פלוני נ' מסעדת סטלה ביצ'- דג הים ואח'

תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לתובעים בעקבות תאונה שארעה ביום 11.11.2016 עת התארחו התובעים במסעדה שמפעילה הנתבעת 2 בחוף הים בבת ים.

האירוע ונסיבותיו

1. ביום 11.11.2016 בשעות הבוקר ישבו התובעים, שהינם בני זוג, יחד עם בנם שהיה אז בן כבן 13, במסעדת "סטלה ביצ' – דג על הים" הממוקמת בחוף הים של בת ים.

   אזור הישיבה שמחוץ למבנה המסעדה בנוי בשני מפלסים, שהפרש הגובה ביניהם הוא כמטר. המדרגה שנוצרת בין שני המפלסים בחלק האנכי שלה (ה"רום") מחופה בסלעים (להלן: "המסלעה"). על גבי כל אחד מהמפלסים פרוס דשא סינטטי, אשר מונח על אבנים משתלבות. במועד האירוע לא היתה גדר או מעקה שמפריד בין המפלסים.

   התובעים ישבו במפלס העליון של המסעדה, על כסאות/ספסלים נמוכים וסביב שולחן נמוך. השולחן, שולחן עץ נמוך שצורתו מלבן, עמד כשהוא ניצב למסלעה ומשיק לה (בצלע הרוחבית שלו). הכסאות, כסאות עץ נמוכים דמויי ספסל, הוצבו לאורך השולחן משני צידיו, שני כסאות בכל צד.

    

2. התובעת ישבה על הכסא שצמוד למסלעה. התובע ישב לצידה. בנם של התובעים ישב מול התובעים. בעת שסיימו התובעים את הבילוי, לאחר ששילמו וקמו ללכת מהמקום, ארע האירוע. התובע ובנו כבר קמו מכסאותיהם ונעמדו בראש השולחן (בצלע המרוחקת מהמסלעה). לטענת התובעים, בעת שהתובעת התרוממה מהכסא, תוך שהיא נשענת על צידו האחד של המושב כדי להתרומם, התרומם צידו השני של הכסא, היא איבדה שיווי משקל כתוצאה מכך, ונפלה דרך המסלעה למפלס התחתון.

   התובע, בעלה של התובעת, אשר ראה את התובעת מועדת ונופלת, "זינק" אחריה בנסיון למנוע את הנפילה או להושיט לה עזרה, ונחבל אף הוא.

   התרחשות האירוע תוארה על ידי כל אחד מהתובעים ועל ידי בנם בתצהירי העדות הראשית ובחקירות הנגדיות, ונתמכה בתמונות ובסרטון וידאו של המקום (שצולמו לאחר הגשת התביעה). העדויות היו סדורות, ללא סתירות, והותירו בי רושם מהימן.

   הדברים גם עולים בקנה אחד עם עדות נציג הנתבעות, מר יונתן עזרא, בחקירתו הנגדית. אז התברר לראשונה שהאירוע צולם במצלמות האבטחה של המסעדה, ושנציג הנתבעת צפה בסרטון סמוך לאחר האירוע. תיאור האירוע ע"י מר עזרא, אשר מבוסס על הצפיה בסרטון שצולם בזמן אמת, תואם בעיקרו את עדויות התובעים ובנם (מר עזרא לא התייחס בעדותו לסיבת הנפילה של התובעת והאם היא נעוצה בכך שהכסא התרומם).

   הסרטון לא הוגש על ידי הנתבעות ואף לא גולה במסגרת תצהיר גילוי המסמכים. עצם קיומו נודע לתובעים ולבית המשפט במהלך חקירתו הנגדית של נציג הנתבעת, אשר העיד כי לא שמר ברשותו את הסרטון או עותק ממנו. לדבריו, הסרטים נשמרים למשך שבועיים בלבד וזאת "לפי החוק" ו"לפי דרישת המשטרה".

    

3. התובעת נחבלה בפניה ובידה ופונתה מהמקום באמבולנס לחדר מיון בבית החולים, שם אובחן שבר בשורש כף היד השמאלית שטופל בגבס, ונקע בקרסול ימין שטופל בחבישה אלסטית.

   לאחר האירוע חש התובע כאבים בברך ימין. למחרת פנה ל"מוקד מכבי", שם נבדק. לאחר בירור אובחן קרע חוזר של הרצועה הצולבת ופגיעה במיניסקוס.

    

   האחריות לתאונה

    

4. התביעה מושתתת על עוולת הרשלנות. לטענת התובעים, הנתבעות 1 ו-2 בהיותן מחזיקות המקום ומפעילות המסעדה חבות חובת זהירות כלפי התובעים, אורחי המסעדה. הנתבעות הפרו את חובת הזהירות בכך שלא נקטו אמצעים סבירים שיהיה בהם כדי למנוע את נפילת התובעים, וכתוצאה מהפרת החובה נגרם לתובעים נזק.

   לטענת התובעים, התרשלות הנתבעת מתבטאת בשלושה:

   • העדר גידור של המפלס העליון, אשר יכול היה למנוע את הנפילה.

   • העמדת כסא לא יציב, אשר צידו התרומם וגרם לתובעת לאבד את שיווי משקלה.

   • המפלס העליון של המסעדה עליו ישבו התובעים הינו משופע ולא ישר, מה שגרם לחוסר יציבות של התובעת ושל הכסא שממנו התרוממה.

