רייך נ' גרף ואח'

תביעה לתשלום 155,000 ₪.

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר אולם ביום 28.10.20 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן.

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים

בבסיס התביעה הסכם מכר מיום 24.12.19 (להלן: "ההסכם") בנוגע לבית ברחוב ------ במיתר (להלן: "הבית" או "הנכס"), לפיו רכשה התובעת את הנכס מן הנתבעים. על פי ההסכם, התחייבו הנתבעים להעביר לתובעת את החזקה בנכס עד יום 01.04.20 כנגד תשלום מלוא התמורה. התמורה הועברה במלואה ביום 02.04.20, אולם החזקה נמסרה רק ביום 24.04.20 ופינוי סופי של תכולת הדירה נעשה ביום 26.04.20.

לטענת התובעת, האיחור במסירה מהווה הפרה יסודית של ההסכם על פי סעיף 7.3 לו, הפרה המזכה אותה בפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 7.2 להסכם, היינו 155,000 ₪.

הנתבעים, בגילאי ה- 80 לחייהם, טענו שבשל מגבלות מגיפת הקורונה שהוחלו בארץ ביום 25.03.20, לא היה באפשרותם לבצע את המסירה במועד החוזי. הנתבעים טוענים כי חל בעניינם סעיף 8.7 להסכם המתייחס למניעת קיום חיוב מסיבה שאינה תלויה בצדדים, וקובע כי מועד ביצועו ידחה מבלי שהדבר ייחשב להפרה, בכפוף לכך שהצד המפר עשה כמיטב יכולתו על מנת לקיים את החיוב.

עוד טוענים הנתבעים כי בהתאם לסעיף 7.2 להסכם, קבלת פיצוי מוסכם מותנית בביטול ההסכם ובענייננו ההסכם לא בוטל, וכן הם טוענים כי חל בענייננו סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א – 1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), שעניינו סיכול החוזה. לטענת הנתבעים במועד כריתת ההסכם לא יכולים היו לצפות את ההגבלות שמנעו את מסירת הדירה במועד והם עשו כל שביכולתם על מנת למסור את הנכס במועד, ועל כן יש לדחות את התביעה.

לאחר שניסיונות להביא את הצדדים לעמק השווה לא עלו יפה, נשמעו הראיות בתיק והעידו בפניי התובעת, הנתבעת, בנה של הנתבעת ועורכת הדין שירה בן אשר ארד שייצגה את הנתבעים במסגרת חתימת ההסכם.

דיון והכרעה

לאחר שאני בוחנת את הראיות שהובאו בפניי וכן את טענות הצדדים, אני סבורה כי דין התביעה להידחות מכל אחד מן הנימוקים שיפורטו להלן ובוודאי מהצטברותם.

סעיפים 7.2 ו – 7.3 להסכם

סעיפים 7.2 ו – 7.3 להסכם קובעים כדלקמן:

7.2 הפר צד להסכם זה, את ההסכם הפרה יסודית והצד המקיים ביטל את ההסכם כדין, עקב כך, יהיה הצד המקיים זכאי לפיצויים מוסכמים ומוערכים מראש בסך בשקלים השווה ל – 155,000 ₪.... מבלי שיידרש להוכיח את נזקו.

7.3 איחור של מעל 7 יום בתשלום או במסירה יהווה הפרת יסודית שתזכה בסך הקבוע בפיצוי המוסכם.

לכאורה, לפי סעיף 7.2 יש לבטל את ההסכם כתנאי לזכאות לפיצויים מוסכמים, אולם לפי סעיף 7.3, איחור במסירה מקנה זכות לפיצויים מוסכמים והיחס בין הסעיפים טעון פרשנות.

