלגלים. אני לא יכול להסביר מה שכתוב שם, אם זה כתוב אז זה כתוב." (עמ' 32, 33). הוא אישר כי לכאורה מה שנכתב במסמך של בית החולים לוינשטיין מיום 18.12.13 מקבל ביטוי בסרטונים ששם התובע לא משתמש בקב (עמ' 33, שו' 20-18). הוא אף אישר כי בסרטונים, אילו לא היה יודע שהתובע נפגע בתאונה, הוא מתנהג "כאחד האדם" ואין משהו שונה (עמ' 33, שו' 23-21). הוא שב וטען כי זה מה שרשמו במסמכים של בית לוינשטיין אך הוא חולק על המסקנה שלהם שהוא לא צריך קב.
בכל הנוגע להיותו האפוטרופוס של התובע, נשאל האב, היכן המסמכים שעל פיהם קבע בית הדין הדרוזי שהתובע אינו כשיר לנהל ענייניו ומינה לו אפוטרופוס, כאשר מנגד כאמור, התובע נכנס למומחים לבדיקה בעצמו והסביר מה הבעיות שלו. האב השיב, כך:
"לפי בדיקת הרופאים הפסיכיאטרית האחרונה נשלחנו לבית החולים רמב"ם ושם ציינו שהוא זקוק לעזרה ולמישהו שיעזור לו. זה האבחון הנוירקוגנטיבי שעשו לו, ושם כתבו שלפי הבדיקה הוא לא מאה אחוז בן אדם רגיל והוא צריך עזרה. מסרנו את המסמך הזה לבית המשפט, ולכן בית הדין הדרוזי מינה אותי אפוטרופוס כי אני אבא שלו." (עמ' 34, עמ' 35, שו' 5-1).
האב טען כי התובע יודע שהוא אחראי עליו ושהוא לא יכול לנהל את החיים שלו לבד. לתובע פגיעה מוחית והבעיה המרכזית שלו כאשר הוא מתעצבן ומאבד שליטה (עמ' 35). עם זאת, למעט חיכוכים בין אחים, הוא נשאל אם הוא יכול להצביע על אירוע יוצא דופן שחווה עם התובע מבחינת התנהלותו בשנה האחרונה והוא השיב על כך בשלילה (עמ' 35). הוא טען כי הם התרגלו אליו אבל למישהו מבחוץ זה יראה מוזר. לפיכך, נתבקש לתאר אירוע כזה שאנשים מבחוץ יחשבו שהוא מוזר והשיב: "הוא לא יוצא בחוץ לבד עם אנשים, אנחנו יושבים איתו. לא היה אירוע בשנה האחרונה שאדם מבחוץ היה רואה והיה אומר שזה מוזר מבחינת ההתנהלות של הבן שלי." (עמ' 36, שו' 7-2). האב טען כי בשנים האחרונות אין לתובע התנהגות מוזרה כי הוא מקבל תרופות נגד כאבים וכדור הרגעה לפי המלצת רופא המשפחה שמרגיעות אותו (עמ' 36, שו' 20-8).
האב אישר כי יש המלצה של הביטוח הלאומי שהתובע יכול לעבוד בעבודה בישיבה שלא מצריכה מאמץ מיוחד (עמ' 39). הוא נשאל אם הפנה את התובע לשיקום, לעבודה והשיב כי פנה למוסד לביטוח לאומי והציעו לו לקחת את התובע לעבודה שיקומית בעכו, לאנשים שצריכים שיקום. הוא הסכים אבל ביקש הסעה לתובע מהבית לעכו ובחזרה ואמרו שיבדקו את העניין ואז חזרו אליו ואמרו שאין ליווי והסעה והוא צריך להגיע בכוחות עצמו (עמ' 40, שו' 7-1). הוא טען כי אמרו שייתנו לתובע עבודה של 4 שעות, לא במפעל מוגן, אלא במרכז שיקומי בעכו בתעסוקה עם חרוזים (עמ' 40, שו' 15). הוא נתבקש להציג המלצה כזו, והשיב כי זה בביטוח לאומי (עמ' 40, שו' 18-17). הוא נשאל אם מאז אותה הצעה לגבי עבודה בעכו ניסה לשלב את התובע במקום עבודה אחר והשיב על כך בשלילה (עמ' 41, שו' 7-4). נוכח דבריו כאמור, נטען בפני האב כי נעשתה פנייה לביטוח הלאומי לשיקום מיום 10.10.18 ושם השיבו כי התובע כלל לא מוכר במחלקת שיקום. האב השיב לכך כי: "אם בן אדם מסכים לשיקום יש לו תיק שיקום ועוקבים אחריו. בגלל שהוא לא הסכים לשיקום הוא לא מוכר. זה טבעי..." (עמ' 41, שו' 11-8). לטענתו, הזמינו אותם לנהריה והציעו לתובע שיקום. הם לא הציעו עבודה מסוימת. אם הם לא רשמו בביטוח לאומי זה מאחר שהתובע לא נכנס לשיקום. "זה לא היה במחלקת שיקום במל"ל. זה היה עם עובדת סוציאלית וביטוח לאומי. אין לי נייר מאותה עובדת סוציאלית." (עמ' 41, שו' 20-13). הוא נשאל מדוע לא הזכיר את כל הסיפור הזה בתצהירו והשיב כי לא מצא בכך צורך (עמ' 41, שו' 25-24). בהקשר זה יצויין, כי אכן הוצג לבית המשפט נ/1 22.1.20 מסמך מהמוסד לביטוח לאומי מיום 10.10.18, סניף נהריה שיקום, לפיו התובע אינו מוכר או טופל במחלקת שיקום בסניף נהריה. האב נשאל אם הוא רואה את התובע בעתיד יושב בבית כל היום והוא השיב כי אין מי שיסיע אותו (עמ' 42, שו' 17-16). כשנשאל אם הנכות של התובע היא כזו שהוא ישב כל החיים בבית, השיב על כך האב בחיוב. לטענתו, התובע לא יכול לנהל את עצמו (עמ' 43, שו' 11-4).
מדברי האב עלה כאמור כי התובע סובל מכאבים ומקשיים רבים, בעיות נוירולוגיות שונות, לרבות כאבי ראש, סחרחורות, קשיי שינה, כן בעיות של חרדה, דכאון ופחדים וכן בעיות אורתופדיות המתבטאות בכאבים שונים. האב התייחס למצבו הנפשי של התובע ולהעדפתו להישאר בבית. האב העיד כי התובע מתקשה לתפקד באופן פיזי, מתהלך על בסיס קבוע עם קב ומתקשה לסחוב דברים שאינם שקית במשקל נמוך. עם זאת, האב עומת עם סרטונים בהם נצפה התובע נושא ילד על כתפיו כאשר האב אישר שהתובע הוא שהרים את אותו ילד על כתפיו, וכן כשהוא רוקד ומוחא כפיים וכן מזיז את רגליו וידיו. לאחר שגם שמעתי את עדותו של ד"ר טאובר כאמור לעיל, אשר לאחר שצפה בסרטונים סבר כי נכותו של התובע בתחום האורתופדי היא בשיעור של 15% בגין הירך, הרי שנראה כי האב בעדותו ניסה להעצים במידת מה את השלכות התאונה כשהציג את התובע כסובל ממוגבלות קשה יותר בתחום האורתופדי מאשר סובל בפועל.
לתובע אמנם מונה אפוטרופוס והאב הציגו כמי שאינו יכול לנהל את חייו לבד, אך האב הודה כי התובע לא סבל בשנים האחרונות מבעיות של איבוד שליטה וכן אישר כי בשנים האחרונות התובע לא היה בטיפול פסיכיאטרי, ובשנה האחרונה גם לא היה בטיפול פסיכולוגי, וכי לא היה צורך בטיפולים פסיכיאטריים (עמ' 37).
האב לא הציג כל מסמך ממנו ניתן להסיק כי התובע ניסה לחפש עבודה או להשתלב בשוק העבודה לאחר התאונה. האב אישר כי התובע קיבל המלצה לעבוד בישיבה שלא מצריכה מאמץ וכי נמצא לו על ידי הביטוח הלאומי מקום עבודה שיקומי, אך הוא לא החל לעבוד שם מאחר שלא הייתה לו דרך להגיע למקום שהיה מרוחק. עם זאת, התברר כי אין לתובע תיק שיקום בביטוח הלאומי, כפי שאף עולה מנ/1 22.1.20.
ב. התובע הצהיר בתצהיר העדות הראשית מטעמו מיום 23.12.19, כי הוא מסתמך בתצהירו על המסמכים ועל התצהירים של האב ושל קרוב משפחתו (להלן:"סאמי")), ובלאו הכי הוא שוכח הרבה דברים ויש לו נזקים רפואיים קשים בשל התאונה (סעיף 3). התובע הצהיר עוד, כי הוא סובל מדיכאון, עצב, כעס, ניתוק מהמציאות ומגבלות רבות לרבות פיזיות וכאבים (סעיף 5). מידי פעם הוא חולם חלומות שווא על כל מיני דברים וכשהוא מתעורר הוא חושב עדיין שהוא נמצא בחלום. כן הוא מדמיין לעצמו דברים ומתנהג שלא מתוך מודעות ו/או ללא שליטה בעצמו (סעיף 9). בנוגע לסרטון שהוצג לפניו, הצהיר התובע, כי הוא נראה שם לכמה שניות כשהוא נושא ילד קטן על הכתפיים לשניות אחדות בבית, וכי הדבר נעשה מתוך התלהבות ורצון אוטומטי להידמות לבן משפחה אחר שעמד לידו ונשא ילד על כתפיו. יכול להיות שהוא חלם על היותו חייל עת שהיה נושא חיילים בעבר על כתפיו (סעיף 10). בכל הנוגע להגעה לבית המשפט, הצהיר התובע, כי הוא תמיד חרד להגיע לבית המשפט ויש לו חרדות שונות מיום התאונה וכשהוא מדמיין את נהג הרכב הוא נלחץ מאד והוא מזכיר לו את התאונה הקשה, חבריו ההרוגים ואת מצבו הקשה מאד. עוד הצהיר, כי נוכח התאונה, הנערה שאהב במשך ארבע שנים לפני התאונה והייתה אמורה להיות אשתו לעתיד עזבה אותו. זה מצער אותו והוא יודע שלעולם לא תהייה לו חברה (סעיפים 12-11).
בחקירתו הנגדית נשאל התובע, על הבדיקות שעבר על ידי הרופאים, האם שאלו אותו שאלות והאם ענה בצורה אמיתית והוא השיב בחיוב. הוא השיב, כי לא הייתה לו בעיה להבין את השאלות. אביו היה יושב לפעמים בחוץ ליד הדלת והוא נשאר לבד בבדיקות, אך היו בדיקות שהוא נשאר איתו בחדר (עמ' 52). הוא העיד כי הוא שוכח דברים, מאז תקופת השיקום וזה קורה גם היום, וכי לפני התאונה לא היו לו בעיות זכרון (עמ' 53, 54). הוא הופנה לכך שבבדיקתו אצל ד"ר גיא אור ביום 17.8.15, ציין כי אינו זוכר את שמות אחיו וכן אמר שם כי אינו זוכר כלום מלפני התאונה וגם לא לאחריה (עמ' 55, שו' 23-15). הוא השיב כי הוא זוכר את אחיו עימם הוא חי בבית, וכאשר מדברים אתו על נושא הוא זוכר, גם אם לא את כל הדברים (עמ' 56, שו' 3-1). הוא נשאל מדוע אמר לפסיכיאטר שהוא לא זוכר כלום והשיב כי כאשר מדברים איתו על נושא הרבה פעמים לפעמים הוא זוכר, לפעמים מראים לו תמונות והוא נזכר (עמ' 57, שו' 8-5). התובע העיד, כי הוא משתמש בקב כאשר יש לו כאבים ברגל, אבל לא תמיד יש לו כאבים (עמ' 59, שו' 23-15). לטענתו הוא אינו יכול לעשות פעילות גופנית או לקפוץ. גם לא מסוגל להרים רגל ימין או רגל שמאל למעלה (עמ' 59, 60). הוא טען כי כאשר הוא נכנס לרכב פותחים לו את הדלת, הוא צריך ליווי, הוא נכנס עם רגל שמאל ומרימים לו את רגל ימין (עמ' 60, שו' 26-12). ביציאה צריך עזרה לרגל ימין. מישהו מוריד לו את רגל ימין והוא יוצא לבד (עמ' 61, שו' 5-1). הוא טען כי אינו מרים משאות כבדים לבד. לקניות הוא הולך עם אביו ואחיו, והם סוחבים, הוא לא יכול לסחוב ג'ינס, לא מסוגל להרים תיק, יש לו כאבי גב תחתון אז גם אם תיק ישקול גרם הוא לא יסחוב אותו (עמ' 61, שו' 21-6). בכל תחומי החיים עוזרים לו (עמ' 61, שו' 24-22). התובע העיד כי יש לו הגבלות רבות, הוא יושב בבית ולא עושה כלום. התובע נשאל האם כאשר כתב בתצהירו שהוא מתנתק מהמציאות כוונתו הייתה שהוא מתנתק מהחיים, כלומר אנשים בני גילו יוצאים והוא יושב בבית, והוא השיב לכך בחיוב (עמ' 62). הוא נשאל האם כאשר הוא נמצא עם המשפחה ויש מוזיקה והוא רוצה לקום לרקוד, מישהו יצטרך להזיז לו את הרגל כל הזמן, והשיב כי לא כל הזמן. ברכב כשהוא בעליה הוא צריך עזרה בכניסה לרכב. בשטח ישר הוא יורד לבד (עמ' 63, שו' 14-4). בנוסף, אחרי נסיעה ממושכת יש לו סחרחורות והאב עוזר לו לקום עם הקב (עמ' 63, שו' 24-23). במהלך חקירתו ציין התובע :"הלוואי שאני אקום לרקוד. הכוונה בלי קב, הלוואי עלי." וכן הלוואי שהיה יכול לקחת תרמיל על הגב, אך לא זכור לו שזה קרה (עמ' 64, שו' 6-2). נוכח האמור הופנה לסרטונים ואישר כי הוא זז בסרטון ולא רואים אותו עם קב. כן אישר כי הילד נמצא על הכתפיים שלו. לטענתו, מרוב התלהבות הוא הרים את הילד כמו אחרים שהרימו ילדים על הכתפיים (עמ' 65). לטענתו אחרי שהוריד את הילד הוא ישב וביקש שיסיעו אותו הביתה כי היו לו כאבים (עמ' 66, שו' 25-23). לדבריו, הוא סומך רק על האב והוא מתנתק מהאב כשאחיו מגיע (עמ' 67, שו' 10-6). לטענת התובע, הוא מחקה אחרים, לא שולט בפעולה של להניח ילד על כתפיו, זה אינסטינקט. נוכח האמור הוא נשאל מדוע טען שאינו יכול לסחוב תיק, הוא השיב כי כאשר האב עימו יש לו ביטחון. לפיכך נשאל על הסרטון שם האב לא מופיע והוא טען כי לפעמים הוא לא שולט בעצמו (עמ' 68). התובע נשאל מדוע לא הגיע לדיונים הקודמים בבית המשפט והשיב כי לא קיבל זימון והאב מחליט (עמ' 69, שו' 16-9). הוא הופנה לאמור בתצהירו שם טען שהוא חרד להגיע לבית המשפט ונשאל האם יתכן שזה קצת מוגזם. הוא השיב כי אינו יודע (עמ' 70, שו' 9-3). הוא נשאל שאלות לגבי הצבא ולא זכר אם בזמן התאונה היה בצבא, את הפרופיל שלו, אם היה לו רובה או אקדח בזמן שרותו, אם עבר ניתוח לפני התאונה (עמ' 71) וכן לא זכר פרטים נוספים הנוגעים לשרותו (עמ' 72-73). בהמשך חקירתו, טען התובע כי כלל לא צפה בסרטון אבל בן דודו סיפר לו מה היה בו. הוא נשאל אם יתכן שאמר לו גם מה לומר על כך והשיב בשלילה (עמ' 76). לאחר שצפה בסרטון באולם בית המשפט, הוא נשאל, כיצד במשך דקה וחצי הוא ללא קב, מרים ילד תוך כדי ריקוד והילד יציב והוא עם הידיים בצדדים וגם מעשן סיגריה תוך כדי, מאחר שהאמור לא תואם את שסיפר. התובע השיב כי אין לו תשובה לכך (עמ' 78). הוצג לו סרטון נוסף שגם בו הוא נראה רוקד ללא קב. נוכח האמור נשאל התובע האם אכן הוא זקוק לעזרה בפתיחת דלת והוא השיב בחיוב (עמ' 79). כשהרכב בעליה הוא זקוק לעזרה (עמ' 80, שו' 9-7). במהלך ישיבת יום 5.2.20 הוא צפה בסרטון נוסף מחתונה בחצר שם הוא נצפה רוקד בלי קב. התובע אישר כי רואים בסרטון את רגל שמאל למעלה ורגל ימין למטה והוא רוקד (עמ' 81). בהמשך נשאל על סרטון אחר שבו נצפה בלי קב והשיב כי כאשר אין לו כאבים הוא לא חייב קב (עמ' 83, שו' 11-8). לטענתו כשהרגיש כאב, חזר וישב על כסא (עמ' 85, שו' 15). במהלך עדותו, לא ידע לענות על שאלות פשוטות כמו איפה היה בלילה לפני עדותו, באיזה מכונית הגיע אל בית המשפט, משך הנסיעה ועוד (עמ' 106). התובע טען כי יש לו פגיעת ראש והוא אינו מסוגל לעשות הכל, ובין היתר, אינו מסוגל לכתוב ולקרוא (עמ' 108, שו' 26-23). נוכח האמור הוא הופנה לסיכום ביקור מבית החולים רמב"ם מיום 4.5.15 (בית משפט 2 5.2.20). שם בעמוד 5, צויין בין היתר כי: "ביצועים גרפומוטוריים תקינים, כותב כתב יד קריא ובמהירות משביעת רצון.". והוא נשאל מה יש לו לומר על כך והשיב :"לא יודע מה להגיד." (עמ' 109, שו' 15-3). הוא שב וטען שיש לו בעיית זכרון, לפעמים זוכר ולפעמים לא (עמ' 111). התובע טען גם כי אינו יכול ללכת לסופר לבדו והאב עושה הכל (עמ' 112, שו' 3-1). התובע נשאל האם הוא רוצה ללמוד מקצוע ולהתקדם בחיים והוא השיב על כך בשלילה (עמ' 94, שו' 5-2). לפיכך הופנה לנספח ב' למוצגי קרנית בעמוד 49, שם במסמך של המוסד לביטוח לאומי צויין בין היתר, כי הוא אינו עובד אך "מוכן ללמוד מקצוע שמתאים לו.". הוא השיב לכך כי אינו זוכר שאמר זאת (עמ' 96, שו' 10-6). לדבריו: "הלוואי שאני יכול ללכת וללמוד." לטענתו יש לו הרבה הגבלות והוא לא יכול (עמ' 96, שו' 17-11).הוא טען כי חשב לחזור לעבוד בזה אך נתקל בבעיה של הסעה, כלומר שאין מי שייקח אותו (עמ' 98, שו' 25-15). הוא העיד כי חשב פעם ללכת לעבוד ולרענן את המקצוע אבל זה ירד מהפרק. הוא נשאל אם פנה לביטוח לאומי והשיב על כך בשלילה (עמ' 99, שו' 26-16), הוא לא היה בשיקום בביטוח לאומי (עמ' 100, שו' 2-1). התובע טען כי אינו יכול לעבוד בעבודה פיזית. וגם אם לא הייתה בעיה של הסעות הוא לא סומך על אנשים הוא מתעצבן מיד, הולך פעם אחת ומפסיק (עמ' 100, שו' 16-12).