      

     הנתבעות מכחישות את טענות התובעים, וטוענות כי נטל ההוכחה מוטל על התובעים ומשלא הובאה חוות דעת של מומחה בטיחות, לא הוכחה רשלנות. עוד טוענות הנתבעות כי:

     • המסלעה עצמה עולה מעל משטח המפלס העליון באופן שיוצר גדר או מעקה.

     • הכסאות יציבים ובטוחים לשימוש.

     • המשטח עליו מוצבים השולחנות והכסאות ישר ולא משופע.

        

5. שלושה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות: אשם, קשר סיבתי ונזק. האשם הינו פועל יוצא של חובת זהירות והתרשלות.

   חובת זהירות מוטלת כאשר המזיק יכול היה (צפיות טכנית) וצריך היה (צפיות נורמטיבית) לצפות את אירוע הנזק, את הניזוק ואת הנזק.

   התרשלות היא התנהגות בלתי סבירה. התנהגות אשר כרוכה בסיכונים שהם צפויים, ושניתן למנעם תוך השקעת משאבים שאינם עולים על תוחלת הנזק, הינה התנהגות בלתי סבירה.

   מכאן אבחן את התקיימות יסודות עוולת הרשלנות בענייננו.

    

   אשמה של הנתבעת

    

6. חובת זהירות - הנתבעת, שהינה מפעילת המסעדה, מחזיקת המקום ובעלת השליטה בו, חבה חובת זהירות כלפי קהל לקוחותיה. הנתבעת יכולה וצריכה היתה לצפות שיתכנו נסיבות בהן אורח אשר יושב בסמוך לשפת המפלס העליון, יפול ממנו למפלס התחתון ויפגע. משכך מוטלת על הנתבעת חובת זהירות כלפי התובעים. מכח חובתה זו היה על הנתבעת לנקוט אמצעים סבירים שיבטיחו שהישיבה במקום תהיה בטוחה ולא כרוכה בסכנת נפילה.

    

7. האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה? אני סבורה כי יש להשיב על השאלה בחיוב.

   הפרת החובה התבטאה בהצבת פינת הישיבה (השולחן והכסאות) בצמוד לשפת המדרגה (שגובהה כמטר), מבלי שקיים לאורכה מעקה או חוצץ כלשהו אשר יכול למנוע נפילה ואף להפנות את תשומת הלב להפרש הגבהים. צעד בכיוון הלא נכון, לא כל שכן מעידה, איבוד שווי משקל או נפילה (כפי שארע בעניינה של התובעת), עלולים להסתיים בנפילה למפלס התחתון ובנזק כתוצאה מכך.

    

8. קיימות הוראות חקוקות אשר מסדירות את הנושא של פתרונות בטיחות להפרשי גובה בין שני מפלסים (ראה לדוגמא סעיף 4(ב) לתקנות התכנון והבנייה (תכן הבנייה) (בטיחות המשתמש), תש"ף-2019, תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"-1070 סימן ג' לתוספת החמישית שעניינו "הגנה מפני נפילה"). התובעים לא תבעו מכח העוולה של הפרת חובה חקוקה, ומשכך לא אידרש לסוגיה זו. אולם, להפרת חובות סטטוטוריות יכולה להיות נפקות גם לצורך קביעת רשלנות (ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2), 112, 123). תקנות התכנון והבניה שהוזכרו לעיל יכולות לתת אינדיקציה לרמת ההתנהגות הנדרשת מהאדם הסביר (ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לו (1) 113), וללמד על כך, שמקום בו בין שני מפלסים קיים הפרש גובה של כמטר, מידת הזהירות הסבירה מחייבת התקנת אמצעי בטיחות להגנה מפני נפילה.

    

9. הנתבעות למעשה אינן חולקות על הצורך בקיומה של גדר המפרידה בין המפלסים, אולם לטענתן גדר שכזו אמנם היתה קיימת במקום. כך טען מר עזרא, נציג הנתבעת, בתצהירו: "בנוגע לטענות התובעים הנוגעות לגידור המפלס העליון: המפלס העליון תחום ומגודר על ידי המסלעה המצויה סביבו והעולה משמעותית מעל גובה המפלס עצמו. למעשה, למעט המקרה המוזר מושא ההליך, מעולם לא קרה שאורח כלשהו במסעדה או עובד נפלו מעבר למסלעה, והיא תמיד סיפקה גידור מספיק למפלס העליון".

   טענת הנתבעות לא נתמכה בתמונות או בראיה כלשהי.

   לאחר שעיינתי בתמונות ובסרטון אשר הוצגו על ידי התובעים, אני דוחה את טענת הנתבעות ואת גירסתן. המסלעה מגיעה עד גובה המפלס העליון (ריצפתו), אינה בולטת ממנו ואינה "עולה משמעותית מעל גובה המפלס עצמו", כפי שטען מר עזרא בתצהירו. משכך, המסלעה לא סיפקה גידור מספיק למפלס העליון, וגידור לא היה במקום.

    

10. כפי שעלה מהעדויות (הן מעדותו של נציג הנתבעת והן מעדות התובע), לאחר האירוע הותקנה גדר חבלים לאורך המפלס העליון מעל המסלעה. לטענת התובעים, עצם התקנת גדר החבלים מהווה הודאת בעל דין בקיומו של מפגע. הנתבעות טענו מנגד, כי הגדר הותקנה על מנת לתחום את המקום ולכוון את כניסת הקהל, וללא כל קשר לאירוע או לסכנת נפילה. אינני מקבלת את טענת הנתבעות. ככל שמטרת הגדר היתה לתחום את שטח המסעדה ולכוון את כניסת האנשים למקום אחד, ניתן היה לצפות שהגדר תוצב בקצה המפלס התחתון של המסעדה ולא באמצע המסעדה בין המפלס העליון לתחתון. בכל מקרה, גם אם התקנת הגדר נעשתה מטעמים נוספים, הרי שיש להניח ואף לקוות שגם נושא הבטיחות עמד לנגד עיני נציגי הנתבעת (וזאת כמובן מבלי להביע עמדה בענין הגידור שהותקן במקום ובטיחותו).