אני נוטה לקבל את הפרשנות של הנתבעים ליחס בין סעיפים אלה, לפיה סעיף 7.3 להסכם מגדיר בכל הנוגע לאיחור בתשלום או במסירה, מתי איחור כזה ייחשב להפרה יסודית. לפי פרשנות זו, אין סעיף 7.3 מייתר את האמור בסעיף 7.2 ולפיו תנאי לקבלת פיצוי מוסכם הוא ביטול ההסכם כדין על ידי הצד שקיים את ההסכם. אציין כי עו"ד ארד שערכה את ההסכם (ע' 17 ש' 28-29) אף היא סברה כי זו הפרשנות של סעיפים אלה (ע' 16 ש' 27-35). פרשנותה כמובן אינה מחייבת, אולם ייאמר כי עורכת הדין שייצגה את התובעת בהסכם, עו"ד סופר, לא זומנה לעדות ועל כן לפחות מן הצד של עורכות הדין שערכו את ההסכם, התקבלה רק פרשנות אחת.

היות שאין מחלוקת כי ההסכם לא בוטל אלא בוצע במלואו גם אם באיחור קל, קבלת פרשנות זו של סעיף 7 להסכם הייתה מביאה לדחיית התביעה כבר בשלב זה.

יחד עם זאת ומאחר שמדובר בפרשנות ההסכם וקיימת אי בהירות מסוימת שמא סעיף 7.3 הוא הוראת פיצוי מיוחדת המזכה את הצד המקיים את ההסכם בפיצוי מוסכם גם אם לא ביטל את ההסכם, למען הזהירות אבחן גם את הטענות הנוספות של הצדדים.

תקנות הקורונה

הנתבעים הציגו בפני בית המשפט את דברי החקיקה הרלוונטיים למועד שנקבע למסירת הנכס, בכל הנוגע למגבלות עקב נגיף הקורונה אשר היו בתוקף באותה עת. יש לזכור כי נגיף הקורונה החל להכות במדינה ובמדינות מערביות נוספות בערך במרץ 2020 (או מעט קודם לכן), למרות שבסין ובמדינות אחרות הדבר התרחש מוקדם יותר.

הנתבעים צירפו את העתק תקנות שעת חירום (נגיף הקורונה החדש – הגבלת פעילות) תש"ף 2020, אשר פורסמו ביום 21.03.20 (להלן: "התקנות"), וצמצמו באופן דרסטי את היציאה למרחב הציבורי. תקנה 2 לתקנות אסרה על יציאת אדם ממקום מגוריו למרחב הציבורי למעט לפעילויות שפורטו בתקנה ובהן פעולות דחופות כגון קבלת שירות רפואי ורכישת מזון, וכן יציאה ממקום מגורים למרחק של עד 100 מטר לזמן קצר.

התקנות אינן מתייחסות באופן מפורש לנושא של העברת דירה והן תוקנו בהמשך ביום 25.03.20 אולם גם התיקון לא כלל התייחסות ספציפית להעברת דירה. בנוסף, ביום 26.3.20 הוצאה הבהרה מטעם היועץ המשפטי של משרד הבריאות בזו הלשון: "מעבר דירה בהתאם להנחיות ורק במקרים דחופים".

התובעת סברה שהתקנות אינן רלוונטיות לענייננו מאחר שמעבר דירה כלל אינו נחשב "יציאה למרחב הציבורי", מאחר שכל שנדרשים העוברים לעשות הוא לצאת מדירתם לרכב הפרטי שלהם ולהגיע לדירה החדשה שלהם. לכאורה פעולות שביצוען לא נאסר. בנוסף, סברה התובעת שההנחיות אליהן מתייחסת אותה הבהרה מיום 26.03.20 הן ההנחיות שקבעה תקנה 3 לתקנות שהתייחסה ל"כללי התנהגות במרחב הציבורי" ובהם למשל שמירת מרחק של שני מטר בין אדם לאדם.

