ק' נ' כונס נכסים רשמי תל אביב ואח'

ב-2011, שש שנים לפני שפנה להליכי פשיטת הרגל, קיבל החייב מאביו (משיב 2) נכס מקרקעין במתנה. זכויות החייב בנכס לא נרשמו, ובקשתה של הנאמנת היא כי בית-המשפט יורה על רישומן מכוח הסכם המתנה. החייב ואביו מבקשים לדחות את הבקשה וטוענים כי המשיב 2 ביטל את המתנה עוד ב-2011, משום שבני המשפחה האחרים כעסו על הענקת הנכס לחייב, וכי הנכס בבעלותו הבלעדית של האב.

הראיות אינן תומכות בטענת המשיבים כי המתנה בוטלה ב-2011, ולכן דין הבקשה להתקבל. עם זאת, כפי שהובהר לצדדים, הכרעה זו עשויה שלא לקדם את סיום ההליך, והומלץ לנסות ולהגיע להסכמות שיטיבו עם הנושים ויאפשרו קבלת סכום כסף סביר בזמן קצר, ובמקביל יאפשרו לחייב להמשיך בהליך ולקבל הפטר. הצדדים בחרו להתבצר בעמדותיהם וביקשו הכרעה בבקשה.

החייב והנכס

1. ב-2/3/2017 הגיש החייב בקשה לצו כינוס והכרזתו כפושט רגל. ב-6/4/2017 ניתן צו כינוס. וב-13/12/2018 הוכרז פושט רגל.

2. היקף החובות לאחר בדיקתם כ- 380,000 ₪.

3. החייב נשוי ואב לשלושה ילדים. הוא ומשפחתו מתגוררים שנים ארוכות בבית פרטי בגדרה (הנכס), המצוי בחלקת מקרקעין גדולה יותר (גוש 4660 חלקה 70) שבבעלות אביו, המשיב 2 (החלקה).

4. החלקה רשומה על שם מר ר' ק' ז"ל, סבו המנוח של החייב, שנפטר ב-1997. המשיב 2 הוא יורשו היחיד של הסב, מכוח צו ירושה שניתן ב-25/11/2010 (נספח 2 לבקשה), אך רישום הזכויות בחלקה לא הוסדר והיא נותרה רשומה על שם הסב המנוח (נספח 3 לבקשה). נעיר כי שמות בני המשפחה נרשמו במסמכים בהטיות שונות – קצנטיני, קצנטינו וק'.

   הסכם המתנה

5. ב-2011 חתמו החייב ואביו על "הסכם הענקת זכויות במקרקעין במתנה (ללא תמורה)". ההסכם אינו נושא תאריך, אך המשיבים העידו כי נחתם ב-2011 וקיימות ראיות התומכות בכך.

6. ב-20/3/2011 הוגשו ההסכם וצו הירושה של הסב לרשות מקרקעי ישראל. תאריך ההגשה הוטבע על צו הירושה. ההסכם אינו נושא חותמת תאריך, אך אותה נציגת שירות מאשרת בכתב על שני המסמכים כי "ראיתי מקור", וסביר אפוא כי הוגשו יחד.

7. ההסכם מנוסח כחוזה משפטי לכל דבר ועניין (כותרת, מבוא, וגוף ההסכם). המשיבים טענו תחילה כי אינם זוכרים מי הכין את ההסכם (עמ' 9, 9; עמ' 16, 19) ואף טענו שמדובר ב"הסכם מוכן של רשות מקרקעי ישראל (עמ' 17, 16), אך טענות אלו לא היו סבירות, לא היו אמינות, ואינן עולות עם לשון ההסכם. ואכן בהמשך אישרו כי ההסכם הוכן לבקשתם על ידי עו"ד שאינם זוכרים את שמו (עמ' 10, 10; עמ' 16, 21). על עותקי ההסכם וצו הירושה שהוגשו לרמ"י מוטבעת חותמת "נאמן למקור" של עו"ד טום פרז, וסביר כי הוא זה שייעץ למשיבים וערך את ההסכם, אולם המשיבים טענו שאינם זוכרים אותו. עו"ד פרז לא זומן לעדות והצדדים לא פנו אליו לקבלת מסמכים או מידע.