     

11. הנתבעת הציגה מסמך שכותרתו "אישור בטיחות משטרתי" שנערך ככל הנראה על ידי מהנדס מטעמה, וטענה כי האישור קובע שהמסעדה עומדת בתנאי הבטיחות. לאחר שעיינתי במסמך (בקושי רב שכן העותק שהוגש מושחר וקשה לקרוא את כולו), אינני מקבלת את הטענה. כפי שנכתב במסמך, "האישור מתייחס לסגירת האולם בצידו הדרומי והצפוני לתקופת עונת הקיץ ובתקופת החורף". לא זה האזור במסעדה בו התרחשה התאונה, ולפיכך לכאורה האישור אינו רלוונטי לענייננו. בנוסף, האישור מתייחס ל"דרישות בטיחות משטרתיות" ולא הובהר מה הן דרישות הבטיחות המשטרתיות, והאם הנושא ההנדסי הינו חלק מהן. בכל מקרה, והגם שהתובעים לא התנגדו להגשת המסמך, הרי שהערך הראייתי שלו מבלי שעורך המסמך הובא לעדות, הינו נמוך ולא מצאתי לנכון לבסס על פיו מסקנה כלשהי.

     

12. התובעים טענו בנוסף, כי הנתבעת התרשלה בכך שהציבה במקום כסאות לא יציבים ולא בטיחותיים. כאמור, התובעת העידה, כי כשביקשה להתרומם מהכסא (שהינו נמוך), נשענה על צד אחד של המושב כדי לדחוף את עצמה לעמידה, ואז צידו השני של הכסא התרומם באויר וכתוצאה מכך היא איבדה שיווי משקל ונפלה.

    התובעים הגישו סרטון שצילמו במסעדה (לאחר האירוע), ובו מדגים התובע כיצד צידו של הכסא מתרומם בעת הישענות על צידו של המושב. לא די בסרטון כדי להוכיח את הטענה כי הכסא אינו יציב ואינו בטיחותי. בכל מקרה, משקבעתי שהנתבעת התרשלה בכך שלא הציבה גידור למניעת נפילה, אינני מוצאת מקום להידרש לטענה בדבר יציבות ובטיחות הכסא.

     

13. עוד טענו התובעים להתרשלות הנתבעת בכך שהמשטח כולו היה משופע באופן שגרם לחוסר יציבות של התובעת ושל הכסא עליו ישבה. השיפוע של המשטח הינו נתון עובדתי טעון הוכחה. התובעים לא הביאו כל ראיה להוכחת הטענה, ומשהטענה לא הוכחה דינה להדחות.

     

14. לסיכום עד כאן, הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובעים בכך שלא נקטה אמצעים סבירים למניעת נפילה מהמפלס העליון לתחתון.

     

    קשר סיבתי

     

15. האם קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות ובין הנזק שנגרם לכל אחד מהתובעים?

     

16. דומה שהקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות ובין הנזק שנגרם לתובעת הוא ישיר ואינו מוטל בספק. כתוצאה מכך שהנתבעת לא נקטה אמצעים סבירים למניעת נפילה, התובעת נפלה ונפגעה. זה הסיכון שהיה צפוי מהפרת חובת הזהירות, סיכון אשר התממש.

     

17. באשר לתובע, שאלת הקשר הסיבתי פחות חד משמעית. התובע לא עמד בקצה המפלס ונפל ממנו. התובע ראה את התובעת נופלת כשהוא עומד במרחק של כמטר וחצי מהמסלעה ומהתובעת (בראש השולחן המרוחק מהמסלעה), ותוך כדי שהוא מגיב לנפילת התובעת ומגיע עד אליה למפלס התחתון, נחבל אף הוא.

    לטענת הנתבעות, התובע הסתכן מרצונו, ונפגע כתוצאה מכך שהחליט לקפוץ באופן לא זהיר ולא אחראי למפלס התחתון.

     

18. אני סבורה כי גם נסיבות עניינו של התובע מקימות קשר סיבתי בין אשמה של הנתבעת ובין הנזק שנגרם לו. התנהגות הנתבעת, אשר לא דאגה לגידור של המפלס, יצרה את הסיכון אליו נחשף התובע. ככל שהמפלס היה מגודר, התובעת לא היתה נופלת, התובע לא היה "מזנק" אחריה, ולא היה מגיע למפלס התחתון באופן שגרם לו חבלה. משכך, אני סבורה כי גם בעניינו של התובע מתקיים יסוד הקשר הסיבתי, אם כי התנהגותו מטילה עליו אשם תורם ולכך אתייחס להלן.

     

19. הנתבעת טענה גם להעדר קשר סיבתי בין האירוע לבין החבלה ממנה סבל התובע והנכות שנקבעה לו, וזאת נוכח העובדה שהתובע לא פונה לבית החולים ולא התלונן ביום האירוע על פגיעה כלשהי. אינני מקבלת את טענת הנתבעת.

    מעיון בחומר שהונח בפני השתכנעתי כי כריתת המיניסקוס והנכות שנקבעה בעקבותיה, הן תוצאה של התאונה.

