פס"ד בערעור שעניינו מתן תוקף למתנת אם מנוחה של מחצית בית לאחד מבניה

השופט נפתלי שילה:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 30.4.20 (כב' השופט מוטי לוי בתמ"ש 8592-11-14) שדחה את תביעת המערער להצהיר שיש תוקף למסמכי העברה ללא תמורה של מחצית מבית שהעניקה אמם המנוחה של הצדדים למערער.

• רקע עובדתי

   

  1. המערער (להלן גם: א') והמשיב (להלן גם: ב') הם ילדיהם של ח' ז"ל (להלן גם: האב) וע' ז"ל (להלן גם: האם).

      

  2. ביום 17.6.04 ערכו האב והאם (להלן: ההורים) צוואה הדדית (להלן: הצוואה ההדדית) לפיה כל אחד מצווה את רכושו לנותר בחיים כיורש ראשון ולאחר פטירת שניהם, יקבל ב' את ביתם והמקרקעין שעליו הוא בנוי (להלן: הבית) ואולם זאת בתנאי שיעביר לא' בית אחר שבבעלותו. ההורים הסבירו בצוואה ההדדית כי הנימוק לכך הוא שא' "הצליח להגיע למעמד מכובד, באחוזה יפה וגדולה ... לעומת זאת ב', נשאר עם בית קטן מאוד". כמו כן, בצוואה ההדדית נקבע שיתרת רכושם של ההורים תועבר לשני הבנים בחלקים שווים.

      

  3. ביום 8.6.09 נפטר האב וביום 4.2.13 קוימה הצוואה ההדדית.

      

  4. ביום 20.3.13 ערכה האם צוואה בכתב ידה (להלן: צוואת 2013). בצוואת 2013 כתבה האם שהיא יודעת שהאב הוריש את חלקו בבית לב' ואולם היא מצווה כי חלקה בבית (מחצית) יועבר לא', כך שאחרי מותה יהיה הבית שייך לשני הבנים בחלקים שווים וגם שאר רכושה יחולק בין שני בניה בחלקים שווים.

      

  5. בעקבות קיום הצוואה ההדדית, נרשמה האם ביום 12.3.14 כבעלת מלוא הזכויות בבית בלשכת רישום המקרקעין.

      

  6. ביום 16.4.14 חתמה האם על תצהיר מתנה בפני עו"ד אברבנאל לפיו היא מעניקה במתנה מחצית מזכויותיה בבית לא'. בו ביום חתם גם א' על תצהיר קבלת מתנה ושניהם חתמו על טופס מש"ח ועל שטר העברת זכות שכירות בפני עו"ד אברבנאל שאישר את חתימתם (להלן: ההסכם).

      

  7. ביום 21.5.14 חתמה האם על הסכם עם ב' לפיו היא מעבירה לו ללא תמורה את כל זכויותיה בבית וזאת ללא זכות חזרה, וכמו כן היא מעניקה לו זכויות של דייר מוגן בבית לכל ימי חייו (להלן: ההסכם עם ב').

      

  8. ביום 19.6.14 חתמו האם וא' על ייפויי כוח בלתי חוזרים שבהם הסמיכו את עו"ד אברבנאל לפעול לרישום המתנה ע"ש א' בלשכת רישום המקרקעין.

      

  9. ביום 22.6.14 נרשמה הערת אזהרה לטובת ב' בלשכת רישום המקרקעין על מלוא הזכויות בבית בהתאם להסכם עמו.

      

  10. בחודש יולי 2014 שילם א' מס רכישה עבור קבלת הבית במתנה מהאם ורמ"י אישרה את העברת מחצית הזכויות בבית ע"ש א' ביום 1.7.14.

       

  11. ביום 8.7.14 חתמה האם על צוואה בעדים במשרדו של ב"כ המשיב, שבה היא חזרה על האמור בצוואה ההדדית.

       

  12. עו"ד אברבנאל פנה ללשכת רישום המקרקעין על מנת לרשום את זכויותיו של א' במחצית הבית בהתאם להסכם, ואולם התברר לו ששבוע קודם נרשמה הערת אזהרה לטובת ב' בהתאם להסכם עמו ולכן הוא לא יכול היה להשלים את רישום מחצית הבית ע"ש א' בהתאם להסכם.

       

  13. לאור זאת, הגיש המערער ביום 4.11.14 תביעה כנגד אמו וכנגד ב' שבמסגרתה עתר למתן פסק דין הצהרתי שייקבע שהמתנה הושלמה על פי ההסכם וכי ביהמ"ש יורה על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובת ב' וכן יורה על רישום מחצית מהבית על שמו.