8. כותרת ההסכם היא, כאמור, "הסכם הענקת זכויות במקרקעין במתנה (ללא תמורה)". המשיב 2 הוגדר "המעביר" והחייב הוגדר "המקבל". במבוא ההסכם נכתב כי המעביר זכאי להירשם כבעל זכויות חכירה לדורות במקרקעין מכוח צו ירושה; כי המעביר מתכוון לפעול לרישום זכויותיו, להארכת החכירה ו"לפיצול המקרקעין לשני מגרשים"; וכי "[]המעביר מעוניין להעניק במתנה (ללא תמורה) למקבל את המגרש (וכל הבנוי עליו) המהווה את החלק הצפוני של המקרקעין, בשטח ששטחו המדוייק ייקבע ע"י המינהל בעת ובמסגרת פיצול המקרקעין לשני מגרשים כאמור (להלן: 'הנכס')". בגוף ההסכם מסכימים הצדדים על העברת הנכס במתנה (סעיפים 3-2); "מתחייבים לעשות כל שיידרש" לצורך הארכת תקופת החכירה ופיצול החלקה לשני מגרשים, שאחד מהם הוא הנכס שניתן במתנה לחייב (סעיף 4); מסכימים כי החייב יישא בעלויות הכרוכות בהארכת החכירה ובפיצול (סעיף 5); ומבהירים כי ההסכם תקף "כבר מעת חתימתו" ואם לא ניתן יהיה לפצל את המקרקעין "מכל סיבה שהיא, יישאר הסכם זה בתוקף והצדדים ימשיכו להחזיק ולהיות בעלי הזכויות במקרקעין במושע" (סעיף 6).

9. כאמור לעיל – ההסכם וצו הירושה הוגשו לרשות מקרקעי ישראל ונמצאים בתיק הבניין. עם זאת, זכויות החייב לא נרשמו מעולם, ומכאן בקשת הנאמנת להורות על רישומם כעת.

   טענות הצדדים 

10. הנאמנת מבקשת כאמור אכיפת הסכם המתנה ורישומו. לטענתה, מאחר ומדובר בהסכם כתוב היה על הצדדים לבטלו בכתב – דבר שלא נעשה, ואין כל ראיה אחרת לכך שבוטל. נהפוך הוא, החייב המשיך להתגורר כל השנים בנכס, חינם אין כסף, וב-2013 הגישו החייב ורעייתו בקשה למתן היתר בנייה במקרקעין לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ובה נרשמו כבעלי הזכות במקרקעין. הנאמנת סבורה כי בנסיבות אלו המתנה הושלמה ומהווה רכושו של החייב. בנוסף נטען כי משעה שהחייב פתח בהליך פשיטת רגל הוא שינה מצבו לרעה ולא ניתן עוד לבטל את המתנה.

11. המשיבים טוענים כי המתנה בוטלה עוד ב-2011, כחודש וחצי אחרי הענקתה. לטענתם, משנודע לאימו ואחיו כי האב נתן לו את הנכס במתנה פרץ סכסוך משפחתי מר הנמשך עד היום. האב ביטל את המתנה באופן מיידי, בהודעה על-פה לחייב, ולכן זכויות החייב לא נרשמו מעולם. המשיבים צירפו תצהיר של בנו של החייב, רום ק', שהצהיר כי בשל אותו סכסוך לא הגיעו סבתו ודודיו חגיגת בר המצווה שלו ב-2014. המשיבים מוסיפים כי ממילא לא ניתן לרשום את המתנה שכן ההסכם נעדר גמירות דעת ופרטים חשובים, כמו גבולות הנכס שניתן במתנה, ומשום שלא מולאו כל המסמכים הנדרשים לביצוע העברת הנכס על שם החייב (דוחות מס, ייפוי כוח וכו'). עוד הם טוענים כי בית המשפט זה נעדר סמכות לדון בבקשה והיה על הנאמנת לפנות בתביעה לאכיפת הסכם בבית משפט אזרחי. על יסוד כל אלה הם מבקשים לדחות את בקשת הנאמנת.