    אמנם, מיד בסמוך לאחר האירוע עת פונתה התובעת לבית החולים, התובע לא התלונן על חבלה. עם זאת, עדותו כי כבר אז הוא חש כאבים בברך ימין, אולם כל תשומת ליבו היתה נתונה לפציעתה של התובעת והוא לא נתן את דעתו לחבלה שלו, הותירה בי רושם מהימן. בכל מקרה, למחרת פנה התובע ל"מוקד מכבי", וכעבור 3 ימים (ביום 14.11.16) בוצע MRI אשר הדגים קרעים במיניסקוס. בעקבות פגיעה זו התובע נותח בהמשך, ונקבעו לו אחוזי נכות ששיעורם אינו שנוי במחלוקת (ראה הודעה מוסכמת מיום 4.9.19).

    משמדובר בממצא שהתגלה שלושה ימים בלבד לאחר התאונה ובעקבות פניה של התובע למוקד למחרת התאונה, אני סבורה כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק.

     

    אשם תורם

     

    אשם תורם של התובעת

     

20. לטענת הנתבעות, יש לייחס לתובעת אשם תורם "בשל האופן שבו בחרה התובעת להתרומם מהכסא, תוך העברת משקל הגוף לצד אחד בלבד והיאחזות ביד אחת בלבד, ואופן פעולה זה היה בלתי זהיר בעליל ואף רשלני".

    מהעדויות שהובאו בפני, הן עדויות עדי התביעה והן עדותו של עד ההגנה, השתכנעתי כי התובעת נקלעה למצב מבלי שהיתה לה שליטה עליו ומבלי שניתן לייחס לה חוסר זהירות או רשלנות. התובעת ישבה במקום שיועד לכך, על כסא שהציבה הנתבעת. בעת ביצוע פעולה פשוטה ומתבקשת של התרוממות מהכסא עליו ישבה, איבדה התובעת את שיווי משקלה ונפלה למפלס התחתון. פעולת ההתרוממות מהכסא הינה פעולה פשוטה ואינטואיטיבית, ולא התרשמתי שהדבר נעשה ע"י התובעת בחוסר זהירות אשר כרוך באשם. מרגע שהתובעת איבדה את שיווי משקלה, דבר שיכול לקרות וכאמור אינו כרוך באשם שלה, היא לא היתה יכול למנוע את הנפילה.

    כאמור, בידי הנתבעת היה סרטון מזמן אמת אשר תעד את האירוע, וככל שהיא רצתה להוכיח אחרת, היה עליה לשמור את הסרטון ולהציגו בבית המשפט.

    אשר על כן, אני סבורה כי אין מקום להטיל על התובעת אשם תורם.

     

    אשם תורם של התובע 

     

21. התובע ראה את התובעת נופלת כשהוא עומד במרחק של כמטר וחצי מהמסלעה ומהתובעת (בראש השולחן המרוחק מהמסלעה), ותוך כדי שהוא מגיב לנפילת התובעת ומגיע עד אליה למפלס התחתון, נחבל אף הוא.

    כאמור, לטענת הנתבעות, התובע נפגע כתוצאה מכך שהוא החליט לקפוץ באופן לא זהיר ולא אחראי למפלס התחתון, ומשכך האשם לתאונה שקרתה לו רובץ עליו.

     

22. בתצהירו טען התובע:

     

    "באינסטינקט מיידי, ניסיתי לאחוז בה, כדי שלא תיפול, אך למרבה הצער, נפלתי גם אני אחריה ונחבלתי ברגלי".

     

    כלומר, הגירסה הראשונית של התובע היתה שהוא, כמו התובעת, נפל מהמפלס העליון למפלס התחתון. במהלך העדויות התברר כי התובע לא "נפל" אלא "קפץ" או "זינק" אחרי התובעת.

     

    בחקירתו הנגדית העיד:

    בעמ' 16 ש' 15:

    "אשתי נפלה מגובה והיא נשכבה על הרצפה אני קפצתי והפכתי אותה".

     

    ובעמ' 17-18:

    "אני כבר נעמדתי ואני רואה שזה עומד לקרות. השולחן הפריע לי להגיע אליה, אם לא היה שולחן אולי הייתי מציל אותה. כשהכורסה התחילה להתרומם ניסיתי לרוץ לתפוס ולא הצלחתי להגיע אליה...

    ש. איך הגעת למטה?

    ת. כי כשניסיתי להגיע אליה חשבתי אולי יש סיכוי לתפוס וכבר נשענתי. השולחן עיכב אותי באיזה חצי שנייה או שנייה. אני לא יודע מה ניסיתי לעשות ואיך זה קרה. אני ראיתי אותה עומדת ליפול וניסיתי לתפוס אותה. אני מצאתי את עצמי זרוק על הרצפה לידה כמוה. אני גם התגלגלתי מהמסלעה למטה...

    חגית בגלל שהיא נפלה קדימה לא היה לה שליטה על הגוף והיא נפלה על הראש, אני הייתי מוכן וזו סוג של קפיצה.

    ש. אז קפצת?

    ת. קפצתי ואיבדתי שיווי משקל ביחד".

     

    עדותו של התובע עולה בקנה אחד עם עדותה של התובעת (עמ' 22 ש' 26-32) ועם עדותו של בנם (עמ' 20-21).