       

  14. ב' טען בכתב הגנתו שיש לדחות את התביעה וכי א', לאחר שנודע לו על הצוואה ההדדית, לחץ, כפה, איים והשפיע בהשפעה בלתי הוגנת על האם והחתים אותה בגיל 89 על ההסכם ללא הסכמתה, בניגוד לרצונה "ותוך ניצול לרעה של מצבה הקוגניטיבי". לדבריו, עסקת המתנה שא' רוצה לאכוף לא משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של האם. ב' טען גם, שאמו אמרה לו שהיא עומדת מאחורי מה שנכתב בצוואה ההדדית ויש לבטל את עסקת המתנה וההסכם ולדחות את התביעה.

  15. האם העידה בעדות מוקדמת בביהמ"ש קמא ביום 5.2.15 והגישה כתב הגנה ביום 9.3.15. בכתב ההגנה טענה האם שהיא מסכימה לתביעה והיא מעוניינת שמחצית הבית יעבור לא' ומחצית לב'. לטענתה, כשהיא חתמה על ההסכם עם ב' היא התכוונה להעביר לו רק מחצית מהבית ורצונה גם כיום הוא שכל הזכויות בבית יחולקו שווה בשווה בין שני בניה.

       

  16. ביום 10.4.20 ניתן פסק דינו של ביהמ"ש קמא שהורה על דחיית התביעה (להלן: פסה"ד). כמה ימים לאחר מתן פסק הדין נפטרה האם. לאחר פטירתה, החל להתנהל הליך משפטי בכל הקשור לקיום צוואתה, שעודנו תלוי ועומד.

       

  17. המערער לא השלים עם פסק הדין והגיש ערעור זה.

       

• תמצית פסק הדין

   

  1. מאחר שהאם חתמה על צוואה הדדית, ולמרות שהצוואה נערכה לפני תיקון 12 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 (להלן: חוק הירושה), ההורים ביקשו להגביל את יכולתו של הנותר בחיים לשנות את הצוואה ההדדית. כמו כן, רצונה האמיתי של האם היה לא היה לסטות מהצוואה ההדדית. שהרי אם היה רצונה כפי שא' טוען, מדוע לא קראה לשני בניה והעניקה לכל אחד מהם מחצית מהבית? "תמיהה גדולה יותר מה טעם מצאה לעשות כן מאחורי גבו של הנתבע ומבלי ששיתפה אותו בדבר כאילו חזתה שהנתבע יטרפד את רצונה ועל בסיס מה סברה כך. ... אם זה אכן רצונה, היא נחושה בו ומבינה אותו הכיצד חתמה במועד מאוחר יותר על ההסכם עם הנתבע ועל המסמך הנקרא 'צוואה' במשרדו של ב"כ הנתבע."

      

  2. יש לראות "בנסיבות עריכת הצוואה ובניסוחה, כוונה מפורשת ומשתמעת להגביל האחד את השני בשינוי הצוואה" ולכן האם לא היתה רשאית לשנות את הצוואה ההדדית ולהעביר מחצית מהבית לא'.

      

  3. כמו כן, בעדותה, האם אמרה שהיא לא זוכרת שהיא רצתה להעביר מחצית מהזכויות בבית לא' והיא אף לא זכרה את פגישתה עם עו"ד אברבנאל. משהאם נשאלה ע"י בית המשפט איך היא מעוניינת לחלק את רכושה בין שני בניה היא השיבה: "אני חושבת שזה צריך להיות בחלקים שווים אבל אני לא רוצה עכשיו לקבוע מסמרות ... אני לא יודעת מה אני רוצה ... אני לא רוצה לקפח את א'. אני אוהבת את שני הבנים שלי". לכן "דין התביעה להידחות בהעדר גמירות דעת של הנתבעת".

      

• תמצית טענות המערער

   

  1. בצוואה ההדדית אף אחד מההורים לא הגביל את בן זוגו להעביר נכסים לצדדי ג'. לפי סעיף 42(ב) לחוק הירושה, היורש הראשון – שהיא האם – רשאית לעשות במה שקיבלה מהאב כרצונה והיורש השני יזכה רק במה שישאיר היורש הראשון. האופן היחיד שבו נאסר על היורש הראשון להעביר זכויות שירש, הוא באמצעות צוואה ואילו האם העבירה את מחצית הבית אליו במתנה.