אני סבורה כי אין ממש בטענות אלה של התובעת. אני סבורה כי לא ניתן לעבור דירה ללא יציאה למרחב הציבורי. יתר על כן, מעבר דירה כרוך במפגש משמעותי של העוברים עם עובדים שאינם מן המשפחה. לא ניתן ליישב התנהלות כזו עם הצמצום הדרסטי על חשיפה של אנשים זה לזה שקבעו התקנות. יתר על כן, רק לשם הדוגמא, תקנה 2(14) לתקנות מחריגה מן האיסורים העברה של קטין שהוריו חיים בנפרד. אילו הפרשנות של התובעת ל"יציאה למרחב הציבורי" הייתה נכונה, לא הייתה נדרשת החרגה זו, שכן בהעברת קטין בין הוריו החיים בנפרד, כל שקורה הוא העברת הקטין בין שני מקומות בהם הוא מתגורר. ברור אם כן, כי את היציאה למרחב הציבורי, יש לפרש באופן מילולי, כלומר יציאה מן השטח הפרטי של אדם, למשל יציאה לרחוב וברור כי מעבר דירה כרוך ביציאה כזו.

לכך אוסיף, כי טענת התובעת כי ה"הנחיות" אליהן התייחסה ההבהרה של יועמ"ש משרד הבריאות, הן אלה המפורטות בתקנה 3, אינה תומכת בפרשנות התובעת לפיה מעבר דירה אינו כרוך ב"יציאה למרחב הציבורי", שכן כותרת תקנה זו היא "כללי התנהגות במרחב הציבורי". אם מעבר דירה אינו פעילות במרחב הציבורי, מדוע שכללי התנהגות במרחב הציבורי יהיו רלוונטיים לפעילות זו? מדובר אם כן בפרשנות מאולצת שאינה מתיישבת עם הפירוש הסביר של הביטוי "מרחב ציבורי", עם ההיגיון הבריא ועם רוח התקנות.

אכן, לא לחלוטין התברר מה הן אותן "הנחיות" אליהן התייחס יועמ"ש משרד הבריאות. הנתבעים למשל סברו כי ה"הנחיות" הן אלה שנקבעו דווקא בסעיף 2 לתקנות, כלומר איסור על יציאה מהבית למרחק העולה על 100 מ' ועוד. ייתכן שכך, או שהכוונה לכל הנחיה הרלוונטית לעניין. בכל מקרה ברור כי לפי הבהרת יועמ"ש משרד הבריאות, החל מיום 26.03.20, מעבר דירה ניתן היה לבצע רק ב"מקרים דחופים" ולא השתכנעתי כי ענייננו כלול בהגדרה זו.

עלה מעדותה של התובעת שהיה בכוונתה לבצע שיפוץ מסוים בנכס לפני שתעבור אליו (ע' 20 ש' 18-29), לשם כך היא דאגה לשכור את הדירה בה התגוררה עד יום 01.05.20 וזאת על מנת שלאחר המסירה יעמוד לרשותה חודש לצורך ביצוע השיפוץ. מבלי להיכנס לשאלה אם ניתן היה בחודש אפריל 2020 לבצע שיפוץ כזה לנוכח מגבלות הקורונה, אני סבורה שבמצב זה לא ניתן לומר כי המעבר הדירה ביום 01.04.20 היה דחוף, לכל היותר הדחייה במעבר גרמה לתובעת אי נוחות ואולי הוצאות מסוימות אולם, התובעת לא עמדה בפני חשש כי "תיזרק" לרחוב ביום 02.04.20.

