סגירת תיק הוצל"פ מזונות ביטוח לאומי בשל התיישנות

עסקינן בתיק מזונות ביטוח לאומי, שנפתח לגביית חוב מזונות של המוסד לביטוח לאומי מאת החייב, בגין דמי מזונות ששולמו למוטבת המזונות, גרושתו של החייב.

התיק נפתח ביום 07/12/1988 לגביית חוב בהתאם לפסק דין שניתן כנגד החייב ביום 15/08/1986.

בתיק עודכנה אזהרה במסירה מלאה ביום 22/05/1989.

עיון בתיק מעלה, כי במרוצת השנים, מיום פתיחתו ועד לשנת 2018 לא ננקטו כל הליכי גבייה בתיק.

ביום 26/04/2010 ניתנה התראה לפני סגירת התיק בשל חוסר מעש.

ביום 06/06/2010 הגיש הזוכה הודעה לתיק במסגרתה טען, כי החייב יצא מן הארץ ביום 02/08/1986 ועל כן לא ביצע הזוכה פעולות אכיפה, על מנת שלא יהיו הליכי סרק בתיק ואולם, חובו של החייב לטענת הזוכה, שריר וקיים.

ביום 08/06/2010 ניתנה החלטת הרשם הדן באותה עת בתיק, לפיה התיק יוותר פתוח.

ביום 20/02/2018 הוטלו על החייב הגבלות מכוח סעיף 66 ב' לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 וזאת לאחר שקודם לכן ננקטו הליכי ביצוע בחודש ינואר 2018, על בסיס האזהרה שהייתה מעודכנת בתיק.

ביום 20/06/2018 הגיש החייב בקשה דחופה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ במסגרתה טען, כי כלל לא ידע על תיק ההוצאה לפועל עד אשר נעצר בשדה התעופה בישראל ביום 30/05/2018. עוד טען, כי במועד מסירת האזהרה המעודכנת בתיק לא היה בארץ ויצא מהארץ עוד 3 שנים קודם לכן, כאשר הוא מתגורר במשך שנים רבות באוסטריה ואף נמצא בטיפולים רפואיים באוסטריה.

בנוסף טען החייב, כי מלוא החוב שולם לגרושתו במשך שנים רבות וכלל לא ידע, כי גבתה מזונות מהמוסד לביטוח לאומי.

בהחלטה מיום 20/06/2018 נקבע, כי תנאי לביטול הגבלת היציאה מן הארץ הינה הפקדת ערבון בסך של 6,000 ₪ והגשת בקשה מסוג "פרעתי", תוך 60 ימים. עוד הובהר בהחלטה, כי לא הוטל צו עיכוב יציאה מן הארץ וקיימת הגבלה בלבד.

ביום 16/10/2018 הגיש החייב בקשה בטענת "פרעתי" - החייב טען, כי לאחר שקיבל החלטות אחרונות בתיק החל בבירור העובדות, תוך ניסיון לאתר את כל המסמכים הישנים.

לטענתו התברר לו, כי הזוכה שילם לגרושתו סכום של 1,200 ₪ בחודש, הגם שפסק הדין

למזונות חייב אותו לשלם סך של 600 ₪ בלבד.

החייב הוסיף וטען, כי גם את סכום המזונות הקבוע בפסק הדין שילם בזמנו, לפני 30 שנה, בערבות בנקאית. לטענתו, קיבל מגרושתו היום, ד"ר מ' ל', אישור לפיו שילמה סך של 300,000 שילינג אוסטרי כערבות בנקאית לתשלום דמי המזונות, בהם חויב לטובת מוטבת המזונות, נעמי ל'. החייב צירף אישור של הגב' ד"ר מ' ל'.

על פי טענתו, לאחר מסירת הערבות היגר החייב לחו"ל, שם התחתן בשנית בשנת 1987 וד"ר מ' ל' המשיכה לשלם בכל חודש סכום השווה לסך של 1,200 ₪ וזאת עד לשנת 1991. לטענתו, מוטבת המזונות גבתה כספים הן מהמוסד לביטוח לאומי והן ממנו והוא אינו חייב דבר ועל כן יש לסגור את התיק.

ביום 06/01/2019 הגיש הזוכה תגובתו לבקשת החייב בטענת "פרעתי" וציין, כי אכן בתחילה נפלה טעות בהבנת פסק דין למזונות והוזן סכום של 1,200 ₪ לחודש, אולם בעקבות פניית החייב תוקנה הטעות רטרואקטיבית והוזן הסכום של 600 ₪ לחודש מתחילת החיוב.

לטענת הזוכה החייב לא פרע את חובו, למעט סך של 13,898 ₪, אשר הועבר מתיק ההוצאה לפועל לידי הזוכה ביום 13/08/2018.

הזוכה טען, כי ערך בירור עם מוטבת המזונות ולטענתה החייב מעולם לא שילם כספים לידי מוטבת המזונות עבור מזונות.

יצוין, כי עוד קודם להגשת התגובה, הגיש הזוכה הודעה לתיק, במסגרתה טען, כי תיק המזונות על שם החייב היה פעיל מ – 01/06/1986 ועד ה – 30/05/1993 וביוני 1990, עת החלפת המערכת הממוחשבת הוזן פסק דין לפי סך של 1,200 ₪ במקום 600 ₪ ויחד עם התגובה הזו מוגשת בקשה להקטנת החוב.

ביום 13/03/2019 הוגשה תגובת צד ג', מוטבת המזונות, הגב' נעמי ל' שטענה, כי כל תביעה ו/או דרישה נגדה, ככול שיעלו ביחס לתיק ההוצאה לפועל התיישנו לכל המאוחר ב – 08/05/2013. עוד טענה, כי החל מחודש יוני 1988 החייב לא שילם את דמי המזונות שהיה עליו לשלם. לטענתה, היא לא קיבלה כל ערבות בנקאית על סך 300,000 שילינג אוסטרי וגם אם ניתן סכום כזה כערבות, הרי שהסכום היה מספיק לתשלום דמי מזונות ל – 4 שנים בלבד. לטענתה החייב הפקיד ערבות בנקאית בסך 10,000$ לצורך הבטחת חזרתו לישראל וזאת ביום 29/07/1986, ערבות שהוארך תוקפה עד ליום 07/11/1986 ואז הוארך תוקפה שוב עד ליום 25/03/1987.

