מתי יוגדר קטין כמרדן ומדוע ימנע בית המשפט מחלוקת פנסיה נוכח בטלנותו של בן הזוג האחר?

ריש מילין

לשתי סוגיות עיקריות אנו נדרשים בערעורו של המערער על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפ"ת (כב' הש' ע. בן דב ג'וליאן) מיום 4.7.21 במסגרתו חייב בית המשפט את המערער במזונות בתו הקטינה המתגוררת עם אמה, המשיבה, למרות מרדנותה הנטענת מצד המערער וכן הורה כי הצדדים לא יחלקו בזכויות הפנסיוניות שנצברו על ידיהם במהלך חיי נישואיהם.

הסוגיה האחת נוגעת לשאלת חיוב המערער במזונות אחת מבנותיו הגדלה אצל המשיבה – כאן נדרש הן לשאלת עצם חיובו של המערער במזונות נוכח טענתו להתנכרותה של בתו אליו, הגדרתו של קטין כמרדן ומתי התנהגותו של קטין הנמנע ממפגש עם אחד ההורים תגרע ממזונותיו, והן לשאלת שיעור החיוב בהתייחס ליכולתם הכלכלית של כל אחד מהצדדים (עניין זה נדון במסגרת תביעת המזונות בתמ"ש 36026-04-16).

והסוגיה השנייה – באלו נסיבות יחרוג בית המשפט מכללו של דבר המורה על חלוקת זכויות הפנסיה שנצברו על ידי בני הזוג במהלך נישואיהם בחלוקה שווה בניהם? (עניין זה נדון במסגרת התביעה הרכושית בתמ"ש 35968-04-16).

****

 המסכת העובדתית

1. חיי נישואיהם של הצדדים לא צלחו. ראשיתם בסיפור התאהבות נוגע ללב עת נסיבות טרגיות הפגישו בין הצדדים. המשיבה עבדה כאחות בבית החולים ושימשה חלק מהצוות הרפואי שטיפל באביו של המערער אחר שנפגע אנושות באירוע טרור בנתניה, אירוע בו נרצחה אמו של המערער. האהבה ניצתה, בני הזוג נישאו כדמו"י ביום 2.1.03 ונישואים אלו הביאו להם שתי בנות קטינות, הגדולה מ. ילידת 1.8.03, והקטנה ב. - ילידת 6.11.05.

   לאחר נישואי הצדדים, במשך כ- 11 שנים התגוררו הצדדים בדירת אביו של המערער ללא שנדרשו לשלם לאב מאומה.

   בשנת 2014 עברו הצדדים להתגורר בבית שנרכש על ידיהם בסיוע אביו של המערער (להלן – בית המגורים או הבית). הבית נרשם על שם הצדדים בחלקים שווים.

    

2. אלא שכאמור, דברים לא זרמו מישרים. בין הצדדים באה מריבה וקטטה, הם פסקו מלהראות פנים זה לזה והעלו טענות קשות האחד כנגד משנהו, אשר לא נעדרו מהן אף טענות לאלימות. בחודש אפריל 2016, הגישה המשיבה כנגד המערער תביעה לחיובו במזונות הקטינות (יצוין כי נכון להיום בגרה הבת הגדולה מ.) ותביעה רכושית לאיזון משאבים.

    

   3.בדיון מיום 21.12.17 במסגרת הליך ה"ט שהגישה המשיבה, הסכימו הצדדים על פירוק השיתוף בבית המגורים שבבעלותם, בית אשר נרכש מכספם ומהלוואות אותן נטלו מהבנק ומאביו של המערער (סוגיית ההלוואה הנטענת מאביו של המערער נדונה בהליך אחר שאינו מענייננו כאן).

   מונה שמאי אשר הגיש חוות דעת ביום 28.2.18 בה הוערך שווי הנכס בסך 4,230,000 ₪.

   ביום 15.6.18 ניתן פסק דין חלקי לפירוק השיתוף בבית המגורים. ב"כ הצדדים מונו ככונסי נכסים לצורך מכירת בית המגורים.

   ביום 21.10.20 אושר הסכם מכר אגב גירושין של בית המגורים וניתן תוקף של פסק דין להוראותיו. המערער רכש את זכויות המשיבה בבית תמורת סך 2,262,500 ₪.

   4. מגורי הצדדים הופרדו בחודש דצמבר 2017 והמערער עבר להתגורר בדירת אביו והחל מחודש ינואר 2018 שכר כל צד דירה למגוריו. מחודש דצמבר 2017 התגוררה הבת ב. עם המשיבה ואילו הבת מ. עם המערער.

       

      למותר לציין שהעימות בין הוריהן השפיע קשות על הבנות. מתסקירים שהוגשו בתיק תביעת המשמורת (תמ"ש 35919-04-16) עלתה מצוקתן הגדולה, כאשר הסכסוך בין ההורים והתנהלותם גלש לפרקים גם למערכת היחסים בין הקטינות לבין עצמן.

       

      בהחלטה מיום 15.6.18 מינה בית משפט קמא לכל קטינה אפוטרופוס לדין, בנפרד.

       

      ביום 9.9.19, ואחר שבית משפט קמא נפגש עם הקטינות ואף עיין במכתבים חסויים שכתבו לו, ניתן פסק דין למשמורת הקטינות. משמורת הבת מ. נקבעה בידי המערער ומשמורת הבת ב. בידי המשיבה. עוד נקבע, כי אחת לשבוע, ביום ושעה קבועים, ייפגשו הקטינות האחת עם אחותה, פעם אצל המשיבה ובפעם אצל המשיב.

       

   5. עוד באשר לתמונה העובדתית – המערער לא עבד מספר שנים במהלך חיי נישואיהם של הצדדים כיוון שנכשל בבחינות לקבלת רישיון לעיסוק ברפואת שינים. בשנת 2010, אחר מספר נסיונות כושלים, עבר המערער את הבחינות והחל לעבוד כשכיר במשרה חלקית במסגרת קופת החולים. השתכרותו עמדה על כ – 7,500 ₪ . המשיבה עבדה כל אותה עת כאחות שצברה וותק משמעותי והשתכרה כ – 13,000 ₪. העובדה שבמהלך שנים רבות המערער לא עבד שימשה את המשיבה בטענותיה לעניין אופן חלוקת הזכויות הפנסיוניות וזכויות הפנסיה. לטענת המשיבה, שעה שהיא עשתה כל מאמץ להגדלת שעות עבודתה, התבטל המערער בביתם ולא ניסה כלל לעבוד בעבודות חלופיות או חלקיות, למרות הפצרותיה של המשיבה בעניין זה. בנסיבות שכאלה סברה המשיבה שאין כל מקום כי תחלוק עם המערער בזכויות הפנסיוניות שנצברו על ידיה בעמל רב, כאשר המערער מנגד לא תרם תרומתו לקופה משפחתית, בוודאי לא בהיבט הפנסיוני.

       

      המערער טען מנגד כי הוא, באמצעות ובעזרת אביו, הביא תרומה גדולה לקופה המשפחתית – הן מכוח הסיוע לרכישת בית המגורים יקר הערך, הן בשל כך שאפשר להם מגורים במשך תקופה ארוכה בביתו ללא דרישה לתשלום דמי שימוש, והן בהעברה כספית חודשית בשיעור של כ- 5,000-6,000 ש"ח לחודש, אשר סייעה לצדדים בחיי היומיום.

       

      6.כאמור הצדדים חלקו אף לעניין סוגיית מזונות הבנות. המשיבה טענה כי היא נדרשת לצרכי הקטינה ב. לבדה כאשר הקטינה מ. מחלקת את זמנה בין ביתה שלה לבית המערער; ואילו המערער טען כי הבת מ. מתגוררת עמו והוא דואג לכל צרכיה וכי הבת ב. אינה נפגשת עמו מתוך מרדנותה ומתוך כך שהמשיבה מנכרת בניהם, ולפיכך אין לחייבו במזונותיה.