התרשמתי כי פגיעתו הנוירולוגית והפסיכיאטרית של התובע השפיעה על מהלך עדותו. כך למשל, התרשמתי בתשובותיו מהאדישות, הפאסיביות וחוסר היזימה מצדו כמו גם תלותו הרבה באביו, וגם בקרובי משפחה אחרים, כל אלה תולדה של הפגיעה שלו.
ג. מטעם התובע הוגש בהקשר זה גם תצהירו של סאמי מיום 23.12.19.
סאמי, בן דודו של התובע שגר במרחק של כ-200 מטר מביתו של האחרון הצהיר, כי התובע לפי תפקודו והתנהגותו המוכרת לו היטב, מתפקד ברמה נמוכה מאד וניתן להבחין בכך אף ללא אבחונים רפואיים ואף בשיחה רגילה (סעיף 5) כאשר התובע מתנהג כילד קטן (סעיף 8). לאחר שצפה ב-7 סרטונים שנלקחו מתוך 3 אירועים משפחתיים שונים, טען סאמי, כי בסרטון מחודש אוגוסט 2017, נראה התובע נושא את בנו הקטן והרזה על הכתפיים באירוע משפחתי סגור ואף לא מתוכנן שהם יזמו בספונטניות בביתו של דודו לאחר שסעדו ארוחת ערב ביחד. מאז התאונה מתנהג התובע כילד קטן, מתלהב מכל דבר, חסר שליטה בעצמו ומתנהג בלי מודעות עצמית ומנסה לחקות אנשים בסביבתו וכמובן נכנס לפעמים לדמיונות שונים שהוא עדיין בצבא, ומרים אולי איזה חייל על הכתפיים ומאבד בהרבה מקרים מודעות למציאות ומצבו, וכך גם הבעות הצחוק שלו מידי פעם שאינן מתאימות כלל לנסיבות. לגבי הילד שהתובע נושא על כתפיו לכמה שניות בודדות בלבד, הוא העיר לו על כך והורה לו להוריד אותו מאחר שהוא יודע שגם מבחינה פיזית אין הדבר מתאים לו וגם חשש שהילד ייפול כי התובע חלש מאד. יתר על כן, רואים בסרטון באופן ברור את התובע הלבוש בחולצה אדומה שהוא בקושי זז עם הילד על כתפיו והוא עשה זאת רק לאחר שראה קרוב משפחה אחר שעמד לידו נושא גם הוא את אחד הילדים על כתפיו, דבר שגרם לתובע לחקות אותו. רואים בבירור את ההבדל בין תנועותיו האיטיות מאד של התובע לעומת התנועות העוצמתיות של אותו קרוב משפחה כאמור (סעיף 9 א-ד). באשר לשאר הסרטונים, מדובר באירועים משפחתיים שונים שניתן לראות בהם את התובע מוחא כפיים ושמח, דבר שכל המשפחה מעודדת כשזה מתאפשר (סעיף 9ו). כן טען סאמי בתצהירו, כי הטענה שהתובע נוהג ברכב, היא לא נכונה, מניסינו בכפר, במקרה כזה אנשים אחרים בכפר היו אמורים לראות אותו נוהג והדבר היה מתפרסם ומגיע לאוזני המשפחה, כך שמדובר בשקר מוחלט. התובע לא יוצא מהבית רגלית אלא בליווי בני משפחתו קל וחומר לגבי הטענה שהוא נוהג ברכב.
בחקירתו בבית המשפט העיד סאמי כי הוא בן דודתו של התובע וכשנשאל אם יש עוד קרבה משפחתית השיב על כך בשלילה. "הוא רק בן דוד. אבא שלו אח של אמא שלי." עם זאת, מיד לאחר מכן אישר כי הוא נשוי לאחותו של התובע. כשנשאל מדוע הדבר לא נרשם בתצהירו, השיב כי זה לא משנה מאחר והוא קרוב משפחה מקרבה ראשונה בלי קשר לנישואים לאחותו (עמ' 173). הוא הופנה לסעיף 5 לתצהירו, שם טען כאמור כי התובע מתפקד ברמה נמוכה וניתן להבחין בכך בשיחה רגילה וללא אבחונים, והוא השיב, כי זה מתבטא בכך שבמספר רב של פעמים שהתובע בא אליו והיו אצלו אורחים, התובע שמשתתף בשיחה צוחק ללא קשר למצב והאורחים שואלים אם הוא בסדר, מיד חשים שהוא לא כל כך בריא ומחובר (עמ' 174). סאמי העיד לגבי הסרטונים כי מדובר היה בפרק זמן שנמשך פחות מדקה שהתובע הרים את בנו על כתפיו והוא מיד הוריד אותו מהכתפיים (עמ' 175). בנו שנמצא בסרטון על כתפי התובע, הוא יליד 17.9.05, לפיכך נשאל מדוע כתב בתצהיר שהתובע חלש יותר מבנו. הוא טען כי התובע אינו בשיא הבריאות הנפשית והרפואית שלו. במהלך השנים הוא חווה לא מעט מצבים בהם התובע לא התנהג בצורה נשלטת. לטענתו, הוא לא טוען שהתובע חלש פיזית יותר מבנו, "אני מתכוון למשל בריצה הבן שלי יכול לרוץ 2000 מטר והתובע לא יכול." (עמ' 176). הוא אישר כי האמור בסעיף 9ב לפיו התובע מדמיין סיטואציות שהוא מרים חיילים על הכתפיים הוא לא משהו שהתובע סיפר לו, אלא השערה שלו (עמ' 177).
מתצהירו וחקירתו של סאמי עלה, כי התובע מתנהג כילד קטן, מתלהב מכל דבר, חסר שליטה ובלי מודעות עצמית. התובע מחקה אנשים ומתפקד ברמה נמוכה. התובע אינו נוהג ברכב ולא יוצא מהבית רגלית לבד ללא ליווי משפחתו. התובע צוחק ללא קשר למצב ויש לו הבעות פנים שאינן ברורות.
בהקשר זה של אותו חיוך כנטען, הסביר פרופ' ירניצקי בחקירתו הנגדית לב"כ התובע, כי הבעיה העיקרית של התובע היא התפקוד הניהולי, חלק מהתמונה הפרונטלית היא שהנפגע לא מפעיל את כל הדברים שהיה עושה באופן רגיל קודם. הוא נשאל על אותו חיוך של התובע שעולה כאשר הוא מדבר, חיוך שאינו מתאים לסיטואציה, והשיב כי קוראים למצב זה "ביטל זוך" כשהכוונה צחוק אווילי, שמופיע בספרים נוירולוגיים והוא אפקט של פגיעה פרונטלית, וגם אישר שכאשר כתב במסגרת חוות דעתו בעמוד 4 בבדיקה "בחצי חיוך של אדישות" זה בהחלט יכול להתאים ל"ביטל זוך" (עמ' 228).
ד. הנתבע, סאפי, טען בתצהירו מיום 3.12.19, כי הוא מופתע מכך שהתובע מתאר עצמו כיום כחסר כל יכולת לתפקד וככזה הזקוק לאחרים לשם תפקודו. הוא ראה אותו במספר הזדמנויות בכפר מאז התאונה וגם לאחרונה, וממה שראה תפקודו נראה טוב והוא מתפקד כמו בעבר. הוא ראה במו עיניו שהתובע מסתובב עם חברים, צוחק איתם, מבלה איתם, שר שותה אלכוהול ומשתתף בשמחות. כן ראה אותו מתאמן בחדר כושר, ואף ראה סרטונים בפייסבוק ובאינסטגרם בהם נראה התובע בריא לחלוטין ומתפקד ללא כל מגבלה בניגוד לטענות בדבר מצבו הרפואי. מדובר בסרטונים מהתקופה שלאחר האירוע, משנת 2017 ומשנת 2019. את הסרטונים הוא הוריד לטלפון הנייד ללא כל עריכה או שינוי והם צורפו לתצהירו ויש בהם כדי להפריך טענותיו הרפואיות לרבות מגבלותיו של התובע.
בחקירתו הנגדית לב"כ התובע העיד סאפי כי ראה את התובע נוהג לאחר התאונה. הוא אישר כי ביקר את התובע בביתו לאחר ששוחרר מבית החולים ומצבו היה קשה (עמ' 196). הוא הסביר כי אינו טוען שהתובע לא נפגע, אך כשהוא שומע שהתובע טוען שאינו יכול לרוץ או להרים שקית במבה, הוא מעיד כי הוא יכול לתפקד וראה אותו בלילה הולך ברגל בכפר בלי ליווי של האב או של קרוב משפחה אחר. כשנשאל מדוע לא כתב זאת בתצהירו השיב כי אמר זאת לעורך דינו. הוא נשאל מדוע לא צילם את התובע נוהג כטענתו והשיב כי אם הייתה לו אפשרות היה מצלם. כמו כן העיד כי ראה את התובע מתאמן עם אביו בחדר הכושר בג'וליס (עמ' 198, שו' 5-4).
ה. צד ג' 2, ודיע, הצהיר בתצהירו מיום 3.12.19, כי הוא מכיר אישית את התובע מאז שהיו ילדים והם גרים במרחק קצר זה מזה. הוא מופתע מכך שהתובע מתאר את עצמו כיום כחסר יכולת לתפקד וככזה שזקוק לאחרים לשם תפקודו. הוא ראה את התובע במספר הזדמנויות בכפר מאז התאונה וגם לאחרונה, ממה שראה תפקודו טוב ונראה שמתפקד טוב כמו שתפקד בעבר. הוא ראה במו עיניו את התובע נוהג ברכב, מסתובב עם חברים, צוחק ומבלה איתם, משתתף בשמחות ומטייל במקומות שונים בארץ כגון רמת הגולן, שם ראה אותו עם אחיו (סעיף 17).
בחקירתו בבית המשפט, העיד ודיע, כי ראה את התובע נוהג ברכב לאחר התאונה. הוא ראה אותו נוהג ויוצא מהבניין שבונה אבא שלו לבן הגדול שלו."ראיתי אותו יוצא משם עם מזדה 3 שחורה ואבא שלו לידו כשהתובע נוהג." (עמ' 206, שו' 32-20). הוא נשאל אם יכול להיות שהתבלבל בין התובע לאחיו והשיב על כך בשלילה. התובע יצא מהבניין עם קב ואבא שלו ישב לידו ליד הנהג והתובע התיישב ליד ההגה. לטענתו, התובע לא נעזר במקל ההליכה הוא הרים אותו ויצא איתו. אך כשנשאל מדוע לא ציין זאת בתצהירו השיב "לא יודע." (עמ' 207, שו' 34-25).
ו. פרופ' ירניצקי העיד בחקירתו, כי יש לתובע הפרעה בתפקוד הניהולי ובקשב וזה ממלא מהצד הקוגניטיבי את הדרישה של הסעיף מעבר לכך, יש לו את הפרעת ההתנהגות, הפסיביות, חוסר היוזמה, ההסתגלות לכל דבר. כן אישר כי בהקשרים חברתיים המשמעות היא להישאר בבית, להישאר לבד, להימנע מלפגוש חברים, וגם בהקשר התעסוקתי (עמ' 217, שו' 25-16).