בנוסף, קיבלה ביום 24/11/1986 ערבות נוספת על סך 1,600$ להבטחת דמי המזונות של הילדים לתקופה שבין דצמבר 1986 עד מרץ 1987, ערבות שהוגדלה לאחר מכן בסכום נוסף של 5,600$ להבטחת דמי מזונות הילדים לתקופה שמאפריל 1987 עד מאי 1988.

מוטבת המזונות טענה, כי למיטב זיכרונה דמי המזונות עד מאי 1988 שולמו מערבויות

אלה ואולם בשנת 1988 הפסיק החייב לשלם מזונות ואז פנתה לביטוח הלאומי. בנוסף

טענה, כי ביקשה לפרוע את הערבות על סך 10,000$ שכן החייב לא שב ארצה ואולם

ערבות זו שניתנה להבטחת חזרתו לישראל אין לה כל קשר לדמי המזונות.

מוטבת המזונות הוסיפה וטענה, כי במשך מספר שנים עד למועד שאינו זכור לה בשנות התשעים, קיבלה מזונות חלקיים בלבד מהמוסד לביטוח לאומי ולאחר מכן פסקו תשלומי הביטוח הלאומי ולא קיבלה דבר מהחייב.

מוטבת המזונות אף ביקשה לגבות מהחייב את הפרשי המזונות המגיעים לה.

מוטבת המזונות צירפה לתגובתה העתק הערבויות אשר צוינו בתגובה.

ביום 26/11/2019 התקיים דיון בפניי במעמד הצדדים, לרבות מוטבת המזונות, כאשר הצדדים חזרו על טענותיהם והוסיפו וטענו בדבר טענות התיישנות ושיהוי, כאשר לטענת מוטבת המזונות אין כיום כלים לבדוק מה קרה בשנת 1986 ומדובר ב"מתחם זמן רחוק מאד" ואולם, לטענתה, מה שכן יש בידיה אינו מתיישב עם הנטען ע"י החייב.

החייב טען, כי בתשלומיו שילם את מלוא החוב.

בהחלטתי במעמד הדיון קבעתי, כי בא כוח מוטבת המזונות העלה טענות בדבר שיהוי והתיישנות וכן בדבר נזק ראייתי שנגרם. עוד קבעתי, כי הודעתו של המוסד לביטוח לאומי מיום 06/06/2010 אינה תואמת את מועד מסירת האזהרה בתיק שכן לא ברור כיצד נמסרה אזהרה לחייב בשנת 1989, כאשר גם לטענת המוסד לביטוח לאומי החייב יצא מהארץ כבר בשנת 1986.

עוד קבעתי בהחלטה, כי בשלב זה לא ניתן להכריע בבקשה בטענת "פרעתי", שכן חסרים מסמכים רבים ועולה שאלה לעניין הנזק הראייתי שנגרם בשל השיהוי.

בנוסף, הוצעה לצדדים הצעת פשרה, אשר לא הבשילה להסכם ועל כן הגישו הצדדים סיכומים לעניין טענות השיהוי, ההתיישנות והנזק הראייתי.

כעת נדרשת הכרעה בשאלת השיהוי/ההתיישנות אשר רק לאחריה ובמידה וידחו טענות החייב ומוטבת המזונות ניתן יהיה לדון בבקשה בטענת "פרעתי", ככול ואדרש.

סיכומי הצדדים

החייב הגיש סיכומיו וטען כי עסקינן בתיק שנפתח לפני כ – 30 שנה. עוד טען, כי אין חולק שאזהרה על פתיחת התיק לא נמסרה לידי החייב בסמוך לאחר פתיחתו ו/או בתוך זמן סביר ונודע לו על קיום תיק ההוצאה לפועל ועל עצם העברת התשלומים לידי מוטבת המזונות רק ביום 30/05/2018.

לטענתו, השיהוי בהתנהלות הזוכה מולו במשך 30 שנה גרם לו לנזק ראייתי ניכר והתנהלותו של הזוכה מגיעה עד כדי חוסר תום לב.

עוד טען, כי עסקינן בזוכה מוסדי המקושר לכל המערכות, כך שיכול היה בקלות לאתר את החייב ולעדכנו בפעולותיו נגדו ואולם הזוכה לא עשה כן וכל זאת בחוסר תום לב.

החייב טען, כי הזוכה אף לא הגיש בתיק את האזהרה עליה חתום לכאורה החייב ולא הגיש מסמכים מינימליים נדרשים כדי להוכיח את טענותיו ויש בכך הימנעות מהבאת ראיות על כל המשתמע בכך.

החייב הוסיף וטען, כי מחובתו של המוסד לביטוח לאומי לדרוש מאת מוטבת המזונות, בזמנים הרלוונטיים, מידע, מסמכים ותצהירים להוכחת זכאותה וכי טענת הזוכה לפיה לא יכול היה לדעת בזמן אמת על תשלומים אותם שילם למוטבת, הינה כוללנית ועסקינן בטענת סרק. לטענת החייב הזוכה יכול ואף חייב היה לדרוש מהמוטבת להמציא דפי בנק שם יכול והיה מגלה תשלומי מזונות אשר שולמו על ידי החייב.

לטענת החייב הזמן שחלף גרם לנזק ראייתי בכך שהוא אינו יכול לאתר את מלוא המסמכים והאסמכתאות להוכחת טענותיו.

החייב טען, כי ככול והזוכה היה עומד על קבלת פרטי ההתקשרות עם החייב באמצעות מוטבת המזונות, על אף מגוריו בחו"ל, הרי שהיה בכוחו וביכולתו להתמודד עם הסוגיה בתקופה הרלוונטית ולא בחלוף 30 שנה.

החייב הפנה לפסיקה שקובעת, לטענתו, כי על המוסד לביטוח לאומי חלים כללי המשפט המנהלי בתוקף היותו רשות ציבורית ועל כן עשויה לעמוד למבוטח טענת השיהוי המנהלי המבוססת על חובתה של רשות לפעול במהירות הראויה בדרישתה מן האזרח לקיים את כל חובותיו.