      

  2. המשיב בעצמו אישר בעדותו שהאם יכולה היתה לעשות כרצונה בבית לאחר שירשה מחצית ממנו מהאב. האם אף לא פגעה כלל ברצונו של האב, היות שהיא העבירה לא' מחצית מהבית שהיה שלה מלכתחילה ולא את המחצית השנייה שירשה ממנו ואינטרס ההסתמכות של האב לא נפגע מהמתנה שהיא העבירה לא'.

      

  3. הצוואה ההדדית נערכה בשנת 2004 לפני תיקון 12 לחוק הירושה ולכן אף אם האם היתה מעבירה את כל הבית לא', הדבר היה אפשרי והאם לא היתה צריכה להשיב מה שקיבלה מהאב על-פי הצוואה. במקרה דנן, האם העבירה רק את המחצית שלה לא' וקביעת בימ"ש קמא לפיה מי שחתם על צוואה הדדית לא יכול להעביר אף את חלקו שלו - שאותו כלל לא קיבל כתוצאה מהצוואה - לאדם אחר, מנוגדת לדין ואינה יכולה לעמוד.

      

  4. טעה גם בימ"ש קמא כשקבע כי לאם לא היתה גמירות דעת להעביר את מחצית הבית למערער. בימ"ש קמא כלל לא נימק קביעה זו והתעלם מהעדויות הרבות שנשמעו ושמהן עולה באופן ברור שהאם היתה צלולה כשחתמה על ההסכם והיא רצתה להעביר מחצית מהבית לא'. הוכח שהאם רצתה שהבית יחולק לשני בניה בחלקים שווים. האם העידה באופן ברור בבית המשפט שהיא רוצה שהבית יועבר לשני בניה בחלקים שווים והיא אף טענה זאת בכתב ההגנה ובתצהיר שתמך בו.

      

  5. האם מעולם לא שלחה הודעת ביטול לא' על ההסכם והיא עמדה מאחוריו וביקשה להשלים את עסקת המתנה. עו"ד אברבנאל שהוא עו"ד ותיק ושותף בכיר במשרד עורכי דין העיד שהוא שוחח עם האם בטרם שהיא חתמה בפניו על ההסכם ושמע ממנה באופן חד משמעי שרצונה הוא להעביר מחצית מהבית לא' ומחצית לב'. גם מר פ' שהיה עד לצוואה ההדדית ואף לצוואת 2013 העיד שהאם אמרה לו שדעתה לא נוחה מצוואת האב והיא רוצה להעביר את הבית בחלקים שווים לשני בניה וכך גם העידה אחותה של האם.

      

  6. אף הפסיכיאטר פרופ' פניג שבדק את האם ביום 21.8.14 בבדיקה ארוכה ומקיפה קבע שהאם רצתה להעביר את הזכויות בבית לשני בניה בחלקים שווים והאם היתה כשירה לחלוטין. גם המשיב אישר בחקירתו שביום חתימת ההסכם (16.4.14) האם היתה צלולה והבינה על מה היא חותמת והראייה, שהוא עצמו החתים אותה על הסכם להעברת מלוא הזכויות בבית אליו ביום 21.5.14. לא הובא ולו בדל ראייה להוכיח שהאם לא היתה כשירה לחתום על הסכם משפטי באותו מועד. המשיב אף העיד שהאם נבדקה בתקופה זו ע"י הפסיכיאטר ד"ר פלדינגר והעובדה שהמשיב לא זימן אותו לעדות מדברת בעד עצמה ופועלת לחובתו.

      

  7. האם טענה בכתב ההגנה שהגישה שכשהיא חתמה על ההסכם עם ב' היא חשבה שהיא חתמה על מסמך המעביר אליו רק את מחצית הבית ולא את מלוא הזכויות בו. לאור כל האמור, מבקש המערער לבטל את פסק הדין ולקבוע שיש תוקף להסכם ויש לרשום את מחצית הבית על שמו.

• תמצית טענות המשיב

   

  1. המערער כפה, איים והשפיע בהשפעה בלתי הוגנת על האם להעביר אליו מחצית מהבית. הוא החתים אותה על ההסכם ללא ידיעתה, ללא הסכמתה ובניגוד לרצונה. הוא ניצל את היותה קשישה בת 88 ולחץ עליה לחזור בה מהצוואה ההדדית. הוא צעק עליה, ונהג לבקר אותה כל יום על מנת שתעביר אליו מחצית מהבית.