       

      במסגרתו של הליך המזונות ניתנו על ידי בית משפט קמא מספר החלטות לעניין מזונותיהן הזמניים של הבנות -

      בהחלטה מיום 27.5.16 – חויב המערער לשלם לידי המשיבה עבור מזונותיהן הזמניים של הקטינות סך 3,000 ₪ בחודש (1,500 ₪ לכל אחת) + 1,750 ₪ עבור חלקו וחלקן של הקטינות בהוצאות אחזקת הבית (75%) + מחצית מהוצאות החינוך והרפואה של הקטינות. ודוק - במועד מתן ההחלטה התגוררו הצדדים עם הקטינות תחת קורת גג אחת. תוקף החיוב נקבע ממועד הגשת התביעה, היינו 19.4.16.

      בהחלטה מיום 1.12.16 –הופחת סכום המזונות הזמניים, בהסכמת הצדדים, לסך 2,500 ₪ בחודש (1,250 ₪ לכל אחת) + סך 1,610 ₪ עבור השתתפות המערער בהוצאות אחזקת הבית בשיעור 70%. יתר רכיבי ההחלטה נותרו ללא שינוי.

      לאחר מתן ההחלטה למזונות זמניים מיום 27.5.16 ניהלו הצדדים מו"מ ביניהם ובהמשך אף פנו להליך גישור שלא צלח. הצדדים הגיעו להסכמות לפיהן במהלך המו"מ יישאו במלוא הוצאות הקטינות ואחזקת הבית בחלקים שווים. המו"מ הסתיים על פי הודעת הצדדים ביום 12.3.17.

      בהחלטה מיום 21.12.17 – אשר ניתנה על יסוד הסכמת הצדדים בדיון בהליך ה"ט, ולאחר שהוסכם על הפרדת המגורים ממועד זה, נקבע, כי כל צד יישא במלוא ההוצאות השוטפות של הקטינה המתגוררת עמו וכי הצדדים יישאו בחלקים שווים בכל הוצאות החינוך והרפואה של שתי הקטינות. עוד נקבע שכל עוד המערער מתגורר בדירת אביו, הוא יישא ב- 1/3 מדמי שכירות שתשלם המשיבה ועד 1,250 ₪ לחודש עבור חלקה של הקטינה ב. במדור. ככל שהמערער ישכור דירה למגוריו, יישא כל צד בהוצאות המדור של הקטינה המתגוררת עמו.

      פסק דינו של בית משפט קמא 

       

      • בעניין תביעת המזונות

         

        7.בכל הקשור לסוגיית מזונות הבנות, אשר היו שתיהן קטינות עת נדון עניינן בבית משפט קמא, קבע בית המשפט כי צרכי כל אחת מהקטינות מגיעים כדי 2,500 ₪ בחודש, זאת לבד מהוצאות המדור החינוך והרפואה. הכנסת המשיבה הוערכה על בסיס תלושי השתכרות שהומצאו על ידיה בשיעור של כ – 13,000 ₪ לחודש ובדומה העריך בית המשפט את כושר השתכרותו ואת כלל הכנסותיו של המערער לרבות ההכנסות הבאות לידיו מהשכרת בית המגורים וזאת אף בהתחשב במשכנתא שהוא נדרש להחזיר לצורך רכישת חלקה של המשיבה בבית. בקביעתו זו העריך בית המשפט כי פוטנציאל השתכרותו של המערער עולה על השתכרותו בפועל המגיעה לסך של כ – 7,500 ₪ לחודש מעבודה במשרה חלקית כרופא שינים שכיר. בית המשפט סבר כי מסמך שהוגש על ידי המערער החתום על ידי אחד ממנהלי העבודה במקום עבודתו ואשר מלמד, לכאורה, על כך שלא ניתן להעסיק את המערער במשרה בהיקף רחב יותר, אינו אמין וכי הוא למעשה מסמך מוזמן אשר אינו משקף את המצב לאשורו. בית המשפט הדגיש כי המערער לא הניח כל נימוק סביר בכתבי טענותיו ובעדותו מדוע אינו נוטל על עצמו עבודה נוספת בשעות הפנויות הרבות שיש בידיו, בימי השבוע בהם אינו עובד במשמרות. מתוך שכך, הסיק בית המשפט, כאמור, כי הכנסתו הפנויה של המערער אינה נופלת מהכנסתה הפנויה של המשיבה.

         

        8.בכל הקשור לזמני השהות של הצדדים עם בנותיהם מצא בית המשפט כי הבת ב. שוהה עם המשיבה ואינה נפגשת עם אביה המערער ואילו הבת מ. שוהה עם המערער וכי זולת לתקופות קצרות, כגון שלושה חודשיים בתקופה שבין 21.12.17 ועד 15.5.18 שאז שהתה עם המשיבה, לא קיימה מ. כל קשר עם המשיבה. בית המשפט לא קיבל את טענת המשיבה לפיה הבת מ. חלקה את זמנה בין דירות ההורים.

         

        9. בנסיבות אלו קבע בית המשפט כי כל אחד מההורים יישא במזונות הבת המתגוררת עמו, וכי כל עוד המערער מתגורר אצל אביו הוא יישא בעלויות המדור של הבת ב. בשיעור שליש משכר דירה ששכרה האם ולא יותר מסך של 1,250 ₪ לחודש, כפוף להצגת חוזה שכירות תקף. כמו כן, הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות החינוך והבריאות של הבנות. כן נקבע כי תוקפו של חיוב זה הוא ממועד הגשת התביעה, וזאת על יסוד הסכמות הצדדים בתקופה בה ניהלו מו"מ, חלף ההחלטות למזונות זמניים מיום 27.5.16 ומיום 1.12.16, למעט התקופה שבין 3.17-12.17.

        עוד נקבע כי נוכח העובדה שהחל מחודש 8/21 בו ימלאו לבת מ. 18 הרי שממועד זה או ממועד סיום לימודיה התיכוניים על פי המאוחר – ישלם המערער לידי המשיבה עבור השתתפות בצרכי הבת ב. סך 1,250 ₪ בחודש (נוסף על השתתפותו במחצית מצרכי החינוך והרפואה. כן נקבע כי קצבאות המשולמות מהמל"ל עבור ב. ישולמו לידי המשיבה, קצבאות המשולמות מהמל"ל עבור מ. ישולמו לידי האב.

         

        10. וכאן יש להדגיש שני עניינים, האחד – בית המשפט דחה את טענת המערער בעניין היותה של הבת ב. מורדת. בית המשפט קבע כי טענה זו הועלתה על ידי המערער לראשונה בסיכומיו, וכי "בשום מקום בתסקירים ובעמדות האפוטרופה לדין, כמו גם מהתרשמות בימ"ש מהקטינות בפגישה שהתקיימה עמן, לא עלה כי הקטינה ב. הינה קטינה מורדת". בית המשפט קבע כי המערער לא הוכיח כיצד מקיימת התנהגותה של ב. את העקרונות ומבחני המשנה שנקבעו בפסיקה לצורך הכרזתה כ"קטינה מורדת" וכי העלאת טענה זו לראשונה בסיכומים גם היא אינה מאפשרת בחינתה באופן מעמיק.

         

        והעניין השני - בית המשפט דחה את טענת המשיבה כי המערער צריך להשיב לידיה חוב מזונות עבר לתקופה 27.5.16 ועד 12.3.17. נקבע כי ביום 6.7.16 הגישו הצדדים בקשה שכותרתה "בקשה מוסכמת מטעם הצדדים", במסגרתה הודיעו כי הם מנהלים מו"מ והסכימו בזו הלשון:

        "2.יוער, כי הוסכם על הצדדים כי בזמן ניהול מו"מ אין המשיב מחויב לשלם לידי המבקשת דמי המזונות אשר נקבעו בהחלטת בית המשפט הנכבד בעניין מזונות הזמניים, והצדדים יישאו בחלקים שווים בכל הוצאות הקטינות והוצאות אחזקת הבית.