החייב טען, כי הזוכה אף לא צירף ולא המציא תצהיר אשר הוגש לו בתקופה הרלוונטית לפיו מוטבת המזונות אינה מקבלת תשלומים מן החייב.

מוטבת המזונות הגישה סיכומיה וטענה, כי במשך 25 שנים המוסד לביטוח לאומי לא עשה דבר בתיק כדי לממש את זכותו ועל כן התיישנה התביעה בשנת 2013 והעובדה, כי בשנת 2018 בחר המוסד לביטוח לאומי "להחיות" את התיק אינה מקנה לו הגנה בפני העובדה שבמשך 28 שנים לא עשה דבר לגביית החוב.

לטענת מוטבת המזונות עסקינן בתיק המתייחס לאירועים שקרו בשנות התשעים של המאה הקודמת, כאשר מאז במשך 30 שנה לא נעשה דבר בתיק והביטוח הלאומי לא נקט בשום הליך למימוש זכותו.

בידי מוטבת המזונות לא נותרו מלוא המסמכים הרלוונטיים, שכן כל מה שמצוי בידה הינו החלק שטופל בידי בא כוחה ועל כן חוסר המעש של המוסד לביטוח לאומי גרם לנזק ראייתי כבד למוטבת המזונות ועקב השיהוי הורע מצבה.

ניסיונו של המוסד לביטוח לאומי, לטענת מוטבת המזונות, לממש את זכותו לאחר שהתיק "שכב רדום עשרות שנים" הינה התנהלות בחוסר תום לב ועצם השיהוי מבטא וויתור של הזוכה על זכותו כלפי החייב או מוטבת המזונות.

בסיכומיו טען הזוכה, כי אכן החייב יצא מן הארץ ביום 02/08/1986 ושב ארצה רק ביום 31/12/2016, כאשר בכל השנים הללו היה תיק ההוצאה לפועל פתוח, אך הזוכה לא יכול היה לנקוט כנגד החייב בפעולות אכיפה.

הזוכה טען, כי על הליכי הוצאה לפועל לא חלה התיישנות וכי מרגע שביצע הזוכה פעולות לאכיפת פסק הדין, אופסה תקופת ההתיישנות ועל כן עם פתיחת תיק ההוצאה לפועל הוקפא מרוץ התיישנותו של פסק הדין.

לטענת הזוכה, גם אם לא תתקבל טענתו בדבר פתיחת תיק ההוצאה לפועל, הרי שהחלטת כב' רשם ההוצאה לפועל מיום 06/06/2010 בדבר הותרת התיק פתוח, מאפסת את מרוץ ההתיישנות.

הזוכה שב וטען, כי לא חייב היה לבצע פעולות גבייה, שכן המתין להגעת החייב ארצה ואין בהמתנתו של הזוכה משום ויתור על הזכות. בנוסף, טען הזוכה, כי אין לו כל דרך לבצע הליכי גבייה כשהחייב שוהה בחו"ל ועל כן אין לראות באי ביצוע הליכי גבייה במשך תקופה ארוכה כשיהוי וכי הבהיר, ביוני 2010, בהודעה לתיק, כי לא ויתר על החוב.

לטענת הזוכה, האמת העובדתית בשאלה האם שילם החייב את דמי המזונות ישירות למוטבת המזונות אינה ידועה לזוכה, אלא לחייב ולמוטבת המזונות בלבד ורק עם הגשת בקשת החייב בטענת "פרעתי" נודע לו לראשונה על טענות החייב בדבר תשלומים לידי מוטבת המזונות.

הזוכה טען, כי בהתאם לפסיקה שיהוי אינו מבטל חוב, אלא רק מהווה הצדקה לביטול ריביות והצמדה שממילא אינם נגבים בתיק זה.

לטענת הזוכה אף אם נגרם נזק ראייתי, הרי שהדבר לא נגרם כתוצאה ממחדל של הזוכה וכי בניגוד לטענות החייב קיימות הצהרות בתיק המוסד לביטוח לאומי לפיהם קיבלה מוטבת המזונות כספים עד לחודש יוני 1988.

הזוכה מסכם וטוען, כי פעל בתום לב, לא ישן על זכויותיו ולא השתהה בפעולותיו וכי מכרטיס ההוצאה לפועל אשר אותר על ידו עולה, כי האזהרה הודבקה ביום 30/11/1989 בכתובת העצמאות 86, קריית שמריהו אשר צוינה בתביעת מוטבת המזונות ככתובת אמו של החייב.

בסיכומי תשובה מטעם החייב, טען החייב, כי הזוכה מודה בסיכומיו, שהחייב יצא מהארץ, כשנתיים וחצי לפני פתיחת תיק ההוצאה לפועל ועל כן חלה עליו חובה לכל הפחות לברר מקום המצאו של החייב על מנת למסור לו אזהרה כדין ולא ברור מדוע על אף שידע הזוכה, כי החייב אינו מתגורר בארץ מזה 3 שנים פעל להמציא אזהרה משנת 1989 בכתובת מגורי הוריו.

עוד טען החייב, כי אילו היה פועל הזוכה בתום לב ומציין מלוא הפרטים במסגרת תגובתו מיום 06/06/2010 קיימת אפשרות שהייתה ניתנת החלטה אחרת מזו שניתנה יום 08/06/2010.

החייב יצא מן הארץ ביודעו, כי שילם את כל חובותיו מבלי שידע, כי מתנהל נגדו הליך שיפוטי ועל כן לא חלה עליו כל חובה לשמור מסמכים רלוונטיים במשך כ – 30 שנה.

החייב הוסיף וטען, כי לא ברור מדוע בחר הזוכה לפתוח תיק הוצאה לפועל ביודעו שהחייב כלל אינו מתגורר בארץ וזאת מבלי שבכלל פעל לאיתור כתובתו ומקום המצאו.

בסיכומי התשובה מטעם מוטבת המזונות טענה, כי הזוכה מתעלם מאחריותו מנזק שנגרם לצדדים בשל חוסר המעש, כך שלמרות שהייתה יכולה במשך השנים לאתר את הרכוש של החייב לא עשתה כן, אלא לאחר שהחייב הגיש בקשה לביטול עיכוב יציאה מן הארץ. החל משנת 1989 שכב התיק אצל הזוכה כאבן שאין לה הופכין, מבלי להטיל כל עיקול ו/או לנקוט בכל הליך ועל כן יש לקבל את טענת ההתיישנות של מוטבת המזונות.

