ת"פ 45426-01-19 מדינת ישראל נ' פלונית

כמצוות הוראות סעיף 182 סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – החסד"פ), אני מודיע, בפתח הכרעת הדין, כי החלטתי לזכות את הנאשמת.

א.רקע כללי:

הנאשמת הואשמה לפניי, בכתב האישום, בביצוע עבירה של חבלה חמורה, לפי הוראות סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין).

הנאשמת, ילידת שנת 1957, והמתלוננת, ילידת שנת 1964 (להלן – המתלוננת), היו – במועד הרלוואנטי לכתב האישום – חלק מקבוצת חברות, שנפגשו מעת לעת למשחקי קלפים בביתה של אחת החברות. הנאשמת, שהחזיקה בבעלותה רכב, נהגה להסיע למפגשים חלק מהחברות, אשר בתמורה השתתפו בהוצאותיה. אין מחלוקת, והדבר נראה גם בבית המשפט, כי המתלוננת היא קטנת-ממדים במיוחד (הן בגובהה והן במשקלה), והנאשמת גדולה ממנה במידה ניכרת.

ביום שבת 02.09.17, בשעות הערב, התאספו החברות למשחקי קלפים בדירה בבת ים. בתום המשחקים, בשעה 01:00 לערך, הסיעה הנאשמת את המתלוננת יחד עם חברה נוספת (ר') בחזרה לביתן. באותה עת היתה המתלוננת חייבת לנאשמת סכום של 70 ₪ (50 ₪ בגין הפסד במשחקים וכן 20 ₪ בגין החזר הוצאות הנסיעה). ברשות המתלוננת היה שטר של 200 ₪ בלבד, ועל כן בדרך עצרו השתיים במקומות בהם ניתן יהיה לפרוט את השטר. ואולם, כל ניסיונות המתלוננת לפרוט את השטר כשלו. כשהגיעו לאזור הטיילת בבת ים ירדה המתלוננת מהרכב בניסיון נוסף לפרוט את השטר וזמן מה אחריה ירדה ר' מהרכב.

על פי הנטען בעובדות כתב האישום, בשלב זה אמרה המתלוננת לנאשמת כי תחזיר לה את הכסף רק למחרת היום ופנתה בהליכה רגלית לכיוון ביתה, יחד עם ר'. או אז הנאשמת, שיצאה מהרכב, צעקה וקיללה את המתלוננת "את זבל את חושבת לברוח ממני" ובין השתיים התפתח ויכוח. ר' ניסתה להרגיע את הנאשמת, אך זו צעקה לעבר המתלוננת "תעצרי לאן את חושבת שאת הולכת". לפי הנטען, הנאשמת רצה לכיוון המתלוננת, תפסה בידית תיק הצד אותו נשאה המתלוננת על כתפה, סובבה אותה לכיוונה ודחפה אותה. המתלוננת, אשר ביקשה מהנאשמת שתעזוב אותה, נפלה ארצה ונחבלה בידה. כתוצאה מהנפילה נגרמה למתלוננת חבלה בדמות שבר בכף ידה השמאלית והיא נזקקה לטיפול רפואי, לרבות בגיבוס ידה.

במסגרת ההליכים המקדמיים לא הגיעו הצדדים לכלל הסכמות והתיק הועבר לשמיעת הראיות לפניי. כעולה הן מתשובת הנאשמת לאישום (כפי שניתנה על-ידי באת-כוחה דאז) והן מעדותה בבית המשפט, גדר המחלוקת העובדתית בין הצדדים הוא בסופו של דבר מצומצם מאוד, ועיקרו סובב סביב אופן נפילתה של המתלוננת, כאשר על עצם החבלה שנגרמה לה אין מחלוקת והתיעוד הרפואי אף הוגש בהסכמה. לגרסת ההגנה, אירוע נפילתה של המתלוננת התרחש כלהלן: "הנאשמת הסיעה את המתלוננת לחנויות על מנת לפרוט את הכסף. באחת החנויות המתלוננת לא חזרה אל הנאשמת והמשיכה ללכת. הנאשמת קראה לה לעצור והיא לא עצרה. הנאשמת ניגשה אליה ואחזה בידה. המתלוננת אמרה שתעזוב אותה, וכאשר עזבה אותה המתלוננת נפלה" (בפרוטוקול, עמ' 3 שורה 13 ואילך).