     

23. לאחר שמיעת עדויות התובעים הגעתי למסקנה, כי התובע, להבדיל מהתובעת, לא נפגע בגלל נפילה בלתי נמנעת, אלא בגלל שקפץ אחרי התובעת בנסיון למנוע את נפילתה או להושיט לה עזרה. אמנם מדובר היה בהחלטה של רגע, תוך שהתובע נאלץ להגיב לסיטואציה אליה נקלעו הוא ואישתו שלא באשמתם, אולם לא ניתן להתעלם מכך שלתובע יש תרומה מסויימת לעובדה שהוא נחבל. כך למשל, נדמה שהתובע יכול היה באותו פרק זמן של שניות ושברירי שניות להתיישב על המפלס העליון עם רגליו לעבר המפלס התחתון ולרדת בבטחה לעבר התובעת.

    משכך, יש לייחס לתובע אשם תורם, שמצאתי להעמידו על 25%.

     

    הנזק והפיצוי

     

    הנכות הרפואית - התובעת 1

     

24. כתוצאה מהנפילה נחבלה התובעת בפניה, בידה וברגלה, ופונתה באמבולנס לחדר מיון בבית החולים, שם אובחנו שבר בשורש כף היד השמאלית שטופל בגבס ונקע בקרסול ימין שטופל בחבישה. בנוסף בוצע CT ראש שהדגים המטומה תת עורית פרונטלית משמאל, ללא עדות לדמם מוחי.

     

25. התובעת הגישה חוות דעת מומחה של ד"ר גד ולן, אותרופד. ד"ר ולן קבע כי לתובעת נכות לצמיתות בשיעור של 10% בגין פגיעה בשורש כף יד שמאל לפי סעיף 41(10)(ז) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות").

     

    הנתבעת הגישה חוות דעת מומחה של פרופ' יואל אנגל, אורתופד, אשר קבע כי לא נותרה לתובעת נכות בגין התאונה, לרבות לא בגין השבר בכף היד.

     

26. לאור הפער בין חוות דעת המומחים, מונה אורתופד ד"ר אורן שריג, כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר שריג קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% לפי סעיף 35(1) בין (א) ל- (ב) לתקנות, וכי לא קיימת מגבלה תפקודית במסגרת עבודתה המשרדית הנוכחית.

    עוד קבע ד"ר שריג כי התובעת סבלה מנכות זמנית בשיעור של 100% למשך חודשיים ממועד התאונה, מנכות זמנית בשיעור של 50% למשך חודשיים נוספים ובשיעור של 20% למשך חודשיים נוספים.

     

    הנכות הרפואית - התובע 2

     

27. למחרת התאונה פנה התובע ל"מוקד מכבי", שם נבדק. כעבור 3 ימים בוצע MRI אשר הדגים קרעים במניסקוס פנימי וצידי. הרצועה הצולבת המשוחזרת פוענחה כתקינה. כעבור כשמונה חודשים עבר התובע ניתוח בברך לתפירת הקרע במיניסקוס הפנימי, כריתת הקרע במניסקוס הצידי ושחזור הרצועה הצולבת שנמצאה קרועה.

     

28. התובע הגיש חוות דעת מומחה של ד"ר גד ולן, אותרופד, אשר קבע כי לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 10% בגין מצב שלאחר כריתת מניסקוס לפי סעיף 48(2)(ז)(IV) לתוספת לתקנות; ובשיעור של 10% בגין בגין צלקת מכאיבה בשוק לפי סעיף 75(1)(ב) לתוספת לתקנות.

    עוד מציין המומחה כי נכותו של התובע עקב מצב שלאחר שחזור רצועה צולבת קדמית בשיעור של 10% היתה קיימת עוד לפני התאונה.

     

    הנתבעת הגישה חוות דעת מומחה של פרופ' יואל אנגל, אורתופד, אשר קבע כי בגין הבעיה המניסקיאלית נותרה לתובע נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 48(2)(ז)(IV) לתוספת לתקנות.

     

    הצדדים הסכימו כי לתובע נגרמה נכות של 10% בגין מצב לאחר כריתת מניסקוס (כפי שנקבע ע"י המומחים מטעם שני הצדדים), ועל נכות ממוצעת בשיעור של 5% בגין הצלקת (כאשר כל צד שמר על טענותיו ביחס להשלכות התפקודיות של הצלקת ולקשר הסיבתי שבין הצלקת לתאונה).

     

    ראשי הנזק - התובעת 1 

     

    בסיס השכר

     

29. לפני התאונה (החל משנת 2007) עבדה התובעת כמנהלת חשבונות במשרד יועץ מס, והיא ממשיכה בעבודתה שם עד היום.

     

30. לתמיכה בטענתה להפסד השתכרות הגישה התובעת תלושי שכר כדלקמן:

    חמישה תלושי שכר מהחודשים שקדמו לתאונה (יוני-אוקטובר 2016), תלוש שכר של החודש בו ארעה התאונה (11/16), ושלושה תלושי שכר מהתקופה שלאחר התאונה (ינואר-אפריל 2017).

    לא הוגש תלוש שכר של חודש דצמבר 2016.

    מעבר לכך לא הובאו נתונים.

    מתלושי השכר עובר לתאונה עולה כי שכרה החודשי עמד על סך של 7,731 ₪ לחודש.

    בחודשים מרץ-אפריל 2017 עלה שכרה החודשי של התובעת ל- 7,913 ₪ לחודש.

     

    הפסד שכר לעבר

     

31. מתלוש חודש נובמבר 2016 עולה כי התובעת נעדרה מעבודתה 14 ימים, ובגין ימי העדרות נוכה משכרה סך של 4,713 ₪.

    התובעת זכאית לפיצוי בגין הפסד זה.

    הסכום בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עומד על סך של 5,054 ₪.