12. כנ"ר מצטרף לעמדת הנאמנת וסבור כי לא הוכח שהמשיב 2 אכןביטל את המתנה. לטעמו, החייב שינה את מצבו בכך שתפס חזקה בנכס ולכן נותן המתנה לא יכול לחזור בו מהמתנה.

13. ב- 22/3/21 התקיים דיון בבקשה. בדיון העידו החייב והמשיב 2 ולאחריהן נשמעו סיכומים על פה מטעם הנאמנת והמשיבים, אך כנ"ר ביקש להגיש סיכומים בכתב. בתום הדיון נשמעו הערות בית המשפט על יסוד הראיות והמצב המשפטי, והומלץ לצדדים לבוא בדברים. ב-22/7/2021 הודיעה הנאמנת כי לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות, וב-25/7/2021 הוגשו סיכומי כנ"ר.

14. נדרש אפוא לטענות הצדדים, ונתחיל בשאלת הסמכות.

    סמכות בית משפט של פשיטת הרגל לדון בהליך

15. לבימ"ש של פשיטת הרגל סמכות עניינית רחבה לדון במגוון סוגיות משפטיות שהליך פשיטת הרגל כרוך בהן, במטרה לשמור על הליכים תקינים, הוגנים וצודקים, תוך הבטחת איזון בין האינטרסים של כל המעורבים (סעיף 178 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), שאומץ, בשינויים קלים, בסעיף 279 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018).

16. סמכות רחבה זו נגזרת ממומחיותו הייחודית בתחום חדלות הפירעון; מן התמונה הרחבה הנפרשת בפניו, בין השאר בשל סמכויות החקירה והבדיקה של בעל התפקיד; מחובתו לשקול ולאזן אינטרסים שאינם חלק טבעי מהליך אזרחי רגיל, כמו שיקום החייב מזה, וזכויות הנושים מזה; ובשל עיקרון היעילות הדיונית ומניעת פיצול ההליכים בין בתי המשפט השונים. מטעמים אלו נפסק כי ככלל הליכים הקשורים למסת הנכסים של החייב יתבררו בבית המשפט בו מתנהלים הליכי פשיטת הרגל, וזאת גם אם ברגיל הם נתונים לסמכותו של בית משפט אחר (ע"א 6554/20 עיריית ת"א נ' כנ"ר (29/7/2021); רע"א 2270/19 אינסל נ' כנ"ר (24/6/2019); רע"א 4258/17 מגן נ' ענבי (29/6/2017); ורע"א 5156/17 קובלנץ נ' קובלנץ (24/8/2017)).

17. העניין הנוכחי נוגע ישירות למסת נכסי החייב. המבקשת היא הנאמנת. הצדדים להסכם המתנה שניהם בני משפחה שהאינטרס שלהם מנוגד לאיטרס הנושים. ובנסיבות אלו ברי כי לבית משפט זה סמכות לדון בהליך, ורצוי כי יתברר בפניו. מבחינה מעשית, ונוכח ניגוד הענינים בו נתון החייב, הנאמנת נכנסת לנעליו ורשאית לטעון כל טיעון שהחייב היה רשאי לטעון.

    מתנה במקרקעין וביטולה – מתווה משפטי

18. סעיף 7 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, קובע כי עסקה במקרקעין טעונה רישום וכי עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה. מכאן נגזר שהקניית מתנה של בעלות במקרקעין מסתיימת רק עם רישום המתנה על שמו של המקבל. כל עוד המתנה לא נרשמה אין מדובר אלא בהתחייבות (חוזית) ליתן מתנה, וחל עליה סעיף 5 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968, הקובע, בחלקו הרלבנטי לענייננו, כי "כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות,רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו" (סעיף 5(ב)). מתווה זה ברור וידוע והפסיקה חזרה עליו מספר רב של פעמים, ראו למשל, ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו(5) 184 (1992); ע"א 879/14 נחשון נ' נחשון (5/5/2016); ולאחרונה ע"א 323/18 בשר נ' בשר 6/8/2020); וראו גם דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, כרך א' (מהדורה שניה 2018), בעמ' 86).