      

     1. לאחר שנודע למערער אודות הצוואה ההדדית, הוא החל לפעול לסיכול רצון ההורים להעניק למשיב את הבית. אפילו כשהאם נחקרה בבית המשפט, היא לא טענה שהיא רצתה להעניק למערער מחצית מהבית. לעדות זו של האם יש חשיבות רבה והיא למעשה העדות היחידה שיש להתייחס אליה ורק לה יש לתת משקל. בעת מתן עדותה, האם לא היתה מיוצגת ולאחר עדותה דאג המערער לשכור עבורה עו"ד ואז בהשפעת המערער היא כתבה את שכתבה בכתב הגנתה. האם אף הודיעה ביום 23.3.15 לעו"ד ימיני על ביטול ייפוי הכוח שהיא העניקה לו ואולם הדבר לא מנע ממנו להמשיך לייצג אותה כביכול, למרות שהוא ייצג למעשה את האינטרס של המערער בלבד. כמו כן, פרופ' פניג ואחותה של האם כלל לא העידו ביחס להסכם והם לא ידעו עליו.

         

        1. הפעם הראשונה שבה פגש עו"ד אברבנאל באם היתה ביום החתימה על ההסכם בביתו של המערער. עו"ד אברבנאל הודה שהוא בקשרי חברות עם המערער כ – 15 שנים ואת כל המידע הנדרש להכנת ההסכם קיבל עו"ד אברבנאל מהמערער בלבד מבלי ששוחח קודם עם האם אפילו פעם אחת. עו"ד אברבנאל כלל לא בדק את מצבה הקוגניטיבי של האם והחתים אותה על מסמכי המתנה באותה פגישה, מבלי שהיא הבינה את משמעותם.

            

        2. כמו כן, המערער גם הסתיר מהאם את מטרת הפגישה שהוא "ארגן" לה אצל פרופ' פניג. הוא גם הסתיר מפרופ' פניג את דבר קיומה של הצוואה ההדדית ואת העובדה שהאם כבר חתמה על הסכם המתנה. בשיחה של פרופ' פניג עם האם היא הביעה את רצונה העתידי לחלק את ביתה בין ילדיה והיא כלל לא התייחסה להסכם ולא היתה מודעת לו.

            

        3. בסוף הבדיקה שערך פרופ' פניג נכנסה עורכת דין שהחתימה את האם על תצהיר ואולם, החתימה על התצהיר לא צולמה בניגוד לבדיקה של האם שצולמה ברובה. אותה עו"ד עלומה לא זומנה לעדות ואף התצהיר שנטען כי נחתם ע"י האם באותו מועד לא הוגש לביהמ"ש קמא. הדבר צריך לפעול לחובת המערער, במיוחד שכלל לא ברור לשם מה היה צריך להחתים את האם על תצהיר מתנה, שעה שלטענת המערער היא חתמה כבר על תצהיר מתנה ביום 16.4.14.

            

        4. בצוואה שערכה האם ביום 8.7.14 היא כתבה שהיא והאב הבטיחו שהנותר בחיים לא ישנה את הצוואה ומדובר בהגבלה מפורשת על שינוי הצוואה ההדדית המונעת מכוח עיקרון ההסתמכות ותום הלב לערוך שינוי בצוואה ההדדית.

            

        5. עסקת המתנה בטלה והיא נעשתה תוך הפרת התחייבות האם כלפי האב. לחילופין, מדובר בעסקה פיקטיבית שנועדה להעביר את הבית הלכה למעשה רק לאחר פטירת האם והיא מנוגדת לסעיף 8 לחוק הירושה. מכל הנימוקים הנ"ל יש לדחות את הערעור.

            

• דיון והכרעה 

   

  1. בית משפט קמא ביסס את פסק דינו על שתי קביעות: הראשונה – שהאם לא יכולה היתה להעניק את המתנה למערער לאור הצוואה ההדדית, והשנייה – שלאם לא היתה גמירות דעת לחתום על ההסכם.  

      

     1. בכל הנוגע לקביעה הראשונה – דעתי שונה. סעיף 42 (א) לחוק הירושה קובע ביחס לצוואה שיש בה הוראת יורש אחר יורש כי: "הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון, אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה".