ב.עיקר פרשת התביעה:

במהלך פרשת התביעה העידו לפניי המתלוננת, ר' וכן אחת החוקרות. כמו כן הוגשו בהסכמה מספר מוצגים, ובהם מסמכים רפואיים בעניין החבלה אשר נגרמה למתלוננת.

(1)עיקר עדות המתלוננת:

המתלוננת העידה בבית המשפט בחקירה ראשית ונגדית, ושתי ההודעות שנגבו ממנה הוגשו מטעם ההגנה (ר' בפרוטוקול, עמ' 37 שורה 20 ואילך; ההודעות מיום 05.09.17 ומיום 08.05.18 סומנו נ/2 ו-נ/3, בהתאמה). בפתח חקירתה הראשית תיארה המתלוננת את הרקע לאירוע, כפי שפורט ברישא להכרעת הדין, לרבות חובה בסך של 70 ₪ לנאשמת והצורך לפרוט את השטר בערך 200 ₪ שהיה ברשותה.

לדברי המתלוננת, כשהגיעו לאזור הטיילת בבת ים היא ירדה מהרכב לפיצרייה, על מנת לפרוט את השטר, אך גם שם "לא היה לו עודף" (בפרוטוקול, עמ' 9 שורה 10). המתלוננת הוסיפה שר' – אשר גרה בקרבת מקום – היתה צריכה ללכת הביתה, כי היא עובדת בבוקר, "ואני אמרתי לנאשמת שהיתה מול הכביש, 'מה את רוצה שאני אסתובב עד הבוקר? תבואי מחר ואני אתן לך'. התחלתי ללכת. כאילו נוסעים לעצור מונית אני ור' כדי שר' תרד בפינה ואני אמשיך הביתה" (שם, שורה 12 ואילך). או אז, "הנאשמת באה לחצות את הכביש לכיוון שלנו בריצה, רצה לכיוון שלי שלא אברח. היא צעקה לי 'זבל, את חושבת לברוח ממני', ואני לא שמתי לב שהיא באה אחרי. הייתי עם תיק צד עם שרשרת, היא תפסה לי את התיק מאחורה וסובבה אותי אליה, נתנה לי דחיפה והפילה אותי לרצפה (מדגימה דחיפה עם יד ימין)..." (שם, שורה 14 ואילך).

לדברי המתלוננת, "כשרציתי לקום הרגשתי שהיד שלי לא מחוברת, כל הכף יד משותקת. צעקתי היא שברה לי את היד תזמינו אמבולנס, תזמינו משטרה. אף אחד לא הזמין. הטלפון שלי היה בלי סוללה. היה שם מישהו שאנחנו מכירים... עצר לי מונית, עלינו אני ור' על מונית. כשר' ירדה בפינה של הבית שלה, אז הנאשמת כבר הגיעה אלינו עם האוטו ואמרה לי בואי בואי אני אקח אותך לבי"ח. ירדתי, אמרתי לפחות שמישהו יהיה איתי. נסעתי עם הנאשמת" (בפרוטוקול, עמ' 9 שורה 19 ואילך). לטענת המתלוננת, כשהגיעו לבית החולים היא סבלה מכאבים קשים ולכן נתנה לנאשמת את תעודת הזהות שלה, על מנת שזו תפתח את התיק הרפואי, והוסיפה כי הנאשמת היא זו שמסרה את האינפורמציה המופיעה בסיכום הביקור מחדר המיון, שלפיה המתלוננת נפלה ונחבלה (שם, שורה 28). ואולם, כאן יש לציין כי בסיכום האמור, תחת הכותרת של "תלונה עיקרית", נכתב: "לדבריה, נפלה ונחבלה בשורש כף יד שמאל..." (ר' בת/2).