     

32. התובעת טוענת כי גם בחודש דצמבר 2016 לא עבדה. לתמיכה צרפה אישור אי כושר לתקופה זו. המומחה מטעם בית המשפט קבע לתובעת נכות זמנית בשיעור של 100% למשך חודשיים מיום התאונה. התובעת אף קיבלה דמי תאונה מהמוסד לביטוח לאומי בגין חודש דצמבר 2016.

    בשים לב לכל אלה, והגם שתלוש שכר בגין חודש דצמבר לא הוגש, הגעתי למסקנה כי יש לפסוק לתובעת הפסד שכר בגין חודש דצמבר 2016 בסך 7,731 ₪.

    בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עומד הסכום על 8,318 ₪.

    מסכום זה יש לנכות את גמלת דמי התאונה אשר קיבלה התובעת (נ/1), ולכך אתייחס בהמשך.

     

33. בגין החודשים ינואר עד אפריל 2017 הוגשו תלושי שכר שמלמדים כי לא נגרמו לתובעת הפסדי שכר.

     

    ביחס ליתרת התקופה מחודש מאי 2017 ועד היום לא הובאה כל ראיה לתמיכה בתביעת התובעת להפסדי שכר.

     

    טענת התובעת כי יכולתה להתקדם בעבודה ולהרחיב את היקף המשרה נפגעה בעקבות התאונה, וכי כתוצאה מכך נגרמו לה הפסדי שכר, נטענה בעלמא, ואינה עולה בקנה אחד עם תלושי השכר מהחודשים שלאחר התאונה ועם שיעור הנכות שנותרה לה.

     

    אשר על כן, ומשהפסד שכר לעבר הינו נזק מיוחד הטעון הוכחה, לא מצאתי מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסד שכר לעבר, למעט הפסד בגין חודשים נובמבר-דצמבר 2016, כאמור לעיל.

     

34. יוצא שבגין הפסד שכר לעבר זכאית התובעת לפיצוי בסך 13,372 ₪, ובתוספת הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות (לפי 12.5%) - סך של 15,044 ₪.

     

    אובדן כושר השתכרות בעתיד

     

35. לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה היא נתקלת בקושי בביצוע עבודתה בכל מה שכרוך בהפעלת כף היד – בהקלדה במחשב, ובעבודה עם ניירת.

     

36. לאחר שנתתי דעתי למכלול הנתונים שבפני, לא שוכנעתי שכתוצאה מהתאונה נפגע באופן ממשי כושר השתכרותה של התובעת. מאז התאונה ועד היום חלפו קרוב לחמש שנים, התובעת ממשיכה לעבוד באותו מקום עבודה, ושכרה עלה. שיעור הנכות שנקבע ע"י המומחה - 5% - הוא נמוך מאד והשלכתו על התיפקוד היא מינורית. גם המומחה ציין כי לא קיימת מגבלה תפקודית במסגרת עבודתה המשרדית הנוכחית. בשים לב לאלה, מצאתי לנכון לפסוק בגין אובדן כושר השתכרות פיצוי גלובאלי בסכום של 25,000 ₪ (מבוסס על שליש מהחישוב האריתמטי המלא לפי 8,000 ₪ שכר חודשי עד גיל פרישה (מקדם היוון 166), בתוספת הפסד פנסיה).

     

    הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

     

37. לטענת התובעת, בעקבות התאונה היא הוציאה הוצאות על טיפולים רפואיים, טיפולי פיזיותרפיה, תרופות, סדים לגבס, תחבושות ונסיעות.

     

38. לא הוצגו ראיות בתמיכה לתביעת התובעת בראש נזק זה.

    בכל מקרה בו יידרשו טיפולים נוספים בעתיד, הרי שהם נכללים בסל הבריאות.

    בהתחשב באלה, כמו גם בגילה של התובעת ובשיעור הנכות, ומתוך הנחה סבירה כי בכל זאת התובעת נדרשה לשאת בהוצאות כאלה ואחרות עבור תרופות, טיפולים, ונסיעות, מצאתי לפסוק לה פיצוי בראש נזק זה על דרך האומדנה, לעבר ולעתיד, בסכום של 2,500 ₪.

     

    עזרת זולת לעבר ולעתיד

     

39. לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה ובעקבותיה, היא נזקקה ונזקקת לעזרה מרובה בכל הקשור בטיפול בעצמה ובמשק הבית, זאת במיוחד בתקופה הסמוכה לאירוע.

     

40. התובעת לא הציגה ראיות ולא הביאה עדים בתמיכה לטענותיה. בהתחשב בסוג הפגיעה, בגילה של התובעת, בשיעור הנכות, בעובדה שידה של התובעת היתה נתונה בגבס במשך 6 שבועות, ובנכויות הזמניות שנקבעו ע"י המומחה מטעם בית המשפט, מצאתי לפסוק פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד על דרך האומדנה בסכום של 7,500 ₪.

     

    נזק לא ממוני

     

41. לאחר שמיעת עדותה של התובעת שוכנעתי, כי אמנם האירוע היה טראומתי עבורה. היא נחבלה בפניה, כפי שמעידות התמונות שצורפו לתצהירה, נגרם לה שבר בשורש כף היד שכתוצאה ממנו היתה נתונה בגבס במשך 6 שבועות ונזקקה לטיפולי פיזיותרפיה, נגרם לה נקע בקרסול, ונותרו לה 5% נכות אורתופדית. בשים לב לכל אלה, מצאתי לנכון להעמיד את הפיצוי בגין הכאב והסבל שנגרמו לתובעת כתוצאה מהתאונה על סך של 30,000 ₪.