         

        1. אין כל הגבלה על העברה מחיים ביחס לכל העיזבון שקיבל היורש הראשון. בצוואה ההדדית לא הוגבלה זכותו של הנותר בחיים לעשות ברכוש שקיבל מעיזבון בן זוגו ככל שיחפוץ ללא כל מגבלה. הצוואה ההדדית נערכה לפני שנחקק סעיף 8א לחוק הירושה בשנת 2005 ובע"א 10807/03 זמיר נ' גמליאל, פ"ד סב(1) 601 (2007) נקבע בדעת הרוב, כי גם כאשר מדובר בצוואה הדדית, רשאי הנותר בחיים להעביר בחייו את מה שירש לצד ג', כל עוד לא הוטלה כל מגבלה על כך בצוואה. כפי שנקבע בע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו(4) 330, 337 (1992), במקום שהמצווה ציווה באופן של יורש אחר יורש, רשאי היורש הראשון – מבחינה משפטית – לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, לרבות לכלות את נכסי העיזבון. בע"א 598/75 זבולון רזניק נ' נתן רזניק, פד"י לו(1) 749, 755 (1976) נקבע כי: "רוח כל צוואה כזאת ליורש לאחר יורש היא שהראשון ישמור על הנכסים במידת האפשר והמתחייב מן הנסיבות, להנאתו של היורש השני. אבל אין זאת אלא חובה מוסרית שאין בצדה חובה משפטית."

            

        2. כב' השופט רובינשטיין ציין בבע"מ 9085/16 פלונית ואח' נ' פלוני (2.3.17) כי:

            

           "וכשלעצמי – בגדרי תום הלב החופה על המשפט האזרחי הישראלי ... יתכן במקרים מסוימים שהדבר יהפוך לחובה משפטית, אם שלא בתום לב עשה היורש הראשון כדי להכשיל את זכאות היורש השני".

            

        3. במקרה דנן, לא קיימת אף פגיעה בהסתמכותו של האב, מאחר שהאם לא העניקה למערער את מלוא זכויותיה בבית אלא רק מחצית מהן – את חלקה שהיה שלה מלכתחילה ואשר לא הגיע אליה כתוצאה מהצוואה ההדדית. האם לא סיכלה את רצון האב להעניק את חלקו בבית – מחצית - למשיב בלבד. אין כל הצדקה להגביל את זכותה של האם לעשות במחצית שלה בבית כרצונה גם אחרי פטירת האב והגבלה כזו פוגעת בזכות היסוד שלה להיות חופשיה לצוות כראות עיניו ברכושה.

        4. לפיכך, לא היה כל פסול בהענקת מחצית מהזכויות בבית למערער ועצם עריכת הסכם המתנה היה חוקי. אף המשיב אישר בחקירתו שהאב לא הגביל את האם בצוואתו והאם יכולה היתה להעביר את הרכוש שירשה מהאב למי שתחפוץ (עמ' 123 שורות 23-25 ועמ' 147 שורות 4-12 לפרוטוקול מיום 25.2.18).

            

        5. נותר לבחון את קביעתו השנייה של ביהמ"ש קמא: האם היתה לאם גמירות דעת לחתום על ההסכם?

            

        6. ביהמ"ש קמא לא נימק בפסק הדין מדוע הגיע למסקנתו שלאם לא היתה גמירות דעת להעניק את המתנה למערער ולאחר בחינת הראיות אני סבור שיש להתערב בקביעה זו מהנימוקים שיפורטו להלן:

            

        7. בע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' איתן גולדברג (20.7.95) נקבע כי:

            

           "אכן, בהיות המתנה חוזה חד צדדי, ובפרט כאשר המדובר במתנה במקרקעין חייבת להיות הבדיקה לגבי גמירת דעתו של הנותן קפדנית במיוחד... טיבן של מתנות שהן ניתנות בשעה שקיימת קרבה וחיבה בין המעניק למקבל... הקירבה האמורה יוצרת חזקה – כאשר המדובר ביחסי משפחה – ולפיה, העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה להעניק למקבל את הנכס במתנה ((ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת (טרם פורסם)). חזקת הכוונה, המונחת ביסודה של המתנה, מבוססת על ניסיון החיים ומשתנה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. פועלה של החזקה בכך שהיא משיתה את הנטל לסתירתה ממקבל המתנה לטוען לבטלותה. נטל זה, אין להרימו בהטלת דופי גרידא, אלא יש להראות כי בנסיבותיו של העניין, הקניית המתנה משוללת כל הגיון".

            

        8. בע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 597 (1998) נקבע בנוגע לבחינת גמירת הדעת בהסכמי מתנה כי:

            

           "כאשר דנים אנו בעסקת מתנה, המבחן האובייקטיבי-חיצוני אינו מאבד מתקפותו, אולם עלינו להביא בחשבון כי ההגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחתת בעומדה אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה ... נוכח אופייה של העסקה החד-צדדית של מתנה, ישנה ציפייה סבירה שמקבל המתנה יעמוד על כוונותיו של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית. והיה כי יתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד-משמעי. אכן, הבטחת ציפיותיו של מקבל המתנה הינה אינטרס ראוי להגנה, ומקובלת עליי ההלכה המושרשת כי את גמירת-הדעת יש להסיק, גם בחוזה מתנה, על סמך גילויה החיצוני של כוונת המתקשר. אלא שבחוזה מתנה יש להכיר בציפיותיו של מקבל המתנה כלגיטימיות רק כאשר הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעות בצורה ברורה וחד-משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה".