19. נוכח המאטריה המיוחדת נתן המחוקק לנותן המתנה זכות רחבה לביטול המתנה, ובלבד שלא הושלמה, ללא מגבלת זמן, מבלי שיידרש לתת טעם לביטולה. שתי המגבלות היחודות נקבעו במפורש בחוק – אם הנותן הגביל עצמו מראש או אם המקבל שינה מצבו בהסתמך על המתנה; וגם בהתקיימן שמורה לנותן אפשרות ביטול במקרים המנויים בסעיף 5(ג) - התנהלות פסולה של המקבל או שינוי לרעה במצבו הכלכלי של הנותן. הנטל להוכיח כי מתקיימים התנאים המגבילים ביטול מוטל על הטוען להם, ונפסק כי על דרך הכלל משקל זכותו של הנותן לחזור בו גבוה ממשקל הסתמכותו של המקבל, אך יש לאזן בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו בין היקף המתנה ושוויה להיקף ההסתמכות והדירותה. "ככל שהמתנה יקרה יותר והשינוי שולי יותר או ניתן להחזרה לקדמותו בדרך קלה והוגנת, גם מצטמצמת הנטיה לראות את ההתחייבות כבלתי הדירה" (ע"א 760/83 פילובסקי נ' זילטני, פ"ד לט(4) 277 (1985); ע"א 879/14 הנ"ל; ע"א 1516/99‏ לוי נ' חיג'אזי‏, פ''ד נה(4) 730 (2001); וראו גם בספרם של פרידמן וכהן, בעמ' 571).

20. במקרה הנוכחי המתנה לא הושלמה ברישום, ומכאן שהחייב לא קנה זכות קניינית ומדובר בהתחייבות (חוזית) לתת מתנה שחל עליה סעיף 5 לחוק המתנה. לכן נדחית טענת הנאמנת שהמתנה הושלמה (ודומה כי גם היא חזרה בה מטענה זו בסיכומיה). המשמעות היא שהמשיב 2 רשאי לחזור בו מן המתנה בכפוף להוראות החוק ומגבלותיו.

21. אין טענה שהמשיב 2 ויתר בכתב על זכותו לבטל את המתנה. לא הוצג מסמך ויתור, הדבר אינו עולה מן ההסכם שבין הצדדים, ואין מסמך חיצוני שניתן לפרשו כויתור, למשל – ייפוי כוח בלתי הדיר (השוו: ע"א 323/18 הנ"ל; ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2) 477 (1987)).

22. אין גם טענה כי מתקיימים החריגים שבסעיף 5(ג) לחוק המתנה.

23. המסקנה היא כי המשיב 2 היה רשאי לבטל את הסכם המתנה, כפוף לשאלת שינוי המצב, והמחלוקת היא, כאמור, האם ההסכם בוטל ב-2011 (כטענת המשיבים) או שלא בוטל (כטענת הנאמנת וכנ"ר). נקדים ונאמר (והדברים פורטו בדיון) כי במחלוקת זו הדין עם הנאמנת. עם זאת נוכח זכותו הרחבה של הנותן לבטל את המתנה בכל עת, ובשל מצב המקרקעין שעדיין רשומים על שם הסב וההליך הנדרש להעברת הרישום, הארכת החכירה ופיצול החלקה לשני מגרשים – שהחייב אמור לשאת בעלויותיו, הומלץ לצדדים, כאמור, לנסות ולקדם פתרון מעשי.

    לא הוכח כי המתנה בוטלה ב-2011

24. הנאמנת הוכיחה, כאמור, כי קיים הסכם מתנה שהופקד במנהל ב-2011.

25. הנטל להוכיח כי ההסכם בוטל מוטל על כתפי המשיבים, הן משום שהם אלו הטוענים את הטענה והן משום שהם אלו המחזיקים את מלוא המידע והראיות בנושא. המשיבים לא עמדו בנטל זה, לא הציגו ראיות או עדים, וגרסתם לא הייתה אמינה ונתקלה בסתירות וחוסר הגיון.