        3.הצדדים מתחייבים להודיע לבית המשפט הנכבד את תוצאות המו"מ. ככל שהליך מו"מ לא יצלח ותוגש הודעה מתאימה על כך לבית המשפט הנכבד הצדדים מסכימים כי ההחלטה למזונות זמניים תכנס לתוקפה מיום מתן ההודעה ולא תחול רטרו' מיום הגשת התביעה. בנוסף, הבקשה לעיון חוזר בבקשה למזונות זמניים תידון בקד"מ שייקבע".

         

        בית המשפט קבע כי המו"מ נוהל בין הצדדים עד לחודש מרץ 2017 והתרשם מטענות הצדדים בדיון מיום 1.12.16 ומחקירותיהם כי כוונתם הייתה לחלוק את כל הוצאות הקטינות בתקופה הנטענת בחלקים שווים, לרבות החזקת הבית. ומתוך כך, הרי שלא היה מקום מצד המשיבה להגיש בקשה להגדלת קרן בהוצל"פ על יסוד ההחלטות מיום 27.5.16 ומיום 1.12.16. לפיכך, במהלך תקופה זו חויב המערער לשאת במחצית מכל הוצאות הקטינות ששולמו, לרבות הוצאות החזקת הבית לרבות הוצאות חינוך ורפואה של הקטינות. המשיבה מחויבת לשאת במחצית השנייה.

         

        עוד נפסק כי ככל שמי מהצדדים נשא לבדו בתקופה זו באיזו מהוצאה עבור הקטינות או בהוצאות המדור, יהא על הצד השני להשיב לו מחצית ההוצאות ששילם. כן נקבע כי בתקופה שמחודש מרץ 2017 עד מועד ההחלטה מיום 21.12.17 (מועד הפרדת המגורים), בהתאם להסכמות הצדדים כי עם תום המו"מ יחולו ההחלטות למזונות זמניים, תחול ההחלטה מיום 1.12.16.

         

      • ביחס לתביעה לאיזון משאבים

         

        11. כאמור המשיבה עתרה לאיזון המשאבים בדרך לא שוויונית מכוח הוראת סע' 8 (2) לחוק יחסי ממון. לסברתה יש מקום לחלוקה לא שוויונית נוכח העובדה שהמערער התבטל מעבודה משך כעשר שנים במהלך חיי נישואיהם ובכך לא תרם למשק הבית המשותף, לא צבר זכויות פנסיוניות וסוציאליות במשך עשור, לא מיצה את יכולת השתכרותו כרופא שיניים ואף הקטין את הכנסתו במכוון. טענה נוספת שהעלתה המשיבה לצורך חלוקה שיונית הייתה אלימות פיזית וכלכלית מצד המערער כלפיה. מכל מקום, בתצהירה (סעיף 12.4) ובסיכומיה (סעיפים 14.3, 20.6) צמצמה המשיבה את היקף תחולת סעיף 8(2) בחוק אך ורק ביחס לזכויותיה הסוציאליות והפנסיוניות, כך שכל צד יוותר עם הזכויות הסוציאליות הרשומות על שמו והן לא יחולקו שווה בשווה.

         

        המשיב התנגד לנטען וטען כי בעת שלא עבד, הוא זה אשר טיפל בקטינות ובמשק הבית, אביו העביר סכומים ניכרים לחשבון הצדדים מדי חודש ואף סייע להם ברכישת ביתם הגדול, דבר שלא היה יכול להתבצע ללא עזרתו. כן טען כנגד המשיבה כי זו משכה סך של 80,000 ₪ מחשבונה קודם למועד הקרע, ביום 19.4.16, וכי אין ממש בטענתה כי סכום זה שימש לשיפוץ בית המגורים.

         

        12. בית המשפט קמא דחה בפסק דינו, מחד גיסא, את טענות המשיבה לאלימות מצדו של המערער ומצא כי אלו לא הוכחו ומכל מקום אין בהן כשלעצמן כדי להשפיע על אופן איזון המשאבים. מאידך גיסא, קיבל את טענת המשיבה לפערים בתרומת כל אחד מהצדדים למשק הבית ולהעדר תרומת המערער לכלכלת המשפחה. בית המשפט קבע כי ממועד הנישואין ב 2003 ועד שנת 2010, עת הוסמך הנתבע לרפואת שיניים, הוא לא עבד, וכי אותה תקופה עול פרנסת המשפחה היה על כתפי המשיבה. מתוך שכך גם מצא אבי המערער לסייע לצדדים בכך שאפשר להם להתגורר בדירה בבעלותו ללא הוצאות, ובנוסף נהג להעביר לצדדים מדי חודש סך 5,000-6,000 ₪ וכן רכש ציוד לקטינות.

         

        כך התרשם בית המשפט כי מאז שהוסמך המערער לרפואת שיניים הוא אינו ממצה את פוטנציאל השתכרותו וכי גם לאחר שקיבל תעודת רופא שינים הוא בחר לעסוק בכך באופן חלקי בלבד. המשיבה מצידה נשאה בעול הפרנסה באמצעות שעות עבודה מרובות, שעות נוספות ותורנויות.

         

        13.בית המשפט הוסיף וקבע את הקביעות הבאות –

        "לא מצאתי שהנתבע תרם תרומה משמעותית לצבירת רכוש הצדדים. לא מצאתי שהתקיימה שיתופיות מלאה, ברורה וסדורה המאפיינת זוגות נשואים כי אם "שיתופיות מוחלשת" בה התובעת עשתה את ממלוא המאמצים לעבוד ולהתפרנס, לצד גידול הקטינות. הנתבע בחר שלא למצות את פוטנציאל השתכרותו, מבלי שהניח כל הצדקה לכך, וסמך על השתכרות התובעת מעבודתה המאומצת ועל הסיוע הכספי מאביו"

         

        מכאן הגיע בית המשפט למסקנתו –

        "אני מוצאת כי נסיבות אלו של שיתופיות מוחלשת משך כעשור, כאשר צד אחד בוחר שלא למצות את כושר השתכרותו, מצדיקה חלוקה לא שוויונית של הזכויות הסוציאליות והפנסיוניות שנצברו. צד שבחר באופן מודע לא למצות את פוטנציאל השתכרותו, לא מתוך כורח או נסיבות מוכחות, לא מתוך צורך למלא חלק אחר בהתנהלות המשפחתית כמו למשל גידול ילדים, ולא מתוך הסכמה בין בני הזוג, כאשר כל אותן שנים הצד האחר עבד ופרנס, מיצה את מלוא פוטנציאל השתכרותו לצד גדול הילדים - אינו יכול לצפות לחלוקה שוויונית של זכויות בן הזוג השני מעבודתו.

        התרשמתי כי קיים חוסר איזון בולט ומשמעותי בין השקעתה של התובעת בצבירת הרכוש המשפחתי לבין השקעתו של הנתבע, מבחירתו שלו בלבד (שוב, ללא כל טעם מוצדק מצד הנתבע) ומשהוכח שהנתבע לא פועל למיצוי כושר השתכרותו - הגעתי לכלל מסקנה כי המקרה שלפני הנו מסוג המקרים החריגים המצדיקים חלוקה לא שוויונית של הרכוש בין הצדדים, באופן בו כל צד יוותר עם הזכויות מעבודה שצבר"

         

        14.בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערער לחלוקת הסך אותו משכה המשיבה מהחשבון המשותף וזאת אחר שמצא כי המשיכה בוצעה לפני מועד הקרע וחזקה שהשימוש בכספים שנמשכו נעשה לצרכי הבית המשותפים ובידיעת המערער. בית המשפט הוסיף וקבע כי גרסת המשיבה לפיה הכספים שימשו לשיפוץ הבית אוששה אף בחוות דעת השמאי אשר קבע כי השיפוץ בבית המגורים לא הסתיים בשנת 2014 ועבודות טיח בוצעו גם לאחר מועד הקרע.

         

        מכאן הערעור.

         

        תמצית טענות המערער

         

        15.שגה בית המשפט בקביעתו כי על המערער לשלם למשיבה את מזונות הקטינה ב. למרות כי היא מתגוררת עם המשיבה ולא מקיימת הסדרי ראיה עם המערער ועל אף פערי ההכנסות בניהם.