בסיכומיו טען התובע, בין היתר, כי נזקיו אינם מאפשרים לו לעבוד בשום עבודה. יתר על כן, הוא זקוק לתמיכה, השגחה ועזרה במשק הבית, לליווי בהסעה ויציאה ממקום למקום. התובע חסר יכולת וכישורים מינימליים, לא יכול להשתכר למחייתו, לא יתחתן ויזדקק לאפוטרופוס (סעיף 11).
קרנית טענה בסיכומיה, בין היתר, כי התובע ועדיו ניסו להעצים את השלכות התאונה ולצייר בפני המומחים הרפואיים ובהמשך בפני בית המשפט תמונה לפיה התובע סובל ממוגבלות קשה ונעדר כביכול מסוגלות להתנהל באופן עצמאי, כי הוא זקוק לסיוע וליווי מתמידים, סובל מאירועים של איבוד שליטה, מתקשה בהליכה ונעזר בקב אחד לפחות ומקבל טיפולים בתחומים שונים. אלא שככל שהתקדמה החקירה של האב, התברר כי תיאוריו הקודרים רחוקים מהמציאות. כך גם אותה שיטת הפרזה ומגמתיות לא פסחה גם על התובע עצמו כאשר העובדות שתיאר רחוקות מהמציאות ולכך יש להוסיף את עדותם של צדדי ג' כשהוא נראה צועד רגלית בכפר ללא ליווי, שהה בחדר כושר ואף נהג ברכב (עמ' 6-5 לסיכומים). בכל הנוגע לנכות התפקודית טענה קרנית, כי היא חולקת על הנכות הרפואית שנקבעה ואולם בכל מקרה הגריעה בתפקודו ובכושרו של התובע נמוכה לאין שיעור מהנכות הרפואית שנקבעה והיא הציעה להעמידה בשיעור מירבי שלא יעלה על 35%.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בראיות ושקלתי את טענות הצדדים, בהתחשב בקורותיו של התובע טרם התאונה, גילו הצעיר בעת התאונה (גיל 20), נכותו הרפואית הצמיתה בשיעור של 55%, שעה שהתובע סובל מבעיה אורתופדית בירך, מבעיות נפשיות אף אם אינו מטופל, וכן סובל מבעיות נוירולוגיות המתבטאות בהפרעה בתפקוד הניהולי, בקשב ובשינוי התנהגותי, כאשר אני סבור כי לכל נכויותיו השפעה תפקודית על כושר העבודה שלו, אזי אין ספק, כי נכותו הרפואית המשמעותית משליכה משמעותית על כושרו להשתלב בעבודה. אכן, נראה כי האב ניסה להעצים במידת מה את השלכות התאונה כשהציג את התובע כסובל ממוגבלות קשה יותר בתחום האורתופדי מאשר סובל בפועל, כמו כן התברר כי התובע לא סבל בשנים האחרונות מבעיות של איבוד שליטה ובנוסף, נראה לכאורה שהתובע לא מיצה את האפשרויות להשתלב בעבודה התואמת את מגבלותיו הרפואיות, אפילו בהיקף מוגבל, בישיבה וכדו'. עדיין, מעדות המומחה בתחום הנוירולוגי עולה שקשייו של התובע הבאים לידי ביטוי בהפרעה בתפקוד הניהולי כמו גם בהפרעה התנהגותית המתבטאת בפסיביות, חוסר יוזמה והסתגלות לכל דבר משפיעים עליו במישור התעסוקתי וסביר להניח שקשיים אלו תרמו אף הם להתנהלותו הלא ממצה מול אגף השיקום במל"ל. בנוסף, וגם לאחר ששקלתי טענות הנתבעת בסיכומיה בנוגע לעדותו של התובע בבית המשפט, התרשמתי במהלך עדותו כי בחלק מתשובותיו ניכרה אותה אדישות וחוסר יזימה מצדו כמו גם תלותו באביו (לעניין ההתייצבות לדיונים למשל), וגם בקרובי משפחה אחרים (לעניין הצפיה בסרטים למשל), וסביר להניח שאלה תולדה של הפגיעה שלו. אציין גם כי איני מקבל את טענת הנתבעת שהתובע היתל בבית המשפט ובמתדיינים וכי חלק מתשובותיו ניתנו באופן מניפולטיבי ומתחכם, וזו לא הייתה התרשמותי.
נוכח כל האמור לעיל, ובמיוחד נוכח פגיעתו הנוירולוגית המשמעותית, אני סבור כי שיעור פגיעתו התפקודית של התובע במישור התעסוקתי גבוה משיעור נכותו הרפואית, ואני מעמידו בשיעור של 65%.
6.נזקיו של התובע
א. הפסדי שכר לעבר ואובדן השתכרות לעתיד
בסוגיה זו הוגשו וסומנו מסמכים שונים בנוגע לשירותו של התובע בצה"ל וכן לניתוח מלפני התאונה –סומן בית משפט 1 5.2.20.
האב טען בתצהירו כי בעת התאונה היה התובע חייל בדרגת רב"ט בשירות סדיר בחופשת מחלה מאושרת. התובע סיים 12 שנות לימוד בבית ספר מקצועי של רשת "עתיד-בתי ספר ומכללות למדעים וטכנולוגיה" בו למד במגמת חשמל ומיזוג אויר וסיים עם תעודת הסמכה. כן הצהיר האב כי התובע היה תלמיד טוב ושקדן. האב העיד כי לפני הגיוס לצבא ועוד בתקופת לימודיו, מיוזמתו ולאור המוטיבציה האישית הגבוהה שלו והחינוך שקיבל, התנדב התובע מרצונו לתקופת הכשרה להכנה לגיוס ליחידה קרבית לצה"ל במסגרת "אחריי", בה מקיימים אימונים ותרגולים קדם צבאיים, במשך תקופה של כשנה וחצי פעמיים בשבוע וכן סדרות של אימוני שטח של כמה פעמים בשנה. מדובר במסגרת רצינית מאד המחייבת משמעת עצמית, כושר גופני, מסעות עם אלונקות ומחויבות לקהילה. התובע התגייס לשירות ביחידה קרבית ביום 18.3.12 ובמהלך שירותו הצבאי היה חייל מצטיין ואף הומלץ לקורס מ"כים (סעיפים 7-4 לתצהיר האב). עוד טען האב בתצהירו כי התאונה קטעה את חלומו של התובע להתקדם בצבא שכל כך אהב מתקופת נערותו (סעיף 10).
בחקירתו סיפר האב כי התאונה ארעה ביום 10.8.13, כלומר 17 חודשים לאחר גיוסו, כאשר האב טען כי בתקופה הזו הוא שירת בין 10-9 חודשים כלוחם והוכשר לתפקיד מ"כ. האב העיד כי הצבא הוריד את הפרופיל לתובע בחודש פברואר 2013 וכי בזמן התאונה, התובע היה בחופשת מחלה (עמ' 28, שו' 19, 20).
התובע העיד כי למד בתיכון במגמת חשמל. הוא סיים 12 שנות לימוד ועשה בגרות חלקית (עמ' 88). הוא קיבל תעודת גמר והגיע לרמה טובה בתחום מיזוג וחשמל (עמ' 97).
מטעם התובע הוגשה גם חוות דעת מפקד, סארי פארס (להלן:"פארס") (נספח ה' לתצהיר התובע) (ת/1 31.5.20). במסגרת אותה חוות דעת צוין, בין היתר, כי התובע לוחם בפלוגת מסלול שתופסת גזרה מבצעית בצפון. הוא התגייס לגדוד חרב כלוחם, התחיל את ההכשרה בצורה מלאה ועבר הרבה הסמכות בהכשרה. הוא הוסמך בדרגת 07 והיה אמור לצאת לקורס מכי"ם במהלך המסלול. התובע עבר כמה הסמכות ביחידה, כמו הסמכת מפקד חוליה, ביצע מסעות עד אורך של 55 ק"מ וסחב פק"לים במשקל של 17 ק"ג. בהערות חוות הדעת אף נכתב כך: "חשוב לציין שהחייל בצע כל המשימות בצורה מלאה ומקצועית, החייל הינו חזק פיזית בעל כושר גופני גבוה והיה אחד הבולטים במחלקה.".
פארס העיד כי חוות הדעת האמורה הינה בכתב ידו ונחתמה על ידו. הוא הסביר כי המסמך נכתב כשהם היו במסלול. התובע חלה ללא קשר לתאונה ובעקבות המחלה הוא הועבר לרם 2 (חיל רפואה של הצבא) והוא כמפקדו נתבקש ליתן חוות דעת על התובע וכך עשה. חוות הדעת נועדה לתת רושם על החייל כדי לדעת אם להחזירו לשירות בצבא, אם לאו, ואם כדאי להשקיע בו כדי להחזירו לשירות כלוחם ולא כחייל עורפי במפקדה. חוות הדעת נכתבה בסביבות שנת 2012, עת היה התובע תחת פיקודו, לאחר שהתובע רצה לחזור להשלמת שירות סדיר ואז להמשיך לקבע. התובע היה בחור רציני שרצה לתרום ולהשלים ואף לתרום בקבע וגם היה מיועד לכך (עמ' 171). פארס העיד כי התובע שירת בגדוד 299 כשנה עד שיצא לרם 2. הוא היה המ"מ שלו בתקופת הטירונות, אמון מתקדם ומסלול. סך הכל מדובר בתקופה של 9 חודשים או קצת יותר, והתובע חלה קצת לפני סיום המסלול (עמ' 172, שו' 30-26).
דיון והכרעה-
בע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא (27.9.05) (להלן: "אבו חנא"), קבע בית המשפט העליון חזקה לפיה יש להעמיד את פוטנציאל השתכרותם של קטינים בגובה השכר הממוצע במשק, כאשר על המבקש לסטות מהחזקה האמורה, מעלה או מטה, מוטל נטל ההוכחה.
עם השנים החיל בית המשפט העליון את ההלכה האמורה בנוגע לקטינים גם על צעירים שטרם החלו למצות את מלוא פוטנציאל ההשתכרות שלהם. כך, בע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' צי'בוטארו (25.11.09) קבע בית המשפט העליון כהאי לישנא:
"העיקרון הנהוג בפסיקה לגבי קטינים או צעירים בתחילת דרכם המקצועית הינו אמידת אובדן כושר ההשתכרות על-פי השכר הממוצע במשק". (פסקה 9, ההדגשות שלי- א.פ).
האמור לעיל רלוונטי גם במקרה של התובע, אשר עובר לתאונה היה חייל בשירות סדיר, אשר במועד התאונה עצמה היה מצוי בחופשת מחלה ונוכח גילו הצעיר טרם החל לכתוב את סיפור חייו התעסוקתי, גם אם רצה להמשיך בתום שירותו הסדיר בשירות קבע.
מהעדויות והראיות עולה כי התובע סיים 12 שנות לימוד בבית ספר מקצועי בו למד במגמת חשמל ומיזוג אויר. נטען כי היה תלמיד טוב ושקדן ויצוין גם כי לתובע אין בגרות מלאה אלא חלקית כפי שאישר בעדותו. טרם התגייס לצבא עבר קורס הכנה לגיוס ליחידה קרבית במסגרת "אחריי" ולאחר מכן התגייס לצבא ביום 18.3.12. התובע שירת בצבא שירות סדיר והגיע לדרגת רב"ט. במועד התאונה שהה התובע בחופשת מחלה מהצבא כשבמהלכה ארעה התאונה. מחוות דעת מפקדו פארס וכן מעדותו של פארס עולה כי התובע היה חייל טוב, ביצע את משימותיו בצורה מקצועית, היה חזק פיזית ובעל כושר גופני והוא היה אמור לצאת לקורס מכי"ם. התובע שירת כשנה בגדוד עד שיצא לאותה חופשת מחלה במסגרתה ניתנה חוות הדעת מטעם מפקדו פארס.
בהתחשב בכל האמור לעיל, לרבות גילו הצעיר של התובע במועד התאונה, והנתונים שהוצגו לעיל, אני סבור, כי יש להעמיד את בסיס השכר של התובע בגובה השכר הממוצע במשק, ובהיקש מחוק השכר הממוצע (הוראת שעה-נגיף הקורונה החדש), תשפ"א-2020 (להלן: "חוק השכר הממוצע") מדובר בשכר הממוצע נכון לחודש מרץ 2020 שהוא בסך של 10,596 ₪ ברוטו. בהקשר זה, ובמיוחד בימים אלה, ערב מתן פסק הדין, עת נגיף הקורונה מתפשט מחדש, איני מקבל כאמור את טענת התובע בסיכומי התשובה כי הוראה זו אינה חלה בענייננו וכי תבוטל בקרוב. במועד זה בו ניתן פסק דיני חלה ההוראה האמורה ולפיכך יש מקום לקבוע את בסיס השכר הממוצע במשק בהיקש ממנה.
את טענת קרנית כי במסגרת זו יש להביא בחשבון גם את נכות התובע בגין העיניים שאינה קשורה לתאונה (בשיעור של 30%) איני מקבל, זאת מאחר שהמומחית בתחום העיניים סברה בחוות דעתה שלתובע מבחינת העיניים אין מגבלות תפקודיות, כי בדיקתו יצאה תקינה, ובנוסף לא הובאה כל ראיה כי הנכות הנטענת בעיניים השפיעה על מהלך חייו בטרם התאונה. מכאן שאין מקום לקבל את הטענה האמורה ואין בכך כדי להשפיע על קביעת הפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד.
מנגד, איני מקבל את טענת התובע, כי אף אם יימצא עבודה, מדובר יהא בעבודה מוגנת בסכום זעום ונראה שהתובע לא מיצה את יכולת ההשתכרות שלו עד כה.
בענייננו יש לחלק את הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות לשתי תקופות:
א.מיום התאונה (10.8.13) ועד ליום שבו היה צפוי התובע להשתחרר (18.3.15) - בעת התאונה היה התובע בתקופת מחלה ולפי המסמך שכותרתו "צו התייצבות להשלמת שירות סדיר" שנשלח אל התובע ביום 7.8.13 (חלק ממוצג בית משפט 1 5/2/20) הוא היה אמור להתייצב להשלמת השרות הסדיר לתקופה של 18 חודשים ו – 21 ימים החל מתאריך 28.8.13. עולה אפוא שהתובע זכאי בתקופה זו ( החל מיום 28.8.13 ועד ליום 18.3.15) לפיצוי בגין הוצאותיו עבור מזון, דיור וביגוד שהצבא היה מכסה, לו היה נותר בשירות הסדיר עד לסיומו, בשיעור של 70% מהשכר הממוצע במשק (ראו בהקשר זה ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762 (1982) (להלן: "ברדה")).
ב.מיום שחרורו הצפוי (19.3.15) עד היום וגם לעתיד עד הגיעו של התובע לגיל 67 - נוכח הלכת אבו חנא שלא נסתרה על ידי קרנית, החישוב הוא לפי השכר הממוצע במשק, על בסיס נכות תפקודית בשיעור של 65%, וזאת עד לגיל פרישה (67).
ניכוי מס - ביום 20.12.20 הוגשה הודעה מוסכמת מטעם התובע וקרנית (בקשה מס' 88) כי הם אינם חלוקים שהתובע תושב היישוב ג'וליס ושם הוא נולד ומתגורר כיום עם יתר בני משפחתו (ישוב המזכה את תושביו בהנחת מס מהכנסתם החייבת מיגיעה אישית עד לתקרת הכנסה כמפורט בתקנות). כן צויין בהודעה המוסכמת כי הצדדים יהיו רשאים להפנות בסיכומיהם לכל הוראת חוק ובכלל זה הוראת שעה וכן להפנות לתקנות וטבלאות המס לרבות אלה שצורפו להודעה מטעם התובע שהוגשה כבר ביום 3.12.20 (במסגרת בקשה מס' 87) כנספחים א'+ב' ושצורפו גם להודעה המוסכמת, כך שכל אחד מהצדדים שומר על טענותיו לסיכומים.
