עירית ירושלים נ' שריף

הרקע להליך וטענות הצדדים

1.לפניי תביעת עיריית ירושלים לתשלום חוב ארנונה בגין נכס הרשום בספרי העירייה כנכס מס' 30615-261-000-0062 (להלן: הנכס). התביעה הוגשה על סך של 185,779.64 ש"ח, והיא מתייחסת לחוב הארנונה לשנים 2006 עד 2013. נתבע 2 הוא בנו של נתבע 1. כתב הגנה הוגש מטעמו של נתבע 2 בלבד (להלן, ולמען הנוחות, יכונה: הנתבע). בכתב ההגנה טען נתבע 2 כי הוא אינו הבעלים של הנכס ולא החזיק בו קודם ליום 1.4.2013. לטענת הנתבע, הנכס שייך לאביו, והוא עצמו פעל לשפץ ולתקן אותו – ולאחר מכן להשכיר אותו לצד שלישי – רק בתחילת שנת 2013. עד אותו מועד היה הנכס רשום בספרי העירייה על שם אביו של הנתבע. הנתבע הוסיף כי לפני חודש אפריל 2013 הנכס היה ריק ולא מאוכלס, והוא עצמו לא קיבל התראה או דרישת תשלום מהעירייה. הנתבע טען עוד כי התביעה התיישנה, ולמצער הוגשה בשיהוי ניכר, וכי הואיל ולא נשלחו אליו דרישות תשלום, לא ניתנה לו הזדמנות להשיג על החוב. טענתו המרכזית של הנתבע הייתה, איפוא, כי הוא לא החזיק בנכס במועדים שבהם העירייה רשמה אותו כמחזיק.

2. בדיון מיום 20.11.2016 הוצע לצדדים להסכים לכך שתינתן לנתבע אפשרות להשיג על חוב הארנונה בדרך של השגה מינהלית. חרף הסכמה זו, עניינו של הנתבע לא נדון בהליכים המינהליים בשל האיחור בהגשת ההשגה (ככל שהיא מתייחסת לקביעת הארנונה בשנים שקודמות להשגה). הנתבע לא ערער על החלטת מנהל הארנונה בדרך ההשגה המינהלית (היינו, בדרך של הגשת ערר לוועדת הערר ובמידת הצורך, הגשת ערעור מינהלי). לאחר שורה ארוכה של ארכות שניתנו, ושני דיונים שהתנהלו בעניין זה, הסכימו בעלי הדין שהמחלוקת ביניהם תתברר בגדרי ההליך הנוכחי (עמ' 8 לפרוטוקול, בשורות 29-28). לזאת אוסיף כי בהחלטת מנהל הארנונה נקבע כי "החיובים האמורים נידונים במסגרת הליך משפטי בתביעה בבית המשפט". גם מטעם זה ניתן לדון בטענות בגדרי הליך זה.

3.מטענות הצדדים ומחומר הראיות עלה כי הנכס הוא למעשה דירה אחת בתוך בניין דירות הכולל שש דירות. כל הדירות מוחזקות על ידי בני משפחה של הנתבע, ונראה כי כיום הנתבע מנהל את הנכס כולו. מעדות הנתבע עלה כי הנתבע מחזיק דירה אחת ומשנת 2013 מחזיק בדירה נוספת – היא הדירה נושא ההליך הנוכחי; בנו של הנתבע משכיר דירה נוספת; אח אחד של הנתבע משכיר דירה אחת; ושתי דירות שייכות לשני אחים אחרים של הנתבע, שחיים, כפי הנראה, מחוץ לישראל (עמ' 1 לפרוטוקול, בשורות 22-20, עמ' 2 לפרוטוקול, בשורות 5-1). הנתבע גם העיד כי הוא עצמו מתגורר בדירה בבניין, שאינה הדירה נושא ההליך הנוכחי. עוד עלה מחומר הראיות כי אביו של הנתבע מתגורר בירדן משנות ה-70, לאחר שלפי הטענה נחטף שם, וכי עד היום הנתבע ואחיו אינם יודעים היכן הוא נמצא ואם הוא בין החיים (עמ' 3 לפרוטוקול, בשורות 9-8). הנתבע טען כי בשנת 2014 קיבל בשם אביו סכום כסף משמעותי והחליט לשפץ את הדירה נושא הליך זה. לפי הטענה, הוא פנה לעיריית ירושלים וביקש לדעת אם יידרש לשלם את חוב הארנונה ככל שישכיר את הדירה. לטענתו, לאחר שהבין שהחוב לא יושת עליו – הוא שיפץ את הדירה והחל להשכיר אותה. הנתבע טען כי מאז שהדירה הושכרה, השוכרים משלמים את חוב הארנונה.