     

    סיכום נזקי התובעת

     

42. נזקי התובעת בגין התאונה עומדים על סך כולל של 80,044 ₪, כמפורט להלן:

    א. הפסד שכר לעבר (כולל פנסיה) - 15,044 ₪

    ב. אובדן כושר השתכרות בעתיד (כולל פנסיה) - 25,000 ₪

    ג. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד - 2,500 ₪

    ד. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד - 7,500 ₪

    ה. כאב וסבל - 30,000 ₪

    __________

    סה"כ80,044 ₪  

     

    מסכום זה יש לנכות את גמלת דמי התאונה שקיבלה התובעת מהמוסד לביטוח לאומי (נ/1) בסך של 6,185 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית 6,657 ₪.

    סה"כ עומד סכום הפיצוי לו זכאית התובעת 1 על סך של 73,387 ₪.

     

    ראשי הנזק - התובע 2 

    בסיס השכר

     

43. התובע עובד כמסגר עצמאי, כך לפני התאונה וכך אחריה.

    לתמיכה בטענתו להפסד השתכרות הגיש התובע דו"חות רווח והפסד לשנים 2014-2018. כמו כן הוגשו סיכומי דיווח שנתיים למע"מ (ESNA) לשנים 2015-2019. יועץ המס אשר ערך את הדו"חות העיד בפני. עדותו היתה מקצועית והותירה בי רושם מהימן.

    מהדו"חות אשר הוגשו עולה כי ההכנסה החודשית הממוצעת של התובע בשנים הרלוונטיות הינה כדלקמן:

    בשנת 2014 סך של 14,729 ₪.

    בשנת 2015 סך של 24,717 ₪.

    בשנת 2016 סך של 12,177 ₪.

    בשנת 2017 סך של 14,243 ₪.

    בשנת 2018 סך של 21,206 ₪.

    ביחס לשנת 2019 לא הוגש דו"ח רווח והפסד, אולם מסיכום הדיווח למע"מ עולה שההכנסות בשנה זו היו דומות להכנסות בשנת 2018 ואף גבוהות יותר במעט.

    דו"ח לשנת 2020 טרם הוגש למס הכנסה, וכך גם לגבי שנת 2021. לא הובאו נתונים לגבי שנים אלה.

     

    הפסד שכר לעבר

     

44. התאונה ארעה ביום 11.11.2016. התובע טען, כי בעקבות התאונה הוא לא עבד בחודשים נובמבר, דצמבר 2016 וכי כתוצאה מכך היתה ירידה בהכנסותיו בשיעור של 27,348 ₪. לתמיכה בטענתו הוגש נספח ד' לתצהירו, מסמך אשר נערך ע"י יועץ המס של התובע, אשר הובא לעדות. בחקירתו הנגדית של יועץ המס התברר, כי הסכום של 27,348 ש"ח מבטא ירידה במחזור ולא ירידה בהכנסות. עוד התברר בחקירתו הנגדית, כפי שהתברר בחקירת התובע, כי גם אם היתה ירידה במחזור או בהכנסות בחודשים נובמבר דצמבר 2016, הרי הדבר יכול להיות תוצאה של תנודתיות רגילה וטבעית בהכנסות של עסק מסוג זה. התובע ויועץ המס הסבירו, כי בדר"כ התובע מקבל תשלום עם סיום העבודה ולא עם ביצוע ההזמנה, ולעתים אף ב"שוטף פלוס 30/60". לכן, אם בחודשים נובמבר, דצמבר המחזור היה נמוך, הרי יש להניח שזה נובע מכך שבחודשים שקדמו לכך היתה פחות עבודה, ואם כך הרי שהדבר אינו קשור לתאונה. ואמנם כפי שניתן לראות מהדו"חות, ההכנסות בשנת 2016 כולה היו נמוכות יותר.

    מהדיווח למע"מ בשנת 2017 עולה שדווקא בחודשים הראשונים של שנת 2017, שהם אלה אשר אמורים לשקף את היקף העבודה שבוצעה בסוף שנת 2016, מחזור העסקאות היה גבוה יחסית.

    בנוסף, התובע העיד, שלמרות הפציעה הוא לא דחה הזמנות עבודה, והוא "הסתדר" עם מסגרים נוספים, כפי שהם נוהגים מדי פעם וגם ללא קשר לתאונה.

    התובע לא הגיש את פנקס הזמנות העבודה, מה שיכול היה אולי לשפוך אור על השאלה האם היתה ירידה בפעילות של העסק כתוצאה מהתאונה.

    אשר על כן, משמדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה, ומשלא השתכנעתי כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין טענת התובע לירידה בהכנסות בחודשים נובמבר-דצמבר 2016, לא מצאתי מקום לפסוק לתובע הפסד שכר בגין שנת 2016.

     

    הוא הדין לגבי השנים 2017 ועד היום. מהנתונים אשר הובאו על ידי התובע עולה, כי בשנים שלאחר התאונה, עלה שכרו החודשי הממוצע של התובע בעקביות.

    אשר על כן, משלא הוכחו הפסדי שכר עד היום, אני דוחה את תביעת התובע בראש נזק זה.

     

    אובדן כושר השתכרות בעתיד

     

45. לטענת התובע עבודתו כרוכה בעבודה פיזית אינטנסיבית, בעמידה ממושכת על הרגליים ובביצוע עבודות שכרוכות במאמץ פיזי תוך כדי עמידה. לטענתו, מאז התאונה הוא מוגבל באופן ניכר, והנכות בברך משפיעה על תיפקודו בעבודה וגורמת לפגיעה בכושר השתכרותו.