            

        9. כשם שבחינת מצבו של מצווה שערך צוואה נערכת נכון למועד החתימה על הצוואה והיא נקודת הזמן הרלוונטית, כך נקודת הזמן הרלוונטית לבחינת מצבו של מעניק המתנה היא מועד הענקת המתנה (ע"א 1612-03 גרינפלד נ' בן צבי וולי (27.6.04)).

            

        10. האם נבדקה ע"י פרופ' פניג ביום 21.8.14, כארבעה חודשים לאחר חתימתה על ההסכם, על מנת לבחון את כשירותה לחתום על תצהיר לחלוקת רכוש. בדיקתו של פרופ' פניג הוסרטה בחלקה הגדול, ובין היתר, נאמר בחוות דעתו כי: "הזיכרון המידי וזיכרון העבודה היו תקינים אך הזיכרון לטווח קצר (דקות אחרי הצגת החומר) היה פגום מאוד ... לגבי החתימה על המסמך לבן הצעיר, זכרה במעורפל שהוא החתים אותה על מסמך כלשהו, היא לא התכוונה לתת לו את הבית ברחוב ... במתנה אך אם החתים אותה שלא על דעתה היא רוצה לתקן את הטעות, שכן רצונה המפורש הוא לחלוקה שווה של ביתה ... היא חזרה על כך שגם אם חתמה היא לא התכוונה לכך ואם אכן חתמה על מסמך כזה הרי מדובר בטעות והיא רוצה לתקנה ... עמדה על דעתה וחזרה על רצונה המפורש שהבית ... יחולק שווה בשווה ... שכך היא חושבת שיעשה צדק לצדדים ושזהו רצונה..".

             

        11. פרופ' פניג מצא בבדיקתו שהשיפוט ובוחן המציאות של האם תקין וציון בדיקת המיני מנטל שלה היה 20. לדבריו: "בשנים האחרונות יש כנראה ירידה קוגניטיבית שמתבטאת בעיקר בפגיעה בזיכרון לטווח קצר ובהתמצאות בזמן. מאידך, אין פגיעה בשיפוט החברתי ובהתנהלות החברתית. להערכתי היכולת של הנבדקת לקבל החלטות בקשר לרכושה לאור הבדיקה היא שמורה ... היא מבינה את משמעות החלוקה ... אין עדות לפגיעה בשיפוט".

             

        12. צפיתי בסרטון של הבדיקה הממושכת שנערכה לאם ע"י פרופ' פניג ואכן, עולה בבירור כי האם היא בעלת יכולת הבנה והיא הביעה במפורש את רצונה להעניק את הבית לשני בניה בחלקים שווים. האם הסבירה שלמרות שלמערער יש משפחה ואף בית גדול ולמשיב יש רק בית קטן ואין לו ילדים, היא סבורה שיש לבצע חלוקה שוויונית. היא הסבירה במענה לשאלותיו של פרופ' פניג, כי כשהיא חתמה על ההסכם עם ב' היא סברה שמדובר על מחצית מהבית ולא על כולו.

             

        13. פרופ' פניג נחקר בבית המשפט קמא והעיד כי: "היא היתה מאוד חד משמעית ... היא אמרה שהיא רוצה לחלק את הבית, את הרכוש שווה בשווה" (עמ' 95 שורות 7-17) והיא היתה בטוחה שלא רצתה לתת את כל הבית לב'.

             

        14. זאת ועוד: העובדה שהמשיב עצמו החתים את האם על הסכם מתנה לפיו האם מעניקה לו את מלוא הזכויות בבית כמה שבועות לאחר שההסכם נחתם והאם אף חתמה על צוואה נוספת במשרד ב"כ המשיב בחודש יולי 2014, מלמדת שאף המשיב היה סבור שהאם כשירה לחלוטין לבצע עסקה משפטית שהרי אחרת, כיצד הוא סבר שיש תוקף להסכם שהיא חתמה עליו או לצוואה? ב' אישר בחקירתו שהוא לא סבור שהאם לא היתה כשירה במועד מתן המתנה ולטענתו היא היתה תחת השפעה ולחץ (עמ' 141 שורות 5-6) ואולם באותה עת "היא הבינה מה שאומרים לה" (עמ' 146 שורה 15).