4.התובעת, עיריית ירושלים (להלן: העירייה) טענה כי הנתבע הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, וכי הוא מחזיק בנכס שנים רבות מבלי לדווח על כך לעירייה ומבלי לבצע שינויי מחזיקים. זאת, למרות שידע שהנכס רשום על שם אביו. בתצהיריה הסתמכה העירייה על רישומיה, וטענה כי קיים אצלה גם אישור של הנתבע כי הוא הבעלים של הנכס.

דיון והכרעה

5. בשים לב לטענות שהעלו הצדדים, השאלה המרכזית הטעונה היא האם החלטת העירייה לרשום את הנתבע כמחזיק קודם לשנת 2013 הייתה כדין. שאלה זו מצריכה הכרעה בטענה לפיה הנתבע הוא המחזיק בנכס, במובן זה שהוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס.

6.בדיון ההוכחות אישרה המצהירה מטעם העירייה כי הנתבע נרשם כמחזיק לראשונה בשנת 2013, וקודם לכן הוא לא היה רשום בספרי העירייה כמחזיק הנכס (עמ' 20 לפרוטוקול, בשורות 32-31; עמ' 21 לפרוטוקול, בשורות 11-9). כך, המצהירה הצהירה כי: "ברגע שאנחנו קיבלנו את הידיעה שהוא גם בנכס באופן אוטומטי עשינו תיקון שם ורשמנו גם אותו כמחזיק/בעלים בנכס", ובהמשך הבהירה כי: "ברגע שאנחנו מקבלים לידנו ידיעה מוסמכת שאנחנו יודעים שיש עוד מישהו שמחזיק שמדובר ביורש, בבן של בעל הנכס, אז אני יכולה להגיד שאני יושבת עם המנהלת שלי, מביאה את זה בפניה ומבצעת את התיקון ומוסיפה את מי שצריך" (עמ' 21 לפרוטוקול, בשורות 19-18, 26-24). בהמשך הבהירה נציגת העירייה כי שינוי המחזיקים נעשה בעקבות פניית הנתבע בשנת 2013 – בגדרה ביקש לשנות את המחזיקים לשמם של שוכרים שלהם השכיר את הנכס. באותו מעמד חתם הנתבע על מסמך שבו אישר כי הוא הבעלים של הנכס.

הואיל ורישום הנתבע כמחזיק נעשה ביחס לשנות מס קודמות, משמעות הדברים היא כי רישומו של הנתבע כמחזיק בוצע באופן רטרואקטיבי (ראו, עע"מ 4551/08 עיריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פסקאות 56-52 לפסק הדין (1.12.2011); להלן: עניין גבעת שמואל).