להודעה המוסכמת צורף כנספח ב' חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 256), התשפ"א – 2020 ועדכונים נוספים מהם עולה כי החל מחודש יולי 2020 הטבת המס לתושבי ג'וליס היא בשיעור 12% מההכנסה החייבת מיגיעה אישית עד לתקרה של 168,000 ש"ח בשנה. אינני מקבל את טענת קרנית בסיכומיה כי בהתאם להלכת אבו חנא, שנועדה ליצור אחידות בפיצוי על בסיס שימוש בשכר הממוצע במשק (בהעדר ראיות לסתור) בעת חישוב אובדן האפשרויות הפתוחות בפני כל ילד בישראל, ובמנותק, בין היתר, מסביבת מגוריו, אין להביא בחשבון את הפטור הנטען ממס הכנסה במקום המגורים הנוכחי של התובע. לטענה זו אין בסיס בפסיקה ומעבר לכך, חישוב הפסדי ההשתכרות צריך להיעשות על בסיס הנתונים הידועים בעת מתן פסק הדין.
בענייננו, קרנית לא חלקה כאמור על כך שהתובע מתגורר בכפר ג'וליס שם נולד ושם מתגורר כיום עם משפחתו וכי ישוב זה מזכה את תושביו בהנחת מס מהכנסתם החייבת מיגיעה אישית עד לתקרת הכנסה.
נוכח האמור, התובע זכאי להטבת המס לה זכאים תושבי ג'וליס על הפסדי השכר לעבר ואובדן השתכרות לעתיד.
לסיכום הפסדי שכר לעבר ואובדן השתכרות לעתיד
מיום 28.8.13 ועד ליום השחרור הצפוי (18.3.15) – לפי 70% משכר ממוצע של 10,596 ₪ ללא ניכוי מס, לכל התקופה מדובר בסך של 138,700 ₪ (18.7 חודשים).
מיום 19.3.15 ועד ליום 2.7.21 - לפי 65% משכר ממוצע של 10,596 ₪ ללא ניכוי מס, לכל התקופה מדובר בסך של 520,000 ₪ (75.5 חודשים) (מעוגל).
לעתיד מיום 2.7.21 ועד הגיעו של התובע לגיל 67- בהתחשב בגילו של התובע, פגיעתו התפקודית בשיעור של 65%, בסיס שכר של 10,596, ללא ניכוי מס, תקופת עבודה עד גיל 67, ומקדם היוון של 38.9 שנים – 274.737, אני פוסק לתובע בגין רכיב אובדן השתכרות לעתיד פיצוי בסך של 1,892,000 (מעוגל).
סה"כ בגין הפסדי שכר לעבר ואובדן השתכרות לעתיד אני פוסק פיצוי בסך של 2,550,700 ₪.
ב. הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים
בגין הפסדי פנסיה ו/או תנאים סוציאליים אני פוסק לתובע פיצוי המשקף 12.5% מהפסד השכר לעבר ואובדן ההשתכרות לעתיד, ומדובר בסך של 319,000 ₪ (מעוגל).
ג. עזרת הזולת לעבר ולעתיד
בתצהירו טען האב כי התובע אושפז בבית חולים הממשלתי בנהריה מיום 10.8.13 עד ליום 11.9.13 ולאחר מכן הועבר לבית חולים לוינשטיין להמשך טיפולים ואשפוז עד ליום 18.12.13. תקופת האשפוז של התובע הייתה קשה עבורו ועבור שאר בני המשפחה אשר נסעו יום יום, מכפר ג'וליס לבית החולים ברעננה וחזור. בהמשך, הסיעו את התובע כל בוקר למרפאה בקרית ביאליק "מרפאה לשיקום נוירולוגי קריית ביאליק" למתן טיפולי שיקום וחוזרים להסיעו הביתה. האב הצהיר כי אשתו ישנה בבית החולים לוינשטיין במהלך כל תקופת האשפוז של התובע על כסא נוח בחדרו. הוא ובנו הבכור היו נוסעים באופן יומיומי מכפר ג'וליס לבית החולים ברעננה. בתקופה שבנו התאשפז בבית החולים נהריה, אשתו, בנו הבכור והוא התחלפו בניהם וישנו אצל התובע, בעיקר אישתו, על ספסל במחלקה או מחוץ למחלקה ולא עזבו אותו לרגע. כן הוסיף האב וטען, כי הוא נעדר הרבה מעבודתו על חשבון ימי מחלה וחופשים שצבר. לצורך כך גם בנו הבכור שתמיד דאג ועזר לתובע, לאורך כל הדרך, נעדר גם הוא מעבודתו לצורך טיפול ועזרה לאחיו דבר שגרם לפיטוריו מעבודתו במפעל שעבד בו באזור התעשייה בר לב (סעיפים 15-13). האב הצהיר כי התובע זקוק לעזרת הזולת מבחינה קוגניטיבית ומנטאלית, בניהול משק בית, בניהול חייו, זקוק לליווי בנסיעות וביציאה מחוץ לבית. כמו כן, התובע לא יוכל להתגורר לבד ללא עזרה אקטיבית והשגחה. לאור מצבו והעדר אפשרות להתנהלות עצמאית במשך חייו, האב מונה כאפוטרופוס על גופו ורכושו, בכל תחום שנדרש לרבות בתחום הבריאותי, גופני, ניהולי, כספי ובכלל כל צורך וזכות אחרת (צו מינוי כאפוטרופוס צורף כנספח א' לתצהירו). לאחר השחרור מבית חולים לוינשטיין הוא ושאר בני המשפחה ממשיכים ללוות את התובע ולא נחים לרגע, וזאת מעבר להשבתת זמנם האישי והיעדרויות ממקום העבודה שלו לא מעט פעמים לצורך הטיפול בצרכיו של בנו על כל הכרוך בכך (סעיף 20). בני המשפחה מסייעים לתובע ומלווים אותו בביצוע פעולות יומיומיות ככל שניתן. מעבר להוצאות הרפואיות עבור תרופות, טיפולים והשתתפות עצמית, נגרמו להם הוצאות אדירות בנסיעות ארוכות לבתי חולים ולמוסדות רפואיים לצורך מעקבים ובדיקות, וזאת מעבר להסעתו לכל מיני מקומות כדי להרגיעו מהלחצים בהם הוא נתון (סעיף 21). האב הצהיר כי התובע אוכל מזון רך עקב נזקים בפה, בשיניים ובבליעה מה עוד שהוא אינו עצמאי בכל הכרוך בהכנת מזון, קניות, אחזקת הבית וכל תחום אחר בחייו (סעיף 22). עם זאת, התובע מתקלח לבד.
בחקירתו טען האב כי הוא נמצא כ- 16 שעות ביממה עם התובע, כשבלילה הם ישנים בחדרים נפרדים. אם הוא מתרחק ממנו אז אחיו נשאר קרוב אליו, האח גר איתו בבית באותו החדר (עמ' 19, שו' 21-18). האב נשאל מדוע אשתו לא הגישה תצהיר והשיב כי הוא זה שמפרנס את המשפחה ואחראי על הבית. אשתו דתייה ומתעסקת במשק בית ובטיפול בתובע והיא גם עוזרת לתובע להתרחץ ולאכול. בהמשך חקירתו נשאל מדוע לא צרף אישורים לכך שנעדר מהעבודה לאחר שהתובע נפצע והוא השיב, כי הוא מוכן לצרף אם יגידו לו. לדבריו, הוא נושא בכל עול המשפחה, בטיפולים, בכסף ובעבודה (עמ' 22). האב טען כי גם סאמי היה עם התובע בבית החולים, בשיקום בבית חולים לוינשטיין ולפעמים הסיע אותו לשם נסיעות ארוכות, סאמי הוא בן בית (עמ' 24). האב העיד כי בשנה באחרונה לא היה אירוע של התנהלות מוזרה של התובע (עמ' 36).
התובע טען בסוגיה זו בתצהירו, כי בעקבות התאונה הוא נמצא רוב הזמן אם לא כל הזמן בבית בהשגחת הוריו או בני משפחתו אשר עוזרים לו ומסייעים לו בכל ההתנהלות של חייו ללא יוצא מן הכלל ודואגים לצרכיו השונים עקב נכויותיו. הוא הצהיר כי הוא יוצא תמיד עם מלווה, בדרך כלל אביו, ויש לו גם ליווי של מי מבני משפחתו. האב עושה מאמצים רבים להקל במעט על מצבו רוחו ולקחת אותו מידי פעם לחתונות משפחתיות ושמחות כדי לא לנתק אותו לגמרי מהסביבה (סעיפים 5-4).
בעדותו טען התובע, כי הוא מתקלח בהשגחת אביו ויושב איתו בחדר עד שאחיו חוזר מהעבודה. התובע העיד כי הוא קם בשעה 07:30 והאב מתחיל לעבוד בשעה 08:00 (עמ' 59, שו' 9-5). לגרסתו, עוזרים לו להתלבש ומגישים לו את האוכל לחדר (עמ' 59, שו' 14-10). התובע טען כי הוא לא יודע להדליק מחשב. הוא יכול ללחוץ על כפתור כדי להיכנס למחשב והאח מסייע לו. כשמסתיימים הסרטונים בהם צפה, מגיע מישהו לכבות לו את המחשב. עם זאת אישר התובע כי יש לו טלפון נייד (עמ' 89, שו' 23-8). הוא טען כי הוא משתמש בטלפון רק כטלפון אך לא גולש בו. אין לו וואטסאפ אך יש לו פייסבוק (עמ' 90). הוא אינו יודע להיכנס לאתרים, אך הודה כי אם יתנו לו את הכתובת כדי להיכנס לאתר הוא יכול להקליד ולהיכנס (עמ' 91, 92). הוא נשאל מה הוא עושה כשהאב והאח בעבודה ולא נמצאים בבית והשיב שיקרא לאמו (עמ' 102, שו' 21-11). התובע נשאל בחקירתו, האם הוא יוצר תלות באנשים בשל דאגת יתר, ואף הופנה לדברים שנכתבו עליו בהקשר זה והשיב כי אינו זוכר (עמ' 107, 108).
סאמי הצהיר בסוגיה זו, כי הוא ליווה את התובע וסייע לו מאז קרות התאונה ועד היום בכל מיני תחומים לרבות הנפשי, החברתי, שיקום, והיה צמוד אליו ימים ולילות בכל בתי החולים בהם אושפז וטופל, נוסע אליו, מסיע אותו ועוזר לו ולמשפחתו בכל (סעיף 5).
בחקירתו הנגדית לב"כ קרנית טען סאמי כי מעבר להורי התובע הוא הדומיננטי בעזרה לתובע (עמ' 178). הוא אינו יודע כמה עוזרים יתר הדודים. הוא מבלה הרבה עם התובע כשהוא לא בעבודה, לפעמים אצלו בבית ולפעמים בביתו של התובע, הם נפגשים פעם ביום-יומיים. הוא נשאל מי עוד מסייע לתובע והשיב כי אינו יודע. "אני יודע שכל המשפחה נרתמה ועדיין עוזרת ומסייעת לו. גם משפחת האבא שלו וגם משפחת האמא שלו." (עמ' 180, שו' 8-6). הוא טען כי אינו יודע שמות של אנשים ספציפיים שעוזרים לתובע ונוכח תשובתו זו אישר כי הוא גם יודע שהוא העד היחיד שהגיע לספר על העזרה שניתנת לתובע פרט לאביו של התובע (עמ' 180, שו' 17-9).
דיון והכרעה
בענייננו, אימו של התובע לא הגישה תצהיר בנוגע לעזרת הזולת ולא נחקרה בבית המשפט בסוגיה וכך גם אחיו שנטען כי מסייע לו ועוזר לו ואף פוטר מעבודתו בשל העזרה שסיפק לתובע בעבר. בנוסף, גם האב וגם סאמי לא הציגו כל ראיה הנוגעת להפסד ימי עבודה/הפסד שכר בשל העזרה שסיפקו לטענתם לתובע בתקופת אשפוזו ובכלל. בהקשר זה, אף איני מקבל את טענת האב כי הוא שוהה עם התובע כ-16 שעות ביום, מאחר שהאב העיד כי הוא עובד במשרה מלאה. גם לא שוכנעתי כי התובע זקוק למטפל צמוד.
מהעדויות שנשמעו לרבות עדות התובע ועדות מומחה בית המשפט ד"ר טאובר וכן המסמכים הרפואיים מבית לוינשטיין שצורפו כנספחים לתצהיר האב (סיכום אשפוז מיום 18.12.13), עולה כי התובע עצמאי בתפקודי היום יום הבסיסיים, הולך ללא אביזר עזר, עולה ויורד מדרגות באופן עצמאי, אך עם זאת בתפקודים מורחבים בקהילה עדיין מומלצת השגחה. שוכנעתי כי התובע מתנייד בעצמו ויכול לבצע פעולות בסיסיות כגון רחצה ולבישה בעצמו, וגם אם הוא זקוק לעיתים לליווי בעת היציאות מהבית ובנסיעות, לא שוכנעתי כי הוא זקוק לליווי כל הזמן ובכל יציאה מהבית.
לא הוכח, כי נגרמו או נגרמים למי מבני משפחתו של התובע הפסדי שכר או הפסד ממון בגין עזרתם זו.
בבואי לאמוד את הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה יש להביא בחשבון את העובדה שהתובע נזקק אמנם לעזרה מוגברת של בני המשפחה לרבות הוצאות שנגרמו להם, במיוחד בתקופת האשפוז, ועם זאת, בכל תקופת העבר, לא קיבל עזרה בשכר. מעבר לכך יש לקחת בחשבון את נכותו הרפואית המשמעותית במיוחד בתחום הנוירולוגי, וצרכיו, כפי שעולים מחוות הדעת הרפואיות ושאין בהם כאמור כדי ללמד על הצורך בעזרה אינטנסיבית של מטפל כפי שטוען התובע, אם כי הוא נזקק לעזרת הזולת.
לנוכח כל האמור לעיל, אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין תקופת האשפוז בסך של 20,000 ₪ ובגין יתרת תקופת עבר פיצוי גלובלי בסך של 90,000 ₪. בנוסף, אני פוסק לתובע פיצוי בגין עזרת הזולת לעתיד בסך של 300,000 ₪.
סך הכל אני פוסק לתובע בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד פיצוי כולל על דרך האומדנה בסך של 410,000 ₪.