26. הראיה היחידה לביטול ההסכם היא עדותם של המשיבים. מטבע הדברים יש לבחון עדויות אלו בזהירות רבה שכן מדובר בבעלי דין, בני משפחה, שיש להם אינטרס כלכלי בתוצאות ההליך. אמנם לא מדובר בעדות יחידה שחל עליה סעיף 54(ג) לפקודת הראיות, תשל"א-1971, אך נוכח עניינם של שני המשיבים באותה תוצאה, והקרבה ביניהם, היה מצופה כי יציגו עדים וראיות שיסייעו לגרסתם, ומשלא עשו זאת הדבר פועל לחובתם. למען הסר ספק מובהר כי טענת הנאמנת שלא ניתן לבטל את ההסכם הכתוב בהודעה על-פה נדחית, שכן אינה תואמת את הדין והפסיקה (ע"א 674/83 דניאלסה נ' גד-שט, פ"ד מא(4) 130 (1987); עמ"ש (חי') 55156-10-19 פלוני נ' אלמוני (22/1/2020); פרידמן וכהן, 426; 505). עם זאת, הנטל להוכיח מפי עדים כי חוזה כתוב בוטל על-פה הוא נטל כבד.

27. נפנה אפוא לעדויות המשיבים, ונמצא כי אלו היו חלקיות, והמשיבים הרבו לומר כי אינם זוכרים ולא ניתן מענה לשאלות בסיסיות ביותר. לא נמסרה גרסה מפורטת על נסיבות המתנה, לא הוסבר מדוע החליט האב לתת את הנכס דווקא למשיב ולא לילדיו האחרים, לא הוסבר מדוע החליטו לחתום על הסכם כתוב ולפקידו ברמ"י, הוכחש בתחילה כי ההסכם הוכן על ידי עורך דין, ובהמשך לא ניתנו פרטים על זהות עורך הדין או על הייעוץ שקיבלו. אמנם חלפו כעשר שנים, אך מדובר באירוע ייחודי (לא בכל יום מוכן הסכם מתנה עלנכס מקרקעין) והשכחה הגורפת של פרטיו מעוררת חשד. המשיבים גם לא ביצעו כל פעולה לרענון הזכרון ולבירור הפרטים, למשל – פניה לעו"ד שאישר את העותקים שנמסרו לרמ"י על מנת לברר אם יש בידיו מידע או מסמכים.

28. המשיבים לא הצליחו להסביר את התנהלותם בביטול המתנה וגרסתם לא הייתה הגיונית. המשיבים הרי פנו לעורך דין כדי שייעץ להם, יכין הסכם מפורט ואף טרחו והפקידו את ההסכם בידי הרשויות. הדעת נותנת אפוא כי לא יבטלו אותו כך סתם, בשיחה ביניהם, אלא יפנו חזרה לייעוץ משפטי, יבטלו את ההסכם בכתב (אפילו בכתב יד ביניהם) או לכל הפחות יפנו למינהל למשיכת ההסכם או כדי להודיע שבוטל. המשיבים לא עשו כל אלה, וכשנשאלו מדוע לא פנו לייעוץ משפטי או ביטלו את ההסכם בכתב לא ניתן מענה ענייני (עדות החייב בעמ' 11-10; עדות המשיב 2 בעמ' 19-17).