7.ככלל, "הלכה ידועה היא כי ידו של בית המשפט 'תהא קפוצה' בהתרת חיובי ארנונה רטרואקטיביים" (ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי, פיסקה 10 לפסק דינו של המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין והאסמכתאות המובאות שם (21.8.2012); להלן: עניין לוי). הקביעה כי חיוב מסוים הוא חיוב רטרואקטיבי משמעה שינוי בנטל הראשוני להוכיח את חזקת התקינות של החיוב. כפי שנקבע בעניין גבעת שמואל: "בעוד שחיוב רטרואקטיבי נחשד מלכתחילה כחיוב 'פסול', והנטל לסתור זאת מוטל על הצד המבקש להתיר את החיוב, הרי שחיוב שאינו רטרואקטיבי נתפס תחילה כחיוב 'תקין', והנטל לסתור זאת מוטל על הצד המבקש לפסול את החיוב" (פסקה 50 לפסק הדין; ההדגשה במקור). כדי להעריך את סבירותו של החיוב הרטרואקטיבי, ועל רקע האיזון שבין האינטרס הציבורי בגביית מס אמת לבין האינטרס של הפרט, קבעה הפסיקה מבחן דו-שלבי אשר מתייחס למישור הסמכות של הרשות ולמישור שיקול הדעת. בשלב הראשון נבחן מישור הסמכות, הקובע כי החזקה כנגד חיוב רטרואקטיבי היא חזקה שניתנת לסתירה, ככל שקיימים טעמים טובים לכך. אם החזקה נסתרת, נבחן בשלב השני מישור שיקול הדעת, שעניינו בחינה האם החיוב הרטרואקטיבי עומד במבחני שיקול הדעת המינהלי, ובעיקרם הסבירות (ראו, בעניין לוי, בפסקה 10. עוד ראו, ת"א (מחוזי ירושלים) 31807-08-18 עיריית ירושלים נ' אבן עמי הנדסה אזרחית בע"מ (9.8.2021); להלן עניין אבן עמי). כלומר, אם נמצא כי העירייה הייתה מוסמכת לחייב את הנתבע, ככל שיימצא כי הוא החזיק בנכס, הרי שניתן יהיה לחייבו בחיוב רטרואקטיבי, כל עוד הוא עומד במבחן הסבירות.

8.בעניין שלפניי, הנטל הראשוני לסתור את החזקה כנגד חיוב רטרואקטיבי מוטל על העירייה. לגישתי, במכלול נסיבות העניין יש לקבוע כי העירייה עמדה בנטל זה. מספר טעמים תומכים במסקנה זו.

ראשית, העירייה הסתמכה בביצוע שינוי הרישום על אינדיקציות שונות שעמדו לפניה באשר לזיקתו של הנתבע לנכס. בראש ובראשונה, כפי שהובהר בדיון ההוכחות, הנתבע פנה לעירייה בשנת 2013 בבקשה לשינוי מחזיקים בנכס לאחר שהשכיר אותו לעמותה הולנדית. נציגת העירייה העידה כי בשל העובדה שהנתבע לא היה רשום כבעלים או כמחזיק בנכס קודם לכן, בבואו לבצע שינוי מחזיקים הוא נדרש להבהיר את זיקתו לנכס (עמ' 22 לפרוטוקול, בשורות 33-28). באותו מעמד חתם הנתבע על תצהיר שבו אישר כי הפרטים שמסר הם מדויקים ואף הוסיף בכתב יד התייחסות לכך שהוא הבעלים של הנכס. העירייה צירפה לתצהיר העדות הראשית מטעמה את אותו תצהיר. עיון בו מעלה כי בתחתית ההצהרה על נכונות הפרטים נכתב קטע בכתב יד בערבית, ותרגום מופיע בתחתית העמוד כך:

"אני החתום מוחמד סלים מצהיר בזאת כי מר שריף סלים נעדר משנת 1970 ואף אחד לא יודע מה עלה בגורלו. לכן בהיותי הבעלים מוחמד סלים אני מצהיר על נכונות הפרטים"

הנתבע לא חלק על התרגום האמור, אולם טען כי זה אינו כתב ידו. טענה זו אינה משכנעת. היא הועלתה לראשונה בדיון ההוכחות, למרות שהמסמך צורף לתצהירי התובעת. הטענה גם לא נתמכה בתשתית ראייתית כלשהי. מלבד האמור, עצם קיומו של מסמך זה נתמך דווקא בעדותו של הנתבע, שטען כי שוחח עם פקיד בעירייה שאישר, לטענתו, כי לא יחויב בארנונה רטרואקטיבית. שיחה זו מעידה על כך שהנתבע אכן נדרש להתייחס לזיקתו לנכס במעמד ביצוע שינוי המחזיקים. על כן, לא מצאתי לקבל את הטענה המאוחרת כי אין המדובר בכתב ידו של הנתבע. בכל הנוגע להבטחה כלשהי שקיבל הנתבע לכאורה מפקיד בעירייה, הנתבע לא פעל בדרך כלשהי לנסות להוכיח שניתנה לו הבטחה כאמור. בכלל זאת לא נעשה ניסיון כלשהו, למשל, לאתר מי הפקיד שביצע את הרישום ולזמן אותו למתן עדות. זאת, חרף העובדה ששמה של נציגת העירייה שביצעה את שינוי המחזיקים כתוב במפורש על גבי אותו מסמך (נספח ד לתצהיר העירייה).