המתלוננת הוסיפה וציינה כי לאחר שנודע לה על השבר "ביקשתי ממנה (מהנאשמת – ש.א.) שיחה להתקשר לבעלי, אמרתי לו שנפלתי ושברתי את היד. מלכתחילה לא התכוונתי להגיש תלונה במשטרה" (בפרוטוקול, עמ' 9 שורה 29 ואילך). המתלוננת המשיכה וסיפרה כיצד, על אף שלא רצתה במקור להתלונן במשטרה, בנה לא האמין לסיפור הנפילה ואז סיפרה לו (ולבעלה) "את האמת" והם שכנעו אותה להגיש תלונה במשטרה (שם, עמ' 10 שורה 3).

בחקירתה הנגדית בבית המשפט עמדה המתלוננת על גרסתה, גם כשעומתה עם הטענה שבהודעתה השנייה – שניתנה כשמונה חודשים לאחר האירוע – הרחיבה את גרסתה, לרבות בהעלאת הטענה שהנאשמת סובבה אותה על-ידי משיכת הרצועה של תיקה, טענה שלא הוזכרה כלל בהודעתה הראשונה אשר נגבתה מספר ימים לאחר האירוע (השווה האמור בהודעה הראשונה, נ/2, שורה 6 ואילך, לאמור בהודעה השנייה, נ/3, שורה 16 ואילך). המתלוננת טענה שהרחיבה בתיאורים בהודעתה השנייה "כי זה מה שחקרו אותי. בחקירה השנייה זומנתי כדי לתאר שלב אחרי שלב..." (בפרוטוקול, עמ' 15 שורה 9).

לעניין הודעותיה של המתלוננת ראוי להעיר כאן כי בהודעתה הראשונה שנגבתה ביום 05.09.17 – ימים ספורים לאחר האירוע – ציינה המתלוננת כי מפגש החברות היה ביום 02.08.17. זאת, למרות שהמועד הנכון הוא יום 02.09.17 (מועד שנתמך בתיעוד הרפואי מבית החולים. ר' בתיעוד ת/2 והשווה לאמור בהודעה נ/2, שורה 2). עד כאן ניתן היה להתייחס לכך כאל טעות זניחה, שמקורה בבלבול במסירת החודש גרידא. דא עקא, שבהודעתה השנייה של המתלוננת, אשר כאמור נגבתה כשמונה חודשים לאחר האירוע, היא נשאלה ספציפית מדוע הגיעה להתלונן רק למעלה מחודש לאחר מועד האירוע אותו תיארה. והנה, לא זו בלבד שהמתלוננת לא תיקנה את הדברים אלא הסבירה את פער הזמנים של חודש ויותר בכך שבתחילה לא רצתה להתלונן. זאת ועוד, בהמשך הוסיפה המתלוננת וטענה שכשלושה וחצי שבועות אף אחד לא ידע על האירוע למעט החברות, ורק אז – לאחר ששוחחה עם בנה ובעלה – שוכנעה להגיש את התלונה (נ/3, שורה 5 ואילך).

עוד יש לציין, כי ב"כ הנאשמת הטיחה במתלוננת את האמור בתעודה הרפואית, בה כאמור נרשם "לדבריה, נפלה ונחבלה" (ר' בת/2), והוסיפה ואמרה לה שאין להניח כי מדובר בהמצאה של הרופא. לכך השיבה המתלוננת: "אולי אני לא זוכרת" (בפרוטוקול, עמ' 19 שורה 22).