מוטבת המזונות הוסיפה וטענה, כי תצהיר הבקשה לעיכוב היציאה מן הארץ מיום 14/01/1988 שצורף לסיכומי הזוכה, כולל תצהיר שאינו חתום על ידי המצהיר ומאושר על ידי עו"ד בשם ליטל ללא שם משפחה או מספר רישיון ויש אף בכך להעיד על זלזול של הזוכה בלגבות את חובו בתיק.

דיון והכרעה

אין מחלוקת, כי התיק שבפני נפתח ביום 07/12/1988 לגביית חוב בהתאם לפסק דין שניתן כנגד החייב ב – 15/08/1986.

הזוכה שילם למוטבת המזונות בהתאם להוראות חוק המזונות (הבטחת תשלום, תשל"ב – 1972) ובהתאם לסעיף 14 לחוק זה, רשאי לגבות כל סכום שהגיע למוטבת המזונות לפי פסק דין המזונות מן החייב וזאת בדרך האמורה בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967.

מוטבת המזונות הגישה תביעה לתשלום מזונות מן המוסד לביטוח לאומי על פי פסק הדין משנת 1986 החל מחודש יולי 1988.

כאמור בסעיף 43 לעיל, באת כוח הזוכה טוענת בסיכומיה, כי פתיחת תיק ההוצאה לפועל די בה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות וזאת גם בשים לב לכך שהזוכה לא יכול היה לעשות פעולות כלשהן לגביית החוב.

בנוסף טענה באת הזוכה, כי אף אם לא תתקבל טענתו לעיל, הרי שהחלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 08/06/2010 לפיה יוותר התיק פתוח על אף חוסר המעש, יש גם בה כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות.

סעיף 21 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 קובע :

"פסק דין בתובענה שעברו עליו 25 שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה

כלשהי כדי לבצעו רשאי החייב לטעון טענת התיישנות; ואולם פסק

דין בתובענה שלפי תוכנו אינו טעון ביצוע אינו נתון להתיישנות".

אין מחלוקת, כי על אף שמעודכנת אזהרה בתיק ליום 22/05/1989, הרי שהאזהרה הלכה למעשה לא נמסרה לידי החייב, שכן לשיטת כל הצדדים החייב יצא את הארץ בשנת 1986 והאזהרה אשר עודכנה בתיק, הודבקה בכתובת מגורי הוריו של החייב בשנת 1989. אישור מסירת האזהרה עצמו לא נמצא בתיק ולא נטען ואף לא הוכח, כי האזהרה נמסרה לחייב עצמו ו/או שהחייב ידע על תיק ההוצאה לפועל.

בנסיבות אלה יש לשאול האם יש בעצם פתיחת התיק ללא מסירת אזהרה כשברי שהחייב אינו נמצא בארץ ולא הוכח כי ידע על תיק ההוצאה לפועל, כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות? לטעמי התשובה לשאלה זו ברורה שכן מקום בו נפתח תיק ההוצאה לפועל ולא נמסרה כלל אזהרה הרי שהחייב כלל אינו יודע על התיק ואף לא נעשתה שום פעולה ממשית לביצוע פסק הדין ועל כן לא ניתן לומר, כי מרוץ ההתיישנות הופסק.

יפים לעניין זה דברי כב' השופטת קלוגמן בת"ט 9494-04/09 אוטו מגזין בע"מ נ' גיל (ניתן ביום 07/09/2010 פורסם בנבו):

"אין מחלוקת בין הצדדים על כי השטר הוגש לביצוע לפני תקופת

ההתיישנות ועל כי האזהרה בגין התיק שנפתח נמסרה למבקש כ –

10 שנים לאחר מכן. היטיב ב"כ המבקש לתאר את המחלוקת שבין

הצדדים והמתמקדת בשאלה מהו המועד הקובע לעניין ההתיישנות

האם מועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל או מועד מסירת האזהרה.

מבחינה טכנית צודק ב"כ התובעת, כי מועד הגשת תביעה מפסיק את

מרוץ ההתיישנות, אלא שמבחינה מהותית אין ספק שתביעה המוגשת

מבלי שנמסרה לנתבע אין בה כל דיון מהותי אלא היא מהווה אקט

טכני בלבד כטענת ב"כ הנתבע".

עוד נקבע בעניין אוטו מגזין, כי:

"במקרה הנדון הבקשה לביצוע השטר אשר הוגשה מבחינה טכנית

במועד, אך מאחר ולא נמסרה האזהרה אלא לאחר כ – 10 שנים יש

להכיל על המקרה את אותן תוצאות שהיו מתקיימות לו היה מדובר

בכתב תביעה שהיה נמחק מחוסר מעש ולא ניתן היה להגישו במועד

בו נמסרה האזהרה".

הנה כי כן מצאתי, כי יש לדחות את טענות הזוכה לפיהן עצם פתיחת תיק ההוצאה לפועל, מפסיק את מרוץ ההתיישנות. ועל כן מאחר והליכי הביצוע ננקטו לראשונה רק בחודש ינואר 2018, בחלוף 30 שנה מהיום בו הגישה מוטבת המזונות את בקשתה לתביעת מזונות מן הזוכה, הרי שחלה התיישנות ולמעשה יש לסגור את תיק ההוצאה לפועל.

יובהר, כי אף אם הייתה מתקבלת טענת הזוכה לפיה עצם פתיחת התיק מפסיקה את מרוץ ההתיישנות, עדיין היה מקום לבחון האם אכן ממועד פתיחת התיק נעשתה פעולה לביצוע פסק הדין, שכן על פי ההלכה הפסוקה, מרוץ ההתיישנות מתחיל מחדש ממועד עשיית הפעולה הראשונה ובענייננו, החל מיום 07/12/1988.