9.שנית, לצורך ביצוע שינוי מחזיקים הנתבע הגיש לעירייה את הסכם השכירות שנחתם בינו לבין הצד השלישי ששכר את הדירה. בהסכם השכירות נכתב במפורש כי הנתבע הוא הבעלים של הנכס. הנתבע אישר בחקירתו שכך נכתב בהסכם השכירות, אולם לטענתו עניין זה נכתב על ידי השוכרים ולא על ידו (עמ' 26 לפרוטוקול, בשורות 34-33). אין לקבל טענה זו, שאף היא נטענה רק בדיון ההוכחות. ברי כי נוכח עדותו של הנתבע כי חשש שהעירייה תחייב אותו בחובות הארנונה, מצופה היה שיעמוד על כך שבהסכם השכירות לא ייכתב שהוא הבעלים של הנכס. העובדה שהנתבע לא עמד על כך מעוררת קושי. לזאת יש להוסיף כי הנתבע לא זימן לעדות גורם כלשהו מטעם השוכרת שיעיד על כך שהשוכרת היא שניסחה את הסכם השכירות.

10.שלישית, מלבד אישורו של הנתבע במסמך שהוגש לעירייה ולפיו הוא הבעלים של הנכס, ומלבד הסכם השכירות המעיד כך, העירייה התייחסה לחוזי שכירות נוספים שנחתמו על ידי הנתבע ובמסגרתם השכיר דירות נוספות באותו בניין לצדדים שלישיים. העירייה טענה כי עניין זה מלמד על כך שלנתבע יש הלכה למעשה שליטה על הדירות השונות בבניין, לרבות הדירה נושא ההליך הנוכחי. עניין זה אושר גם בחקירתו הנגדית של הנתבע שלא הכחיש כי הוא פועל להשכרת הדירות האחרות, כולן או חלקן.

11.משמעות הדברים שלעיל היא כי במועד רישום הנתבע כמחזיק באופן רטרואקטיבי עמדו לפני העירייה אינדיקציות ממשיות המעידות על זיקתו של הנתבע לדירה. כך, עמדו לפניה אישור בכתב יד של הנתבע כי הוא בעל הדירה; בהסכם השכירות של הנכס הוגדר הנתבע כבעלים; והנתבע פעל להשכרת דירות אחרות בבניין – עניין שהיה בו כדי להעיד על זיקתו הכללית למקום. נוכח מכלול האינדיקציות האמורות ניתן לקבוע כי היה על הנתבע לדווח לעירייה על שינוי המחזיקים, כאמור בסעיפים 326-325 לפקודת העיריות, במועד שבו תפס חזקה בנכס קודם לשנת 2013. על כן, העירייה הייתה רשאית לשנות את רישומיה כך שיתאמו למצב הדברים בפועל (ראו, רע"א 2987/91 ריינר נ' עיריית ירושלים, פ"ד מו (3) 661 (1992)). בנסיבות אלה, לכל הפחות מצדיקות האינדיקציות האמורות את העברת הנטל לנתבע להוכיח שהעירייה לא סתרה את החזקה בדבר חיוב רטרואקטיבי. לא מצאתי כי עלה בידי הנתבע להראות זאת.