(2)עיקר עדותה של ר':

כזכור, ר' השתתפה במשחקי הקלפים עם החברות ונסעה לאחר מכן, יחד עם המתלוננת, ברכבה של הנאשמת. לפי גרסתה, בחקירתה הראשית בבית המשפט, "היה ביניהן (בין המתלוננת לבין הנאשמת – ש.א.) קטע כזה לפרוט לא לפרוט, חייבת לא חייבת... הנאשמת עצרה בטיילת בת ים. המתלוננת הלכה לפרוט ולא חזרה לאוטו. ירדתי אחריה, הנאשמת אחריי. המתלוננת הלכה, אני הלכתי בסבבה שלי לאט. הנאשמת ירדה לפניי ועקפה אותי, ירדה לכיוון הים. אני המשכתי ללכת ומצאתי את המתלוננת על הרצפה. מה קרה? היא אמרה לי הפילה אותי עשתה לי. האמת לא ראיתי אבל ראיתי את המתלוננת על הרצפה" (בפרוטוקול, עמ' 22 שורה 9 ואילך). לשאלה ספציפית הוסיפה ר' והטעימה כי אין לה מושג איך קרה האירוע, למעט העובדה שהמתלוננת היתה "על הרצפה. רציתי להרים אותה, כואב לי כואב לי. אי אפשר לגעת בה. היא קטנטונת. פחדתי באמת" (שם, שורה 23 ואילך).

בחקירתה הנגדית אישרה ר' כי, לאחר שהמתלוננת החליטה שלא לחזור לרכב ופשוט הלכה מהמקום, הנאשמת לא הבינה מה קרה (ר' בפרוטוקול, עמ' 23 שורה 18 ואילך). עוד אישרה כי הנאשמת צעקה למתלוננת לאן את הולכת והלכה אחריה (שם, שורה 25). ר' גם אישרה כי המתלוננת סירבה להצעתה של הנאשמת כי תיתן לה את השטר של 200 ₪, והנאשמת תחזיר לה 100 ₪ שהיו ברשותה, באופן שהנאשמת היא שתישאר חייבת למתלוננת ולא להיפך. לדבריה של ר', "שתיהן התעקשו" (שם, עמ' 24 שורה 28).

(3)עיקר הודעת הנאשמת:

מהנאשמת נגבתה הודעה אחת באזהרה ביום 11.09.17 (סומנה ת/3). את שקדם לאירוע תיארה הנאשמת בהודעתה, באופן הבא: "אנחנו שיחקנו קלפים, אני הרווחתי וד' היתה חייבת לי 70 שקלים. הלכנו לקיוסק והוא לא רצה לפרוט, אמרתי לה 'תקני משהו' והיא לא רצתה, היא לא היתה מוכנה שאני אהיה חייבת לה כסף. אמרתי לה 'אני אפרוט' והתחלנו להתווכח, אמרתי לה שזה עקרון... היינו בטיילת והיינו עם ר', ר' אמרה שהיא חייבת לי ואני אמרתי שלא רוצה שהיא תהיה חייבת לי כי היא לא רוצה שאהיה חייבת לה. היינו כולנו ב[א]וטו שלי. ד' יצאה מהאוטו לפרוט את הכסף, ר' יצאה אחריה. הן עמדו במדרכה ממול ואז ד' צעקה שלא מוכנים לפרוט לה והתחילה ללכת ור' הלכה אתה (ת/3, שורה 1 ואילך).

לטענת הנאשמת התנהגות זו הרגיזה אותה ועל כן יצאה מהרכב: "קראתי לה 'ד'' והן לא הסתובבו ולא התייחסו. אני רצתי כדי לתפוס א[ו]תה כדי לדבר אתה, תפסתי אותה מהיד ואמרתי לה 'תעצרי, לאן את חושבת שא[]ת הולכת ואני צורחת לך'. היא החלה לצעוק 'תעזבי אותי', עזבתי אותה והיא נפלה" (ת/3, שורה 6 ואילך). לדברי הנאשמת "איך שד' נפלה באה ר' ודחפה אותי ואמרה 'מה את עושה' ואמרתי 'לא עשיתי כלום, היא נפלה' וד' צעקה שהיא שברה את היד" (שם, שורה 8 ואילך). בהמשך עצרו ר' והמתלוננת מונית ונסעו מהמקום, והנאשמת חזרה לרכבה ונסעה לביתה של ר'. כשהגיעה לשם השתיים היו בחוץ, ואז: "באתי לד' ואמרתי לה 'את רוצה שאני אקח אותך לבה"ח' אמרה לי 'כן', יצאה מהמונית ונסענו לבה"ח. היא אמרה בבה"ח שהיא נתקלה בי ונפלה..." (שם, שורה 10 ואילך).