ד. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה
אביו של התובע טען בתצהירו כי התובע עבר 56 טיפולי הידרותרפיה בכרמיאל, כל טיפול עלותו 52 ₪. כמו כן לאחר שחרורו מבית חולים לוינשטיין הוא היה בשיקום בקריות במרפאת "שיקום נוירולוגי קריית ביאליק" בין היתר לצורך אימון אישי כאשר כל מפגש עלה 78 ₪ (לתובע ביטוח מושלם שהשתתף בחלק מהעלויות). בנוסף, עבור רפואה אלטרנטיבית ומסאז' שולם כ-130 ₪ לביקור. בכל הנוגע לטיפולי שיניים (שיקום שיניים) הצעת מחיר מרופא בכפר עומדת על 40,000 ₪ כאשר שולם על החשבון סך של כ-10,000 ₪. התובע עדיין לא סיים טיפולי שיניים ויש צורך להרכיב גשרים, אך בינתיים הוא לא מסוגל לעבור עוד טיפולים כמו שלא הסכים לבדיקות חודרניות של מומחה בית המשפט שמונה בתחום. התובע מקבל תרופות נגד כאבים (כגון אופטלגין, אדוויל, נקסין) וכן צורך ויטמינים ורגיעון, תרופה על בסיס צמחי להרגעה, הנרכשת באופן פרטי בסכום של 43 ₪ לחודש מעבר לשאר התרופות (סעיפים 28-25). אביו של התובע הצהיר עוד, כי התובע אינו יכול לקבל טיפולים פסיכיאטריים ואחרים המצריכים עלויות רציניות שאין בידיו לשאת בהם כעת. אילו היו לו משאבים הייתה אפשרות שיקבל טיפולים. תעסוקת השיקום יכול שתהיה רלוונטית, מועילה ואפשרית אם התובע היה יכול להתחיל יישום של פעילות "משקמת" באמצעות המוסד לביטוח לאומי במסגרת שיקומית מוגבלת שתתאים לו לשעות קצרות ביום, הרי שעלות הנסיעות הפרטיות יחד עם מלווה דבר שאין ידם משגת כעת, היו יותר גבוהות מהסכום שהביטוח הלאומי היה מעניק בנסיבות אלה כ-1,000 ₪ בחודש לכל היותר. מה עוד שמרכזי התעסוקה השיקומית נמצאים בטווח של 17 ק"מ לפחות מכפר ג'וליס (סעיף 29).
בחקירתו אישר האב כי בשנים האחרונות התובע לא היה בטיפול פסיכיאטרי ונפשי ובשנה האחרונה גם לא היה בטיפול פסיכולוגי. התובע ביקר פעם אחרונה אצל אורתופד בשנת 2019 והולך לאורתופד לעיתים רחוקות, כפעמיים בשנה (עמ' 36). האב העיד שאין המלצת אורתופד לבצע טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה בשנתיים האחרונות. הוא גם אישר כי החל מתחילת שנת 2015 התובע לא מקבל כל טיפול (עמ' 37, שו' 27-25). לפיכך נשאל האב מדוע לא פנה לרופאי קופת החולים לקבל 12 טיפולי פיזיותרפיה בשנה, ריפוי בעיסוק בהיקף מסוים, הידרותרפיה על פי המלצה והכל ללא תשלום והוא השיב: "אם אני לוקח את הילד לרופא והרופא בודק אותו והוא מתלונן על כאבים, והרופא לא ממליץ על טיפולים, אני אקח אותו בעצמי?." (עמ' 37, שו' 33-28). האב אישר כי החל משנת 2015 הרופאים לא המליצו לתובע על טיפולים כאמור ולכן לא לקח אותו לטיפולים (עמ' 37, 38). הוא נשאל כיצד הוא כמנהל מרפאה לא יודע שהחל משנת 2012 אסור לקופה לגבות השתתפות עצמית מנפגעי תאונות דרכים, והשיב כי התכוון לתרופות. על תרופות הוא משלם השתתפות עצמית (עמ' 38, שו' 7-2). הוא נשאל על האמור בתצהירו, שם טען כי התובע לא יכול לקבל טיפולים פסיכיאטריים בשל העלויות ונשאל מתי לאחרונה היה התובע בטיפול כאמור. הוא השיב כי התובע היה בטיפול בקריית חיים במסגרת כללית, יש שם מתחם עם טיפולים פסיכיאטריים במסגרת קופת החולים. "זה היה בשנים 2014-2016 אני לא זוכר." האב הופנה לכך שטיפולים פסיכיאטריים ניתן לקבל במימון ציבורי וטען שמדובר ברפואה אלטרנטיבית שאינה במימון קופת החולים. הוא טען כי בסעיף 29 לתצהירו הוא התכוון לטיפולים פסיכולוגיים שהם במימון פרטי וכל טיפול עולה 600 ₪. טיפולים פסיכיאטריים לא היה בהם צורך, והוא לא ביקש עבור התובע (עמ' 38, שו' 22-12). בהמשך לכך הוא נשאל האם יש לו הפנייה מפסיכיאטר לטיפול פסיכולוגי לתובע והוא השיב על כך בשלילה (עמ' 38, שו' 24-23). האב אישר כי קיבל תשלומים תכופים לרבות קצבת מל"ל ונשאל מדוע לא השתמש בכך לטיפולים פסיכולוגיים והשיב, כי השתמש בכסף לטיפולים חיצוניים שהם אלטרנטיביים. הוא לא רצה שהתובע יעבור שוב טיפול פסיכיאטרי (עמ' 38, שו' 31-25). לבסוף האב הודה, כי האמור בסעיף 29 לתצהירו אף אם התכוון לטיפולים פסיכולוגיים אינו מדויק, מאחר שהוא לא מנע מהתובע טיפולים נפשיים בגלל קושי כספי כפי שטען (עמ' 38, שו' 34-32).
התובע לא צרף כל אסמכתא בעניין הוצאות רפואיות ובגין נסיעות. מהעדויות אף עלה כי התובע אינו מצוי בטיפול פסיכיאטרי משך שנים רבות. האב אף אישר כי אין המלצת אורתופד לבצע טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה בשנתיים האחרונות, וכן שהחל מתחילת שנת 2015 התובע לא מקבל כל טיפול, ובנוסף אין צורך בטיפולים פסיכיאטריים. בכל הנוגע לטענות בדבר טיפולי השיניים הרי שאכן לא הוכח כל קשר לתאונה הנדונה ומשכך איני יכול להעתר לבקשה לפיצוי בגין זאת.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, בהתחשב בפגיעתו ונכותו של התובע, בטיפולים שעבר, בכך שלא צורפו ראיות להוצאות כאמור, בכך שלא איתרתי בחוות הדעת המלצה לטיפולים כלשהם בהיקף כזה או אחר, ובכך שחלק גדול מהטיפולים והתרופות ניתנים במסגרת קופת חולים, אני פוסק לתובע בגין ניידות, נסיעות והוצאות רפואיות לעבר לעתיד פיצוי גלובלי בסך של 50,000 ₪.
ה. הוצאות אפוטרופוס
אומנם מומחי בית המשפט לא התייחסו לצורך במינוי אפוטרופוס לתובע, ונכון גם כי אביו של התובע לא הגיש לבית המשפט ולו דו"ח אחד על הכספים והחובות של התובע שהיה אמור להגיש לאפוטרופוס הכללי בהתאם לדין ולהחלטת בית הדין הדרוזי שמינה אותו ביום 30.7.17 כאפוטרופוס על גופו ורכושו של התובע, ועדיין, משמינה בית הדין הדרוזי את האב כאפוטרופוס על גופו ורכושו של התובע, ובהתחשב בפגיעה הנוירולוגית המשמעותית של התובע והשלכותיה, נראה כי התובע זכאי לפיצוי בגין שכר ראוי לאביו שמטפל בענייניו וכן יש להתחשב בכך שיתכן ויידרש מינוי אפוטרופוס גם לאחר אריכות ימיהם של ההורים או בשנות זקנתם. נוכח האמור, ובהתחשב בסכומים המירביים שנקבעו כשכר אפוטרופוס בהתאם לתקנה 5(א) לתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (כללים בדבר קביעת שכר לאפוטרופסים) תשמ"ט - 1988, ראיתי להעריך את הפיצוי לעבר ולעתיד בגין שכר אפוטרופוס בסכום גלובלי של 150,000 ₪.
ו. תוספת והתאמת דיור
משלא שוכנעתי כי התובע אכן זקוק למטפל צמוד, כאשר אף אחד מהמומחים גם לא קבע אחרת, אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.
ז. נזק שאינו נזק ממון
נוכח שיעור נכותו הרפואית של התובע (55%) ומספר הימים בהם היה מאושפז (130), אני פוסק לתובע בגין כאב וסבל פיצוי בסך של 155,700 ₪.
ח. ניכוי תשלומים תכופים
בסיכומיו (סעיף 33) מסכים התובע, כי יש לנכות מהפיצויים שייפסקו לו את התשלומים התכופים ששילמה קרנית בסך של 212,287 ש"ח. קרנית בסיכומיה טוענת לתשלומים תכופים (ברוטו) בסך של 213,678 ₪, הסכום של 212,287 ₪ ששולם לתובע בתוספת הפרשי הצמדה למדד (סעיף 8 בעמ' 3 לסיכומיה) ובקשה לנכות סכום זה (עמ' 10 לסיכומים) והתובע לא התייחס לחישוב זה בסיכומי התשובה.
נוכח האמור וכאשר נספח ה' לתיק המוצגים של קרנית כולל ארבעה כתבי קבלה על תשלום תכוף, שלושה מהם ללא תאריך, אני מורה כי מסכום הפיצויים ינוכה סך של 213,678 ₪ בגין תשלומים תכופים ברוטו.
ט. ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי
התובע טען בסיכומי התשובה כי אין לקבל את הטענה בחוות הדעת האקטוארית שהוגשה מטעם הנתבעת ממנה עולה כי הוספו מראש סך של 379 ₪ לחודש ובשווי כולל של 72,363 ₪ מתוך הנחה בלתי מבוססת שהתובע יקבל את התוספת הנ"ל לא יאוחר מיום 1.1.22. לטענת התובע אין להפחית את סכום התוספת-72,363 ₪ מסך כל הפיצויים ויש להפחית רק 565,557 ₪ ולא 637,920 ₪, כאמור בחוות הדעת.
לאחר שקראתי את טענת התובע כאמור לעיל, ומשלא הוגשה חוות דעת אקטוארית נגדית מטעמו בעניין זה (כפי שעשתה התובעת בת.א (מח' י-ם) 24237-02-15 פלונית נ' אלמוני (12.8.20)) וגם לא בקש לחקור את האקטואר מטעם הנתבעת על חוות דעתו מיום 23.11.20 שצורפה לסיכומי הנתבעת, דין טענת התובע להידחות. לפיכך אני מורה כי מסכום הפיצויים שייפסק לתובע יש לנכות את תשלומי המל"ל בעבר ולעתיד בסכום כולל של 637,920 ₪ ובהתאם לחוות דעת אקטוארית מטעם הנתבעת כבקשתה בעמ' 10 לסיכומיה.
י. סיכום
מאחר שהגעתי למסקנה לפיה התובע לא ידע עובר לתאונה שהשימוש ברכב נעשה ללא רשות, וסאפי בסיכומיו זנח את הגנתו, הוא זכאי לפיצויים מהנתבעים.
סופו של יום אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א. בגין הפסדי שכר בעבר ואובדן כושר השתכרות לעתיד-2,550,700 ₪
-
בגין הפסדי פנסיה -319,000 ₪
-
בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד-410,000 ₪
-
בגין הוצאות רפואיות נסיעה וניידות לעבר ולעתיד-50,000 ₪
-
שכר אפוטרופוס-150,000 ₪
-
תוספת והתאמת דיור--
-
בגין נזק שאינו נזק ממון-155,700 ₪
סה"כ -3,635,400 ₪
בניכוי: תשלומי המל"ל-637,920 ₪
סה"כ -2,997,480 ₪
סה"כ בתוספת שכ"ט עו"ד -3,453,397 ₪
בניכוי: תשלומים תכופים-213,678 ₪
סה"כ -3,239,719 ₪
לסיכום, הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בסך של 3,239,719 ₪ בתוספת אגרת המשפט. הסכום האמור ישא הפרשי הצמדה למדד וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
תביעת המדינה
נוכח קביעתי בפסק הדין כי המדינה זכאית לפיצוי מהנתבעים, בהתאם לאמור בסעיף 21(א)(2) לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה, השיפוי לו זכאית המדינה הוא בגובה הסכום ששילמה ותשלם המדינה לבני משפחות החיילים שנספו, כשהוא מוגבל לתקרה של הסכום שאותו היו זכאים בני המשפחה לקבל אילו תבעו על פי חוק הפיצויים.
הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו כולם הסכימו שלא להתנגד להגשת הראיות מטעם המדינה וכן שלא יעידו עדים מטעם המדינה (פרו' ישיבת 19.12.19). ב"כ הנתבעת גם הצהיר לגבי הראיות שהוגשו מטעם המדינה, כי הוגשו תעודות עובד ציבור הסוכמות את התשלומים של המדינה (משרד הבטחון) עבור כל אחד משני החיילים המנוחים, וכי הנתבעת אינה מבקשת לחקור עדים מטעם המדינה (פרו' ישיבת 19.12.19).
המסמכים שהגישה המדינה כללו שתי תעודות עובד ציבור של הגב' ליזי גרימברג בקשר לתשלומים ששולמו למשפחת ה.א. ז"ל ולמשפחת ט.נ. ז"ל בהתאם לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה ומסמכי הכרה בשתי משפחות שכולות שהוגשו במסגרת הודעת המדינה מיום 18.12.19.
כעולה מאותן ראיות שהוגשו בהסכמה (הצהרות בחירה זכויות צורפו כנספח 4 ו-6 לכתב התביעה של המדינה) בחרו הורי החיילים המנוחים לגבות מהתובעת תשלומים על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, ומשכך אין חולק כי המדינה זכאית לפיצוי בגין תשלומים אלו מידי הנתבעים, עד לשווי הפיצויים שהיו מגיעים לעזבונות המנוחים על פי חוק הפיצויים.
להלן אפרט הסכומים אותם זכאית המדינה לקבל ביחס לגבי כל אחד מהחיילים המנוחים.
7. ה.א. ז"ל
בהתאם לתעודת עובד ציבור של הגב' ליזי גרימברג מיום 11.12.19 למשפחת המנוח שולמו וישולמו תשלומים בסך של 4,455,761 ש"ח. מאחר שסכום זה גבוה מסכום הפיצוי לו היה זכאי המנוח מן הנתבעים בהתאם לחוק הפיצויים, זכאית התובעת לקבל את סכום נזקו בהתחשב בראשי הנזק לפי חוק הפיצויים.
המנוח, יליד 12.10.93, גויס לצה"ל ביום 14.11.12 ועתיד היה להשתחרר ביום 13.11.15. כעולה מהחומר הרפואי, ממקום התאונה פונה המנוח לבית החולים גליל מערבי בנהריה, שם אושפז כשהוא מחוסר הכרה ומונשם, סובל מדימום תת קשתי משמאל, שברים בגפיים התחתונות ושברים בחוליות. המנוח נפטר ביום 9.9.13 במהלך אשפוזו בבית החולים (ראו מסמכים רפואיים של המרכז הרפואי לגליל שהוגשו ביום 21.5.18).
א. פיצוי בגין הפסד השתכרות בשנים האבודות לעבר ולעתיד
המדינה טענה בסיכומיה כי בהעדר ראיה לסתור את החזקה בדבר פיצוי לקטינים או צעירים ביחס לבסיס השכר הממוצע במשק בנסיבות התיק ובהתאם לע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (11.4.06) (להלן:"פינץ"), יש לפצות את עזבון המנוח לפי 30% מבסיס השכר הממוצע במשק נכון לחודש 9/20 בניכוי מס ועד גיל 67.