12.ראשית, עמדתו של הנתבע הייתה כללית ולא נתמכה בדבר. הנתבע שב והבהיר כי אביו הוא הבעלים של הנכס, אולם טען כי הוא אינו יודע מה עלה בגורלו לאחר שעזב לירדן. חרף האמור, הנתבע העיד כי אביו ייפה את כוחו לפעול לטובת הבניין והדירות בבניין (עמ' 27 לפרוטוקול, בשורות 2-1). הנתבע לא הבהיר את פשר ייפוי הכוח האמור, ואם מדובר בייפוי כוח פורמלי אם לאו. הנתבע לא הבהיר מה נעשה עם דמי השכירות הנגבים מהדיירים השוכרים את הדירות. כך, לא הובהר אם דמי השכירות מתחלקים בינו לבין אחיו, או אם הוא פועל להפקדת דמי השכירות לחשבון נאמנות כלשהו לטובת אביו. הנתבע גם לא הבהיר מדוע הוא עצמו מחזיק יותר דירות מאשר אחיו מחזיקים במקום. עניינים אלה, שהנתבע לא פעל להבהרתם בדרך כלשהי, מקשים על קבלתם גרסתו. בנוסף, העובדה שהנתבע נמנע מהצגת ראיות על הנעשה בפירות של השכרת הנכסים היא מוקשית. ככל שהנתבע סבר כי מדובר בנכסים השייכים לכלל האחים (או לאביו), ניתן היה להוכיח זאת בדרך של הצגת ראיות על השימוש שנעשה בדמי השכירות. הימנעות הנתבע מעשות כן מובילה למסקנה לפיה הצגת ראיות כאמור הייתה פוגעת בטענותיו.

זאת ועוד; עדותו של הנתבע הייתה עדות יחידה של בעל דין. הנתבע לא פעל לזמן גורם כלשהו שיכול להצביע על כך שהנכס לא שייך לו ושאין לו זיקה קרובה אליו. כך, הנתבע לא זימן לעדות אף אחד מאחיו – למרות שהעיד שאחד מהם מתגורר בבניין. הנתבע גם לא צירף אסמכתאות כלשהן, כדוגמת חשבונות חשמל או מים, שהיו מצביעים על כך שהחשבונות רשומים על שם אביו של הנתבע, או לחלופין, שמדובר בחשבונות מינימליים שמעידים על כך שהנכס היה ריק ולא בשימוש (ומבלי שהדבר יהווה בהכרח פטור מתשלום הארנונה). הימנעות זו מעוררת קושי אף היא.

13.שנית, הנתבע טען, כאמור, כי בשנת 2013 החליט לפרוץ לנכס, לשפץ אותו ולהשכיר אותו. הנתבע לא הניח תשתית כלשהי שתבהיר מדוע דווקא בשנת 2013 קיבל חזקה במקום או מה היה השינוי במצב הדברים – שלשיטתו התקיים משנת 1970 – ואשר הוביל לכך שבמועד זה, ורק במועד זה, החל להחזיק בנכס. בדיון ההוכחות טען הנתבע כי ראה את הודעות התשלום והבין שמצטבר חוב גדול, ולכן החליט להשכיר את הנכס (עמ' 24 לפרוטוקול, בשורות 26-24; עמ' 28 לפרוטוקול, בשורות 18-11). טענה זו אינה משכנעת. אם הנכס לא היה בבעלות הנתבע מעולם – מדוע אמור היה לחשוש מהצטברות חוב ארנונה משמעותי? הנתבע לא הניח טעם כלשהו מדוע השינוי אירע במועד זה, ואין לקבל את טענתו הכללית שהדבר נבע עקב חוב הארנונה – שהצטבר במשך שנים רבות קודם לכן.

14.על יסוד מכלול הנימוקים שלעיל מצאתי כי עלה בידי העירייה לסתור את החזקה בדבר חיוב רטרואקטיבי וכי במישור הסמכות הייתה העירייה מוסמכת לתקן את רישומיה ולרשום את הנתבע כמחזיק. הנסיבות בכללותן מצביעות על הקשר של הנתבע לדירה, כמו גם לבניין שבו נמצאת הדירה. גרסתו של הנתבע הייתה כללית ולא נתמכה בתשתית עובדתית או ראייתית כלשהי. הנתבע לא הבהיר את חלוקת הנכסים בבניין ולא הכחיש שהוא עצמו פועל להשכרת מספר דירות. הנתבע גם לא הבהיר מי נהנה מדמי השכירות של הדירה, ככל שלו עצמו אין זיקה אליה. הלכה למעשה, הרושם שהתקבל מראיות הצדדים ומעדויותיהם היה כי הנתבע הוא שמנהל את הבניין ופועל להשכרת חלק מהדירות לצדדים שלישיים, לרבות הדירה נושא הליך זה, וכי הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. על כן, במישור הסמכות הייתה העירייה מוסמכת לתקן את הרישום בספריה, וכפועל יוצא, לחייב את הנתבע בחיוב רטרואקטיבי.