חוסר האפשרות לבצע את העברת הדירה ומסירת הבית במועד החוזי עלה גם מההתכתבות בין עורכות הדין שייצגו את הצדדים בהתקשרות, התכתבות אשר צורפה כמוצג נ/1 וכללה מיילים החל מיום 26.03.20 ועד יום 05.05.20. בהתכתבות זו הבהירה עו"ד ארד מטעם הנתבעים ביום 26.03.20, כי תקנות החירום החדשות לא תאפשרנה לנתבעים למסור את הדירה במועד ולא יהיה מנוס מדחיית המסירה. מודגש על ידה כי הנתבעים עשו כל שביכולתם כדי לפנות את הבית במועד, אולם לא יוכלו לצאת מן הבית בשל אותן תקנות. ביום 01.04.20 הסבירה עו"ד ארד כי עד יום 25.03.20 סברו הנתבעים כי יוכלו לעבור להתגורר זמנית עם בתם, אולם לנוכח התקנות התברר שלא יוכלו לעשות כן ונאסר עליהם לעבור לבתם ולהתגורר עם נכדיהם. עו"ד ארד אף מבהירה כי ההובלה שהוזמנה עבור הנתבעים בוטלה על ידי המובילים שהודיעו לנתבעים כי המשטרה אוסרת על הובלה.

ביום 19.04.20 פנתה עו"ד סופר לעו"ד ארד וציינה בפניה כי לאור הסרת חלק מן המגבלות, ניתן כעת לפנות את הבית ולמסור את החזקה לתובעת והיא מציינת כי בדקה ויש שירותי הובלה פעילים ועל כן היא דורשת שתבוצע מסירה בהקדם האפשרי וללא דיחוי. עו"ד ארד בתגובה סברה כי השינוי בהגבלות אפשר רק הרחבת היציאה מן הבית ל – 500 מ' במקום 100 מ', אולם הייתה מוכנה לבחון זאת ובכל מקרה הבטיחה כי הנתבעים עושים כל שביכולתם על מנת לפנות את הבית. הובהר אף כי הנתבעים חיים על ארגזים ואוכלים מכלים חד פעמיים לאחר שהיו ערוכים לחלוטין לפינוי הנכס. כך העידה הנתבעת (ע' 25 ש' 22-23). כך העיד גם בנה של הנתבעת שתיאם את ההובלה (ע' 28 ש' 26-31). עו"ד ארד בעדותה חזרה על כך שכל הבית היה ארוז והוזמנה הובלה (ע' 15 ש' 14). מכל מקום ביום 24.04.20 המסירה בוצעה והיא הושלמה ביום 26.04.20.

במצב זה, אני מקבלת את טענת הנתבעים כי ביום 01.04.20, לא יכולים היו על פי הדין שחל באותה עת להעביר את הדירה ולמסור את הנכס לתובעת. אני סבורה כי קביעה זו רלוונטית הן לשאלת הסיכול והן לשאלת תחולת סעיף 8.7 להסכם כפי שיפורט להלן.

סעיף 7.8 להסכם

בכל הנוגע לסעיף 7.8 להסכם, הרי שהוא קבע כפי שפורט לעיל, כי חיוב שביצועו נדחה מסיבה שאינה תלויה בצדדים, ביצועו יידחה עד להסרת המניעה ולא יהווה הפרה, בכפוף לכך שהצד הרלבנטי עשה כמיטב יכולתו לקיים את החיוב במועד.

התובעת טענה כי בעת שנחתם ההסכם, דצמבר 2019, מגיפת הקורונה כבר הייתה ידועה בעולם ועל כן אם נקבעו בהסכם מועדים קשיחים של תשלום ומסירה, אין מקום להחיל את סעיף 8.7 על המצב. יתר על כן, לשיטתה, לא הוכח כלל כי הנתבעים עשו כמיטב יכולתם לביצוע המסירה. לראיה, טוענת התובעת, כי הדיור המוגן אליו היו אמורים הנתבעים לעבור הציע להם לדאוג לדיור חלופי בשל העיכוב באכלוס שנבע מן המגיפה והם החליטו שלא להיעזר בהצעה זו.

אינני מקבלת טענות אלה של התובעת. בדצמבר 2019, טרם הוחלו מגבלות על אזרחי המדינה וגם אם היה ידוע שאי שם בעולם יש מגיפה, לא ניתן היה לדעת כי תכה במלוא העוצמה בכל העולם וכי חלקים נרחבים בעולם ייכנסו לסגר של ימים רבים. על כן, לא הייתה סיבה בדצמבר 2019 לקבוע תנייה מיוחדת בעניין המגיפה.