בע"א 288/95 לחאם ואח' נ' אל-זארובי ואח' (פד"י נד' 2, עמ' 598) נקבע בדעת רוב, כי מרוץ תקופת ההתיישנות נפסק עם ביצוע הפעולה אך מתחיל מחדש מתחילתו מיד לאחריה:

"פעולה לביצוע פסק דין יוצרת חזקה שלפיה עומד הזוכה על ביצוע

פסק הדין ואיננו מוותר על ההישג שהונחה לו בבית משפט, אולם

לא לעולם תעמוד חזקה זו על כנה. זוכה שאינו משלים את פעולתו

במשך שנים רבות סותר חזקה זו ומפיץ ריח של ויתור על זכותו לפי

פסק הדין. במצב זה מתקיים מחדש הטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות

של פסק הדין, ויש צורך מחודש להגן על אינטרס ההסתמכות של

הנתבע. בנוסף, מקום שבו רצה המחוקק לקבוע בטלותה של התיישנות,

הוא קבע זאת מפורשות (ראה סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין).

שתיקתו של המחוקק בענייננו מעידה שלא נתכוון לבטל התיישנותו

של פסק דין שנעשתה פעולה לביצועו".

הלכה זו של בית המשפט העליון אושרה גם בדנ"א 4309/00 אל-זארובי נ' לחאם (ניתן ביום 11/07/2000 פורסם בנבו), שם קבע בית המשפט העליון, כי:

"אינני סבור, כי בגישת שופטי הרוב יש משום קשיות העשויה להצדיק

קיום דיון נוסף שכן הרציונל שביסוד החלת דין ההתיישנות על

פסק דין הטעון ביצוע אינו נגרע גם משהזכאי לפיו עשה פעולה

כלשהיא לביצועו. לדידי, דווקא גישתו של שופט המיעוט היא

המעוררת קושי ניכר; שכן על פיה, גם יורשי יורשיו של הזכאי

לפי פסק דין יוכלו לתבוע את ביצועו מדי יורשי יורשיו של החייב,

אף בחלוף עשרות שנים לאחר מתן פסק הדין ובלבד שבמהלך עשרים

וחמש שנים מיום נתינתו נעשתה "פעולה כלשהיא" לביצועו".

על הלכה זו חוזרים בתי המשפט במשך שנים רבות ולאחרונה אוזכרה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 35036-07-20 אסד ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (ניתן ביום 28/06/2021 פורסם בנבו) ונקבע:

"סבורני, כי הדברים יפים אף לענייננו. כאמור, הרציונל מאחורי קביעת

תקופת התיישנות כה ארוכה הוא להקנות מידה של וודאות לחייב

בדבר מצבו המשפטי שכן לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות יוכל הוא

להניח כי הזכות לא תתבע עוד. בנסיבות העניין, משלא נעשה דבר לגבי

הסדרת רישום המקרקעין, אף שחלפו חמישה עשורים, רשאים הצדדים

להניח כי אין עוד עומדים על קיום פסק הדין. לפיכך אין מקום לאפשר

לתובעים כיום, בחלוף כחמישים שנה מיום מתן פסק הדין, להסתמך

על האמור בפסק הדין, כאשר לא עשו דבר לקיומו במשך שנים רבות

וכאשר הערת האזהרה נרשמה לפני כ – 48 שנים (ראו והשוו: ת"א (מחוזי

ת"א 2676/00 זמירה נ' עזבון המנוח פיינשטיין ז"ל (06.02.2005) (הערעור

שהוגש לבית המשפט העליון נדחה – ע"א 2088/05 עזבון המנוח פיינשטיין

נ' פינשטיין (11.12.2008); ת"א (מחוזי חי') 769/08 עזבון המנוחה בדארנה

נ' מובדא (02.09.2009))".

גם אם נלך על פי שיטת הזוכה ונקבע, כי עצם פתיחת התיק מפסיקה את מרוץ ההתיישנות, הרי שבהתאם להלכת לחאם יש לבחון האם נעשתה פעולה נוספת כלשהי לגביית החוב במשך 25 שנה ממועד פתיחת התיק, היינו עד ליום 07/12/2013.

הזוכה תולה יהבו בהודעה מטעמו שהוגשה לתיק ביום 06/06/2010, במסגרתה הצהיר, כי חוב המזונות שריר וקיים וכי החייב יצא את הארץ ב – 02/08/1986 ולכן לא ביצע הזוכה פעולות אכיפה.

עוד תולה יהבו הזוכה בהחלטת הרשם שדן באותה עת בתיק להותיר את התיק פתוח על אף חוסר המעש.

לא מצאתי, כי עצם הגשת ההודעה שהוגשה ביום 06/06/2010 יש בה כדי להוות משום עשיית פעולה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות, שכן לא עסקינן בפעולת גבייה ממשית, אלא הצהרה לפיה הזוכה אינו מוותר על חובו. הצהרה זו אינה מועילה למי מן הצדדים, שכן גם בשלב זה החייב לא יודע על קיומו של תיק ההוצאה לפועל ועל עצם החוב ולא נעשית כל פעולה לגביית החוב, לרבות נקיטת הליכים, הטלת עיקולים והגבלות וכיו"ב הליכים נוספים שיש בהם כדי להביא לגביית החוב ולביצועו של פסק הדין.

יובהר, כי אין בהחלטת הרשם מיום 08/06/2010, המותירה את התיק פתוח, כדי להוות הכרעה בשאלת ההתיישנות, שכלל לא עמדה לפתחו של הרשם בעת הזו. לא זו אף זו ההחלטה מיום 08/06/2010 ניתנה, כאשר בתיק מעודכנת מסירת אזהרה, לחודש מאי 1989, אזהרה שכלל לא נמסרה - הזוכה אינו מבהיר זאת בהודעתו מיום 06/06/2010 ואינו מיידע את הרשם שדן באותה עת בתיק, כי למעשה עדכון מסירת האזהרה בתיק שגוי.

בנסיבות אלו, אין בהודעה מיום 06/06/2010 ובהחלטה מיום 08/06/2010 כדי ל"רפא" את מחדליו של הזוכה לפיהם לא נקט כל הליכים לגביית החוב במשך שנים רבות ובוודאי שאין לראות בה כ"פעולה כלשהי שעשה הזוכה לביצוע פסק הדין, כהגדרתה בסעיף 21 לחוק ההתיישנות.