15.בנסיבות העניין סבורתני כי יש הצדקה לקביעה כי גם במישור שיקול הדעת יש להכיר בחוקיות החיוב הרטרואקטיבי. חוב הארנונה בעירייה לא שולם משך שנים רבות. על כן, משהובא המידע לפני העירייה, האינטרס הציבורי שבקיום החוק וגביית מס אמת חייב את העירייה להתייחס למידע שהובא לפניה. הואיל והארנונה היא מס שנועד לממן את פעילות הרשות הציבורית ולאפשר ניהול תקין, מתן פטור מתשלום הארנונה ממי שנחזה להיות בעל הזיקה הקרובה ביותר יטיל את נטל המס על יתר הנישומים. על כן, בנסיבות שבהן הארנונה לא שולמה במשך כשני עשורים, ברי כי ההפסד לקופה הציבורית הוא משמעותי (ראו, עע"מ 7749/09 אורט ישראל חברה לתועלת הציבור נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, בפסקה 35 לפסק הדין (30.11.2011)). במיוחד הדברים אמורים במצב דברים שבו הנתבע, כנישום, נמנע מלדווח לעירייה על שינוי המחזיקים ועל כך שתפס חזקה בנכס במועד כלשהו קודם למועד שבו הושכר הנכס לצד שלישי (ראו, לעניין ההצדקה להטלת חיוב רטרואקטיבי במקרה של הימנעות מדיווח על שינוי חזקה, עע"מ 1244/07 עיריית ירושלים נ' שמי בר מקרקעין 1993 בע"מ, פסקה 12 לפסק הדין (5.7.2011); ע"א4755/07  א.מ.י. תלפיות בע"מ נ' עירית חיפה (6.7.2009)).

16.לצד השיקולים האמורים, הוכר בפסיקה גם האינטרס הציבורי שהרשות תפעיל מאמץ סביר כדי לגלות נישומים שחייבים בארנונה (וגם אם הנטל הראשוני לכך אינו מוטל עליה). עיון בטופס גיול החוב שצירפה העירייה לכתב התביעה מעלה כי חוב הארנונה לא שולם לכל הפחות משנת 1991. העירייה לא הבהירה מה נעשה על ידה לשם גביית החוב האמור, ולמצער, לשם איתור המחזיק בעל הזיקה הקרובה לנכס. בהתחשב בשנים הרבות שלא נגבתה הארנונה מצופה היה שהעירייה תפעל לבירור מצב הדברים ביחס לנכס, וזאת מכוח חובת ההגינות הכללית המוטלת עליה כנאמן הציבור (ראו, עע"מ 89/13 עיריית רמת גן נ' הראל (24.2.2015); להלן: עניין עיריית רמת גן). בהליך הנוכחי הציגה העירייה דוח שהכין חוקר פרטי לבקשתה. מעדותו של החוקר הפרטי עלה כי החקירה החלה, לכל המוקדם, בשנת 2014. התובעת לא הבהירה מדוע לא ניתן היה לבצע חקירה דומה בשנים קודמות יותר, באופן שהיה מאפשר לה את גביית המס. פעולה כזו גם הייתה מפחיתה את ההסתמכות של הנתבע (אף שהוא לא טען לכך בטיעוניו).