             

        15. אכן, בעדותה המוקדמת של האם שהתקיימה ביום 5.2.15 - כשמונה חודשים לאחר חתימתה על ההסכם - ניכר שהיא מבולבלת ואינה יודעת להשיב באופן ברור מה היא רוצה לעשות ברכושה. האם העידה שהיא לא זוכרת שרצתה להעביר מחצית מהבית לא' והיא לא זכרה שנפגשה עם עו"ד אברבנאל (עמ' 7 שורות 13-31). האם אמרה בעדותה שהיא חושבת שהבית צריך להיות מחולק בחלקים שווים בין הבנים ואולם היא אמרה כי: "אני לא רוצה עכשיו לקבוע מסמרות" (עמ' 8 שורה 8). לאחר מכן היא אמרה כי: "אני לא רוצה לתת לאחד יותר מהשני" (עמ' 10 שורות 18-19) ובהמשך היא אמרה כי: "אני לא יודעת. אני מבולבלת כבר ... איך אני חושבת לחלק אותו עכשיו? אני לא יודעת להגיד לך" (עמ' 13 שורות 29-30) ... "אני אוהבת את שני הבנים שלי, שניהם יקרים לי ואני לא יכולה לענות על זה עכשיו" (עמ' 14 שורות 1-2).

             

        16. האם הרבתה לבכות בעדותה (מצוין כמה פעמים בפרוטוקול) והיא אמר בעדותה כי: "אני כבר הרבה דברים לא זוכרת" (עמ' 10 שורה 28) ... כנראה שהזיכרון שלי הרבה יותר גרוע ממה שאני חושבת" (עמ' 11 שורות 14-15). האם אמרה גם כי: "אין מה לדבר על זה שהרכוש שלי יעבור רק לב'. גם א' וגם ב' יודעים שהם יתחלקו ברכוש שלי" (שם שורות 19-20).

             

        17. נראה כי זיכרונה של האם נחלש מאז שחתמה על ההסכם ותהליך הדמנציה החמיר. מאחר שכאמור יש לבחון את כשירותה במועד החתימה על ההסכם ולא עשרה חודשים לאחר מכן, לא ניתן להסתייע רבות בעדותה זו שלא יכולה ללמד על מצבה בתקופה הרלוונטית – חודשים אפריל – יולי 2014. יש גם להתחשב בכך שהאם היתה נתונה בלחץ רב במהלך בעדותה, כשהיא נתונה בתוך המחלוקת הקשה בין שני ילדיה שהתנהגותם הקשתה עליה מאוד. ניכר שהיא רצתה לשמור על ניטראליות והמעמד בבית המשפט היה קשה לה מאוד והלחיץ אותה.

             

        18. לאחר חקירתה בבית המשפט, האם שכרה את שירותיו של עו"ד ימיני על מנת שייצג אותה בהליך ובכתב הגנתה שהאם הגישה ביום 9.3.15 ובתצהיר שצורף אליו, היא שבה על רצונה ששני הבנים יחלקו את הבית בשווה. האם כתבה בסעיף 4 לכתב הגנתה כי היא "העבירה לבנה א' את מחצית הזכויות בבית וכי העברה זו לבנה א' יש לקיים ולבצע". כמו כן, האם מעולם לא הודיעה שהיא מעוניינת לבטל את ההסכם ולא ביטלה אותו.

             

        19. יצוין שפרופ' נוי שמונה ע"י ביהמ"ש קמא לבדוק את מצבה של האם לצורך מינוי אפוטרופוס, בדק אותה ביום 11.8.15 ומצא שהיא בלתי כשירה וזקוקה לאפוטרופוס. גם חוות דעת זו אינה רלוונטית, היות שהיא נערכה כשנה ורבע לאחר שהאם חתמה על ההסכם ובחוות דעת זו לא נבחן מצבה הקוגניטיבי במועד החתימה על ההסכם (ראו: עמ"ש 34790-10-20 ג.ל. נ' ס.ל. ואח' (10.6.21)).

        20. עדות מהותית וחשובה שביהמ"ש כלל לא דן בה, היא עדותו של עו"ד אברבנאל שהכין את מסמכי המתנה והחתים את האם עליה בביתו של המערער. עו"ד אברבנאל הוא עו"ד עם וותק של כשלושים שנה ולדבריו: "ומה שהיא אמרה לי יותר מפעם אחת בלשון שלה כמובן ... שמה שהיא רוצה זה חצי חצי, שווה בשווה ... והיא פעם אחרי פעם אמרה לי שהיא רוצה חצי וחצי שווה בשווה" (עמ' 87 שורה 28 עד עמ' 88 שורה 2).