הוטחה בנאשמת גרסת המתלוננת, שלפיה היא דחפה את המתלוננת והפילה אותה. ואולם, הנאשמת הכחישה זאת נמרצות, חזרה ועמדה על גרסתה הנ"ל ואף הוסיפה כי לו היתה מפילה את המתלוננת לא היתה לוקחת אותה אחר כך לבית החולים (ת/3, שורה 29). עוד הוטחה בנאשמת גרסת המתלוננת, שלפיה היא (הנאשמת) היתה זו שציינה בבית החולים כי המתלוננת נפלה, אך הנאשמת הכחישה גם דברים אלה. הנאשמת טענה כי המתלוננת מסרה בבית החולים שנפלה (ת/3, שורה 31) וכך גם מסרה לבעלה כאשר שוחחה עמו בטלפון (שם, שורה 12 ואילך).

הנאשמת טענה עוד כי התקשרה למתלוננת למחרה האירוע, וזו "דיברה איתי רגיל" (ת/3, שורה 15). ואולם, לאחר מכן החלה הנאשמת לקבל הודעות המכילות קללות ואיומים, שלפיהם היא עוד תשלם הרבה יותר מה-70 ₪ שהמתלוננת היתה חייבת לה (המסרונים צולמו על ידי החוקרת, ר' ת/3 שורה 22 ונ/1).

עוד יש לציין, כי בהמשך לדברי הנאשמת אודות דחיפתה על ידי ר', התקשרה אליה החוקרת רס"ב רונית קיכל ושאלה אותה האם הדחיפה האמורה "היתה לשם תקיפה". על כך השיבה הנאשמת בשלילה: "ר' ראתה את ד' שנפלה ומהלחץ דחפה דחיפה קלה את לוסי ואמרה לה מה את[] עושה כי חשבה שהיא לוסי דחפה אותה, את ד'" (ר' במזכר החוקרת ת/1 וכן בעדותה, בה מסרה כי ככל הנראה מדובר בשיחת הבהרה שאותה קיימה לבקשת התביעות – בפרוטוקול עמ' 7 שורה 23).

ג.עיקר פרשת ההגנה:

מטעם ההגנה העידה הנאשמת. בחקירתה הראשית חזרה על גרסתה בהודעתה, למעט בכך שטענה כי החוב של המתלוננת היה של 80 ₪ (ולא של 70 ₪), ובכך שטענה כי המתלוננת לא אמרה לה דבר לאחר שירדה מהרכב באזור הטיילת (השווה לגרסתה בהודעתה, כאמור בפסקה 17 דלעיל). הנאשמת הוסיפה וסיפרה כי לאחר שהמתלוננת ור' החלו ללכת, תוך התעלמות מקריאותיה, היא חשה בזלזול רב כלפיה. או אז:

עזבתי את האוטו, ואני הולכת מהר וממשיכה לצעוק ד', ד', אני רואה אותה לא מסתובבת, לדבר איתי. הלכתי קצת יותר מהר, והגעתי אליה ותפסתי אותה עם 2 הידיים, עצרתי אותה. אמרתי תעצרי לאן את חושבת שאת הולכת? את נותנת לי לצעוק כמו משוגעת ברחוב, שיחשבו שזה איזה מישהי לא נורמלית. עצרתי אותה והחזקתי אותה ביד, בשתי ידיים. היא צעקה תעזבי לי את היד, עזבתי לה את היד. היא נפלה... ר' באה וראתה אותה ברצפה, באה ר' ודחפה אותי ואמרה לי מה עשית לה. אמרתי שלא עשיתי כלום. היא נפלה. היא (ר' – ש.א.) דחפה אותי, אני קיבלתי את הדחיפה. אבל אני שמנה, לא נפלתי. אני מוצקת" (בפרוטוקול, עמ' 30 שורה 3 ואילך).