בנסיבות אלה ומשננקטו הליכים בתיק רק בינואר 2018 (שגם תוקפם של הליכים אלה מוטל בספק מאחר והוטלו על בסיס עדכון מסירת אזהרה שגוי), הרי שההליכים ננקטו לאחר חלוף תקופת ההתיישנות וגם מטעם זה יש לסגור את התיק.

בענייננו השיהוי הניכר בנקיטת ההליכים ובביצוע פסק הדין הביא להרעת מצבם של הצדדים בתיק (החייב ומוטבת המזונות) כאשר נגרם להם נזק ראייתי ניכר, שכן בחלוף השנים לא יכול החייב להוכיח טענתו לפיה שולמו המזונות למוטבת המזונות במלואם ולא יכולה מוטבת המזונות להוכיח, כי הסכומים אשר שולמו לה (ככל ושולמו) לא שולמו על חשבון המזונות ששולמו על ידי הזוכה.

בעניינו , המוסד לביטוח לאומי גובה את החוב באמצעות תיק ההוצאה לפועל ומגיש לביצוע את פסק הדין למזונות כאילו ניתן לזכותו ולמעשה בא המוסד לביטוח לאומי בנעלי מוטבת המזונות, היינו הזוכה לפי פסק הדין המזונות.

על אף האמור בסעיף 79 לעיל והגם שבענייננו חלים דיני ההתיישנות ולא דיני השיהוי המנהלי, אין להקל ראש בעובדה, כי עסקינן בזוכה שהינו רשות שלטונית וחלים עליו הכללים החלים על כל רשות אחרת בהתנהלותה מול האזרח נוסף על הכללים החלים על כל זוכה בתיק הוצאה לפועל ובמה דברים אמורים.

טוען הזוכה, המוסד לביטוח לאומי, כי לא יכול היה לבצע הליכי גבייה כנגד החייב, שכן זה שהה בחו"ל במשך שנים רבות. הזוכה לא הבהיר ולא נתן נימוק מדוע לא נעשה ניסיון לבצע מסירת אזהרה מחוץ לתחום, שכן כבר בבקשותיה הראשונות למוסד לביטוח לאומי הצהירה מוטבת המזונות, כי החייב מתגורר בחו"ל. בבקשות שהוגשו בשנים מאוחרות יותר, כך למשל בבקשה מיום 10/06/1992 ציינה מוטבת המזונות, כי החייב מתגורר באוסטריה. המוסד לביטוח לאומי לא ציין ולא הוכיח, כי נעשו ניסיונות לאתר את כתובתו של החייב ולהמציא לו את האזהרה במקום מגוריו מחוץ לתחום. הזוכה לא טען, כי ביקש לברר את כתובת החייב באוסטריה אל מול מוטבת המזונות והזוכה אף לא טען, כי ערך בדיקה ומצא, כי לחייב כלל אין נכסים בארץ.

לשיטת הזוכה, ככול וחייב חב לו כספים והחייב יצא את הארץ, הרי שעל הזוכה לא מוטלת כל חובה לאתרו והחוב שריר וקיים לנצח נצחים ו/או עד שישוב החייב ארצה (אם ישוב) ואף אם עולה התקופה על תקופת ההתיישנות, הרי שהחוב אינו מתיישן.

טענה זו אינה מתיישבת עם הרציונל בבסיס מוסד ההתיישנות, אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב שחלה על זוכה בתיק הוצל"פ ואף אינה הולמת את אמות המידה הנדרשות מרשות שלטונית בעת גביית חובות.

כב' השופטת שטופמן בע"א (ת"א) 1191/05‏ ‏אגוזי נועם נ' בנק דיסקונט סניף ראשי ת"א ( ניתן ביום 13.03.2017 פורסם בנבו) נתנה דעתה לשאלת תום ליבו של זוכה בניהול הליכי הוצל"פ ולשיהוי בנקיטת הליכים לגביית החוב:

"עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית, מחייב כי צד המחזיק בזכות כלפי רעהו, יפעל למימוש זכותו זו בתום לב, בגדרי עקרון תום הלב, ההולך וכובש מקום כעקרון-על בשיטתנו המשפטית.

חובת תום הלב, איננה מצטמצמת, אך ורק, לשאלת נסיבות פתיחתו של הליך ההוצל"פ או לפרעונו של החוב. חובת תום הלב, חולשת גם על אופן ניהולם של ההליכים בפני ראש ההוצל"פ. עקרון תום הלב בניהול הליכי הוצאה לפועל, מחייב את הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, לפעול, באופן סביר, לקבלת סעד המימוש בהליכי ההוצאה לפועל, ואין הוא יכול "לישון על זכותו" זו, עד קץ כל הימים".

על חובתה של רשות לפעול במהירות הראויה ניתן ללמוד מפסק דינה של כב' השופטת וילנר בעת"מ (חי') 9196-11-13 קורן נ' עיריית קריית אתא (ניתן ביום 09/11/2014 פורסם בנבו):

"עיננו הרואות, כי ממועד היווצרות העילה (בין השנים 1998 עד 2003)

ועד מועד הטלת העיקול (ביום 11/12/2012), ביצעה המשיבה פעולת

גבייה אחת בודדת – משלוח הודעת הדרישה ביום 02/11/2005. מעבר

לעובדה שהמשיבה לא הוכיחה, כי העותרות קיבלו את הודעת הדרישה,

הרי שלפי כל קנה מידה לא מדובר בביצוע פעולות ממשיות לגביית החוב.

כאמור לעיל, על מנת שמשלוח הודעות הדרישה ששלחה המשיבה לעותרות

יביא לעצירת מרוץ ההתיישנות, על המשיבה להראות, כי המשיכה בפעולות

לגביית החוב האמור תוך פרק זמן סביר לאחר מועד משלוח הודעת

הדרישה, שכן חלה על הרשות החובה לפעול במהירות הראויה בהתחשב

בנסיבות העניין: "החובה לפעול במהירות הראויה היא מן המושכלות

הראשונים של מנהל תקין" (יצחק זמיר, הסמכות המנהלית, כרך ב

717 (1996)) (ההדגשות במקור א.א.ח )

כאמור, בענייננו יש לבחון הסוגיה על פי דיני ההתיישנות הרגילים, אולם יש בפסק הדין בעניין קורן כדי ללמד על האופן בו מצופה מרשות מנהלית לפעול לגביית חובות כאשר הן בהלכת קורן והן בענייננו לא עשתה הרשות המנהלית דבר לגביית החוב במשך שנים רבות למעט משלוח הודעת דרישה (בעניין קורן) ובענייננו הדבקת מסירת האזהרה על דלת בית מגורי הוריו של החייב.