קרנית טענה בסיכומיה מנגד כי כעולה מהתיעוד הרפואי, המנוח סבל מבעיות רפואיות שונות וכי הפרופיל הרפואי שלו נקבע על ידי רשויות הצבא על 45. לעניין שיעור שכרו הפוטנציאלי והפסדי השתכרות בשנים האבודות טענה קרנית, כי המנוח היה צפוי להשתחרר מהשירות הצבאי אלמלא התאונה ביום 13.11.15. לטענתה, אין מקום להניח שבשנים הראשונות לאחר שחרורו שכרו היה מסתכם בגובה השכר הממוצע במשק או בקירוב לכך וכי יש לתת ביטוי לעובדה ששכרו היה עולה רק לאחר מספר שנות עבודה ולאחר רכישת ידע והכשרה מתאימים. נוכח האמור, הציעה קרנית לכמת את הפסדי העזבון לעבר, מיום שחרורו הצפוי של המנוח מהצבא אלמלא התאונה ועד היום, בגבולות שכר מינימום ולעתיד, מציעה לחשב את הפיצוי עד לגיל הפרישה על בסיס השכר הממוצע במשק, קרי 9,774 ₪ (נטו) לחודש בהתאם לחוק השכר הממוצע (הוראת שעה-נגיף הקורונה החדש), תשפ"א-2020 (להלן: "חוק השכר הממוצע") ולאחר ניכוי מס.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ובהעדר חוות דעת רפואית, איני סבור כי הבעיות הרפואיות של המנוח מבססות תשתית מספקת לסטות מהחזקה בדבר השכר הממוצע במשק. בהתאם להלכת פינץ אין מקום ליתן פיצוי לניזוק בגין שנות השרות הצבאי האבודות, ועזבון המנוח זכאי לפיצוי בשיעור של 30% מהשכר הממוצע במשק לתקופת השתכרות החל ממועד שחרורו הצפוי אלמלא התאונה ועד גיל 67. בנוסף, הפיצוי לעיל הוא בגדר פיצוי הולם לכלל הפסדי ההשתכרות של המנוח לרבות הפסדי פנסיה (ראה גם רע"א 1698/17 פלוני נ' פלוני (23.3.17)). אני סבור, כי יש להעמיד את בסיס השכר של התובע בגובה השכר הממוצע במשק, ובהיקש מחוק השכר הממוצע (הוראת שעה-נגיף הקורונה החדש), תשפ"א-2020 (להלן: "חוק השכר הממוצע") מדובר בשכר הממוצע נכון לחודש מרץ 2020 שהוא בסך של 10,596 ₪ ברוטו ובניכוי מס בסך של 835 ₪ (לפי מחשבון רשות המיסים) מדובר בסך של 9,761 ₪. במועד זה בו ניתן פסק דיני חלה ההוראה האמורה ולפיכך יש מקום לקבוע את בסיס השכר הממוצע במשק בהיקש ממנה.
נוכח האמור, עזבון המנוח ה.א. ז"ל זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות בשנים האבודות לעבר ולעתיד:
לעבר, ממועד שחרורו הצפוי של המנוח מצה"ל ביום 13.11.15 ועד ליום 12.7.21: 68 חודשיםX9,761 ₪ X 30% = 199,100 (מעוגל).
לעתיד (מיום 13.7.21), 9,761 ש"ח X 276.6 (מקדם היוון עד גיל 67)X 30% = 810,000 ₪.
ב. הפסדי פנסיה
פיצוי בגין הפסדי פנסיה, ככלל, מגולם בהפסדי ההשתכרות האמורים לעיל (ראו פרשת פינץ, שם בפסקה 11) ומשכך אין לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.
ג. הוצאות רפואיות
המדינה טענה בסיכומיה כי בעקבות התאונה נזקק המנוח לאשפוז, בדיקות, טיפולים רפואיים והשגחה. נוכח העובדה שמדובר בחייל, חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד- 1995 אינו חל על הוצאותיו הרפואיות וכך גם חוק הפיצויים. אישור בדבר גובה התשלום וביצוע התשלום צורף למוצגי המדינה. מדובר בסכום של 97,798 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית (ממועד פטירת המנוח) סך של 105,324 ₪ (סעיפים 11-8 לסיכומי המדינה).
קרנית טענה מנגד בסיכומיה כי מדובר בראש נזק מיוחד והיה על המדינה להניח ראיות פוזיטיביות וממשיות להוכחתו. כך הוא על דרך הכלל ועל אחת כמה וכמה בהתחשב בטיבה של התביעה ובזהותה של התובעת. אלא שחרף מושכלות יסוד אלה טענה המדינה בתעודת עובד הציבור לתשלום בסך של 97,798 ₪ מבלי שצורף לה דרישת תשלום מהמוסד הרפואי ו/או קבלות בגין ביצוע התשלום בפועל.
המדינה טענה בסיכומי התשובה מטעמה כי הוסכם על הגשת תעודות עובד הציבור ללא חקירת עורכיהן, ללא כל הסתייגות. משלא ביקשה קרנית לחקור את עורכי התעודות ולא ביקשה לקבל לידיה את חומרי הגלם אשר שימשו כבסיס לעריכתן ומשהודיעה כי היא מסכימה להגשתן ללא הסתייגות הרי שהסכימה לאמור בהן ואין להישמע לכל טענה המכחישה את האמור בתעודות, לרבות הסכומים.
אני סבור, כי בסוגיה זו יש לקבל טענת המדינה, לאחר שהוגשה בהסכמה תעודת עובד הציבור של הגב' ליזי גרימברג מיום 11.12.19 בה מפורט, בין היתר, גובה התשלום בגין הוצאות רפואיות בסך של 97,798 ₪ (תביעת מקרפ"ר בגין האשפוז) וכאשר קרנית ויתרה על חקירתה, ולפיכך אני פוסק בגין הוצאות רפואיות לעבר פיצוי בסך של 105,300 ₪ כולל הפרשי הצמדה וריבית.
ד. פיצוי בגין עזרת הזולת
המנוח היה מאושפז בבית חולים תקופה של כחודש עד למועד פטירתו ונראה שיש מקום למתן פיצוי בגין רכיב זה עבור עזרת בני המשפחה מעבר לעבודת צוות בית החולים שהרי בהתחשב בנסיבות, סביר להניח שבני משפחתו של המנוח סעדו אותו ושהו לצדו כנהוג וכמקובל. עם זאת, בהתחשב בכך שהמדינה לא הגישה ראיות בעניין זה כגון תצהיר של בן משפחה, אני פוסק בגין עזרת הזולת לתקופת האשפוז של חודש פיצוי בסך של 5,000 ₪.
ה. הוצאות קבורה ומצבה
לאחר ששקלתי טענות הצדדים, אני פוסק פיצוי גלובלי בגין רכיב זה בסך של 10,000 ₪.
ו. כאב וסבל
בגין רכיב כאב וסבל פוסק פיצוי סך של 48,100 ₪.
8. ט.נ. ז"ל
בהתאם לתעודת עובד ציבור שהוגשה מטעם התובעת ביום 11.12.19 של הגב' ליזי גרימברג, למשפחת המנוח שולמו וישולמו תשלומים בסך של 2,237,480 ₪.
המנוח יליד 6.3.93, גויס לצבא ביום 8.1.12 ועתיד היה להשתחרר ביום 7.1.15. לדאבון הלב המנוח נהרג במועד התאונה, קרי ביום 10.8.13.
-
פיצוי בגין השנים האבודות לעבר ולעתיד
קרנית טענה בסיכומיה כי המנוח סבל מבעיות רפואיות שונות ובין היתר, מסחרחורות ודיווח על נטייה להתעלפויות, בתדירות של אחת לחודש וכן מכאבי גב ועקמת, בגינן הועמד הפרופיל הרפואי שלו על ידי רשויות הצבא על 45.
כמו לגבי המנוח ה.א. ז"ל, כך גם כאן, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ובהעדר חוות דעת רפואית, איני סבור כי הבעיות הרפואיות של המנוח מבססות תשתית מספקת לסטות מהחזקה בדבר השכר הממוצע במשק. בהתאם להלכת פינץ אין מקום ליתן פיצוי לניזוק בגין שנות השרות הצבאי האבודות, ועזבון המנוח זכאי לפיצוי בשיעור של 30% מהשכר הממוצע במשק לתקופת השתכרות החל ממועד שחרורו הצפוי אלמלא התאונה ועד גיל 67. בנוסף, הפיצוי לעיל הוא בגדר פיצוי הולם לכלל הפסדי ההשתכרות של המנוח לרבות הפסדי פנסיה (ראה גם רע"א 1698/17 פלוני נ' פלוני (23.3.17)). אני סבור, כי יש להעמיד את בסיס השכר של התובע בגובה השכר הממוצע במשק, ובהיקש מחוק השכר הממוצע מדובר בשכר הממוצע נכון לחודש מרץ 2020 שהוא בסך של של 10,596 ₪ ברוטו ובניכוי מס בסך של 835 ₪ (לפי מחשבון רשות המיסים) מדובר בסך של 9,761 ₪. במועד זה בו ניתן פסק דיני חלה ההוראה האמורה ולפיכך יש מקום לקבוע את בסיס השכר הממוצע במשק בהיקש ממנה.
נוכח האמור, עזבון המנוח ט.נ. ז"ל זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות בשנים האבודות לעבר ולעתיד:
לעבר, ממועד שחרורו הצפוי של המנוח מצה"ל ביום 7.1.15 ועד ליום 6.6.21: 77 חודשיםX9,761 ₪ X 30% = 225,500 ₪ (מעוגל).
לעתיד (מיום 7.6.21), 9,761 ש"ח X 274.737 (מקדם היוון עד גיל 67)X 30% = 804,500 ₪ (מעוגל).
ב. הפסדי פנסיה
פיצוי בגין הפסדי פנסיה, ככלל, מגולם בהפסדי ההשתכרות האמורים לעיל (ראו פרשת פינץ, שם בפסקה 11) ומשכך אין לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.
ג. הוצאות קבורה ומצבה
לאחר ששקלתי טענות הצדדים אני פוסק פיצוי גלובלי בגין רכיב זה בסך של 10,000 ₪.
ד. כאב וסבל
בגין רכיב כאב וסבל פוסק פיצוי סך של 48,100 ₪.
לסיכום -תביעת המדינה
על יסוד האמור לעיל, התובענה של המדינה נגד הנתבעים מתקבלת והנני מחייב את הנתבעים לשלם למדינה סך של 1,177,500 ₪ בעניינו של עזבון ה.א. ז"ל וסך של 1,088,100 ₪ בעניינו של עזבון ט.נ. ז"ל ובסך הכל 2,265,600 ₪, בתוספת שכ"ט עורך דין בשיעור של 15.21% ובאגרת משפט. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
9. הודעה לצדדי ג'- זכות החזרה של קרנית אל צדדי ג'
בכל הנוגע לצד ג'1, סאפי, אין חולק כי יש לקבל נגדו את ההודעה לצד ג' מאחר שנהג ברכב ללא כיסוי ביטוחי ואף היה מודע לכך, כפי שגם עלה מחקירתו במשטרה ביום 31.10.13 שם כאשר נשאל מדוע נהג ללא ביטוח תקף השיב: "ת.כי נהגתי בתוך הכפר." (עמ' 192, שו' 20-19). כך גם עלה מעדותו בבית המשפט, במסגרתה אישר במפורש כי ביום התאונה כאשר לקח את הרכב של ודיע הוא ידע שאין לו ביטוח (עמ' 192, שו' 11-10). הוסיף גם, כי בתוך הכפר הוא נוסע בלי ביטוח חובה ואין לו בעיה עם התנהלות זו (עמ' 192, שו' 20-14). הוא העיד כי שבוע עד עשרה ימים לפני מועד התאונה ודיע אמר לו שאין לו ביטוח לרכב וזאת מאחר שאין לו כסף לעשות ביטוח. ודיע סיפר את זה למשפחה וגם הוא שמע את הדברים (עמ' 194, שו' 6-1). הוא נשאל מדוע בהתחשב בכך שידע שאין לרכב ביטוח בכל זאת לקח את הרכב של ודיע, והשיב כי בזמן התאונה הוא ידע שלרכב של ודיע אין ביטוח חובה אך הוא עבר טסט, כאשר הרכב שלו גם לא עבר טסט (עמ' 194, שו' 12-9).
מהאמור עולה באופן חד משמעי כי סאפי נהג ברכב ללא ביטוח ביודעו כי אין לו ביטוח. מכאן שיש לקרנית זכות לחזור אליו בסכום בו חויבה במסגרת התובענה, בהתאם לאמור בסעיף 9(א) לחוק הפיצויים במשולב עם סעיף 7(5) לחוק הפיצויים ודין ההודעה נגדו להתקבל.
בכל הנוגע לצד ג'2, ודיע, על מנת לפסוק בתביעת השיבוב שהוגשה נגדו, יש לבחון האם הנסיעה במסגרתה ארעה התאונה הייתה בהיתר שלו כבעל הרכב.
בהקשר זה נשמעה עדותו של צד ג'1, סאפי. בתצהירו טען סאפי כי הרכב בו נהג בזמן התאונה היה שייך לאחיו, ודיע, צד ג'2. בתאריך 10.8.13 בסמוך לשעה 02:00 נהג ברכב של אחיו והיה מעורב בתאונה. בגין התאונה הוגש נגדו כתב אישום בבית משפט השלום לתעבורה בעכו ובסופו של דבר הוא הודה והורשע ונגזר דינו למשך 9 חודשים והוטלו עליו עונשים נוספים (סעיפים 8-4). סאפי הצהיר, כי במועדים שלפני התאונה הוא נהג על הרכב וזאת אך ורק לאחר שביקש מאחיו את אישורו והסכמתו (סעיף 9). זמן קצר לפני שארעה התאונה רצה לבקש מאחיו את מפתחות הרכב, אך הוא ישן ולכן לא העיר אותו. למרות זאת, חיפש את המפתחות של הרכב ומצא אותן בארון בו היו הבגדים והחפצים האישיים של אחיו. הוא לקח את המפתחות ונסע. בהמשך פגש את חבריו, כולם שתו משקאות אלכהוליים כפי שנהגו לעשות בחופשות ובהמשך הערב ארע המקרה המצער בו הוא היה אשם (סעיפים 11-9).
בחקירתו הנגדית אישר סאפי כי בזמן התאונה היה לו רישיון נהיגה כבר שנתיים וחצי (עמ' 186, שו' 13-12). הוא העיד כי בערב התאונה יום שישי, הוא חזר הביתה מהצבא והלך לישון. כשהתעורר רצה ללכת לבלות עם חברים, ולכן לקח את המפתח ונסע לחברו ה.א. ז"ל. בסביבות שעה 21:00 בערב הוא הגיע לבית המנוח שם שהה גם התובע והם ישבו ביחד כשעה. בהמשך הגיע גם ט.נ. ז"ל והם התחילו לשתות ויצאו לקנות שתייה מכפר יאסיף, נסיעה של כ- 5 דקות. כשהם חזרו לג'וליס ישבו כולם לשתות וודקה. לדבריו, הוא שתה כוס אחת ועדיין לא סיים את השתייה כשהם החליטו לעשות סיבוב בתוך הכפר ג'וליס. הם עשו סיבוב בכפר ובירידה של הכפר התרחשה התאונה (עמ' 186 שו' 31-22). הוא נהג ברכב כל הזמן והם לא התחלפו וגם הוא עצמו נפצע כתוצאה מהתאונה (עמ' 186).
סאפי הופנה להודעתו במשטרה מיום 11.8.13 (עמ' 150-149 בנספח ח' למוצגי קרנית), שם טען כי מי שנוהג בדרך כלל ברכב שהיה מעורב בתאונה זה אחיו והוא ויש להם את הרכב הזה בערך שנה. סאפי אישר בחקירתו בבית המשפט כי מה שמסר באותה הודעה אמת וכי הוא חתם על גבי ההודעה (עמ' 187, שו' 9-8).