         

        16.שגה בית המשפט בכך שלא איזן את הזכויות הפנסיוניות והסוציאליות של הצדדים באופן שוויוני כפי כללו של דבר ומבלי שהייתה הצדקה ממשית לחריגה מכלל זה. בית המשפט התעלם מכך שהמערער לא עבד בשל מצבו הנפשי שהורתו במות אמו בפיגוע וכי בכל התקופה הנזכרת היה בטיפול פסיכולוגי רצוף. שגה בית המשפט בקביעתו כי המערער לא תרם לתא המשפחתי, לא זו בלבד שאביו הכניס לקופת המשפחה סכומים ניכרים ביותר מדי חודש, כמו כן תרם המערער בכך שדאג להסעת הקטינות לגנים ולמקום הלימודים, דאג לתחזוקת הבית ולמעשה לרכישת הבית באמצעות אביו, ופעולותיו אלו אפשרו למשיבה להתקדם בתפקידה לרכוש תואר ראשון ושני במנהל מערכות בריאות ועוד.

         

        17. שגה בית המשפט בקביעתו שאין לאזן את הכספים שנמשכו על ידי המשיבה מחשבונה בסמוך למועד הקרע. בית המשפט סבר כי הצדדים היו בעלי חשבון משותף בעת משיכת הכספים ומתוך שכך ידע המערער על עצם המשיבה, ואולם מדובר למעשה בכספי קרן ההשתלמות של המשיבה שנמשכו מחשבונה שלה והמערער לא יכול היה לדעת למשיכתם במועד המשיכה. משיכת הכספים בוצעה בסמוך להגשת התביעות דבר המלמד כי תכלית המשיכה היא הברחת הכספים ולא שימוש לצרכי שיפוץ הבית.

         

        תמצית טענות המשיבה

         

        18. פסיקת המזונות ביחס לקטינה ב. נעשתה בהתאם לעקרונות שהותוו בבע"מ 919/15 בהתייחס ליכולת הכלכלית של שני ההורים שעה שב. נמצאת בהשגחתה של המשיבה בלבד. ברי כי במצב דברים זה על המערער כבעל יכולת כלכלית להשתתף במזונותיה.

         

        19.בדין הורה בית משפט קמא כי יש בנסיבות הנדונות להצדיק חלוקת לא שוויונית של הזכויות הפנסיוניות והסוציאליות. תרומתה של המשיבה למשק הבית עלתה לאין שיעור על תרומתו של המערער - אין מדובר בהבדל ביכולות אלא בבטלנותו של המערער שבחר שחיי בטלה על פני חיי עבודה, כך עשה קודם שקיבל תעודת הסמכה עת לא עבד כלל, וכך עשה לאחרי כן עת בחר לעבוד במשרה חלקית ומצומצמת. יתר על כן, את שהחסיר המערער בעבודתו לא השלים בביצוע עבודות משק הבית, אשר אף הן הוטלו לשכמה של המשיבה על אף עבודתה.

        20. אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא לפיהן הכספים שנמשכו ע"י המשיבה מקרן ההשתלמות שלה, שימשו לצרכי התא המשפחתי ונועדו לתשלום הוצאות השיפוץ של בית הצדדים.

         

        *****

        חיוב המערער במזונות בתו ב.

         

        21. לא מצאנו כי נפלה טעות לפני בית משפט קמא בכל הקשור לחיובו של המערער במזונות בתו ב. מעת בגרותה של מ.

         

        ההיגיון העומד מאחורי פסק דינו של בית משפט קמא לעניין זה פשוט. מעת שנקבע כי יכולותיהם הכלכליות של הצדדים זהות וכי פוטנציאל השתכרותו של המערער זהה להשתכרות המשיבה ובהתייחס אף לנכס המשמעותי העומד למערער – בית ששוויו עולה על 4 מיליון ₪ (עליו אומנם רובצת משכנתא בשיעור של כמיליון ₪, ואולם דמי השכירות המשולמים בגין השכרת הבית כפולים משיעור חיוב המשכנתא החודשי), הרי שקביעת בית המשפט לפיה כל עוד שוהה בת אחת אצל כל הורה, יישא ההורה בכל צרכיה היא, היא גישה ראויה ומתבקשת. כך ברור כי אחר בגרותה של מ., נותרת אחותה הצעירה ממנה ב. בהשגחתה וטיפולה הבלבדיים של המשיבה, ולפיכך ראוי, אפוא, שנוכח הקביעה כי יכולתם הכלכלית של הצדדים זהה, יחלקו הם במשא המזונות של ב.

         

        חיובו של המשיב בסך כולל של 1,250 ₪ במזונות ב. הוא חיוב על הצד הנמוך שכן בית המשפט העריך צרכי כל קטינה בשיעור של 2,500 ₪ לא כולל צרכי המדור! נמצא כי המערער חויב בסופו של יום לשאת בחלק הנמוך ממחצית צרכי הקטינה ב. על אף שהיא מטופלת אך ורק על ידי אמה, המשיבה, הנדרשת אף לצרכי מדורה של הקטינה (לעניין העמדת שיעור מזונות ממוצע לילד המתגורר אצל אחד ההורים בשיעור של כ1,650-1,800 ₪ ואף למעלה מכך בצירוף שליש מעלות המדור; ראו כדוגמה - עמ"ש 46291-01-16 פלונית נ' פלוני (2017); תלהמ (טבריה) 17711-05-20 - פלוני נ' אלמונית, (2022); תלהמ (תל אביב) 43681-11-18 - מ' ט' נ' י' ט', (2022) ורבים אחרים)

        22.כאמור, איננו מוצאים מקום לסטות מקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא הן בכל הקשור לחלוקת זמני השהות של הקטינות עם הוריהם והן בכל הקשור ליכולות הכלכליות של כל אחד מההורים – הנחזות להראות כיכולות שוות. עסקינן בקביעות עובדתיות מנומקות, אשר לא נמצאת עילה של ממש להתערב בהן. מתוך שכך אף חיוב המערער במזונות ב. אחר בגרותה של מ. ו"השתחררותו" של המערער מנשיאה במזונותיה כקטינה, הוא ראוי וסביר.

         

        בשולי הדברים נבקש להרחיב מעט בסוגית הילד המרדן אשר הועלתה ע"י המערער לפני בית משפט קמא ונדחתה על ידיו – בדין, לטעמינו. ודוק, אנו אומרים הדברים אף שדומה כי המערער לא שב באופן ברור ומפורש על טענת המרדנות אותה העלה בבית משפט קמא, ובהינתן שלטענת המשיבה טענת המרדנות הועלתה לראשונה בסיכומי המערער בבית משפט קמא, מבלי שכלל הנסיבות הקשורות לעניין התנהלות הקטינה התבררו כלל בבית המשפט.

         

        23.כאשר אנו דנים בסוגיית חיוב במזונות "ילד מרדן" עלינו לבחון שני פרמטרים עיקריים, האחד – מיהו הילד המרדן ומתי נראה בקטין כמורד, והשני – אם וככל שימצֵא הקטין מורד – האם ראוי לפגוע במזונותיו ובצרכיו ולהטילם על אחר, היינו לא על הורה המחויב במזונותיו על פי דין.

         

        קודם שנעיין בסוגיה זו עלינו להקדים ולהבהיר כי לאור הלכת בע"מ 919/15 חיוב המזונות בנוגע לקטין הגדול מגיל 6 חל על שני הוריו לפי יחס השתכרותם ויחס זמני השהות של הקטין עמם. למעשה הלכה זו נהגה עוד קודם לבע"מ 919/15 ביחס לקטין הגדול מגיל 15. לפיכך גם אם נמצא בדין העברי התייחסויות המתייחסות לחיוב האב לגבי בן מורד, הרי יש לקוראן בהתייחס להלכה הנוהגת היום, כהתייחסות להורה – הן אם מדובר באב והן אם מדובר באם.