יצוין, כי גם בעניין קורן טענה הרשות המנהלית, כי מקום מושבן של העותרות מנע ממנה לנקוט בהליכי גבייה נגדם וגם שם נקבע, כי טענה זו תמוהה:

"טענת המשיבה, כי מקום מושבן של העותרות (אוסטרליה) מנעה ממנה

או הקשה עליה לנקוט בהליכי גבייה נגדן תמוהה. ראשית, בפועל עובדה

זו לא מנע מהמשיב להטיל עיקול על הנכס. לא הוכח וגם לא נטען, כי

הייתה מניעה כלשהי להטיל את העיקול קודם לכן. שנית, המשיבה

ידעה, כי העותרות מיוצגות בארץ על ידי בא כוחן (ראו הנספחים שצורפו

לסיכוי העותרות בעניין זה) ולא הייתה כל מניעה לשלוח את הודעות

הדרישה באמצעותו".

בתיק שלפני, לא הוכח ולא נטען, כי הזוכה עשה ניסיון כלשהו לאתר את החייב במקום מגוריו באוסטריה ולא הוכח ולא נטען, כי לא היה אפשר להטיל עיקולים על נכסים של החייב המצויים בארץ, נהפך הוא מנתוני התיק עולה שכן הוטלו לבסוף עיקולים כאלה ואף התקבלו כספים לתיק (מצדדי ג' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ וקופת גמל פסגות גדיש בנק הפועלים) וכל זאת כאשר כל העת מעודכנת בתיק מסירת אזהרה (שאמנם התברר לימים, כי עודכנה שלא כדין) וכאשר רצה המוסד לביטוח לאומי לנקוט בהליכים, נקט בהם הגם שידע שהחייב מצוי בחו"ל ומכוח אותם הליכים וההגבלות שהוטלו על החייב, הובא למעשה לידיעתו של החייב, עצם קיומו של התיק.

הנה כי כן, ניתן לקבוע בוודאות, כי הזוכה לא נקט בהליכי גבייה בתום לב, בשקידה ראויה ובפרקי זמן סבירים לצורך גביית החוב.

בנסיבות אלו, אף אם הייתה נדחית טענת הצדדים בדבר התיישנות הרי שניתן לקבוע, כי אין לנקוט בהליכי גבייה לגביית החוב נשוא תיק זה מחמת השיהוי וזאת בשים לב לאינטרס ההסתמכות של החייב אשר נפגע ולכך שלחייב (ולמוטבת המזונות) נגרם נזק ראייתי בלתי סביר בשל השיהוי הניכר בנקיטת ההליכים.

אכן, בתיק זה לא נגבות ריביות והחוב הינו חוב בערכי קרן ואולם, מקום בו טוען החייב, כי פרע את החוב וכי יכולתו להוכיח טענה זו נפגעה באופן משמעותי בשל הנזק הראייתי שנגרם לו נוכח השיהוי, הרי שיש בשיהוי כדי להביא לקביעה לפיה לא ניתן לגבות עוד חוב זה.

יודגש, אכן , לרוב ובדרך כלל נזק ראייתי הנגרם משיהוי יביא להעברת נטל ההוכחה על כתפי הזוכה בתיק ההוצאה לפועל. אולם, בענייננו, מאחר ונטען, כי דמי המזונות שולמו ישירות למוטבת המזונות, הרי שעסקינן בעניין עובדתי המצוי בידי החייב ומוטבת המזונות ואולם גם למוטבת המזונות נגרם נזק ראייתי בשל השיהוי הניכר ולכן לא יהיה בהעברת הנטל כדי להועיל לחייב בהוכחת טענתו מסוג "פרעתי".

על חובותיה של רשות מנהלית להשתמש בסמכויות הנתונות לה במהירות הראויה ניתן ללמוד גם מפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה עב"ל (ארצי) 10820-09-17 המוסד לביטוח לאומי נ' אריה מייזל (ניתן ביום 30/07/2019 פורסם בנבו):

"רשות מנהלית אמורה להשתמש בסמכות הנתונה לה – לרבות סמכות

גביית חוב – "במהירות הראויה", כלשון סעיף 11 לחוק הפרשנות, תשמ"א –

1981, המהווה חלק מעקרונות מנהל תקין. בהקשר לגביית חובות

עקרון זה מבטא אינטרס משותף של הרשות המנהלית והפרט. אשר

לרשות המנהלית הרי שעקרון זה נגזר מחובת ההגינות הכללית שהיא חבה

כלפי הפרט המשתלבת באינטרס הפרטיקולרי בהגדלת מקורותיה

התקציביים על מנת שתוכל להגשים את חובותיה על פי דין בצורה

מיטבית. אשר לפרט הרי שיהוי בגבייה פועל ביכולתו לכלכל צעדיו, שכן

אפשרות גביית חוב המרחפת כעננה מעל צעדיו מעיבה עליהם. מימוש

הגבייה מקנה וודאות ובטחון לפרט ביחסיו הכלכליים עם הרשות

המנהלית ולכן הפרת גביית החוב במהירות הראויה מהווה פגם".

בענייננו נכונים הדברים שבעתיים, שכן לא מדובר בגביית חוב עבור דמי ביטוח בגין עבודה ( כפי שהיה בעניין מייזל) שהינו חוב ידוע ומוכר בדרך כלל, אלא בגביית חוב מזונות אשר לא נטען ולא הוכח, כי החייב ידע עליו קודם להגבלת יציאתו מהארץ ועיכובו בנתב"ג. בנסיבות אלו, ברי, כי לא יכול היה החייב לכלכל צעדיו באופן הנכון תוך שמירת מלוא הראיות לעניין תשלום החוב ובכך הביא השיהוי הניכר בנקיטת ההליכים, לא רק לפגיעה באינטרס הסמכות של החייב, אלא אף לנזק ראייתי.