בכל הנוגע למאמצים של הנתבעים אציין כי הנתבעים אומנם לא נעזרו בדיור המוגן לצורך מציאת מדור חלופי, אולם טענתם לא הייתה רק כי לא יכולים היו ביום 01.04.20 להתגורר עם בתם, דבר שעשו כשביצעו את המסירה בסופו של יום, אלא כי עצם ההעברה לא התאפשרה מכל הטעמים שפורטו לעיל (כך העידה הנתבעת בע' 27 ש' 17-18). במצב זה, הצעת הדיור המוגן לא העלתה או הורידה, שכן גם כדי להיעתר לה, היה צורך בהעברת הדירה ומסירת הנכס כשהוא פנוי ובהיעדר אפשרות לעשות כן במועד – לא ניתן היה לבצע את המסירה בזמן.

על כן אני סבורה כי חל בענייננו סעיף 8.7 להסכם ואין לראות באיחור במסירה הפרה של ההסכם, וודאי לא הפרה יסודית המזכה בפיצוי מוסכם.

סעיף 18 לחוק החוזים תרופות

על אף שאני סבורה כי די באמור לעיל, למעלה מן הצורך אתייחס אף לדיני הסיכול של חוק החוזים תרופות.

סעיף 18(א) לחוק החוזים תרופות קובע כדלקמן:

"הייתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושלא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים."

נדרשים אם כן שלושה תנאים כדי לזכות בהגנה שנותן סעיף זה: היעדר צפייה של הנסיבות, היעדר אפשרות למנוע אותן ושמדובר בנסיבות בהן קיום החוזה הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים.

הפסיקה במקרים רבים נתנה פירוש מצמצם מאוד לסעיף 18 לחוק בכל הנוגע לאפשרות לצפות אירועים שונים. בפש"ר (ת"א) רותם נ. כונס נכסים רשמי ת"א אשר צוטט על ידי הנתבעים, הוזכרה פסיקה לפיה גם מלחמה היא דבר צפוי ועוד. באותו עניין סבר בית המשפט כי יש להחיל את דיני הסיכול על מצב בו אדם לא יכול היה לפנות את הדירה שלו במועד החוזי משום שבשל מגבלות הקורונה לא יכול היה לחפש מדור חלופי. כפי שצוטט על ידי בית המשפט שם, בחדלת (ת"א) 26076-02-20 עו"ד ישראל בכר- נאמן של עמודי שלמה אחים ידגרוב סחר בע"מ נ. מערכות נוחות (2007) בע"מ נקבע:

"... קשה להלום שאדם בר דעת היה יכול או צריך לצפות את מלוא השלכותיה מרחיקות הלכת של מגיפת הקורונה, בין השאר על הכלכלה וחיי המסחר, בישראל ובעולם כולו. עסקינן במגיפה שאין לה אח ורע במאה השנים האחרונות (לפחות מאז מגיפת השפעת הספרדית שהפילה חללים רבים ברחבי העולם בין השנים 1918- 1920). משכך, בכל הנוגע לתנאי של העדר צפיית הנסיבות המסכלות בעת כריתת החוזה, דומה שהוא בהחלט מתקיים בכל הנוגע למגיפת הקורונה."

כלומר, בית המשפט קבע כי תנאי היעדר הציפיות דווקא מתקיים במגיפת הקורונה והשלכותיה. באותו עניין נדחתה הטענה בדבר סיכול לאחר שנקבע כי הנאמן יכול היה למנוע את ההשלכות של הנסיבות על החברה שנדרש להפעיל, על ידי ביטול ההסכם מיד כשנכנס לתפקידו וכן קבע כי מה שסוכל היה מטרת ההסכם מבחינת השוכר ולא האפשרות לקיים את ההסכם.