         

        24.כיוון שחיובו של המערער במזונות ילדיו הוא על פי דינו האישי, היינו הדין העברי (ואף הלכת בע"מ 919/15 לא באה לשנות זאת אלא שכל עניינה במתן פרשנות מסוימת לדין העברי), הרי שאף על סוגיית ביטול או הפחתת מזונותיהם להבחן במשקפיו של הדין העברי.

        כידוע, ע"פ הדין העברי מוטל חיוב מזונות ילד קטין, או למצער עיקר החיוב, על האב (ושוב, כמובן שאחר הלכת בע"מ 919/15 חיובו של האב לקטין הגדול מגיל 6 הוא תלוי הכנסה וחלוקת זמני השהות עם הקטין; וראו כתובות, ס"ה עמ' ב; זרח ורהפטיג, למקורות החובה למזונות ילדים, תחומין א (תש"ם), עמ' 255; בן ציון אליאש, החקיקה הרבנית בפסיקה הרבנית - התעלמות ושברה, דיני ישראל י-יא (תשמ"ג), עמ' קעט), מלשון המשנה ניתן ללמוד לכאורה כי חובת האב לזון את ילדיו חלה אף אם אינם שוהים אצלו ואינם נפגשים עמו –

         

        "לא יאמר הראשון (הבעל): לכשתבוא (ביתי) אצלי אזונה, אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה"

         

        היינו, האב אינו יכול מצד הדין להתנער מחובת המזונות כיוון שבתו מתגוררת עם אמה ואינה נפגשת עמו. מתוך שכך היו פוסקים שסברו שאין בסירוב ילד להיפגש עם אביו כדי להוות עילה לביטול חיוב האב במזונותיו, שכן חובת כיבוד האב שחלה על הילד אינה עומדת במישור אחד עם חיובו של האב לזון את ילדיו, כל אחד וחובתו הוא ואין האחד מבטל את השני (ראו הרב י' כ. , יסודות החזקת הילדים והתלות במזונות, שורת הדין - מאמרים ופסקים, כרך ג (תשנ"ה), עמ' ק.).

         

        מאידך, היו פוסקים שמצאו בדברי הרמב"ם בהלכות אישות, פרק כא, הלכה יז, פתח לפגוע במזונות ילדים עקב מרידתם באביהם. וכך לשון הרמב"ם –

         

        "ואחר שש שנים, יש לאב לומר: אם הוא אצלי - אתן לו מזונות; ואם הוא אצל אמו - איני נותן לו כלום"

         

        מתוך הדברים הנזכרים ביקשו כמה מאחרוני הפוסקים ללמוד כי גם בגלל מניעת קשר חלקי בין האב לבנו, קמה לאב הזכות שלא לזון אותו (ראו - שו"ת מהריב"ל, חלק א, סוף סימן ע; שו"ת המבי"ט, חלק א, סימן קסה; שו"ת מהרשד"ם, אבן העזר, סימן קכג ועוד ראו בעניין זה בהרחבה- צ. ויצמן "מזונות ילד מרדן" גליונות פרשת השבוע, משרד המשפטים, גליון 297).

         

        25.מכל מקום, דייני בית הדין הרבני מצאו לא אחת עילה וטעם לשלילת מזונות מבן מרדן. כך הרב עובדיה יוסף סבר כי חובת המזונות של האב כלפי בנו נובעת, בין השאר, מעצם מגוריו אצלו או הסדרי הראיה שנקבע לו ע"י בית הדין, ומשעה שהפר הקטין את החובה הבסיסית הזאת, נשמט המקור לחיוב אביו לזונו (פד"ר, כרך יג, עמ' 20). וכך גם הרב שלמה דיכובסקי סבר שהסיבה לאי חיוב האב לזון את בנו המרדן היא משום שחיובו של האב הוא מדין צדקה בלבד שמקורה בתקנת אושא, ומכיוון שאותה תקנה המייסדת את חיוב האב במזונות בנו לא הותקנה לטובת בן מרדן הרי שאין חלים בה דיני הצדקה במתכונתם החמורה והאב אינו חייב לפרנס בנו המרדן יותר מגדרי הצדקה הרגילים (ש' דיכובסקי, מזונות הבנים תקנת חכמים מיוחדת בדיני צדקה, תחומין טז (תשנ"ו), עמ' 87).

         

        סברה אחרת היא זו בה אוחזים אלו הסוברים כי חובת המזונות כלפי ילדים בני שש שנים ומעלה היא מכוח דיני צדקה, לגישתם אין דיני הצדקה חלים כשנתינת הצדקה היא מעשה לא חינוכי למקבל ועלולה לגרוע מהתנהגותו המוסרית של הילד (ראו ראה פסק דינו של הרב ברוך רקובר, פד"ר יג, עמ' 6). יש גם מי שסובר כי הזכות לפגוע במזונות קטין מרדן נובעת מכוח מצוות חינוך הילדים המוטלת על האב (רש"י, כתובות נ ע"א, ד"ה "יורד עמו לחייו" וכן ראו פסק דינו של ביה"ד האזורי בתל אביב, פד"ר, כרך ב, עמ' 298) .

         

        26.בסופו של יום נמצאנו למדים, אפוא, שיש ידיים רבות במשפט העברי לגישה המאפשרת לשלול מזונות מבן מרדן שהוא גדול מגיל שש, כפי שמצאנו את דבריו של הרב שלמה דיכובסקי במאמרו הנזכר –

         

        "אמנם, כאשר קובע ביה"ד שטובת הילד להמצא אצל אימו, אין הבן נחשב כמורד באבא, אלא כשומע בקול בי"ד, ובכגון זה אין להפסיד לו מזונות - ועיין פד"ר א, 157-158 בדברי הרב א' גולדשמיט. יחד עם זאת כאשר ביה"ד מצווה על הבן להפגש עם אביו לצורך חינוכו ועיצוב דמותו - וגם באב לא דתי יש דין חינוך שלא יצא לתרבות רעה... יש מקום... למנוע ממנו מזונות".

         

        יחד עם זאת, וזאת עיקר - הרב דיכובסקי סבור כי במקרה שמרידת הילד היא פועל יוצא וברור של "ניכור הורי" ו"הסתת האם את ילדיה נגד האב" הילדים הם בגדר "תינוקות שנשבו" ואין להפסידם את מזונותיהם. למעשה, וכך לעניות דעתנו, הסברה צריך שתהא הפוכה, כאשר יש לשני ההורים יכולות כלכליות ונמצא כי אחד ההורים גורם לניכור הורי לקטין כלפי ההורה השני, הרי שאז נאמר לו "שא אתה במזונות הקטין שהרי בשל פעולתך ומעשיך אין הוא נפגש עם הורהו האחר".

         

        27.גם בתי המשפט מצאו כי "מבחינה משפטית ניתן לצמצם את חובת המזונות כולה או מקצתה, כאשר המדובר בילד מורד" (ע"א 4322/90 אדלשטיין נ' אדלשטיין, (1991); ע"א 86/84 למברג נ' למברג, (1985); מ"א 652/93 פלוניות קטינות נ' אלמונית, (1995) ורבים אחרים). יחד עם זאת, בתי המשפט לא ראו בעין יפה הורה המבקש להסדיר את יחסיו עם ילדיו בעזרת שוט המזונות ופקפקו ביעילותו וכנותו של הנימוק החינוכי שהזכרנו לעיל במסגרת סקירת המשפט העברי. כך בפרשת משכיל לאיתן קבע בית המשפט:

         

        "אין למדוד התנהגותו של ילד בגיל זה - בקנה מידה של אדם מבוגר. בעיני דבר חמור הוא מבחינה חינוכית להשתמש בענין המזונות כדי להשפיע על הילד שישמע לצו בית הדין. ספק רב אם זו הדרך לקרב את לב הילד אל אביו, אדרבא, יש לחשוש שדרך זו עוד תעמיק את הקרע ביניהם" (ע"א 425/68 משכיל לאיתן נ' משכיל לאיתן, (1969))

         

        ובפרשת קטן הדגיש בית המשפט שיש לנהוג ב"זהירות ובריסון" קודם להסקת מסקנה כי דחיית הקשר על ידי הבן מצדיקה את הפחתת מזונותיו (ע"א 1880/94 קטן נ' קטן, (1995)). בית המשפט הגדיר את הפחתת המזונות כסנקציה חמורה וכאמצעי קיצוני שאין לאחוז בו אלא במקרים של מרדנות בעלת ביטויים בולטים גסים ועולבים.