17.במכלול נסיבות אלה, כאשר מן הצד האחד עומדת התנהלותו של הנתבע ואינטרס ההסתמכות שלו, ומן הצד האחר עומד האינטרס הציבורי בגביית מס אמת, יש לבחון את סבירותו של החיוב הרטרואקטיבי במובן של פרק הזמן שבו מתבקש החיוב (ראו, עניין לוי בפסקה 24 לפסק הדין; ת"א (שלום ירושלים) 24973-11-14‏ עיריית ירושלים נ' טארק אבו נמר (29.12.2016); להלן: עניין אבו נמר). מבחן הסבירות מחייב עריכת איזון בין האינטרס בגביית מס אמת, בשוויון בנשיאה בנטל המס ובשמירה על הקופה הציבורית מצד אחד, ובין אינטרס הסופיות לצד החזקה הכללית כנגד גבייה רטרואקטיבית. בעניין זה נבחנת גם מידת האשם שדבק בין שני הצדדים. באיזון זה, לגישתי, יש הצדקה לקביעה כי נסתרה החזקה בדבר חיוב למפרע, אולם בשים לב לכך שהעירייה לא פעלה כלל לאיתור המחזיק במשך כשני עשורים, וביצעה שינוי מחזיקים רק בעקבות פנייה הנתבע אליה, יש הצדקה לקיצור התקופה שבה יחויב הנתבע בתשלום ארנונה למפרע (ראו, בעניין עיריית רמת גן שלעיל, שם חייבה העירייה באופן רטרואקטיבי לתקופה של שנתיים; בעניין אבן עמי, שם נקבעה תקופה של שנתיים וארבעה חודשים; בעניין אבו נמר נקבע כי חובת התשלום תחול רק ביחס לשנים שלא התיישנו). על רקע השיקולים האמורים, ובשים לב לעובדה שהחיוב הרטרואקטיבי מהוה חריג המתאפשר במשורה, מצאתי כי האיזון המתאים יבוא לידי ביטוי בקיצור התקופה שבה יחויב הנתבע בחיוב זה.

18.העירייה רשמה את הנתבע ברישומיה כמחזיק החל משנת 1991. העירייה הגישה את התביעה ביחס לחוב הארנונה שנצבר מיום 1.1.2006 ועד ליום 31.12.2013. התביעה הנוכחית הוגשה ביום 24.9.2015. מעבר לעובדה שנראה כי התביעה כוללת שנים שהתביעה התיישנה לגביהן – וטענה זו הועלתה על ידי הנתבע – מדובר בפרק זמן ממושך שאינו מאזן כראוי בין השיקולים השונים (ראו, לעניין אי-החלת חיוב רטרואקטיבי מעבר לשנות ההתיישנות, ת"א (מחוזי ירושלים) 51359-07-15‏ עיריית ירושלים נ' ג.ט.י. הגן הטכנולוגי ירושלים בע"מ, בפסקה 41 לפסק הדין (7.1.2019); ערעור נדחה בהמלצת בית המשפט: ע"א 1371/19 ‏עיריית ירושלים נ' ג.ט.י הגן הטכנולוגי ירושלים בע"מ (22.10.2020)). בנסיבות אלה מצאתי לקבוע כי הנתבע יחויב בתשלום הארנונה לתקופה שמיום 1.1.2010 ועד ליום 31.12.2013. תקופה זו מאזנת בין האינטרסים, גם בשים לב למועד הגשת התביעה.

נוכח קביעתי זו לא ראיתי צורך לדון בטענות הנתבע ביחס להתיישנות. בשולי הדברים ראיתי לדחות גם את טענת הנתבע על כך שישנם בנכס מספר יורשים ואין הצדקה להטיל את חיוב הארנונה עליו בלבד. מעבר לעובדה שטענה זו מלמדת על כך שהנתבע בעצמו מתייחס לזכויותיו כאל זכויות שהוקנו לו בירושה, הרי שכפי שציינה התובעת בסיכומיה, סעיף 316 לפקודת העיריות קובע כי לעירייה יש סמכות לגבות ארנונה מאחד או יותר מהבעלים המשותפים של בניין או קרקע, ומי שנגבתה ממנו הארנונה יהיה זכאי להשתתפות של שאר הבעלים, באופן יחסי לחלקו של כל אחד בבניין או בקרקע.

19.סוף דבר, התביעה מתקבלת בחלקה במובן זה שהנתבע יחויב בתשלום חוב הארנונה מיום 1.1.2010 ועד ליום 31.12.2013 בתוספת הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980. בנוסף יישא הנתבע בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 15,000 ש"ח. הואיל וכתב התביעה לא הומצא לנתבע 1, ולא הוגשה בקשה מתאימה בעניינו, אני מורה על מחיקת התביעה כנגדו.

ניתן היום, י"ט שבט תשפ"ב, 21 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.