בהמשך ביום 31.10.13 הוזמן סאפי לחקירה נוספת במשטרה (עמודים 155-151 לנספח ח' למוצגי קרנית). שם צויין כי הוא חשוד בנהיגה בשיכרות, וללא ביטוח תקף. במסגרת עדותו טען כך: "...יצאתי מהבית שלי בכפר גוליס עם הרכב שלי פיגו 306 לבנה נהגתי לכיוון ...שגר בגולס בשעה 21:30 בערך הגעתי אליו לבית שלו, הייתי לבד ברכב, כאשר הגעתי לבית שלו..." בהמשך אותה חקירה כאשר שנשאל מדוע נהג ללא ביטוח תקף השיב: "ת.כי נהגתי בתוך הכפר." (בהודעה במשטרה בעמ' 153, שו' 6-5, שו' 20-19). בבית המשפט אישר סאפי את חתימתו גם על הודעה זו וכי האמור בה נכון (עמ' 187, שו' 14-10). הוא העיד כי לפני שחתם על התצהיר בבית המשפט לא עיין בהודעות במשטרה, מאחר שלטענתו הוא זוכר כל מה שכתוב שם. כן העיד, כי בעת שחתם על תצהירו, נכח פרט אליו גם אחיו ודיע, צד ג'2. שניהם היו אצל עורך הדין בעכו ושניהם דיברו ושמעו כל אחד מה השני אמר (עמ' 187).
הוא טען, כי במועד התאונה היו בבית שלוש מכוניות: הרכב שלו, הרכב של אביו והרכב של אחיו, ודיע (עמ' 188, שו' 35-30). הוא החזיק במכונית מסוג פג'ו 306 כמו אחיו ודיע, המכונית שלו הייתה בצבע שחור ושל ודיע לבנה. הוא נשאל מדוע לא ציין בתצהירו שהיה לו רכב בעת האירוע והשיב כי אין לו מושג והוא לא נשאל על כך. הוא נתבקש להציג ראיה כי היה בעל רכב באוגוסט 2013 אך השיב כי אין לו עכשיו את המסמכים לגבי הבעלות שלו ברכב בשנת 2013 (עמ' 189, שו' 13-1). הוא טען שסיפר לעורך הדין בהליך דנן שהייתה לו מכונית באותה תקופה וכן אישר כי גם המכונית שלו לא הייתה מבוטחת וגם הרכב של ודיע לא היה מבוטח. לגבי המכונית של האב הוא אינו זוכר (עמ' 189). סאפי נשאל מדוע בהודעה במשטרה הוא מתייחס לפתע לרכב שבו הייתה התאונה כרכבו, וזאת לאחר שהתייעץ עם עורך דין והשיב על כך:
"כי אמרתי בחקירה שיצאנו עם הרכב שלי, אבל תכלס הוא רכב של ודיע. שהחברים אומרים בואו נלך לבית שלי זה הבית של ההורים שלי אבל אני אומר בואו לבית שלי. לכן התייחסתי לרכב של ודיע כאילו הרכב שלי כי הוא היה איתי בזמן התאונה." (עמ' 189, שו' 35-30).
סאפי העיד כי באותה תקופה ודיע והוא לא נהגו להחליף בניהם רכבים וכי ודיע מעולם לא נהג ברכבו, אבל הוא עצמו נהג ברכב של ודיע כמה פעמים. לטענתו, הוא תמיד שאל את ודיע קודם לגבי לקיחת הרכב, ובמקרה שלא היה לו דלק ברכב הוא לקח את הרכב של ודיע (עמ' 190, שו' 26-17).לדבריו, ודיע היה נוסע עם רכבו לעבודה, והוא עצמו השתמש ברכב של ודיע קודם לתאונה פעמיים או שלוש פעמים (עמ' 190, שו' 32-29). הוא נשאל מדוע בהודעה במשטרה כשנשאל מי נוהג ברכב בדרך כלל השיב שהוא וודיע, כאשר מדבריו כעת עולה כי נהג ברכבו של ודיע רק פעמיים-שלוש קודם לכן. הוא השיב כי הוא נהג כמה פעמים ברכבו של ודיע, רק כשלא היה לו דלק ברכב שלו. לטענתו, נהג לבקש רשות ולפעמים ודיע היה נותן רשות ולפעמים לא. לטענתו, כאשר ודיע אישר לו לנהוג ברכבו הוא לא הציב תנאים לכך והמפתחות היו בחדר של ודיע. סאפי העיד כי אינו זוכר מקרה שבו ודיע לא הרשה לו לנהוג ברכבו, אך הוא לא היה נותן לו לנסוע ברכב מחוץ לכפר (עמ' 191, שו' 21-1). בהמשך עדותו שב ונשאל, מדוע בחקירה הראשונה במשטרה אמר שהרכב שייך לודיע ואילו בחקירה השנייה במשטרה תיקן והתייחס לרכב כשלו, והוא השיב לכך:"אין לי מושג.". (עמ' 191, שו' 33-30). בנוסף, סאפי אישר כי את רכבו שלו הוא מעולם לא ביטח (עמ' 191, שו' 35-34). הוא טען כי הרכב של ודיע היה מבוטח פעם אך ביום התאונה לא היה מבוטח (עמ' 192, שו' 6-1). הוא אישר כי ביום התאונה כאשר לקח את הרכב של ודיע הוא ידע שאין לו ביטוח (עמ' 192, שו' 11-10). בתוך הכפר הוא נוסע בלי ביטוח חובה, וברכב שלו הוא נסע במשך שנה בלי ביטוח חובה גם מחוץ לכפר (עמ' 192, שו' 20-14). סאפי טען כי ביום התאונה הוא לא דיבר עם ודיע לפני שלקח את הרכב, שכן ודיע ישן (עמ' 192, שו' 27-23). הוא הוסיף, כי היה ער בביתו כשעה עד שעה וחצי בערב, לפני שנסע לאמין ברכב של ודיע (עמ' 192, שו' 28-30). באותה תקופה ודיע והוא חלקו חדר בבית ההורים (עמ' 192, שו' 32-31). כשנטען כלפיו שאינו אומר אמת לגבי כך שלא ראה את ודיע באותו ערב כשלקח את רכבו של ודיע, נוכח גרסת ודיע כי הגיע בשעה 20:00 באותו ערב הביתה, כאשר הוא עצמו טוען שיצא מהבית אל חברו בשעה 21:00 לאחר שהיה ער שעה עד שעה וחצי, השיב כי אינו זוכר בדיוק מה עשה באותו זמן (עמ' 192-193). בהמשך, נשאל שוב על כך שודיע הצהיר כי ביום התאונה הוא הגיע הביתה בסביבות 20:00 הביתה, ומעדותו שלו ומהודעתו במשטרה עולה שהוא יצא מהבית בשעה 21:00 לערך, שם אמר כי הגיע בסביבות 21:30 לחברו ביום התאונה (עמ' 153, למוצג ח' למוצגי קרנית), כלומר נטען בפניו, כי הייתה חפיפה בזמנים בהם שהו בבית, כאשר הוא וודיע גם גרים באותו חדר, ולפיכך נתבקש להבהיר את הדברים. בתשובה לכך שב סאפי וטען, כי באותו היום הוא נכנס לחדר וודיע ישן (עמ' 193, שו' 12-5).
בהמשך חקירתו, נשאל סאפי מדוע בעדותו במשטרה לא ציין שיש לו רכב נפרד וכי לקח את רכבו של ודיע בלי רשות, והשיב לכך : "לא שאלו אותי". (עמ' 193). הוא טען כי חקרו אותו על התאונה והוא לא דיבר על הרכב שלו, אך הוא ידע כי אין ביטוח לרכבו של ודיע, מאחר שכשבוע –שבוע וחצי לפני התאונה, ודיע אמר לו שאין לו ביטוח לרכב מאחר שאין לו כסף לבטח. ודיע סיפר את זה למשפחה וגם הוא שמע את זה, כאשר הוא אינו יודע אם באותו שבוע וחצי ודיע נהג ברכבו. הוא עצמו לא ראה את ודיע יוצא לעבודה עם הרכב באותו שבוע (עמ' 194, שו' 6-1). הוא נשאל מדוע בהתחשב בכך שידע שאין לרכב ביטוח בכל זאת לקח את הרכב של ודיע, והוא השיב כי בזמן התאונה הוא ידע שלרכב של ודיע אין ביטוח חובה אך עבר טסט, כאשר הרכב שלו גם לא עבר טסט (עמ' 194, שו' 12-9). הוא טען כי לא שאל את ודיע האם בהתחשב בזה שסיפר למשפחה שאין לו ביטוח חובה, הוא יכול להמשיך ולהשתמש ברכב. בפעמיים-שלוש הקודמות בהן לטענתו נהג ברכב של ודיע, הוא ידע שלרכב יש ביטוח חובה כי ודיע אמר לו (עמ' 194, שו' 19-13). נוכח תשובתו זו, נשאל סאפי איך ידע שיש לודיע בעבר ביטוח, האם שאל אותו על כך או שהוא אמר לו מיוזמתו וסאפי השיב, כי הם חברים טובים לא רק אחים, גרים באותו חדר, מדברים יום יום. כשהוא היה נותן לו את הרכב הוא היה תקין. הוא לא זכר איך עלה נושא הביטוח. "היה נותן לי את הרכב שלא היה חסר לו כלום לא ביטוח ולא טסט והוא לא היה מרשה לי לצאת מחוץ לכפר. וזה היה בשיחות בנינו." לטענתו, במועד התאונה אם הוא היה מעיר את ודיע, הוא לא היה נותן לו את הרכב כי לא היה לו ביטוח והוא רצה לצאת לבלות (עמ' 194, שו' 29-20).
כך גם בהמשך חקירתו הנגדית העיד סאפי כי בכל הפעמים שנהג ברכב של ודיע בעבר היה לו ביטוח (עמ' 194, שו' 33-32). נוכח זאת, הוא נשאל כיצד נהג ברכב של ודיע ביודעו שאין לו ביטוח, וכך גם ברכבו שלו, והשיב כי אם היה לו כסף היה עושה ביטוח. אכפת לו מהחוק: "אני הייתי חייל ומקבל משכורת נמוכה." (עמ' 195, שו' 10-7). הוא טען כי ידע שודיע היה מסרב לתת לו לנהוג ברכבו ביום התאונה, לו היה מבקש רשותו לנהוג ברכב. עם זאת, שב וטען כי קודם למקרה זה מעולם לא נהג ברכב של ודיע ללא ביטוח (עמ' 195, שו' 24-19). הוא אישר גם כי מעולם לא ראה תעודת ביטוח חובה של הרכב של ודיע (עמ' 195, שו' 35-34) וטען כי הוא נסע ברכב של ודיע פעם או פעמיים עם ביטוח חובה, כי ככה ודיע אמר לו, אך הוא לא ראה מסמך של ביטוח והוא ידע שהרכב עבר טסט (עמ' 196, שו' 4-1).
צד ג'2, ודיע איוב, הגיש תצהיר מטעמו מיום 3.12.19. בתצהירו טען, כי כפי שנודע לו בתאריך 10.8.13 התרחשה תאונה קשה ומצערת בה היה מעורב סאפי אשר נהג ברכבו ללא ידיעתו וללא אישורו. בזמנים הרלוונטים לתובענה הוא היה הבעלים של הרכב שהיה מעורב בתאונה. במועד התאונה הרכב נלקח ללא ידיעתו, ללא הסכמתו וללא אישורו ומבחינתו אסור היה לאף אדם להשתמש ברכבו ללא אישורו והסכמתו. הוא מעולם לא אישר לאחיו או לאף אדם לנהוג ברכבו בזמן בו לא היה ביטוח לרכב. הוא אכן הרשה לאחיו סאפי לנהוג ברכב כשהוא היה מורשה לנהיגה בעת שביקש ממנו את הרכב וזאת בעת שהיה ביטוח תקף לרכב (סעיפים 7-3). הוא הצהיר עוד, כי בתאריך 10.8.13, מועד התאונה, היה שבוע החתונה שלו. הוא הגיע לבית הוריו (שם התגורר אז) מספר שעות לפני שהתרחשה התאונה, בסמוך לשעה 20:00, לאחר שעשה מספר סידורים הקשורים לחתונה. הוא הניח את ארנקו ומפתחות הרכב בארון בו היו בגדיו וחפציו, כפי שעשה תמיד ובהמשך נרדם. הוא התעורר לאחר שהעירו אותו ובישרו לו על קרות התאונה הנוראית והמצערת בה היה מעורב אחיו עם רכבו (סעיפים 11-10). הוא הצהיר כי הופתע מאד מכך שאחיו היה מעורב בתאונה עם רכבו, שכן הסתבר לו בדיעבד שהוא לקח את מפתחות הרכב מהארון בו הניח אותם וזאת ללא אישורו וללא הסכמתו, דבר שמעולם לא נעשה קודם לכן על ידי אחיו (סעיף 12). מבירור שערך עם אחיו במועד מאוחר לתאונה, סיפר לו האחרון שהוא נכנס לחדרו בזמן שישן, חיפש את המפתחות בחדר ולאחר שמצא אותם מונחים בארון בסמוך לארנקו, החליט לקחת אותם ויצא עם חבריו לסיבוב בכפר. הוא כעס מאד על אחיו בגין כך שלקח את המפתחות ללא אישורו וללא ידיעתו ובעיקר בשל מעורבתו בתאונה הקשה והנוראית בה קופחו חיי אדם ואף נפצעו הוא ואדם נוסף, כולם חברים טובים ויקרים להם (סעיפים 14-13). עוד הצהיר כי בביתם נהוג לכבד רכוש האחר ולא לגעת בדברים של האחר ללא בקשת רשות. הוא לא חשב לרגע שמי מבני משפחתו ייקח את המפתחות של רכבו וישתמש בו ללא אישורו וללא ידיעתו. מעולם לא קרה דבר כזה בביתם ומעולם לא נלקחו מפתחות רכבו מהארון בו הוא מניח אותם יחד עם חפציו האישיים (סעיף 15).
בחקירתו הנגדית אישר ודיע, כי למרות שסאפי עשה שימוש ברכבו ביום התאונה ללא ידיעתו וללא הסכמתו, הוא לא הגיש נגדו תלונה במשטרה (עמ' 199, שו' 12-9). הוא טען כי לאחר התאונה, ההורים שלו וכל הבית היו בטראומה, "אז עוד תלונה על אח שלי להוסיף?" (עמ' 199, שו' 26-22). הוא נשאל מדוע כאיש חוק, לא הגיש תלונה במשטרה כדי שיחקרו את אחיו על השימוש ברכבו ללא רשות, והשיב כי בסופו של דבר זהו אחיו והוא לא רצה להוסיף לו תלונה נוספת (עמ' 199, שו' 32-27). הוא נשאל כמה מכוניות היו בבית במועד התאונה והשיב כי אינו זוכר (עמ' 199, שו' 35-33). הוא החזיק ברכב כ-11 חודשים לערך והרכב היה מבוטח שבוע מתוך התקופה האמורה, בשבוע הראשון של הטסט, בגלל מצבו הכלכלי. לדבריו רק בשבוע הזה הוא נתן לאחיו פעם או פעמיים לנהוג ברכבו."בשבוע שהיה ביטוח לרכב אחרי הטסט אז נתתי לאחי צד ג'1 לנהוג ברכב פעם או פעמיים." הוא עצמו נהג ברכב בלי ביטוח בתוך הכפר כמה פעמים, כי מדובר בנסיעה של 10 דקות מביתו וזה הרכב שלו. באותה תקופה הוא עבד במפעל אלידן פלסטיקה באזור התעשיה של ג'וליס, ולשם הוא לא נסע עם הרכב. בית הוריו מרוחק מרחק של 10 דקות הליכה ממקום העבודה ורוב העובדים במפעל תושבי הכפר והשכונה ויש לו שכן שעימו היה נוסע כל בוקר. הוא נשאל אם באותה תקופה לסאפי היה רכב משלו והשיב שנראה לו שכן, אך לא אמר זאת לעורך דינו בהליך שבנדון (עמ' 200). הוא טען כי בתקופה של 11 החודשים הוא עשה שימוש ברכב שלו ונהג בו מספר פעמים בודדות בלבד בלי ביטוח (עמ' 201, שו' 4-2). הוא נשאל מדוע לא ציין בתצהירו שהרכב היה מבוטח רק שבוע בכל התקופה והשיב כי אין לו תשובה מדוע לא כתב זאת בתצהיר (עמ' 201, שו' 19-10). ודיע הופנה לנספח ט', בעמוד 156 למוצגי קרנית, רשיון הרכב, ממנו עולה כי הרכב נרכש על ידו ביום 14.8.12. הוא אישר כי הוא נסע כמה חודשים ללא ביטוח עד לאוקטובר 2012 ולצורך הטסט השנתי שילם עבור כמה ימי ביטוח חובה, ואחר כך שוב מאוקטובר 2012 ועד אוגוסט 2013 (מועד התאונה), הרכב שלו היה ללא ביטוח חובה (עמ' 201, שו' 35-28).