29. התנהלות המשיבים חריגה במיוחד נוכח טענתם כי המתנה בוטלה בשל כעסם של האם והאחים וסכסוך משפחתי שנוצר בעקבות הענקתה לחייב. בנסיבות שכאלו סביר כי יבוצע אקט פורמאלי, חיצוני ופומבי של ביטול ההסכם, כדי להפיס את דעת בני המשפחה ולהרגיע את חששותיהם (גם אם נניח שהאב סומך על בנו שלא יפעל בעתיד למימוש המתנה על בסיס ההסכם הכתוב, ספק אם בני המשפחה האחרים חשים ביטחון דומה). בפועל לא נעשה דבר, וההסכם הכתוב נותר מופקד ברשויות ללא שינוי. התנהלות זו יכולה להסביר את העובדה שהסכסוך נמשך עד היום – עשר שנים אחרי שהמתנה בוטלה ולמרות שאב "הבטיח" לילדיו שיחלק את רכושו באופן שוויוני (עמ' 21, 12). ביטול המתנה וההבטחה לחלוקה שווה של הנכסים היו אמורות להרגיע את הרוחות, ולפחות לשכך את כעסה של האם, ואינן מתיישבות עם הטענה שהסכסוך עדיין נמשך. המשיבים נשאלו בסוגיה זו וניתנו להם מספר הזדמנויות להסביר מדוע בני המשפחה עדיין כועסים, אך לא ניתן מענה (עמ' 12, 17; עמ' 21-19). צירוף העובדות, והעדרו של הסבר סביר, מעלים אפוא חשד של ממש כי בני המשפחה עדיין כועסים משום שהם יודעים כי הסכם המתנה לא בוטל וכי בכוונת האב לתת את הנכס לחייב (ולכן גם אין מסמך כתוב על ביטולו והוא לא נמשך מהמנהל).

30. המשיבים יכלו להפיג חששות אלו בנקל, ולהזמין את בני המשפחה או גורמים אחרים לעדות. המשיב 2 העיד כי "כל האחים יודעים, והאישה יודעת, וכולם יודעים שזה שלי" (עמ' 21, 10) אך "כולם" או מי מהם לא זומנו לעדות. לאחיו ואחיותיו של החייב יש לכאורה אינטרס כלכלי בתוצאת הדיון, וחזקה כי היו שמחים לבוא ולהעיד שהמתנה בוטלה גם אם הם עצמם כועסים על המשיבים. אימו – רעיית המשיב 2 – שנטען כי הייתה מניע מרכזי לביטול המתנה ומשום מה עדיין כועסת על החייב ואביו, יכלה לתמוך בגרסה ולהסביר מדוע הסכסוך עדיין נמשך (נטען, ללא מסמך או פירוט שהיא "אישה חולנית" ולכן לא זומנה; עמ 21, 18). וגם אשתו של החייב יכלה להעיד כי היא יודעת שהנכס אינו שלה אף שחתמה על בקשה להיתר בניה בו נכתב שהיא בעלת הזכויות (נספח 2 לבקשה). חשיבותם של העדים הנוספים גדולה, בעיקר בהעדר מסמכים וכאשר מדובר בטענה על-פה מול מסמך בכתב, ועדותם הייתה יכולה לתמוך בעדויות המשיבים, לתת תמונה מלאה ושלמה של הנסיבות, ולהסביר את הקשיים והסתירות בעדויותיהם. משלא זומנו, ולא ניתן הסבר אמין וסביר לאי-זימונם, הדבר פועל לחובת המשיבים, ועולה חשד כי עדותם הייתה פועלת לרעת המשיבים (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 551 (1991); ע"א 6861/09 ליאני נ' עזבון מלכי (18/7/2012)).

    בהקשר זה חשוב להדגיש כי המשיבים היו ערים לחסרונן של עדויות נוספות, והגישו תצהיר של בנו של החייב, רום ק', שהצהיר כי בני משפחתו לא הגיעו למסיבת בר המצווה שלו ב-2014 בשל הסכסוך המשפחתי. אלא שהבן לא התייצב לעדות, תצהירו נמשך, וממילא לא היה בה כדי לסייע למשיבים, שכן קיומו של סכסוך משפחתי ב-2014 אינו מלמד שהמתנה בוטלה שלוש שנים קודם לכן אלא מוביל דווקא למסקנה הפוכה.