         

        28.בתי המשפט נהגו, אפוא, להעמיק בבחינת הגורמים לניתוק הקשר וכל זמן שלא הגיעו למסקנה ברורה שמדובר באשם המוטל בעיקרו על שכמו של הילד הסרבן, לא הטילו את סנקציית ביטול המזונות, כך ציין, כדוגמה, בית המשפט בפרשת אזולאי:

         

        "אין לשכוח שהמרירות ויחסי הניכור נובעים בראש ובראשונה מן הטורא שגבהה בין ההורים... הילד לא הרס את בית ההורים אלא הם שעשו זאת, ואל להם לכן להתפלא אם הנזק הוא בעל השלכות על גישתו של הקטין שגדל באווירה בלתי נורמלית" (ע"א 1741/93 אזולאי נ' אזולאי, (1994))

         

        גם באשר לעוצמת הפעלת הסעד, נפסק כי ראוי לנהוג באיפוק מרבי. כך, כדוגמה, בתמ"ש (ת"א) 49073/98 פלוני נ. פלונית (2004) נאמר –

         

        "אין מבטלים מזונות של ילד מורד לחלוטין, ניתן להורות על צמצומם. החובה לספק את מזונותיו ההכרחיים שרירה וקיימת. לא דנים אותו לחרפת רעב, בוודאי כאשר אין לתלות את האשם בקטין ".

         

        29.ניתן לסכם את השיקולים שעל בית המשפט לשקול בדונו בשאלת ביטול מזונות לילד מרדן באופן הבא - ביטול המזונות יעשה במקרים קיצוניים ונדירים, ויש לשקול תמיד חלופה מתונה יותר, כגון הקטנת המזונות. ומכל מקום בית המשפט יבחן –

         

        א.האם סרבנות הקשר נובעת אך ורק מרצונו האמיתי והעצמאי של הילד או שקיימת אשמה ההורה למצב שנוצר.

        ב.האם ההורה נקט בכל הנדרש לצורך חידוש הקשר.

        ג.האם ביטול המזונות עלול לגרום לסיכול הסיכוי לחידוש הקשר.

        ד.מה תהא השפעת ביטול המזונות על אפשרות קיומם הסביר של הילדים.

        ה. מהו גילו של הילד – האם הוא קטין או בגיר ומה מקור חיוב האב במזונותיו.

        (וראו לעניין זה - עמ 513/09 1. פלונים נגד פלוני (2010); תמ"ש 29511/09/13 פלוני נ. פלונים (2015); תמ"ש 29096-07-14 פלוני נ. פלונים (2016)).

         

        30. בנדון הובהר על ידי בית המשפט כי הצדדים לא השכילו להוציא את הקטינות ממעגל הסכסוך בניהם וכי אלו היו מעורבות במריבת ההורים, דבר שהשפיע עליהן באופן בולט עד כדי כך שהבנות החלו מסתכסכות בינן לבין עצמן ! כך בתסקיר רשויות הרווחה מיום 20.8.18 צוין –

         

        "הבת מ. פנתה לעו"ס המשפחה ושיתפה בתחושות של מצוקה ובלבול בעקבות התנהלות ההורים מאז הפרידה. מ. סיפרה כי האב נהג להגיע לבית האם ולשהות שם . ניכר כי קיימת אי בהירות והבנות מקבלות מסרים ,מבלבלים בנוגע לקשר הנוכחי בין הוריהן, כמו כן היא סיפרה על מריבות קשות ואלימות בינה לבין אחותה ..."

         

        עוד צוין –

        "לאור האמור נראה כי המשפחה ממשיכה בהנהלות שאינה מייצרת רגיעה וכי הבנות והקשר שלהן עם הוריהן מושפע מכל גם הוא. לא ניתן לקבוע משמורת וחלוקת זמנים בין ההורים במצב זה בו הקשר של כל ילדה עם אחד ההורים כה שברירי ונתון למשברים. על אף החלטת בית המשפט בנוגע לטיפול רגשי , הבנות לא החלו בכך"

         

        ביחס לבת ב. נאמר בתסקיר מיום 4.6.17 -

        "בפגישות עם ב. היא משתפת ברגשותיה בבגרות רבה. היא מספרת על המשבר בין ההורים , חשיפתן למריבות בין ההורים והקושי שבכך. זאת בנוסף לקושי בשל מצבו הפיסי של הבית בו חיים והבושה שבכך. ב. תיארה מערכת יחסים מאוד קשה עם אביה. לדבריה היחסים בניהם היו קשים מאז ומתמיד וכי כיום הוא גם גרם לכך שכל משפחתו המורחבת כועסת עליה ומחרימה אותה . היא מסבירה שהם מאשימים אותה בקשיים ומייצרת ובהתנהגות לא טובה. בנוסף ב. מתארת מצבים בהם האב לוקח את אחותה מ. לבילויים, אירועים משפחתיים, וקונה לה ארוחות ומתנות , ולה לא ."

         

        מתוך הדברים עולה, כפי שהתרשם בית משפט קמא אף משיחתו עם הקטינות, כי לא ניתן לשלול אשם מכריע מצד ההורים יחדיו לכך שכל אחת מהבנות מצודדת באחד ההורים ומתנכרת לאחר. בנסיבות שכאלו לא ניתן לראות ב-ב. בת מורדת המפסידה מזונותיה בשל התנהלותה, שכן נראה כי להתנהלות המערער חלק נכבד ביחסה של ב.

        בנסיבות אלו לא נפל כל פגם בהחלטת בית משפט קמא בחיוב המערער במזונות בתו ב. אחר בגרותה של הבת מ. המתגוררת עמו.

         

        חלוקת הזכויות הפנסיוניות והסוציאליות

         

        31. מזה עידן נקבע כי זכויות סוציאליות שצברו בני זוג במהלך נישואיהם הם נכסים בני איזון (ע"א 841/87 רון נ. רון (1991); ע"א 809/90 לידאי נ. לידאי (1992), רע"א 964/92 אורון נ. אורון (1993); ניסים שלם, יחסי ממון ורכוש – הדין והפסיקה, עמ' 202-206). כללו של דבר כי איזון המשאבים יעשה בדרך של חלוקה שווה בין בני הזוג, כפי הוראת סע' 5 (א) לחוק יחסי ממון –

         

        "עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג (להלן – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג "

         

        אכן סע' 8 לחוק נותן לבית המשפט "ארגז כלים" המאפשר לו במקרים מתאימים לסטות מהכלל שהנזכר ובכלל זה נקבע בסע' 8 (2) לחוק כי בית המשפט רשאי לקבוע כי "איזון שווי הנכסים , כולם או מקצתם , לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס שיקבע"; וכך סע' 8 (1) לחוק מאפשר לבית המשפט לקבוע כי שווים של נכסים מסוימים לא יאוזן בין הצדדים.