הנאשמת המשיכה וסיפרה כיצד הלכה להביא את רכבה, אך לאחר שחזרה למקום ר' והמתלוננת כבר לא היו שם. הנאשמת החליטה לנסוע דרך ביתה של ר', שם ראתה את השתיים יורדות ממונית והציעה למתלוננת להסיע אותה לבית החולים. בבית החולים נשאלה המתלוננת מה קרה, וזו אמרה כי נתקלה במדרכה ונפלה, ואחר כך התקשרה לבעלה וגם לו אמרה שנפלה (בפרוטוקול, עמ' 30 שורה 12 ואילך). הנאשמת הוסיפה כי נשארה עם המתלוננת בבית החולים עד השעה ארבע בבוקר ולמחרת היום התקשרה למתלוננת לשאול איך היא מרגישה. בהמשך ניסתה הנאשמת לפנות שוב למתלוננת, אך זו חסמה אותה ומאז לא היתה בקשר עמה (שם, שורה 21 ואילך). עוד אשרה הנאשמת כי כעסה על המתלוננת ונפגעה מהתנהגותה, אך הטעימה שלא היתה מעוניינת לפגוע בה ולא דחפה אותה; ולדבריה: "היא קטנה. שאני אעשה לאחת כזאת נזק? שהיא בקושי עומדת על הרגליים?" (ר' בפרוטוקול, עמ' 32 שורה 2 ושורה 20).

בחקירתה הנגדית בבית המשפט הכחישה הנאשמת כי היתה בלחץ לקבל את הכסף מהמתלוננת והוסיפה כי עד היום לא שולם לה החוב (בפרוטוקול, עמ' 35 שורה 4 ואילך). הנאשמת אישרה כי כעסה ונפגעה מכך שהמתלוננת (כך לפי תחושתה) זלזלה בה, אך הכחישה כל כוונה או רצון לתקוף את המתלוננת ולהכותה (שם, שורה 17). ב"כ המאשימה הטיחה בנאשמת כי הסיעה את המתלוננת לבית החולים מתוך תחושת אשמה וחשש, אך הנאשמת הכחישה זאת מכל וכל וטענה כי סייעה למתלוננת מתוך רגישות אנושית, והיתה מסיעה לבית החולים גם אדם זר (שם, עמ' 36 שורה 7 ואילך).

ד.דיון והכרעה:

לאחר ששמעתי את עדויות המתלוננת, ר' והנאשמת והתרשמתי מהן, וכן עיינתי במוצגים שהוגשו לפניי – מטעם שני הצדדים – אני קובע כי בסופו של יום לא עמדה המאשימה בנטל ההוכחה המוטל על כתפיה שכן נותר ספק סביר בשאלת אשמתה של הנאשמת בעבירה בה הואשמה בכתב האישום. יוטעם, כי לא מדובר בהכרעה המבוססת על ההתרשמות מן העדויות בלבד, אלא בהכרעה המיוסדת על שקלול מכלול הראיות שהובאו לפני בית המשפט ושיקולי שכל ישר.

בסופו של יום, כאמור, המחלוקת העובדתית בין הצדדים היא מצומצמת מאוד ומתמקדת בשאלה האם, כגרסת המתלוננת, הנאשמת דחפה אותה וגרמה לנפילתה, או שמא, כגרסת הנאשמת, הנאשמת רק אחזה במתלוננת ומשזו האחרונה ביקשה שתעזוב אותה – הרפתה ממנה והמתלוננת נפלה (מבלי שהנאשמת דחפה אותה). אגב כך יוער כי תיאור האירוע בעובדות כתב האישום – כאמור בפסקה 5 דלעיל – הוא מעין שילוב בין הגרסאות, שכן מצוין שם שהמתלוננת נפלה רק לאחר שביקשה מהנאשמת לעזוב אותה, בעוד גרסת המתלוננת היא, כאמור, שהנאשמת דחפה והפילה אותה.