השאלה האם מדובר בנקיטת הליכים בשיהוי החורג מגדר הסביר נדונה גם בעב"ל (ארצי) 1844-09-10 המוסד לביטוח לאומי נ' חג'ג (ניתן ביום 01/04/2015 פורסם בנבו) ושם נקבע על ידי כב' השופטת גליקסמן בסעיף 39 לפסק דינה:

"יודגש, כי אין באמור לעיל כדי לקבוע, כי בכל מקרה נקיטת הליכי

גבייה או קיזוז על ידי המוסד לביטוח לאומי לאחר חלוף תקופת

ההתיישנות היא התנהלות בלתי סבירה. השאלה היא האם מדובר

בשיהוי החורג מגדר הסביר צריכה להבחן בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה,

... יש לבחון, בין היתר, באיזה מועד היה למוסד לביטוח לאומי המידע

הדרוש לנקיטת הליכי גבייה ופרק הזמן שחלף מאותו מועד עד לנקיטת

הליכי גבייה או קיזוז; המשאבים שעמדו לרשות המוסד בתקופה

הרלוונטית שהשפיעו על יכולתו של המוסד לעשות שימוש במידע

שהיה בידיו לצורך נקיטת הליכי גבייה או קיזוז; הפעולות שנקט

המוסד מהמועד בו המידע הגיע לידיעתו עד למועד בו נקט פעולות

לגביית החוב, דהיינו האם שלח הודעות למבוטח, פנה למבוטח

בהצעה להסדיר את חובו וכיוצא בזה; תרומתו של המבוטח ליצירת

החוב, לרבות אי מסירת מידע ו/או אי דיווח בזמן אמת למוסד לביטוח

לאומי. הנזק הראייתי שנגרם למבוטח בשל חלוף הזמן; שיעור החוב

אחריותו ו/או תרומתו של המוסד ליצירת החוב. ועוד. בנוסף, יש לשקול

את האינטרס הציבורי, הנזק הנגרם לציבור כתוצאה מביטול הליכי

הגביה או הקיזוז, בהתחשב בחשיבות גביית דמי ביטוח להגשמת תכליתו

של חוק הביטוח הלאומי ובקשר ההדוק שבין דמי הביטוח שחייב המבוטח

לשלם לבין זכויותיו".

במקרה שלפני סבורני, כי אף אם היה מקום לדחות את טענת ההתיישנות הרי שהיה גם היה מקום לקבוע, כי השיהוי בנקיטת הליכי הגבייה מקורו בהתנהלות בלתי סבירה של הזוכה, המוסד לביטוח לאומי וזאת בשים לב לכך שכפי שכבר פורט וצוין בהרחבה בהחלטתי לעיל, לא עשה הזוכה בענייננו כל פעולה לגביית החוב ואף לא הצביע על כל פעולה שנעשתה לאיתורו של החייב ומסירת הודעה על החוב בתיק זה לידי החייב.

מן הצד השני לא מצאתי, כי החייב תרם תרומה משמעותית ביצירת החוב ( או תרם לעיכוב בגבייתו) ולא מצאתי, כי החייב הפר חובה מחובותיו על פי דין לעניין החוב בתיק זה, כאשר השיהוי הרב בנקיטת הליכים הביא לו נזק ראייתי חמור.

לא נעלם מעיני, כי האינטרס הציבורי בגביית חובות של חייבים למוסד לביטוח לאומי נפגע עקב קביעותיי לעיל ואולם, אינטרס ציבורי זה נפגע עוד קודם לכן על ידי הזוכה עצמו באשר זה לא פעל במשך שנים רבות לאיתורו של החייב ו/או לגביית החוב באמצעים שעמדו לרשותו, כפי שעשה בשנת 2018, בחלוף תקופת ההתיישנות, באמצעות הטלת עיקול צד ג' והגבלות.

בנוסף, אין לראות ביתרת החוב בתיק העומדת כעת על סך של כ – 37,704 ₪, כיתרת חוב קטנה ובלתי משמעותית, אך קיים גם אינטרס ציבורי לפיו רשות שלטונית וכן כל זוכה אחר בתיקי הוצאה לפועל, יפעל לגביית החוב במהירות ובשקידה.

בנסיבות אלו, הן האינטרס של הפרטים בתיק זה (החייב ומוטבת המזונות) והן האינטרס הציבורי מחייבים קביעה לפיה החוב התיישן ולא ניתן עוד לפעול לגבייתו ואינטרסים אלו עולים על האינטרס הציבורי בגביית החוב.

נוכח האמור לעיל, אני קובעת כי פסק הדין אשר הוגש לביצוע בתיק זה התיישן, שכן לא נעשתה כל פעולה ממשית לגבייתו במשך תקופה של למעלה מ – 25 שנה ועל כן יש לסגור את התיק.

קביעתי בסעיף 99 מביאה לתוצאה לפיה כל תשלום שנגבה בתיק זה נגבה שלא כדין, הן מהטעם שנגבה מכוח פסק דין שהתיישן והן מהטעם שנגבה מכוח הליכים שננקטו על בסיס מסירת אזהרה שעודכנה שלא כדין בתיק ועל כן אני מורה כדלקמן:

• הזוכה, המוסד לביטוח לאומי ישיב לחייב את מלוא הכספים שנגבו באמצעות תיק זה אשר על פי הודעת הזוכה עומדים על סך של 13,898 ₪ (כספים שהועברו למוסד לביטוח לאומי ביום 16/03/2018 בשל תקבול צד ג', קופת גמל פסגות גדיש) וזאת תוך 30 יום מיום קבלת החלטה זו.

   

• המזכירות תשיב הערבונות בסך 6,000 ₪ ובסך 37,212 ₪ אשר הופקדו בתיק לידי החייב.

   

• בשים לב לתוצאות החלטתי זו ולפנים משורת הדין איני עושה צו להוצאות למי מן הצדדים ולאחר יישום סעיף 100ב' לעיל, תסגור המזכירות את תיק ההוצאה לפועל.

   

   

  העתק החלטה זו ישלח לצדדים ובאי כוחם (לרבות מוטבת המזונות) באמצעות הפקס ובדואר רשום.

   

   

   

   

   

   

   

  כ"ו אב תשפ"א 04 אוגוסט 2021
  תאריך		אפרת אזולאי חנוביץ, רשמת