         

        בבג"צ 4178/04 - פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים ואח', (2006) הובהר, כי על אף ארגז הכלים הנזכר, הרי שהשימוש בו יעשה אך ורק עם קיומן של נסיבות מיוחדות, נסיבות שלא הוגדרו באותו עניין, ואולם ניתן היה להבין מתוך הדברים כי עסקינן בנסיבות חריגות –

         

         חוק יחסי ממון אינו מגדיר מהן אותן "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מכלל האיזון השווה. העמדה העקרונית של בית-הדין כפי שהיא משתקפת בפסק-דינו, הינה כי במסגרת קביעת הנסיבות המיוחדות המצדיקות איזון נכסים בין בני-הזוג באופן שאינו שווה, יש להביט לא רק לעבר העבר אלא גם לעבר העתיד, על-מנת להביא לאיזון משאבים שיאפשר לשני בני-הזוג סיכוי הוגן לקראת החיים שלאחר הפירוד ...אף שעמדה זו שובה את הלב במבט ראשון, היא מעוררת שאלות לא פשוטות. כך למשל, מתעוררת השאלה באילו נסיבות ובאיזה היקף ראוי לגרוע מחלקו של בן-זוג אחד בנכסים בני-האיזון, על-מנת להבטיח את יכולתו הכלכלית של בן-הזוג האחר לתמוך בעצמו בתקופה שלאחר הגירושין. עוד עשויה להתעורר שאלה האם סעיף 8 לחוק יחסי ממון מהווה כלי מתאים להשגת התכלית האמורה, והאם אין מקום לפיתוח כלים אחרים לשם כך. המענה לשאלות אלה מושפע משאלות נוספות הנוגעות, בין היתר, להיקף ולסוגי הנכסים בני-האיזון בין בני-הזוג. כך למשל, השאלה האם נכסי "הון אנושי" (כגון: מוניטין אישי או כושר השתכרות) הינם נכסים בני-איזון, עשויה להשליך על השאלה האם ובאיזה היקף יש לסטות מעקרון החלוקה השוויונית על-מנת להבטיח את סיכוייהם של בני-הזוג לתמוך בעצמם לאחר הפירוד...אינני רואה להכריע במכלול השאלות האמורות וניתן להותירן לעת מצוא. בענייננו, ראוי להדגיש כי בהתאם להוראותיו של חוק יחסי ממון, הכלל הינו איזון שווה של הנכסים בני-האיזון בין בני-הזוג. כדי להצדיק סטייה מכלל זה יש צורך בקיומן של נסיבות מיוחדות, ולשם כך יש לבחון את מכלול נסיבותיו של כל מקרה לגופו בהתחשב בכלל השיקולים הרלוונטיים (הדגשה שלנו)

         

        הדגשה לחריגות השימוש בהוראות סע' 8 ניתן למצוא, כדוגמה, בבע"מ 2045/15 פלוני נ. פלונית (2015) בהבהרותיו של כב' הש' א. רובינשטיין –

        "אטעים כי העקרונות נקבעו זה מכבר בפסיקה, וברי כי השימוש החריג בסעיף ייעשה בזהירות רבה, אולם יישומם תחום לנסיבות כל תיק; כפי שנאמר, "המחוקק הותיר לשיקול דעתם של בתי המשפט ובתי הדין פיתוח כללים מתאימים באשר לנסיבות הספציפיות לשימוש בסמכות זו, ואין מדובר ברשימה סגורה" (בע"מ 8206/14 פלונית נ' פלוני (14.4.2015), פסקה ט"ו וההפניות שם (להלן עניין פלוני 2015)). ניתן דעתנו לכך, שההשתנויות החברתיות יצרו מגוון מצבים בחיי משפחה שלא שערום אבותינו, וסעיף 8 - שהוא כאמור חריג, והכלל הוא השויון שבסעיף 5(א) לחוק - בא לאפשר עשיית צדק ותיקון עיוותים. בית המשפט המחוזי מנה (פסקה 24) אמות מידה אפשריות להפעלת הסעיף, הכרוכות בהפרש או שוני ניכר בהכנסות הצדדים או בנכסיהם, שוני בעול גידול הילדים, התנהגות אלימה או הברחת נכסים. אפשרות אחרת היא "השיתופיות המוחלשת" או "לשיעורין" (ראו עניין פלוני 2015), וניתן לחשוב על נסיבות אחרות. עיקר העיקרים - עשיית צדק בנסיבות מיוחדות המהוות חריג. קשה להגיע לקביעה פרטנית יותר במישור העקרוני, והאדרת ה"כללית" שמנסה המבקש להעטות על המקרה אין להלמה"

         

        מכל מקום, בבג"צ 2533/11 - פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים ואח', (2011) הובהר על ידי הש' י. עמית כי עיקר תכליתו של סע' 8 לחוק יחסי ממון היא לאפשר לבית המשפט לאיין פערים כלכליים מהותיים הנוצרים בין בני הזוג אחר פירודם, ובלשונו -

        סעיף 8 לחוק לא בא להכניס בדלת האחורית את יסוד האשם בגירושין אל תוך היחסים הרכושיים בין הצדדים. הדבר נוגד את מגמת המחוקק, כפי שבאה לידי ביטוי גם בתיקון מס' 4 לחוק, אשר ניתק את התלות בין הגירושים הדתיים לחלוקת הרכוש האזרחית. לטעמי, מטרת סעיף 8(2) היא לאפשר לבית המשפט להקטין פערים כלכליים בין בני זוג תוך התחשבות במכלול הנסיבות האישיות של בני הזוג, לרבות גיל, מצב בריאותי, ו"נכסי עתיד" או "נכסי קריירה" (קרי, נכסים הקשורים להון האנושי של בני הזוג, כגון תארים אקדמיים, רישיון, ניסיון מקצועי, כושר השתכרות, מוניטין וכיו"ב). דהיינו, החלוקה הלא שוויונית של הנכסים מכוח סעיף 8(2) לחוק נועדה אפוא למנוע תוצאה בלתי שוויונית ובלתי צודקת ולאפשר שוויון הזדמנויות מהותי לבן הזוג "החלש". זאת, כחלק מארגז הכלים שעומד לרשות בית המשפט לשם צמצום הפער בכושר ההשתכרות בין בני הזוג (שחר ליפשיץ "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א 227, 304-296 (2009)).

         

        נותר לנו, אפוא, לבחון האם נוכח האמור יש בנסיבות הנדון כדי להצדיק חריגה מכללו של דבר – חלוקה שוויונית של הזכויות הפנסיוניות והסוציאליות של הצדדים.

         

        32. בנדון הוכח באופן ברור כי אף שהמערער סיים את לימודי רפואת השיניים ברומניה בשנת 2000 הוא לא עבד בכל עבודה עד לשנת 2010, עת עבר את בחינות ההסמכה בארץ. המערער לא עבד מבחירתו, ולמעשה בתקופה הנזכרת לא צבר כלל זכויות פנסיות והדבר נעשה על ידי המשיבה בלבד. ואולם לא זו בלבד שהמערער בחר שלא לעבוד הוא אף לא נטל על עצמו את התפקיד "עקר הבית". למעשה הוכח כי כל שעשה המערער היה להסיע את הקטינות למעון/גן, כאשר שאר תפקידי משק הבית נותרו לשכמה של המשיבה ובכלל זה, בישול, כיבוס וניקיון. יתרה מזו, גם אחר שהמערער קיבל את תעודת ההסמכה לה ציפה בכיליון עיניים משך שנים, לא ניצל את הכשרתו והסתפק בעבודה במשרה חלקית בשיעור של כ – 40% משרה בלבד.

         

        כאשר מתגלים פערים משמעותיים בתרומה למשק הבית בין בני הזוג, ויובהר – איננו מדברים אך ורק על תרומה כספית אלא אף תרומה בסיוע לצרכי משק הבית עצמו בעשיית עבודות משק הבית וכיוצ"ב, שימש הדבר כעילה לשימוש בהוראות סע' 8 (2) לחוק מצד הערכאות השונות. כך, כדוגמה, בעניין תלהמ (תל אביב) 53712-11-16 - XXX נ' XXX, (2017) כתב הש' ארז שני את הדברים הבאים –

         

        "בנסיבות מיוחדות אלו, נסתרה ההנחה לפיה שני בני הזוג תרמו את מלוא מרצם ואונם לרווחת המשפחה. מן העדויות שלפניי מצטיירת תמונה של חיי נישואין ומשפחה שבהם מירב הנטל לכלכלת הבית ותחזוקתו נפל על כתפי האם. מהתרשמותי, האב לא תרם תרומה משמעותית לטיפוח הבית וטיפול בילדים. האם היא זו שנשאה בעול מטלות הבית וגידול הילדים, לצד עבודתה לצורך פרנסת המשפחה, מה עוד שתרומתה להכנסות המשפחתיות עלתה בשיעור ניכר על זו של האב. נסיבות מיוחדות אלה מצדיקות, לטעמי, כי הנכסים לא יאוזנו באופן שווה.