תימוכין לגרסת הנאשמת מצויים בתיעוד הרפואי מבית החולים, בו צוין כי המתלוננת מסרה שנפלה ונחבלה. אמנם המתלוננת טוענת שהנאשמת היא שאמרה את הדברים, אך לא זו בלבד שטענה זו נסתרת בתיעוד הנ"ל – הנוקב במפורש בביטוי "לדבריה" – אלא שגם בחקירה הנגדית ציינה המתלוננת בהקשר זה, בהגינותה, כי ייתכן שאינה זוכרת את הפרטים (ר' בפסקה 10 דלעיל). כמו כן, מעבר לכך שהמתלוננת מסרה בהודעתה השנייה פרט מהותי נוסף – דהיינו: הטענה שהנאשמת סובבה אותה באמצעות משיכת תיקה – בהודעה זו היא כלל לא זכרה כי הגישה את תלונתה ימים ספורים לאחר האירוע, ואף הרחיבה והסבירה כיצד, כביכול, עד למועד מסירת התלונה חלפו שלושה וחצי שבועות שבהם איש לא ידע על המקרה (ר' בפסקה 13 דלעיל).

לעניין גרסת הדחיפה עדות המתלוננת היא אפוא עדות יחידה, שאינה נתמכת בראייה חיצונית כלשהי – לרבות בגרסתה של ר', אשר העידה כי לא ראתה את אופן נפילת המתלוננת. בנסיבות אלה קיים לכל הפחות ספק סביר בשאלה האם יש להעדיף את גרסת המתלוננת על פני גרסת הנאשמת. ממילא גם מתעורר ספק סביר בשאלת אשמתה של הנאשמת בעבירה בה הואשמה בכתב האישום.

הנאשמת גדולה בממדי גופה במידה ניכרת מהמתלוננת, שהיא כאמור אישה קטנה ורזה במיוחד. לפיכך, גם לפי גרסת הנאשמת – דהיינו: הגרסה שהנאשמת אחזה במתלוננת ולאחר שהרפתה ממנה זו האחרונה נפלה – ייתכן שמדובר בהתנהגות רשלנית מצדה. ואולם, לא נתבקשתי מטעם המאשימה לבחון האם יש במעשי הנאשמת כדי לגבש עבירה אחרת מהעבירה בה הואשמה בכתב האישום – כגון העבירה של חבלה ברשלנות לפי הוראות סעיף 341 לחוק העונשין – וזאת במסגרת סמכויות בית המשפט לפי הוראות סעיף 184 לחסד"פ ובמגבלותיהן, כפי שפורשו ונקבעו בפסיקה (ר' י' קדמי, על סדר הדין בפלילים (תשס"ט-2009), חלק שני א', בעמ' 1503 ואילך, ובאסמכתאות המובאות שם).

בנסיבות העניין – ובהתחשב במגבלות שנקבעו בדין ובפסיקה על הרשעה בעבירה אחרת מהעבירה בה הואשם הנאשם – איני מוצא מקום לעשות שימוש בסמכויות הנ"ל מיוזמתי. הנאשמת הואשמה בעבירה חמורה של מחשבה פלילית והתגוננה מפניה. לכן, כאשר נמצא למצער ספק סביר בשאלת הוכחת קיומה של מחשבה פלילית אצל הנאשמת בעת האירוע, אין מקום שבית המשפט ימשיך וייבחן, מיוזמתו, את השאלה האם ייתכן כי במעשי הנאשמת היתה – לחלופין – משום רשלנות.

אשר על כן החלטתי, כאמור ברישא להכרעת הדין, לזכות את הנאשמת.

ניתנה היום, ז' תשרי תשפ"ב, 13 ספטמבר 2021, במעמד הצדדים.