גם ודיע העיד בבית המשפט, כי למרות שסאפי והוא התגוררו באותו חדר הם לא נפגשו ביום התאונה. הוא הגיע בערב בשעה 20:00 ונכנס לחדרו. הניח את המפתחות והארנק בארון שלו והלך לישון "מהעייפות לא ראיתי אף אחד.". לדבריו, הוא לא ראה אף אחד. מדובר בארון שלו לבד. לכל אחד מהאחים יש ארון שלו עם דלתות, לסאפי דלת אחת ולו דלת שנייה. הארון לא היה נעול ויש להם גישה אחד לארונו של השני (עמ' 202, שו' 12-1). בהמשך עדותו טען כי נכנס הביתה וראה את הוריו ואמר להם שלום ואז הלך לחדרו לישון. לפיכך הוא נשאל מדוע אמר קודם לכן כי לא ראה אף אחד. הוא השיב כי זה היה שבוע החתונה שלו. הוא נכנס לבית וכולם ישבו, הוא לא התכוון שלא ראה אף אחד, אלא נכנס ואמר שלום ונכנס לחדרו לישון (עמ' 202, שו' 19-13). הוא שב וטען כי נתן לסאפי אישור לנוהג ברכבו פעם או פעמיים כאשר היה ביטוח אבל בכל מקרה לא אישר לו לנסוע מחוץ לכפר כי היה לו רק ביטוח חובה ולא ביטוח צד ג' (עמ' 202, שו' 32-25). הוא העיד כי מהיום הראשון שקנה את הרכב אמר לכולם שאין לרכב ביטוח ואסר עליהם לנהוג בו וכי אין מצב שהוא אמר את זה לבני המשפחה באירוע משפחתי כשבוע לפני התאונה (עמ' 203, שו' 13-1). הוא נשאל מדוע בסעיף 13 לתצהירו, טען כי סאפי נכנס לחדרו ולא ציין כי מדובר ב"חדרנו" והשיב כי התכוון לחדר של שניהם ואין לו הסבר מדוע נכתב כך (עמ' 203, שו' 18-14). הוא אישר כי יש כבוד בין צעיר למבוגר ואחיו מכבד אותו והוא לא ידע ולא האמין שייקח את רכבו בלי לבקש ממנו רשות (עמ' 203, שו' 23-19). הוא נתן לו לסאפי נהוג ברכב פעם-פעמיים ופרט לכך אמר שאינו מסכים ואינו מרשה לאף אחד לקחת את הרכב כי אין לו ביטוח, וסאפי כיבד את דבריו (עמ' 203, שו' 34-31). הוא העיד כי היו פעמים שסאפי ביקש לנהוג ברכב והוא סרב לאפשר לו (עמ' 204, שו' 10-6). בהקשר זה הוא אישר, כי סאפי ביודעו שאין לרכב ביטוח ולמרות האזהרה שלו לכל בני הבית כאמור לעיל, עדיין ביקש לנהוג ברכב (עמ' 204, שו' 13-11). לטענתו זה קרה פעם-פעמיים שסאפי ביקש וכשהוא אמר לו לא זה לא, סאפי כיבד את זה והוא לא חשב שסאפי ימעד (עמ' 204, שו' 29-23). הוא טען כי בבית יש מקום להניח את המפתחות בכניסה, והוא בחר לשים אותם במקום בטוח, בארון שלו בחדר שלו (עמ' 204, שו' 33-30). הוא נשאל אם מישהו חוץ מסאפי ביקש לנהוג ברכבו והשיב על כך בשלילה (עמ' 205, שו' 6-5). ודיע העיד כי לסאפי היה רכב פז'ו 306 שחור, אך הוא אינו יודע כמה זמן הוא החזיק את הרכב ואם היה מבוטח "לא יודע איזה תקופות היה לו. לא יודע אם הרכב היה על שמו של סאפי." (עמ' 205, שו' 32-26). הוא שב ואישר כי סאפי ביקש ממנו לנהוג ברכב שלו פעם-פעמיים כשלא היה לו דלק ברכב שלו, וזה היה בתקופה שרכבו היה מבוטח לתקופה של שבוע, כשנה לפני התאונה (עמ' 206, שו' 17-10).
בסיכומיהם טענו סאפי וודיע כי ברור שלודיע לא הייתה סיבה כלשהי לחשוב או לחשוד שאחיו, צד ג'1 ישתמש ברכבו ללא רשותו ובעת שלא היה ביטוח. ודיע עשה את כל הנדרש ממנו למנוע שימוש ברכב ללא ידיעתו, הסכמתו או אישורו ולא הייתה לו סיבה לחשוד שאחיו, שהוא בחור חיובי בעיקרו, או מישהו אחר ממשפחתו החיובית, ימרה את פיו וייקח את רכבו ללא רשותו. הוא שם את ארנקו ואת מפתחות הרכב בארון הבגדים שלו, מקום בו אחסן את דבריו ללא חשש שמישהו ייגע בהם. מעבר לאמור, אי הגשת תלונה במשטרה בגין שימוש ברכב ללא רשות היא מאוד הגיונית. לא יעלה על הדעת שיוסיף צרות למשפחה או לאחיו ויתלונן נגדו על שימוש ברכב ללא רשות. החזקות אליהן הפנתה קרנית הן חזקות עובדתיות נטרליות שיכול וחזקות אלה תשמשנה בין היתר להרחבת אחריות המבטח. עם זאת נטל ההוכחה מוטל על קרנית ובמקרה דנן לא עמדה בנטל ההוכחה ולא הוכיחה כי וודיע התיר את השימוש ברכב לסאפי. השימוש ברכב על ידי סאפי נעשה ללא ידיעתו, הסכמתו או רשותו של ודיע. אין חולק כי ודיע התיר לסאפי את השימוש ברכבו בתקופה בה הרכב היה מבוטח, ולא הוכח שבמשך התקופה הארוכה בה הרכב לא היה מבוטח, ודיע התיר את השימוש ברכב או שנעשה בו שימוש כלשהו על ידי סאפי. עוד הדגישו בסיכומיהם, כי בצמד המילים "בדרך כלל" בהן השתמש סאפי בחקירתו במשטרה בתיאורו את שימושו ברכב, כל שניתן להסיק מצמד מילים אלה הוא שנעשה שימוש ברכב על ידו עת הותר לו להשתמש ברכב באותה תקופה על ידי אחיו, ודיע. כמו כן קרנית לא הצביעה על אינדיקציה כלשהי, או בדל ראיה מהן ניתן להבין שנעשה שימוש ברכב על ידי סאפי מעבר לאמור בעדותו. לא הוכח שינוי בצריכת הדלק, שינו במד קילומטרים, שינוי במקום חנית רכב, שינוי במקום הנחת מפתחות הרכב וכדו' שיכול היה להסב את תשומת ליבו של ודיע שנעשה שימוש ברכב אותו לא התיר. אין חולק כי אי נקיטת אמצעים יעילים למניעת שימוש ברכב עשויה לעלות כדי מתן היתר מכללא לנהיגה, יחד עם זאת, בענייננו הוכח שהשימוש ברכב על ידי סאפי היה מועט מאד כנזכר לעיל, בתקופה בה הרכב היה מבוטח, ובמספר מועט מאד של פעמים בהן נתבקשה הרשות ואף ניתנה. משך תקופה ארוכה מתום תקופת היות הביטוח בתוקף לא נעשה שימוש כלשהו ברכב על ידי סאפי, וקרנית לא הוכיחה אחרת. ודיע עשה את כל הנדרש מבחינתו למנוע שימוש ברכב על ידי אחרים כלשהם. הוא התיר לאחיו להשתמש ברכב רק בתקופה בה היה הרכב מבוטח, הניח את המפתחות בצד ארנקו בתוך חדרו בארונו הפרטי, ולא הוכח דבר הסותר את האמור וכן לא הונחה אינדיקציה כלשהי לשימוש ברכב על ידי אחר שהיה מביא את ודיע לנקוט באמצעים דרסטיים יותר למניעת השימוש. ודיע שמר והקפיד על הכללים ולא הייתה לו יכולת כלשהי לצפות שמישהו מבני משפחתו ייגע בחפציו בניגוד לכללים הקבועים והנהוגים במשפחתו כפי שהוכח ונעשה במשך שנים רבות. ודיע חשוף כיום לתביעה בסכום מאד גדול שימיט עליו ועל אשתו וילדיו הקטינים אסון כלכלי והרסני וכן ייפגע בעיסוקו ועתידו וזאת למרות שנקט בכל האמצעים היעלים והטובים למנוע את הסיטואציה אליה נקלע.
דיון והכרעה - לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות ובעדויות לא מצאתי מקום לתת אמון בעדויות צדדי ג' ושוכנעתי כי צד ג' 2 שהוא הבעלים ומחזיק הרכב התיר את השימוש ברכב לאחיו, צד ג' 1, מבלי לדאוג לכיסוי ביטוחי, ולכן קמה חבותו כלפי קרנית, כמפורט להלן.
בכתב ההגנה מטעם צדדי ג' במסגרת התביעה בת.א. 37540-01-14 בסעיף 24 הוסיף והדגיש צד ג' 2 כי הוא לא התיר את השימוש ברכב בכלל ובזמנים הרלוונטיים לתאונה בפרט, אלא שבתצהירו, בשונה מהאמור, הצהיר כי הוא הרשה לאחיו סאפי לנהוג ברכב כשהוא היה מורשה לנהיגה בעת שביקש ממנו את הרכב, וזאת, לשיטתו, בעת שהיה ביטוח תקף לרכב. סאפי שהעיד במשטרה ביום 11.8.13 וכן ביום 31.10.13, ואף אישר בבית המשפט כי האמור בהודעות אלה נכון, אישר בהודעתו מיום 11.8.13 שהוא ואחיו ודיע נוהגים בדרך כלל ברכב וכי יש להם את הרכב כשנה ובמועד התאונה הוא היה תקין, ובהמשך בהודעתו מיום 31.10.13 במשטרה אף התייחס לרכב כ"הרכב שלי". זאת ועוד, שלוב גרסתו של סאפי וגרסתו של ודיע מעלה, שככל הנראה, היה זמן חפיפה שבו היה סאפי ער בעת שאחיו הגיע הביתה בערב לפני התאונה, כאשר הם מתגוררים בחדר משותף, וזאת למרות ששניהם הכחישו כי פגשו זה את זה כשהם ערים באותו ערב. בנוסף, גרסאותיהם של סאפי וודיע אינן עולות בקנה אחד בכל הנוגע לנקודת הזמן בה נודע לסאפי, כי לרכבו של ודיע אין ביטוח.
הן מחקירת סאפי והן מחקירת ודיע עולה, כי ככלל, כל אחד מהם אינו נמנע מנהיגה ברכב השייך לו ללא ביטוח, גם אם מדובר בנהיגה בתחומי הכפר בלבד, כאשר לסאפי לא היה כלל בטוח לרכבו שלו ולודיע היה ביטוח לשבוע אחד בלבד לרכבו במהלך תקופה של כשנה. האמור לעיל מעיד, כי נושא הנהיגה ללא בטוח חובה אינו נושא שמדיר שינה מעיני מי מצדדי ג', והתנהלותם זו עומדת אף היא לחובת גרסתם.
מחקירת סאפי וודיע עולה, כי ודיע אפשר לאחיו סאפי לנהוג ברכבו בעבר, כאשר אמנם נטען על ידי ודיע כי הדבר נעשה רק בתקופה שבה החזיק בביטוח חובה, כשבוע בלבד מתוך כשנה, אך לא שוכנעתי כי כך אכן נעשה, במיוחד בהתחשב בעובדה שודיע עצמו אישר כי נהג ברכבו ללא ביטוח מספר פעמים בתוך הכפר ג'וליס וגם בענין זה ככל הנראה אינו מדייק נוכח הסתירה בין עדותו לעדות סאפי שהעיד שודיע נסע עם רכבו לעבודתו. ממכלול הראיות נראה, כי הטענה לפיה אישר לסאפי לנהוג ברכב רק פעם או פעמיים (או פעמיים שלוש) בדיוק בתקופה הקצרה של שבוע במהלכה החזיק בביטוח לרכב, כאשר סאפי מצדו טוען שהוא נהג כמה פעמים ברכבו של ודיע, רק כשלא היה לו דלק ברכב שלו, במהלך אותו שבוע בלבד שבו היה לרכב ביטוח, הינה טענה חלשה, וזאת בפרט בהתחשב באמור בהודעותיו של סאפי במשטרה כאמור לעיל. מהעדויות עולה כי סאפי נהג ברכבו של ודיע, כאשר לא שוכנעתי כי היה צריך לבקש רשות בכל פעם שרצה לנהוג ברכב, ונראה כי הרכב היה בשימוש משותף של האחים ולפיכך גם במועד התאונה למרות שהרכב היה בבעלותו של ודיע, נהג בו סאפי באישור בעליו ודיע, כפי שעשה גם בעבר.
נוכח האמור לעיל, גם בהתעלם מנטלי ההוכחה, ניתן להגיע למסקנה כי ודיע, הבעלים של הרכב התיר את השימוש בו לאחיו מבלי לדאוג לכיסוי ביטוחי ולפיכך קמה לו חובה כלפי קרנית מכוח סעיף 9(א), 9(א)(2) וסעיף 7(6) לחוק הפיצויים.
לסיכום
צד ג' 1, סאפי, נהג ברכב במועד התאונה ללא כיסוי ביטוחי. צד ג' 2 (אחיו של צד ג'1), ודיע, הוא הבעלים של הרכב והמחזיק בו כאשר שוכנעתי כי הוא התיר לסאפי לנהוג ברכבו ככלל לרבות במועד התאונה, גם כאשר לרכב לא היה ביטוח. משכך, מאחר שהתקבלו התובענות נגד קרנית, דין ההודעות שקרנית הגישה נגד צדדי ג' להתקבל, ועל צדדי ג' לשפותה ביחד ולחוד בגין מלוא הסכומים אותם חוייבה לשלם לתובעים כאמור בפסק הדין. בנוסף, ישאו צדדי ג' בשכר טרחת עורכי דינה בשיעור של 15.21% מהסכומים בהם היא חוייבה ובאגרת משפט. הסכומים ישולמו על ידי הצדדים השלישיים תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הדרישה ועד לתשלום בפועל.
ניתן היום, כ"א אב תשפ"א, 30 יולי 2021, בהעדר הצדדים.