        ...לפיכך, יש לבצע איזון שישקף מחד את תרומתה העודפת של האם לכלכלת המשפחה ולצבירת הנכסים במהלך הנישואין ומאידך, ישקף את העדר התרומה של האיש וחוסר רצונו לצאת לעבוד, אם תרצה תאמר חיי נוחות ובטלה.

        ...    מכל האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לסטות מעקרון החלוקה מחצה על מחצה ולהותיר את הזכויות הסוציאליות וכספי קרן ההשתלמות, אותם צברה האם משך שנות עבודתה בידיה, וכך גם באשר לאותם כספים המצויים בחשבונה האישי, אלו יוותרו בידיה ולא יאוזנו בין הצדדים"

         

        בדומה, בעניין תמש (ראשון-לציון) 4480-07 - א.א ואח' נ' ע. ע, (2012) סברה כב' הש' ח. שירה כי עצם העובדה ששיעור השתכרותו של הבעל אינו ברור וכי קיים אישוש לסברה כי השתכרותו עולה בשיעור ניכר על המוצהר על ידיו אזי אין מקום לאזן את הזכויות הפנסיות של האישה -

         

        "לאור העובדה כי לא נתתי אמון בטענות הבעל ביחס להכנסותיו הנטענות במהלך השנים אף לא להעדר כל עתודה כספית שחסך, אף טענתו כי הוא היה ההורה הביתי שטיפל בילדים ואפשר לתובעת לצאת לעבוד, לא הוכחה. במצב המתואר אני מוצאת לעשות שימוש בסמכותי על פי סעיף 8[2] לחוק יחסי ממון לחלוקה לא שווה ולא לחלק בין הצדדים את זכויות הגימלאות שצברה האשה מעבודה, לרבות לא את הסכום שהיוון"

         

        33.בנסיבות אלו, איננו יכולים לומר כי נפל פגם בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית עת מצאה כי אין מקום לחלק את הצבירות הפנסיוניות שצברו הצדדים במהלך חייהם המשותפים. בית המשפט לא התעלם מהסיוע שסייע אביו של המערער למשפחה, ומתוך שכך כיוון ומיקד את הסטייה מחלוקת האיזון מחצה על מחצה אך ורק בעניין הזכויות הפנסיות, אותן זכויות האמורות לשמש את צוברן אחר גיל העבודה, מכיוון שאותו סיוע שניתן על ידי האב לא היה בו, מטיבם של דברים, להוסיף לזכויות הסוציאליות של מי מהצדדים. במצב דברים זה כאשר אין מניעה מצד מי מהצדדים לצבור זכויות סוציאליות ואולם בה בשעה שהמשיבה משקיעה בצבירתן את מלוא מרצה תוך הוספת שעות נוספות, ואילו המערער בוחר, בחירה מודעת שלא לעבוד תקופה ארוכה אף לא בעבודות חלקיות או זמניות, וגם כאשר הוא מקבל את הרישיון לו ציפה, עבודתו היא במשרה חלקית ביותר, גישתו של בית המשפט בהחרגת חלוקת הזכויות הפנסיוניות שנצברו על ידיה, היא סבירה בנסיבות העניין.

         

        34.אכן, אפשר שיהיה מי שיסבור כי בנסיבות העניין ראוי להעדיף איזון חלקי של הזכויות הפנסיוניות שנצברו על ידי המשיבה על פני הקביעה כי אין לאזנן כלל, ואולם אנו סבורים כי הדברים מצויים במתחם שיקול דעתה הרחב של הערכאה בכל הקשור להפעלת סע' 8 (2) לחוק. ערכאת הערעור תתערב בשיקול דעת זה אך ורק במקרים חריגים וזאת, כדוגמה, כאשר הופעל סע' 8 מקום בו לא היה מקום להפעילו על פי הדין (כגון נקיטה בחלוקה לא שיוויונית בשל בגידה, דבר שפסיקת בית המשפט העליון שללה מכל וכל, וראו - בג"צ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, (2008); בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני, (2014)). שיקול הדעת המוקנה לערכאה הדיונית נשען על היכרותה והתרשמותה מהצדדים ומטיב מערכת היחסים הכוללת בניהם, וכן מתחושת השופט היושב בדין באשר להוגנות שבחלוקת הנכסים בנסיבות הבאות לפניו. ודוק, אין בחוק פירוט של אותן "הנסיבות המיוחדות המצדיקות" שימוש בסעיף זה החורג מחלוקה שיוויונית, ומכאן שהמחוקק התכוון להקנות גמישות רבה בשימוש בכלי החלוקה המפורטים בסע' 8 ומכאן הפתח לשיקול דעת רחב ומקיף של הערכאה הדיונית, אשר לא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו בע"מ 7272/10 הנ"ל והניתוח הנרחב של הדיבור "נסיבות מיוחדות" שם).

         

        העברת סך 80,000 ₪ מחשבון המשיבה עובר למועד הקרע

         

        35. לכאורה נפלה שגגה לפני בית משפט קמא בסוברו כי הסך שנמשך על ידי המשיבה היה סך שנמשך מחשבונם המשותף של הצדדים, שעה שלמעשה הסך נמשך מחשבונה הפרטי של המשיבה. כך שבניגוד לסברתו של בית משפט קמא, המערער לא יכול היה לדעת עליו בעת משיכתו אך ורק בשל כך שנמשך מחשבון שיש לו שליטה וביקורת עליו. יחד עם זאת ולמרות האמור, לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה קיבל את גרסתה של המשיבה כי הסך נמשך לצרכי המשפחה ולמעשה לצורך שיפוץ ביתם של הצדדים. בית המשפט ציין כי גרסה זו אוששה מתוך דו"ח השמאי המלמד על כך שהשיפוץ נמשך זמן רב אף לאחר תחילתו ב 2014 ולמעשה אישוש לכך, ולהשפעתו של השיפוץ על מהלך העניינים בתוך התא המשפחתי, אנו מוצאים גם בתסקיר רשויות הרווחה מ – 2017, היינו אחר הגשת התביעות –

        "לפני כשנה וחצי החליטו לעבור להתגורר בבית שהיה בבעלותם מזה מספר שנים בישוב ****. המשפחה נכנסה לבית בטרם היה מוכן למגורים וזאת כיוון שהבנות החלו את שנת הלימודים באזור והתקשו בנסיעות לבית הספר. ככל שנקף הזמן העמיק המשבר בין ההורים והבית נותר במצבו הלא מוגמר. האם מייחסת את האחריות למצב הבית לאב ולעובדה כי הוא סרב להיעזר באנשי מקצוע לשיפוץ הבית. נכון להיום חלקו של הבית אינו ראוי למגורים, פרט לחדרי השינה והמטבח. בתנאים אלה חיה המשפחה מזה שנה וחצי"

         

        בנסיבות אלו איננו מוצאים מקום להתערבות בקביעתו העובדתית של בית משפט כי הכספים שנמשכו ע"י המשיבה קודם למועד הקרע אכן שימשו להוצאות שיפוץ הבית, כטענתה. בנסיבות אלו בהן נקבע כי הכספים הנזכרים שימשו את התא המשפחתי אין מקום להורות על חלוקתם אחר שהוצאו.

        סוף דבר

         

        36.הערעור נדחה על כל רכיביו.

        המערער יישא בהוצאות המשיבה בסך של 15,000 ₪, אשר ישולמו מתוך הערובה שהופקדה ע"י המערער בתיק, ויועברו למשיבה באמצעות בא כוחה.

         

        37.ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים.

         

         

        ניתן היום, ל' ניסן תשפ"ב, 01 מאי 2022, בהעדר הצדדים.

         

        צבי ויצמן, שופט	הלית סילש, שופטת	עוז ניר נאוי, שופט