31. הראיות המעטות שכן הוצגו תומכות באפשרות שהמתנה לא בוטלה. החייב מתגורר בנכס עם משפחתו שנים רבות (עוד לפני המתנה) ללא תמורה ובלי ששילם דבר. הוא רשום בספרי הרשות המקומית ומשלם את הוצאות הנכס. ואף יצר מצג של בעלות מול צדדים שלישיים, במסגרת בקשה להיתר בניה שהוגשה ב-2013, שנתיים אחרי שהמתנה בוטלה לכאורה, בה שמות המשיב 2 והאם נמחקו, ובמקומם, כמבקשים, נרשמו שם החייב וראייתו (חן ק'). המשיבים לא הסבירו את החלפת שמות המבקשים ואת המצג שיצרו כלפי הרשויות. החייב טען אמנם כי הגיש בקשה להכשרת ממ"ד שבנה אביו, אך טענה זו אינה מסייעת לו. ראשית, היא אינה מסבירה את החלפת שמות מבקשי היתר הבניה, שלרוב מתבקש על-ידי בעל זכויות בנכס ולא על ידי שוכר. שנית, אין הסבר להוספת שמה של רעייתו כמבקשת. בהקשר זה החייב אישר כי הוא לבדו רשום כמחזיק הנכס, הוא לבדו משלם ארנונה והוצאות שונות (עמ' 14-13), וככל שניתן להבין מחשבון הארנונה שצולם מטושטש (נספח 1 לבקשה) הוא אכן רשום כמחזיק יחיד. מדוע נדרש הוספת שמה של רעייתו כמבקשת? שלישית, החייב העיד כי הוא זה שנשפט על בניית הממ"ד (עמ' 14, 25) וסביר כי על פי כתב האישום (שלא הוצג) הוא זה שביצע את הבניה הלא חוקית ולא האב. רביעית, הבקשה היא לבניית "ממ"ד + שטח מגורים + גג מעל משטח מרוצף לבית קיים" ולא רק ממ"ד.

    נדגיש כי ראיות אלו לעצמן אינן חזקות וקשה ללמוד מהן על בעלות, אך כשהן מצטרפות ליתר הראיות, לקיומו של חוזה מתנה, להעדר סממנים חיצוניים לביטולו, ולסכסוך המשפחתי הנמשך, מאזן ההסתברויות נוטה למסקנה כי האפשרות שהמתנה לא בוטלה סבירה מן האפשרות ההפוכה.

32. לשלמות התמונה נוסיף כי המשיבים מתגוררים בנכס ללא תמורה וללא הסכם שכירות. לטענת המשיב 2 נתן לחייב ומשפחתו להתגורר בו מתוך דאגה למצבם כי "אין לו איפה לגור" (עמ' 21, 7). ניתן להבין אב הדואג לבנו ומאפשר לו לגור ללא תמורה, וכך גם את העדרו של הסכם שכירות בין בני משפחה. עם זאת, במקרה הנוכחי גם גרסה זו נתקלת בקשיים הן משום שהחייב מתגורר בנכס ללא תמורה הרבה לפני שהיה פושט רגל (ולכאורה לא היה צריך לדאוג לו), והן משום שנוכח הסכסוך המשפחתי היה מצופה, כאמור, כי יהיה מסמך כלשהו שמבהיר את מעמדו של החייב כדייר לא מוגן ומבטיח את זכויות הילדים האחרים. כך גם לגבי מסמכים אחרים, כמו למשל צוואה בה האב מיישם את הצהרתו כי רכושו, כולל הנכס, יחולק באופן שוויוני בין ילדיו (עמ' 21, 13). מובן שאין חובה להכין צוואה, וסביר שאין מסמך שכזה, אך נשאלת השאלה מדוע המשיב 2 אינו דואג לשלום בית ואינו מבטיח את זכויות הילדים, בוודאי כשאחד מהם מתגורר בנכס ומחזיק בחוזה המקנה לו את הנכס במתנה בו יוכל לעשות שימוש בעתיד. אין גם מסמך כלשהו מול רשויות המדינה או הרשות המקומית שיעיד על מעמדו של החייב בנכס (למעט הבקשה להיתר בניה).