             

        21. עו"ד אברבנאל העיד כי נפגש עמה ועם א' פעם נוספת במשרדו ביום 19.6.14 לצורך חתימה על תצהיר בדבר העדר חריגות בנייה ועל ייפוי כוח ולדבריו: "לא הייתי מעלה בדעתי לאשר בחתימתי שהסברתי ושהשתכנעתי שהיא הבינה אלמלא הייתי חושב כך". לדבריו, הפגישה הראשונה שנערכה בבית של א' ושבמסגרתה נחתם ההסכם נמשכה חצי שעה (עמ' 91 שורה 31) ולדבריו: "לא היה לאף אחד שום ספק שהיא הבינה על מה היא חותמת, היא רצתה בזה, היא אמרה לי פעם ועוד פעם, אני רוצה חצי חצי" (עמ' 92 שורות 30-32 ועמ' 93 שורות 6-8).

             

        22. אכן, עו"ד אברבנאל הוא ידיד של המערער. יחד עם זאת, אין הדבר צריך לפגום בעדותו והתרשמותו הברורה ממצבה של האם ומכך שהאם הבינה היטב את משמעות ההסכם לאחר שהוסבר לה משמעותו וזה היה רצונה האמיתי בעת שחתמה עליו ועל ייפוי הכוח הבלתי חוזר לטובת א'.

             

        23. בנוסף, מר פ', שהיה עד לצוואה ההדדית ואף עד לצוואת 2013, העיד שהאם רצתה לחלק את הבית בחלקים שווים בין שני בניה (עמ' 8 שורות 4-17). גם עדותו מחזקת את טענת המערער שבמועד שבו נחתם ההסכם – כשנה לאחר עריכת צוואת 2013 - האם רצתה להעניק את הבית בחלקים שווים לבניה. אני מודע לכך שבסיום עדותו מר פ' לפתע לא זכר את צוואת 2013 וסתר את עצמו (עמ' 20 שורות 10-13) ואולם מאחר שמדובר בעד שהיה בן כמעט מאה כשהעיד (שם שורה 18) ושנחקר ארוכות, הדבר לא פוגע לחלוטין בעדותו הברורה בפתח חקירתו.

             

        24. כמו כן, המשיב לא הוכיח כלל שבמועד הענקת המתנה, האם היתה נתונה ללחץ או לכפייה מצד המערער. ניתן ללמוד מדבריה הברורים של האם לפרופ' פניג – שנאמרו ללא נוכחות המערער - כי עמדתה שהבית צריך להיות מחולק בין שני בניה בחלקים שווים, הובעה ללא כל לחץ וכפייה ושיקפו את רצונה העצמאי. ההקלטות שהגיש המשיב ושמהם הוא רצה ללמוד שהמערער לחץ על האם, נערכו בתקופה מאוחרת הרבה יותר והם אינם מלמדים דבר על מה שאירע במועד שבו נחתם ההסכם.

             

        25. סיכומו של דבר: לא הוכח שהאם לא היתה כשירה לתת מתנה במועד נתינת המתנה והמשיב לא הוכיח את טענתו שאמו היתה בלתי כשירה לחתום על ההסכם או שיש פגם אחר בכריתת ההסכם.

             

        26. לפיכך, אציע לחברותיי לקבל את הערעור, להורות על אכיפת ההסכם, על רישום מחצית מהזכויות בבית ע"ש המערער ועל מחיקת הערת האזהרה שנרשמה ע"ש המשיב בכל הנוגע למחצית מהזכויות בבית. כמו כן, אציע כי המשיב יישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ וכי הערובה תושב למערער על פירותיה, באמצעות ב"כ.

             

             

            

             

            ______________

            נפתלי שילה, שופט

             

            השופטת צילה צפת, סגנית הנשיא – אב"ד:

             

            אני מסכימה.

            

            ______________

            צילה צפת, שופטת סג"נ – אב"ד

             

            השופטת עינת רביד:

             

            אני מסכימה.

            

             

            _______________

            עינת רביד, שופטת

             

            הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט נפתלי שילה.

             

            פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת הפרטים המזהים.

             

            ניתן היום, כ"ט אדר א' תשפ"ב, 02 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.

            צילה צפת, שופט, סגנית הנשיא אב"ד		עינת רביד, שופטת		נפתלי שילה, שופט