בענייננו אני סבורה כי גם שני התנאים האחרונים התקיימו, שכן לנתבעים לא הייתה דרך למנוע את העיכוב במסירה. בנסיבות בהן התובעת רצתה להמשיך בהסכם ולא לבטלו, הנתבעים שהיו כפופים לתקנות, לא יכולים היו לפנות את הבית. מצב זה גם מקיים את התנאי הנוסף לפיו קיום ההסכם כפי שנקבע לא היה אפשרי. כלומר, ייתכן והוא היה אפשרי פיזית, אולם לא היה ניתן לבצע מסירה כדין ובוודאי שכשנכרת ההסכם לא הייתה כוונה של אף אחד מן הצדדים כי מי מהצדדים יפר את החוק או יסכן את חייו על מנת לקיימו.

על כן אני סבורה מבלי לקבוע מסמרות, כי בעייננו ניתן אף לומר כי ביצוע המסירה במועד החוזי סוכל ועל כן העיכוב בביצוע המסירה אינו בגדר הפרה של ההסכם המזכה בפיצוי מוסכם.

תום הלב של התובעת

הנתבעים טענו לאורך ההליך כי התובעת במכוון שילמה את התשלום האחרון במועד (או באיחור של יום), למרות שידעה שלא תהיה מסירה וזאת על מנת לייצר לעצמה עילת תביעה ובכך הם רואים קיום דווקני ושלא בתום לב של ההסכם. לאור עמדתי כי יש לדחות את התביעה מטעמים אחרים, אין חשיבות רבה לטענה זו, למעט ההשלכה האפשרית שלה על שאלת ההוצאות. למרות האמור אתייחס אליה בקצרה.

בעדותה של עו"ד ארד היא הסבירה, כי במועד המסירה היה עליה להחזיק את כל האישורים הדרושים לצורך ביצוע העברת הבעלות, אולם בשל מגבלות הקורונה, משרדי המועצה המקומית מיתר היו סגורים ועל כן על אף שאישור המועצה היה מוכן, הוא לא היה בידיה והיא לא יכולה הייתה לקבלו. במצב כזה, התובעת הייתה אמורה להעביר את התשלום האחרון לחשבון נאמנות שעו"ד ארד הייתה אמורה לפתוח, אולם היא לא פתחה אותו (מאחר שלדבריה סברה שיהיה לה אישור במועד) ולפי עדותה הציעה לתובעת להשאיר בשלב זה את הכסף אצלה. למרות זאת התובעת העבירה את הכסף ישירות לנתבעים (ע' 11 ש' 30-36, ע' 12 ש'1-11, ע' 18 ש' 31-32).

טענת הנתבעים נסמכת גם על כך שבעיצומה של ההידברות בין באי כוח הצדדים אז (עו"ד ארד ועו"ד סופר), ביום 20.04.20, קיבלה עו"ד ארד דרישה מבא כוח נוסף של התובעת, עו"ד פולוינסקי, לפיצוי מוסכם (ע' 13 ש' 15-25) ומכאן שכבר אז היא חיפשה דרך לקבל את הפיצוי המוסכם.

התובעת נשאלה בעניין זה בעדותה וציינה כי בהיעדר אישור משפטי כי קיימת בעיה ומאחר שלא רצתה להיות בהפרה, ביצעה את התשלום (ע' 21 ש' 26-28).

עו"ד אשר העידה כי ככל שהיא הבינה את הדברים הייתה הסכמה שאין מנוס מעיכוב במסירה ועל אף שהתובעת לא הייתה שביעת רצון, הובהר על ידי באת כוחה, עו"ד סופר, שהתובעת האריכה עקב כך את השכירות שלה עד סוף אפריל (ע' 17 ש' 7-9).