33. המשיבים מוסיפים כי ממילא ההסכם בטל ואינו ניתן לאכיפה בשל העדר מסויימות בנוגע לגבולות המתנה ומשום שלא נחתמו כל המסמכים הנדרשים להעברת מקרקעין, כמו ייפויי כוח, דיווחי מס וכיוצ"ב (סעיף 33 לתשובתם, וסיכומיהם בעמ' 26 ). לא ניתן לקבל טענה זו, ולו מן הטעם שהמשיבים פירטו את עיקרי המתנה (החלק הצפוני של החלקה על הבנוי בו), קבעו במפורש כי ההסכם תקף מיום חתימתו וכי הצדדים הופכים להיות, לכל הפחות, שותפים במושע בכלל החלקה (סעיף 6 להסכם). החייב מחזיק אפוא בהתחייבות אובליגטורית להפוך שותף בזכויות בחלקה. העובדה שהצדדים טרם השלימו את הרישום או חתמו על מסמכים הנדרשים לכך אינה מביאה לביטולו, והחייב רשאי, לכאורה, לדרוש אכיפת ההסכם וביצוע הפעולות הדרושות לכך (במקרה הנוכחי – הנאמנת הנכנסת בנעליו רשאית לדרוש זאת).

    למען הסר ספק יודגש כי אין באמור לעיל קביעה בכל הנוגע לאפשרות הרישום בפועל או חיוב הרשות לבצע רישום. הקביעה עוסקת בתוקפו של ההסכם וביחסים בין הצדדים, והרשות תפעל בהתאם לדין ולכללים הנוהגים על ידה.

34. המסקנה מכל אלו היא כי המשיבים לא הוכיחו שהסכם המנתה בוטל ב-2011 או מאז, והראיות מחזקות מסקנה הפוכה לפיה ההסכם לא בוטל. עוד נמצא כי הטענה לביטול ההסכם אינה נובעת מסכסוך משפחתי או מרצון כן לשלול את המתנה מהחייב, וסביר שהועלתה רק משום שהחייב נקלע להליך פשיטת רגל וכדי למנוע את העברת הנכס לנושים. בנסיבות אלו יש לקבל את בקשת הנאמנת ולאפשר רישום זכויות החייב לפי ההסכם במרשמים, כפוף לדין ולכללי המנהל.

35. לכאורה די בכך, אך נוכח זכות הביטול הרחבה שניתנה לנותן המתנה, והואיל ובמהלך הדיונים הביע האב הסתייגות מהמשך הענקת המתנה, יש מקום לאפשר לצדדים לשקול צעדיהם, ולכן נקבע כי הנאמנת תוכל לפנות לרשויות ולבקש לרשום את זכויות החייב מכוח הסכם המתנה לאחר יום 1/11/2021. נשקלה אמנם אפשרות לראות בהצהרת האב בדיון כהודעת ביטול עדכנית, ולבחון אם זו עומדת בתנאי החוק (היינו – אם נכון לעת הזו החייב שינה מצבו בהסתמך על המתנה), אך נמצא כי לא ראוי לבחון סוגיה זו באופן אגבי והיא תבחן ככל שנדרש לכך. בהקשר זה נעיר כי כאשר מדובר בביטול טקטי הנובע מהליך הפש"ר, ומתעורר חשש כי לאחר קבלת הפטר המתנה תוחזר על כנה, יהיה מקום לשקול האם מדובר בהתנהלות בתום לב, האם ניתן לתת הפטר לחייב שמחזיק באפשרות לקבל נכס בסכום גבוה אך משהה אותה לרעת הנושים, והאם אין מקום לביטול ההליך.

    סוף דבר

36. הבקשה מתקבלת. הנאמנת רשאית לפנות לרשויות ולבקש רישום זכויות החייב מכוח הסכם המתנה. הפניה תעשה אחרי 1/11/2021 והרשויות יפעלו בהתאם לדין. לאחר הרישום תגיש בקשות לקידום ההליך.

37. כאמור לעיל – אמליץ לצדדים להגיע לפתרון ענייני שיועיל לנושים, יאפשר קבלת סכום כסף סביר בזמן קרוב, ויאפשר גם לחייב לסיים ההליך ולצאת לדרך חדשה.

38. המשיבים ישאו בהוצאות הנאמנת בסך 10,000 ₪ ובהוצאות כנ"ר בסך 5,000 ₪.

    תז"פ 15/12/2021.

     

    ניתנה היום, י"ח תשרי תשפ"ב, 24 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.