    הנתבעת טוענת מנגד, כי אין לנכותו של התובע השלכה על תיפקודו ועל כושר השתכרותו, ויעידו על כך הכנסותיו לאחר התאונה.

     

46. התובע עובד כמסגר ומנהל עסק עצמאי. מאז התאונה ועד היום חלפו קרוב לחמש שנים. התובע ממשיך לעבוד כמסגר, והכנסותיו של התובע עלו באופן משמעותי (מ- 12,177 ₪ לחודש בשנת 2016 ל- 21,206 ₪ לחודש בשנת 2018, וסכום דומה גם בשנת 2019). שיעור הנכות אשר נקבע לתובע בעקבות התאונה הינו נמוך יחסית ועומד על 10% (זאת ללא הנכות בגין הצלקת בשיעור של 5% נוספים שאינה תפקודית).

    עם זאת יש להביא בחשבון את העובדה שהתובע עובד עבודה פיזית, אשר מבוצעת תוך עמידה ממושכת על הרגליים, ובנסיבות אלה הנכות בברך עלולה להשפיע על תיפקודו בעבודה. גם אם היום התובע מצליח להתגבר על הקושי, והנכות אינה משפיעה על שכרו, הרי שלא ניתן לדעת מה ילד יום וכיצד תשפיע הנכות על השתכרותו בעתיד ככל שיתבגר. התובע היום בן 49.5 ולפניו עוד כעשרים שנות עבודה עד גיל 70.

    בשים לב לכל אלה, מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות של התובע על סך של 170,000 ₪ (המשקף כ- 50% מהחישוב האריתמטי המלא לפי נכות תפקודית בשיעור של 10% שכר חודשי ממוצע של 19,000 ₪, עד גיל 70 מקדם היוון 180).

    לסכום זה יש להוסיף הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות (לפי 12.5%) בסך של 21,250 ₪.

     

    הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

     

47. לטענת התובע, בעקבות התאונה הוא הוציא הוצאות על טיפולים רפואיים, טיפולי פיזיותרפיה, תרופות ומשככי כאבים.

    בסיכומיו טען התובע, כי את הניתוח בברך עבר באופן פרטי. לטענה זו אין זכר בתצהיר עדותו הראשית והיא לא נתמכה בראיה כלשהי. כך גם לא הוצגו ראיות כלשהן בתמיכה ליתר טענות התובע בקשר עם ראש נזק זה.

    מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה. על פני הדברים מדובר בהוצאות אשר כלולות בסל הבריאות. בכל מקרה בו יידרשו טיפולים נוספים בעתיד, הרי שגם הם נכללים בסל הבריאות.

    בהתחשב באלה, כמו גם בגילו של התובע ובשיעור הנכות, ומתוך הנחה סבירה כי בכל זאת התובע נדרש ויידרש לשאת בהוצאות כאלה ואחרות עבור תרופות, טיפולים, ונסיעות, מצאתי לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה על דרך האומדנה, לעבר ולעתיד, בסכום של 5,000 ₪.

     

    עזרת זולת לעבר ולעתיד

     

48. לטענת התובע, הוא נזקק לעזרה מרובה מבני משפחתו הקרובים, במיוחד סביב הניתוח שעבר. התובע לא הציג ראיות ולא הביא עדים לתמיכה בטענותיו אלה. לא התרשמתי שמדובר בעזרה החורגת מהמצופה מבני משפחה. בהתחשב בסוג הפגיעה, בשיעור הנכות, בעובדה שהתובע עבר ניתוח, מצאתי לפסוק פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד על דרך האומדנה בסכום של 5,000 ₪.

     

    נזק לא ממוני

     

49. כתוצאה מהתאונה נחבל התובע בברך, קרע את המניסקוס ואת הרצועה הצולבת, ונותח. לתובע נותרה נכות בשיעור של 10% בגין מצב לאחר כריתת מניסקוס ו- 5% בגין צלקת. בשים לב לאלה, כמו גם לגילו של התובע, מצאתי לנכון להעמיד את הפיצוי בגין הכאב והסבל שנגרמו לתובע על סך של 60,000 ₪.

     

    סיכום נזקי התובע

     

50. נזקי התובע בגין התאונה עומדים על סך כולל של 261,375 ₪, כמפורט להלן:

     

    א. אובדן כושר השתכרות בעתיד 170,000 ₪

    ב. הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות 21,250 ש"ח

    ג. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד - 5,000 ₪

    ד. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד - 5,000 ₪

    ה. כאב וסבל - 60,000 ₪

    __________

    סה"כ261,250 ₪  

     

    מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור של 25% כפי שקבעתי לעיל, וסה"כ עומד הפיצוי על סך של 195,938 ₪.

     

     

    סוף דבר

     

51. הנתבעות ישלמו לתובעת 1 פיצוי בסך כולל של 73,387 ₪, ולתובע 2 פיצוי בסך כולל של 195,938 ₪.

    לסכום הפיצוי יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ וכן החזר אגרה, ושכ"ט אשר שולם ע"י התובעים בגין חוות דעת המומחים.

    כן ישאו הנתבעות בתשלום המחצית השנייה של האגרה.

     

52. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מקבלת עותק פסק-הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום תשלומם המלא בפועל.

     

    המזכירות תמציא העתק מפסק-הדין לבאי-כוח הצדדים.

     

     

    ניתן היום, כ"ה אב תשפ"א, 03 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.