אני סבורה כי בהיעדר אישור בכתב מצד הנתבעים לאיחור בתשלום כנגד איחור במסירה, לא ניתן לטעון כלפי התובעת כי שילמה על מנת שתהיה לה עילת תביעה (וזאת במיוחד לנוכח סעיף 8.6 להסכם שקבע כי שינויים בהסכם יהיו בכתב). אפשר שהתובעת כבר באותו שלב סברה שהתנהלות הנתבעים והאיחור במסירה מקנים לה זכות לקבל את הפיצוי המוסכם, אולם איני רואה בעצם ביצוע התשלום במועד. משום קיום של ההסכם שלא בתום לב. למעשה בהיעדר חשבון נאמנות להעביר אליו את התשלום האחרון ובהיעדר מלוא האישורים הדרושים, אפשר שהתובעת יכולה הייתה להגיש אותה תביעה גם אילו לא העבירה את התשלום.

אני סבורה כי יש מידה מסוימת של חוסר תום לב בהתנהלות התובעת מול הנתבעים באמצעות שני באי כוח שכל אחד העביר מסר אחר ויש אף מידה מסוימת של חוסר תום לב בטענתה כי האריכה את תקופת השכירות עד סוף אפריל בגלל העיכוב במסירה ובדרישה לקבל תשלום של 4,000 ₪ מהנתבעים בגין דמי השכירות (כפי שעלה מהמייל של עו"ד סופר מיום 05.04.20), כשבדי עבד התברר כי מראש הייתה השכירות עד מועד זה בשל הרצון של התובעת לבצע שיפוץ בבית לפני שתיכנס אליו (ע' 20 ש'18-23).

אילו תבעה התובעת פיצויים בגין נזקי ממון שנגרמו לה בפועל, אפשר שהיה עולה מכל האמור לעיל כי לא נגרמו לה נזקים בפועל, אולם שעה שהתביעה היא לפיצוי מוסכם וכאמור לעיל, מטעמים אחרים מצאתי כי יש לדחות אותה, אין לכך השלכה על תוצאת ההליך.

בכל הנוגע להוצאות, אני סבורה כי ניהולו של הליך זה עד סופו לא היה מוצדק. אני סבורה כי התברר במהלך בירור ההליך כי בפועל נגרמו לתובעת נזקים ממוניים קלים מאוד אם בכלל וכי עצם הגשתו היה בה משום עצימת עיניים למצב ייחודי ששרר במועד בו נדרש ביצוע המסירה ויש מקום להביא זאת לידי ביטוי בפסיקת הוצאות המשפט.

הוצאות

הנתבעים מסרו במסגרת הסיכומים בעל פה, קבלות על תשלום שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של כ – 45,000 ₪ (מוצג נ/3). לטענתם, על פי הפסיקה יש לפסוק לזכות בעל דין שזכה בדינו הוצאות ריאליות והדבר מעוגן היום בתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט 2018 (להלן: "התקנות"), תקנה 155(ב).

מדובר בשכר טרחה הגבוה משמעותית מן התעריף המינימלי המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין, אולם נראה כי הנתבעים נשאו בו בפועל.

אציין כי תקנה 155(ב) לתקנות עניינה הוצאות משפט ולא שכר טרחת עו"ד ועל כן לא מצאתי כי היא רלוונטית לענייננו, כלומר בית המשפט אינו מחויב לפסוק את שכר הטרחה כפי ששולם בעין. יחד עם זאת ובהתאם לתקנה 151 לתקנות, יש להביא בחשבון את העקרונות המנחים בעניין זה, מצד אחד שיפוי בעל הדין הזוכה בדינו על המשאבים שנדרשו ממנו בניהול ההליך ומן הצד השני איזון מסוים הלוקח בחשבון את זכות הגישה לערכאות, זכות הקניין והשוויון בין בעלי הדין.

סוף דבר

העולה מן המקובץ הוא כי התביעה נדחית.

בהתחשב בכל האמור לעיל אני מחייבת את התובעת לשאת בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 35,000 ₪ אשר ישולם על ידה בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"ב ניסן תשפ"ב, 13 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.